חוקי חמורבי

חוקי חַמוּרָבִּי הם קודקס החוקים הנודע והמקיף בחוקי המזרח הקדום, והראשון שנתגלה בעת החדשה. הקובץ חובר נחקק ונכתב על אסטלה בשנת שלטונו האחרונה[1] של חמורבי מלך בבל[2], השליט השישי בשושלת הבבלית הראשונה, במאה השמונה עשרה לפנה"ס. אוסף החוקים, אשר כלל במקור כ־300 חוקים, פורסם לקראת סוף תקופת שלטונו של חמורבי, אך לא ניתן לקבוע בוודאות אם הם אמנם יושמו בפועל[3]. הקודקס נכתב בכתב יתדות בשפה האכדית אשר הייתה, בהשפעת חמורבי, לשפה הרשמית בבבל.

עניין מחקרי ודתי רב עוררה השוואתם של חוקי חמורבי לחוקי התורה.

Code of Hammurabi IMG 1932
המצבה שעליה נמצאו חוקי חמורבי אשר מוצגת היום במוזיאון הלובר בפריז
Code of Hammurabi IMG 1937
טקסט החוקים
Hammurabi's Babylonia-he

מונומנטים

המקור החשוב ביותר לחוקי חמורבי הוא אסטלה עשויה דיוריט אשר הייתה מוצבת במקדש האל הבבלי מרדוך. גובהה של האסטלה 2.25 מטר והיקפה באזור הבסיס 1.90 מטר. בראשה תבליט ובו מוצג חמורבי בעמדו לפני שַׁמַשׁ, אל המשפט, ומקבל מידיו את השרביט ואת הטבעת, שני סמלי השלטון. מתחת לתבליט חקוקים 250 סעיפי החוק ב-46 טורים. בזמנו היו כנראה 5 טורים נוספים אשר נמחקו על ידי המלך העילמי שֻתְּרְךְּ-נַחֻנְתֶּ כדי לאפשר את חקיקת שמו. שורות אלה שוחזרו מהעתקים של החוקים שנמצאו במקומות אחרים בבבל ובאשור. במאה ה-12 לפנה"ס, עם כיבוש בבל הכשית על ידי העילמים, נלקחה המצבה כשלל לבירתם, שושן. בשנת 1901 היא נתגלתה בידי משלחת חוקרים צרפתים בראשות ז'אק דה מורגן, והובאה למוזיאון הלובר בפריז. עותק של חוקי חמורבי שנמצא בעיר ניפור נמצא באוסף המוזיאונים לארכאולוגיה של איסטנבול[4]

מבנה הקודקס ותכנו

נוסף לסעיפי החוק, כולל הקובץ פרולוג ואפילוג. הפרולוג מתאר את מינויו של חמורבי בידי האלים אנו ואנליל להנהיג את עמו, "לפרסם צדק בארץ, לאבד את הרע והמזיק, למנוע את שיעבוד החלש לחזק"[5] ולפעול לרווחת נתיניו. חמורבי מוצג כשליט חזק והוגן, המגן על החלשים ודואג לצרכים הפולחניים של האלים הפטרוניים בערים שתחת שלטונו. האפילוג מציג את חמורבי כמנהיג צבאי, שמונה על ידי האלים להבטיח את שלום נתיניו. הוא מציין שהחוקים נחקקו באבן והוצבו במקום פומבי כעדות לשלטון הצדק שלו, וכדי לשמש דוגמה לשליטים שיבואו אחריו. הוא מסתיים בברכה לשומרי החוק, וברשימה ארוכה של קללות שעתידים האלים להביא על מפיריו.

