חוק חינוך ממלכתי

חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953 הוא חוק שאושר בכנסת ב-12 באוגוסט 1953, ואשר נועד לבטל את שיטת הזרמים בחינוך ולעבור לחינוך ממלכתי. החוק נחקק בעקבות דיון סוער שנערך ב-13 בפברואר במליאת הכנסת, ובסופו הורתה הכנסת לממשלה להכין הצעת חוק לביטול הזרמים המפלגתיים ולהנהגת חינוך ממלכתי בעל שתי מגמות – "אחת דתית ואחת אחרת".

מערכת החינוך לפני חקיקת החוק

עם הקמת מדינת ישראל נחקק חוק לימוד חובה, תש"ט-1949 המחייב כל ילד מגיל חמש ועד גיל שלוש-עשרה ללמוד במוסד חינוכי מוכר. עד לחקיקת חוק חינוך ממלכתי, היה חייב כל אזרח ישראלי (פרט לעולים במחנות העולים) לבחור עבור ילדיו את הזרם האידאולוגי בו יתחנכו: זרם העובדים, הזרם הכללי, זרם המזרחי או באחד מן הזרמים הקטנים שהשתייכו לאגודת ישראל, או לאחד מן הזרמים שלא היו משויכים פוליטית. חוק זה עיצב למעשה את דמות בתי הספר בישראל כבתי ספר ממלכתיים-לאומיים ולא כבתי ספר פוליטיים. בתחילה הוחל החוק רק על בתי הספר היסודיים ובהמשך הוא הורחב גם לבתי הספר התיכוניים.

הרקע לחקיקת החוק

רקע היסטורי

החוק שנחקק רק ב-1953 היה בגדר משאלת לב שהועלתה עוד זמן רב קודם לכן. כבר ב-1948 במסגרת דיוניה של הוועדה לתכנון החינוך שהקימה מפא"י בסוף 1947, הועלתה ההצעה לבטל את זרמי החינוך החילונים, ולמעשה לאחד את זרם העובדים עם הזרם הכללי. לבסוף החליטה הוועדה להתעלם מן השאלה ולהשאיר את ההחלטה "לבירור חופשי בין גורמים ציבוריים שונים, בעיקר מורים ומחנכים". עם זאת חלק מחברי הוועדה ראו "צורך דחוף בבירור שאלת הזרמים", וביקשו לקבל החלטה בעניין זה.

עם ייסודה של מדינת ישראל נמנע בתחילה הממסד מלהתעסק בשאלה זו, בשל כך גם לא מונה שר חינוך עד למרץ 1949. הנושא עלה שוב כחלק ממדיניות הממלכתיות של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה. בן-גוריון טען שהמצב שהיה קיים ביישוב היהודי בטרם הוקמה המדינה לא יכול להמשיך ולהתקיים גם אחריה. בטרם הוקמה המדינה עסקו המפלגות בכל תחומי החיים - הן הקימו ארגוני ספורט, כדוגמת הפועל של הסתדרות העובדים, בית"ר של הרוויזיוניסטים וכן הלאה, יישובים, כדוגמת הקיבוצים והמושבים שהיו ועודם משויכים אידאולוגית לתנועות שונות, בנקים, כדוגמת בנק הפועלים ומערכות חינוך שהנחילו לתלמידיהן את האידאולוגיה של המפלגה לה הם השתייכו. המפלגתיות נבעה מכך שלישוב היהודי לא היה קשר ישיר לשלטונות המנדט הבריטי ומדינה יהודית ריבונית לא הייתה, על כן נטלו על עצמן המפלגות תפקידים שבדרך כלל, ברחבי העולם, שמורים לממסד.

עם הקמת מדינת ישראל החל מעבר איטי ממפלגתיות לממלכתיות, מעבר אותו הנהיג ביד רמה בן-גוריון. בן-גוריון פחד מכך שהאינטרס המפלגתי יעלה על האינטרס הלאומי ולכן התחיל בתהליך הלאמה של מוסדות שנטלו על עצמם את תפקידי המדינה. אחד השיאים של התהליך היה חקיקת חוק חינוך ממלכתי.

בפברואר 1951 נערך בכנסת דיון בנוגע לחינוך האחיד של ילדי העולים. הדיון גלש לשאלת הזרמים ובסופו הטילה הכנסת על הממשלה "להכין תוך חודש ימים הצעת חוק, המבטל את הזרמים המפלגתיים בחינוך ומבטיח הנהגת חינוך ממלכתי אחיד במדינה, בעל שתי מגמות - מהן אחת דתית". כבר בבחירות לכנסת השנייה (יולי 1951) הדגישו המפלגות את נושא הזרמים במצעיהן. במהלך הכנסת השנייה המשיכו הוויכוחים בנושא עד להכרעה במליאת הכנסת באוגוסט 1953.

מספר חודשים לפני ההכרעה צץ מכשול חדש: חברי הקיבוצים ביקשו לשמור על המאפיינים הסוציאליסטים בתוך קיבוציהם, להמשיך ולהניף את הדגל האדום, לשיר את תחזקנה ואת האינטרנציונל ולקיים את חגיגות אחד במאי. בן-גוריון התנגד בתוקף לבקשה הזו. בתחילה התנגדה לו מפא"י, מפלגתו, אבל לאחר שבן-גוריון הכריז שהוא לא מתכוון לוותר בעניין זה ואיים בהתפטרות - התקבלה עמדתו.

