חיים הלל בן-ששון

חיים הלל בן-ששון (Ben-Sasson; כ"א בשבט תרע"ד, 17 בפברואר 1914כ"ט באייר תשל"ז, 16 במאי 1977) היה היסטוריון ישראלי, פרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. תחום התמחותו הוא תולדות היהודים בימי הביניים, ובנוסף, סוגיות בתולדות היהודים בארץ ישראל בעת החדשה.

חיים הלל בן-ששון
חיים הלל בן ששון
פרופ' חיים הלל בן-ששון, 1971
ענף מדעי היסטוריה של עם ישראל
מדינה ישראל
תרומות עיקריות
חקר סוגיות בתולדות עם ישראל בימי הביניים ובעת החדשה

ביוגרפיה

חיים הלל בן-ששון נולד בוולוז'ין לאמו פריידל (שעל שמה המעוברת[1] קבעו הוא ואחיו את שם משפחתם בארץ) ולאביו שמואל אביגדור הלוי דרצ'ינסקי, ר"מ בישיבת וולוז'ין בליטא. מצד אמו היה נכדו של רבי חיים הלל פריד, משנה ראש ישיבת וולוז'ין ומצאצאי ראשיה. הוא הוסמך לרבנות בידי הרב חיים עוזר גרודזינסקי. כבר בנערותו התבלט בפעילותו הציבורית, בין השאר בארגון "החלוץ המזרחי". בן-ששון עלה לארץ ישראל בשנת תרצ"ד 1934. הוא למד בסמינר למורים "מזרחי" ולימד במסגרות חינוך שונות לילדים ונוער בירושלים. וכן התנדב בתנועת הנוער "בני עקיבא" ובהסתדרות הסטודנטים "יבנה".

בן-ששון התגייס לארגון "ההגנה" עם בואו לארץ; במאורעות תרצ"ו 1936 שירת ב"פלוגה הדתית" שלה ברובע היהודי בעיר העתיקה. ואחר כך, בלשכת ההסברה של "ההגנה" בירושלים. על פי תלמידו ראובן בונפיל: "הוא נשאר קשור לצבא הגנה לישראל עד יומו האחרון ותרם למפגשי העיון בצמרת הפיקוד. היה שותף במסגרות עיון ודיון בשאלות אקטואליות חשובות".[2] מעורבתו בנושא הצבאיות היהודית המודרנית התבטאה גם בהשתתפותו בכתיבה ובעריכה בספר תולדות ההגנה בעריכתו הכוללת של פרופ' בן-ציון דינור, על אף שתחום התמחותו העיקרי היה ימי הביניים, התמסר למחקר ותיאור היסטורי של "הגדודים העבריים" במלחמת העולם הראשונה.

נפטר בירושלים ב-16 במאי 1977.

באקדמיה

לאחר לימודיו בסמינר, הוא נרשם ללימודים באוניברסיטה העברית. בן-ששון היה תלמידו של ההיסטוריון יצחק בער. הוא התמחה בתולדות עם ישראל בתקופת ימי הביניים, וכן בראשית העת החדשה. הוא הוסמך במדעי הרוח בשנת 1944[3].

בן-ששון החל ללמד באוניברסיטה בשנת תש"ט 1949, והתמנה לפרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת תש"ל 1970. הוא היה מורה אהוד וכמה מתלמידיו המשיכו בלימודיהם לתארים מתקדמים. מלבד מחקריו הרבים והמגוונים, היה בן-ששון מעורכי כתב העת ציון, וכן ערך את המדור ההיסטורי באנציקלופדיה יודאיקה.

בן-ששון תפס את המחקר ההיסטורי, ההיסטוריוגרפיה וההתעניינות בהיסטוריה בכלל, כסוג של עבודת נפש הכרחית לחוסנה של האישיות ולתיקונה של החברה האנושית. כך למשל היו דבריו:[4]

"לאמיתו של-דבר, ראוי לו לאדם המודרני שיקדיש לבו קודם כל לעולמו ההיסטורי, לטובת נפשו ובריאות חברתו".

