חידוש עבודת הקורבנות

מאז חורבן בית שני חוזרת ועולה השאלה בדבר חידוש עבודת הקורבנות. הבעיות הנידונות הם: העדרו של בית המקדש, חוסר היכולת להיטהר מטומאת מת, חוסר הידיעה של מקום ההקרבה, וחוסר ודאות בייחוס הכהנים. גם שבי ציון התמודדו עם שלוש הבעיות הראשונות בתחילת תקופת בית שני. בנוסף לבעיות ההלכתיות, קיימים גם מחסומים מחשבתיים-רעיוניים. במשך הדורות היו מספר ניסיונות לחידוש העבודה. למעשה, מלבד השאיפה קשה להצביע על ביצוע מעשי של הקרבת קורבנות, מאז הפסקתם. גם כיום, פועלים מספר גופים המנסים לחדש את עבודת הקורבנות.

Samuel and Saidye Bronfman Archaeology WingDSCN5025
ידית כלי אבן עם הכתובת "קרבן" שהתגלתה באזור המערבי של החפירות ליד הר-הבית. מוזיאון ישראל
מזבח העולה מכון המקדש
דגם מזבח העולה במכון המקדש

היסודות ההלכתיים

השאלות ההלכתיות העיקריות העומדות בפני החפצים לחדש את עבודת הקרבנות הן:

  • האם ניתן להקריב קרבנות כאשר בית המקדש אינו בנוי?
  • האם ניתן להקריב כאשר המקריבים טמאים בטומאת מת?
  • האם ניתן להקריב ללא ידיעה ברורה בדבר מקום המזבח? לחלופין - האם ניתן לזהות את מקומו המדויק של המזבח?
  • האם הכהנים בני זמננו, שהם "כהני חזקה" ולא "כהנים מיוחסים", כשרים להקרבה?
  • האם ניתן לזהות את התכלת הדרושה לבגדי הכהונה? האם ניתן להכין בגדי כהונה ללא תכלת?

קודם בניין הבית

מקריבין אף על פי שאין בית[1] - כלומר, חובת הקרבת הקרבנות אינה תלויה בקיומו הפיסי של בית מקדש. כלל זה נותן מענה להיעדר בית מקדש, ומתחשב במציאות שבניית המקדש תצריך אישור מרשויות-שלטון דבר שעלול להתעכב, או שכלל לא יגיע. לעומת זאת, בניית מזבח פשוט והקרבת קרבן קטן יכולה להסתיים תוך זמן קצר.

טומאה דחויה בציבור

טומאה דחויה בציבור[2] - כלומר, החובה להקריב קורבנות ציבור עומדת בעינה אפילו כאשר רוב המחויבים בהקרבת אותו קרבן. כלל זה נותן מענה להיעדר פרה אדומה, במסגרת המחשבה הצבורית כי "כולנו בחזקת טמאי מתים". באופן כללי, אסור ליהודי טְמא-מת להיכנס לעֲזָרה (המקבילה בקדושתו ל"מחנה שכינה"), המקום שָם מקריבים את הקרבנות. הכלל השני מחדֵש שהחובה ההלכתית להקריב קורבן-ציבור בזמנו דוחה את האיסור שחל על טמאים מהִכנֵס לעזרה.

אחת הבעיות המרכזיות בחידוש העבודה היא העדר האפשרות להיטהר מטומאת מת, מכיוון שאין בנמצא כיום אפר פרה אדומה, אשר השגתו כרוכה בפתרון בעיות שונות, הלכתיות ומעשיות, וכל עוד הכהנים טמאים בטומאת מת יש איסור להיכנס לתחומי העזרה המקודשת. הפתרון לבעיה זו הוא כלל ידוע הוא בדברי חז"ל טומאה דחויה בציבור ומשמעותו, שכאשר הכהנים טמאים, ואין אפשרות להקריב את קרבנות הציבור בטהרה - מותר להקריבם בטומאה. היתר זה נאמר רק לגבי קרבנות ציבור שזמנם קבוע אך לגבי כל שאר הקרבנות אין שום היתר להקריבם בטומאה. אם כן, קודם שניגשים לעסוק בחידוש עבודת הקרבנות, חיוני לעסוק בשאלה, מה הם התנאים בהם ניתן להקריב קרבנות גם בהיותנו טמאים?