החוק נחקק ב-12 באוגוסט 1953 בתמיכת שלושים ותשעה חברי כנסת אל מול שלושים ושישה מתנגדים.

סיבות ישירות לחקיקת החוק

מעבר לרצון להחליש את כוחן של המפלגות ולהקטין את הפוליטיזציה של החיים הציבוריים היו כמה סיבות ישירות שהניעו את הממשלה לחקיקת החוק:

  • הזרמים השונים בחינוך יצרו מערכות כפולות ומסורבלות שבזבזו כסף רב. בשל התחרות הרבה בין הזרמים קרה לא אחת שבישוב קטן בו לא היה צורך ביותר מבית ספר אחד היו קיימים שלושה בתי ספר ויותר. המעבר למדיניות הכלכלית החדשה הצריך צמצום בתקציב המדינה.
  • החל להתפתח "ציד נפשות" - נציגי הזרמים רדפו אחרי ההורים המבולבלים שחלקם, בעיקר העולים החדשים, כלל לא הכיר את המציאות הפוליטית ולא ידע אילו ערכים מונחלים לילדיו. התפתחה גם שנאה עזה בין הזרמים והיה חשש שהדבר יעיב בעתיד על התנהלותה של המדינה.
  • בהדרגה החלה להישמע מחאה ציבורית כנגד שיטת הזרמים. בעיקר מהציונים הכלליים שביטול הזרמים היה אחד מסעיפי ההסכם הקואליציוני שנחתם איתם בעת הכניסה לממשלה, ומשאר המפלגות הליברליות והמרכזיות.
  • העלייה ההמונית אילצה את הזרמים השונים לגייס מורים רבים במהירות. גיוס המורים המהיר נעשה תוך חוסר תשומת לב למחויבות האידאולוגית שהם רכשו לזרם בו הם לימדו. כך למעשה התרופפה האידאולוגיה של הזרם וייחודו לעומת הזרמים האחרים.
  • מפא"י, מפלגת השלטון ויוזמת החוק, שינתה את דעתה ותמכה במעבר לחינוך ממלכתי.

הוויכוח על המעבר משיטת הזרמים לחינוך הממלכתי

החינוך היה אחד הכלים המרכזיים שעמדו לרשות המפלגות בבניית מאגר אלקטורלי עתידי. החינוך היה מרכז כח אדיר וויתור עליו לא היה משוש המפלגות. הוויכוח על ביטול הזרמים היה אחד הוויכוחים העמוקים והמרכזיים שהתקיימו במדינת ישראל וזאת בעיקר בשל חשיבותו - עיצוב דור העתיד.

עמדת מפא"י

עמדתה של מפא"י, מפלגת השלטון, הייתה מאוד מתלבטת ולא אחידה בעניין. במצעה לבחירות הראשונות (ינואר 1949) הבטיחה מפא"י לשמר את זרם העובדים בחינוך אתו הייתה מזוהה. היא עמדה בהבטחה במהלך הכנסת הראשונה. עמדה זו הייתה מנוגדת לדעתו של מנהיג המפלגה, דוד בן-גוריון שדגל בממלכתיות ובכלל זה בהלאמת החינוך וביצירת מערכת חינוך אחת ויחידה. במצעה לקראת הבחירות השניות (יולי 1951) שינתה מפא"י את עמדתה והחליטה לתמוך בהנהגת חינוך ממלכתי. השינוי בעמדה נבע משתי סיבות:

  • "זרם העובדים" היה משויך לתנועת הפועלים כולה, דהיינו גם למפא"י וגם למפ"ם. בתקופה האמורה חלה התרחקות בין שתי התנועות. בעוד שמפא"י התגבשה סביב הממלכתיות ושמה דגש על לאומיות, התגבשה מפ"ם סביב הסוציאליזם ושמה דגש על מעמדיות. השוני הזה גרר כמה וכמה ויכוחים ספציפיים יותר בעניין החינוך, לדוגמה: מה צריך להיות היחס לקומוניזם ולברית המועצות. המחלוקות הרבות הביאו לדילמות של בתי הספר שנקרעו בין האידאולוגיה של מפא"י לזו של מפ"ם. לאור מצב עניינים זה הבינה תנועת העבודה שזרם העובדים לא יוכל להמשיך ולהתקיים כזרם אחד, דבר שהשפיע על ההחלטה לבטלו.
  • הגידול המשמעותי במספר התלמידים הלומדים ב"זרם העובדים" גרם לה להאמין שעד מהרה "הכל יהיה זרם העובדים" ובביטול הזרמים היא לא תוותר על הנחלת האידאולוגיה הסוציאליסטית אלא להפך - תנחיל אותה לכלל התלמידים.

גם לאחר השינוי במצעה של מפא"י נמצאו בה כאלה שעדיין התנגדו להנהגת החינוך הממלכתי. הם טענו שהנהגתו תמוטט את תנועת הפועלים ותביא לקץ הסוציאליזם במדינת ישראל. התנגדותם התגברה כשבן-גוריון סירב לאשר את המשכם של המאפיינים הסוציאליסטים (הדגל האדום, שירת האינטרנציונל, חגיגות אחד במאי וכדומה) בבתי הספר של הקיבוצים. בן-גוריון החזיק בעמדתו וסירב להתחשב בדרישותיהם של אלו. הוא אף איים בהתפטרות אם לא תתקבל עמדתו. לאחר דיונים רבים החליטה המפלגה לתמוך בעמדתו.

