חיים איזק

חיים איזק (נכתב לעיתים איזאק; 8 באפריל 1921, א' בניסן תרפ"א25 במרץ 1987, כ"ד באדר תשמ"ז) היה עיתונאי ועורך, איש "דבר", לשונאי ומתרגם עברי פורה של ספרי עיון וסיפורת מגרמנית ואנגלית. חתן פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת (תשכ"ט-1969), פרס סוקולוב לעיתונות (תשמ"ד-1984) ופרס גתה (1986).

חיים איזק
חיים איזק.jpeg
מדינה ישראל  ישראל

קורות חיים

חיים איזק נולד באביב 1921 בעיר פרנקפורט שבגרמניה, בן הזקונים של הדסה וישראל יצחק איזק, יוצאי רוזוואדוב שבגליציה. קיבל חינוך יהודי מסורתי בבית אביו ובבתי ספר בעירו. בשנת 1936, בגיל 15, עזב את גרמניה הנאצית ועלה לארץ ישראל. עסק בהוראה. איזק ניכר ביכולותיו האינטלקטואליות עד כדי כך שגם בהיעדר לימודים גבוהים כלשהם, הצטרף בשנת 1945 למערכת עיתון "דבר", ובמשך עשרות שנים מילא בה תפקידים שונים. תחילה היה עורך היומון המנוקד והמבואר לעולים "הגה", שגידל דור חדש של קוראי וכותבי עברית, והיה בעל תפקיד מכריע בשנים שלפני ייסוד האולפנים. משנת 1951 היה לעורך היומון לעולים שהופיע במקום "הגה", "אֹמֶר". אחר כך כיהן כעורך חדשות, עורך לילה ועורך כיתוב, עורך גיליון השבת, כתב מדיני, כתב פרלמנטרי, שליח העיתון לארצות הברית, כותב מאמרים ראשיים, בעל טור, מראיין ובעל מדור לענייני לשון. משנת 1957 כיהן כמזכיר המערכת, ושימש בתפקיד זה יותר מעשור. כמזכיר המערכת הקדיש הרבה מזמנו ומרצו לשמירה על עברית נקייה בעיתון: הוא שירש שגיאות שגורות, השליט תעתיק נכון וכתיב אחיד. בשנותיו האחרונות, בשנות ה-80, חזר לעריכת העיתון לעולים מבית "דבר", "אֹמֶר". היה מעורכי החדשות הראשונים של "קול ישראל". הרצה על עיתונות בשלוחה התל אביבית של האוניברסיטה העברית.

את עבודתו העיתונאית השלים מפעלו בשדה התרגום. במהלך כארבעה עשורים תרגם כארבעים ספרים מגרמנית ומאנגלית. תחילה תרגם בעיקר ספרי הגות ומדע, בהם כתבי פסטלוצי, הרצל, יעקב בורקהרדט, פרויד, יונג וויקטור פרנקל, ואחר-כך עבר לתרגם בעיקר סיפורת, ותרגם בין היתר מספרי היינריך בל, אליאס קאנטי, מקס פריש, גינטר גראס, זיגפריד לנץ וג'ון אפדייק.

בשתי תכונות נדירות הצטיין חיים איזק כמתרגם – אותן תכונות שגם ליוו אותו ביחסיו עם אנשים – ישרנות וצניעות. לומר על אמן-יוצד או על אמן-מבצע, שהוא ישר וצנוע – הרי זה מעט מאוד כשלעצמו, ומותר גם להתבדח על כך. אך לגבי ידען ובקיא כחיים איזק חשוב להדגיש תכונות אלו מסיבה עקרונית... [לעומת מתרגם] וירטואוז בעל שיעור־קומה כאברהם שלונסקי, שהעשיר את הלשון בתרגומיו אם אין ערוך לה, ושהוציא לנו מן המטמוניות שלה מרגליות לאין-ספור... [בתרגומיו של איזק] אין זיקוקין-די-נור, אין "הברקות" מהממות, אין התגנדרות ואין הפגנה של "טור דה-פורס". מחוך ענווה וכבוד כלפי המקור – השתדל לא להבליט את עצמו, אלא להצניע. ואם כי היה בקיא גדול במקורות ושאב מהם לאורך כל דרכו – הרי גם את הבקיאות הזאת ואת חידושיו שהתבססו עליה – הבליע ופיתך בתוך הרקמה שעליה שקד בעמל רב ובאורך-רוח, תג לתג.[1]