במסכת יומא נחלקו אמוראים האם הטומאה דחויה היא בציבור או הותרה בציבור כאשר ישנן שתי השלכות עיקריות:

  1. חיזור אחר טהרה. כלומר אם הטומאה דחויה יש מצבים (המפורטים בגמרא) בהם יש חיוב לחזר אחר כהנים טהורים אף אם הדבר כרוך בקשיים, אך אם הטומאה הותרה אין חיוב כזה.
  2. הצורך בציץ שירַצֶה. אם הטומאה דחויה יש צורך שיהיה ציץ בראש הכהן הגדול על מנת שירצה את עוון ההקרבה בטומאה, אך אם הטומאה הותרה אין צורך בציץ בראש הכהן הגדול.

להלכה נפסק שהטומאה דחויה היא בציבור[3] ואם כן קודם הקרבת הקרבנות יש למנות כהן גדול ולהכין את שמונת בגדי הכהונה שלו, וביניהם הציץ. אולם לדעת כמה פרשנים[4] הציץ אינו נצרך אלא לכתחילה אבל בדיעבד ניתן לעבוד בלא הציץ.

יחוס הכהנים

ביחס לבעיית יחוס הכהנים - בעיה זו הועלתה על ידי הרב צבי הירש קלישר בספרו "דרישת ציון", כאחת מבעיות היסוד נגד חידוש עבודת הקרבנות. את טענה זו הוא דוחה בכך שהוא מציג משנה ממסכת עדויות המדברת על משפחות פסולות: "אמר רבי יהושע מקובל אני מרבי יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר לקרב ולרחק אלא לקרב את המרוחקין בזרוע ולרחק את המקורבין בזרוע… רבי יהודה אומר לקרב ולא לרחק". מכאן למד הרב קלישר, כי ודאי כוונת המשנה שבסדר הגאולה יהיה קיבוץ גלויות, ויתחילו להקריב קורבנות ללא נביא, ורק אחר כך תבוא מלחמת גוג ומגוג ורק אחר כך יבוא אליהו ומלך המשיח, לכן יהיה צורך גדול בהלכה זו שכל כהן כשר בחזקת אבות ואליהו בא רק לקרב כוהנים שרוחקו משום ספק שמץ פסול.

דברי חז"ל אלו נותנים מענה לבעיית היעדרם של כהנים מיוחסים בימינו, כאשר לדעת הרב קלישר, אין כל בעיה, שכן אין ייחוס כהנים מעכב כלל.

מקום ההקרבה (המזבח)

לפי המתואר בתלמוד, חקרו עולי הגולה ומצאו את שרידי יסודות הבית. כן מבואר, שהריחו בין שרידי הכתלים ריח קטורת. כך גם באשר למזבח, הריחו במקומו ריח קרבנות. עוד מבואר שם, ששלשת הנביאים שהיו ביניהם הביאו עמם עדויות ומסורות בדבר מיקומו של המזבח.[5] אמנם יש שרצו לומר, שאנשי בית שני הזדקקו לרוח הקודש לגילוי המקום, שכן, ראו על המזבח דמות מלאך, וכן ראו שם את אפר יצחק.[6] את מזבח הנחושת לקח נבוזראדן לבבל ולא נשאר סימן במקומו. אבל המזבח שבנה זרובבל גנזו החשמונאים אבניו בלשכת בית המוקד, וחודש שוב בימי הורדוס, ולכן סביר להניח שיהיה קל לאתר את יסודותיו.

מקורות המזכירים אפשרות של חידוש עבודת הקרבנות

  • למה היה מניח עזרא מלקדש לעתיד לבא שמא בזמן החרבן יותן לנו רשות להקריב.[7]
  • וגם היום, אפשר שאם יתנו המלכויות רשות לבנות בית המקדש, מצווה לבנות. כמבואר במדרש [בראשית רבה ד', י'], בימי רבי יהושע בן חנניה, דנתנו רשות והתחילו לבנות, ועיין בספר כפות תמרים [סוכה ל"ד ע"ב] שרבינו יחיאל בעל התוספות רצה לילך להקריב קרבנות בירושלים, א"כ הוא הדין לבנות בית המקדש.[8]
  • "על כל פנים, חזרתי על כל הצדדים, ולא מצאתי שום דבר החוצץ היום להקריב קרבן פסח, אחר שיבנה היום מזבח, על מקום אשר היה בנוי בראשונה".[9]
  • "לכן בזמן הזה אי איתיהיב רשות להקריב קרבן פסח - אין לבטל" - (תרגום: אם תינתן רשות להקריב קרבן פסח – אין לבטל.)[10]
  • "בזמן שישראל שרויין על אדמתם בתור עם חופשי משעבוד ממשלה אחרת, יש מצות עשה לבנות בית הבחירה שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (סי' צ"ה, פ' תרומה)"[11]

