חז"ל

חז"לראשי תיבות: חכמינו זכרם לברכה) הם המנהיגים הרוחניים וההלכתיים של עם ישראל לאחר חתימת המקרא בימי אנשי כנסת הגדולה ובעיקר מתקופת בית שני (החל מתחילת תקופת הזוגות במאה ה-3 לפנה"ס)[1] ועד לחתימת התלמוד הבבלי, בתחילת המאה ה-6. חז"ל הניחו את היסודות לכל התורה שבעל פה ומהווים תשתית לכרונולוגיה וההיסטוריה בתולדות עם ישראל במיוחד בדורות הרבים בהם לא הייתה ריבונות.

השתלשלות ההלכה

תקופות חז"ל

Tiberias, Israël - 2008 (2465106286)
מתחם קבר רבי עקיבא בבית מעון שבטבריה - נחשב לגדול התנאים.

חז"ל נחלקים לקבוצות אחדות, על-פי תקופתם והיצירה העיקרית בתקופה זו:

סמכותם של חז"ל

עד סוף תקופת התנאים בזמן שהייתה סנהדרין, היה כח לחז"ל לגזור גזירות ולתקן תקנות חדשות שלא נכתבו בתורה ולא נמסרו מסיני, בכל עניין שראו בו צורך. דוגמאות למצוות ואיסורים מחז"ל: קריאת מגילת אסתר בפורים, איסור טלטול מוקצה בשבת, חובת נטילת ידיים לפני אכילת לחם, חובת תפילה שלוש פעמים ביום ועוד רבות.

לשון חז"ל

Rehov Mosaic Replica-01
פסיפס כתובת רחוב מתקופת התלמוד, בו מצוטטת ברייתא הלכתית במלואה.

לשון חז"ל או עברית משנאית (נקראת גם לשון חכמים) הוא כינוי לניב של השפה העברית שהגיע לשיא תפוצתו בקרב יהודים שחיו בין המאה הראשונה למאה החמישית לספירה. לשון חז"ל נחלקת לשני רבדים עיקריים: "לשון חכמים א'", שבה נכתבו המשנה והתוספתא, ו"לשון חכמים ב'", שבה נכתבו חלקים מן התלמוד הבבלי והירושלמי ומדרשי ההלכה והאגדה.

ההבדל בין העברית של התנ"ך, המכונה "לשון המקרא", לבין לשון חז"ל ניכר מיד לעין, ושימש נושא למחקר של הבלשנים לאורך הדורות. ההבדל הזה היה ידוע גם לדוברי הלשון עצמם, שאמרו "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמה"[2].

בדרך כלל תוחמים את לשון חז"ל בין תום תקופת הזוגות וחורבן בית שני (כלומר, בסביבות 50-70 לספירה) לבין חתימת התלמוד הבבלי (בערך 485 לספירה). לפני לשון חז"ל דיברו בלשון המקרא, ובדרך כלל בוחנים את לשון חז"ל לפי הדמיון והשוני בינה ללשון המקרא. בתקופה שבין חתימת המקרא למאה הראשונה לספירה אפשר להתייחס לשכבת לשון נוספת, שבה נכתבו מגילות ים המלח וספר בן סירא.

בתוך לשון חז"ל מבחינים בשלוש תקופות משנה:

  • "משנה ראשונה"
בתוך המשנה אפשר לזהות בבירור משניות שהן קדומות מצד תוכנן ולשונן. מתארכים את המשניות האלה לזמן שבו בית המקדש השני היה קיים, כלומר, לפני שנת 70 לספירה. רוב המשניות האלה עוסקות בהלכות הנוגעות לבית המקדש (למשל: מסכת תמיד ומסכת מידות).
זו הלשון שבה נכתבו המשנה, התוספתא ומדרשי ההלכה. כאמור, בתקופה זו לשון חז"ל עדיין הייתה מדוברת בפי העם. מניחים שהדיבור פסק במהלך המאה השנייה לספירה.
העברית שמופיעה בתלמודים (הבבלי והירושלמי). בתקופה זו העברית כבר לא הייתה מדוברת, והשפה הכתובה מעורבת בארמית. מחלקים את לשון האמוראים לשני חלקים: לשון אמוראי ארץ ישראל (שמופיעה בתלמוד הירושלמי ובחלק מהמדרשים) ולשון אמוראי בבל (שמופיעה בתלמוד הבבלי).

