חורבן בית המקדש

חורבן בית המקדש הוא מונח המתייחס לסדרה של אירועים היסטוריים שהביאו להרס בית המקדש הראשון ובית המקדש השני ששכנו על הר המוריה בירושלים. לאחר חורבן בית ראשון, התעצמה גלות בבל (שהחלה בגלות יהויכין), שבמהלכה פסק בית המקדש מלשמש בית רוחני ופולחני לעם ישראל. לאחר חורבן בית שני, פסקה עבודת הכהונה בעם ישראל עד עצם היום הזה והתחילה תקופת הגלות.

Arch Titus, relief Jerusalem treasure, Forum Romanum, Rome, Italy
תיאור ביזת בית המקדש בשער טיטוס ברומא

חורבן בית ראשון

תאריך החורבן של בית המקדש הראשון

Hartmann-schedel DESTRVCCIO-IHEROSOLIME 1493 1-1460x750
חורבן בית ראשון על ידי הכשדים. מתוך הכרוניקה של נירנברג. 1493.

בית המקדש הראשון הוחרב בשנת 586 לפנה"ס בידי נבוזראדן שר צבאו של נבוכדנאצר מלך בבל, אשר כבש את ירושלים. השנה נקבעה על סמך מחקרים היסטוריים הלוקחים בחשבון את השנים החסרות. אמנם על פי המסורת היהודית, בית המקדש הראשון עמד על תילו 410 שנים[1], ונחרב בחודש אב שנת ג'של"ט לבריאת העולם[2] (421 לפנה"ס),

באשר ליום המדויק של החורבן קיימת אי-בהירות; המקרא מזכיר תאריכים מעט שונים לגבי חורבן בית המקדש הראשון: על פי ספר מלכים ב' (כה, ח) - חרב הבית בז' באב, ואילו על פי ספר ירמיהו (נב, יב) - נחרב הבית בי' באב. חז"ל יישבו סתירה זו בתלמוד הבבלי:

ותניא: אי אפשר לומר בשבעה, שהרי כבר נאמר בעשור; ואי אפשר לומר בעשור, שהרי כבר נאמר בשבעה; הא כיצד? בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני. ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האוּר, והיה דולק והולך כל היום כולו שנאמר: 'אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב'[3].

למעשה התענית נקבעה לט' באב, שבו התחילה השריפה בבית המקדש, אך לדעת רבי יוחנן, מן הראוי היה לקבוע את התאריך בעשרה באב "מפני שרובו של היכל בו נשרף".

הסיבות לחורבן

ישנן כמה סיבות ישירות לחורבן בית המקדש הראשון אך העיקרית מביניהן היא התקוממויות והמרידות החוזרות והנשנות מצדה של ממלכת יהודה בבבל. מלכים כמו יהויקים וצדקיהו מרדו בנבוכדנאצר. אין לקשר את נאום רבשקה בשליחותו של סנחריב מלך אשור לחורבן בית ראשון, שכן כאן מדובר בבלים ושם באשורים. המקרא וחז"ל זקפו את חורבן בית המקדש הראשון לדחיית העם את אזהרות ירמיהו בשם ה' להיכנע לבבלים, אך גם לחטאיו של עם ישראל ולריקבון מוסרי. המקרא מתאר שהכהנים וחכמי העם עבדו עבודה זרה בבית המקדש עצמו (ספר יחזקאל, פרק ח'). על פי חז"ל חרב בית המקדש הראשון בעיקר בשל שלוש העבירות החמורות שהיו בעם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, במקורות אחרים מופיע שהחורבן לא התרחש בשל כך, אלא בשל מאיסת התורה[4] או שחיתות של בעלי השלטון והכח[5].

גורל כלי המקדש

לאחר חורבן בית ראשון, כלי המקדש נבזזו ונלקחו לבבל, כפי שמסופר בספר מלכים ב:

