חוק לימוד חובה

חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 הוא חוק שקובע כי כל ילד בישראל חייב להיות במסגרת חינוך (גן ילדים או בית ספר). חוק לימוד חובה תקף החל מגיל 3 בגן חובה ועד סיום כיתה י"ב או הגעת הנער לגיל 18 בתחילת שנת הלימודים. החוק מטיל חובה על הורי הילד לרשמו למוסד החינוכי ולדאוג להופעתו הסדירה של הילד ללימודים. החוק אוסר על התיכון של התלמיד לסלקו מהמוסד מבלי לדאוג לו למסגרת לימודית חלופית. החוק אף קובע כי הלימוד במוסדות חינוך חובה יהיה חינם עד לסיום כיתה י"ב. חוק לימוד חובה קיים גם במדינות אחרות.

עיקרי החוק

משמעותו המעשית של החוק היא שכל הילדים בגילאי גן חובה, חינוך יסודי, חטיבות ביניים ועד כיתה י"ב חייבים ללמוד במוסד חינוכי מוכר.

לשם כך החוק קובע שהוריו של כל תלמיד אחראים לשלוח את ילדיהם שבגיל המתאים ללמוד במסגרות חינוך מתאימות. עוד קובע החוק כי אם ילד עד גיל 15[1], לא ילמד במוסד כזה דינם של הוריו (כל אחד בנפרד) מאסר או קנס. עיקרון נוסף שהוכנס בחוק הוא החובה של המדינה לספק את החינוך בחינם מן הגן ועד לסוף בית הספר העממי (דהיינו היסודי). במהלך השנים הורחב החוק כך שהזכות לחינוך חינם היא עד כתה י"ב.

התפתחות היסטורית של החוק

זהו אחד החוקים הראשונים שנחקקו בכנסת הראשונה, בספטמבר 1949 והראשון בחוקי החינוך במדינה[2]. חקיקת החוק הייתה אחד הסעיפים המרכזיים במצעה של מפא"י לקראת הבחירות הראשונות והייתה משאלת לב של דוד בן-גוריון כבר שנים קודם לכן. החוק נחקק על אף המצב הכלכלי הקשה והדי מלחמת העצמאות שעוד לא לגמרי נמוגו, בשל החשיבות הרבה שהמדינה בכלל ובן-גוריון בראשה ראו בו. במועד בו נחקק החוק נקבע תקופת לימוד חובה כלימוד בכיתות א'-ח' (בית ספר יסודי). בשנת 1968 כאשר הוחלט על הנהגת רפורמה במערכת החינוך, והוקמו חטיבות הביניים, הוארכה תקופת לימוד החובה עד סיום כתה ט', ובשלב מאוחר יותר הוארכה תקופה זו עד לסיום כתה י'[3]. ביולי 2007 אישרה הכנסת את הארכתה של תקופת לימוד חובה עד לסיום כיתה י"ב. לפיכך בתי ספר אינם רשאים "לנפות" תלמידים מבלי להציע להם מסגרת חלופית[4][5].

בשנת 1988 נחקק חוק החינוך המיוחד שהרחיב את החוק הקיים וקבע כי תלמידי החינוך המיוחד עד גיל 21 זכאים לחינוך מיוחד חינם.

אף על פי שאינו מוזכר בחוק, מקובל היום במדינת ישראל שהורה רשאי לבקש מהרשויות לחנך את ילדיו בביתו במסגרת חינוך ביתי.