בשנת תשכ"ט-1969 זכה עם אריה בר פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת, בפרס לתרגומי מדע, על תרגום חמשת הכרכים של כתבי זיגמונד פרויד בהוצאת דביר (מהם תרגם איזק שלושה).[2]

בשנת תשל"ח, חרף היעדר השכלה פורמלית, נבחר לחבר-יועץ של האקדמיה ללשון העברית. היה חבר הוועדה למונחי המשרד והוועדה למילים בשימוש כללי, ותחדישים רבים נזקפים לזכותו.

בשנת תשמ"ד-1984 זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. בשנת 1986, כשנה לפני מותו, קיבל מידי שגריר גרמניה את פרס גתה, כאות הוקרה על תרגומיו מגרמנית.

שנים רבות סבל מבריאות לקויה מאוד, אך הוסיף לעבוד. נפטר מהתקף לב במרץ 1987, בגיל 66. נקבר בבית עלמין הדרום.[3]

ספריו

תרגום

  • יצחק אבֶנארי, המהפכה לאן?; תרגם מכתב-יד גרמני ח. איזק, תל אביב: עם עובד ('ספרות דעות'), תש"ו.
  • גרשון שטרן, מאזני העולם; תרגם מכת"י גרמני ח' איזק, תל אביב: עם עובד ('ספריה לדור'), תש"ח.
  • משנת פסטואלוצי: מבחר מקורות; התקין לדפוס, פירש והוסיף מבוא עקיבא א’ סימן; תרגום המקורות מגרמנית חיים איזאק, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"ג. (מהדורה ב מתוקנת: תשכ"ב.)
  • תיאודור הרצל, כתבי הרצל בעשרה כרכים, ירושלים: הספרייה הציונית, תשכ"א, כרכים ז–ח: בפני עם ועולם א. נאומים ומאמרים ציוניים 1895–1899; ב: נאומים ומאמרים ציוניים 1899–1904; תרגמו: י' ייבין, ח’ איזאק וש מלצר.
  • מכס ברוד, ראובני שר היהודים: רומן; תורגם מגרמנית בידי ח’ איזק, 2 כרכים,‫ תל אביב: עם עובד ('ספריה לעם'), תש"ך 1960.
  • פרץ נפתלי, ‫דמוקרטיה כלכלית: מבחר כתבים: כל פרקי היומנים וכן המאמרים שכתב פ’ נפתלי בגרמניה לפני עלייתו לארץ; תורגמו מגרמנית בידי חיים איזק, תל אביב: דבר, [תשכ"ב] לערך.
  • יעקב בורקהארט, עיונים בדברי ימי עולם; תרגום מגרמנית: חיים איזק; והוסיף מבוא: יעקב טלמון, ירושלים: מוסד ביאליק ('ספרי מופת מספרות העולם'), תשכ"ב.
  • פינחס בלומנטל, אין זו אגדה: דיוקנו של חוזה; תורגם מכתב-יד בידי חיים איזק, תל אביב: עם עובד ('ספריה לעם'), תשכ"ג 1963.[4] (על תיאודור הרצל)
  • כתבי זיגמונד פרויד, תל אביב: דביר, תשכ"ו–תשכ"ט 1968, תרגם: כרך א: מבוא לפסיכואנאליזה, תשכ"ו; כרך ג: מסות נבחרות. ב., תשכ"ח 1967; כרך ד: מסות נבחרות. ג., תשכ"ט 1968. ("טוטם וטאבו" (שהופיע בכרך ג) ו"מעבר לעקרון העונג" (בכרך ד) ראו אור בהמשך כספרים עצמאיים.)
  • ויקטור פרנקל, מבוא ללוגותיראפיה: האדם מחפש משמעות: ממחנות המות אל האכסיסטנציאליזם; תרגם חיים איזק, תל אביב: דביר, 1970.
  • ק"ג יונג, האני והלא מודע; תרגום: חיים איזק, תל אביב: דביר, תשל"ג.
  • ק"ג יונג, הפסיכולוגיה של הלא מודע; תרגום: חיים איזק, תל אביב: דביר, תשל"ד 1973.
  • היינריך בל, תמונה קבוצתית עם גברת: רומן; מגרמנית: חיים איזיק; רוב השירים שבספר תורגמו מגרמנית בידי פסח מילין, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, תשל"ג.
  • א.ג'.פ. טיילור, מהלך ההיסטוריה הגרמנית: תולדות התפתחותה של ההיסטוריה הגרמנית מאז שנת 1815; תרגם מאנגלית חיים איזק, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, תשל"ד.
  • גינטר גראס, תוף הפח: רומן; תרגם מגרמנית חיים איזק,‫ תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, תשל"ה.
