חזקה דרבא

חזקה דרבא היא כינוי לכלל שקבע האמורא רבא, שלפיו בן ובת שהגיעו לגיל הבגרות (גיל 13 לבן וגיל 12 לבת) - מניחים שגם הגיעו לבגרות גופנית (המוגדרת כהבאת שתי שערות במקום הערווה), על אף שלא נבדקו, והם נחשבים כבוגרים מבחינה הלכתית ללא צורך בבדיקה (לדוגמה, לגבי יכולת להצטרף למניין). חזקה זו איננה מוחלטת, ובתחומים מסוימים בהלכה אין סומכים עליה.

רקע

על פי ההלכה, על מנת להחשב כבוגר נדרשים שני תנאים: א. הגעה לגיל הבגרות - גיל שלוש עשרה לבנים ושתים עשרה לבנות. ב. התבגרות גופנית, המתבטאת בצמיחת שתי שערות לפחות במפשעה, ובלשון ההלכה: "הבאת סימנים".

יש תאורים מימי התנאים על בדיקת התבגרותן של בנות על ידי נשים: "כל הנבדקות (נשים שנצרכה בדיקת בגרותן לשם פסיקה הלכתית) - נבדקות על פי נשים, וכן היה רבי אליעזר מוסר לאשתו, ורבי ישמעאל מוסר לאמו". למרות זאת, מאחר שלא תמיד היה מקובל ואפשרי לבדוק את ההתבגרות הגופנית, התעורר דיון בשאלה האם הגעה לגיל הבגרות מהווה הוכחה להבאת סימני הבגרות הנסתרים.

לדיון זה השלכות מגוונות, אולם במשנה ובתלמוד שאלת הבגרות נדונה בעיקר בהלכות מיאון וחליצה. על פי ההלכה, ילדה שנישאה בהיותה יתומה קטנה - אין לנישואיה תוקף משפטי מלא, והיא רשאית "למאן" בחיי הנישואין ולעזוב את בעלה ללא קבלת גט, כל עוד לא הגיעה לבגרות. אם לא מיאנה, היינו, הגיעה לבגרות והמשיכה בחיי הנישואין - נישואיה קיבלו כעת תוקף גמור, והיא אינה יכולה עוד להיפרד מבעלה ללא גט. מקרה הפוך הוא דין החליצה: ילדה שנישאה והתאלמנה ללא ילדים - זקוקה לייבום או חליצה מאחי בעלה המת. אולם חליצה יכולה להתבצע רק על ידי בוגרת ולא על ידי ילדה. אם כן, המיאון אפשרי רק בקטנה, והחליצה - רק בגדולה. סביב הלכות אלו קיים דיון מפורט במקורות על הגדרתם המדויקת של סימני הבגרות ועל השאלה האמורה, כיצד יש לנהוג בהיעדר מידע מדויק על הבאת הסימנים. מכיוון שכך, במוקד הדיון התלמודי עומדת בעיקר בגרותה של הבת.

בדורות מאוחרים יותר, כאשר הנוהג של נישואין בגיל צעיר התמעט עד שפסק כליל, שאלה זו של הגדרת הבגרות נדונה בין פוסקי ההלכה בעיקר מזווית אחרת, והיא מידת חיובם של הנער והנערה במצוות. השאלה מתעוררת ביתר שאת כאשר החיוב גורר השלכות לקולא, כגון סמכות להעיד, ויכולת להוציא ידי חובה את הזולת במצוות שונות, כגון קריאת התורה. מעתה, במוקד הדיון בפוסקים עומדת בעיקר בגרותו של הבן, שהוא הפעיל יותר בבית הכנסת.

דברי רבא והמחלוקת בעניינם

רבא קבע: "קטנה שהגיעה לכלל שנותיה - אינה צריכה בדיקה; חזקה הביאה סימנין"[1]. כלל זה מכונה כבר בתלמוד "חזקה דרבא"[2].