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מקובל במחקר המודרני להפריד בין תקופת הזוגות לבין "חז"ל", ולראות בהם שתי תקופות נפרדות.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף נ"ח ע"ב.
אגדה (יהדות)

אגדה או אגדתא היא מילה כוללת למאמר חז"ל שאינו עוסק בהלכה.

בספרות האגדה נכללים נושאים רבים, החל מסיפורים כלליים וסיפורי שבחים ומשלים, פרשנות למקרא, וכלה בדברי חכמה ומוסר. לשונה הציורית של האגדה סייעה לחכמינו לבטא מסרים קשים ורעיונות עמוקים שהם מעקרונות היסוד של מחשבת היהדות.

אגדות מצויות בכל ספרות חז"ל; ישנם חיבורים שמוקדשים בעיקר לאגדה, כגון: מדרש רבה, מדרש תנחומא ואחרים.

לעומתם, יש גם אגדות רבות המשולבות בספרי ההלכה: המשנה, התוספתא, התלמודים ומדרשי ההלכה.

רוב אגדות התלמוד נאספו בספר עין יעקב. מבחר מתוך האגדה קובץ על ידי חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי בספר האגדה (1908-1911).

בשל גיוונה והחופש היחסי שניתן בה, הייתה האגדה למקום ביטויים של בעלי הכישרון הספרותי שבין החכמים. כך, דורות רבים הוסיפו על מפעל האגדה, "עד שנעשתה לעולם מלא בפני עצמו, עולם נפלא ומיוחד, עם חִנו שלו ועם יופיו שלו. ויצירה כזו - אי-אפשר שלא יהיה בה הרבה מן הנצחי והעולמי... יצירת מופת לדורות עולם." (מתוך ההקדמה ל"ספר האגדה"). השימוש באמצעים ספרותיים ומתודיים אף גבר בשל תפקידה של האגדה - למשוך את לב העם לדברי תורה ומוסר.

אמוראים

אַמוֹרָאִים (ביחיד אַמוֹרָא) הם חכמי התלמוד שפעלו במאות ה-3-5 לספירה, בין חתימת המשנה לחתימת התלמוד. פעלו בשני מרכזים עיקריים, בבל וארץ ישראל. דיוניהם ההלכתיים מתועדים ברובם בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי, ודרשותיהם האגדיות מתועדות במדרשי אגדה אמוראיים ובשני התלמודים. קדמו להם התנאים, שרבים מדבריהם הורחבו על ידי האמוראים, או נוסחו מחדש על ידם, ולבסוף הוכללו במפעלם הגדול: התלמוד. אחריהם הגיעו הסבוראים.

בית המקדש השני

בית המקדש השני היה מקדש לאלוהים אשר נבנה בהר הבית בירושלים על ידי עולי בבל בראשית שיבת ציון בתקופת בית שני בהנהגת זרובבל מבית דוד ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, ביום ג' באדר בשנה הששית לדריווש הראשון מלך פרס, בתמיכת הפרסים ובעידודם, כפי שבוטאה בהצהרת כורש. המקדש עבר שיפוץ והורחב במידה ניכרת על ידי המלך הורדוס בשנת 19 לפנה"ס, ונחרב בשנת 70 לספירה בידי הרומאים.

