חיווים

הַחִוִּי הוא אחד משבעת עמי כנען שישבו בארץ ישראל לפי המקרא לפני כיבושה בידי בני ישראל.[1] כך נאמר בספר שמות: "וְגֵרַשְׁתִּי, אֶת-הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי, וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" (פרק לג, ב). החיווים נזכרים כיושבי שכם בזמן שיעקב ובניו מגיעים לשם, וכן בתקופת כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון הם מופיעים כיושבי גבעון, הכפירה, בארות וקריית יערים, כל אלה ערים סמוכות לירושלים. אמנם, לחיווים היו גם מושבות בצפון הארץ, באזור לבנון של ימינו, כפי שנזכר בספר שופטים. בהתאם למצוות מחיית שבעה עממין, נצטוו בני ישראל להכרית כל צאצא החיוי.

גנאלוגיה

ספר בראשית מתאר את הגנאלוגיה של החיוי, וקובע כי הם צאצאיו של כנען:

וּכְנַעַן, יָלַד אֶת-צִידֹן בְּכֹרוֹ-וְאֶת-חֵת: וְאֶת-הַיְבוּסִי, וְאֶת-הָאֱמֹרִי, וְאֵת, הַגִּרְגָּשִׁי: וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הַעַרְקִי וְאֶת הַסִּינִי:

יש מן החוקרים הרואים בחיווים המשך של העם החורי, הנזכר במקרא בתקופה קדומה יותר. אחרים סוברים כי מדובר ביושבי אוהלים (חיוי מלשון חוה - אוהל) משבטי האמורי. החורים ישבו בעבר הירדן המזרחי, לא רחוק מהאזורים שיושבו על ידי החיווים יושבי גבעון והסביבה. כמו כן, החורים התבלטו בכך שהיו שונים מעמי כנען האחרים, בקרבתם לעברים ובשיטת ההנהגה שלהם (בראשם לא עמד מלך אלא 'אלוף'), זאת בדומה לחיווים יושבי שכם, שרצו לכרות ברית עם יעקב ולהיות 'לעם אחד' עם בני ישראל. ובדומה ליושבי גבעון, בזמן כיבוש הארץ, אשר כרתו ברית עם בני ישראל (ואף לפני כריתת הברית, ישנו תיעוד באגרות תל אל-עמארנה שיושבי שכם סייעו לשבטי החבירו המזוהים על ידי חוקרים מסוימים כבני ישראל), וכן הנהיגו אותם זקנים ולא מלך.

הברית עם ישראל

לאחר כיבוש יריחו והעי על ידי יהושע, הגיעו נציגי החיווים מגבעון והערים הסמוכות, ובהציגם את עצמם כמי שבאו מארץ רחוקה (כנראה התבססו על מושבותיהם שבהר הלבנון), כרתו עם בני ישראל ברית. גם לאחר שהתבררה תרמיתם, התקיימה הברית והגבעונים, כעונש על רמאותם, שימשו את ישראל כחוטבי עצים ושואבי מים.

יש לציין שהברית עם ישראל נכרתה על ידי החיווים יושבי גבעון, שכונו 'גבעונים', וככל הנראה לא השתתפו בה החיווים יושבי הצפון.

בימי שאול הופרה הברית עם הגבעונים, ושאול המית רבים מהם. הסיבה הנזכרת בספר שמואל היא "בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה" (שמואל ב', פרק כא), והפרשנים מייחסים זאת לתרמיתם בכריתת הברית, או להתנכלותם לבני ישראל בזמן מלכות שאול, על רקע מדיני או רוחני. בימי דוד תוקנה ההפרה הזו, ברציחתם של שבעה מבני שאול על ידי הגבעונים - בהסכמתו של דוד.

מן המסופר בספר מלכים א' פרק ט' עולה כי למרות שהתיאור המקראי בספרים הקודמים שגורס כי בני ישראל השמידו את עממי כנען שישבו לפניהם בארץ, וירשו את ארצם, עדיין נותרו מבני העממים האלה בארץ (ובהם החיווים) וכי שלמה המלך הסב אותם לעבדים לצרכיו השונים.[2]

נתינותם של הגבעונים הוסיפה להתקיים בנאמנות לאורך שנים רבות. לפי האמור בספרי עזרא ונחמיה (עזרא ב, מג-מז. נחמיה ז, מו-ס), גלו הגבעונים יחד עם ישראל, ואף שבו עימם לירושלים ויהודה לאחר מכן.

