חיטה

חיטה (שם מדעי: Triticum) היא סוג במשפחת הדגניים, הכולל מינים תרבותיים חשובים ביותר כמקור מזון לאדם. החיטה היא צמח עשבוני חד שנתי עם ציצית שורשים[1].

חיטה הוא הגידול השני הנפוץ ביותר בעולם אחרי תירס ולפני אורז[2]. היא גדלה בכל חלקי העולם מלבד האזורים הטרופיים[1].

מינים תרבותיים של חיטה הם מרכיב המזון העיקרי בתרבויות רבות, במיוחד באזור הים התיכון, והיא נמנית בין חמשת מיני דגן; החיטה היא גם אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.

חיטה
Triticum polonicum L 2
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: חד פסיגיים
סדרה: דגנאים
משפחה: דגניים
סוג: חיטה
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Triticum
תחום תפוצה
תפוצת החיטה בעולם

מבנה החיטה

הגבעולים של החיטה הם קנים זקופים המורכבים מפרקים ומפרדים. עלי החיטה מורכבים מנדן העוטף את פרקי הקנה ומטרף צר וארוך. התפרחת היא שיבולת אשר מורכבת משיבוליות המסודרות בשני טורים לאורכו של הציר[1]. הפרחים של החיטה מואבקים על ידי הרוח או באמצעות האבקה עצמית[1]. הפרי של החיטה מכונה גרגר והוא כולל את הזרע[1].

הקליפות הן שלוש: המוץ, הוא החיצוני שבקליפות ונפרד בקלות יחסית על ידי הדישה; המורסן; והסובין היא קליפת הגרגר עצמו[3]. בגרעין עצמו ישנם חלקים מהם יוצא הקמח וחלקים מהם יוצאת הסולת

מוצא החיטה

CapitelE7b
קציר חיטה
MetapontumDrachmRutter1576Reverse
שיבולי החיטה על מטבע קדום

במזרח התיכון שימש צמח החיטה כמזון בסיסי כבר מראשית ימי החקלאות בתקופה הנאוליתית.

הסברה המדעית הרווחת היא שהחיטה התרבותית תורבתה על ידי האדם מאב קדמון, המכונה "אם החיטה". אהרן אהרנסון חקר את מוצא החיטה, בארץ ישראל, בראשית המאה העשרים וב-1906 זיהה את חיטת הבר כאב הקדמון של החיטה ליד ראש פינה. על פי ממצאים ארכאולוגים בויתה החיטה 10,000 עד 12,000 שנה לפני זמננו.[דרושה הבהרה] [דרוש מקור]

גנטיקה

חקר הגנטיקה בשנים האחרונות זיהה[דרושה הבהרה] [דרוש מקור] באם החיטה, אשר נמצאה באתרים ארכאולוגים רבים מאז גילויה בידי אהרונסון, צמח מוכלא משני עשבי בר דיפלואידים ודו ביתיים, אשר זווגו בטבע שנים רבות לפני תירבות החיטה. חיטת הלחם המצויה כיום, הוכלאה פעם נוספת עם עשב בר נוסף בתחילת תירבות החיטה, והיא בעלת סדרת כרומוזומים הקסאפלואידית - כלומר בעלת שלושה זוגות כרומוזומים הומולוגיים בעלי תפקידים דומים, שמקורם משלושת הצמחים המקוריים.

חוקרים ישראליים ואמריקניים[דרושה הבהרה] מצאו גן באם החיטה שאבד במהלך התירבות שלה, שעשוי לשפר את החיטה המודרנית מבחינה תזונתית, ולהעשיר את החיטה בחלבונים, אבץ וברזל.

לחיטה גרעינים בחלקה העליון בלבד. במצבה התרבותי, גרעינים אלו כבדים ולא ניתנים לפיזור על ידי רוח, והיא תלויה באדם לצורך הפצה.

זני חיטה

החיטה כוללת 16 מינים, מתוכם 13 צמחי תרבות ושלושה צמחי בר[1].

החיטה הקשה Triticum durum, המוכרת גם כחיטת דורום או חיטת מקרוני, מוכרת מהמאה הראשונה לספירה והיא נפוצה גם בתקופה המודרנית. היכולת של זן זה לעמוד בפני היובש הפכה אותו לזן השולט בחקלאות המסורתית של כל ארצות הים התיכון[1]. הקמח של החיטה הקשה לא מתאים לאפיית לחם רגיל, אלא למאפים מסוגים אחרים שאינם מצריכים תפיחה כמו פיתות ומצות. שימושו העיקרי של קמח זה הוא בתעשיית האיטריות (פסטה), אשר מיוצרות מהסולת הדקה[1].

חיטת הלחם T. vulgare גדלה בעיקר באזורים ממוזגים, קרים וחמים למחצה. גידולה נעשה בחורף, תנובתה גדולה מאוד והקמח המופק ממנה עולה בתכונותיו על זה של שאר מיני החיטה[1].