וְאֶת-עַמּוּדֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בֵּית-יְהוָה, וְאֶת-הַמְּכֹנוֹת וְאֶת-יָם הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בְּבֵית-יְהוָה--שִׁבְּרוּ כַשְׂדִּים; וַיִּשְׂאוּ אֶת-נְחֻשְׁתָּם, בָּבֶלָה. וְאֶת-הַסִּירֹת וְאֶת-הַיָּעִים וְאֶת-הַמְזַמְּרוֹת וְאֶת-הַכַּפּוֹת, וְאֵת כָּל-כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ-בָם--לָקָחוּ. וְאֶת-הַמַּחְתּוֹת, וְאֶת-הַמִּזְרָקוֹת, אֲשֶׁר זָהָב זָהָב, וַאֲשֶׁר-כֶּסֶף כָּסֶף--לָקַח, רַב-טַבָּחִים. הָעַמּוּדִים שְׁנַיִם, הַיָּם הָאֶחָד וְהַמְּכֹנוֹת, אֲשֶׁר-עָשָׂה שְׁלֹמֹה, לְבֵית יְהוָה--לֹא-הָיָה מִשְׁקָל, לִנְחֹשֶׁת כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה. שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קוֹמַת הָעַמּוּד הָאֶחָד, וְכֹתֶרֶת עָלָיו נְחֹשֶׁת וְקוֹמַת הַכֹּתֶרֶת שָׁלֹשׁ אמה (אַמּוֹת), וּשְׂבָכָה וְרִמֹּנִים עַל-הַכֹּתֶרֶת סָבִיב, הַכֹּל נְחֹשֶׁת; וְכָאֵלֶּה לַעַמּוּד הַשֵּׁנִי, עַל-הַשְּׂבָכָה.

לאחר הצהרת כורש, הושבו חלק מכלי המקדש לירושלים ונעשה בהם שימוש בבית המקדש השני[6].

גלות בבל

לאחר החורבן הוגלתה חלק מהאוכלוסייה מארץ ישראל לבבל. ההיקף המדויק שנוי במחלוקת. לאחר רציחתו של גדליה בן אחיקם גלתה שארית הפליטה שהשאיר נבוכדנצאר בממלכת יהודה למצרים. לאחר הצהרת כורש שבו חלק קטן מהגולים לארץ ישראל והחלו בהקמת בית המקדש השני.

חורבן בית שני

בית המקדש השני נחרב בשנת 70 לספירה הנוצרית.

שיאו של הקרב במרד הגדול (הראשון) נערך בירושלים. בפסח שנת ג'תתל הטיל טיטוס מצור סביב ירושלים. עד ל-י"ז בתמוז ג'תתל הוא התקדם עם צבאו ופרץ את החומה השנייה והשלישית. ב-י"ז בתמוז נפרצה חומת הר הבית וב-ט' באב העלו הרומאים את המקדש באש.

העם היהודי לאחר תקופת בית מקדש שני

Sestertius - Vespasiano - Iudaea Capta-RIC 0424
מטבע "יהודה השבויה" (Judea Capta) שטבע אספסיאנוס על מנת לחגוג את ניצחונו. במטבע נראית יהודיה שבויה היושבת אבלה תחת דקל, כשלצידה עומד חייל רומי

חורבן ירושלים ובעיקר נפילת המקדש השני הייתה בעלת משמעות מיוחדת, מכיוון שהמקדש מילא הרבה פונקציות: מעבר לתפקודו הדתי-פולחני היה המקדש השני גם מוקד פוליטי, כלכלי וחברתי, ומכאן שחורבנו היה נורא. כמו כן חורבן המקדש, ריסק למעשה את ההנהגה המסורתית - את מעמד הכוהנים, את האצילים והצדוקים. עם זאת לא פסקו החיים היהודיים בארץ ישראל. קיימת השערה כי את המקדש שחרב החליף בית הכנסת, אלא שמציאות ארכאולוגית של חשיפת בתי כנסת כבר בימי בית המקדש (גמלא, בית הכנסת של תאודוטוס בן וטנוס בירושלים) דוחה מכל-וכל הנחה זו. את ירושלים החליפה במידה מסוימת העיר יבנה. ביבנה שימש רבן יוחנן בן זכאי כנשיא זמני שהחליף את השושלת הנשיאותית של בית גמליאל שנתפסו בעיני הרומאים כשותפים למרד, כנראה מינויו היה באישור דה-פקטו רומי. הלה הקים ביבנה בית-דין ובית מדרש אשר תפס בהדרגה את מקומה של הסנהדרין בירושלים בזמנה.