  • מקס פריש, אינני שטילר; מגרמנית: חיים איזק, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, תשל"ו.
  • היינריך בל, הכבוד האבוד של קתרינה בלום: או, איך עלולה להתהוות אלימות ולאן עלולה היא להוליך; מגרמנית: חיים איזק, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, תשל"ו.
  • גרשם שלום, אברהם כהן הירירה בעל שער השמים: חייו, יצירתו והשפעתו; תורגם מגרמנית בידי חיים איזק בעריכת המחבר, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ח 1978. (מסה)
  • פרנץ קאפקא, יומנים; בעריכת מאכס ברוד; תרגם מגרמנית חיים איזק, 2 כרכים, ירושלים: שוקן, תשל"ח–תשל"ט.
  • זיגפריד לנץ, השיעור בגרמנית; מגרמנית: חיים איזק, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, תשל"ח 1978.
  • אליאס קאנטי, סנוורים; מגרמנית: חיים איזק, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן ('מועדון קוראי מעריב: ספרית מעריב'), תשל"ט 1979.
  • סבסטיאן הפנר, היטלר – החידה האיומה ופישרה; עם אחרית דבר על האנטישמיות הגרמנית מאת ש’ גרוס; תרגם חיים איזק, ירושלים – תל אביב: שוקן, תשל"ט 1979.
  • ירוסלב האשק, החייל האמיץ שווייק; מצ'כית: רות בונדי וחיים איזק, 2 כרכים, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן ('ספרית מעריב: מועדון קוראי מעריב'), תש"ם 1980.
  • גינטר גראס, דג הפוט; מגרמנית: חיים איזק,‫ תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, ספרית מעריב, תש"ם 1980.[5]
  • ויליאם סטיירון, בחירתה של סופי: רומן; מאנגלית: חיים איזק, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן ('מועדון קוראי מעריב'), תשמ"א 1981.
  • יונה אוברסקי, שנות ילדות: נובלה; מגרמנית: חיים איזק, ירושלים – תל אביב: שוקן, תשמ"א 1981.
  • ויקטור א' פרנקל, הזעקה הלא נשמעת למשמעות : הפסיכותרפיה וההומניזם; תרגם חיים איזק, ירושלים: דביר, תשמ"ב 1982.
  • זיגפריד לנץ, מוזיאון המולדת; מגרמנית: חיים איזק, 2 כרכים, תל אביב: זמורה, ביתן ('ספרית מעריב'), תשמ"ב 1982.
  • גינטר גראס, הויעוד בטלגטה: סיפור; תרגם מגרמנית והוסיף דברי הקדמה ופרק הסברים ... חיים איזק, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, תשמ"ב 1982.
  • מקס פריש, אדם בהולוקן: סיפור; מגרמנית: חיים איזק, תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ד 1984.
  • סול בלו, דצמבר של הדקאן; מאנגלית: חיים איזק,‫ תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ד 1984.
  • רוברט סטון, דגל לזריחה: רומאן; מאנגלית: חיים איזק, תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ה 1985.
  • גינטר גראס, לידות ראש, או, הגרמנים גוועים; מגרמנית: איזק,‫ תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ה 1985.
  • ג'ון אפדייק, שפן חוזר; מאנגלית: חיים איזק,‫ תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ז 1987.
  • ג'ון אפדייק, שפן‫ עשיר, תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ז 1987.
  • ג'. ב. פריסטלי, ממלכות אבודות; מאנגלית: חיים איזק ומרים קראוס, תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ה 1995.

