חטא העגל

חֵטְא הָעֵגֶל הוא חטא המפורש במקרא, שבו עשו בני ישראל פסל זהב (לפי חלק מהפרשנים: עץ מצופה זהב) בדמות עגל במדבר סיני בתקופת יציאת מצרים ארבעים יום לאחר מתן תורה. במקרא הוא גם נקרא "עגל מסכה". בימינו הביטוי "עגל הזהב" משמש כמטפורה ומוזכר בהקשרים של סגידה לחומר ורדיפה אחר עושר וממון. על פי המסורת "חטא העגל" אירע בשבעה עשר בתמוז.

Nicolas Poussin - The Adoration of the Golden Calf alt
מעשה חטא העגל בציורו של ניקולא פוסן
Ignatius Taschner-Heine-Goldenes Kalb
עגל הזהב כסמל לנחיתות רוחנית ונהירה אחר החומרנות.

מעשה חטא העגל

סיפור החטא

חמישים יום לאחר יציאת מצרים הגיעו בני ישראל להר סיני. בהר סיני קיבלו את עשרת הדיברות במעמד הר סיני, לאחר מכן עלה משה רבנו להר, למשך ארבעים יום, כדי לקבל מה' את התורה, ואת לוחות העדות.

לפי רש"י הסיבה לעשייתו של העגל היא טעותם של ישראל, שכן הם ספרו ארבעים יום מהבטחתו של משה לשוב מן ההר כולל יום עלייתו, ומשה התכוון לארבעים יום שלמים, מלבד היום שבו עלה להר. בני ישראל, חשבו כי משה מת, (חז"ל מספרים כי השטן הראה להם את דמותו של משה בענן) פנו אל אהרן ובקשו ממנו לעשות להם אלוהים אחרים אשר ילכו לפניהם. אהרן רצה לעכבם ולכך ביקש כי יביאו את נזמי נשיהם בניהם ובנותיהם בתקוה שאלו תסרבנה לוותר על התכשיטים, אך הן הביאו בשמחה את תכשיטיהן, אהרן זרק את התכשיטים אל האש, ומיכה (מיוצאי מצרים) זרק אל האש טס זהב שהיה חרוט עליו "עלה שור" (בטס זה השתמש משה רבינו להעלאת ארונו של יוסף ממימי היאור בו היה מונח). ומזה נוצר "עגל הזהב", אהרן הכריז כי "חג לה' מחר" במטרה לדחותם עד לשוב משה, אך למחרת העם השכים קום ועבד את העגל.

מעשה העגל מפורט בספר שמות, פרק ל"ב:

"וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ, אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַה' מָחָר. וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.

פרשנים רבים ניסו לעמוד על הסיבה ליצירתו של עגל הזהב, מעבר לעיכובו של משה. פרשנות מקובלת היא שבני ישראל כמהו לסמל מוחשי אותו יוכלו לעבוד, כי לא הורגלו לרעיון החדשני (יחסית לעמים אחרים באותו הזמן, ובייחוד מצרים) של אל בלתי נתפש.

על פי שמות רבה, הגורמים המרכזיים לחטא העגל היו הערב רב שנספחו לבני ישראל כאשר יצאו ממצרים, ונתקבלו על דעתו של משה. ההוכחה לכך היא בדברי החוטאים, שאמרו: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", ולא "אלה אלהינו ישראל".[1]

בעקבות חטא העגל

Foster Bible Pictures 0069-1 Moses Throws the Tablet of Stone
משה משליך את לוחות הברית לאחר שנודע לו החטא. מתוך תנ"ך הולמן, 1897.

בזמן שמשה היה על ההר וקבל את לוחות הברית, שלח אותו אלוהים לרדת מן ההר אל העם: "לֶךְ-רֵד – כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (שמות, ל"ב, ז'). כאשר משה ירד מההר, מצא את העם חוגג ועובד לעגל הזהב. בזעמו שבר את לוחות הברית בתחתית ההר, לאחר מכן הודה לו אלוהים על כך, לאחר מכן החל העונש לעובדי העגל, משה שרף את העגל וטחן אותו, פיזר את אפרו על פני המים והשקה את בני ישראל במים אלו. בנוסף הוא אסף אליו את בני לוי, אשר לא עבדו לעגל, והורה להם להרוג את כל אלו שעבדו לעגל. מספר ההרוגים היה - 3,000 איש, כאשר בנוסף מתו מספר לא ידוע במגפה, וכן על ידי שתיית המים.