מטרת החוק

לטענת התומכים בחוק, חוק זה נחקק על מנת לתת הזדמנות שווה לכל ילדי המדינה, ללא אפליה על פי רקע כלכלי או עדתי. כמו כן הוא בא לחייב את כלל ילדי ישראל לקבל השכלה מינימלית ולצמצם את הבערות ואף את האנאלפביתיות, שהייתה קיימת בימי חקיקת החוק, גם אם בחלק קטן מהציבור. המתנגדים טענו שהחוק מיותר ומאפשר כפייה פסולה ללא צורך, שכן ההורים דואגים לחינוך ילדיהם ואין צורך בחוק שיכפה עליהם לעשות זאת. המתנגדים מצביעים על סיבה אחרת לגמרי לחקיקת החוק, והיא הרצון להשתלט על החינוך של ילדי העולים ולכפות עליהם חינוך בניהול המפלגה השלטת, מפא"י. בעוד שסעיף 10 לחוק מאפשר לכל הורה לבחור את זרם החינוך שבו ילמד ילדו, ומחייב את המדינה לדאוג לכך שלתלמיד יהיה מוסד לימודים מהזרם הרצוי במקום מגוריו, החוק אינו מאפשר בחירה מעין זאת במחנות עולים ושם הונהג חינוך אחיד של המדינה, אשר לא תמיד התאים לרצונותיהם של ההורים. בעזרת חוק זה, חויבו העולים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר אלו של המדינה ולא לבתי ספר פרטיים בהם הם היו מעוניינים. עיקר הביקורת בעניין זה היה על רקע דתי, דבר שאף הסתיים במשברים קואליציוניים.

חוקים משלימים

החוק נחקק בתקופת שיטת הזרמים בחינוך, כאשר כל הורה חויב על פיו לבחור עבור ילדיו את אחד מהזרמים האידאולוגיים: הזרם הכללי, זרם העובדים, זרם המזרחי וזרם אגודת ישראל. להשלמת חוק זה נחקק בשנת 1953 חוק חינוך ממלכתי שבא לבטל את הזרמים בחינוך, ויצר את מערכת החינוך הממלכתית. עם זאת, לימודים במוסדות של החינוך העצמאי מוכרים גם הם כלימודים במסגרת חוק לימוד חובה.

השימוש בחוק

במהלך השנים שימש החוק את המדינה במאבקה נגד הורים אשר בחרו לשלוח את ילדיהם לבית ספר אחר מזה שיועד להם על ידי מערכת החינוך ובעיקר כנגד הורים שסירבו לשלוח את ילדיהם לבית ספר מסוים. כך למשל, כאשר הוקמו בתי הספר של רשת דרכי נועם, נשלחו מכתבי איום להורים על כך שהם מפירים את חוק לימוד חובה, ובמקרים מסוימים אף זומנו הורים לחקירה על הפרת החוק, אף על פי שלכל היה ברור שהילדים אכן לומדים.

חוק לימוד חובה הוא גם הסמכות החוקית לבקרה על חינוך ביתי במדינת ישראל.

הרחבת החוק לגילאי 3–4

ביוני 1984 תוקן החוק ונקבע בו שחינוך החינם יחל מגיל שלוש ושההרחבה תבוצע בהדרגה על פני 6 שנים. יישומו של התיקון התעכב במשך עשרות שנים, והוא נדחה שנה אחר שנה מסיבות תקציביות (הערכת משרד האוצר הייתה שעלות היישום היא כ-900 מיליון ש"ח לשנה). בשנת 1999 הוכנס תיקון נוסף, לפיו תיושם הרחבת תחולת החוק באופן הדרגתי על פני תקופה של עשר שנים. גם תיקון נוסף זה מיושם באופן חלקי מאוד, בנימוק של חוסר תשתית מתאימה.

היישום מתבצע באמצעות צווים, המוצאים מעת לעת ומפרטים את היישובים בהם יוחל החוק. הוצאת הצווים נעשית לאחר היוועצות עם ועדת החינוך והתרבות של הכנסת. החל משנת ה'תשע"ו חל חינוך חובה חינם מגיל 3 בכל הארץ, כחלק מיישום מסקנות ועדת טרכטנברג[6]. עקב טענת הגננות לגבי חוסר התאמת המבנה הפיזי של הגנים ותקן הגננות לתיקון קם ב-2012 ארגון הגננות המחנכות.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ סע' 4 (ב)  (1) לחוק: לא למד ילד או נער עד גיל 15 באופן סדיר במוסד חינוך מוכר, דינו של כל אחד מהוריו מאסר שני חדשים או קנס אלף לירות, זולת אם הוכיח מעל לכל ספק סביר שעשה כמיטב יכולתו כדי שהילד או הנער ילמד כאמור;
  2. ^ גדליהו יעקובי, חוק לימוד חובה, תש"ת-1949, האנציקלופדיה העברית כרך שישי, תשנ"ג, עמ' 825
  3. ^ ב-2.7.1969 קיבלה הכנסת פה אחד את חוק לימוד חובה חינם לבני 14,15. במעמד זה גם הודיע שר החינוך זלמן ארן על פרישתו מהכנסת
  4. ^ אמנון מרנדה וורד לוביץ', חוק חינוך חובה - מעתה עד כיתות י"ב, באתר ynet, 18 ביולי 2007
  5. ^ Emblem of Israel.svg חוק לימוד חובה (תיקון מס' 29), התשס"ז-2007, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת, י"א באב התשס"ז (2007)
  6. ^ חינוך חובה מגיל 3, משרד החינוך
אנאלפביתיות