לקריאה נוספת

  • זאב ויסמן, עם ומלך במשפט המקראי, פרק רביעי, היבטים משפטיים במעורבותו של דוד המלך בגאולת דמם של הגבעונים (שמ"ב כא' 1-14), תל אביב: הילל בן חיים-הקיבוץ המאוחד, 1991. עמ' 92-88.
  • שמואל אחיטוב, סדרת מקרא לישראל -יהושע, ירושלים:עם עובד-מאגנס,1995. עמ' 156-147.
  • חיים חיון,ותצא דינה:קריאה בסיפור המקראי ועיון בזיקותיו, ירושלים: הוצאת מאגנס,2011.בתוך פרק רביעי מעשה דינה וסיפורי יהושע ושופטים:יהושע ט': עמ' 93-88.
  • יאיר זקוביץ, כי האדם ירא לעיניים וה' יראה ללבב: על תחפושת וגמולה בסיפורי המקרא, ירושלים: אקדמון, תשנ"ח : עמ' 110-95.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יהושע מאיר גרינץ, חוי, האנציקלופדיה העברית יז, תשכה, עמ' 187
  2. ^ ספר מלכים א' פרק ט' פסוק כ'-כ"א
אילון הזבולוני

אֵילוֹן הַזְּבוּלֹנִי לפי המקרא, היה השופט העשירי ששפט את ישראל בתקופת השופטים.

אילון נזכר בשני פסוקים בספר שופטים:

האויב מולו נלחם אילון אינו נזכר בפסוקים ולכן אינו ידוע. אילון שפט את ישראל עשר שנים ונקבר באַיָּלוֹן.

מקור השם אילון שנוי במחלוקת בקרב החוקרים. לרוב שם זה מתפרש כקשור לעץ האלון. לפי סיומת השם xון, ניתן לפרש את השם כקשור לאייל ודומה לעגלון מבחינת המשקל. אפשרות שלישית היא שהשם קשור לשם האכדי "אִלָנׁ‏‎ם" שמשמעותו איש האלוהים או האל הקטן.

אלון מוצב

אֵלוֹן מֻצָּב, אתר מקראי הממוקם ליד העיר שכם, בו נמשח אבימלך, למלך על ידי בעלי שכם.

אלקנה (דמות מקראית)

אֶלְקָנָה בן יְרֹחָם הלוי, מרמתיים צופים, דמות מקראית מתקופת השופטים, אביו של שמואל הנביא ונשוי לשתי נשים - חנה ופנינה. על-פי ספר דברי הימים, אלקנה היה מצאצאי קֹרַח. סיפורו של אלקנה מופיע בתחילת ספר שמואל.

אמורי (עם)

הָאֶמוֹרִי (או אָמוּרוּ) הוא עם שמי ששכן ממערב לנהר פרת, החל מחציו השני של האלף השלישי לפנה"ס. נזכר גם במקרא כאחד מעמי כנען שנכבשו על ידי שבטי ישראל, ובהתאם למצוות מחיית שבעה עממין, נצטוו בני ישראל להכרית כל צאצא האמורי. ואילו מחוץ למקרא, השימוש במונח אמורו אינו קבוע; הוא יכול לציין שבטים שמיים מערביים, או שבטים שמיים מזרחיים, לעיתים משמש כמונח גאוגרפי מדיני המציין ממלכות שונות בסוריה ובארץ ישראל.

ארמים

הָאֲרַמִּים היו עם שמי נוודי אשר חי באזורי סוריה ועיראק של היום. האזור שיושב בארמים מעולם לא היווה אימפריה או מסגרת מדינית לכלל הארמים והם היו מפוצלים למספר ממלכות, אך למרות זאת התרבות הארמית הצליחה להשפיע על עמים אחרים ששכנו באזור כמו האשורים, הבבלים והיהודים בתהליך שנקרא "ארמיזציה".

בעז

בֹּעַז (נהגה במלעיל) הוא דמות מקראית מתקופת השופטים, מגיבורי מגילת רות. נכדו של נחשון בן עמינדב, מצאצאי פרץ בן יהודה, בעלה של רות, אביו של עוֹבֵד, סבו של ישי ואבי-סבו של דוד המלך.

ברק בן אבינעם

בָּרָק בֶּן אֲבִינֹעַם הוא דמות מקראית, מנהיג צבאי שנזכר בספר שופטים (פרקים ד' – ה') ומי שפעל יחד עם דבורה הנביאה. מוצאו היה מן העיר קדש נפתלי שבשבט נפתלי.

גבעונים

הגבעונים היו קבוצה אתנית נבדלת בארץ ישראל בתקופת המקרא, צאצאי חיווים שכרתו ברית במרמה עם יהושע בן נון בתקופת התנחלות השבטים. הקבוצה נחשבה למעמד חברתי נחות בעם ישראל.

בספר עזרא, פרק ב' ובספר נחמיה, פרק י"א, פרקים הכוללים את שמות שבי ציון, מוזכרים נתינים, שהמסורת מזהה אותם עם צאצאי הגבעונים. בהלכה מתייחסים לנתינים כמעמד חברתי והלכתי נחות.

גרגשי

גִּרְגָּשִׁי הוא שמו המקראי של עם המוזכר כאחד משבעת עמי כנען אשר שכנו בארץ ישראל טרם כיבושהּ, ואשר במקרא מובטח לעם ישראל שאלוהים יגרשם מהארץ לשם כיבושהּ על ידי ישראל. עם זאת, גם נצטוו בני ישראל להכרית כל צאצא הגרגשי, בהתאם למצוות מחיית שבעה עממין.

חנה

חַנָּה, דמות מקראית, הייתה אשתו של אלקנה מרמתיים צופים ואמו של שמואל הנביא. חנה היא גם אחת משבע הנביאות המוזכרות בתנ"ך.