חטא העגל בפרשנות הנוצרית

חטא העגל נוצל כדי לנגח את ישראל. לפי הפרשנות הנוצרית, חטא העגל מהווה מעשה של בגידה בה' והפרת ברית-סיני. לדעתם זו גם המשמעות הסמלית של שבירת הלוחות על ידי משה: הוא הבין שהם הפרו את הברית ואינם ראויים לו יותר.

מצוות רבות ניתנו לבני ישראל אחרי חטא העגל, ולכאורה הם דווקא מאששות את הברית, אבל הפרשנות הנוצרית מתמודדת עם עובדה זו בצורה יצירתית כדי לאשש את עמדותיה: לדעתם, המצוות שניתנו לבני-ישראל הם עונש או אפילו קללה שהוטלו עליהם כדי למרקם מעוונם ולרסן את נטיותיהם השליליות. כך הם מסבירים למה אין יותר צורך בעול-עונש זה עבור מי שקבל את "האמונה האמיתית" (קרי הנוצרית).[2]

הפרשנות היהודית בימי הביניים הרבתה להתמודד עם פרשנות נוצרית זו. יש פרשנים (רש"י, לדוגמה) שהדגישו הן את חומרת החטא,[3] הן את כוחה של תשובה ואת חידוש הברית עם כתיבת הלוחות השניים.[4] ויש פרשנים (רשב"ם, לדוגמה) שסברו שאין החטא מהווה בגידה אלא רק שטעו בני ישראל לחשוב שרוח הקודש ידבר אליהם דרך העגל, כפי שהוא מדבר אליהם דרך הנביאים.[5]

השוואה לפולחני עגל אחרים

במקרא

פולחן עגל זהב מוזכר במקומות נוספים במקרא. המוכר שבהם הוא סיפור ירבעם בן נבט שהציב שני עגלי זהב בבית אל ובדן לאחר פיצול ממלכות ישראל ויהודה, ואף הציגם בלשון: "-הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". (מלכים א', י"ב, כ"ח)

יש הרואים בהחלטתו של ירבעם להציב את העגלים, תולדה מאוחרת של עגל הזהב מימות משה. יוסף בן מתתיהו שם נאום בפי ירבעם, בו הוא מציג את החלטתו למנות כהנים ולוויים מבני עשרת השבטים, תוך הסתמכות על התקדים של אהרן הכהן הראשון, שאף הוא אפשר לכל אדם להקריב לעגל.[6] בדומה לכך כתב הרמב"ן בפירושו לתורה: "נראה שרצה [אונקלוס] לפרש, כי העגל אשר עשו יהיה שמץ רעה בדורות ישראל, כי יאמרו לא לחינם עשו אבותינו את העגל ועבדוהו, רק שידעו בו כי הוא אשר העלם מארץ מצרים, [...] כאשר היה הדבר בירבעם". והרלב"ג כתב: "שכבר ראו בימי שלמה שנעשו בירושלים תועבות מתועבות הגוים אשר נתחתן בהם שלמה. [...] וידמה שאמר להם [ירבעם]: טוב, שנעבוד האלהים שעבדו אבותינו שהיה נעשה על ידי אהרן שהיה נביא להיות לישראל, תמורת משה". יהודה קיל הוסיף שירבעם קרא לבניו (אביה ונדב) על שם בני אהרן הגדולים (נדב ואביהוא) שעליהם אמר משה: "בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד",[7] אלא שהשם 'אביהוא' הוחלף ב'אביה' בשביל לשוות לו סגנון תאופורי.[8]

לפי חלק מחוקרי ספרות המקרא היחס בין העגלים הוא הפוך; חטא העגל המופיע בספר שמות, לא קדם לעגלי ירבעם, אלא נועד לביטוי יחסו העוין של המקרא כלפי דמותו של ירבעם, ובמקביל נועד לבקר את דמותו של אהרן, על ידי השוואתו לירבעם.[9]