אנאלפביתיות היא אי ידיעת קרוא וכתוב. מצב זה נחשב להיעדר אוריינות.

אנאלפביתיות תפקודית היא מצב בו אדם רוכש מיומנויות ראשוניות כלשהן של קריאה וכתיבה, אך הן אינן מספיקות לצורך שימוש יעיל בחיי היום יום.

בדואים בישראל

הבדואים בישראל (בערבית: بدو النقب) הם אחת מהקבוצות האתניות הערביות בחברה הישראלית שמאמינות בדת האסלאם .

הבדואים מהווים כ-3.5% מאוכלוסיית ישראל.

בית ספר יסודי

בית ספר יסודי במדינת ישראל הוא המוסד החינוכי השני, לאחר גן חובה, בו לומדים ילדים במסגרת חוק לימוד חובה.

בשנים הראשונות למדינה היה בית הספר היסודי בן שמונה כיתות – מכיתה א' עד כיתה ח' (וכונה "בית ספר עממי"), ואחריו בא בית הספר התיכון הארבע-שנתי, מכיתה ט' ועד י"ב. כיום, במרבית מוסדות מערכת החינוך, בית הספר היסודי הוא שש-שנתי (כיתות א'-ו'), ולאחריו חטיבת ביניים תלת-שנתית (ז' עד ט'), ולבסוף בית ספר תיכון תלת-שנתי (י' עד י"ב).

בכמה בתי ספר בארץ מאורגן החינוך ההתחלתי במסגרת של חטיבה צעירה, הכוללת גן חובה, כיתה א' וכיתה ב'.

בשנת הלימודים תשע"ג רשומים בחינוך היסודי בארץ 942,057 תלמידים – שינוי של 2.09% משנת תשע"ב.

בית ספר תיכון

בית ספר תיכון הוא השלב העליון במערכת החינוך הבסיסית הניתנת לילדים ולנוער במדינות רבות בעולם. לימודים שלאחר שלב זה נערכים במערכת ההשכלה הגבוהה וההכשרה המקצועית.

בעולם מקובלות חלוקות שונות של בתי ספר תיכוניים. החל בגימנסיה מול בית הספר הריאלי או המתמטי – חלוקה שבה לומדים בגימנסיה בעיקר מקצועות הומניים ובבית הספר הריאלי מקצועות מתמטיים. דרך מוסד להכשרה טכנולוגית הנקרא לעיתים טכניקום. חלוקה על פי צורת הבעלות (פרטי מול ציבורי) וחלוקה על פי הזיקה למוסדות להשכלה גבוהה (בתי ספר מכינים או מכינה).

גן ילדים

גן ילדים הוא מסגרת חינוכית פורמלית יומית עבור ילדים, אשר מקדימה את בית הספר. גן ילדים עבור הגיל הרך נקרא לעיתים פעוטון.

הזכות לחינוך

הזכות לחינוך נמנית כאחת מזכויות האדם בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם של האו"ם משנת 1948, ובאמנה הבינלאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות משנת 1966. מטרתה של זכות זו - מתן גישה לחינוך לכל אדם. זכות זו, אף שהיא רלוונטית בעיקר לילדים, נוגעת גם למבוגרים.