התנגדות

התנגדות הלכתית

רבי עקיבא איגר שלל את האפשרות לחדש את הקרבת הקרבנות כפי שהציגו תלמידו הרב צבי הירש קלישר, מטעמים שונים ובהם זיהוי מקום המזבח, ייחוס הכהנים והצורך בבגדי כהונה הכוללים תכלת וארגמן.[12] אולם לאחר שהרב קלישר השיב לו על כל טענותיו, השיב רבי עקיבא איגר שקשה לו לעיין בדברים מחמת זקנתו, והוא מעביר את השאלה לחתנו, החת"ם סופר.[דרוש מקור] בתשובה לחותנו רבי עקיבא איגר, מצדד החת"ם סופר, שבאמת אין בבעיות השונות שהועלו כדי למנוע הקרבת קורבנות, אולם מושל ירושלים הוא "קפדן גדול" ולא יתן למי שאינו "מאמונת ישמעאל" להתקרב למקום. כעיקרון טוען החתם סופר, שהצורך בכהן גדול ובכהן מיוחס אינו מעכב בדיעבד, וטומאה הרי הותרה בציבור, ולגבי שקלי ציבור - בקרבן פסח אין צורך בכך.[13]

הרב יעקב אטלינגר בספרו שו"ת בנין ציון, אף התנגד עקרונית לחידוש הקרבת הקורבנות, משום שבפסוקי התוכחה שבתורה נאמר שלאחר חורבן בית המקדש "והשימותי את מקדשיכם, ולא אריח בריח ניחוחכם" (ספר ויקרא, פרק כ"ו, פסוק ל"א), כך שלא ניתן להקריב קורבנות בזמן הגלות.

התנגדות רעיונית

מלבד הגישה הקלאסית, המיוצגת לדוגמה בכתביו ובמעשיו של הרמב"ן, היו מקובלים שהתנגדו רעיונית לחידוש עבודת הקורבנות. כך יש המציינים[14] לכך שר' עזריאל (מחוג גרונה) העדיף עבודה רוחנית על פני עבודת הקורבנות, זאת משום שעבודת הקורבנות קשורה לפגם עמלק. לכן לעומת הרמב"ן שעלה לארץ, המתנגדים (ר' עזרא ור' עזריאל) לא ראו בפעולה מעשית משהו מהותי, ואף להפך, השכינה לדעתם אינה מתקיימת בתקופה זו בקורבנות.

התפילה כתחליף לקורבנות

התבטאות נוספת לשאיפה לחידוש עבודת הקורבנות מתבטאת בתפיסה ההגותית שהעבודה שבלב החליפה את העבודה המעשית, כך גם 'תורה עבודה ודרך ארץ' בו עבודה שימשה כעבודת המקדש, הפכה בהמשך לעבודת המידות. כלומר חוסר היכולת להקריב, הוביל לפתרונות דרשניים אשר זיהו מושגים תורניים אחרים והקבילו אותם להקרבת קורבנות כדברים המהווים תחליף.