אזכורים נוספים של פולחן עגלים בישראל קיימים גם אצל הנביא הושע (עַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעְשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן, הושע, י"ג, ב'). סיפורי אליהו הנביא מתארים את מאבקו של אליהו בעובדי הבעל, אך אין בהם התייחסות לפולחן העגלים. גם המלך יהוא, שפעל בקנאות נגד פולחן הבעל, המשיך את פולחן העגל (מלכים ב', י', כ"ט: רַק חֲטָאֵי יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא סָר יֵהוּא מֵאַחֲרֵיהֶם עֶגְלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בֵּית אֵל וַאֲשֶׁר בְּדָן). מסקנה אפשרית מכך היא שפולחן העגל היה נפוץ ולגיטימי בממלכת ישראל, אך כותב סיפור העגל, המופיע בספר שמות, היה ממתנגדיו.[9][10]

בעמים אחרים

במצרים

פולחן הפר היה פולחן מקובל וידוע בעיר מוף שבמצרים העתיקה. הפר סימל את האל אפיס, אל הפוריות והיה מקודש. בנקרופוליס של העיר ממפיס (סקארה) נמצא אתר קבורה תת-קרקעי לפרים (סרפאום) ובו כ-60 פרים חנוטים בארונות אבן. כל אחד בתורו היווה אליל חי, ששירתו אותו שתי תאומות בתולות. סביר מאוד להניח שפולחן זה היווה מקור השראה לעגל הזהב. השערה זו הוצגה כבר במדרש שמות רבה (מג' ח'), כלימוד זכות על חטא העגל: "למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים" - מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים, אלא אמר משה, רבון העולם! מהיכן הוצאת אותם? לא ממצרים שהיו כולם עובדי טלאים? [...] ולמדו מהם בניך, ואף הם עשו העגל".

עדות חוץ-מקראית אפשרית לפולחן העגל בקרב בני ממלכת ישראל נמצאה בכונתילת עג'רוד - אתר ישראלי במזרח סיני. באתר נמצא פיטס (קנקן חרס גדול) ועליו מצוירים פרה מיניקה עגל, שתי דמויות אנושיות בעלות פני פר, והכתובת "ליהוה שומרון ואשרתו".

בכנען

Samuel and Saidye Bronfman Archaeology WingDSCN5106
צלמית פר מאזור השומרון נמצאה בבמת פולחן בלב היישוב הישראלי באזור ההר. מהמאה ה-12 לפנה"ס. מוזיאון ישראל

גם ראש האלים בפנתיאון הכנעני, אל, מתואר לעיתים כשור וגם כאשר מופיע בדמות אדם יש לו קרני שור. מקובל לחשוב שפולחן העגל בממלכת הצפון המשיך את המורשת הכנענית הזו,[11] אולם הנחה זו יוצרת קושי היות שככל שייצוג ראש האלים כשור הגיוני - הצגתו כעגל, יצור חלש ופחות מפותח, אינה הגיונית. ישראל קנוהל מציע הסבר כי היה זה חלק מתהליך של חיבור אל ויהוה לישות אלוהית אחת, בה הם מיוצגים כאב ובן - שור ועגל. התייחסות זו עולה בקנה אחד גם עם קריאת העם "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" - אלים ברבים. התייחסות כזו לאלים רבים כאחראים להעלאת ישראל ממצרים מצויה במקומות נוספים במקרא (למשל, בסיפור מלחמת אבן-העזר נגד הפלשתים בספר שמואל א').