עמדת המפלגות הדתיות

בבחירות לכנסת הראשונה התמודדה מפלגה דתית אחת - החזית הדתית המאוחדת שהיוותה איחוד של המזרחי, הפועל המזרחי, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל.

החזית הדתית המאוחדת התנגדה לביטול הזרמים בשל הרצון לשמור על מערכת חינוך דתית. חשוב לציין שמבחינה אוטופית התנגדה המפלגה לקיומם של הזרמים וקיוותה ליצור מערכת חינוך אחת שמושתת על היהדות לכל ילדי ישראל. מאחר שהיא ידעה שמצב כזה לא אפשרי ומערכת החינוך תושתת גם על עקרונות חילוניים, התנגדה החזית לביטולו של החינוך הדתי ומכאן לביטול הזרמים. עם הזמן החלה להיסדק העמדה הנחרצת נגד ביטול הזרמים והאחדות של החזית הדתית. חלק מהציבור הדתי חש שההפסד בשיטת הזרמים עולה על הרווח ממנה. הציונים הדתיים הרגישו שהם לא חלק מהמדינה ושידם תהיה כמעט תמיד על התחתונה בוויכוחים על הזרמים לאור העליונות של זרם העובדים שנתמך על ידי מפלגת השלטון. להרגשה זו תרם הוויכוח על זרם העובדים הדתי. במהלך הדיון על החינוך האחיד ב-פברואר 1951 העלה חבר הכנסת דוד צבי פנקס, מבכירי החזית הדתית, את ההצעה להטיל על הממשלה לנסח הצעת חוק שתיצור מערכת חינוך דתי לצד מערכת חינוך ממלכתי. בהצעה זו תמכו כל חברי החזית הדתית. בסוגיה זו הצביעה החזית הדתית בניגוד לעמדת הממשלה לה השתייכה. בן-גוריון ראה בהצבעה הצבעת אי אמון, התפטר וביקש להקדים את הבחירות ליולי 1951 (כפי שאכן קרה).

בבחירות לכנסת השנייה התפצלה החזית הדתית חזרה למפלגות שהרכיבו אותה. במהלך המשא ומתן הקואליציוני עם הפועל המזרחי סוכם על הקמת שתי מערכות חינוך ממלכתיות, כאשר המערכת הדתית זוכה לאוטונומיה מרובה המתבטאת בחינוך ממלכתי דתי.

עמדת מפ"ם

מפ"ם שהייתה משויכת לשמאל הציוני התנגדה למעבר לחינוך הממלכתי. מפ"ם שהייתה מזוהה עם זרם העובדים לא ששה לוותר על מאגר הקולות האדיר שהיה טמון בהמשך קיומו. פרט לכך מפ"ם רצתה לשמור על ייחודיות של זרם העובדים - על הנפתו של הדגל האדום לצד דגל ישראל ועל שירתו של האינטרנציונל לצד התקווה.

עמדת הציונים הכלליים

הציונים הכלליים, שהיו משויכים למרכז הליברלי תמכו ועודדו את המעבר לחינוך ממלכתי. זאת על אף העובדה שהם היו מזוהים עם הזרם הכללי. במצעה של המפלגה בבחירות לכנסת השנייה (יולי 1951) הוכנסה הדרישה לאחד את זרמי החינוך כחלק מדרישה כוללת למתן את הפוליטיזציה של החברה הישראלית. התנגדותם להכנסת סממנים של זרם העובדים לחינוך הממלכתי הובילה למשבר הדגל ולפרישתם מהממשלה במאי 1953, עקב החלטת מפא"י לדרוש שבחוק המוצע יתאפשר להניף את הדגל האדום ולשיר את האינטרנציונל בבתי ספר שבהם רוב ההורים ירצו בכך. הם שבו לממשלה לאחר שסוכם על שינוי החלטה זו.

עמדת המפלגה הפרוגרסיבית

המפלגה הפרוגרסיבית שהייתה משויכת לימין המתון תמכה במעבר לחינוך ממלכתי. המפלגה טענה שיש להקים "בית ספר אחיד שימזג את כל החיובי והמשותף בשלושת הזרמים". המפלגה הפרוגרסיבית דרשה ליצור רשת חינוכית אחת לדתיים ולחילוניים. זאת בניגוד לניסוח הסופי שקבע את היווצרן של שתי מערכות חינוך "פורמליות" - חינוך ממלכתי וחינוך ממלכתי דתי ועוד שתי מערכות חינוך "מוכרות" - המערכת החינוכית של אגודת ישראל ומערכת "החינוך העצמאי" של הזרמים החרדיים.

עמדת חירות

חירות שבאותה תקופה הייתה כח זוטר במערכת הפוליטית והשתייכה לימין הציוני תמכה ועודדה את המעבר לחינוך ממלכתי. חירות הייתה המפלגה הראשונה שהעלתה במצעה את עניין ביטול הזרמים. בבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו בנובמבר 1950 הצהירה חרות: "נילחם בעד ביטול שיטת הזרמים בחינוך... ובעד הבטחת מקום בגן הילדים ובבתי ספר לכל ילד". חירות תמכה בהשתת החינוך הממלכתי על "מסורת ישראל" כעל גורם מרכזי. זאת בניגוד לניסוח הסופי שקבע שהחינוך יהיה מושתת על "ערכי תרבות ישראל והישגי המדע".