ניסיונות לחידוש העבודה במהלך ההיסטוריה

  • הניסיון הראשון להקמת בית המקדש וחידוש העבודה לאחר החורבן, היה כמה עשרות שנים לאחר החורבן, בימי אדריאנוס, כפי שמתואר במדרש[15]: "בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש. הושיבו פפוס ולוליאנוס טרפיזין מעכו עד אנטוכיא והיו מספקין לעולי גולה כסף וזהב וכל צרכם". אולם בעקבות הלשנה, הוטלו סייגים על ההיתר הקיסרי, וכך נמנעה בניית בית המקדש. יש המשערים שאחת ממטרותיו של מרד בר כוכבא הייתה הקמת בית המקדש, דבר שהתבטא במטבעות המרד, שבהם נחקקו בית המקדש וירושלים.יש אף ששיערו, שבר כוכבא הצליח לכבוש את ירושלים, ואף לחדש את עבודת הקורבנות לזמן קצר. רבי צבי הירש חיות טוען שבמשך תקופה ממושכת לאחר החורבן, הייתה נהוגה הקרבה של קרבן פסח.[16]
  • ניסיון נוסף לבניין בית המקדש נעשה בתקופתו של הקיסר יוליאנוס (362 לספירה). קיסר זה, הכריז על תמיכתו בבניין בית המקדש, כדי לגייס את היהודים למאבקו בדת הנוצרית, וכדי לערער את האמונה הנוצרית, המבוססת על התקיימות הנבואה הנוצרית על חורבן בית המקדש ושפלות עם ישראל. בעקבות הכרזה זו, החלה בנייה של בית המקדש בהר הבית, אך זו הופסקה בשל מאורעות מסתוריים, כרעידת אדמה ושריפה, ובשל מותו של הקיסר יוליאנוס ומינוי קיסר נוצרי תחתיו.
  • במאה ה-13, עלה לארץ רבי יחיאל מפריז, כאשר מגמתו הייתה לבוא לירושלים ולהקריב קרבנות.[17]
  • בעת החדשה, בתקופת שלטונו של מוחמד עלי (שליט מצרים) בארץ ישראל (1833 – 1841), נתעוררו תקוות שניתן יהיה לקבל רשות להקריב קורבנות. הרב צבי הירש קלישר פנה בהצעה לחדש את עבודת הקורבנות לרבו, רבי עקיבא איגר, ששלל את הרעיון מסיבות הלכתיות. עם זאת, פנה רבי עקיבא איגר בעניין לחתנו, רבי משה סופר, שצידד בכך שאין בחששות ההלכתיים כדי להצדיק הימנעות מהקרבת הקורבנות, במיוחד לגבי הקרבת קורבן פסח.[18] עם זאת ציין שהמושל "קפדן גדול... לבל יקרב שם מי שאינו מאומת ישמעאלים". כעשרים וחמש שנה לאחר מכן, בשנת תרכ"ב, הרב קלישר פרסם את ספרו 'דרישת ציון', ובו תיאר את עמדתו ואת חלופת המכתבים שניהל עם רבנים שונים בנושא. בעקבות פרסום ספרו של הרב קלישר התעוררה גם ההתנגדות לרעיון חידוש העבודה. בין המתנגדים היו רבי דוד פרידמן מקרלין[19] ורבי חיים נתנזון.[20]
  • * בשנת תרפ"ד הגה הרב יעקב משה החרל"פ את חידוש הקרבת קורבן פסח הוא ראה בכך הכשרה לקיבוץ גלויות ודחיפה לגאולת הארץ. לפי המסורת של בעלי הקבלה אחרי שיקרב קרבן הפסח בזמן הזה הגאולה בו תבוא (פורסם בעיתון חירות 10 שנים אחרי פטירתו)[21]
  • בתקופת המנדט הבריטי, בשנת תרפ"ה, פנה רבה של ערלוי, רבי שמעון סופר, לרבי יוסף חיים זוננפלד, רב העדה החרדית בירושלים, ולרבי יעקב מאיר, בהצעה שחכמי ירושלים יפנו לנציב הבריטי ויבקשו רשות להקריב קרבנות. הרב זוננפלד השיב לו שאין סיכוי לקבל רשות כזו. למרות זאת המשיך הרב סופר לנסות להשיג רישיון להקרבה.[דרוש מקור]
  • לאחר כיבוש הר הבית בידי ישראל במלחמת ששת הימים, נתעורר ביתר שאת הדיון אודות חידוש העבודה. עם השנים, קמו כמה ארגונים הפועלים למען בניין בית המקדש וחידוש עבודת הקורבנות. ביניהם: התנועה לכינון המקדש; מכון המקדש (העוסק בשחזור כלי המקדש ובגדי הכהונה); שוחרי המקדש (בראשות פרופ' הלל וייס), תנועת נאמני הר הבית ועוד.
  • בשנת תשע"א הרב שמואל אליהו העביר שיעור בקריאה לחידוש קורבן פסח.[22]
  • לקראת פסח תשע"ט הרב יצחק מאיר מורגנשטרן ציווה לחסידיו להימנות במוקד המנויים לקרבן פסח, וגם נתן כסף לחסידיו וביקש שירשמוהו במוקד ההוא, והוסיף שמבחינה הלכתית ״אין למעשה שום בעיה להקריב כיום קרבן פסח על הר הבית״, שהרי אין צורך באפר פרה אדומה בקרבן שהוא קרבן ציבור, כי 'טומאה הותרה בציבור'.[23]
  • בשנת תשע"ט נעצרו פועלי הארגון חוזרים להר לאחר שניסו להקריב קורבן פסח,[24],[25][26]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • הרב צבי הירש קלישר, דרישת ציון, מאמר העבודה
  • כ"ץ, בן-ציון בן יעקב קופל הכהן, ירושלים דדהבא, דרוהוביץ, תר"ע.
  • הרב מאיר מיזליש פסח כהלכתו
  • הרב אביגדור אלבום תורת הבית
  • הרב יצחק שטרן עת לחננה בהוצאת ישיבת תורת החיים

