חורבת עוזה

חורבת עוזה (ח'ירבת ע'זה) היא אתר ארכאולוגי רב שכבתי בגבולה המזרחי של בקעת ערד, מעל לנחל קינה. החורבה שימשה כמצודה לכל אורך התקופות ושלטה על דרך עתיקה העוברת בנחל. יש המתארכים אותה אולי אפילו מהתקופה הפרהיסטורית אך בוודאות דרך זו הייתה קיימת לאורך כל התקופות העתיקות.[1]

PikiWiki Israel 9099 Hirbat Uzza
פרט בחורבת עוזה

החפירות

בראשית המאה ה-20 סקר אלואיס מוסיל את חורבת עוזה לראשונה, אלא שתיאר אותה בקצרה ולא תיארך אותה. אלברכט אלט ואבי יונה זיהו באתר מצודה רומית, ולא ציינו שרידים מתקופות אחרות. בשנת 1956 סקר יוחנן אהרוני את האתר ביסודיות ופרסם תוכנית של המצודה שנראית על פני השטח. לדעת אהרוני שכנה באתר מצודת סוגרים ישראלית בעלת מגדלים. הוא ציין שנאספו מהמצודה מעט חרסים מהתקופה הפרסית, ההלניסטית והביזאנטית. המצודה תוארכה על ידו למאות 7-8 לפנה"ס. בהתבסס על חרסים שנאספו במורד הנחל טען שהאתר עצמו קדום יותר, כנראה מהמאות 9-10 לפנה"ס. בשנים 1982–1985 נערכו שש עונות חפירה באתר בראשותו של פרופ' יצחק בית אריה וד"ר ברוס קרסון מטעם המכון לארכאולוגיה באוניברסיטת תל אביב והמכון לארכאולוגיה של אוניברסיטת ביילור שבעיר ואקו, טקסס. החפירות נערכו בעיקר בתחום המצודה ובשוליה, אך נפתחו גם שטחים בתחום היישוב.

ממצאים

תקופת הברזל השנייה (700–550 לפנה"ס)

שכבה IV תוארכה לתקופת הברזל השנייה, כאשר המבנה המרכזי שנחפר הוא המצודה. המצודה היא חלק ממערכת מצודות יהודה הישראליות שהגדולות שבה הן המצודה בתל עירא ומצודת ערד. פריחת המצודות וההתיישבות במאה ה-7 לפנה"ס נבעה ככל הנראה משיקום האזור בעקבות "השלום האשורי" ששרר אחרי מסע סנחריב בארץ ישראל שהתקיים בשנת 701 לפנה"ס. דעות החוקרים חלוקות האם הפריחה היישובית התרחשה מיד לאחרי מסע סנחריב ולפיכך את התהליך הוביל מנשה מלך יהודה בתחילת המאה ה-7 לפנה"ס או שהדבר נעשה בימי יאשיהו, בחלקה השני של המאה ה-7 לפנה"ס, בעת שההשפעה האשורית באזור נחלשה בעקבות מלחמת האזרחים ופשיטות נוודים על גבולה.[2]

זיהוי האתר בתקופת הברזל השנייה

אין הסכמה בין החוקרים על זיהוי האתר אהרוני הציע לזהותו עם רמת נגב, יישוב הנזכר ברשימת ערי מחוז הנגב בנחלת שמעון בספר יהושע "כָל הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹת הֶעָרִים הָאֵלֶּה, עַד-בַּעֲלַת בְּאֵר, רָאמַת נֶגֶב – זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי-שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם"[3] וכמו כן במכתב מספר 24 מתל ערד, שבו מצווה מפקד המצודה לשלוח תגבורת לרמת נגב. מכיוון שבחפירות לא התגלו שרידים מלפני המאה ה-7 לפנה"ס, ישנם חוקרים כמו אנדרה לאמייר, אנסון רייני ונדב נאמן ששוללים זיהוי זה, כיוון שרמת נגב מוזכרת כעיר בתחום ממלכתו של דוד המלך ולפיכך צריכים להיות בה ממצאים מהמאה ה-10 לפנה"ס[1] לפיכך סביר יותר שחורבת עוזה היא קינה שמופיעה דווקא בגבול יהודה. "יִּהְיוּ הֶעָרִים מִקְצֵה לְמַטֵּה בְנֵי-יְהוּדָה אֶל-גְּבוּל אֱדוֹם בַּנֶּגְבָּה.... וְקִינָה וְדִימוֹנָה וְעַדְעָדָה"[4]