רבן יוחנן בן זכאי היה מציאותי והתבלט כמנהיג שלחם נגד תכונת האבלות ואווירת הפרישות וההתנזרות ששררו לאחר החורבן, ושמקורן באבדן המקדש, על כל המשתמע ממנו. הוא בנה מסגרת אלטרנטיבית, שאמורה הייתה להתמודד במציאות חדשה של העדר מקדש. רבן יוחנן בן זכאי ביקש להתמודד עם שתי בעיות מרכזיות, ועשה זאת בהצלחה:

  • א) היש קיום לעם ישראל גם ללא מקדש?
  • ב) האם אפשר למלא את החלל הריק שנוצר עם החורבן בתחום עבודת הקודש וההנהגה הממלכתית וכיצד לבצע זאת?

הלה קבע, למשל, שגמילות חסדים, כתנאי לכפרת עוונות, תבוא במקום הנוהג של הקרבת קרבנות שבטלה עם חורבן המקדש. כלומר, הוא ביקש להעביר את עבודת בית המקדש למישור אחר - למישור עבודת היחיד והציבור. הנשיא החדש חוקק שורה של תקנות חשובות, שלהן מטרה כפולה והן השלימו זו את זו: האחת - לסגל את העם והחברה למצב של העדר מקדש, והשנייה - תקנות לזכר המקדש והחורבן, שלא יישכחו וייעלמו מזיכרון העם. תקנותיו נועדו לסגל בקרב העם את האמונה שהחורבן הוא זמני וחולף, ובמהרה ישוב המקדש וייבנה. מצד שני, משה ליב ליליינבלום כותב שמטרת תקנות ריב"ז הייתה: למען ירגילו את עצמם להביט על חירותם לפחות בזמן ההוה, כמו על דבר האבד, אם מפני שהיה ירא, שמא על ידי מרידה שנית תאבד גם יבנה וחכמיה, או מפני סיבה אחרת.[7]

חשיבות מפעלי רבן יוחנן בן זכאי מתבארת גם על רקע המהפכה השקטה והזהירה שחולל. אמנם ללא התנגדותם המפורשת של הרומאים מצד אחד, אך גם ללא אישורם הרשמי והכרתם במעמדו מצד שני, שלא לדבר על הקשיים הרבים שחורבן הבית השני הביא בעקבותיו, בנה הנשיא החדש את מפעל השיקום ביבנה ב"עשר אצבעותיו".

רבן יוחנן בן זכאי הקים איפוא מרכז מחוץ לירושלים, מעין חלופה לעיר המרכזית, למקדש ולסנהדרין.

הגורם המרכזי שגרם לפילוג בחברה היהודית - הכיתתיות - נעלם, והנהגת הסנהדרין זכתה ליטול את ההובלה. אלא שכל זאת היה לכאורה, מכיוון שהמרכז ביבנה מעולם לא הצליח לרשת את מרכזיותה של ירושלים. בתוך הסנהדרין התגלעו ויכוחים משמעותיים ונוצרה מחנאות בתוכה, קהילות יהודיות מחוץ לירושלים לא סרו אוטומטית למרותו של המרכז ביבנה ומדי פעם התעוררו גורמים קנאיים שטלטלו את יהודה וכמעט הרסוה כליל.

ימי תענית

בעקבות החורבן של בתי המקדש, נקבעו ארבעה ימי תענית המציינים אבלות על החורבן:

ארבע תעניות אלו, או לכל הפחות תעניות מקבילות בארבעת החודשים האלו, מוזכרים בתנ"ך בספר זכריה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ."[8]

זכר לחורבן

זכר לחורבן
אמה על אמה בשחור זכר לחורבן.[9] בשילוב חרוזים שנכתבו על ידי הרב יצחק ניסים[10]

מלבד ימי התענית קבעו חז"ל כמה הלכות כזכר לחורבן בית המקדש[11]:

  • יש להשאיר מול פתח הבית מקום שאינו מסוייד בשטח של אמה על אמה[12].
  • אדם שעורך סעודה גדולה צריך להשאיר מנה מסוימת שאינה מוגשת[13].
  • אשה המתקשטת בתכשיטים צריכה להימנע מלהתקשט בכולם[13].
  • חתן צריך להניח אפר בראשו[13].
  • יש לשבור כוס או כלי אחר בחתונה[14].