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ס"ב, עמוד א'. משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות בית הבחירה, פרק ב', הלכה ד'.
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות ביאת מקדש, פרק ד', הלכה ט"ו.
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות ביאת מקדש, פרק ד', הלכה י"ד-טו
  4. ^ תוספות יומא ז, ב ד"ה מכלל; מהר"י קורקוס על הרמב"ם שם ד, ז
  5. ^ זבחים סב, א. 'בשלמא בית מינכרא צורתו' ומפרש רש"י שהכירו את יסודות הבית
  6. ^ במשפט כהן סימן צב. הרחיב להוכיח משם, שהכלל 'לא בשמים היא' לא נאמר באשר לענייני המקדש, ומתבקשת מסקנה, שלבנין בית שלישי יצטרכו לרוח הקודש, לפתרון שאלות, כבימי בית שני. אולם, יש שדחו דבריו, והוכיחו שהייתה לפניו גרסה משובשת בגמרא, כמובא בדפוסים. שכן, בפירוש המשנה לרמב"ם מידות ג, א. מצינו גרסה, שהייתה בפני הרמב"ם, והיא - 'ראה'. כלומר, בימי דוד במגפה, אכן, ראה דוד מראה נבואי - את המלאך המכה בעם, זאת, לגילוי מקום המזבח, שטרם נודע מקומו. לא כן אנשי בית שני, שכן, אלו, חיפשו את מקום המזבח של ימי הבית הראשון בדרך הטבע, כנ"ל, ולא בדרכי הנבואה. ממילא, באשר לבית שלישי שיבנה במהרה, ינהגו כאנשי בית שני וישתמשו לבנין הבית באמצעי חקירה המקובלים בכל דור.
  7. ^ כסף משנה הלכות בית הבחירה פרק ו ט"ז
  8. ^ מנחת חינוך, מצווה צה
  9. ^ המהר"ץ חיות
  10. ^ החזון איש אהע"ז סימן ב' אות ז'
  11. ^ הספר אוצר הדינים ומנהגים (התרע"ז) עמוד 42 הרב יהודה דוד אייזענשטיין
  12. ^ התשובה נדפסה בספר "שאילת ציון" וניתנת לצפייה באמצעות Internet Explorer כאן בהערה 3.
  13. ^ שו"ת חת"ם סופר, יו"ד, סימן רל"ו
  14. ^ חביבה פדיה, השם והמקדש במשנת ר' יצחק סגי נהור: עיון משווה בכתבי ראשוני המקובלים, מאגנס, ירושלים תשס"א
  15. ^ בראשית רבה סד, י
  16. ^ שו"ת מהר"ץ חיות, סימן ע"ו
  17. ^ כפתור ופרח פרק ו
  18. ^ שו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן רל"ו
  19. ^ מאמרו בנושא, בשם "קונטרס דרישת ציון וירושלים", נמצא בספרו "שאילת דוד" חלק א
  20. ^ רבי חיים נתנזון פרסם בשנת תרל"ב את ספרו "עבודה תמה", בו הוא שולל את אפשרות ההקרבה בזמן הזה, תוך כדי התקפה קשה כנגד הרב קלישר
  21. ^ הרב חרל"פ הגה את חידוש קורבן פסח בזמן הזה
  22. ^ הרב שמואל אליהו לעלות להר הבית להקריב קרבן פסח
  23. ^ המקובל רבי יצחק מאיר מורגנשטרן: לעשות מנוי לקרבן פסח
  24. ^ 12 חידוש הקרבת הפסח: 12 עצורים אבל הרגע מתקרב
  25. ^ במבצע משטרתי: ארבעה יהודים נעצרו עם גדיים
  26. ^ יו"ר חוזרים להר נעצר בירושלים
אבראהים פאשא