באמירה אופיינית זו הייתה תביעה נוקבת מבני דורו ומקוראיו באשר הם, לא רק להעמיק בחקר ההיסטוריה, אלא גם לרכוש את ההבנה שהחיבור ההיסטורי הוא מעין "ספר האדם". בתקופה שפניה אל טכנולוגיזציה הולכת וגוברת של חיי היומיום, שבה הפרט הבודד, האינדבידום, ללא משא הדורות ותרבותם מוצע במשנותיהם של הוגים ובתקשורת ההמונית, הייתה קריאתו זו של בן-ששון משום מרד של מחנך עם שאר רוח גדול. לפי דבריו, מחקר ההיסטוריה וכתיבת ההיסטוריה חדורים ברעיון שתיתכן תמיד מהפכה; העיסוק בהיסטוריה גואל את האדם מן הפונקציונאליות שבקיום העכשווי גרידא; ההיסטוריוגרפיה מזהה ומאירה את תקופות המעבר, את רגעי המעבר, ובכך מראה את הסיכוי לשינוי של הכל.

כובד ראש וחשיבות להיסטוריה הודגשו אצל בן-ששון גם בשל תפיסתו את ההיסטוריה האנושית והלאומית כתופעה שפנים רבות ואף סותרות לה לכאורה; אך למעשה נפתלות בה מגמות-על אשר נחשפות על ידי ההיסטוריון. כך למשל ראה בן-ששון בתופעת קידוש השם והחלטתם של יהודים למות ואף להתאבד, כדי שלא להמיר את דתם לדת פגאנית או לנצרות, אשר הייתה נפוצה אצל יהודי ארץ ישראל ואירופה מאז העת העתיקה, פעולה של עוצמה וגבורה אנושית, אשר בנסיבות עידן של תנועת שחרור לאומי תתבטא בהתקבצות של כוחות חמושים פעילים, הקמת צבא ובלוחמה מאורגנת. ובמילים אחרות, בן-ששון ראה מכנה משותף נפשי ולא רק קשר עקרוני הדוק, בין הנרצחים היהודים הסבילים לכאורה במסעי הצלב, לבין אנשי צבא יהודים פעילים, "אקטיביסטים", חיילי "הגדודים העברים" בני דורו, שאותם חקר.

תלמידו, פרופ' יוסף הקר, כתב על דרכו: "במחקריו ובספריו נוקט בן-ששון צורה עקיבה של חקירה ובקשה אחר המהות הפנימית על יסוד ניתוח ובירור של מקורות ראשוניים מגוונים. מקורות אלו נמצאו לו בראש ובראשונה בחיבורים ספרותיים, ספרי עיון פילוסופיים וחיבורים הלכתיים; דרשות, פירושים ושאלות-תשובות; חיבורים היסטוריים וכתבי פולמוס; שירה ופרוזה; תקנות ואיגרות; ספרי מוסר וחידושי תורה. התעודות והמקורות החיצוניים שימשו מסד לתיאור העובדתי, אף יש שהשלימו את החסר בציור הרוחני והתרבותי, אולם עיקר מעייניו של בן-ששון נתונים לבירורה של היצירה הפנימית ולעדותה של החברה היהודית ועל דמותה. ... והשאלות המנחות אותו מעידות על חתירתו להבנת האחד והמייחד את עם-ישראל (על גווניו וכיתותיו) משאר האומות".[5]

משפחתו

אחיו הצעיר, פרופ' יונה בן ששון, היה מרצה לפילוסופיה יהודית ומנהל המחלקה לתרבות תורנית במשרד החינוך. בנו של זה, מנחם בן-ששון, הוא פרופסור להיסטוריה של עם ישראל, נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים ובעבר הרקטור שלה ולשעבר חבר הכנסת ויו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט.

מספריו (מבחר)

ספרים מפרי עטו

  • הגות והנהגה: השקפותיהם החברתיות של יהודי פולין בשלהי ימי הביניים, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"ט 1959.
  • יהדות אשכנז, [ישראל]: מטכ"ל – קצין חינוך ראשי – ענף השכלה, תשכ"ג 1963.
  • פרקים בתולדות היהודים בימי הביניים,‫ תל אביב: עם עובד, תשי"ז,[6] תשכ"ב, תשל"ז 1977. ‬
  • רצף ותמורה : עיונים בתולדות ישראל בימי-הבינים ובעת החדשה; ליקט וערך: יוסף הקר, תל אביב, עם עובד, תשמ"ד 1984.
  • תולדות הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה,‫ תל אביב : הספרייה הציונית; מערכות, תשי"ז 1956.
  • (ועורך עם אחרים), תולדות היהודים : (אלבום ההיסטוריה של עם ישראל), ירושלים : המכון להוצאה לאור בישראל, 1964.
  • (ועורך עם אחרים), תולדות עם ישראל, 3 כרכים, תל אביב: דביר תשכ"ט 1969.