הכנסת השביעית

כהונתה של הכנסת השביעית החלה ב-17 בנובמבר 1969, בעקבות הבחירות שנערכו ב-28 באוקטובר אותה שנה. את ישיבתה הראשונה פתח נשיא המדינה זלמן שזר, ולאחר מכן העביר את ניהול הישיבה לזקן חברי הכנסת הנוכחים, יצחק מאיר לוין. מיד אחר כך נבחר ראובן ברקת ליושב ראש הכנסת. לראשונה הוצעו שני מועמדים לתפקיד זה, ואולם בעוד שברקת נהנה מתמיכתם של 70 מחברי הכנסת (1 הצביע נגד ו-29 נמנעו), במועמדותו של חבר הכנסת אורי אבנרי תמכו רק שני חברי כנסת, בעוד ש-87 התנגדו ושלושה נמנעו.

הבחירות לכנסת השמינית היו אמורות להתקיים ב-30 באוקטובר 1973, ואולם בשל מלחמת יום הכיפורים, שפרצה ב-6 באוקטובר, נדחו הבחירות ל-31 בדצמבר, והכנסת כיהנה עד להשבעתה של הכנסת השמינית, ב-21 בינואר 1974, ובסך הכל תקופה של 4 שנים וחודשיים.

הסתדרות המורים

הסתדרות המורים היא ארגון יציג של מורים וגננות במדינת ישראל.

הסתדרות המורים היא האיגוד המקצועי הוותיק ביותר בישראל. ההסתדרות הוקמה בשנת 1903 (תרס"ג), במסגרת אספה שהתקיימה בזכרון יעקב בשם "הכנסייה הארצישראלית", ומנתה נכון ל-2010 כ-150,000 עובדי הוראה וגמלאים.

חוק עבודת הנוער

חוק עבודת הנוער, תשי"ג-1953 הוא הוראה רשמית מחייבת, מנוסחת בכתב, שמסדירה את העסקת הנוער בישראל. הסוגיות בהן עוסק החוק הן סוגיות בסיסיות כגון שכר מינימלי, חופשות ,דיני עבודה ועוד.

חוק עבודת הנוער הוא אחד מחוקי המגן הקיימים במדינת ישראל. מטרתו היא להסדיר את זכויותיהם של הנערים העובדים מגילאי 15 עד 18 ולמנוע פגיעה בחייהם: בלימודיהם, בבריאותם או בהתפתחותם התקינה.

חינוך בישראל

החינוך הפורמלי בישראל הוא אותו חלק ממערכת החינוך הנמצאת באחריותו של משרד החינוך ומבוסס על תקציב המדינה.

מוסדות החינוך הפורמלי כוללים גני ילדים, בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכונים. בישראל תלמידים מחויבים להשתתף בלימודים במשך 13 שנים: השתתפות ב"גן חובה" ועוד 12 שנות לימוד (כיתות א' - יב'). משרד החינוך מפקח על בתי הספר באמצעות מפקחים ומורים בתפקידי הדרכה. רוב ההוצאה על חינוך (72.5%) היא עלות העבודה. בשנת 2011 87% משירותי החינוך ניתנו במוסדות חינוך של הממשלה, הרשויות המקומיות ומלכ"רים שרוב המימון שלהם ממשלתי כדוגמת רשת אורט ועמל.

מערכת החינוך בישראל מבוססת בעיקר על מערכת החינוך שהקים היישוב מראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. לאחר הקמת המדינה הוקם משרד משרד החינוך, ונחקקו חוקים המסדירים את מערכת החינוך, בהם חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 וחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953. בשנת 2013 השקיעה ישראל בחינוך כ-10% מהתל"ג. לצד מערכת "החינוך הרשמי", מוכרות בישראל מערכות חינוך אחרות, בעיקר במגזר החרדי, שמקובלות כתחליף לימודים לצורך "חוק לימוד חובה". רשתות "החינוך העצמאי" החרדיות מחנכות חלק גדול מאוכלוסיית התלמידים ללא פיקוח משרד החינוך ובתקציב חלקי מהמדינה.

כל לימודי החובה אמורים להיות ללא תשלום. בפועל, נגבים מההורים תשלומים רבים בכל מוסדות החינוך. ביוני 2007 יזמה שרת החינוך יולי תמיר את הסדרת נושא התשלום, וב-2007 התנהל דיון ציבורי על האפשרות לגבות תשלום כמס פרוגרסיבי מאוכלוסיית ההורים.