Triticum timopheevii
Einkorn wheat
Triticum polonicum
כוסמין
Triticum timopheevii
Khorasan wheat
Triticum urartu
Triticum zhukovskyi
Triticum aethiopicum
Triticum araraticum
Triticum carthlicum
Triticum compactum
Emmer

שימושים

Sabzeh for norouz
הנבטה של עשב חיטה

גרגירי החיטה מכילים כ־70% עמילן וכ־10% של חומרים חלבוניים, בהתאם לכך היא משמשת למאכל[1]. מגוון אופני ההכנה והמאכלים המבוססים על החיטה הוא רב והיא נחשבת למוצר יסוד. אמנם ניתן גם לבשל את גרגירי החיטה כמאכל בפני עצמו[4]; אך השימושים העיקריים של החיטה מבוססים על הקמח שלה. טחנות קמח טוחנות את זרעי החיטה ומכינות מהם קמח - שממנו מכינים לחם, עוגות, פשטידות, פסטה ומוצרי בצק אחרים. החיטה משמשת כיום גם כמקור למספוא, לייצור שמן חיטה לצרכים רפואיים, לייצור בירה, ולהפקת אתנול לצורכי מאכל, רפואה ודלק בר-קיימא.

בירת חיטה היא בירה, בדרך כלל מסוג אֵיְיל, אשר מבושלת עם כמות גדולה של חיטה. ברוב המקרים מדובר בשילוב של לתת חיטה עם לתת שעורה, בשיעור שווה או גבוה יותר של החיטה. בירת חיטה בושלה כבר לפני אלפי שנים במצרים העתיקה ובבל. בתקופה המודרנית מרכז הייצור של בירות החיטה הוא במחוז הגרמני בוואריה ובבלגיה.

גרגירי החיטה משמשים גם להכנת פניני חיטה המכונים בורגול, אשר משמשים להכנת דייסות ופתיתי חיטה[1].

עשב חיטה נוצר מהנבטה של זרעי חיטה והצמחתה לגובה של 10–15 ס"מ. את העשב טוחנים במטחנה שהיא בעצם מעין מסחטה ייחודית. הנבט מכיל כלורופיל ברמות גבוהות, המקנה לו את צבעו הירוק. כמו כן, עשב החיטה מכיל ויטמינים רבים, מינרלים, סיבים, נוגדי חמצון וחלבונים. המיצוי של עשב החיטה ניתן לשימוש בדרכים רבות ומועילות, בעיקר בשתייה.

הסובין של החיטה משמשים בעיקר להזנה של בעלי החיים[1].

קש החיטה משמש כמזון לבעלי חיים וכחומר גלם להפקת תאית עבור תעשיית הנייר[1].

שימושים רפואיים על פי מקורות קדומים ועד ימינו

בימי הביניים שימשו מיני חיטה שונים לריפוי מחלות עור, קצרת, פצעים מוגלתיים וכן לשיפור עור הפנים, לניקוי רפואי אינטימי לנשים ולהקלת כאבי חזה וכליות. ברפואה העממית בימינו משמשת החיטה לניקוי ורענון עור הפנים, לטיפול בדלקת פרקים, בשיעול, בסתימות בדרכי השתן וכן לשיכוך כאבים ולשיפור הזיכרון[5].

חיטה
ערך תזונתי ל-100 גרם
מים 13.1 ג'
קלוריות 327 קק"ל
חלבונים 12.6 ג'
פחמימות 71.1 ג'
פחמימות זמינות 70 ג'
שומן 1.54 ג'
כולסטרול 0 מ"ג
ויטמינים
 ‑ ויטמין B1 0.383 מ"ג
 ‑ ויטמין B2 0.115 מ"ג
 ‑ ויטמין B3 5.464 מ"ג
ברזל 3.19 מ"ג
סידן 29 מ"ג
אשלגן 363 מ"ג
נתרן 2 מ"ג
סיבים תזונתיים 12.2 ג'
מקור: משרד החקלאות האמריקני

משק החיטה בישראל

1-Agora-hatashlad-RJP
שיבולי חיטה על מטבע של אגורה אחת, מסדרת הל"י, שנת התשל"ד.

לפני קום המדינה נהגו הפלחים הערבים לגדל זן מקומי מתאים לכל אזור בארץ, כמו נורסית, ג'לג'ולית ואבו פאשית. עם הקמת ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל, במשק העברי היו זורעים זנים של חיטה קשה. לאחר התבססות החקלאות היהודית והתפתחות המחקר בתחום, עברו החקלאים היהודים לזנים מתאימים של חיטה רכה כמו חיטת הלחם T. vulgare[1].

עם קום המדינה חקלאי ישראל סיפקו 10%-12% מתצרוכתה של האוכלוסייה ובשנת 1982 האספקה העצמית הגיע לכמחצית התצרוכת, זאת למרות הגידול באוכלוסייה[1].

רוב החיטה בישראל גדלה בנגב. גידול החיטה בארץ ממוכן ומצריך כמות קטנה מאוד של עבודת ידיים[1].

בשנת 2010 נקצרו בישראל 150 אלף טונות חיטה, ויובאו 900 אלף טונות. רוב החיטה המשמשת לייצור קמח משובח ללחם, וגם קמח מחיטת דורום לפסטה, מקורם בארצות הברית. וזאת משתי סיבות[6]:

  1. יבולי החיטה בישראל אינם מספקים לצריכה מקומית לצורכי מאכל לבני אדם, בגלל קוטנה של המדינה והעדר קרקעות זמינות לגידולי חיטה בכמות מספקת.
  2. חלק מהחיטה המיוצרת נחשבת כבעלת איכות נמוכה.