ספרים שערך

  • ספר כבוד אלהים, מאת אברהם ן’ מיגאש, (קושטנינא שמ"ה), ירושלים: בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, תשל"ז. 1977.
  • מלון למונחי הפוליטיקה, תל אביב: מ' ניומן, תש"י 1950.
  • מן המרכז לקהילה במקום, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשל"ז 1977.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ השם היידי "פריידל" פירושו "שמחה".
  2. ^ ראובן בונפיל, ‏חיים הלל בן ששון ז"ל - קווים לדמותו, קתדרה 4, יולי 1977, עמ' 199.
  3. ^ שמות המוסמכים למדעי הרוח, הבוקר, 18 בדצמבר 1944
  4. ^ חיים הלל בן-ששון, הקדמה, תולדות עם ישראל, א, תל אביב: הוצאת דביר תשכ"ט, עמ' יב.
  5. ^ יוסף הקר, בתוך: חיים הלל בן-ששון, רצף ותמורה, עמ' ח.
  6. ^ ביקורת: פנחס פלאי, ההיסטוריון הצעיר - בעל-פה ובכתב, מעריב, (הרצאותיו של ד"ר ח. ה. בן-ששון וספרו "פרקים בתולדות היהודים בימי הביניים"), עמ' 13, 19 בדצמבר 1958
ארנדה

ארנדה (Arenda) היא שיטה כלכלית שהתקיימה באיחוד הפולני-ליטאי של ימי הביניים המאוחרים במסגרתה העניקו אוצר המלך או האצולה, בתמורה לדמי חכירה, זיכיונות לניהול וניצול נכסים או מיזמים ציבוריים. בין היתר הוחכרו בשיטה זו נכסים כגון אחוזות ואדמות חקלאיות, מכרות, טחנות קמח, פונדקים, מבשלות שיכר, יקבים וכן זכויות כלכליות מיוחדות לגביית מכס ומיסים. החל מהמאה ה-14 ישנן עדויות על מעורבות יהודית במסגרת הארנדה בפולין. שיטה זו הייתה נפוצה במאות 14–18 כאשר הוענקו שטחים עצומים לבני האצולה הפולנית באזורים מרוחקים, והיא הגיעה לקצה דרכה עם חלוקת פולין הראשונה בין אוסטריה, פרוסיה ורוסיה בשנת 1772. מבחינים בין שני סוגים של עסקי ארנדה: "ארנדה גדולה" ו"ארנדה חקלאית".

גניזת קהיר

גניזת קהיר (נקרא בספרות המחקר גם הגניזה הקהירית) היא אוסף גדול של כתבי יד וספרים יהודיים, שנכתבו בין המאה ה-9 והמאה ה-19, ונשמרו בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת בן עזרא בקהיר. בין היתר נתגלו עותקים של הכתוב בהמגילות הגנוזות - הספרות הביתוסיית ממערות קומרן. משנתגלו הכתבים ופורסמו, בתחילה בעיקר על ידי שניאור זלמן שכטר ואחר כך על ידי חוקרים נוצרים ויהודים בכל ענפי מדעי היהדות, נמצא שיש להם חשיבות מרובה לחקר תולדות הכתב העברי והכנעני הקדומים, לחקר השירה הפיוט והספרות העברית הקדומה, לחקר יהודי מצרים, יהודי אגן הים התיכון, לחקר תולדות התפילה וארון הספרים היהודי. חלק נכבד מכתבי היד הובא לספריית אוניברסיטת קיימברידג', וקטעים אחרים פוזרו ברחבי העולם.

היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

היינריך הרביעי (בגרמנית: Heinrich IV‏, 11 בנובמבר 1050 - 7 באוגוסט 1106) היה מלך גרמניה מ־1056 וקיסר האימפריה הרומית הקדושה מ־1084 ועד ויתורו על הכתר ב־1105.