החוקים גופם הם בעלי מבנה קזואיסטי. כתוצאה מכמה לקונות בטקסט, לא ניתן לקבוע את מספרם המדויק, אך הם מנו במקור קרוב ל-300 חוקים, שמתוכם השתמרו (ושוחזרו באופן חלקי) 282. החוקים עוסקים בתחומים רבים, בהם הליכי משפט, עבירות רכוש, דיני עבדות, נכסי מלכות, אריסות, נזקי תבואה, השקיה ונזקי מים, הסגת גבול ופשעי רועים, כריתת עצים, שכירת בתים, מסחר ורוכלות, מזיגת יין ופונדקאות, הלוואות, פיקדונות, שמירת נכסים ושומרים, הוצאת דיבה, אירוסין, נישואים, עגינות, גירושים, אמה ופילגש, עבירות מין, גילוי עריות, דיני ירושה, נישואי עבד ובת-חורין, מעמד האלמנה ובנותיה, דיני אימוץ, תקיפה וחבלה גופנית, אחריות מקצועית, נזק לבעלי-חיים, שור שנגח, הנהלה ומשק, שכירים בחקלאות, דמי שכירות של בהמות, עגלות וספינות.

אף כי קשה לקבוע אם החוקים יושמו בפועל, ניתן ללמוד מהם רבות על המציאות החברתית ששררה בבבל במאה ה-18 לפנה"ס. החוקים מבחינים בין שלושה מעמדות שונים: החופשיים (awīlī), בהם גברים נשים וקטינים; בני המעמד הנמוך (muškenī – קשור למילה העברית "מסכן"), גברים ונשים שזכויותיהם פחותות בעניינים מסוימים מאלה של החופשיים; ועבדים ושפחות (wardī ו-amātim) הנמצאים בבעלות החופשיים, בני המעמד הנמוך או היכל המלך.

בחוקים נזכרות קבוצות חברתיות נוספות, בהן אריסים, חיילים, סוחרים, כוהנוֹת, ובעלי מלאכה שונים. נשים נכללות בכל אחד מן המעמדות, והחוק מבחין בין נשות חופשיים, נשות עניים ונשות אריסים[6].

היחס לחוקי התורה

גילויים של חוקי חמורבי בראשית המאה ה-20 עורר פולמוס סוער על יחסי העולם המסופוטמי הקדום והתנ"ך היהודי. בפולמוס לקחו חלק חוקרי מקרא ותאולוגים יהודים ונוצרים, והוא נסוב על אפשרות השפעתם של חוקי חמורבי על חוקי התורה בשל קדימותם הכרונולוגית והדמיון הלא מבוטל העולה ביניהם. מחד לחוקים יש דמיון כה רב מהבחינה החיצונית עד כדי אפשרות למקור משותף או השפעה חד כיוונית על כתיבת חוקי התורה. אך לצד הדמיון, קיימים גם הבדלים משמעותיים בין קובצי החוקים, וניכר כי הם משקפים עקרונות מוסריים אחרים, ומציאות חברתית שונה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ קובצי הדינים ואוספים משפטיים אחרים מן המזרח הקדום, מאיר מלול. פרדס הוצאה לאור, חיפה תש"ע עמ' 101
  2. ^ יש המזהים בחמורבי, שנודע גם כעמורפי, את הדמות המקראית אמרפל מלך שנער, המזוהה במקרא עם בבל: "וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם... עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" (בראשית פרק י"א, פסוקים ב'; ט').
  3. ^ יש המשערים שאוספי החוקים דוגמת חוקי חמורבי, אשר נחקקו על אסטלות ציבוריות וכללו פרולוג ואפילוג, שימשו בעיקר לצרכים תעמולתיים ולא יושמו בפועל. ר' <K. L. Sparks, Ancient Texts for the Study of the Hebrew Bible, Peabody MA, 2005, p.429K.
  4. ^ חוקי חמורבי באתר המוזיאונים לארכאולוגיה של איסטנבול
  5. ^ mīšaram ina mātim ana šūpîm/raggam u ṣēnam ana ḫulluqim/dannum enšam ana la ḫabālim (I: 27-49)
  6. ^ M. T. Roth et al., Law Collections from Mesopotamia and Asia Minor, Atlanta Ga, 1997, pp. 71-73.
1901 במדע