אִבּראהים מחמד עלי פאשא (בערבית: إبراهيم محمد علي باشا; תעתיק מדויק: אבראהים מחמד עלי באשא; 1789–1848) היה קצין מצרי שנלחם בהצלחה נגד האימפריה העות'מאנית והשתלט על סוריה ועל ארץ ישראל. בנו (נטען גם שהיה בנו המאומץ) של שליט מצרים מוחמד עלי.

אבראהים ידוע בהיסטוריה היהודית בגלל מעורבותו בעלילת הדם של דמשק, שהייתה חלק מסכסוך בינלאומי גדול שבעקבותיו אולץ לעזוב את סוריה.

בית המקדש השלישי

לפי המסורת היהודית, בית המקדש השלישי הוא בית המקדש העתיד להבנות בהר הבית. יסודו הוא בתיאור אידיאלי בספר יחזקאל של מקדש שיקום במקום זה שנחרב בבית ראשון. מכיוון שהמקדש שנבנה על ידי העולים בשיבת ציון ("בית המקדש השני") לא נבנה במתכונתו, הרי שמתכונתו נותרה לגאולה השלמה המקוּוה, יחד עם התגשמות שאר חזונות הנביאים.

בניין בית המקדש השלישי מוזכר בפרקים האחרונים של ספר יחזקאל, במשנה, בתלמוד, במדרש, ובספרי הלכה, קבלה וחסידות. תפילת שמונה עשרה מסתיימת בבקשה: "שייבנה בית-המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך".

רעיון הבית השלישי שימש יהודים לתיאור משאלת לב שאין שנייה לה בימי הביניים.

זיהוי מקום המקדש

זיהוי מקום המקדש הוא ענף עיקרי בחקר בית המקדש, העוסק בזיהוי המקום המדויק שבו הוא עמד בתוך הר המוריה, הוא 'הר הבית'.

לנושא זה משמעות גדולה בנוגע למספר שאלות הלכתיות: לצורך חידוש עבודת הקורבנות, דרוש ידע מדויק על מיקומו של מזבח העולה. לשם קיום מצוות בניין בית המקדש, יש למקמו במדויק. בנוסף, יהודי המבקש כיום לעלות להר הבית נדרש למיקומו של המתחם המקודש, כדי שלא יכנס בטעות לשטח העזרה, אזור שטמא מת אסור להיכנס בו, עבירה שעונשה כרת, או אף לפנים מן החיל, אזור שטמא מת אסור להיכנס אליו מדברי חכמים.

מסורת מיקומו של הר הבית רציפה במהלך הדורות, ואיננה מוטלת בספק. כך נקרא המתחם כיום, כך הוא נקרא בכתביהם של תיירים ועולי רגל יהודים, נוצרים ומוסלמים מאז ימי הביניים המוקדמים. מיקומו היה ידוע אף בתקופה הביזנטית, כאשר הוסר מקדש יופיטר שנבנה בראש ההר, וכן על ידי הרומאים, שהחריבו את בית המקדש וחנכו מקדש זה.

אף אם יזוהה אזור המתחם המקודש, דבר זה אינו פותר לחלוטין את הבעיה, שהרי במקורות ישנה עמימות לגבי מיקומו של בית המקדש בתוך הר הבית. אמנם, ניתן לעקוף בעיה זאת על ידי מציאת נקודת התייחסות על ההר המשתייכת לבית המקדש עצמו, כפי שאכן נעשה בחלק מהמחקרים. בעיית המיקום מוחרפת עקב העובדה שקיימת מחלוקת על אורכה של יחידת האמה. מספר שיטות לפתרון חידות אלו הוצעו על ידי העוסקים בנושא, בהסתמך על ניתוח דברי המקורות, מסורות, עדויות היסטוריות וארכאולוגיות ואף ניתוח המבנה הטופוגרפי של ההר עצמו.