ייצור חיטה בעולם

Bouguereau-Rest at harvest(1865)
נערה בשדה חיטה, ציור משנת 1865

יצרניות החיטה הגדולות בעולם הן סין, הודו וארצות הברית, אך בניגוד לשתי הראשונות בהן כל החיטה משמשת לצריכה מקומית, בארצות הברית מיוצא כמחצית מיבול החיטה לרחבי העולם. בשנת 2010 הייתה תפוקת החיטה העולמית 653,654,525 טונות.

מגבלות

אלרגיה לחיטה היא תגובה חיסונית שלילית לחיטה המתאפיינת בכאבי בטן, אנמיה, פריחה והפרעות עיכול. היא אינה נחשבת אלרגיה לגלוטן או צליאק[7].

חולי צליאק הם אנשים הרגישים לגלוטן ועל כן הם אינם יכולים לאכול חיטה ומוצריה. זוהי מחלה הנובעת מרגישות לחלבון בשם גליאדין (Gliadin), המרכיב, יחד עם חלבון נוסף בשם גלוטנין, את הגלוטן המצוי בדגנים מסוימים. הטיפול היחיד המבטל את כל התסמינים (אך אינו מרפא את המחלה), הוא הימנעות קפדנית מאכילת מזונות המכילים גלוטן.

מושגים הקשורים בגידול או עיבוד החיטה

Heywood Hardy - Corn Stooks by Bray Church - Google Art Project
אלומות חיטה לאחר הקציר, ציור משנת 1872
  • חריש - יצירת תלמים בשדה, כחלק משלב עיבוד האדמה לקראת זריעה.
  • זריעה - פיזור הזרעים לתוך התלמים החרושים וכיסויים באדמה.
  • קציר - חיתוך ואיסוף שיבולי החיטה הבשלה באמצעות מגל או חרמש בשיטה הידנית, או באמצעות קומביין תבואות בשיטה הממוכנת.
  • גורן - משטח פתוח המשמש לאיסוף שיבולי החיטה לאחר הקציר, כדי לדוש אותן (ראה להלן).
  • דיש - הפרדת גרעיני החיטה מהשיבולים היבשות בעזרת הכאה במקל, דריכה של רגלי בהמות, או בעזרת גרירת מורג.
  • מתבן - מבנה מקורה המשמש לאחסון החיטה לאחר הדיש או גבעולי החיטה (לאחר הפרדת הגרגרים ולצורך מאכל לבהמות).
  • איסום - אחסון החיטה במבנה סגור הנקרא אסם.

החיטה בתרבות

Usdaeinkorn1 Triticum monococcum
גרעיני חיטת איינקורן

החיטה נזכרת 30 פעמים במקרא, בראש רשימת גידולי היסוד של ארץ ישראל (דברים, ח', ח'). היא כלולה בשבעת המינים[8]. במקרא מוזכר גידול חיטה באזורים שונים בארץ: בעפרה שבנחלת בנימין (שופטים, י"א, ל"ג), בבית שמש (שמואל א', ו', י"ג), בירושלים (דברי הימים א', כ"א, כ') ובעבר הירדן גדלו מיני חיטים משובחות - בעמון (יחזקאל, כ"ז, י"ז; שופטים, י"א, ל"ג) ובגלעד (שמואל ב', י"ז, כ"ח) וכן בארם נהריים (בראשית, ל', י"ד) ובמצרים (שמות, ט', ל"ב).

זיהויה של החיטה המופיעה במקרא עם הסוג טריטיקום Triticum אינו מוטל בספק. השם חיטה משותף לכל השפות השמיות. לגידול זה קיימת מסורת זיהוי רציפה וברורה בשל היותו צמח חשוב ביותר במזונו של האדם החל מהמהפכה החקלאית. זהו מין הדגן השכיח ביותר בעולם העתיק, ואין ספק שבתקופת המקרא היה מבוית בכל התרבויות של אזור הסהר הפורה. מוסכם על כל החוקרים שמיני החיטים השכיחים ביותר היו חיטה קשה (T. durum) וחיטה רכה (T. aestivum). למעשה, החיטה הקשה, שלה מספר זנים, הייתה הדגן העיקרי והיא מהווה כ־90% מכלל הממצא הבוטני הארכאולוגי (שכולל מאות רבות של אתרים). החיטה המשיכה להוות גידול מרכזי גם בתקופת חז"ל ובימי הביניים[9].

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 1.15 ליבנה, מ', (1996). גן רחל – מדריך לצמחי המקרא וארץ ישראל. דפוס "תרבות מולכו" בע"מ.
  2. ^ טבלה לפי ארצות, יבולים ושנים, אתר FAOSTAT
  3. ^ פוסט בנושא סולת באתר מכון המקדש
  4. ^ יעל גרטי, חיטה ואחיותיה - על בישול גרגרי החיטה, ynet‏ אוכל, 7.6.2011
  5. ^ אפרים לב וזהר עמר, סממני המרפא המסורתיים בארץ ישראל, ירושלים, תשס"ב, עמ' 106.
  6. ^ דודי גולדמןמדעני ה…חיטה, באתר רשימות על מדע ופיוטים קצרים, ‏11 באוקטובר 2010
  7. ^ אלרגיה לחיטה, אלרגיה - פורטל האלרגיה של ישראל
  8. ^ עזריה אלון (2005), שבעת המינים. רעננה: הקיבוץ המאוחד.
  9. ^ זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 96
Reife Weizenaehren

חיטה

בירה

בירה היא שם המתאר מספר משקאות חריפים שונים המיוצרים בתהליך של תסיסה, בדרך כלל של שעורה, חיטה, שיבולת שועל או דגנים אחרים. תהליך ייצור הבירה (וגם של משקאות אלכוהוליים אחרים) נקרא "בישול" (ומכאן הביטוי "מבשלות בירה"). את הבירה נהוג להגיש בכוס בירה.