לפי המחקר ההיסטורי, המקדש הוקם בשנת 516 לפנה"ס ועמד על תלו כ-586 שנים. לפי חז"ל המקדש עמד על תלו 420 שנים (351 לפני הספירה עד 70 לספירה, או לפי חישוב אחד 353 לפני הספירה עד 68 לספירה). ההפרש הגדול נובע מתארוך שונה של אורך שלטון הממלכה האחמנית על ממלכת פרס, הידוע בשם "השנים החסרות".

בסדר קדשים במשנה נמצאת מסכת מידות המתארת את מראה בית המקדש השני.

חגי ישראל ומועדיו

חגי ישראל ומועדיו הם כלל החגים והמועדים היהודיים הקיימים. זמנם של החגים והמועדים נקבע על פי הלוח העברי. תחת הגדרה זאת נכנסים ימים רבים: חלקם מהתורה, חלקם נקבעו על ידי חז"ל וחלקם נוספו במשך השנים. ניתן לסווג את החגים והמועדים למספר סוגים: קיימים חגים שהם ימי שמחה, ומועדים שהם ימי צום ותענית, ימי אבל וזיכרון וימים של חשבון נפש.

מקורו של המונח בתקופה המקראית; המילה "חג" מבטאת הקרבת קרבן חגיגה בימים שאותם קבעה התורה, ולעיתים התורה מכנה את הקרבן בשם המקוצר "חג". מקורה של המילה חג הוא מלחוג, בעלייה לרגל היו חגים בבית המקדש. הערבית משמרת מונח זה במילה חאג' - עלייה לרגל. במקרא מצוינים שלושה חגים והם המועדים לעלייה לרגל: פסח, שבועות וסוכות.

במשנה ובתלמוד מובאים דיונים והלכות על רוב החגים. רוב מוחלט של דינים אלה מובאים בסדר מועד.

יום טוב

יוֹם טוֹב הוא כינוי לתאריך בלוח השנה היהודי שבו קבעה התורה חג ואסרה על קיום מלאכה. המלאכות האסורות בימים אלו זהות למלאכות האסורות בשבת, אך מוחרגות מהן מלאכות הנחשבות חיוניות לקיום האדם, הנקראות "מלאכות אוכל נפש". ימי החג שאינם נחשבים יום טוב ומותרת בהם מלאכה נקראים "חול המועד".

ירושה

המונח "ירושה" או "הורשה", בהגדרתו הרחבה, מתייחס לכל העברה של מאפיין כלשהו מאדם לאדם, כגון תפקיד או תכונות גופניות במשפחה, בלא קשר למותו של האדם המוריש. לעיתים אין ההפרדה בין סוגי הירושות ברורה ומוחלטת. למעשה, מבטא ביסוס הירושה בחוק ממד עמוק יותר של דפוס התנהגות זה, המכונה זכות הירושה. משמעות זכות הירושה היא שאדם אשר צבר כוח חברתי מסוים בחייו (נכסים, הון, תפקיד, תואר וכו'), מעביר את כוחו לאדם אחר, לרוב לצאצאיו. עקרון יסוד בדיני הירושה של מדינת ישראל הוא ה"חופש לצוות". פירושו של עקרון זה הוא שהאדם חופשי להחליט אם לעשות צוואה, אם לשנותה ואם לבטלה.זכות הירושה מפורשת בתרבויות שונות באופנים שונים, ותפקידיה משתנים מחברה לחברה. בכל המקרים, קשורה זכות הירושה במנגנוני שימור הכוח ויצירתו בחברה, שכן היא מאפשרת צבירת כוח באופן ישיר לאורך דורות על ידי קבוצת השתייכות מסוימת, משפחית או אחרת (קשרי מעמד, קשרי קירבה עדתית וכו').

הדוגמה הבולטת ביותר במהלך ההיסטוריה לזכות הירושה היא האצולה - מכלול של יחסים חברתיים (בעלות על קרקעות, כבוד ויוקרה, סמכות חוקית, הסכם אריסות וכו') מועבר באופן גורף מהורה לילדיו.