חינוך חובה

חינוך חובה הוא מונח המתייחס לתקופת הזמן שבה מחויב כל אדם להקדיש לחינוך והנקבעת בחוק. יש מדינות המחייבות כי התלמיד ישהה בתקופת חינוכו בבית ספר רשום ואחרות המתירות אף חינוך ביתי.

ילדות

יַלְדוּת היא תקופה במהלך חייו של האדם. על פי המקובל היא מתחילה בסביבות גיל 3 ומסתיימת בסביבות גיל 12. תקופת הילדות חלה לאחר תקופת הינקות ולפני גיל ההתבגרות. התפתחות גוף האדם בתקופת הילדות מואצת בכל התחומים - הפיזיולוגי, הקוגניטיבי, הנפש וכו'. המשחק נפוץ מאוד בגילאים אלו.

זכר אנושי בתקופת הילדות מכונה "ילד" ואילו נקבה אנושית בתקופה זו מכונה "ילדה". לעיתים מנעשה שימוש במונחים "בן" ו"בת" כמילים נרדפות לכינויים אלו, אך הם גם משמשים לתיאור יחס שארות שאינם תלויים בגיל או בתקופת החיים של אותו האדם.

נצח ישראל (פתח תקווה)

בית ספר נצח ישראל הוא בית ספר דתי שהתקיים במשך רוב המאה ה-20 בפתח תקווה.

בראשית קיומה של פתח תקווה למדו ילדי פתח תקווה אצל מלמדים פרטיים בחדרים. בשנת 1885 הוקם בית ספר הברון, אשר בשנותיו הראשונות (1885–1891) לימד תורה ותפילה לבנים ובנות בכיתות נפרדות. הודות לסיוע מהברון זכה בית הספר לעבור לבניין מרווח ולצוות מורים מעולים. בשנת 1900 עבר בית הספר לניהולו של יק"א ופקידיו הכניסו בו רוח של התבוללות צרפתית. אל מול מצב זה בקשו החוגים הדתיים להקים בית ספר דתי כדי למשוך אליו את התלמידים שהוריהם מעדיפים בית ספר על פני החדר.

בסיון תרס"ג (1903) תרם אחד האיכרים, אברהם וינקלר, ארבעה דונם באמצעות הרב זרח ראובן ברוורמן, לאגודת שומרי תורה אשר מסרה אותם למושבה פתח תקווה לצורך הקמת תלמוד תורה אשר יתנהל על פי תקנות אגדות שומרי תורה. וכך נרשם בספר האחוזה של פתח תקווה:

"את ארבעת הדונמים מקום המושב הנ"ל עם כל הבניינים הבנויים שם הוקדש מאת ה' זרח ברוורמן הנ"ל לאגודת שומרי תורה אשר בעיה"ק ירושלים ת"ו לבית תלמוד תורה לתינוקות של בית רבן לצמיתות עולם והאגודה שומרי תורה הנ"ל מסרה את כל האחוזה, עם הבניינים אשר עליה למושבת פתח תקווה, בתנאי מפורש שיהי סדר הלימודים וכל הנהגת הת"ת על פי חוקי האגודה הק' שומרי תורה הכתובות בספר התקנות אשר להאגודה אשר תיקנו וייסדו חכמי ירושלים".נערכה מגבית בין בני פתח תקווה וביחד עם תרומות מבחוץ וסיוע של אגודת שומרי תורה נאסף הכסף להקמת התלמוד תורה. במקביל לתחילת הבנייה החל התלמוד תורה לפעול על ידי אגודת שומרי תורה בדירה שכורה עד חנוכת מבנה התלמוד תורה בט"ו בשבט תרס"ד. הקמת התלמוד תורה זכה להתנגדות מצד גורמים שראו בו איום על בית הספר וטענו שמדובר על יוזמה מבחוץ שאיכרי פתח תקווה אינם מעוניינים בה. התנהלות התלמוד תורה לא הייתה משביעת רצון ורבים מהילדים הוצאו ממנה על ידי הוריהם. בעקבות זאת פנו אנשי פתח תקווה לעזרה לרב אברהם יצחק הכהן קוק שקישר אותם עם אגודת החרדים של פרנקפורט.