ערך מורחב – 1901

אסטלה

אַסְטֶלָה או אסטלי (יוונית στήλη, רבים στῆλαι; לטינית stela; רבים stelae, בלשון חז"ל: 'אצטלא') היא אבן או בול עץ, שגובהה גדול בדרך כלל מרוחבה, והמוקמת למטרות הנצחה או זיכרון כמונומנט. בדרך כלל על האסטלה רשומים, מצוירים או חרוטים שמותיהם ותאריהם של המתים או החיים שאת שמם היא מנציחה. אסטלות שימשו עוד כמצייני גבול טריטוריאלי דוגמת האסטלות שהקים פרעה אח'נאתון באל עמרנה, או כדי לציין ניצחונות והישגים צבאיים.

חוקי חמורבי נכתבו על אסטלה, שהוצבה במקום ציבורי כדי שהציבור יהיה מודע לחוקים.

אסטלות הוקמו על ידי רבות מתרבויות המזרח הקדום ואירופה כמו יוון העתיקה, מצרים העתיקה ואתיופיה, וללא קשר אליהן או ללא קשר ודאי עמן, גם על ידי הסינים, תרבויות בודהיסטיות שונות ועל ידי תרבויות פרה-קולומביאניות כמו המאיה והאולמקים.

אסטלות ברחבי העולם מספקות מידע מקיף על התרבויות שהקימו אותן, גם אם אינן נושאות עליהן כיתוב. כך לדוגמה המגליתים שאינם נושאים עליהם כתובות ואשר הוקמו מלוב בדרום ועד סקוטלנד בצפון, הם עדות לתרבויות שהתקיימו בתקופת האבן החדשה המאוחרת ובטרם הנהגת הכתב. לאסטלות צורות שונות ומגוונות, הכוללות בין היתר אובליסקים, צלבים ומצבות.

ארכיון

למושג ארכיון שלושה מובנים:

החומר הארכיוני הראוי לשמירה לצמיתות;

המוסד הרוכש חומר ארכיוני, שומר אותו ומעמיד אותו לשימוש;

משכן החומר הארכיוני.מקור המילה אַרְכִיּוֹן הוא ביוונית, שבה הייתה משמעותה ביתו של האַרכוֹן – בו היו מתורגמים ונשמרים מסמכים שנמצאו באחריותו. שורש המילה ארכיון ביוונית הוא "ארכה" (ἀρχή), שפירושה ראשיתי, קדום, פרימרי (כמו במילה ארכאולוגיה). במגילת אסתר נמצא הערך "גנזי המלך" ומכאן שבעברית משתמשים גם במלה "גנזך" במובן של ארכיון.

לארכיונים יש ארגון בינלאומי - ICA-INTERNATIONAL COUNCIL ON ARCHIVES (המועצה הבינלאומית לארכיונאות) שחברים בו מלבד ארכיונים לאומיים, ואיגודי ארכיונים, ארכיונים של מוסדות, עסקים, ארגונים וכיוצא בזה.

אתיקה רפואית

אתיקה רפואית היא תחום ידע פילוסופי, יישום מעשי של אתיקה, העוסק בניסוח ובניתוח העקרונות המוסריים המנחים את מקצוע הרפואה והמערכת הרפואית.

הקשר בין מטפל לבין מטופל העסיק את האנושות עוד בעידן העתיק. עמים שונים עסקו בנושא, בהם חוקי חמורבי בבבל, פפירוסים מצריים, תרבויות הודיות וסיניות, והיוונים הקדמונים, ובראשם היפוקרטס. כל אלו התייחסו בצורה כלשהי לבעיות רפואיות-מוסריות בצורת חוקים, תקנות, הנחיות ו'שבועות', שנוסחו עבור רופאים, או על ידי רופאים.