המצודה

המצודה נבנתה במאה ה-7 לפנה"ס לפי תוכנית אחידה שזהה למצודות נוספות באזור דוגמת מצודות המגדלים בתל ערד ובקדש ברנע.[5] זוהי מצודה מלבנית שמידותיה 42X51 מטר. היא מוקפת חומה שעוביה 1.5 מטר. בפינותיה ובצלעותיה ניצבו מגדלים מרובעים, סך הכל 10 מגדלים. למצודה יש שער בצד הצפוני, שממנו יוצא רחוב שמפריד את השטח הפנימי בתוך המצודה לשני גושי מבנים. כנגד החומה מבפנים נבנו חדרי סוגרים, שרוחבם כ-2.5 מטר. החדרים רוצפו באבן או בטיח. במצודה נתגלו מתקנים שונים כגון תאים, תנורים, אגני אבן, בורות מדופנים, אבני שכב ורכב ומשקולות נול. הממצאים הללו מעידים שבנוסף לפעילות הצבאית התקיימה במצודה גם פעילות אזרחית יום יומית. במצודה נחפרה תעלת ניקוז שאורכה יותר מ-20 מטר, שניקזה את מי הנגר מתוך המצודה והובילה אותם לשער ומשם לבור חצוב בראש המדרון, התעלה כוסתה בלוחות אבן.[6]

בור מים המהווה חלק ממערכת איסוף מי נגר ואגירתם בבורות למרגלות חורבת עוזה
בור המים

הבמה

בחצר המצודה, בסמוך לשער, נחשפה במה בנויה של אבני גוויל. אורכה 1.5 מטר ורוחבה 1 מטר וגובהה 1 מטר. בצדה הדרומי מערבי יש שלוש מדרגות שמוליכות לראשה. לצדה נמצאה שכבה עבה של אפר, ובה עצמות בעלי חיים. כנראה במה זו שימשה לפולחן והקרבת בעלי חיים כחלק מהפולחן.

היישוב

היישוב משתרע על 7 דונם. הוא שוכן במעלה המדרון שמצפון למצודה. ניתן להבחין במבנים הבנויים על טראסות מלאכותיות. ישנם גושי מבנים שביניהם עוברים רחובות שרוחבם 2–4 מטר. נחפר מבנה שאורכו 14 מטר ורוחבו 6 מטר, הוא כולל אגף מערבי בן שלושה מרחבים. בין החצר המרוצפת ובין חדר האורך יש טור אומנות. הכניסה הייתה דרך שני פתחים בקיר המערבי שגובל ברחוב. האגף המזרחי הכיל חדר אחד.

הממצא החומרי

הממצא כלל קרמיקה, אוסטרקאות, חפצי מתכת שונים בעיקר עשויים מברזל, ראשי חצים, חותמות וחרוזים.

הקרמיקה מתוארכת למחצית השנייה של המאה ה-7 לפנה"ס ולראשית המאה ה-6 לפנה"ס. הקרמיקה כוללת צורות רבות של קערות וקעריות, קדירות מחופות אדום וממורקות, סירי בישול עם שפה שטוחה, סירים מרוכסים, קנקנים, פערורים, לגינים, פכים דמויי לגין, פכיות ונרות בעלי בסיס גבוה. המכלול אופייני לאתרים אחרים באזור יהודה כגון לכיש שכבה II, ערד שכבות VII–VI, תל עירא שכבה VI, תל ערוער שכבה V, עין גדי שכבה X ועיר דוד.

אוסטרקונים

האוסטרקונים באתר מהווים את גולת הכותרת של המחקר באתר, ונותנים לו חשיבות משמעותית בחקר הארכאולוגי של האזור. נמצאו 17 אוסטרקונים: אחד כתוב אדומית והשאר כתובים עברית. רק שני אוסטרקונים נתגלו ביישוב עצמו, והשאר נתגלו במצודה. האוסטרקונים כוללים בין היתר רשימות של אנשים הקשורות כנראה לחלוקת מזון, רשימה שתוכנה כנראה צבאי, טקסט ספרותי, ומכתב אדומי.