עריכה

  • בנימין קגן, הם המריאו בעלטה: מפרשיות הרכש של חיל האויר; ערך והביא לדפוס: חיים איזק, תל אביב: דבר, תש"ך.[6] (על מבצע ולווטה)

לקריאה נוספת

  • פרסי עיריית תל אביב־יפו, 1969, 29.
  • חנה זמר, 'ירושה גדולה', ספר השנה של העתונאים, 1987, 283–284. (הספד)

קישורים חיצוניים

מפרי עטו:

הערות שוליים

  1. ^ 'חיים איזק', זיכרונות האקדמיה ללשון העברית לה (תשמ"ח), 13. עוד מצוין שם כי "בסמינר בינלאומי של מתרגמי גראס, שהתקיים בגרמניה, ושחיים איזק השתתף בו, הוכר תרגומו ל"דג הפוט" - ספר קשה במיוחד - כתרגום הקרוב ביותר לרוח המקור מכל התרגומים ללשונות אחרות."
  2. ^ פרס טשרניחובסקי למתרגמי פרויד ח. איזק וא. בר, דבר, 18 באפריל 1969.
  3. ^ חיים איזק באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  4. ^ ביקורת: ד"ר ש. ל. קירשנבוים, הרצל בהארה חדשה, דבר, 30 ביוני 1964.
  5. ^ חיים נגיד, עיון ראשון | דג בן 4000 שנה, מעריב, 20 ביוני 1980.
  6. ^ ראו: הם המריאו בעלטה, דבר, 8 באפריל 1960, המשך; א. שאנן, פרשיות: אלה המשתכחים, דבר, 29 באפריל 1960. ופרק מתוך הספר: עתה מותר לגלות: איך נרכשו הסילונים הראשונים: פרק מתוך הספר החדש "הם המריאו בעלטה" על פרשיות רכש נעלמות, דבר, 11 באפריל 1960.
אליאס קנטי

אליאס קָנֶטי (בגרמנית: Elias Canetti; בבולגרית: Елиас Канети;‏ 25 ביולי 1905 – 14 באוגוסט 1994) היה סופר ומסאי בשפה הגרמנית ממוצא יהודי-בולגרי, שחי ופעל בעיקר באוסטריה, באנגליה ובשווייץ. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1981.

אפרים פורן

אפרים (פרויק'ה) פורן (פרוסמן) (1 באפריל 1931 – 19 במרץ 1996) היה תת-אלוף בצה"ל, כיהן כדובר צה"ל והמזכיר הצבאי לראשי הממשלה יצחק רבין ומנחם בגין.

ג'ון אפדייק

ג'ון הוייר אפדייק (אנגלית: John Hoyer Updike;‏ 18 במרץ 1932 - 27 בינואר 2009) היה סופר אמריקאי משפיע ופורה.

"שפן רץ", רומן ריאליסטי שהוציא לאור בשנת 1960, נחשב ליצירת מופת חלוצית, ובהמשך חיבר אפדייק עוד שלושה רומנים עם אותה דמות ראשית - הארי "ראביט" (ארנב באנגלית) אנגסטרום, אנטי-גיבור מחוספס ומתוסבך שנע בין צווארון כחול למעמד ביניים ושפך אור כן ומעט סאטירי על כלל החברה האמריקנית.

אפדייק היה גם מבקר אמנות, וחיבר בנוסף לנובלות סיפורים קצרים, שירים ומסות. הוא זכה בשורה של פרסים חשובים, ובהם פעמיים בפרס פוליצר, ב-1982 ושוב ב-1991, ובפרס "הרצאת ג'פרסון" ב-2008.

גינטר גראס

גינטר גראס (בגרמנית: Günter Grass) ‏ (16 באוקטובר 1927 – 13 באפריל 2015) היה סופר ומשורר גרמני וחתן פרס נובל לספרות. הוא התגורר בעיר ליבק שבצפון גרמניה, שם גם מצוי בית גינטר גראס.