ראו גם

לקריאה נוספת

  • בנימין אופנהיימר, הנבואה הקלאסית - התודעה הנבואית, ירושלים: מאגנס, תשס"א, עמ' 239–268.
  • יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, תל אביב: ידיעות ספרים, 2004. עמ' 96–102.
  • ישראל קנוהל, השם: המספרים הסודיים של התנ"ך ויציאת מצריים, ישראל: דביר, 2012. פרק שמיני: עגל הזהב והאל סין, עמ' 89–94.
  • הרב ישראל דנדרוביץ, העגל והמשכן - חטא העגל ותיקון הענווה, בתוך: קובץ היכל הבעש"ט, גיליון כט - ניסן תש"ע, עמודים ל-מ.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שמות רבה, פרשה מ"ב, פסקה ו'
  2. ^ אלעזר טויטו, פשט ופולמוס אנטי-נוצרי בפירוש הרשב"ם, lib.cet.ac.il
  3. ^ פירוש רש"י, ספר שמות, פרק לב, פסוק א
  4. ^ פירוש רש"י, ספר שמות, פרק לד, פסוק א
  5. ^ פירוש הרשב"ם, שמות פרק לב, פסוק ד.
  6. ^ קדמוניות, ספר שמיני, סעיפים 227–228 ועמ' 290 במהדורת שליט, לפי ציטוט בדעת מקרא, מלכים א', עמ' רעט'.
  7. ^ ויקרא, י', ג'
  8. ^ דעת מקרא, מלכים א', עמ' רעח'-רעט' ושו', ושם צוטטו גם דברי בן מתתיהו, הרמב"ן והרלב"ג.
  9. ^ 9.0 9.1 ישראל קנוהל, מאין באנו - הצופן הגנטי של התנ"ך, עמ' 104
  10. ^ יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2004, עמ' 96–102
  11. ^ ישראל קנוהל, מאין באנו - הצופן הגנטי של התנ"ך, עמ'104
אלול

אֱלוּל הוא חודש בלוח העברי, השישי במספר לפי המסורת המקראית והשנים-עשר לפי המסורת החז"לית. חודש זה חל בסוף הקיץ והוא מאופיין במנהגי תשובה רבים לקראת ימים נוראים.

בחודש אלול 29 יום. א' באלול חל בימים ראשון, שני, רביעי או שישי.

ביטול תורה

ביהדות, ביטול תורה הוא כינוי להימנעות מתלמוד תורה ללא סיבה מוצדקת, חרף מצוות תלמוד תורה, עליה נאמר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה" (ספר יהושע, פרק א', ח').

המשכן

המשכן (או בשמו הנפוץ הנוסף: "אוהל מועד"), הוא מעין אוהל, שעל פי המסורת, הקימו בני ישראל בציווי האל בעת ששהו במדבר סיני. את המשכן בנו אמנים מומחים, ובראשם בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך, על פי ציווי ה' המתואר בפרשיות תרומה ותצוה בספר שמות. הקמת המשכן מתוארת בסופו של הספר, בפרשיות ויקהל ופקודי, ודינים ופרטים נוספים אודותיו מתוארים גם בספרי ויקרא ובמדבר. על פי המתואר במקרא, אוהל זה שימש את ישראל לאורך כל תקופת המדבר, וכן לאחר שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, להקרבת קורבנות ולמטרות פולחניות נוספות, וכן לשם היוועדות האל עם משה, והשראת שכינתו בקרב עַם ישראל.

שנים רבות שכן אוהל מועד, ומשכן האבן שהחליף אותו, בשילה. המקדש שבנה שלמה המלך בירושלים נבנה כתחליף קבע למשכן, ועל אף הבדלים מסוימים בגודל ובמבנה הפנימי, קיימים קווי דמיון רבים בין השניים.

זהב

זָהָב הוא יסוד כימי מתכתי מסדרת מתכות המעבר שסמלו הכימי Au ומספרו האטומי 79. זהב לא נוטה להיקשר כימית ליסודות אחרים ולכן ניתן למצוא אותו בטבע בצורתו הטהורה בלבד. נוסף על יצירת תכשיטים הוא משמש רבות גם בטכנולוגיה ותעשייה בזכות מוליכותו החשמלית הגבוהה ועמידותו בפני קורוזיה.

מוכרים היום למדע 36 איזוטופים שונים של זהב, אבל לכולם זמן מחצית חיים קצר חוץ מל au197, שהוא יציב לחלוטין, והוא גם האיזוטופ היחידי הנמצא בטבע.

בתכשיטים ובסגסוגות ריכוז הזהב נמדד בקרט, המעיד על מידת הטוהר היחסי של הזהב.