זכויות נוספות שהועברו בירושה במהלך ההיסטוריה הן לאום, כהונה, מונרכיה, בעלות על קרקע, ממון ונכסי-דניידי, בעלות על ארגונים, מקצוע, והון.

יש המשייכים אף גורמי זהות כגון עדה, גזע, דת וכו' לירושה.

כמו כן, ניתן לייחס העברה בירושה, על-פי הגדרתה הרחבה, גם תכונות אישיות - המכונה תורשה - כגון: כישרונות, תסביכים נפשיים, מאפייני גוף ונפש, דעות, מוסר וכו'.

לשון חז"ל

לשון חז"ל או עברית משנאית (נקראת גם לשון חכמים) הוא ניב של השפה העברית שהגיע לשיא תפוצתו בקרב יהודים שחיו בין המאה הראשונה למאה החמישית לספירה. לשון חז"ל נחלקת לשני רבדים עיקריים: "לשון חכמים א'", שבה נכתבו המשנה והתוספתא, ו"לשון חכמים ב'", שבה נכתבו חלקים מן התלמוד הבבלי והירושלמי ומדרשי ההלכה והאגדה.

ההבדל בין העברית של התנ"ך, המכונה "לשון המקרא", לבין לשון חז"ל ניכר מיד לעין, ושימש נושא למחקר של הבלשנים לאורך הדורות. ההבדל הזה היה ידוע גם לדוברי הלשון עצמם, שאמרו: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמה" .

מדרש

ביהדות, מדרש או דרשה הם שיטה של פרשנות המקרא. המונח "מדרש" מתייחס גם לקובץ של לימודים מדרשיים, בנושאים הלכתיים, פרשניים או אגדתיים.

מקורו של המונח נובע מהמשמעות של "דרש" כ"חיפש". ממונח זה נגזר בהמשך המונח "מדרש" כמתאר שיטה ללימוד המקרא, ובהמשך (בתקופת בית שני) קיבל המונח משמעות חדשה בדמות לימוד וחינוך הקהל הרחב.

מצווה

ביהדות, מצווה היא חובה הלכתית על האדם, ובעיקר ליהודים. מקור המצוות דאורייתא בתורה (שבכתב ושבעל פה) ועליהן נוספו מצוות דרבנן המהוות גדרים שהוסיפו חכמים לאורך הדורות. מקור המילה מצווה נגזר מהמילה "צו", (ציווי). מלשון חז"ל ואילך, המונח "מצווה" כולל את כלל ציוויי התורה כפי שהן מרוכזות בהלכה היהודית, על אף שבלשון המקרא ישנה הבחנה בין סוגי ציוויים שונים שיש לשמור - מצווה, חוק ומשפט: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" (ספר דברים, ז יא).

בפרשנות, תכלית המצוות היא להביא את האדם לדבקות באל ולקדושה, כפי שעולה מנוסח ברכת המצוות, "ברוך אתה ה'... אשר קדשנו במצוותיו". בספרות חז"ל חוזרת ונשנית הדרישה מהאדם לעסוק בתורה ובמצוות "לשמן" - כלומר מתוך אהבת ה' ולא למטרת רווח או שכר.

סבוראים

סָבוֹרָאִים (מסבירים) - ובספרות התורנית רבנן סבוראי - הוא כינוים של חכמי ישיבות בבל מסוף תקופת האמוראים (סוף המאה ה-5) ועד לתקופת הגאונים (אמצע המאה ה-6 או אמצע המאה ה-7). כינוי זה מבוסס על השם "סבורא", שמופיע בתלמוד הירושלמי, מסכת קידושין, שפירושו בעל סברא, מבין דבר.

המקור הקדום ביותר המזכיר את הסבוראים, מגדיר אותם כקבוצה-תקופה ומכנה אותם בשם זה הוא אגרת רב שרירא גאון.