מטרת החוק

החוק בא לבטל את שיטת הזרמים בחינוך וליצור מערכת חינוך אחת נייטרלית מבחינה אידאולוגית ומפלגתית, שתחנך את התלמידים על פי "ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, ותנחיל לתלמידים את התרבות היהודית". עוד נקבע שבבתי הספר יחנכו את התלמידים ל"אהבת המולדת ונאמנות למדינה ולעם ישראל, על אימון בעבודה חקלאית והמלאכה, על הכשרה חלוצית ועל שאיפה לחברה בנויה על יסודות חירות, שוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות".

כמו כן נועד החוק לרכז את כלל הסמכויות על חינוך ילדי ישראל בידי שר החינוך ולצמצם את האוטונומיה של בתי הספר. לשר החינוך ניתנו סמכויות מרחיבות מאד הכוללות סמכות להתערב בתוכנית לימודים, לסגור בתי ספר, לקבוע תוכניות השלמה מיוחדות לתוכנית הלימודים ולהכריז על בית ספר ניסויי.

חוקים מקבילים במדינות אחרות

מבנה מערכת החינוך בעקבות החוק

חוק חינוך ממלכתי איחד את הזרמים השונים שהתקיימו במערכת החינוך בישראל לשני זרמים: חינוך ממלכתי וחינוך ממלכתי דתי. החלוקה הזו התבצעה למרות הכוונה המקורית ליצור רק זרם חינוכי אחד - חינוך ממלכתי - וזאת בעקבות לחצים כבדים של הדתיים. למעשה ניתן לומר שבחוק אוחדו שני זרמי החינוך החילוניים (זרם העובדים והזרם הכללי) והושאר על כנו זרם המזרחי הדתי. בחוק נקבעו פריבילגיות מסוימות לחינוך הממלכתי דתי והוחלט שיהיה עליו ממונה דתי אורתודוקסי וששר החינוך יידרש להתייעץ עם מועצה מיוחדת בכל הקשור בחינוך זה. כמו כן במשרד החינוך נשמר האגף לחינוך התיישבותי, שהיה אגף נפרד ושימש בעיקר את זרם העובדים.

מחוץ למסגרת האחידה של חוק החינוך הממלכתי נותרו בתי הספר של החינוך העצמאי של הזרמים החרדיים ובתי הספר של אגודת ישראל, שנותרו משויכים מפלגתית. הסיבה להכרה בזרמים הללו היה הרצון לחברת את הזרמים החרדיים למדינה ולשלבם במוסדות המדינה הישראלית, כמו גם האמונה של בן-גוריון ואחרים שהיהדות החרדית לא תמשיך להתקיים במתכונתה הנוכחית לאורך הרבה זמן, וזאת לאור המודרניזם והקמתה של המדינה. מטרתו של החינוך הממלכתי - "חינוך הניתן מאת המדינה על פי תוכנית הלימודים, ללא זיקה לגוף מפלגתי, עדתי או ארגון אחר מחוץ לממשלה" כאמור לא התקיימה במלואה - עדיין נותרו זרמים משויכים פוליטית (הזרם של אגודת ישראל), או משויכים באופן חלקי (החינוך הממלכתי דתי).

גם הקביעה שבבתי הספר לא תשמענה דעות פוליטיות לא התקיימה במלואה, כי לא ניתן היה לנתק את בית הספר ממכלול החיים. בבתי הספר של הקיבוץ המשיכו לדבר על שיתוף ותנועת העבודה, ובבתי הספר הממלכתיים-דתיים על דמותה היהודית של המדינה. גם בחלוף השנים המצב נותר על כנו, ועד היום בתי ספר שונים מנחילים אידאולוגיות שונות, תוך עיסוק בשאלות פוליטיות.

מטרות החינוך הממלכתי החל משנת 2000

בשנת 2000 עבר החוק שינוי בתחומים העוסקים במטרות החינוך הממלכתי בישראל. מטרות החוק, לאחר תיקון זה, מפורטות בסעיף 2 לחוק, שזו לשונו:

מטרות החינוך הממלכתי הן:
(1) לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו;
(2) להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים;
(3) ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל;
(4) ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם;
(5) לפתח את אישיות הילד והילדה, את יצירתיותם ואת כשרונותיהם השונים, למיצוי מלוא יכולתם כבני אדם החיים חיים של איכות ושל משמעות;
(6) לבסס את ידיעותיהם של הילד והילדה בתחומי הדעת והמדע השונים, ביצירה האנושית לסוגיה ולדורותיה, ובמיומנויות היסוד שיידרשו להם בחייהם כבני אדם בוגרים בחברה חופשית, ולעודד פעילות גופנית ותרבות פנאי;
(7) לחזק את כוח השיפוט והביקורת, לטפח סקרנות אינטלקטואלית, מחשבה עצמאית ויוזמה, ולפתח מודעות וערנות לתמורות ולחידושים;
(8) להעניק שוויון הזדמנויות לכל ילד וילדה, לאפשר להם להתפתח על פי דרכם וליצור אווירה המעודדת את השונה והתומכת בו;
(9) לטפח מעורבות בחיי החברה הישראלית, נכונות לקבל תפקידים ולמלאם מתוך מסירות ואחריות, רצון לעזרה הדדית, תרומה לקהילה, התנדבות וחתירה לצדק חברתי במדינת ישראל;
(10) לפתח יחס של כבוד ואחריות לסביבה הטבעית וזיקה לארץ, לנופיה, לחי ולצומח;
(11) להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל, ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל.