חטא בעל פעור

חטא בעל פעור או חטא בנות מואב הוא מאורע מקראי שאירע בעת שחנו עם ישראל בערבות מואב סמוך לכניסתם לארץ כנען, במהלכו נמשכו רבים מהעם לזנות עם בנות מואב ומדיין, ומתוך כך פיתו אותם הבנות להשתתף באכילת הזבחים שהקריבו לאל המואבי בעל פעור, ואף להשתחוות לו. בעקבות החטא הורה ה' למשה להוציא להורג את ראשי החוטאים בסגידה לאל אחר, ובתוך כך פרצה מגפה בקרב העם.

בשיאו של החטא, לקח זמרי בן סלוא ששימש כנשיא בית אב בתוך שבט שמעון, את כזבי המדיינית, בתו של צור ממלכי מדיין, לשכב איתה באוהלו לעיני משה וכל העדה, שהביטו במעשה בחוסר אונים. פינחס, בנו של אלעזר בן אהרן הכהן, בקנאתו לה' על הבגידה, לקח רומח ודקר את שניהם למוות באוהל, ובעקבות זאת המגפה נעצרה. בשכר זאת, הבטיח ה' לפינחס ולזרעו את הכהונה הגדולה.

ט"ז בתמוז

ט"ז בתמוז הוא היום השישה עשר בחודש העשירי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש הרביעי

למניין החודשים מניסן.

י"ט בתמוז

י"ט בתמוז הוא היום התשעה עשר בחודש העשירי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש הרביעי

למניין החודשים מניסן.

יום הכיפורים

יום הכיפורים (מכוּנה גם יום כיפור או בקצרה כיפור) הוא אחד ממועדי ישראל. הלכתית הוא חמור יותר מיום טוב אך פחות משבת, אך מצד סגולתו למחילת עוונות, והמצוות, האיסורים, והמנהגים הרבים הקשורים בכך, הוא נחשב לקדוש במיוחד.

יום הכיפורים חל בעשרה בתשרי ובמוקדו עומדות התשובה והסליחה, ועל פי ציווי התורה נדרש להתענות בו עינוי הנפש. חז"ל מפרשים במשנה את מהות העינוי הכולל חמישה עינויים: אכילה ושתייה, סיכה (סיכת הגוף בשמן), רחיצה, נעילת הסנדל (נעילת נעל עור) ותשמיש המיטה (קיום יחסי אישות).

מצוות התענית, התפילה וההימנעות ממלאכה, זוכות לאחוזי שמירה מהגבוהים ביותר בקרב היהודים, מבין מצוות היהדות. על אף שיום הכיפורים הוא יום צום ותענית, אין אלו מפני אבלות או צרה כבתעניות ציבור אלא בשל קדושתו הרבה של היום. למעשה הוא זכור ונחשב ליום שמח מכיוון שעל פי המקרא וחז"ל, לאחר שמשה רבנו חזר פעם נוספת ושהה בהר סיני 40 יום, שהחלו מראש חודש אלול, נמחל ונסלח לישראל על חטא העגל, ומשה ירד מההר ביום כיפור עם לוחות הברית השניים. בעקבות כך למדו ישראל ממשה את דרכי הסליחה והכפרה הציבוריים באמצעות התפילה ועבודת המקדש ונקבע יום זה כיום המסוגל במיוחד לסליחה וכפרה. מאז שימש מדי שנה כאחד המועדים הבולטים באירועי עבודת המקדש והיווה מעמד לאומי מרכזי בימים בו היה קיים בית המקדש.

יום הכיפורים מכונה במקרא "שבת שבתון", ומקרא קודש, ובמשנה מוזכר כאחד מהימים הטובים שהיו לישראל (ביחד עם ט"ו באב).

לוחות הברית

לוחות הברית או לוחות העדות הם על פי המתואר בתנ"ך לוחות אבן, שעליהם נכתבו עשרת הדיברות ב"אצבע אלוהים" ואשר ניתנו לעם ישראל במעמד הר סיני. כמשתמע משמם, הם מהווים עדות או ברית בין אלוהים לעם ישראל, כפי שכוננה במעמד.

בהמשך, אלוהים מצווה לבנות משכן שיוצב בו ארון ויונחו בו הלוחות. ארון זה מכונה "ארון העדות" או "ארון הברית". בספר מלכים מתואר כיצד לאחר כ-500 שנה, כאשר נבנה בית המקדש הראשון, הארון עם הלוחות מוצב גם שם במרכזו.