1. האוסטרקון הספרותי כתוב בצד החיצוני של חצי קערית, ובו 13 שורות קשות לקריאה.
2. אוסטרקון אחקם' הוא מכתב בן ארבע שורות וזו לשונו:

–לם. לאחקם.בן. מנחם
עמדיהו.בן. זכר. ממלדה
הושעיהו.בן. נוי. מרנתן
מכי.בן. הצליהו. ממקדה

לדעתו של בית-אריה, אוסטרקון זה כולל שמות אנשים עם שמות אבותיהם או אחר ומקום מגוריהם והם נקראים להתיצב במצודה. המילה הראשונה מטושטשת, אבל כנראה ניתן לקרוא [ש]לם, כלומר "שלום". המכתב מופנה לאחקם בן מנחם שאולי היה מפקד המצודה. בהמשך נזכרים שמותיהם של שלושה אנשים ומקומות מושבם. המקומות הם מלדה, רנתן ומקדה. מלדה נזכרת ברשימת הערים בנגב יהודה, יש חוקרים המזהים את מלדה עם תל מלחתה. רנתן מוזכרת לראשונה ולא ברור המיקום של היישוב. מקדה זהו כנראה יישוב ששכן בשפלת יהודה, ישנם חוקרים המזהים אותו עם חורבת בית מקדום שנמצאת 11 קילומטר מלכיש. לדעת בית אריה המכתב הוא לא סתם רשימה שמית, אלא צו הצבה של אנשים שגויסו מרחבי יהודה להגנת המצודה, סמוך לחורבן בית ראשון. הוא משווה את האוסטרקון הנ"ל לאוסטרקון מספר 24 מערד, שבו מצווה מפקד המקום להחיש אנשים לעזרת רמת נגב.[7]

3. אסטרקון אדומי, וזו לשונו:

אמר. למלך. אמר. לבלבל.
השלם. את. והברכתך
לקוס. ועת. תן. את. האכל
אשר. עמד. אחאמה ( )
והרם ע (ז). אל. עלמז (בח?)
( ) חמר. והאכל

לפי בית אריה, פירוש הכתובת הוא הוראה מפקיד אדומי רם דרג למפקד המצודה לתת מזון למוסרי המכתב.

חשיבות האסטרקון היא בזיהוי האתניות של תושבי המצודה לאורך התקופות: עולה ממנו בבירור כי הייתה במקום ישיבה אדומית. בהשוואה לאתרים אחרים באזור, מדובר על השתלטות אדומית על המצודה בסמוך לחורבן בית ראשון בשנת 586 לפנה"ס, או מיד לאחריו.[8]

4. קנקן הכתובות הוא קנקן דמוי שק עם שתי ידיות שנמצא שבור בסיום העונה השלישית של החפירה, אך הכתובות נתגלו רק כעבור 5 שנים בעת עבודה על הקנקן המחלקת הרפאות במכון לארכאולוגיה באוניברסיטת תל אביב.

נוסח כתובת מס' 1:

ראשן.
על ידי נתן נחמי (הו)
קצין למטה גודלי.
שני לנמיהו אל...
שני לתחתנה. מל (ש)
שלש (י)
רבע (י)
הו...

נוסח כתובת מס' 2:

(ק)צין אלנתן
(ק)צין למטה גודלי
שני לדטד. מלש
שני לגעלי אביהו
שלשי למלש יאזניהו בן צ...
שלשי לאביהו אלישב
רבעי ליאזניהו יאזניהו בן...
הושעיהו נוה. מפלקמ

על פי בית-אריה, מדובר בשני חלקים של כתובת אחת. הכתובת היא רשימה הירארכית של אנשים שמצוינים בה גם שמותם וגם תאריהם לדוג. "קצין למטה גודלי" נוסח הדומה לנוסח מקראי. לדעתו של בן אריה, הרשימה נכתבה מסיבות פונקציונאליות: לחלוקה או לסידור משמרות בין שוכני המצודה[9]

התקופה ההלניסטית (170–63 לפנה"ס)