עם זאת, המחקר בתחום זיהוי מקום המקדש לוקה בחסר, משום שמעולם לא נערכה חפירה ארכאולוגית של ממש במקום.

חידוש (פירושונים)

בעברית, חידוש הוא תיאור המבטא דבר-מה שאינו שגרתי, המוסיף תוכן אחר, לא צפוי ולעיתים מפתיע.

האם התכוונתם ל...

טומאה הותרה בציבור

טומאה הותרה בציבור הוא כלל בהלכה, לפיו מותרת הקרבת קרבנות בטומאה, כאשר כל הציבור או רובו טמאים בטומאת מת, למרות האיסור להקריב קרבנות בטומאה.

הקרבת הקרבן בטומאה אינה תלויה בשאלה האם מדובר בקרבן ציבור או בקרבן יחיד, אלא האם מדובר בקרבן שקבוע לו זמן, או לא. קרבן שיש לו זמן קבוע – קרב גם בטומאה, ואפילו הוא קרבן יחיד, כגון פר כהן גדול של יום הכיפורים, או מנחת חביתין של הכהן הגדול; ואילו קרבן שאין לו זמן קבוע – אינו קרב בטומאה, ואפילו הוא קרבן ציבור, כגון פר העלם דבר של ציבור.

כבוד הלבנון

כבוד הלבנון היה כתב עת תורני שנדפס בתור המוסף התורני של עיתון "הלבנון".

מצוות בניין בית המקדש

מצוות בניין בית המקדש היא מצוות עשה על כלל העם היהודי לבנות בית מקדש שבו תתקיים עבודת הקורבנות, העלייה לרגל וכל יתר המצוות שיש לקיימן דווקא בבית המקדש. אופן קיום המצווה בימינו לאור המציאות הפוליטית בירושלים שנוי במחלוקת.

צבי הירש קלישר

הרב צבי הירש קלישר (ח' בניסן תקנ"ה - ה' בחשוון תרל"ה ; 1795–1874), היה רב בעל השכלה רחבה בתחומים רבים, שנמנה עם מבשרי הציונות ונודע בעיקר בתמיכתו הנועזת ברעיון העלייה לארץ ישראל וחידוש ההתיישבות בה. רעיונותיו שימשו בסיס להקמת תנועת חובבי ציון.

בניגוד לתפיסה המסורתית, שהאמינה בציפייה סבילה לגאולה מן השמים, קרא קלישר לפעולה יזומה והאמין כי "מעט מעט תבוא גאולת ישראל". לפי תפיסתו, ההתיישבות בארץ וקיום המצוות התלויות בה יהיו השלב הראשון בגאולה האלוהית. את רעיונותיו העלה על הכתב בספריו ובמאמריו בעיתונות העברית וכן בפגישותיו עם מנהיגי ציבור יהודים ברחבי אירופה. בספרו דרישת ציון שראה אור ב-1862 קרא לעלייה לארץ ישראל, ולחידוש עבודת הקורבנות.

צמחונות וטבעונות ביהדות

גישות שונות קיימות ביהדות ובתורה לאכילה ואיסור בשר. בראשית העולם נאסר אכילת בשר אך במהלך השנים הותר ונאסר שוב עד שהותר עם הכניסה לארץ. בעוד ישנם זרמים ביהדות המתירים אכילת בשר ועונג ממנו, אחרים נמנעים משימושו ומאמינים כי יש הסברים הלכתיים האוסרים את השימוש בו.

קורבן (יהדות)

ביהדות, קורבנות הם בעלי חיים או מינים מן הצומח, אותם מביא האדם לבית המקדש, ושם הם מונחים על אש המזבח או נאכלים על ידי הכהנים. הבאת הקורבנות הייתה ביטוי מרכזי להיותו של האדם עובד אלוהים, ולכן היא נקראת בלשון המקרא וחז"ל באופן סתמי "עבודה". המילה "קורבן", מלשון "קירבה", יש לה משמעות של קירבה גאוגרפית, בכך שהאדם מביא ומקרב את מתנתו אל המקום הנחשב למקום שכינתו של ה'. מלבד זאת, יש למילה זו משמעות של קירבה רוחנית, שכן באמצעות הקורבן האדם "מתקרב" לאל.