"חוק נהרי": מימון מוסדות חינוך מוכרים לא רשמיים

חוק נהרי הוא כינוי לתיקון מספר 7 לחוק חינוך ממלכתי[1]. לפני התיקון, קבע חוזר מנכ"ל משרד החינוך (בעקבות פסיקת בג"ץ מ-2003[2]) שמוסדות מוכרים שאינם רשמיים יקבלו 75% מתקציבם של מוסדות רשמיים; אך קבע גם חריגים לכלל זה - מוסדות של החינוך העצמאי ומעיין החינוך התורני ימומנו בשיעור של 100% מתקציב המוסדות הרשמיים[3]. "חוק נהרי" חייב את המדינה לתקצב מוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים בשיעור של 100 אחוזים, והטיל את חובת המימון על הרשויות המקומיות. התיקון קבע שרשות מקומית רשאית לממן מוסדות אלה גם בשיעור גבוה יותר. התיקון לחוק הוצע על ידי הממשלה ב-7 במאי 2007[4], ביוזמתו של השר משולם נהרי מש"ס[5]. התיקון עבר בכנסת ב-22 במאי 2007 בתמיכת הקואליציה ובהליך מזורז במיוחד, בהתנגדות חברי מרצ[6]. בעת הדיון בחוק, הביעו שרת החינוך יולי תמיר וחבר הכנסת יוסי ביילין הסתייגויות וביקורת על החוק[7].

בשנת 2009 התקבל תיקון נוסף (מס' 11), שנודע בשם "חוק גפני", ובו נקבע שרשות מקומית רשאית לתקצב מוסד גם בשווה-כסף, כגון העסקה של עובדים; חוק זה התקבל בהתנגדות ציבורית, בגלל האפשרות לחוסר שקיפות. גם תיקון זה אושר בהליך מזורז, של יום אחד.

בעקבות התיקונים שלעיל, התקבל תיקון (תק' 9 ב 1) לתקנות מוסדות מוכרים, שקבע: השר רשאי לשקול שלא לממן מוסד מוכר, אם המימון עלול לפגוע במוסד ממלכתי. ביולי 2013 החליטה הכנסת על ביטולם של התיקונים לחוק[8]. במסגרת "חוק ההסדרים" לשנים 2015 ו-2016 תוקן שוב חוק חינוך ממלכתי, והוחלף בו סעיף 11א, לסעיף המחייב רשויות מקומיות במימון "מוסדות מוכרים שאינם רשמיים"[9].

החוק לחינוך ממלכתי משלב

בשנת 2008, ביוזמת הח"כ הרב מיכאל מלכיאור והח"כית אסתרינה טרטמן אישרה הכנסת את החוק לחינוך ממלכתי משלב שקבע זרם חינוך ממלכתי השלישי בישראל, המתאפיין בשילוב לימודי יהדות מוגברים בתוכנית הלימודים ולימוד משותף של תלמידים המשתייכים לקשת רחבה של זהויות יהודיות |הצעת חוק חינוך ממלכתי [10](תיקון - הכרה בזרם משולב), התשס"ז-2007]}}.

מניעת פעילות ארגונים הפועלים נגד מטרות החינוך ונגד צה"ל

במסגרת תיקון מספר 17 לחוק[11], הידוע בכינויו "חוק שוברים שתיקה", נוספה עוד מטרה לחינוך הממלכתי, והיא "לחנך לשירות משמעותי בצבא הגנה לישראל או לשירות לאומי־אזרחי", וכן הוענקה בחוק סמכות לשר החינוך המאפשרת לו לקבוע כללים למניעת פעילות של גורם חיצוני במוסד חינוכי "שפעילותו עומדת בסתירה חמורה ומשמעותית למטרות החינוך הממלכתי" או גורם הפועל באופן יזום לנקיטת הליכים משפטיים או מדיניים מחוץ לישראל נגד חיילי צבא הגנה לישראל.[12]

יוזמי החוק היו שולי מועלם-רפאלי, בצלאל סמוטריץ', יאיר לפיד, אמיר אוחנה, יואב קיש, מירב בן-ארי, דוד ביטן, עודד פורר, אלעזר שטרן, יואל רזבוזוב ויעקב מרגי. החוק אושר ב־16 ביולי 2018.

ראו גם

עיינו גם בפורטל

פורטל החינוך הוא שער למגוון נושאים הקשורים בחינוך ובהשכלה, בהם מוסדות, אישים, מושגים ועוד.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ חוק חינוך ממלכתי (תיקון מס' 7), התשס"ז-2007, ס"ח 2096 מיום 30.5.2007(הקישור אינו פעיל, 16.9.2019)
  2. ^ בג"ץ 1614/00, בית הספר הריאלי בחיפה נ' משרד החינוך
  3. ^ "תקצוב מערכת החינוך היסודי – מעבר לתקן דיפרנציאלי לתלמיד", חוזר מנכ"ל משרד החינוך
  4. ^ הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון מס' 8) (השתתפות רשויות מקומיות בתמיכה במוסדות חינוך מוכרים לא רשמיים), התשס"ז-2007, ה"ח הממשלה 296, מיום 7.5.2007(הקישור אינו פעיל, 16.9.2019)
  5. ^ פרוטוקול הדיון בקריאה ראשונה במליאת כנסת בחוק נהרי(הקישור אינו פעיל, 16.9.2019)
  6. ^ אישור החוק - הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון מס` 7), התשס"ז-2007, באתר הכנסת
  7. ^ שחר אילן ואור קשתי, אושר חוק נהרי שיתיר לרשויות לממן מוסדות חרדיים, באתר הארץ, 22.5.2007
  8. ^ אריק בנדר, הכנסת הכריעה: חוק נהרי בוטל, באתר nrg‏, 29 ביולי 2013
  9. ^ חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו–2016), ס"ח 2511 מ-30 בנובמבר 2015
  10. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:קישור כללי