בשונה מקודמיהם, האמוראים, שיצרו את התלמוד, עסקו הסבוראים לא ביצירה חדשה אלא בעיקר בהסברה, הטמעה והשלמה של התלמוד. לסבוראים חלק רב בעריכת התלמוד הבבלי – ליקוט גרסאות והשוואת נוסחאות, ויש מדבריהם שנכנסו לגוף התלמוד. בכך סיימו הסבוראים את תהליך כינוסו ועריכתו של התלמוד. מלבד זאת, לא הותירו הסבוראים אחריהם טקסט כתוב, בשונה מכל שאר תקופות ישראל, לכן הידע עליהם הוא דל ביותר.

ספרות חז"ל

ספרות חז"ל היא מכלול הטקסטים שנכתבו על ידי חז"ל (ראשי תיבות: חכמינו זכרם לברכה) - מנהיגיו הרוחניים וההלכתיים של עם ישראל מתחילת תקופת בית שני ועד סוף המאה ה-6.

רב

רב הוא מורה התורה וההלכה ביהדות. באופן מסורתי תפקדו הרבנים גם כאחראים על השיפוט וכאליטה האינטלקטואלית בקהילה היהודית. בתקופה המודרנית הוגדר תפקידם מחדש בעיקר לתחום הדת. בקבוצות חרדיות ממשיכים רבנים להחזיק בסמכויות רבות ולעיתים אף יותר משהיו להם בעבר.

תולדות תנאים ואמוראים

הספר תולדות תנאים ואמוראים הוא ספר בן שלושה כרכים, הכולל בעיקר את תולדותיהם של התנאים והאמוראים.

הספר חובר על ידי הרב והחוקר אהרון היימן, והודפס בלונדון בשנת ה'תר"ע (1910). בספר כלולים תולדות התנאים והאמוראים, המלכים וגדולי אומות העולם, ואף הנשים המוזכרות בתלמוד הבבלי והירושלמי, תוספתא, מכילתא ספרא ספרי מסכתות קטנות, מדרש רבה, מדרש תנחומא וכל מפרשיהם, הזוהר, זוהר חדש ילקוט שמעוני, וספרי הקדמונים.

החכמים המוזכרים בספר הם החכמים שחיו בין התקופה של שמעון הצדיק משיירי אנשי כנסת הגדולה עד אחרוני הסבוראים, וכולל את קורות ימי חייהם הפרטיים, משפחתם ובני ביתם, רבותיהם, תלמידיהם, תקנותיהם והלכותיהם.

תורה שבעל-פה

תּוֹרָה שֶׁבְּעַל-פֶּה (ובראשי תיבות - תושב"ע) הוא מונח חז"לי למכלול הפירושים וההלכות שאינם כתובים בתורה שבכתב, ואשר עברו במסורת או התחדשו על ידי חכמים. מונח זה הוא המשכו של המונח הפרושי מתקופת בית שני, מסורת האבות, אשר עמד במוקד המחלוקת בינם לבין הצדוקים. החל בתקופת הגאונים, התורה שבעל-פה עמדה במוקד המחלוקת בין היהדות הרבנית לקראית.

על פי חז"ל, משה קיבל את התורה שבכתב בהר סיני, עם פירוש מצוותיה בעל-פה, ומאז נמסרה ממנו מרב לתלמיד דור אחר דור. באופן מסורתי, התורה שבעל-פה הופצה בעל-פה ממש, וסוכמה בכתב רק לצרכים אישיים. בימי חז"ל עברה התורה שבעל-פה תהליך קאנוניזציה, ובשלב מסוים הותר להעלותה על הכתב לבל תשכח. מאז נכתבו המשנה, התוספתא, מדרשי ההלכה והאגדה, התלמודים, פרשנות התלמוד, קובצי שאלות ותשובות וספרי הלכה. ישנה מחלוקת קדומה, ההולכת ונמשכת עד ימינו, בשאלה מתי הועלו על הכתב החיבורים הקנוניים של תקופת חז"ל. מכל מקום, מוסכם שבזמנם השינון בעל-פה לצורך השגת בקיאות היווה מוטיב מרכזי של הלימוד.