פגישת יהושע עם המלאך

פגישת יהושע עם המלאך היא פגישה שהתקיימה סמוך לעיר יריחו, טרם כיבושה, בין יהושע בן נון לשר צבא ה' שבא לחזקו לקראת המלחמה בעמי כנען. על פי חז"ל היה זה בליל י"ז בניסן ב'תפ"ט[2].

פרשת כי תשא

פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא היא פרשת השבוע התשיעית בספר שמות. היא מתחילה בפרק ל', פסוק י"א ומסתיימת בפרק ל"ד, פסוק ל"ה. תחילת הפרשה עוסקת במצוות מחצית השקל, ובהוראות נוספות הקשורות למשכן, אך רוב הפרשה עוסקת בסיפור חטא העגל ובהשלכותיו.

בקריאת הפרשה בבית הכנסת, הפרשה מחולקת באופן לא פרופורציונלי בין שבעת העולים לתורה, כשרוב הפרשה נקראת בעלייה הראשונה והשנייה של הכהן והלוי, ורק מיעוט הפרשה נשאר לחמש העליות האחרונות. המטרה בחלוקה זו היא כדי שסיפור חטא העגל ייקרא בעליית הלוי, מכיוון שעל פי המסורת שבט לוי לא חטאו בחטא העגל.

פרשת עקב

פָּרָשַׁת עֵקֶב היא פרשת השבוע השלישית בספר דברים. היא מתחילה בפרק ז', פסוק י"ב ומסתיימת בפרק י"א, פסוק כ"ה.

פרשת תצוה

פרשת תְּצַוֶּה היא פרשת השבוע השמינית בספר שמות. היא מתחילה בפרק כ"ז, פסוק כ' ומסתיימת בפרק ל', פסוק י'. הפרשה ממשיכה את הפרשה הקודמת, פרשת תרומה, בהוראות לקראת הקמת המשכן. את פרשת תצווה קוראים לרוב לפני חג פורים.

קודש וחול ביהדות

ביהדות, התואר קדוש (מילה נרדפת למובדל), הוא הבחנה של דבר הנבדל מענייני החומר והשלילה. שיא הקדושה הוא האל שהוא נבדל במהותו מכל העולם הזה, והוא בדרגת הבדלה שאין שני לה. פן נוסף של קדושה הוא דבר שהובדל על ידי האל או לשם האל. הדבר המובדל יכול שיהיה קבוצה אתנית (עם ישראל), גזעי (כהנים), אדם (בכור), בעל חיים (בכור בהמה טהורה), זמן (שבתות וחגים), מעשה (תפילה, תלמוד תורה), מקום (בית המקדש) או חפץ (ספר תורה).

ריקוד

ריקוד הוא תנועה של גוף האדם תוך יצירת תבניות תנועתיות הנושאות משמעות או מידע (אסתטי, רגשי, חברתי), בדרך כלל באופן קצבי ולצלילי מוזיקה, המתבצעת או כאומנות מול קהל או למטרות בילוי, טקסים חברתיים, מסורתיים או דתיים, פולחן, ספורט, ריפוי וכדומה.

הריקוד ידוע משחר ההיסטוריה האנושית וקיים בכל התרבויות. הוא מקושר בעיקר עם רגשות של שמחה ואירועים משמחים (כגון טקסים של לידה חתונה וכדומה), אך קיים גם בהקשרים של טקסים דתיים ותרבותיים, ועוד.

המילה ריקוד מתארת גם שרשרת מסוימת, מוגדרת ומקובעת, של תנועות ריקוד, למשל: הריקוד "צדיק כתמר" או ריקוד גשם אינדיאני. בהרחבה מתאר המושג התנועעות של חיות או עצמים המזכירה ריקוד אנושי: "דבורת הדבש רוקדת ריקוד המודיע על מיקומו וכמותו של מזון"; "הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים" (תהילים קי״ד ד').

בעברית של ימינו משתמשים במושג מחול לתיאור כל סוג ריקוד שמיועד להיות מבוצע מול קהל ונתפס כאומנות, בניגוד לצורות ריקוד שמבוצעות למטרות אחרות. כוריאוגרפיה היא מקצוע בו יצירת אמנות מבוססת על הריקוד, כלומר- הכוריאוגרף בוחר מוזיקה מסוימת ומתאים לה תנועות ריקוד מסוימות, המהוות את עיקר היצירה.