בתקופה ההלניסטית שוקמה המצודה בחלקה. בתקופה זו צומצם שטחה לשני שלישים מזה של תקופת הברזל. בתוך המצודה מתקופת הברזל, הוקמה חומת סוגרים חדשה עם מגדל במזרח. החדרים בחומה שהמשיכה לשמש את המצודה בצדדיה האחרים הורחבו, כך שבצפון ובדרום רוחבם היה 4 מטר, לעומת 2.5 מטר בתקופת הברזל. מקומו של השער לא השתנה, אך נעשו שינויים במבנה שלו. מפתן השער הוגבה, וניבנו בו חדרי מגורים רגילים, פתחו הוצר ל-1.75 מטר, ואליו הובילו מדרגות רחבות. מגדלי השמירה בחומת הסוגרים שהמשיכה להיות חלק מהמצודה החדשה, שוקמו ושימשו שוב. בניגוד למצודה הברזלית, רק חדרי החומה שימשו להתיישבות, והחצר נותרה ריקה. החצר הכילה מתקנים כמו ממגורה. הממצא העיקרי הוא כלי חרס שתוארכו על ידי יצחק בית אריה למאה ה-2 לפנה"ס, אוסטרקאות, לוחית משחק, חותם של ברונזה וכלי עצם. יצחק בית אריה מיחס את בניית המצודה לסלאוקים, אך מאוד יכול להיות שהמצודה ניבנתה בתקופה החשמונאית. העדות לכך הוא מטבע של חרתת הראשון או השני, מלכים נבטיים ששלטו במאה ה-2 לפנה"ס, בתקופה שחפפה למרד החשמונאים.[10]

התקופה הרומית (1–300 לספירה)

בתקופה הרומית נבנתה מצודה על בסיס המצודה ההלניסטית. החומה המשיכה לשמש גם בתקופה זו, וניבנו חדרים חדשים. במצודה התגלו שתי שכבות מהתקופה הרומית. השכבה הראשונה מתוארכת למאה ה-1 לספירה, והשכבה השנייה מתוארכת למאות 32 לספירה. בתקופה זו יסודות החדרים היו בעומק רב יותר, בצלע המערבית ובפינה הדרומית מולאו חדרי הסוגרים ההלניסטיים באבנים ויצרו משטחים שמתנשאים כ-2 מטר מפני הקרקע. למישטח שבפינה הדרומית הובילו מדרגות. למצודה נוספו בתקופה זו מתחמים ממזרח ומצפון. המתחמים הוקפו בקירות בעובי של 1 מטר. באמצע הקיר של המתחם המזרחי נחשף מבנה של שער. אולי המתחמים שימשו כמחנות מבוצרים ליד המצודה. בחפירות נמצאו מטבעות של אשקלון מימי אספסיאנוס, מטבעות של עזה מימי ספטימיוס סוורוס ומטבעות של קיסריה מימי מרקוס אורליוס.[11]

לקריאה נוספת

  • יצחק בית-אריה, חורבת עוזה — מצודת-גבול בנגב המזרחי, קדמוניות יט 1–2 (73–74), 1986, עמ' 31–40

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 בית אריה (1986), עמ' 32
  2. ^ נדב נאמן, הנגב בשלהי ימי ממלכת יהודה, קתדרה 42, תשמ"ז, עמ' 11
  3. ^ ספר יהושע, פרק י"ט, פסוק ח'
  4. ^ ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוקים כ'-כ"א
  5. ^ בית אריה (1986), עמ' 33
  6. ^ בית אריה (1986), עמ' 36
  7. ^ י' בית אריה, אוסטרקון אחקם מחורבת עוזה, ארץ ישראל י"ח, תשמ"ה, עמ' 94–96
  8. ^ בית אריה (1986), עמ' 39
  9. ^ י' בית אריה, קנקן כתובות מחורבת עוזה, ארץ ישראל כ"ד, תשנ"ד, עמ' 34–40
  10. ^ בית אריה (1986), עמ' 39–40.
  11. ^ בית אריה (1986), עמ' 40
בדואים

בדואים (או בֶּדְוִים, ערבית: بَدْو) הם קבוצה אתנית, שבעיקרה כוללת ערבים נוודים או נוודים-למחצה, המאמינים בדת האסלאם. הם מתגוררים בחגורת המדבריות מחופיו האטלנטיים של מדבר סהרה דרך המדבר המערבי, חצי האי סיני, מדבריות צפון אפריקה והנגב (ראו הבדואים בישראל) ועד לחופו המזרחי של חצי האי ערב.

באופן מסורתי בדואים מחולקים לשבטים שכל אחד מהם מונהג על ידי שייח'. בני שבט אחד, או מספר שבטים קרובים ("עשאיר") מייחסים את עצמם בדרך כלל לאב מייסד אחד.