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט', עמוד א'
  2. ^ שהיא שנת ג'של"ח לבריאת האדם, שממנה מונים מדרשי חז"ל את שנות העולם. אך כיום אנו מונים לבריאת העולם, ובמניין זה מוסיפים שנה ביחס לבריאת האדם.
  3. ^ ספר ירמיהו, פרק ו', פסוק ד'
  4. ^ "ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' שמואל ברבי יצחק אמר: מצינו שויתר הקדוש ברוך הוא על עבודת כוכבים, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ולא ויתר על מאסה של תורה. שנאמר: "על מה אבדה הארץ?" על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתיב כאן, אלא "על עזבם את תורתי".", פתיחתא לאיכה רבה, ב. ככל הנראה מההקשר, מדובר כאן במאיסת לימוד התורה, ולא בקיום המצוות.
  5. ^ ספר ישעיהו, פרק א', ועוד.
  6. ^ ספר עזרא, פרק א', פסוק ז'
  7. ^ עיין השערה בתקנות רבי יוחנן בן-זכאי
  8. ^ ספר זכריה, פרק ח', פסוק י"ט
  9. ^ יצוין כי ישנם פוסקים שסוברים כי קיום המנהג הוא רק על ידי אי סיוד ולא על ידי צביעה בשחור
  10. ^ ראו כאן בעמוד 6.
  11. ^ מקור מרבית ההלכות בגמרא מסכת בבא בתרא דף ס עמוד ב.
  12. ^ שולחן ערוך אורח חיים סימן תקס סעיף א.
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 שולחן ערוך אורח חיים סימן תקס סעיף ב.
  14. ^ רמ"א אורח חיים סימן תקס סעיף ב. הלכה זו נשענת על שני מעשים המסופרים במסכת ברכות דף לא עמוד א, שם נאמר שמר בריה דרבינא ורב אשי שברו כלים כדי למנוע שמחה יתירה בשעת חתונה.
אב

אָב הוא חודש בלוח העברי, החמישי במספר לפי המסורת המקראית והאחד-עשר לפי המסורת החז"לית. חודש זה חל בשיא הקיץ בארץ ישראל.

חודש אב הוא תמיד חודש מלא בן 30 ימים. ראש חודש אב חל בימים שני, רביעי, שישי או שבת.

איכה רבה

מדרש איכה רבה, הוא חיבור דרשני המציג פירושים ודרשות סביב פרקיה ופסוקיה של מגילת איכה המקראית, שעניינה קינות על חורבן בית המקדש והאסונות שהתלוו לחורבן זה.

בית המקדש הראשון

בית המקדש הראשון או מקדש שלמה היה מקדש, אשר נבנה בהר המוריה בירושלים על ידי שלמה המלך, לפי המקובל במחקר במחצית השנייה של המאה ה-10 לפנה"ס, ועד לשנת 586 לפנה"ס לערך. על פי הכרונולוגיה המקראית והמסורתית עמד משנת ב'תתקכ"ח עד שנת ג'של"ח, ‏(832 לפנה"ס - 422 לפנה"ס). נחרב בידי נבוכדנצר השני מלך בבל.

בית המקדש השני

בית המקדש השני היה מקדש לאלוהים אשר נבנה בהר הבית בירושלים על ידי עולי בבל בראשית שיבת ציון בתקופת בית שני בהנהגת זרובבל מבית דוד ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, ביום ג' באדר בשנה הששית לדריווש הראשון מלך פרס, בתמיכת הפרסים ובעידודם, כפי שבוטאה בהצהרת כורש. המקדש עבר שיפוץ והורחב במידה ניכרת על ידי המלך הורדוס בשנת 19 לפנה"ס, ונחרב בשנת 70 לספירה בידי הרומאים.

לפי המחקר ההיסטורי, המקדש הוקם בשנת 516 לפנה"ס ועמד על תלו כ-586 שנים. לפי חז"ל המקדש עמד על תלו 420 שנים (351 לפני הספירה עד 70 לספירה, או לפי חישוב אחד 353 לפני הספירה עד 68 לספירה). ההפרש הגדול נובע מתארוך שונה של אורך שלטון הממלכה האחמנית על ממלכת פרס, הידוע בשם "השנים החסרות".

בסדר קדשים במשנה נמצאת מסכת מידות המתארת את מראה בית המקדש השני.

במות

במה היא אתר המיועד להקרבת קורבנות, מקום מוגבה בדרך כלל, הכולל מזבח. המושג משמש בתורה ככינוי לאתרי פולחן של עבודה זרה, אתרים שכללו גם פסל ומצבה. בשאר ספרי המקרא המושג מופיע גם בהקשר של אתרים מחוץ לבית המקדש ששימשו את עם ישראל להקרבת קורבנות לה'.