בשנת תרס"ט עבר בית הספר לניהול אגודת החרדים מפרנקפורט. באותה שנה הגיע לפתח תקווה הרב ד"ר משה אוירבך אשר נטל על עצמו את ניהול בית הספר עד שנת 1917. תחת שרביטו של הרב אוירבך התרחב התלמוד תורה ובשנת 1911 דיווח מבקר מהונגריה ש"כמעט כל בני ובנות המושבה מקבלים בו את חינוכם". בשנת 1912 ניהל את בית הספר בנימין מנשה לוין. בסביבות שנת 1917 עבר בית הספר לניהול המזרחי. בשנת 1921 ניהל את בית הספר ד"ר י. אנגל. בשנים 1922–1924 ניהל את בית הספר הרב יעקב ברמן.

בתחילת 1913 למדו בתלמוד תורה 280 תלמידים שלמדו אצל 13 מורים. בבית הספר לבנות למדו 140 תלמידות. בין השאר למדו בתלמוד תורה גם תלמידים מעין גנים.

ברעידת האדמה בארץ ישראל בשנת 1927 ניזוק מבנה בית הספר ומושל המחוז מטעם ממשלת המנדט דרש שמועצת פתח תקווה תתקן את המבנה.

בשנת 1926 למדו בבית הספר 180 תלמידים ו-160 תלמידות.

בשנת 1931 למדו בבתי ספר יסודיים בפתח תקווה כ-920 תלמידים, למעלה מ-500 מהם למדו בבית ספר נצח ישראל.

מסוף שנת 1934 עד שנת 1947 שב משה אוירבך לנהל את בית הספר, שהיה הגדול בבתי הספר בפתח תקווה. בבית הספר נוהל גן פרחים וירקות שדורג כאחד היפים ביותר בבתי הספר בארץ ישראל. בשנת 1945 הונח אבן פינה למבנה עם שש כיתות לימוד נוספות להרחבת בית הספר. לאחר נפילת כפר עציון במלחמת העצמאות שוכנו הנשים והילדים של כפר עציון בבית הספר לזמן מה עד שעברו לגבעת עלייה ביפו.

בשנת 1950 הוכר בית הספר כבית ספר רשמי על פי חוק לימוד חובה. בשנות ה-50 של המאה ה-20 נבנה לבית הספר לבנים מבנה חדש בסיוע מפעל הפיס. בראשית שנות ה-70 נוספו שתי כיתות לימוד לבית הספר באמצעות חברת סולל בונה ובראשית שנות ה-80 נבנה לבית הספר אולם התעמלות. לקראת שנת הלימודים תשס"ג, בעקבות התמעטות מספר התלמידים בבית הספר, התכנס בית הספר למבנה של בית הספר לבנות והמבנה של בית הספר לבנים הועבר לשימוש בית ספר למרחב.

ספר לימוד

ספר לימוד הוא ספר שמטרתו העיקרית היא לשמש את הקורא בעת לימודיו - לימודים במסגרת בית ספר או לימוד עצמאי. ספרי לימוד נמצאים בשימוש נרחב בכל רמות הלימוד, החל מכיתה א' בבית הספר היסודי ועד לתארים מתקדמים באוניברסיטה. כן משמשים ספרי לימוד בקורסים להכשרה מקצועית ובמסגרות לימוד נוספות.

ספר לימוד הנכתב לשימוש במסגרת פורמלית, כגון בית ספר יסודי, נכתב בהתאם לתוכנית הלימודים שבה נועד להשתלב. פעמים רבות נקבע בספר כזה לאיזה תוכנית לימודים נועד (למשל: לכיתה ב' בבית ספר ממלכתי-דתי). בהתאם לכך, ספרי לימוד לבית הספר היסודי ולבית הספר התיכון נכתבים ויוצאים לאור בכל מדינה בנפרד, בהתאם לשפתה של המדינה ולתוכניות הלימודים בה. באוניברסיטאות יש תפוצה רחבה לספרי לימוד בינלאומיים, כאלה המשמשים במדינות רבות. ספרי לימוד אלה נכתבים באנגלית (או בשפה אחרת בעלת תפוצה רחבה), ולעיתים הם מתורגמים לשפות נוספות.