בדואים בישראל

הבדואים בישראל (בערבית: بدو النقب) הם אחת מהקבוצות האתניות הערביות בחברה הישראלית שמאמינות בדת האסלאם .

הבדואים מהווים כ-3.5% מאוכלוסיית ישראל.

דגניים בתקופת הברזל בארץ ישראל

הדגניים מוזכרים במקרא כחלק מחיי היומיום, וזוהי עדות כי היוו מרכיב חשוב בדיאטה המקראית; חיזוק לטענה זו מוצאים גם בממצא הארכאולוגי הן בטקסטים והן כממצא בוטאני.

מרכיבי המזון העיקריים בגרגיר הם פחממות וחלבונים. שניהם מרוכזים בעיקר באנדוספרם ובעטיפתו העשירה בחלבונים הנקראת אלוירון.

הפחממות כוללת כ-90% עמילן המרוכז באנדוספרם וכ-10% פחממות נמסות, כגון סוכר, המצויות בעיקר בעובר שאנו מכיל עמילן. כמות החלבון בגרגיר התבואה איננה קבועה, והיא תלויה במין, בזן, בתנאים אקלימיים והקרקעיים ובדרך כלל הוא מהווה כ-10%-20% מגרגיר התבואה. החיטה מכילה כמויות משמעותיות של חלבונים שריכוזם משתנה מ-8% ל-14% בתוכה. קיימים 4 סוגי חלבון תשמורת עיקריים בגרגר התבואה והם: אלבומין, גלובולין, גליאדין, וגליוטנין, השנים האחרונים אינם נמסים במים ונקראים בשם כללי גלוטן. לגלוטן, ובמיוחד לזו של החיטה, יש ערך מכריע בקביעת כושר ההתפחה והאפיה של הקמח. גלוטן מפתח קשרים בתוך הבצק, נמתח ומשביח את תפיחותה של העיסה בשעת תסיסה והלחם האפוי ממנה יהיה נקבובי יותר ונוח יותר לעיכול.

המצור על ירושלים (588 לפנה"ס)

המצור על ירושלים על ידי נבוכדנאצר בימי צדקיהו המלך החל בעשרה בטבת בשנת 588 (587) לפנה"ס, והסתיים בט' בתמוז כשנתיים וחצי לאחר מכן בחורבן ירושלים ובית המקדש הראשון. ספר מלכים מתאר רק את שלביה האחרונים של המערכה על ירושלים ואת חורבן העיר, אך פרטים רבים על השתלשלות המצור עולים מנבואות ירמיהו ויחזקאל.

יהושפט

יהושפט היה מלך יהודה הרביעי. בשנים 867-870 לפנה"ס שימש עוצר, ובשנים 846-867 לפנה"ס כמלך יהודה. מקובל לראות בו אחד החשובים, המוצלחים ובדרך כלל גם הצדיקים, שבמלכי יהודה. יהושפט עלה למלוכה כעוצר בשנתו ה-39 של אביו המלך אסא, כשזה חלה ברגליו, במקביל עלה אחאב בן עמרי לכס המלוכה בממלכת ישראל השכנה בשנת 38 למלכות אסא.

כתובת אדומית מחורבת עוזה

כתובת אדומית מחרבת עוזה היא כתובת (אוסטרקון) באדומית, שנתגלתה בחפירה ארכאולוגית שניהל פרופסור יצחק בית אריה מהמכון לארכאולוגיה (אוניברסיטת תל אביב) בחורבת עוזה, אתר ארכאולוגי במזרח בקעת ערד. הכתובת היא אחת היחידות והשלמה ביותר בשפה האדומית. האסטרקון היה שבור לארבעה חלקים. הוא כתוב בצדו החיצוני של שבר פך או קנקן. הכתובת כתובה בכתב ארמי בדיו על חרס. המילים מופרדות זו מזו בנקודות. הכתובת פוענחה בעזרתו של יוסף נוה ומתוארכת לתחילת המאה השישית לפני הספירה.

מצודות ישראליות בנגב

המצודות הישראליות בנגב הן כ-60 מצודות, שבנייתן מתוארכת החל מהמאה ה-12 לפני הספירה, ואשר מבחינה גאוגרפית נמצאו מערד ובאר שבע ודרומה, ועד אילת. בסבירות גבוהה הן היו מפעל ממלכתי של ממלכת ישראל המאוחדת. המצודות שנמצאו פזורות לאורך דרך האתרים, מערד ודרומה לדימונה, ירוחם, שדה בוקר ועד קדש ברנע במערב, ויטבתה ואילת בדרום.