הדברים מנוגדים לדברי רב נחמן בשם שמואל:[3] "בודקין לקידושין ולגירושין ולחליצה ולמיאונין", כלומר, אין לסמוך על ידיעת הגיל בלבד, אלא יש לבדוק ולוודא את קיום הסימנים[4].

בתלמוד[5] נאמר שמחלוקת זו קדומה יותר, והנושא שנוי במחלוקת כבר בין תנאים: רבי יהודה סובר כחזקה דרבא, ורבי שמעון חולק עליה.

מחלוקת זו משתלשלת עד לפסיקת ההלכה בראשונים שאחרי התלמוד: רבנו חננאל פסק שלא כרבא, אבל רוב ככל הראשונים פסקו כדעת רבא, וזוהי הדעה המקובלת בשולחן ערוך ובפוסקים האחרונים[6].

מדברי רבא אודות הבת למדו פוסקי ההלכה גם לגבי הבן[7].

הסייגים לחזקה דרבא

התלמוד מסייג את דברי רבא, ואומר שדבריו נאמרו רק לגבי מיאון, ולא לגבי חליצה. משמעות הדברים, שניתן להסתמך על חזקה זו לחומרא, ולהניח שהנערה כבר גדולה ואיננה יכולה לעזוב את בעלה ללא גט, אבל אין להסתמך עליה לקולא, ולהניח בוודאות שהיא כבר גדולה ויכולה לחלוץ.

נחלקו המפרשים בטעמו של סייג זה. יש אומרים שטעם הדבר הוא שחזקה זו היא רעועה ואינה מוחלטת. אמנם רוב המגיעים לגיל בגרות מביאים סימנים, אבל קיימת קבוצת מיעוט משמעותית היוצאת מן הכלל, שגם בהגיעם לגיל הבגרות עדיין לא הביאו סימנים. לפיכך אי אפשר לסמוך על החזקה ולהקל.[8] על פי דעה אחרת, החזקה אמנם מבוססת ותקפה, אבל קיים כלל הנוהג בכל החזקות, שאין לסמוך על חזקה כאשר ניתן לברר את המציאות באופן וודאי. ומכיוון שניתן לבדוק את הבגרות הגופנית של הנער והנערה - אין לסמוך על החזקה ללא בדיקה.[9] על פי הנימוק זה עקרונית יש מקום לסמוך על החזקה, ורק לכתחילה אין סומכים עליה.

על פי זה חלוקות הדעות בשאלה האם בדיעבד או בשעת הדחק ניתן לסמוך על חזקה זו אף לקולא. הדוגמה לכך היא, כאשר נער שהגיע לגיל מצוות ולא נבדק כתב תפילין: האם ניתן להכשירם בדיעבד, בהנחה שהנער היה בר מצווה בזמן כתיבתם, או שגם בדיעבד אין להכשיר את התפילין, ויש לגונזם? רבי עקיבא איגר נטה לפסול את התפילין הללו,[10] ואילו בעל שו"ת נודע ביהודה הכשיר אותם.[11]

מדברי כמה ראשונים משתמע כדעה המקילה: הריב"ש[12] כתב שחזקה דרבא "אמיתית היא", ולכן ניתן לסמוך עליה גם לקולא, כשיקול מצטרף לשיקולים נוספים.[13] המהרי"ק אף כתב, שהדין שלא לסמוך על חזקה זו לקולא נאמר רק באיסורי עריות החמורים, אבל באופן כללי ניתן לסמוך עליה.[14]

בדינים מדרבנן

כמה מגדולי האחרונים קבעו, שהחילוק הנזכר בתלמוד בין חומרא לקולא נוהג רק בעניינים הלכתיים מדאורייתא, כדוגמת דיני אישות שעליהם מדובר בתלמוד. אולם בעניינים הלכתיים מדרבנן ניתן להסתמך על חזקה דרבא גם לקולא.[15]