    פרמטרי חובה [ כותרת ] חסרים
    {{{כותרת}}}, www.meitarim.org
  11. ^ נוסח התיקון כפי שפורסם ברשומות
  12. ^ כל המידע באתר הכנסת אודות תיקון החוק – חוק חינוך ממלכתי (תיקון מס' 17), התשע"ח-2018.
100 מושגי יסוד

100 מושגים במורשת, בציונות ובדמוקרטיה היא תוכנית המיועדת לכיתות ז', ח' ו-ט' בבתי ספר עבריים שיצאה בשנת 2003 מטעם משרד החינוך, התרבות והספורט. על המושגים המופיעים ברשימה נבחנו התלמידים במבחני המיצ"ב.

מאז החלה התוכנית בבתי הספר, נמתחה ביקורת על כך שהמגזר הערבי נבחן על מושגי ציונות כמו "כ"ט בנובמבר" וכמו שמות ארגונים צבאיים לפני קום המדינה. בעקבות הביקורת החל משרד החינוך בהתאמת הערכים למגזר הערבי. נציגי המגזר החרדי סירבו להשתתף בבחינות בגלל המושגים המצויים בקטגוריה "ציונות".

רשימת מאה מושגי היסוד ספגה ביקורת חריפה. בין המבקרים היו אנשי חינוך באוניברסיטאות. אנשי חינוך שונים טענו כי בניית רשימה מצומצמת של מושגים היא מעשה שאינו מקצועי ואינו חינוכי, וכי המושגים נותנים ידע חלקי בלבד. כמו כן, קיימת בעייתיות בעריכת הרשימה ללא דיון ציבורי הולם.

ביקורת נוספת נוגעת לתוכנה של הרשימה ונוגעת לאי אזכור מושגי מפתח כמו השואה. היחס בין המושגים העוסקים בזהות דתית-לאומית לעומת אלו העוסקים בזהות אזרחית אינו מאוזן.

הביקורת מתייחסת להטיות פוליטיות בהחלטה על מגוון הערכים, כמו חוסר אזכור תולדות יוצאי אסיה ואפריקה ותרבותם, והטיות הנוגעות לפירוש הערכים. למשל, בתיאור מלחמות ישראל יש ערפול של העובדות. בערך "מלחמת ששת הימים" אין אזכור של סיפוח יהודה שומרון ועזה אלא הסתפקות במשפט: "מלחמת ששת הימים השפיעה על תחומים שונים בחיי המדינה והייתה לקו פרשת מים בתולדותיה".

כתגובה, הוציאה האוניברסיטה העברית רשימת מונחים משלה שיועדה לבתי הספר הערביים בה הופיעו מושגים כמו: אזרחות, אירועי אוקטובר 2000, דו"ח ועדת אור, דתות, האינתיפאדה, החלטת החלוקה, הכיבוש, הממשל הצבאי, חופש האמונה, יום האדמה, נכבה, פרשת כפר קאסם, ועוד.

באוקטובר 2006 החליט משרד החינוך לבטל את התוכנית, בטענה כי יש להעדיף ידע מעמיק והבנה על פני שינון.

1953

שנת 1953 היא השנה ה-53 במאה ה-20. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1953 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

1953 בישראל

שנת 1953 הייתה השנה החמישית לעצמאות ישראל. בדצמבר אותה שנה הודיע דוד בן-גוריון, בפעם הראשונה, כי החליט לפרוש מראשות המדינה לשדה בוקר. החליף אותו בראשות ממשלת ישראל ראש הממשלה השני, משה שרת. תחת שרת הוקמה ממשלת ישראל החמישית. למרות פרישתו המוצהרת, המשיך בן-גוריון למשוך בחוטים הפוליטיים, ומשה דיין ושמעון פרס התייעצו בו בנושאים ביטחוניים ויזמו פעולות מאחורי גבו של שרת, אשר התנגד למדיניות פעולות התגמול.

26 במאי

26 במאי הוא היום ה-146 בשנה (147 בשנה מעוברת), בשבוע ה-21 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 219 ימים.

בני יוסף

רשת בני יוסף - מעיין החינוך התורני היא רשת בתי ספר, תלמודי תורה, וגני ילדים שהוקמה בישראל על ידי תנועת ש"ס ב-1984.

בשנת 2017 לומדים בה 51,500 תלמידים ב-230 מוסדות. הרשת פועלת במסלול החינוך המוכר שאינו רשמי, בדומה לרשת החינוך העצמאי. בסוף שנת 1991 קיבלה הרשת הכרה כזרם חינוכי. יו"ר הרשת הוא הרב משה מאיה, המנכ"ל הוא חיים ביטון. ההכנסות של מרכז מעיין החינוך התורני, רשת החינוך של ש"ס הסתכמו ב-2009 ב-359.3 מיליון שקל.

דבורה הכהן

דבורה הכהן (נולדה בשנת 1936) היא היסטוריונית וסוציולוגית במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, פרופסור באוניברסיטת בר-אילן. תחומי מחקרה הם התפתחות החברה הישראלית והשפעת העליות השונות עליה.