הדרך הגרמנית המיוחדת

הדרך הגרמנית המיוחדת (בגרמנית: Sonderweg - זונדרווג) היא תזה היסטוריוגרפית שנויה במחלוקת שהופיעה לראשונה בשנות ה-40 של המאה ה-20, בניסיון להסביר את הסיבה לבחירתה של גרמניה באפיק הנאצי, בעוד שתופעה דומה לא קרתה בשאר מדינות המערב. הטענה המשותפת לכל ההיסטוריונים של הדרך הגרמנית המיוחדת היא כי האופי, המבנה החברתי וההתפתחות המוסדית בגרמניה, לכל המאוחר מהמאה ה-19, הובילו את ההיסטוריה הגרמנית בדרך הייחודית לה, באופן שאינו נורמלי ביחס לשאר מדינות המערב (ובפרט הממלכה המאוחדת, ארצות הברית וצרפת).

היינריך בל

היינריך בֶּל (בגרמנית: Heinrich Böll, להאזנה (מידע • עזרה), 21 בדצמבר 1917 - 16 ביולי 1985), מחשובי הסופרים בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה.

הכרזת העצמאות

הכרזת העצמאות של מדינת ישראל התקיימה ביום שישי, ה' באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948 בעיר תל אביב, בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד 16. בטקס, שהתקיים בהתאם להחלטת מנהלת העם כשמונה שעות לפני סיום המנדט הבריטי בהתאם להחלטת החלוקה של עצרת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, הכריז יושב ראש מנהלת העם דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ונחתמה מגילת העצמאות. מאז חוגגת מדינת ישראל מדי שנה בתאריך זה את יום העצמאות.

התזמורת האדומה (טרפר)

"התזמורת האדומה" (בגרמנית: Rote Kapelle) היא כינוי שנתן הגסטפו לרשת ריגול בראשות ליאופולד טרפר, שריגלה במערב אירופה למען ברית המועצות בשנים 1938–1942. כינוי זה ניתן גם לרשת מחתרתית נפרדת, בראשות הארו שולצה-בויזן.

ויקטור פראנקל

ויקטור אמיל פראנקל (בגרמנית: Viktor Emil Frankl;‏ 26 במרץ 1905 – 2 בספטמבר 1997) היה רופא נוירולוג ופסיכיאטר יהודי וינאי, מייסד הלוגותרפיה ושיטת הניתוח האקזיסטנציאליסטי, הנחשבת לאסכולה הווינאית השלישית בפסיכותרפיה (אחרי הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד והפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אלפרד אדלר).

בספרו הנודע, בכותרו העברי "האדם מחפש משמעות", (שפורסם לראשונה ב-1946, ונמכר בלמעלה מתשעה מיליון עותקים) תיעד פראנקל את חוויותיו כאסיר במחנה ריכוז נאצי, ותיאר את גישתו הפסיכותרפית למציאת משמעות החיים. פראנקל, שנמנה עם אסכולת הפסיכולוגיה ההומניסטית, נחשב לפורץ הדרך לשימוש באקזיסטנציאליזם כאמצעי בפסיכותרפיה.

זאב רב-נוף

זאב רַב-נוֹף (רובינוב) (11 בפברואר 1926 – 26 במרץ 1979) היה מבקר קולנוע ומוזיקה ובמאי ישראלי. מבקר הקולנוע של "דבר".

זיגמונד פרויד

זיגמוּנד פרויד (בגרמנית: Sigmund Freud), נולד בשם זיגיסמונד שלמה פרויד, Sigismund Schlomo Freud;‏ (6 במאי 1856, מוראביה – 23 בספטמבר 1939, לונדון) היה פסיכולוג ונוירולוג אוסטרי-יהודי, אבי הפסיכואנליזה, אחד ההוגים החשובים ביותר בתחום תורת האישיות ומהמדענים ואנשי הרוח הבולטים והמשפיעים ביותר במאה העשרים.

זיגפריד לנץ

זיגפריד לֶנץ (בגרמנית: Siegfried Lenz; ‏17 במרץ 1926 – 7 באוקטובר 2014) היה סופר גרמני.