תלמוד

תַּלְמוּד הוא סוגה לימודית שהחלה ונפוצה בתקופת האמוראים – חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, בתחילת המאה ה-3. השם "תלמוד" מקורו מזמן התנאים ומשמעו: לימוד, עיון ופירוש. התלמוד נכתב בעיקר כפרשנות לדברי התנאים – כותבי המשניות והברייתות. הגות זו התפתחה במקביל בבבל ובארץ ישראל, דבר שהוביל לכתיבתם של שני תלמודים: התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי. התלמוד הבבלי (הידוע גם בשם הארמי: גמרא) נפוץ יותר מהירושלמי, וחכמי ההלכה בדורות שלאחר כתיבת התלמוד קיבלו לרוב את התלמוד הבבלי לפסיקת הלכה למעשה.התלמוד הבבלי, בהשפעת חכמי ישראל שחיו בתקופות שלאחר כתיבתו – הסבוראים, הגאונים, הראשונים והאחרונים – הפך לספר ההלכתי החשוב ביותר יחד עם המשנה, והוא הספר הנלמד ביותר בישיבות ובקרב תלמידי חכמים.

על התלמוד הבבלי חוברו חיבורים רבים, והוא הספר ההלכתי המצוטט ביותר בספרות ההלכה.

תלמוד בבלי

התלמוד הבבלי הוא חיבור שבו מסוכמת הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, מתחילת המאה ה-3 ועד לסוף המאה ה-5, בין אלו שהתגוררו בבבל ובין המתגוררים בארץ ישראל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות, בצורה של ביאור והרחבה לששת סדרי המשנה.

בנוסף לתוכן האמוראי, מצויים בתלמוד קטעי עריכה וקישור שנכתבו בתקופה מעט מאוחרת יותר בידי עורכים בבליים מדור הסבוראים, שחלק מדבריהם משוקעים בתלמוד עצמו. מלבד המשנה מביא התלמוד גם מובאות תנאיות אחרות, שלא נכנסו לסדרי המשנה, המכונות "ברייתות" - חיצוניות (חלקן מוזכרות גם במדרשי התנאים: מכילתא, ספרא וספרי, בתוספתא ובמקומות אחרים).

שפת התלמוד הבבלי היא שילוב של עברית משנאית (בציטוט המשנה וציטוט דברי אמוראים מוקדמים) וארמית בבלית (בטקסט הפרשני). התלמוד הבבלי הוא בעל היקף גדול, ובמהדורות השגרתיות – שבהן נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים – הוא מודפס ב-20 כרכים. החל מהדפסת ש"ס ונציה בשנים 1520–1523, נקבעה "צורת הדף", שקבעה את עיצובם וחלוקתם של דפי התלמוד והמפרשים שלצדם. חלוקה זו נשמרה גם במהדורת וילנא, שהיא הבסיס למהדורות הנפוצות של התלמוד הבבלי עד לימינו. לפי חלוקה זו מצויים בתלמוד הבבלי 2,711 דפים.

תנאים

תַּנָּאִים הוא כינוי לחכמי ישראל בתקופה שמימות אנשי כנסת הגדולה והזוגות ועד לחתימת המשנה, כלומר במאה ה-1 וה־2 במשך כ-160 שנה החל מתלמידי הלל ושמאי ועד לרבי יהודה הנשיא. רבים מהתנאים היו שותפים ביצירת המשנה. לאחר תקופת התנאים החלה תקופת האמוראים שהם היו חכמי הגמרא.

המילה תנא פירושה שנה, למד, כלומר למסור את התורה שבעל פה.