הבירה קיימת בעולם כבר אלפי שנים. המידע המוקדם ביותר המגיע מהמזרח התיכון הקדום מצביע על כך שאנשים ידעו כיצד לייצר לחם ובירה כבר 8000 שנה ואולי אף 14,000 שנים, כלומר, קודם לתירבות החיטה.

מכיוון שהמרכיבים לבירה שונים ממקום למקום ובתרבויות שונות, כך גם המאפיינים של התוצר הסופי, כמו טעם, ריח וצבע משתנים.

בדומה לאוצר יין ישנו גם בתחום הבירה מקצוע המתייחס לבירה, שנקרא "אוצר בירה".

בצרה

בצרה (בערבית: البصرة, תעתיק לעברית: אלבצרה, ובהגייה פשוטה: אלבסרה) היא העיר השנייה בגודלה בעיראק ומונה כ-2,300,000 תושבים (2008). בצרה היא בירת מחוז אל-בצרה שבעיראק, היא הנמל הראשי של עיראק ושוכנת על גדת נהר השט אל-ערב הנשפך אל המפרץ הפרסי.

האזור סביב בצרה כולל מספר רב של בארות נפט. בעיר קיים שדה תעופה, שלאחרונה החל לפעול מחדש. סביב בצרה אדמות מתאימות לחקלאות למרעה, והיבולים העיקריים מאזור העיר הם אורז, תירס, שעורה, דוחן, חיטה ותמרים. בית הזיקוק בעיר יכול להפיק כ-140,000 חביות נפט ביום.

בעבר היו בבצרה קהילות יהודיות, וכן ידוע שפעל בה רבי שמעון קיירא מחבר הספר הלכות גדולות, אך רובן עזבו אותה בזמן הקמת מדינת ישראל. כיום, על פי הערכות, יש בבצרה כמה עשרות יהודים בלבד.

כמעט כל תושבי העיר הם ערבים, ו-95% הם שיעים, כאשר 5% הנוספים הם סונים. בעיר מתגוררים קהילה קטנה של מנדעים.

דגנים

דגנים הוא מונח כולל לתבואה חקלאית של צמחים מתורבתים ממשפחת הדגניים. באופן כללי ניתן להגדיר דגן כתבואה שניתן לטחון אותה כדי לייצר ממנה קמח ואחר כך לחם.

במקורה שימשה המילה דגן ככינוי לתבואה לאחר שנאספה לערימה.

לאחר הקציר של השדות נהוג לאכסן את הדגנים באסם. דישה היא הפעולה החקלאית שמטרתה הפרדת המוץ מן הדגן.

קבוצת הדגנים כוללת חיטה, דורה, שעורה, שיפון, אורז, שיבולת שועל, דוחן, בן-חילף טף ותירס.

ישנם לדגנים גם תתי זנים כגון כוסמין שנחשב תת-מין של החיטה.

ויטמין B1

ויטמין B1 (תיאמין) - ויטמין שמשתתף במטבוליזם הפחמימות ובתהליכי הפקת אנרגיה בגוף, וכן משתתף ביצירת חומר מתווך במערכת העצבים.

מזון ממנו ניתן להפיק את הוויטמין:

מהחי - בשר (בעיקר כבד), איברים פנימיים אחרים וחלב.

מהצומח - אורז מלא, קטניות, שמרים, נבט חיטה, אגוזים, בוטנים, גרעינים וזרעונים.

חווה חקלאית

חווה חקלאית היא צורת התיישבות המתבססת על חקלאות בה מתגוררים בדרך כלל בני משפחה אחת, המעבדים שטחי קרקע נרחבים, בדרך כלל בעזרת עובדים שכירים.

בחווה חקלאית מספר מבני מגורים בודדים המשמשים לבעלי המקום ולעובדיהם. החוות מתבססות בדרך כלל על ענפי חקלאות בודדים. קיימות חוות לגידול חיות משק: פרות וצאן להפקת חלב ומוצריו ובשר, אך גם חוות לגידולי שדה: חיטה, כותנה ועוד. בעידן המודרני חוות חקלאיות עשויות להיות גם בבעלות חברות מסחריות או קהילות.

בעברית לא קיים מינוח מיוחד לסוגים מסוימים של חוות. באנגלית יוחד המונח ranch לחוות לגידול בעלי חיים, בעוד שהמונח הכללי לחווה הוא farm.

חומר גלם

חומר גלם הוא חומר המשמש לייצורם של מוצרים. מקורם של חומרי הגלם העיקריים הוא בטבע:

היסודות לסוגיהם, בהם מחצבים כגון ברזל, נחושת ומתכות נוספות, יסודות המופקים מהאוויר, כגון חנקן, ויסודות המופקים מהים.

אוצרות טבע כגון פחם, נפט, גז טבעי ומינרלים למיניהם.

חומרים מן הצומח כגון עץ וכותנה.

חומרים מן החי כגון צמר ועור.קודם לניצולם של חומרי הגלם לייצורם של מוצרים מוגמרים, הם עוברים בדרך כלל תהליך עיבוד, לעיתים כזה המשנה את טיבם אך במעט, ולעיתים כזה היוצר שינוי ניכר. בהתאם לכך ניתן להבחין בין חומר גלם גולמי, כלומר בצורה שבה נלקח מהטבע, באמצעות כרייה, שאיבה, חציבה, קטיף וכדומה, וחומר גלם מעובד, שכבר עובד בידי האדם, אך טרם הפך למוצר מוגמר.