הקודים האתיים-רפואיים הקדומים נוסחו בדרך כלל על ידי אדם בודד, או קבוצה קטנה של אנשים, ובדרך כלל היו אלו רופאים. במשך תקופת ימי הביניים נוסחו עוד שבועות שונות שהוטמעו בהן כללים אתיים-רפואיים. בתקופה החדשה יש הרואים בעבודותיו וכתביו של תומאס פרסיוואל (Thomas Percival), שפורסמו בשנת 1803, את הבסיס האתי-רפואי הראשון, שעליו נבנו הקודים האתיים המקצועיים בארצות הברית ובעולם המערבי.

מן הראוי להבדיל בין כללים אתיים שיונקים את עוצמתם ממערכות מוסר בלבד, לבין "קודים אתיים" שנוצרו, בין היתר, כדי להסדיר יחסי עבודה ולשמור על אינטרסים של חברים בגילדות מקצועיות שונות.

האתיקה הרפואית, בצורתה המודרנית המקצועית, התפתחה בקצב מהיר במחצית השנייה של המאה ה-20, לאחר שהתפרסמו זוועות הרפואה הנאצית בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא מבוססת על תפיסות רב-תחומיות הכוללות רפואה, פילוסופיה, דת, משפט, היסטוריה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה וחינוך. אם בעבר היה העיסוק באתיקה הרפואית נחלתם של בודדים בלבד, לרוב היו אלו הרופאים עצמם שעסקו בתחום זה, הרי שבשנים האחרונות קיבל ענף זה תנופה רבה והעיסוק באתיקה הרפואית הפך לנחלתם של רבים, הן מומחים בתחומים שונים - לאו דווקא מתחום הרפואה - והן אנשי ציבור, אמצעי התקשורת, ואחרים.

רבים מהמחקרים והדעות בתחום האתיקה הרפואית המודרנית מקורם בארצות הברית ובבריטניה. משום כך אין דעות ומסקנות אלו משקפות את הגישות, ההשקפות והלך-הרוח במדינות מערביות אחרות כגון צרפת, גרמניה ואיטליה, ובוודאי שאינן משקפות את השקפות קהיליית העולם השלישי, של מדינות מזרח אירופה או של המזרח הרחוק. אין הגיון או הגינות בהנחה ששיטות והשקפות של חלק ממדינות המערב צריכות להכתיב למדינות אחרות מדיניות מוסרית בנושאי רפואה, או דרכי חשיבה ופתרון של דילמות אתיות. הדבר בוודאי נכון ככל שהוא נוגע להבדלים בין השקפות חילוניות מערביות לבין גישות דתיות שונות. הבדלים עמוקים קיימים בין הגישה החילונית המערבית לבין כל הדתות, ולאו דווקא בינה לבין היהדות.

גם באופיה שונה האתיקה החילונית מכל מערכת חוקית-חילונית או דתית. שכן כל מערכת חוקית קובעת, בדרך כלל, עמדה פסוקה לשאלה המתעוררת בפניה, אף אם קיימים חילוקי דעות בין השופטים או בין מורי ההלכה. לעומת זאת, לדעת הרבה אתיקאים, האתיקה איננה מתיימרת להכריע באופן נחרץ בדילמות המוסריות, אלא לחדד את הבעיות, להגדיר היטב את צדדי השאלה, ולהציע חלופות הגיוניות לפתרונה.

דוד צבי מילר

דוד צבי (היינריך) מילר (David Heinrich Müller;‏ 6 ביולי 1846 – 21 בדצמבר 1912), היה פרופסור מן המניין לאפיגראפיה שמית באוניברסיטת וינה. התמחה בתרבות ערב ובלשונות קדם. היה מומחה באשורולוגיה, לימד לשונות אלו באוניברסיטה הווינאית. תרגם את חוקי חמורבי לעברית והשווה אותם לחוקי התורה ולחוקי רומא העתיקה; חקר ואיזן את מבנה השירה המקראית ופענח את חוקיה ומשפטיה. היה מהמורים בבית המדרש לרבנים בווינה.