הקרבת הקורבנות בבמה הייתה מותרת על פי ההלכה בתקופות מסוימות, ולאחר שנבנה בית המקדש בירושלים נאסרה כליל. בזמן שהיו הבמות מותרות, יש להבדיל בין במת יחיד של אדם פרטי לבין במת ציבור או במה גדולה המשמשת את כלל הציבור. במקומות שונים בארץ התגלו שרידי במות המזוהות כבמות לעבודת ה'.

בני בתירה

משפחת בני בתירא, ובתלמוד הירושלמי זקני בתירא, היו חכמים שעמדו תקופה מסוימת בראש ההנהגה הדתית של עם ישראל, סמוך לתקופת חורבן בית שני, בתחילת תקופת התנאים. ממשפחה זו יצאו חכמים חשובים במשך מספר דורות. כמאה שנים לפני החורבן, העבירו חכמי המשפחה את ההנהגה להלל הזקן, שעלה מבבל ולמד אצל שמעיה ואבטליון. חכמי המשפחה נחשבו לגדולי הדור גם לאחר חורבן בית המקדש, ותפסו עמדה משמעותית בין חכמי יבנה. מספר תנאים מקובל לייחס למשפחה זו. הידוע שבהם הוא רבי יהודה בן בתירה (הראשון), שמקום מושבו היה בעיר נציבין שבמערב בבל.

הכרונולוגיה המקראית והמסורתית

הכרונולוגיה של המסורת היהודית מבוססת בעיקר על התנ"ך ועל מדרשי האגדה שרוכזו וסודרו בספר "סדר עולם". כרונולוגיה זו התקבלה על רוב ספרי תולדות עם ישראל שנתחברו אחרי התלמוד, ובהם: ספר הישר, ספר יוחסין השלם, סדר עולם זוטא, אגרת רב שרירא גאון, ספר הקבלה, שלשלת הקבלה, צמח דוד וסדר הדורות. הכרונולוגיה של המדרש מסתיימת בחורבן בית המקדש השני, ומשם ואילך מתואמת עם הכרונולוגיה המקובלת במחקר.

הר הזיתים

הר הזיתים (בערבית: الطور ההר או جبل الزيتون הר הזיתים) נמצא ממזרח לעיר העתיקה של ירושלים. מקור שמו של ההר בכרמי הזיתים שכיסוהו בעבר. הר הזיתים קדוש ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים, ומסורות רבות קשורות בו.

גובהו של הר הזיתים והתצפית המצוינת ממנו לעיר העתיקה של ירושלים ומתחם הר הבית גרמו לכך שמרבית המפות הריאליסטיות והאיורים העתיקים של ירושלים נעשו מהר הזיתים.

זרובבל בן שאלתיאל

זְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל הוא דמות מקראית אשר היה ראש הגולה, אחד ממנהיגי שיבת ציון שלאחר חורבן בית המקדש הראשון, אשר בנה את בית המקדש השני בשנת 516 לפנה"ס.

מגילת תענית

מגילת תענית היא חיבור קצר בשפה הארמית שחובר בסוף ימי בית שני. היא מונה כ-36 ימים שבהם אירעו לעם ישראל מאורעות משמחים, ולכן אין להתענות בהם, לפניהם ולאחריהם, ובחלקם נאסר אפילו להספיד את המת. המאורעות המשמחים שהמגילה עוסקת בהם משתרעים על-פני כ-500 שנה - מתקופת עזרא ונחמיה, במאה ה-5 לפני הספירה, ועד לביטול גזירותיו של הקיסר קליגולה, סמוך לחורבן בית שני. על רבים מהמאורעות הללו אין מידע היסטורי נאות.התלמוד הבבלי מציין מחלוקת האם איסורי מגילת תענית בטלו אחרי חורבן בית המקדש או שהם עדיין בתוקף. להלכה נפסק שמגילת תענית בטלה.

מעשר בהמה

מעשר בהמה היא מצווה להקריב עשירית מכל הבהמות הטהורות שנולדות לאדם בכל שנה לבית המקדש ולאכול את בשרן בירושלים.

ספר מלכים

ספר מְלָכִים הוא אחד מספרי הנביאים בתנ"ך, האחרון שעוסק בתיאור כרונולוגי של קורות עם ישראל. הספר מתאר את ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה, מעשיהם והאירועים בארץ בתקופתם, מימיו האחרונים של דוד המלך ועד חורבן בית המקדש הראשון.