דוגמאות:

קמח הוא חומר גלם המשמש לייצור לחם, עוגות ומגוון רחב נוסף של מוצרי מזון. הקמח מיוצר בטחנות קמח, באמצעות טחינה של גרגרי חיטה, שיפון וכדומה.

בד הוא חומר גלם לתעשיית הביגוד, והוא נוצר כתוצאה מעיבוד נרחב של כותנה, צמר או חומרי גלם אחרים מסוג זה.לעיתים מוצר מוגמר עשוי להוות חומר גלם בתהליך ייצורו של מוצר אחר. ביסקוויט, למשל, הוא מוצר מוגמר, הנאכל כמו שהוא, וכן משמש כחומר גלם בייצור עוגות וכדורי שוקולד. חלב ניתן לשתייה בצורתו הגולמית (לאחר פסטור), ומשמש כחומר גלם לייצור מגוון רחב של מוצרי חלב.

לייצורו של מוצר מסוים ניתן להשתמש לעיתים בחלופות אחדות של חומרי גלם, ולעיתים מוחלף חומר גלם מסוים בחומר גלם אחר, שנמצא עדיף. במוצרים רבים הוחלף העץ, שהוא חומר גלם המשמש את האדם אלפי שנים, בפלסטיק, שהוא חומר גלם מודרני.

חמץ

חמץ הוא קמח של אחד מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת-שועל ושיפון) שבא במגע עם מים, וכתוצאה מכך תפח. מרבית דברי המאפה, כגון לחם, עוגות וביסקוויטים, הם חמץ, כמו גם משקאות שמקורם בחמשת מיני הדגן, כדוגמת בירה, וכן עמילן שמקורו בחמשת מיני הדגן (למעט עמילן המופק מתירס), ונמצא במוצרים רבים.

בתורה ישנם שני איסורים שתלויים בחמץ: האחד הוא בחג הפסח שיש בו איסור לאכול כל דבר שיש בו מרכיב של חמץ. איסור נוסף הקשור בחמץ קשור לבית המקדש (ועל כן אינו מעשי כיום), והוא איסור להקריב חמץ כקורבן, וזאת בכל ימות השנה, להוציא מספר חריגים.

חקלאות

חקלאות (מן המילה הארמית חקל שפירושה "שדה") היא מגוון של פעולות שמטרתן ליצור מזון, מספוא, סיבים, עורות ומוצרים נוספים, על ידי גידול צמחים ובעלי חיים או יצירה מכוונת של תנאים לגידולם, לרבות חקלאות ימית. החקלאות היא אחד מתחומי העיסוק הקדומים של האדם, והיא שכלול של פעולות איסוף מזון, ציד בעלי חיים ודיג פרימיטיבי. ההיסטוריה של החקלאות שלובה בהיסטוריה האנושית, והשינויים בחקלאות היו גורמים כבדי משקל בתמורות חברתיות שחוותה האנושות, בהן התמחות בפעילות מסוימת. התפתחות החקלאות, מראשיתה ועד ימינו, אפשרה להגדיל במידה רבה ביותר את כמות המזון העומד לרשות החברה האנושית, ובכך גם את גידול האוכלוסייה בעולם לממדיה הנוכחיים.

החקלאות היא העיסוק הנפוץ בעולם – 42% מכוח העבודה בעולם עוסק בו. לעומת זאת, התוצר החקלאי מהווה רק 5% מהתוצר העולמי הגולמי (התוצרים הלאומים הגולמיים). מושג החקלאות מתייחס למגוון נרחב של פעילויות ייצור, אשר נפרשות על קשת רחבה של קני מידה תפעוליים (גודל יחידות שטח העיבוד, תפוקות וכו'), התמחויות ואספקטים שיווקיים.

בקצה אחד של קשת זו, נמצאת חקלאות הקיום (Subsistence Agriculture), המתבססת על שטחי אדמה (או כמות בעלי חיים) מצומצמים, תוך שימוש בכמות מצומצמת של תשומות חקלאיות, ללא השקעות וללא שיווק. חקלאות זו מייצרת תפוקות מועטות בלבד, כאלו המספיקות אך ורק לצריכה עצמית ולקיום החקלאים.

בקצה השני של הקשת, נמצאת החקלאות האינטנסיבית הכוללת גם את החקלאות התעשייתית. חקלאות זו עושה שימוש בשטחי אדמה נרחבים (ובהיקפים גדולים של בעלי חיים), תוך שימוש נרחב בתשומות חקלאיות כגון: דשן וחומרי הדברה ובמיכון ברמה טכנולוגית גבוהה. החקלאות האינטנסיבית כרוכה בהשקעות נרחבות, בתעשיות נלוות המיועדות לספק לצרכן את המוצר המוגמר ובשיווק. מטרת החקלאות האינטנסיבית היא, בדרך כלל, השאת הרווח לחקלאי או לתאגיד החקלאי.

לחם

לֶחֶם הוא מוצר מזון בסיסי, הנפוץ כמעט בכל העולם מאז שחר הציוויליזציה האנושית. לחם הוא מאפה רך המתקבל מאפייה, מבישול או מטיגון של בצק, לרוב בצק שהותפח על ידי שמרים. הוא אחד מסממני הציוויליזציה האנושית, זאת בשל תהליך הכנתו המורכב.