ה'תשי"ג

ה'תשי"ג (5713) או בקיצור תשי"ג היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-20 בספטמבר 1952, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 9 בספטמבר 1953. שנה מסוג זשג, איננה מעוברת, ואורכה 355 ימים. זו שנה ראשונה לשמיטה.

מדינת ישראל חגגה ביום העצמאות ה'תשי"ג 5 שנות עצמאות.לפי ההלכה, בשנת ה'תשי"ג מתחיל מחזור חמה בן 28 שנים, ולכן מברכים את ברכת החמה.לדעת רוב הראשונים שנה זו היא שנת היובל.

החינוך העצמאי

החינוך העצמאי הוא מערך החינוך המרכזי לבתי הספר החרדים בישראל. הוא מאגד מספר מסגרות חינוך המזוהות עם המפלגות החרדיות-אשכנזיות, אגודת ישראל, ודגל התורה.

מערכת החינוך של החינוך העצמאי כוללת את רשת בתי הספר היסודיים לבנות בית יעקב, רשתות החינוך שובו ונתיבות משה הפונות לציבור מסורתי וחילוני, ובתי ספר רבים נוספים. בשנת הלימודים ה'תשע"ח למדו בה כמאה אלף תלמידים[דרוש מקור].

חוק לימוד חובה

חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 הוא חוק שקובע כי כל ילד בישראל חייב להיות במסגרת חינוך (גן ילדים או בית ספר).

חוק לימוד חובה תקף החל מגיל 3 בגן חובה ועד סיום כיתה י"ב או הגעת הנער לגיל 18 בתחילת שנת הלימודים. החוק מטיל חובה על הורי הילד לרשמו למוסד החינוכי ולדאוג להופעתו הסדירה של הילד ללימודים. החוק אוסר על התיכון של התלמיד לסלקו מהמוסד מבלי לדאוג לו למסגרת לימודית חלופית. החוק אף קובע כי הלימוד במוסדות חינוך חובה יהיה חינם עד לסיום כיתה י"ב. חוק לימוד חובה קיים גם במדינות אחרות.

חינוך בישראל

החינוך הפורמלי בישראל הוא אותו חלק ממערכת החינוך הנמצאת באחריותו של משרד החינוך ומבוסס על תקציב המדינה.

מוסדות החינוך הפורמלי כוללים גני ילדים, בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכונים. בישראל תלמידים מחויבים להשתתף בלימודים במשך 13 שנים: השתתפות ב"גן חובה" ועוד 12 שנות לימוד (כיתות א' - יב'). משרד החינוך מפקח על בתי הספר באמצעות מפקחים ומורים בתפקידי הדרכה. רוב ההוצאה על חינוך (72.5%) היא עלות העבודה. בשנת 2011 87% משירותי החינוך ניתנו במוסדות חינוך של הממשלה, הרשויות המקומיות ומלכ"רים שרוב המימון שלהם ממשלתי כדוגמת רשת אורט ועמל.

מערכת החינוך בישראל מבוססת בעיקר על מערכת החינוך שהקים היישוב מראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. לאחר הקמת המדינה הוקם משרד משרד החינוך, ונחקקו חוקים המסדירים את מערכת החינוך, בהם חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 וחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953. בשנת 2013 השקיעה ישראל בחינוך כ-10% מהתל"ג. לצד מערכת "החינוך הרשמי", מוכרות בישראל מערכות חינוך אחרות, בעיקר במגזר החרדי, שמקובלות כתחליף לימודים לצורך "חוק לימוד חובה". רשתות "החינוך העצמאי" החרדיות מחנכות חלק גדול מאוכלוסיית התלמידים ללא פיקוח משרד החינוך ובתקציב חלקי מהמדינה.

כל לימודי החובה אמורים להיות ללא תשלום. בפועל, נגבים מההורים תשלומים רבים בכל מוסדות החינוך. ביוני 2007 יזמה שרת החינוך יולי תמיר את הסדרת נושא התשלום, וב-2007 התנהל דיון ציבורי על האפשרות לגבות תשלום כמס פרוגרסיבי מאוכלוסיית ההורים.

חינוך ממלכתי דתי

חינוך ממלכתי-דתי (חמ"ד) ניתן בישראל על פי חוק חינוך ממלכתי משנת 1953 בבתי ספר המוגדרים בתור "ממלכתיים דתיים" ("ממ"ד") לעומת החינוך ה"כללי" החילוני. הוא הוקם על בסיס "זרם המזרחי" - זרם החינוך של תנועת המזרחי שהוקם בשנת 1902 ופעל כזרם חינוך רשמי בהסתדרות הציונית בתקופת המנדט הבריטי ועד לחקיקת חוק חינוך ממלכתי.

חינוך תורני

חינוך תורני הוא מסגרת חינוכית שמושם בה דגש עיקרי על לימודי קודש ועל חינוך לעבודת ה' וליראתו. בעבר נמנע החינוך התורני מלימודי חול, אך בימינו לרוב נכללים בו גם לימודי חול בסיסיים. קיימות רמות שונות של מסגרות הנכללות בחינוך התורני, והן משתנות לפי אופי הקהילה שהמוסד החינוכי מותאם לאורח החיים שלה.

בחינוך התורני נהוגה הפרדה בין בנים לבנות - ישנם בתי ספר לבנים בלבד ואחרים המיועדים לבנות בלבד.