בין הנביאים הבולטים המופיעים בספר ניתן למנות את אחיה השילוני, אליהו ואלישע.

עשרה בטבת

עשרה בטבת הוא אחד מארבעת ימי תענית יהודיים לזכר חורבן בית המקדש. יום זה חל בתאריך העברי שבו בשנת 588 לפנה"ס, החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. המצור הסתיים כעבור שנה וחצי בחורבן ממלכת יהודה, חורבן העיר ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון.

מאז שנת 1950, יום זה מצוין במדינת ישראל גם כיום הקדיש הכללי לזכר חללי השואה שיום מותם לא נודע.

צום גדליה

צוֹם גְּדַלְיָה (גם צוֹם גְּדַלְיָהוּ) הוא יום תענית ביהדות החל בג' בתשרי, יום לאחר ראש השנה (אם יום זה חל ביום שבת, הצום נדחה ליום המחרת). צום גדליה הוא אחד מארבעת הצומות הקשורים לחורבן בית המקדש הראשון.

תענית זו נקבעה לציון רצח גדליהו בן אחיקם, שהיה נציב על יהודה בימים שלאחר חורבן בית המקדש הראשון, בתחילת המאה ה-6 לפנה"ס, ומותו סימל את סופו המוחלט של היישוב היהודי בתקופת בית ראשון.

שבעה עשר בתמוז

י"ז בתמוז (שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז) הוא אחד מארבעת ימי התענית שנקבעו ביהדות לזכר חורבן בתי המקדש. תענית זו מציינת את היום שבו הובקעה חומת ירושלים, כמה שבועות לפני חורבן בית המקדש השני. על פי המקרא והתלמוד הבבלי, לפני חורבן בית המקדש הראשון נבקעה חומת ירושלים בתשעה לחודש תמוז, אך בתלמוד הירושלמי כתוב שגם בבית ראשון נפרצו החומות בי"ז בתמוז אלא שבצל המצב הקשה טעו בספירה.

צום שבעה עשר בתמוז נקרא גם צום הרביעי, מכיוון שתמוז הוא החודש הרביעי בשנה המקראית. הצום נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. ביום זה מתחילים ימי בין המצרים, הנמשכים עד תשעה באב. בימים אלו נוהגים מנהגי אבלות ההולכים ומחמירים ככל שמתקרבים לתשעה באב.

שלמי שמחה

קורבן שלמי שמחה הוא אחד משלושת הקורבנות שמתחייב בהם כל אדם מישראל בעלייתו לרגל לבית המקדש בשלושת הרגלים - פסח, שבועות וסוכות.

תיקון חצות

תיקון חצות הוא טקסט קינות ותפילות שנאמר בחצות הלילה, ובו תוכן אבל על חורבן בית המקדש. השם ניתן לו על שם הזמן שיש לאמרו על פי ההלכה - חצות הלילה.

תמוז

תמוז הוא חודש בלוח העברי, הרביעי במספר לפי המסורת המקראית והעשירי לפי המסורת החז"לית. חודש זה חל בתחילת הקיץ.

תשעה באב

תשעה באב הוא יום תענית מדרבנן ושיא תקופת האבלות של ימי בין המצרים. תענית זאת היא החמורה מבין ארבע התעניות על חורבן בית המקדש ומתאבלים בה על אסונות שונים שאירעו לעם היהודי לאורך הדורות, בדגש על אסונות שהתחוללו סמוך ליום ט' באב. האירועים שהתחוללו ביום זה גרמו לגלות עם ישראל בתקופות שונות ולבסוף לגלות בת כאלפיים שנה.

בניגוד לכל שאר התעניות מדרבנן, תענית זו נמשכת מערב עד ערב (ולא מבוקר עד ערב) וכוללת את כל חמשת העינויים הנהוגים ביום כיפור. בנוסף, כוללת התענית מנהגי אבלות מיוחדים, כמו ישיבה על הרצפה ואיסור על לימוד תורה. עם תחילת התענית נהוג לקרוא בציבור את מגילת איכה ולאורך היום לומר קינות על חורבן הבית ואסונות אחרים. במקרה שט' באב חל בשבת, התענית נדחית מפניה לי' באב.

לפי המסורת, לאחר ביאת המשיח ובניית בית המקדש השלישי, יהפוך תשעה באב ליום של חג ושמחה, כשאר הצומות על החורבן. בתלמוד הירושלמי נאמר כי מלך המשיח נולד בתשעה באב.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.