נורמן בורלוג

נורמן ארנסט בורלוג (באנגלית: Norman Ernest Borlaug; 25 במרץ 1914 - 12 בספטמבר 2009) היה חוקר חקלאות אמריקאי וחתן פרס נובל לשלום. נחשב לאבי המהפכה הירוקה שבעזרת הכלאת זני דגנים שונים הביאה לגידול משמעותי ביבולי החיטה, התירס, האורז וצמחים אחרים המשמשים כמקור מזון עיקרי במדינות רבות.

בורלוג קיבל ב-1942 תואר דוקטור בפיטופתולוגיה ובגנטיקה מאוניברסיטת מינסוטה. בשנות החמישים והשישים, בעת שעסק במחקר חקלאי במקסיקו, פיתח זני חיטה ננסיים למחצה, עתירי יבול ועמידים למחלות. בורלוג הוביל באותן שנים את הכנסת השימוש בזנים אלו, ובמקביל את הכנסת הטכנולוגיות המודרניות של גידול הדגנים האינטנסיבי במקסיקו, בהודו ובפקיסטן. כתוצאה מפעולות אלו הפכה מקסיקו ב-1963 ליצואנית חיטה. בין השנים 1965 ו-1970 כמעט והוכפל יבול החיטה בהודו ובפקיסטן, דבר אשר שיפר בצורה מהותית את יכולת מניעת הרעב במדינות אלו. יש המעריכים כי לולא הפעולות שבורלוג נטל בהן חלק, היו עלולים מיליארד אנשים לגווע ברעב. כהכרה בתרומתו לשלום העולמי באמצעות הגדלת היצע המזון, הוענק לו בשנת 1970 פרס נובל לשלום.בשנים שלאחר מכן סייע בורלוג ביישום שיטות אלו במדינות באסיה ובאפריקה. הוא הטיף בעקביות לשימוש בשיטות הגידול האינטנסיביות ובביוטכנולוגיה כאמצעי לצמצום הרעב בעולם. עבודתו ועמדותיו עוררו התנגדות וביקורת מצד גופים הדוגלים בשימור הסביבה ובכלכלה חברתית. בורלוג דחה את רוב טיעוני הביקורת והגדיר אותם כלא מבוססים וכשגויים. ב-1986 יזם בורלוג את פרס המזון העולמי, המוענק לאנשים אשר תרמו לשיפור איכות המזון, כמותו וזמינותו ברחבי העולם.

סחורה

סחורה הוא מושג מתחום הכלכלה המתייחס לכל מוצר אשר יש לו ביקוש, אולם הוא מסופק בכל השווקים ללא הבדל באיכותו בין הספקים השונים. לשם הדגמה, נחושת ואורז הם סחורות ומחירם אחיד במקומות רבים בעולם ומשתנה באופן יומי על פי ההיצע והביקוש הכוללים עבורם בשווקים בבורסות השונות. לעומת זאת, מכונית אינה בגדר סחורה, כיוון שהיא מיוצרת בדרגות איכות שונות ובסוגים שונים. בדרך כלל, ככל שהאיכות גבוהה יותר, כך גם עולה מחיר המוצר. מוצרים בעלי מותג או איכות הנתפסת כשונה או בעלי בידול ותכונות שונות - אינם נחשבים סחורות.

אחד מן המאפיינים של סחורה הוא שמחירה נקבע כפונקציה של תנאי השוק באופן כללי. סחורות פיזיות ותיקות נסחרות בבורסות סחורות בעולם. הסחורות הבולטות הן משאבי טבע בסיסיים ומוצרי חקלאות, כגון: עפרת ברזל, נפט גולמי, פחם, אתנול, מלח, סוכר, פולי קפה, פולי סויה, אלומיניום, אורז, חיטה, זהב וכסף.

מוצר או שירות עשוי להפוך לסחורה כאשר נוצרת בו אחידות בכל נקודות האספקה, וזאת בדרך כלל על ידי הפצת הידע הדרוש לייצורו באופן יעיל. כך, מוצרים כגון תרופות שהפכו גנריות או מעגלים משולבים הפכו לסחורות.

סחר חליפין

סַחַר חֲלִיפִין (באנגלית: Barter; "בַּרְטֶר") הוא שיטת מסחר המבוססת על החלפת סחורות ושירותים בין שני אנשים או יותר. בשיטה זו לא קיים מוצר אשר מוגדר כאמצעי חליפין (כמו הכסף בו נעשה שימוש בימינו), ולפיכך אין הבחנה בין קונה ומוכר, מפני שכל משתתף בסחר משמש בו זמנית הן כקונה והן כמוכר.

כבר בסוף העת העתיקה נהגו אנשים להחליף מוצרים שייצרו או נכסים שהיו בידם, תמורת מצרכים או נכסים של אנשים אחרים בהם חפצו, וכן לשלם במוצרים תמורת עבודה או שירות. כך למשל, רועי צאן החליפו בשר וחלב עם איכרים שגידלו פירות וירקות, ובעליו של שדה חיטה שילם לעובדיו באלומות חיטה, או בקמח לאחר סחר חליפין שלו עם בעל טחנת קמח, או בכיכרות לחם לאחר סחר חליפין נוסף עם מאפייה; אך לא קיימות ראיות לכך שהדבר קדם לשימוש בכסף. ככל הנראה השיטה הכלכלית שקדמה לכסף היא כלכלת מתנה.