יישומים מעשיים

על סמך ההבחנה האמורה בין דינים מן התורה לבין דינים שקבעו חז"ל נפסק להלכה, שמי שהגיע לגיל מצוות יכול להצטרף למניין ואף להיות שליח ציבור גם אם לא נבדקה התבגרותו הגופנית, מפני שהתפילה בציבור היא חובה מדרבנן בלבד. לעומת זאת אינו יכול להוציא ידי חובה בקידוש בליל שבת, שהוא חובה מן התורה. לגבי אפיית מצות המיועדות לאכילה בליל הסדר נחלקו הפוסקים: יש אומרים שחובה מן התורה לעשותן על ידי גדולים לשם מצווה, ולכן אין לסמוך על חזקה דרבא, ויש מתירים.[16]

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף מ"ו, עמוד א'.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף מ"ח, עמוד ב'.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קנ"ו, עמוד א'.
  4. ^ כך פירש רשב"ם בבבא בתרא שם. בתוספות שם ובנידה מט, א התפרשו הדברים באופן אחר, המתיישב עם דברי רבא.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף מ"ט, עמוד א'.
  6. ^ על השיקולים לכאן ולכאן בפסיקה ראו בתוספות בנידה מט, א ד"ה ואיבעית.
  7. ^ זוהי הדעה הרווחת, אך ראו משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ב', הלכה ט"ו, משם משתמע שבבן לא נאמרה חזקה זו, אלא אם כן קיימים סימנים פיזיים לבגרותו הגופנית.
  8. ^ פרי מגדים אורח חיים סימן נה אשל אברהם סעיף קטן ז.
  9. ^ רמב"ן בספרו "מלחמות ה'" על מסכת חולין דף ד עמוד א בדפי הרי"ף.
  10. ^ שו"ת רבי עקיבא איגר סימן ז
  11. ^ מהדורא תניינא אורח חיים סימן א, הובא בביאור הלכה סימן יא סעיף ב ד"ה טוואן.
  12. ^ שו"ת ריב"ש סימן קפב
  13. ^ לדעתו, על פי הרי"ף, זהו ההסבר להסתמכות על עדות נשים הבודקות את הבגרות (ראו לעיל), מפני שגם ללא הבדיקה יש להניח שהן בוגרות.
  14. ^ שו"ת מהרי"ק החדשים, סימן מז
  15. ^ שו"ת מהר"י מברונא סימן ר. מגן אברהם סימן נה סעיף קטן ז ומשנה ברורה שם סעיף קטן לא. כאמור, המהרי"ק לעיל היקל אף בדיני דאורייתא, פרט לאיסורי עריות.
  16. ^ מקורות בנושא בשו"ת יביע אומר חלק ז אורח חיים סימן מו. הכרעתו להקל, לאחר שביסס את הדעה שחזקה דרבא תקפה מדאורייתא.
בן סורר ומורה

בן סורר ומורה הוא מקרה המוזכר בתורה, שבו נער מתנהג בדפוס קבוע גם לאחר שהוזהר, בהתנהגות של נהנתנות מופרזת בזלילת מזון והשתכרות, תוך זלזול בהוריו ואי ציות להם. על פי התורה דינו הוצאה להורג בסקילה, לפי בקשת הוריו מזקני העיר היושבים בדין.

חז"ל מבארים בדרשת הפסוקים שהמדובר הוא בנער בן 13, ושבנהנתנותו הוא גם גונב מהוריו את הבשר והיין שאותם הוא 'זולל וסובא'. כמו כן חז"ל מבארים שהסיבה להריגה זו היא כדי למנוע ממנו לעשות מעשים חמורים יותר בעתיד.

על פי ההלכה, להיתכנות מצב כזה המאפשר לדון למיתה נדרשים תנאים כה רבים, כך שהמקרה נדיר ביותר. יש שטענו שהוא מעולם לא קרה ולא עתיד לקרות.