היסטוריה של ארץ ישראל

ארץ ישראל מיושבת ברציפות עוד מהתקופה הפרה-היסטורית. ארץ-ישראל שימשה כנתיב נדידה עיקרי של בני-אדם קדמוניים מאפריקה לשאר יבשות העולם. היציאות הראשונות של האדם מאפריקה, תחילת השליטה באש, מנהג קבורת המתים והקמת יישובי הקבע - כל אלה תיעודם בארץ ישראל הוא מהקדומים בעולם. בנוסף, אזור זה הוא מהראשונים בעולם בו הופיעה החקלאות, ובו הוקמו ערים. גודלן של הערים הראשונות שהוקמו לא עלה על כמה עשרות דונמים, אך עם הזמן, ערים אלה התפתחו והיו לערי מדינה משגשגות בעלות קשרי מסחר עם הסהר הפורה, מצרים ואזורים אחרים. בתקופת הברזל התגבשו בארץ ישראל ממלכות, כממלכות ישראל ויהודה.

היסטוריה של עם ישראל

היסטוריה של עם ישראל היא ההיסטוריה של העם והתרבות היהודית. היא משתרעת על פני אלפי שנים מאז העת העתיקה, ועד ימינו. היהודים התגוררו בכל חלקי תבל ויצרו תרבויות עשירות, השייכות למנעד התרבות היהודית. התרבות, הלשון, ומכלול היצירה היהודית לדורותיה, נכללים בתולדות עם ישראל.

היסטוריון

היסטוריון הוא אדם העוסק בחקר ההיסטוריה האנושית ובתיאורה; בהערכת האירועים הקובעים בהיסטוריה; בהצעת תיקוף של פרק זמן מוגדר; בהצבעה על העיקר ועל הטפל במסכת האירועים של האנושות; ובפרשנות וההדרה של תעודות היסטוריות.

הרודוטוס, המכונה "אבי ההיסטוריה", חי במאה ה-5 לפנה"ס ולפי המקובל היה הראשון לכתוב חיבור היסטוריוגרפי: "היסטוריות". מאז העת העתיקה עברו תפיסת מהותה של ההיסטוריה, שיטות המחקר המקובלות בה, סוגות ואופנים של כתיבתה, ובעיקר התמות הגדולות שלה, שינויים רבים ומהותיים.

המילונאי ראובן אלקלעי הציע תחת "היסטוריון" את חידושו תּוֹלָדָן.

העת החדשה

העת החדשה (או העידן המודרני), היא התקופה השלישית והנוכחית בתיקוף ההיסטוריה, על פי המקובל בהיסטוריוגרפיה המערבית. ראשיתה של העת החדשה נקבעה בחלק ניכר מההיסטוריוגרפיה המערבית בשנת 1492, השנה בה גילה קולומבוס את יבשת אמריקה.

העת החדשה מחולקת בהיסטוריוגרפיה לתקופות משנה; למשל, העת החדשה המוקדמת (משלהי המאה ה-15 עד לשלהי המאה ה-18), והעת החדשה המאוחרת (החל מהמאה ה-19).

הקונגרס העולמי למדעי היהדות

הקונגרס העולמי למדעי היהדות הוא כנס בינלאומי במדעי היהדות, אשר מארגן האיגוד העולמי למדעי היהדות. הקונגרס הראשון התקיים בקיץ 1947. הקונגרס השני התקיים בקיץ 1957 ומאז הוא מתקיים אחת לארבע שנים, בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית בירושלים. הרעיון המקורי של קונגרס עולמי בתחום מדעי היהדות הועלה בשנות העשרים על ידי הרב פרופ' משה שור.

חסידות אשכנז

חסידות אשכנז היא חוג דתי שהתפתח אצל יהודי אשכנז במחצית השנייה של המאה ה-12 ובמאה ה-13.

יהדות אירופה

יהודים התיישבו באירופה לראשונה בתקופה ההלניסטית וביתר שאת בתקופת הרפובליקה הרומית.

במהלך התקופה ההלניסטית בארץ ישראל התפתחו קשרי מסחר בין ארץ ישראל ויוון, כחלק מקשרים אלו היו סוחרים שנסעו לשהייה של תקופות קצרות או ארוכות ליוון והתפתחה קהילה קטנה שם.

בצורה דומה התפתחה גם הקהילה היהודית באיטליה (ובמיוחד ברומא) ובמדינות שכנות.

הזינוק הגדול במספר היהודים והקהילות בדרום אירופה חל אחרי דיכוי המרד הגדול ואחריו מרד בר כוכבא, כאשר אלפי שבויים הובאו מישראל לאיטליה.