סיבים תזונתיים

סיבים תזונתיים הם רב סוכרים לא-עמילניים (מלבד הליגנין) שמקורם בצומח. הסיבים התזונתיים אינם מפורקים על ידי אנזימי העיכול של האדם, אך הם מתפרקים מעט במעי הגס על ידי חיידקי המעי הגס (מלבד הליגנין שאינו מפורק כלל והתאית שמפורקת במידה מזערית ביותר).

את הסיבים התזונתיים נוהגים לחלק לשני מינים: מסיסים במים ושאינם מסיסים במים.

הסיבים התזונתיים שאינם מסיסים במים מצויים, בין היתר, בסובין חיטה ובדגנים מלאים, והסיבים התזונתיים המסיסים במים מצויים, בין היתר, בפירות, בירקות, בסובין שיבולת שועל ואפילו במוצרים מוכנים כחומרים מעבים.

פיימונטה

פִּיֶימוֹנְטֶה (באיטלקית: Piemonte) הוא מחוז בצפון-מערב איטליה. המחוז מוקף משלושה מצדדיו בהרי האלפים, ובשטחו נמצאים מקורות נהר הפו. המחוז גובל בצרפת, בשווייץ ובמחוזות האיטלקיים לומברדיה, ליגוריה וואלה ד'אאוסטה.

מחוז פיימונטה משתרע על שטח של 25,400 קמ"ר ואוכלוסייתו כ-4.3 מיליון נפש. בירת המחוז היא העיר טורינו.

שטחו המישורי של המחוז משופע באדמה פורייה, המנוצלת לגידולי חיטה, אורז, תירס וגפנים. בזכות היותו בית גידול אופטימלי לגפנים, פיימונטה הוא אחד מהמחוזות יצרני היין הגדולים באיטליה. באזור ישנם מרכזי תעשייה רבים, הבולט שבהם נמצא בבירה טורינו, אשר בתחומיה נמצאים מפעלי יצרנית הרכב פיאט.

משמעות השם פיימונטה באיטלקית היא "מרגלות ההר", שם התואם את אופיו הגאוגרפי של המחוז. משמו של המחוז נגזרה המילה "פיימונט" המתארת אזורים למרגלות הרים בתחום הגאוגרפיה.

פיתה

פיתה היא לחם חיטה שטוח העשוי מקמח בתוספת שמרים. הפיתה היא מאכל מסורתי במטבח המזרח תיכוני והים תיכוני.

פיתה משמשת לטבילה ("ניגוב") ברטבים או במטבלים כמו חומוס וגם להכנת כריכים.

בגרסתה המודרנית והתעשייתית (שהופיעה בשנות ה-50) נאפית הפיתה זמן קצר מאוד - מספר דקות בחום גבוה - 200 מעלות צלזיוס בתנורים ביתיים, או כדקה בטמפרטורה של 400–500 מעלות (בתנורים תעשייתיים). בשל הטמפרטורה הגבוהה נכלא בתוך הפיתה קיטור שגורם להיתנתקות הדפנות ולהתנפחותה ליצירת מעין כדור. לאחר האפיה, נפלט הקיטור מהפיתה והיא חוזרת לצורתה השטוחה, אך הדפנות נותרות נפרדות מבפנים. לאחר מכן, אפשר לחתוך את הפיתה ולפתוח אותה לצורת כיס, ולהכניס מרכיבי מזון שונים לתוכה.

הפיתה המסורתית (המכונה בישראל פיתה עיראקית, "לאפה", או פיתה דרוזית), היא פיתה שטוחה שאינה מתנפחת בזכות שיטת האפייה השונה שלה: היא נאפית בסאג' או בטאבון (תנור כיריים המופעל על ידי אש חמה או גחלים).

מאכל שנהוג להגיש עם פיתה הוא הפלאפל. כדורי עיסת חומוס ותבלינים מטוגנים בשמן אשר ממלאים בהם את הפיתה, בתוספת סלט.

מקור השם "פיתה" אינו ברור: לפי סברה אחת, המקור הוא המילה היוונית ל'עוגה' או 'פאי'; סברה אחרת גורסת כי המקור הוא המילה הארמית 'פיתא' ("לחם"; מקבילה לעברית "פת"). היהודים שהגיעו לארץ בסוף המאה ה-19 והפכו לדוברי עברית לא יכלו להשתמש במילה "לחם" לציון הלחם הערבי (ח'בז), מפני שמילה זו כבר שימשה לסוג אחר של מאפה, שלא היה רווח בארץ ישראל, ולכן בחרו לאמץ את המלה הארמית "פיתא", שמאוחר יותר החלה להיכתב "פיתה" (כמו רוב המלים הארמיות המסתיימות באל"ף, למשל "עובדא" נכתבת היום "עובדה"). במדינות רבות, שאינן ערביות או מזרח תיכוניות, מכונה הפיתה לעיתים קרובות בשם: "לחם ערבי".

קמח

קמח הוא אבקה דקה הנוצרת מטחינת רכיבים מסוימים של צמחים לאחר ייבוש או קלייה שלהם. רכיבים עיקריים שנטחנים לקמח לאחר ייבוש או קלייה הם למשל זרעים, אגוזים, פירות ועוד. שימושו העיקרי של הקמח הוא הכנת עיסה (בצק) ממנו אופים לחם או מאפים אחרים.