לא-מודע קולקטיבי

לא-מודע קולקטיבי (לעיתים תת-מודע קולקטיבי) הוא מונח שטבע הפסיכולוג קרל יונג לציון הרובד הלא-מודע המשותף, כביכול, לכל בני האדם. רעיונותיו של יונג בנושא משלבים יסודות מיסטיים ברורים. בשל כך יש חילוקי דעות, האם יש לראות בהם פסבדו-מדע, תורה מיסטית או רעיון מדעי.בניגוד לזיגמונד פרויד, שטען כי הלא-מודע כולל רק תכנים וזכרונות שהיו נגישים לאדם והודחקו על ידיו באופן אקטיבי, יונג סבר כי הלא-מודע כולל בנוסף לתפיסה של פרויד, גם תכנים נפשיים שמעולם לא הגיעו לסף התודעה של האדם, והם לאו בהכרח נתפסים כשליליים. הלא-מודע הקולקטיבי של יונג כולל ארכיטיפים, שהם צורות או סמלים הקיימים אצל כל בני האדם בכל התרבויות. ארכיטיפים אלו הם אבני היסוד של הלא-מודע הקולקטיבי. בין הארכיטיפים שסיווג יונג נמצאים האב, האם, הילד, אלוהים, לידה מחדש, מוות, צל, פרסונה ועוד. על פי יונג, ככל שאישיותו של האדם הולכת ומתפתחת, התכנים של הלא-מודע הולכים ומתגלים למודע ומעשירים את חייו של האדם.

מקס פריש

מקס רוּדוֹלְף פְרִיש (בגרמנית: Max Rudolf Frisch;‏ 15 במאי 1911, ציריך - 4 באפריל 1991, שם) היה סופר ומחזאי שווייצרי, אדריכל בהכשרתו. מן הסופרים והמחזאים הבולטים בשפה הגרמנית בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.

נתיבה בן-יהודה

נתיבה בן יהודה (26 ביולי 1928, תשעה באב ה'תרפ"ח – 28 בפברואר 2011, כ"ד באדר א' ה'תשע"א) הייתה לוחמת פלמ"ח, סופרת, שדרנית רדיו ומילונאית של לשון הסלנג העברי. חלק חשוב מפעילותה הקדישה לשמירת מורשת הזמר העברי, במיוחד זה שקדם להקמת מדינת ישראל.

פרס טשרניחובסקי

פרס טשרניחובסקי לתרגום מופת הוא פרס המוענק על ידי עיריית תל אביב-יפו. הפרס נקרא על שם המשורר שאול טשרניחובסקי, בהתאם להחלטת מועצת העיר משנת 1942. טשרניחובסקי השתתף בניסוח תקנון הפרס ואף נכח בחלוקתו הראשונה בשנת תש"ג-1943.

הפרס מחולק לשניים: פרס אחד לתרגום מופת בשטח הספרות יפה, והפרס האחר לתרגום מהספרות המדעית.

בעקבות רפורמה בחלוקת הפרסים העירוניים של העירייה, הפרס מחולק מדי שנתיים.

קרל גוסטב יונג

קרל גוסטב יונג (בגרמנית: Carl Gustav Jung;‏ 26 ביולי 1875 – 6 ביוני 1961) היה פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי שווייצרי, מבכירי תלמידיו של זיגמונד פרויד וזה שהיה אמור לרשת את כיסאו. נמנה עם קבוצת מניחי היסודות לפסיכולוגיה המודרנית. בצד פרויד ואלפרד אדלר, היה יונג ממנסחי התורות הפסיכולוגיות הגדולות, אשר הטביעו את חותמן לא רק על תחום הפסיכותרפיה, אלא לא פחות מכך על הפילוסופיה, על האמנות, על פרשנות ההיסטוריה ועל מדעי ההתנהגות לתחומיהם.

רות בונדי

רות בּוֹנְדִי (בצ'כית: Ruth Bondyová;‏ 19 ביוני 1923 – 14 בנובמבר 2017) הייתה עיתונאית, סופרת, מתרגמת וביוגרפית ישראלית, כלת פרס סוקולוב לעיתונות (1967), פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2006) ופרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת (2014).

רשת ה'

רשת ה' הייתה תחנת רדיו ישראלית ממלכתית, שפעלה במסגרת קול ישראל ושידרה בפרסית ליהדות איראן. התחנה הוחלפה על ידי תחנת VoisFarsi המשדרת במסגרת תאגיד השידור הישראלי. התחנה שידרה בעבר בשפות רבות ליהודי התפוצות.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.