האלף ה-2 לפנה"ס

האלף ה-2 לפנה"ס הוא פרק הזמן שבין שנת 2,000 לפנה"ס עד סוף שנת 1,001 לפנה"ס (תחילת המאה ה-20 לפנה"ס עד סוף המאה ה-11 לפנה"ס).

המאה ה-12 לפנה"ס

המאה ה-12 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 1200 לפני הספירה והסתיימה בשנת 1101 לפני הספירה. זוהי המאה ה-12 לפני תחילת הספירה הנוצרית.

ז'אן-ונסאן שייל

ז'אן-ונסאן שייל (בצרפתית: Jean-Vincent Scheil,‏ 10 ביוני 1858 קניגסמאקר - 21 ביולי 1940 פריז) היה ארכאולוג, בלשן, אשורולוג ואגיפטולוג צרפתי, נזיר דומיניקני. הוא השתתף בחפירות בשנת 1901 בפרס שבהן נתגלתה אסטלה ובה חקוקים חוקי חמורבי ובהמשך היה הראשון שתרגם ופרסם אותם.

חוקי אור-נאמו

חוקי אור-נאמו הם קובץ החוקים הקדום ביותר שנמצא בחפירות ארכאולוגיות. מקורו בתרבות השומרית העתיקה, ששלטה באזור דרום מסופוטמיה (כיום דרום עיראק) במשך אלפי שנים. הקובץ נכתב בתקופת השושלת השלישית של אור, בימיו של אור-נמו, מלך העיר אור, או בתקופת שלטון בנו, המלך שולגי, במאה ה-21-20 לפנה"ס. לא ידוע כמה חוקים היו בקובץ, בשלוש תעודות שנחשפו פוענחו כ-30 סעיפי חוק. החוקים בקובץ כתובים במתכונת של "אם-אז" והם משקפים תפיסה מגובשת של כללים אתיים-חברתיים וקיימת בהם העדפה לפיצוי הקורבן, על פני הענשת הפוגע. קובץ חוקי אור-נאמו עומד כחוליה מרכזית בשורת קובצי חוקים עתיקים שהתגלו בחפירות במזרח הקרוב שהמפורסם שבהם (ומאוחר, כ-300 שנה לקובץ זה) הוא חוקי חמורבי, מבבל.

חוקי התורה וחוקי חמורבי

חוקי חמורבי הם קודקס החוקים הנודע והמקיף בחוקי המזרח הקדום, והראשון שנתגלה בעת החדשה. הקובץ חובר נחקק ונכתב על אסטלה בשנת שלטונו האחרונה של חמורבי מלך בבל, השליט השישי בשושלת הבבלית הראשונה, במאה השמונה עשרה לפנה"ס.

התורה היא השם שניתן לחמשת הספרים הראשונים של התנ"ך, שעל פי המסורת היהודית ניתנו בידי הנביא משה במעמד הר סיני במאה הארבע עשרה לפנה"ס.

גילויים של חוקי חמורבי בראשית המאה ה-20 עורר פולמוס סוער על יחסי העולם המסופוטמי הקדום והתנ"ך היהודי. בפולמוס לקחו חלק מדענים ותאולוגים יהודים ונוצרים, והוא נסוב על אפשרות השפעתם של חוקי חמורבי על חוקי התורה בשל קדימותם הכרונולוגית והדמיון הלא מבוטל העולה ביניהם.