שיטת הזרמים בחינוך

שיטת הזרמים בחינוך היא חלוקה של החינוך לזרמים אידאולוגיים מפלגתיים. היא הייתה נהוגה ביישוב היהודי בארץ ישראל ולאחר מכן בציבור היהודי מדינת ישראל מראשיתו של החינוך המודרני (בשנות העשרים של המאה העשרים) ועד לחקיקתו של חוק חינוך ממלכתי ב-12 באוגוסט 1953. היו שלושה זרמי חינוך מרכזיים - זרם העובדים, הזרם הכללי וזרם המזרחי, בנוסף להם זרם אחד שהוכר כרשמי לאחר קום המדינה - הזרם של אגודת ישראל. בנוסף, בתי תלמוד תורה ומוסדות כל ישראל חברים נותרו לא מזוהים מפלגתית.

שכר לימוד

שכר לימוד (בראשי תיבות: שכ"ל) הוא תשלום הנדרש לשם לימוד במוסד חינוכי.

קיימים מודלים רבים ברחבי העולם לשכר לימוד, כשההבדל העיקרי הוא בין מוסדות (גני ילדים, בתי ספר, מכללות ואוניברסיטאות) פרטיים וציבוריים. הראשונים רשאים בדרך כלל לדרוש שכר לימוד כאוות נפשם, ללא פיקוח ברוב המדינות. מוסדות ציבוריים מסובסדים על ידי הממשלה; לעיתים הלימודים בהם בחינם, ולעיתים נדרשת השתתפות בדרגה זו או אחרת מצד הלומדים.

היעדר רשמי של שכר לימוד ("לימודי חינם"), כפי שנהוג בבתי הספר במדינת ישראל, למשל (לפי חוק לימוד חובה), לעיתים אינו תואם את המציאות, וההורים נדרשים לתשלומים ממינים שונים, חלקם עבור פעילויות נלוות ללימודים או שירותים מיוחדים (טיולים, טקסים, אבטחה, בריאות, מחשבים, מזגנים וציוד אחר). לפי החוק בישראל אין לשלול השתתפות בלימודים או בפעילויות נלוות עקב אי-יכולת לשלם; למרות זאת, מדי פעם מתפרסמים מקרים בהם חלה הפרה של חוק זה.

שנת הלימודים

שנת הלימודים היא תקופה בשנה, במהלכה מתקיימים לימודים סדירים במוסדות חינוך שונים. במרבית מדינות העולם, תקופה זו נמשכת כעשרה חודשים. בין שנת לימודים אחת לשנייה מפרידה חופשה (בישראל, חופשה זו מכונה "החופש הגדול"). בסיום החופשה מתחילה שנת לימודים חדשה, כשהתלמיד לרוב נכנס לכיתה גבוהה יותר במסלול הלימודים.

תלמיד

תלמיד הוא אדם שלומד, בין אם זה נעשה בעזרת מורים או חונכים ובין אם זה נעשה באופן עצמאי, כלומר באופן אוטודידקטי. התלמידים הלומדים ממורים נחלקים לאלו הלומדים במסגרת ממוסדת כלשהי, וללומדים במסגרות אחרות (למשל לימודי בית או חניכה אישית). את הידע הנלמד נהוג לבדוק בעזרת מבחן, אשר נועד לשקף את ההישגים האקדמיים של התלמיד.

המונח תלמיד משמש גם לציון ממשיך דרכו של אדם כלשהו, אשר שימש כמוביל דרך בתחום מסוים. לדוגמה: בתחום הפסיכולוגיה מלאני קליין נחשבת לתלמידתו של זיגמונד פרויד.

תשומה

תשומה (באנגלית: Input) - מונח בכלכלה המתאר את גודל השימוש במשאבים בתהליך מוחשי או מופשט. לרוב מדובר בסך המשאבים, העבודה והעלויות הכרוכים בתהליך או בפעילות כלכלית, בהקשר לנושאים הקשורים למקרו-כלכלה.

להבדיל מהתשומה, התפוקה מתארת את סך התוצרים הסופיים המוחשיים או המופשטים המופקים מתהליך.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.