בנוסף לחינוך תורני מובהק, בציבור הדתי-לאומי משמש מושג זה לתיאור בתי ספר המתוגברים בלימודי קודש יותר מן המקובל בחינוך הממלכתי-דתי.

י"ב בסיוון

י"ב בסיוון הוא היום השנים-עשר בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השנים-עשר בחודש השלישי

למניין החודשים מניסן. י"ב בסיוון לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

רביעי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בדו".

ישיבה תיכונית

ישיבה תיכונית היא ישיבה לגיל תיכון שמשלבת לימודי קודש ולימודים תיכוניים (לימודי חול) לתעודת בגרות.

מדינה יהודית ודמוקרטית

מדינה יהודית ודמוקרטית היא הגדרה לאופייה של מדינת ישראל. נוסחה לראשונה באופן רשמי בחוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שהתקבלו בשנת 1992. נוסח קודם של ההגדרה הופיע כבר ב-1985 בחוק יסוד: הכנסת, ושונה לנוסח העדכני בשנת 2002.

מלכות ישראל

מלכות ישראל, שנודעה בשם מחתרת צריפין, הייתה מחתרת יהודית לאומנית של יוצאי לח"י שפעלה בישראל בראשית שנות החמישים.

המחתרת קמה על רקע האירועים האנטישמיים והאנטי ישראליים שהתרחשו בגוש המזרחי בשנים 1952 ו-1953, ששיאם היו משפטי פראג.

ממלכתיות

ממלכתיות הייתה כינוייה של גישתו של דוד בן-גוריון - בתמיכת מפא"י ומפלגות הימין והמרכז - שצידדה בהעברת מרכז הכובד של ההכרעות שעניינן אופייה והתנהלותה של המדינה, ממוסדות המפלגות, התנועות וההסתדרות אל מוסדות מדינת ישראל.

הגישה נתנה למעשה ביטוי אידאולוגי להעברת מרכזי השליטה במדינה מהמוסדות החברתיים שניהלו את היישוב לממשלה ולביסוס ריבונותה של המדינה. שורשיה של הגישה נעוצים בתפיסה שדגלה במעבר "ממעמד לעם" והדגישה את תפקידיה הלאומיים של מפא"י על חשבון תפקידיה התנועתיים. פירוק הפלמ"ח, חקיקת חוק חינוך ממלכתי שביטל את שיטת הזרמים בחינוך והלאמת לשכות העבודה נתנו ביטוי למעבר מתנועתיות לממלכתיות.

ביטוי מעשי נוסף של גישה זו, בא לידי ביטוי ב"הפיכת הרעיון הלאומי הדיאלקטי של הערבות ההדדית ליסוד הממלכתיות".

בשנות ההנהגה של לוי אשכול, גולדה מאיר ויצחק רבין בכהונתו הראשונה, 1963-1977 אושררו ובוצרו עקרונות ממלכתיים אחדים, בעיקר כאלה הנוגעים לפן המשפטי של הממלכתיות וכאלה הנוגעים לזכויות אדם. כך למשל בוטל הממשל הצבאי, נחקקו חוקי יסוד שהסדירו את מעמד רשויות השלטון, כונן מוסדר ועדת החקירה הממלכתית ומעמדם של בג"ץ ושל היועץ המשפטי לממשלה התעצם.

בתחום הבריאות נשמר מעמדם של הגופים התנועתיים והמפלגתיים, ורק בשנת 1995 חל שינוי בתחום זה, עם כניסתו לתוקף של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שניתק את הקשר ההדוק בין ההסתדרות הכללית (ובעקיפין מפלגת העבודה) לקופת חולים כללית, ואת הקשר הדומה בין הסתדרות העובדים הלאומית לקופת חולים לאומית. צעד זה הרים תרומה חשובה להקניית מעמד ממלכתי לשירותי הבריאות, אם כי נמשכת אספקתם על ידי גופים עצמאיים (קופות החולים), ולא ישירות על ידי המדינה. קבלת שירותי בריאות מקופת חולים מסוימת חדלה להיות תלויה בחברות בארגון העובדים השולט בקופה. אספקת השירותים על ידי גופים עצמאיים אין בה כדי לפגוע בעקרון הממלכתיות, כל עוד ניהול של גופים אלה כפוף לשיקולים ממלכתיים ולא לשיקולים תנועתיים.

ממשלת ישראל הרביעית

ממשלת ישראל הרביעית, בראשותו של דוד בן-גוריון פעלה מ-24 בדצמבר 1952 עד 26 בינואר 1954, בזמן כהונתה של הכנסת השנייה.

שיטת הזרמים בחינוך

שיטת הזרמים בחינוך היא חלוקה של החינוך לזרמים אידאולוגיים מפלגתיים. היא הייתה נהוגה ביישוב היהודי בארץ ישראל ולאחר מכן בציבור היהודי מדינת ישראל מראשיתו של החינוך המודרני (בשנות העשרים של המאה העשרים) ועד לחקיקתו של חוק חינוך ממלכתי ב-12 באוגוסט 1953. היו שלושה זרמי חינוך מרכזיים - זרם העובדים, הזרם הכללי וזרם המזרחי, בנוסף להם זרם אחד שהוכר כרשמי לאחר קום המדינה - הזרם של אגודת ישראל. בנוסף, בתי תלמוד תורה ומוסדות כל ישראל חברים נותרו לא מזוהים מפלגתית.

ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון הראשונה | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן | הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל


Flag of Israel

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.