שתי תפילות חשובות מופיעות בסיפורה של חנה: האחת תפילתה המרה של חנה העקרה המבקשת להרות, והשנייה תפילה שמחה על התגשמות בקשתה בהולדתו של שמואל. שתי התפילות השפיעו על תפיסת התפילה ביהדות.

יאיר הגלעדי

יָאִיר הַגִּלְעָדִי לפי המקרא, היה השופט השביעי ששפט את ישראל בתקופת השופטים.

מוצאו של יאיר הוא משבט מנשה, מחצי השבט שממזרח לירדן.

יבוסים

על פי המקרא, הַיְבוּסִים היו שבט כנעני שהתגורר בירושלים בעת הטרום-מקראית (שלהי האלף ה-2 לפנה"ס). בימיהם נקראה ירושלים יְבוּס עד לימי המלך דוד שכבש את העיר בשנת 1004 לפנה"ס לערך. בהתאם למצוות מחיית שבעה עממין, נצטוו בני ישראל להכרית גם את העם היבוסי.

מדין

מִדְיָן היא ארץ ועם המוזכר במקרא ובקוראן. לפי המקרא המדיינים הם צאצאיהם של אדם שנקרא מדין, שהיה בנו השישי של אברהם מפילגשו קטורה.

עגלון מלך מואב

עֶגְלוֹן הוא שמו של מלך מואב המוזכר בתנ"ך בספר שופטים, פרק ג'.

עגלון קשר ברית עם עמלק ובני עמון כדי להשתלט על שטחים בעבר הירדן המזרחי והמערבי, ואף חלקים משטחי נחלת שבט בנימין. עגלון שיעבד את בני ישראל למשך 18 שנה, עד שאהוד בן גרא הנהיג מרד נגדו, והצליח להרוג אותו בעורמה בעזרת חרב פיפיות.

על פי מקורות חז"ל עגלון מלך מואב היה אבי או סבה של רות, מכיוון שקם מכסאו כשאהוד בן גרא אמר לו "דבר אלוהים אליך המלך", ובכך כיבד את אלוהים, זכה להעמיד את בנו בכיסא המלכות ומצאצאיו היו רות המואביה ודוד המלך.

יש הטוענים כי בשמו של עגלון מסתתר לעג הקושר את שמו לבקר, וזאת מהתיאור העולה בספר שופטים כ"אִישׁ בָּרִיא מְאֹד" (ספר שופטים, פרק ג', פסוק י"ז). לשיטתם שמו מציג את דמותו בצורה אירונית וכך גם בתיאור מותו בהמשך כקורבן.

עלי הכהן

עלי הכהן הוא דמות מקראית, נחשב לאחרון הכהנים הגדולים במשכן שילה. שימש כשופט ומנהיג של עם ישראל במשך ארבעים שנה. על פי ספר דברי הימים, עלי היה מצאצאי איתמר בן אהרן הכהן. הוא נפטר בגיל 98.

עמון

בני עמון הוא עם שמי קדום אשר יצא מהמדבר הסורי-ערבי באלף ה-2 לפנה"ס והקים ממלכה בעבר הירדן, שבירתה הייתה רבת עמון. ממלכתם התקיימה מהמאה ה-13 לפנה"ס עד לשנת 334 לפנה"ס.

עתניאל בן קנז

עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז לפי המקרא, היה השופט הראשון ששפט את ישראל בתקופת השופטים לאחר מותו של יהושע בן נון.

פריזי

הפְּרִזִּי הוא שמו המקראי של עם המוזכר כאחד משבעת עמי כנען, אשר שכנו בארץ ישראל טרם כיבושהּ, ואשר במקרא מובטח לעם ישראל שאלוהים יגרשם מהארץ לשם כיבושהּ על ידי ישראל. עם זאת, גם נצטוו בני ישראל להכרית כל צאצאי הפריזי, בהתאם למצוות מחיית שבעה עממין.

תקופת השופטים

תקופת השופטים היא תקופה המתוארת בתנ"ך בספר שופטים ובמגילת רות, בה הנהיגו השופטים את עם ישראל. התקופה מתחילה עם פטירתו של יהושע בן נון בעת התנחלות השבטים בארץ ישראל, ומסתיימת עם המלכת שאול המלך בידי שמואל הנביא, בשנת 1030 לפנה"ס לערך.

במהלך התקופה היו בני ישראל מפולגים לשבטים, בלי שלטון מרכזי ומסודר. נראה כי לרוב דאגו בני ישראל לנחלה המשפחתית והשבטית:

מדי פעם יצאו מספר שבטים יחד לעימות. הפסוק הסוגר של ספר שופטים מתאר בצורה מיטבית את המצב:

הספר מתאר נוסחה קבועה, לפיה שבט או שבטים מסוימים נתונים תחת עולו של אויב (בשל משבר אמוני), ולאחר פניה לאל מקים האחרון שופט. זה מארגן את השבט או חלקים ממנו, ויוצא לעימות צבאי המסתיים בהבסת האויב וחזרה לתקופה של שקט.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.