הריקוד מאפשר לבטא רגשות במודע ובאופן בלתי-מודע. מסיבה זו, כל רקדן נוטה לפתח סגנון ריקוד שונה, התלוי גם במצב רוחו ובחברה בה הוא רוקד.

שבט לוי

שֵׁבֶט לֵוִי הוא אחד מתוך שנים עשר שבטי ישראל, המוזכרים בתנ"ך. הוא נקרא על שם אבי השבט לוי, בן שלישי ללאה וליעקב.

לפי התורה שבט לוי כולו נבחר לעבוד ולשרת בבית המקדש. מתוך השבט אהרון ובניו נבחרו לשמש ככהנים, ויתר בני השבט נועדו למלא את תפקידם כלויים. לפני ייחוס הלוויים, הוקדשו הבכורות מכל משפחות עם ישראל לעבודת הקודש, אך לאחר חטא העגל הועבר התפקיד אל בני שבט לוי שהיה היחיד שלא חטא.

לפי מדרש מאוחר, לא השתתפו בני שבט לוי בעבודות הפרך בתקופת גלות מצרים וניתנה להם רשות לשבת וללמוד תורה.

שבט לוי הוא היחיד שלא ניתנה לו נחלה. מאחר ששבט לוי לא קיבל נחלה בתחומי ארץ ישראל, לעיתים אינו נכלל במניין שנים־עשר השבטים.

כאשר הוא נמנה כאחד משנים עשר השבטים, נכללים שבטי מנשה ואפרים כאחד: שבט יוסף. ע"פ נבואת יחזקאל יזכה גם שבט לוי בעתיד לנחלה בארץ ישראל.

שמות

ספר שְׁמוֹת הוא הספר השני בתורה. נקרא כך משום שהמילה השנייה בספר היא "שמות" - "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה, את יעקב, איש וביתו באו". בתרגומים היווניים (תרגום השבעים) נקרא הספר אקסודוס (ביוונית: ὁδόϛ = דרך, -ἐκ = מן) על-שם האירוע הגדול המתואר בו - יציאת עם ישראל ממצרים. שם זה נשמר בתרגומים ללטינית ובשל כך נקבע כשמו בשפות הרבות אליהן תורגם מלטינית.

ספר שמות מספר על שעבודם של בני ישראל במצרים, יציאתם ממנה ונדודיהם במדבר. בתיאור הנדודים משולבים סיפורים ואירועים שונים, ששיאם הוא מעמד מתן תורה על הר סיני. עוד מסופר בו על מלחמת ישראל בעמלק והוא כולל גם מצוות שונות.

שנים עבריות ב'ת' - ב'תצ"ט

שנים עבריות ב'ת' (2400) - ב'תצ"ט (2499)

התחילו, על פי המסורת המקובלת של מניין השנים בלוח העברי המבוססת על סדר עולם רבה, בשנת 1362 לפנה"ס והסתיימו בשנת 1262 לפנה"ס לפי הלוח היוליאני.

תובע (משפט פלילי)

תובע או קטגור, בהקשר של המשפט הפלילי, הוא בא כוח המאשימה במשפט הפלילי.

מקור השם הוא מן המילה היוונית העתיקה: κατηγορ, ואף ביוונית המודרנית מכונה עורך הדין התובע: κατήγορος.

במשפט הישראלי יכול התובע להיות עורך דין, לרוב איש פרקליטות המדינה, או יחידת התביעות של משטרת ישראל. בכתבי אישום המוגשים בשל עבירות על חוק התכנון והבנייה או חוק רישוי עסקים, חוקי איכות הסביבה וכיוצא בזה, המוגשים, אם על ידי רשות מקומית או על ידי רשות מרשויות הממשלה - משרד ממשלתי או רשות ממשלתית, יכול התובע להיות עורך דין פרטי, המקבל לשם כך הסמכה מהיועץ המשפטי לממשלה.

כאשר מוגשת קובלנה פלילית, יכול התובע להיות אף אדם פרטי, או עורך דין פרטי, המייצג את הקובל.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.