יהודים נדדו למקומות נוספים באימפריה הרומית והקימו קהילות בכל מדינות הבלקן, ספרד, צרפת וגרמניה.

במהלך רדיפות שונות, בהן מסעי הצלב, המוות השחור נדדו קהילות יהודיות ממערב אירופה למזרחה. גירוש ספרד גרם לנדודיהם של יהודים רבים מחצי האי האיברי מזרחה, חלקם לתחומי האימפריה העות'מאנית, חלקם למדינות שונות באירופה, כולל האיים הבריטיים ומיעוטם למדינות יבשת אמריקה.

במאה ה-17 אירעו מספר אירועים שגרמו לנדידה הפוכה, ממזרח אירופה למרכזי הסחר במערבה ומצפון אירופה לדרומה. וזאת במקביל להגירה מועטה לארצות הברית ומדינות דרום אמריקה. בין האירועים הללו מלחמת שלושים השנים, פרעות חמלניצקי ופלישת השוודים לפולין.

במאות ה-18 וה-19 היגרו לארצות הברית יהודים מפולין וממדינות אשכנז.

השואה וההגירה שאחריה גרמו להתרוקנות מדינות רבות מיהודיהן ולהעברת מרכז הכובד היהודי האירופאי לרוסיה.

פתיחת שערי ברית המועצות גרמה לפריחה מחודשת של קהילות יהודיות באוסטריה, גרמניה ומדינות נוספות.

יהדות אשכנז

יהדות אשכנז הוא שם כולל למספר עדות יהודיות החולקות מסורת משותפת, שמקורן במרכז ובמזרח יבשת אירופה ובחלק ממערבה. מן המאה ה-9 הופיעו קהילות שפיתחו מאפיינים ייחודיים במרחב שבין נהרות הלואר והריין, בגבול צרפת-גרמניה הנוכחי, כשחבל ארץ זה היה מזוהה בשם "אשכנז" בספרות הרבנית. כבר במאות ה-11 וה-12 נדדו יושביהן גם לארצות הגובלות, כולל שטחי בוהמיה, אוסטריה, צפון איטליה ואנגליה, והביאו את מנהגיהם עמם. בנוסף למרחב אשכנזי מוגדל זה, החלה במאה ה-14 הגירה מאסיבית למזרח אירופה, לנחלות האיחוד הפולני-ליטאי לעתיד, כשהבאים לשם משליטים את ארחותיהם על היהודים המקומיים דוברי היודיאו-סלאבית. עד תקופה זו היוו בוהמיה ואוסטריה את "אשכנז המזרחית", אך החל מן המאה ה-16 פיתחה יהדות מזרח אירופה, במיוחד יהדות פולין, אפיון מובהק משלה וניתן היה להבדיל בינה לבין כלל האשכנזים במערב. במאה ה-19 החלה הגירה גדולה נוספת מחוץ לאירופה, ברובה לאמריקה ולארץ ישראל.

מאפייניה המשותפים של יהדות אשכנז היו בעיקר סידור התפילה שלה, נוסח אשכנז, ומאוחר יותר נוסח ספרד החסידי שנגזר ממנו ואומץ על ידי רבים; מסורת פסיקה הלכתית עצמאית שנמשכה מרבינו גרשום עבור ברמ"א, שהוסיף את "המפה" ל"שולחן ערוך", וכלה בפוסקים עד ימינו; הברה אשכנזית נבדלת של לשון הקודש; והניב היהודי-גרמני, היידיש, ששימש בעבר את כל שלוחותיה ועודנו דיאלקט יהודי נפוץ יחסית. בנוסף לכל אלה היו מגוון מנהגים ומסורות. עד למאה ה-18 היוו האשכנזים מאלזס ועד לשטחי אוקראינה וליטא המודרניות מרחב תרבותי מאוחד למדי, למרות הגיוון בתוכו. תהליכי הטמיעה וההגירה שאירעו מאז שמו לכך קץ. הרוב התנתקו ממאפייניהם, אימצו את לשון הסביבה ואורחותיה, וגם האדוקים שימרו בעיקר מרכיבים דתיים מובהקים. עם זאת, פרטים שונים – כמו מאכלים מסוימים – מוסיפים להיות מוכרים מאוד.

יוסף הקר

יוסף הקר (Hacker; נולד ב-1940) הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים.