כבר מאז המהפכה החקלאית נהגו בני אדם לטחון זרעים של צמחים ממשפחת הדגנים ולהפיק מהם קמח. כך למשל החלו לטחון גרעינים, כגון: גרעיני חיטה, שיפון וכוסמין. עם צבירת הידע החקלאי הובן כי ניתן להכין קמחים גם מרכיבים נוספים בצמחים, וכך החלו נפוצים קמחי קטניות, כגון: קמח חומוס, קמח עדשים וקמח פולי מונג, בהם שימוש נרחב במטבחי דרום אסיה ובהודו בפרט, וכן קמחי פירות דוגמת קמח בננה, קמח קוקוס, קמח תמרים (אשר קליפתם עשירה מאד בעמילן) ואף קמחים אחרים, דוגמת קמח שקדים.

מעבר לחלוקה לפי רכיבי צמחים (קמח גרעינים, קמח קטניות, קמח פירות וכו') ניתן לחלק את כל הקמחים הקיימים לשני סוגים עיקריים: קמח מלא וקמח לבן. קמח מלא הוא כל קמח אשר הרכיב הצמחי ששימש להכנתו נטחן בשלמותו, כלומר בקליפתו (האכילה) המלאה (המכונה סובין) או לחלופין ללא כל ליטוש או עיבוד. קמח לבן, לעומת זאת, הוא קמח שבתהליך הכנתו הוסרה קליפת הגרעין. טעמו של קמח לבן לרוב עדין יותר, והוא נח לשימור לזמן ממושך יותר, עם זאת הוא מכיל פחות רכיבים תזונתיים, משום שלרוב, רכיבים תזונתיים עיקריים נמצאים דווקא בקליפה.

באופן כללי, ככל שהקמח מלא יותר, ומכיל את כל הרכיבים המקוריים של רכיב הצמח, הוא אמור להיות כהה יותר.

תוצר מקומי גולמי

תוצר מקומי גולמי (תמ"ג) הוא מונח כלכלי המציין מדידה של הערך הכולל של הסחורות (מוצרים) והשירותים שיוצרו בשטח טריטוריאלי מסוים (לרוב מדובר על מדינה) במהלך תקופה נתונה (לרוב מדובר על שנה), לפני הפחתת הבלאי. נתונים אלו מבוטאים במונחים של כסף. המונח שונה מתוצר לאומי גולמי (תל"ג) בכך שהוא מוציא מכלל החישובים העברות כספים בין מדינות, כך שהחישוב כולל למעשה את התוצר שנוצר בתוך מדינה מסוימת ולא את התוצר שנתקבל בה.

התמ"ג מהווה את אחד המדדים המשמשים להערכת חוסנו הכלכלי של האזור הנבדק. התמ"ג אינו משקף את רמת ההתפתחות הכלכלית היחסית של המדינה. על בסיס התמ"ג נבנה מדד תמ"ג לנפש המותאם לכח קניה במדינה. מדד זה לוקח בחשבון שני משתנים נוספים: גודל האוכלוסייה במדינה, ורמת המחירים במדינה. באמצעות התמ"ג לנפש מעריכים את רמת החיים במדינה. על פי נתוני קרן המטבע הבינלאומית, סכום התמ"ג של כלל מדינות העולם עמד בשנת 2014 על 77.27 טריליוני דולרים, כאשר עשר המדינות המובילות ייצרו 65.18% ממנו, ואילו על פי נתוני הבנק העולמי (לפי כוח קנייה) עמד התמ"ג של כלל מדינות העולם בשנת 2014 על 108 טריליוני דולרים כאשר עשר המדינות המובילות ייצרו 60% ממנו.

התמ"ג מניח שכל מה שמיוצר הוא על פי הגדרה בגדר "טובין" (goods). בחישוב אין הבחנה בין עלויות לרווחים, בין פעילויות יצרניות לפעילות שאינה יצרנית או פעילות הפוגעת במשאבי טבע מתכלים.

תירס

תירס (שם מדעי: Zea mays) הוא צמח ממשפחת הדגניים, המהווה כיום את הגידול החקלאי הנרחב ביותר בעולם ואחריו חיטה ואורז.

תפוח אדמה

תפוח אדמה (בראשי תיבות: תפו"א; שם מדעי: Solanum tuberosum; נקרא גם "סולנום הקנים" או "תפוד" ובלשון ספרותית, "בולבוס") הוא מין של צמח ממשפחת הסולניים שקניו התפתחו מגבעולים תת-קרקעיים המשמשים למאכל. זהו הגידול השני בחשיבותו התזונתית אחרי הדגנים.

תפוח אדמה מדורג במקום הרביעי ברשימת הגידולים הנצרכים ביותר בעולם אחרי אורז, חיטה ותירס. הוא מהווה מצרך בסיסי בקרב בני אדם בחלקים רבים בעולם, במיוחד במזרח אירופה ובאסיה, ויש לו תפקיד חשוב בשמירה על הביטחון התזונתי, במיוחד באזורים עניים. מלבד בתעשיית ייצור המזון תפוח אדמה מהווה חלק ממזון של חיות משק. כמו כן בתעשיית התרופות נעשה שימוש בעמילן שמקורו בתפוח אדמה.

לתפוח האדמה אין כל קשר בוטני לבטטה, למרות המראה החיצוני הדומה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.