תקופת הזוגות

על פי המסורת היהודית, תקופת הזוגות נמשכה כמאתיים שנה בימי הבית השני (המאה ה-2 לפנה"ס והמאה ה-1 לפנה"ס, ג'תק"ע - ג'תש"ע בערך), ובה ההנהגה הרוחנית של עם ישראל הורכבה מזוג חכמים שכיהנו במשותף כראשי הדור: אחד כנשיא, ומשנהו כאב בית הדין של הסנהדרין. במהלך התקופה כיהנו בתפקיד חמישה זוגות של תנאים בחמישה דורות עוקבים.

על אף שהזוגות נחשבים לתנאים, יצר מחקר התלמוד בידול ביניהם ובין התנאים ומקובל להתייחס אליהם כאל תקופה נפרדת שקדמה לתקופת התנאים [דרוש מקור].

תשרי

תִּשְׁרֵי הוא חודש בלוח העברי, החודש השביעי לפי המסורת המקראית והראשון לפי המסורת החז"לית. לפי חז"ל, בראש חודש זה נברא אדם הראשון ולכן תיקנו למנות ממנו את חודשי השנה. חודש זה חל בתחילת הסתיו בארץ ישראל.

הזוגות
בפתח התקופה שמעון הצדיקאנטיגנוס איש סוכו
הזוגות יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנןיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלייהודה בן טבאי ושמעון בן שטחשמעיה ואבטליון(בני בתירה)הלל הזקן ושמאי הזקן (מנחם)
תנאים
סוף תקופת הזוגות הלל הזקןשמאי הזקןבני בתירהמנחםעקביא בן מהללאלחנניה בן חזקיה
דור ראשון רבן גמליאל הזקןרבן שמעון בן גמליאל הזקןרבי ישמעאל בן אלישע כהן גדולרבן יוחנן בן זכאייונתן בן עוזיאלבבא בן בוטארבי חנינא בן דוסארבי חנינא סגן הכהניםאבא שאול בן בטניתאדמוןרבי דוסא בן הרכינסרבי יהודה בן בתירארבי אליעזר בן יעקבנחום המדיחוני המעגל
דור שני (בזמן חורבן בית המקדש ואחריו) רבן גמליאל דיבנהרבי יהושע בן חנניהרבי אליעזר בן הורקנוסרבי אלעזר בן ערךרבי נחוניה בן הקנהנחום איש גמזואבא חלקיהרבי צדוקרבי שמעון בן נתנאלנחמיה העמסוני
דור שלישי רבי עקיבארבי טרפוןרבי יהודה בן בבארבי ישמעאלרבי אלעזר בן עזריהרבי יוסי הגלילירבי חנינא בן תרדיוןרבי יוחנן בן ברוקהבן זומאבן עזאישמעון בן ננסאונקלוסרבי חנינא בן אנטיגנוסרבי חנינא בן חכינאירבי יוחנן בן נורירבי אלעזר חסמאאלישע בן אבויהרבי אלעאירבי אלעזר המודעירבי חלפתאחנניה בן אחי רבי יהושעאבטולמוסרבי יוסי בן קיסמארבי ישבב הסופרעקילס הגררבי יוחנן בן תורתארבי אלעזר בן יהודה איש ברתותארבי מתיא בן חרשחנן המצרישמעון התימני
דור רביעי רבן שמעון בן גמליאלרבי יהודהרבי יוסירבי יונתןרבי מאיר (ואשתו ברוריה) • רבי שמעון בר יוחאירבי אלעזר בן שמוערבי נחמיהרבי נתןרבי יהושע בן קרחהאבא שאולרבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילירבי יוחנן הסנדלררבי פינחס בן יאיררבי שמעון שזורי