מנחם בן-ששון

מנחם בן-ששון (נולד בירושלים ב-7 ביולי 1951) הוא פרופסור מן המניין להיסטוריה של עם ישראל, נגיד האוניברסיטה העברית בירושלים

ובעבר הנשיא והרקטור שלה. כיהן כחבר הכנסת ויושב ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט בכנסת ה-17, מטעם סיעת קדימה. במהלך כהונתו בכנסת עמד בראש ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת סוגיית האזנות הסתר בישראל, שהוקמה בעקבות האזנות הסתר בתיק רמון.

משה דוד הר

משה דוד הֵר (Herr; נולד ב-8 במאי 1935) הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים.

ספר תולדות ההגנה

ספר תולדות ההגנה הוא גוף ידע מקיף שראה אור בשלושה חלקים (ובשמונה כרכים), בהוצאת "מערכות" של צה"ל והוצאות נוספות כגון דבר, בשנות החמישים והשבעים של המאה ה-20. כתבו אותו, על סמך מחקריהם וידיעותיהם, היסטוריונים ישראלים בשנות ה-50 של המאה ה-20. עורכו הראשי היה ההיסטוריון בן ציון דינור.

ראובן בונפיל

ראובן (רוברט) בּוֹנְפִיל (Bonfil; נולד ב-1937) הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים.

שמואל אטינגר

שמואל אֶטינגֶר (כ"ו בסיוון תרע"ט, 24 ביוני 1919 – י"א בתשרי תשמ"ט, 22 בספטמבר 1988) היה היסטוריון ישראלי, פרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים.

תיקוף

תִּקּוּף (פריודיזציה) הוא מתודולוגיה בחקר ההיסטוריה, בעזרתה קובעים היסטוריונים פרקים מוגדרים ברצף האירועים שנרשמו לאורך הזמן. החלוקה לתקופות המוצעת בהיסטוריוגרפיה איננה "טבעית"; כל חלוקה נובעת מפרשנות של היסטוריון או אסכולה של היסטוריונים לרצף אירועים ומהלכם. ובקביעת תיקוף ישנה אמירה או מכלול אמירות על מהותה של תקופה.

תקנות שו"ם

תקנות שו"ם הן תקנות קהילתיות מקיפות בענייני ציבור, בענייני ממונות ובעניינים נוספים, אשר תוקנו במאה ה-12 ובמאה ה-13 על ידי רבנים ופרנסים מקהילות שו"ם, הקהילות האשכנזיות הגדולות שעל גדות נהר ריין: שפיירא, ורמייזא ומגנצא (כיום: שפייר, וורמס ומיינץ). חלק מהתקנות התקבלו כמחייבות בקרב יהדות אשכנז לדורותיה; מקצתן אף הובאו בשולחן ערוך ובכתבי פוסקים נוספים, ועד היום הן חלק בלתי נפרד מהפסיקה היהודית המחייבת.

הסיבות שבגינן תיקנו חכמי שו"ם את התקנות הן שונות ומגוונות. ביסודן עמד המצב המדיני והחברתי ששרר בתקופות ההן באזורים השייכים כיום לצרפת ולגרמניה. חלקן תוקנו כתגובה ליחסים בלתי תקינים בין הקהילות היהודיות לבין שלטונות הערים שבהן דרו, וחלקן תוקנו כמענה לבעיות פנים קהילתיות. כדי להגשים את מטרותיהן של התקנות, השתדלו הרבנים והפרנסים להשיג להן הסכמה רחבה ככל האפשר, ועל מפיריהן הוטלו סנקציות קהילתיות שונות.

מכיוון שרוב התקנות תוקנו כמענה לבעיות נקודתיות מקומיות, בחלוף הזמן ובחלוף הצורך בהן, הלכו התקנות ונשתכחו. לרובן של התקנות לא נמצאו הדים בתקופות מאוחרות יותר, וכל הידוע עליהן הוא מספרי השו"ת הסמוכים לתקופתן. יחד עם זאת, מספר תקנות תוקנו כמענה לבעיות כלליות התקפות בכל מקום ובכל תקופה. תקנות אלו נידונו באריכות בספרות השו"ת לדורותיה, למן תקופת הראשונים דרך תקופת האחרונים ועד ימינו. עם אלו נמנות "תקנת הנדוניה" ו"תקנת החליצה".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.