בר מצווה

בר מצווה בתרגום מארמית הוא בן מצווה והוא כינוי ליום ההולדת ה-13 של נער יהודי, משום שמגיל זה הנער מחויב במצוות. בשונה מנערה שמגיעה לגיל מצוות כבר בגיל 12.

חזקה

האם התכוונתם ל...

רבא

רָבָא (280 בקירוב - 355), היה מראשי הדור הרביעי של אמוראי בבל במאה הרביעית, ולפי גירסת הילקוט שמעוני נמנה ככהן (ראה למטה). מפורסם במחלוקותיו המרובות בגמרא עם אביי, שבהן נפסקה ההלכה על פיו כמעט בכל מחלוקת. דיוניהם ידועים בשם "הוויות אביי ורבא", ו"הם שיא בדרכי העיון של ההלכה והמשפט התלמודי". אביו היה רב יוסף בר חמא, ורבו המובהק היה רב נחמן. לאחר פטירתו של אביי עברה ישיבת פומבדיתא, שהייתה המרכז לפעילות ההלכתית באותה העת, למחוזא, עירו של רבא, והוא כיהן בה 14 שנה כראש הישיבה.

שב שמעתתא

שב שמעתתא הוא חיבור העוסק בשבע סוגיות הלכתיות סבוכות שונות. הספר נכתב בצורה עיונית על ידי הרב אריה לייב הכהן הלר, מחבר ספרי ההלכה הפופולריים בעולם הישיבות, קצות החושן ואבני מילואים. הרב הלר חיבר את הספר כבר בנערותו סביב שנת ה'תק"כ (1760) ואולם הוציאו לדפוס (תקס"ד[דרוש מקור]) רק בשלב מאוחר יותר של חייו "מאשר יגורתי מפני השגיאה אשר עלי נתיב מחקר בני הנעורים ... על כן לא קדמתי להעלותו לבית הדפוס" (מהקדמת המחבר).

עקב חריפותו, הספר, הקשה לקריאה למי שאינו בקיא בגמרא ומפרשיה, עורר עניין רב בין פוסקי הלכה רבים ונכתבו עליו פירושים וביאורים שונים.

בין מפרשי הספר נמצאים: האדמו"ר ומייסד חסידות סוכטשוב בעל ה"אבני נזר", הרב אלחנן וסרמן, הרב שלמה זלמן אויערבאך, הרב יעקב ישראל קניבסקי, הרב חיים פינחס שיינברג, הרב משה שטרנבוך, הרב חיים שמואל לופיאן, הרב ברוך תאומים-פרנקל, הרב משה לייב לוק, הרב יעקב רבינוביץ'-תאומים, ר' יחיאל מיכל דזימטרובסקי, ר' ירוחם דגני, ועוד רבים.

שתי שערות

שתי שערות הוא מושג בהלכה היהודית - הופעתן של שתי שערות בשער הערווה של אדם מסמנת את הגעתו לבגרות, ובכך את היכנסו לעול דיני ההלכה היהודית. אם הופיעו שתי השערות לפני גיל 13, אין זה סימן בגרות, ומעריכים שסיבת הופעתן היא על ידי שומה.

לפי חזקה שקבע רבא הנקראת חזקה דרבא, מניחים שסימן זה מופיע בנקבה בגיל 12 ובזכר בגיל 13, ועל כן נקבעת הבגרות על בסיס גילאים אלו. קביעה זו אינה מועילה בדינים מסוימים, למשל בעניין חיוב מיתה, שם צריך לדעת בוודאות את בגרותו של האדם. אם לא הביא שתי שערות, גם אם עבר את גיל 13, אינו נחשב בוגר. אם אין באדם סימני סריסות, אינו נחשב בוגר עד גיל 35, אז נקבעת בגרותו גם ללא שתי שערות, והוא נחשב סריס או איילונית (בהתאם למינו). אם ישנם סימני סריסות, בגרותם נקבעת בגיל 20.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.