על פי היהדות, האל אינו אוכל ושותה את הקורבנות. הבאתם היא הבעת רצון של האדם והעם בקשר עם בורא העולם, ורצונו של האל בקורבן משמעו הבעת רצון הבורא להתקשר עם ברואיו בכלל ועם ישראל בפרט. קבלת הקורבן מותנית ושלובה בהתנהגות מוסרית. כלומר, אין הקורבן שילום שוחד לפני האל, אלא עדות על כוונת הנברא ללכת בדרכי הבורא. תפיסה זו מודגשת רבות בדברי הנביאים, ושורשיה מופיעים כבר בתורה.

הקרבת הקורבנות החלה, על פי המקרא, משחר האנושות. בראשיתה הייתה ההקרבה על בסיס יוזמה אישית, ללא הגדרה מדויקת של מקום וזמן ההקרבה ויתר הלכותיה. לאחר הקמת המשכן התמסדה הקרבת הקורבנות בישראל, ונקבעו לה בתורה כללים ופרטים מרובים. מצוות הקורבנות תופסות חלק נכבד מן ההלכה היהודית. רוב פירוט דיני הקורבנות לסוגיהם נמצא בתורה בספר ויקרא, ובמידה פחותה גם בספרים שמות במדבר ודברים. בנביאים מופיעים דיני כהונה וקורבנות גם בספר יחזקאל. במשנה ולאחריה בתלמוד הבבלי הוקדש לדיני הקורבנות אחד מששת סדרי המשנה, הוא סדר קודשים. על פי מניינו של הרמב"ם, 142 מצוות מבין תרי"ג המצוות שבתורה עוסקות בנושא הקורבנות.

קורבן פסח

קורבן פֶּסַח ביהדות הוא קורבן של טלה או גדי שהוקרב לראשונה בליל מכת בכורות - המכה האחרונה מעשר המכות, ערב יציאת בני ישראל ממצרים, ובעקבות זאת נקבע כקרבן הקרב בכל שנה, מעת הכניסה לארץ ישראל, בי"ד בניסן (חג הפסח במשמעותו המקורית) אחר הצהריים, ונאכל בליל ט"ו בניסן - חג המצות, או חג הפסח במשמעותו כיום. הפסח נקרא על שם ה"פסיחה" (ה"דילוג") של אלוהים על בתי ישראל בזמן מכת בכורות, ככתוב: (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק כ"ז): "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל".

למצווה זו משמעות היסטורית ודתית רבה, ובמקרא מדגיש קיומה של המצווה מספר פעמים באירועים היסטוריים מיוחדים.

הקורבנות ביהדות
סוגי הקורבנות
סוגי הקורבנות היסודיים עולה, מנחה, שלמים, חטאת, אשם, בכור, מעשר, פסח SheepInhaelavalley
קורבנות ציבור קורבן התמיד, קורבן מוסף, לחם הפנים, מנחת העומר, שתי הלחם, קורבנות יום הכיפורים
קורבנות יחיד במועדים עולת ראייה, שלמי חגיגה, שלמי שמחה, קורבן פסח, חגיגת ארבעה עשר, פר ואיל של כהן גדול ביום הכיפורים
קורבנות יחיד נוספים קורבן עולה ויורד, קורבן תודה, קורבן יולדת, קורבן עוף, מנחת חינוך, קורבנות נזיר, קרבן מצורע, מחוסר כיפורים
הקרבת הקורבנות
תהליך ההקרבה לבישת בגדי כהונה, קידוש ידיים ורגליים, סמיכה, שחיטה, מליקה, קבלה, הולכה, זריקה, מליחה, הגשה, קמיצה, תנופה, הקטרה, נסכים
איסורים ופסולים פיגול, נותר, טומאה, תמורה, מעילה, בעל מום, טרפה, ממשקה ישראל
מקום ההקרבה במות, בית המקדש, מזבח העולה, המערכה הגדולה, חידוש עבודת הקורבנות בימינו, ריכוז הפולחן

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.