לצד הדמיון, קיימים גם הבדלים משמעותיים בין קובצי החוקים, וניכר כי הם משקפים עקרונות מוסריים אחרים, ומציאות חברתית שונה. אחד ההבדלים העקרוניים בין חוקי חמורבי לחוקי התורה נעוץ בתחומי העיסוק של כל אחד מקבצי החוק, אף כי שני הקודקסים מבססים את סמכות החוק על מקורו השמימי. את ההבדלים ניסח החוקר משה צבי סגל כך: "הקרבה היא רק בצורתם החיצונית של החוקים. בכל הנוגע לרוחם של החוקים ולתכנם המוסרי רחוקים הם חוקי חמורפי מחקי התורה כרחוק הדת האלילת מאמונת יי הצרופה. חקי חמורפי הם תקנות שתקנו השליטים במדינה כדי לשמר על הסדר והשלום בחברה ועל זכיותיהם של התקיפים. חקי התורה הם מצוות מאת יי שנועדו להגשים בחיי היחיד והחברה את הצדק והמוסר של התורה ולהגן על החלש מפני התקיף ממנו."

חמורבי

חַמוּרָבִּי או עַמוּרָפִּי מלך בבל בשנים 1792 לפנה"ס - 1750 לפנה"ס, השישי במספר לפי "הכרונולוגיה התיכונה" בשושלת הראשונה של בבל. הוא היה ממוצא אמורי. הוא זכור כיום בעיקר בזכות חוקי חמורבי - קובץ חוקים שחוקק, ושרד עד היום. לאחר מותו ירש אותו בנו שמשו-אילונה.

לפי מסורת מילונית בבלית חדשה, פירוש השם "חמורבי" הוא: "המשפחה (עם) הרחבה, הגדולה". שם זה היה נפוץ גם בשושלות אחרות בתחום השמי-מערבי ממערב לבבל.

כשים

הכשים (בכתיב אכדי: ka-aš-šu = כשו) היו עם קדום שמקורו ככל הנראה באזור הרי הזגרוס. לאחר נפילת האימפריה הבבלית הקדומה וכיבושה על ידי המלך החתי מורשיליש הראשון בתחילת המאה ה-16 לפנה"ס, השתלטה השושלת הכשית על בבל. הם שלטו על בבל קרוב ל-400 שנים עד 1155 לפנה"ס לערך, מועד בו נכבשה בבל על ידי עילם. הכשים לא היו עם שמי, ושפתם כמעט ואינה ידועה לנו. השושלת הכשית ניהלה את הממלכה בשפה האכדית, ושפתם של הכשים ידועה לנו בעיקר מניתוח השמות הפרטיים, וממספר מצומצם של מילונים כשיים-בבליים שנמצאו. בשפתם הם קראו לממלכתם כַּרדוּניַאש.

כתב יתדות

כתב יתדות (בלעז: כתב קוניפורמי) הוא שיטת כתב קדומה שהייתה נפוצה באזור מסופוטמיה. סימני הכתב מורכבים מטביעות יתד (מכאן שמו) העשוי ממקל שנלחץ על לוחות חומר (טיט רטוב) ויצרו סימנים שונים המורכבים משילובים שונים של סימני יתדות. הלוחות נשרפו והוקשו ויצרו לוחות חרס. שיטת הכתב הייתה כתב הברתי שכל אות בו מציינת הברה שונה. כך, למשל, הסימן גל יכול לציין מילה שנהגית כך, אבל כחלק ממילה שימש כהברה שנקראת כך בתוך המילה.

השפה האוגריתית נכתבה בכתב יתדות אחר, האלפבית האוגריתי, שהיה אבג'ד.

מידה כנגד מידה

מידה כנגד מידה (ידוע כ"עַיִן תַּחַת עַיִן") הוא עיקרון מוסרי, הנהגתי ומשפטי שהוא מהמובילים בתורה, ונחשב לעקרון יסוד בהבנת תורת הגמול במקרא. מהותו של עיקרון זה שאלוהים מתנהג וגומל לבני אדם באותו האופן שבו הם מתנהגים, ואף בית דין צריך להתייחס ולענוש את המובאים לפניו, ביחס ישר למעשיהם ובהתאם לאופן שבו התנהגו כלפי האחרים. ענישה של מידה כנגד מידה הייתה מקובלת בתרבויות הקדומות, ונראה ששימשה כאמת מידה ברורה לגילום של מושג הצדק. מקור הביטוי העברי הוא בדברי רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן: "דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מניין שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה".