נחל קינה

נַחַל קִינָה הוא אחד הערוצים במערב מדבר יהודה. אורכו של הנחל כ-8 ק"מ, והוא מצוי מדרום מערב לערד ובו נמצא "גב-קינה" הנחשב לאחד הגבים הגדולים בדרום הארץ .

תחילת נחל קינה הוא למרגלות הר קינה המתנשא לגובה 635 מטר, לאחר מסלול זרימה באורך 13 ק"מ ממרגלות ההר, נשפך הנחל אל נחל חימר שהוא הנחל המנקז הראשי מקו בקעת ערד – דימונה עד לקצה הצפוני של ים המלח והר סדום. נחל קינה מנקז את דרומה של בקעת ערד אף הוא. נחל חימר הוא הגדול מנחלי יהודה ודרך שני הנחלים הללו מתרחשים מספר שיטפונות מדי שנה ועוברים בהם כמויות עצומות של מים.

ככל הנראה לפני מיליוני שנים הנחל זרם מערבה אל הים הקדום, אך נעצר בשל התרוממות קימוטי הקשת הסורית ונלכד במסלול נחל חימר הגדול.מעל נחל קינה שוכן האתר הארכאולוגי חורבת עוזה. זוהי מצודה ששימשה לכל אורך התקופות. זאת בשולטה על דרך אדום המקראית העתיקה העוברת בנחל. במסלול הנחל נמצאים בורות מים ומערות טבעיות. בנחל עוברים מסלולי טיולים המסומנים במפת סימון שבילים.

קינה (עיר מקראית)

קִינָה הייתה עיר מקראית בנגב, אשר נכללה בתחום נחלת שבט יהודה.

העיר נזכרת בתנ"ך ברשימת ערי שבט יהודה בנגב: "וְקִינָה וְדִימוֹנָה וְעַדְעָדָה". במקור ארכאולוגי בן התקופה, נזכר שמה של העיר במכתבי ערד, לצד ערד ורמת נגב.

יש הקושרים את שמה של העיר לבני שבט הקיני שישבו בנגב, ויש הסבורים כי שמו של היישוב הקדום השתמר בוואדי אלקיני (נחל קינה) שבצפון מזרח הנגב, למרגלות חורבת עוזה. מנגד, יש הסבורים כי מקומה של העיר היה באתר ח'רבת טיב, כ-5 ק"מ צפונית לערד, בו נמצאו שרידי יישוב ומצודה.

תל ערד

תֵּל עֲרָד הוא אתר ארכאולוגי בנגב המזרחי, כ-10 ק"מ מערבית לעיר ערד. התל שוכן בבקעת ערד ממזרח לבקעת באר שבע, וגובהו 576 מטר מעל פני הים. תל ערד נמצא על צומת דרכים חשוב מתקופת הברונזה הקדומה ועד ימינו. בתקופת הברזל הגנה ערד על הדרך המרכזית שעברה מירושלים, חברון, ערד לכיוון חורבת עוזה וים המלח.

באתר נערכו חפירות במשך 18 עונות חפירה, מתוכן 14 עונות חפירה בעיר תקופת הברונזה הקדומה, בראשותה של רות עמירן. משלחת ראשונה בשנים פעלה במקום בשנים 1962–1966, והשנייה בין 1971–1980. החפירות בתל המצודות נערכו ברובן על ידי יוחנן אהרוני. כיום האתר מוכרז כגן לאומי המופעל על ידי רשות הטבע והגנים.

תל ערד מזוהה לדעת יוחנן אהרוני וחוקרים אחרים עם ערד המקראית הנזכרת כעיר כנענית חזקה בנגב המזרחי, שלא ברור אם נכבשה על ידי שבטי ישראל (ספר במדבר, פרק י"ד, פסוקים כ"ד-כ"ה; כא א; לג מ; ספר יהושע, פרק י"ב, פסוק י"ד; ספר שופטים, פרק א', פסוק י"ז; דברי הימים א 42). כמו כן נזכרת ערד, ככל הנראה, ברשימת ערי הנגב של יהודה אגב שיכול אותיות - "עדר" במקום "ערד" (ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק כ"א).

בסמיכות לתל ערד נמצא בסיס הטירונים של חטיבת הנח"ל.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.