דור חמישי רבי יהודה הנשיארב הונא קמא בבבל • רבי יוסי ברבי יהודהרבי ישמעאל ברבי יוסירבי אלעזר ברבי שמעוןרבי שמעון בן אלעזררבי שמעון בן יהודהרבי אלעזר הקפרסומכוסאיסי בן יהודהבר קפרארבי יוסי בן זמרהלוי בר סיסירבי בנאהרבי שמעון בן מנסיאידוע הבבלירבי שמעון בן חלפתא
אמוראים
אמוראי ארץ ישראל
הדור הראשון (עד 250) רבן גמליאל ברבירבי חייארבי ינאירבי אושעיארבי אפסרבי יהושע בן לוי • רבי חנינא בר חמאלוי בר סיסיבר קפרארבי ירמיה (הראשון)
הדור השני (עד 280) רבי יהודה נשיאהרבי שמעון בר אבארבי יוחנןריש לקישרבי אלעזר • רבי יוסי בר חנינארב כהנא (השני)רבי יעקב בר אידיחזקיהיהודה בן רבי חייאאבא דמן יפו
הדור השלישי (עד 310) רבן גמליאל הרביעירבי אמירבי אסירבי אבהורבי אבין • רבי חייא בר אבאעולארבי זירארבה בר בר חנהרבי אלעאירב עוירא • רבי חנינא בר פפירבי ירמיה (השני)רב הושעיארב חנינארבי אבא בר ממלתחליפא בר מערבארבי אבדימי דמן חיפהרבי אבא הראשוןרבי פרידארבי אלכסנדריאבימי בר פפי
הדור הרביעי (עד 340) חסא דאשתמוערבי יהודה נשיאה השנירבי ירמיהרבי אחארבי ברכיהרבי יוסי בר זבידארבי יונהרבי חלקיהרבי זריקאיצחק בן אלישיברבי הושעיא איש טריארבי אבא בר זבינאאבימי בריה דרבי אבהואבימי בר טובירבי יוסנא
הדור החמישי (עד 380) הלל נשיאהרבן גמליאל החמישי • רבי יוסי ברבי בוןרבי מנארב חנניה
הדור השישי (עד 410) רבי יהודה נשיאה השלישירבי תנחומארבי שמואל בן רבי יוסי ברבי בון
אמוראי בבל
הדור הראשון (עד 250) רב כהנארבשמואלמר עוקבאקרנארב שילארב אסי
הדור השני (עד 280) רב הונארב יהודהרבה בר אבוהרב ירמיה בר אבארב כהנא (השני)רב ברונאחייא בר יוסףרב גידל • רב חייא בר אשירבה בר ירמיהרב קטינא
הדור השלישי (עד 310) רב נחמןרב ששתרב חסדארבהרב יוסףרבה בר רב הונארב יוסף בר חמארמי בר אבארבי אבא הראשוןרב הונא (הכהן)
הדור הרביעי (עד 340) אביירבארמי בר חמארב אחא בר יעקברב ספרארב כהנא מפום נהרארב אידי בר אביןרב חייא בר אביןרב שיזבירב יצחק בריה דרב יהודהרבא בר רב שילארפרם בר פפא
הדור החמישי (עד 380) רב נחמן בר יצחקרב פפארב הונא בריה דרב יהושערב זבידרב פפיאמימרמר זוטרארב משרשיארב אדא בר אבארב דימי מנהרדעא
הדור השישי (עד 430) רבינארמי בר אבא (השני)רב אשי • רב הונא בר נתןרב כהנא (הרביעי)
הדור השביעי (עד 465) רב יימרמר בר רב אשירפרםרב אחא בריה דרבאיהודה בר מרימר
הדור השמיני (עד 500) רבה תוספאהרבינא האחרוןרבה יוסי
סבוראים
דור ראשון רבה יוסי ראש ישיבת פומבדיתארב אחאירב שמואל בריה דרב אבהורב רחומי השלישי
דור שני רב סימונא - ראש ישיבת פומבדיתא • רב עינא - ראש ישיבת סורא
דור שלישי רב רבאי מרוב - ראש ישיבת פומבדיתא

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.