מעדר

מעדר הוא כלי חקלאי עתיק המשמש לעידור, חפירה ותיחוח האדמה בחקלאות וגננות. תכליתו להזיז כמויות קטנות של אדמה.

חלק ממטרותיו הוא שליטה בעשבים השוטים על ידי ניקוי השטח סביב צמחים וערימת האדמה סביב בסיסם. בעזרתו ניתן גם ליצור תעלות ותלמים רדודים לנטיעת זרעים ופקעות, ולחפור באדמה ולהזיזה במהלך איסוף היבול בירקות שורשיים כמו תפוחי האדמה.

נדיתו

נדיתו או נדתם היו קבוצות נשים בעלות מעמד משפטי מיוחד בחברה הבבלית, שחיו במקדשים, בעיקר מקדשים שומריים. הן היו אמורות בעיקרון להישאר בבתוליהן והיה מותר להן לעסוק בפעילות כלכלית, לצבור רכוש ולאמץ ילדים, בעיקר ילדי שפחות.

בדרך כלל נשים אלו היו חלק מן האליטה, לעיתים קרובות ממשפחות המלוכה. עצמאותן הכלכלית התבססה על הנדוניה שלהן, שאותה לא הורשו להעביר לגבר, וזאת בניגוד לנשים נשואות שהיו משוללות רכוש משל עצמן. במותן עבר רכושן לקרובי משפחה גברים או לילדים שאימצו.

במקדש איננה בארך, שם חיו כוהנות נדיתו, נמצאו לוחות ועליהן טקסטים מעלילות גלגמש, מכאן מסיקים שהן ידעו קרוא וכתוב.

חוקי חמורבי מתייחסים למעמד הנדיתו במספר מקומות, בין השאר מוזכרת חובת בני משפחות הנדיתו לספק את צורכיהן, זכותן לאמץ ילדי שפחות. בנוסף, יש גם מספר רב של מסמכים משפטיים פרטיים בבבל העתיקה, שבהם נשים אלה פועלות כשותפות חוזיות בעסקאות ולעיתים קרובות כנושים.

פעילות מינית מוגבלת הייתה מותרת לכוהנות גדולות ממעמד הנדיתו, במקדש נדיתו שבארך הכוהנת הגדולה בחרה למיטתה בחג השוויון כהירוס-גמוס גבר צעיר שייצג את דומוזיד.

ניאוף

ניאוף הוא קיום יחסי מין בהסכמה, בין אדם נשוי לאחר שאינו נשוי לו. מעשה זה נתפס כלא-מוסרי בעיני רוב התרבויות עוד משחר האנושות, ובתרבויות אלה הוא מהווה עילה חוקית לדרוש את פירוק קשר הנישואין. בתרבויות מסוימות דבר זה נתפס כפשע המחייב ענישה, לעיתים חמורה עד כדי מוות. בעברית מודרנית, הניאוף נקרא בגידה, בעיקר בהקשר החברתי-סוציולוגי ובשיח היומיומי.

קודקס אזרחי

קודקס אזרחי הוא אוסף שיטתי של חוקים אשר נועד להתמודד באופן מקיף עם תחומי הליבה של המשפט האזרחי. במדינות שבהן קיים קודקס אזרחי, קיים בדרך כלל גם קודקס סדר דין אזרחי. יש והקודקס האזרחי אינו מכיל נושאים מתחום המשפט המסחרי וחוקים העוסקים בתחום זה מאוגדים בקודקס מסחרי.

תשלומי ארבעה וחמישה

בדין העברי, תשלומי ארבעה וחמישה הם תשלומי קנס המושתים על מי שגנב שור או שה, וטבח או מכר את הגניבה לפני שנתפס.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.