חוקי התורה

החוק המקראי הוא מערכת החוקים המורכבת ממכלול הציוויים המופיעים בחמשת חומשי התורה. החוק המקראי הוא הבסיס לתרי"ג המצוות בהלכה היהודית הרבנית, אשר מפרשת את המקראות בהתאם לפשט ולתורה שבעל פה. כתות יהודיות אחרות כמו הצדוקים, הקראים והשומרונים אימצו פרשנויות אחרות לחוק המקראי. מחקר המקרא המודרני עוסק גם הוא בפרשנות החוק המקראי בהתאם לפשט, תוך הסתמכות על השערת התעודות ועל הידע המדעי מתחומי הארכאולוגיה וההיסטוריה.

מסגרת הופעתם של החוקים

ספרי התורה כמכלול אינם ספרי חוקים אלא סיפור המתאר את שהתרחש מבריאת העולם ועד סמוך לכניסת בני ישראל לארץ כנען. חוקי התורה מופיעים בחמשת החומשים באופן לא שווה - בספר בראשית מופיעים מספר חוקים בודדים, אך ביתר ארבעת החומשים מצויים מקבצים נרחבים של חוקים. חלק מהחוקים מופיעים אף יותר מפעם אחת במקומות שונים, לא פעם עם הבדלים מהותיים. ההבדלים מהווים כר פורה לפרשנות, לרבות זו של התורה שבעל פה וזו של השערת התעודות, לפיה לחוקים יש מקורות שונים.

חוקרי המקרא משה גרינברג, מנחם הרן, יאיר זקוביץ וחוקרים אחרים, מחלקים את החוקים שבתורה לשלוש קבוצות חוקים[1][2]:

  • ספר הברית (שמות כ-כג) – ספר הכולל חוקים אזרחיים, הוראות מוסריות, והוראות פולחניות. שמו ניתן לו על שם הכתוב בפרק כד:"וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע." (ספר שמות, פרק כ"ד, פסוק ז') ספר הברית מיוחס בביקורת המקרא להמקור האלוהיסטי והוא חתום בתוך הסיפור ומשמש בסיפור לטקס ברית בין עם ישראל לאלהים. קיים ספר נוסף, הנקרא בידי חוקרים "ספר הברית הקטן", פרק פרק ל"ד, פסוקים י"א-כ"ו בלבד, ומיוחס במחקר למקור היהוויסטי (J). שני ספרי הברית מכילים קטעים מקבילים עם שינויים מהותיים בחוקים וענייני מוסר ופולחן.
  • משנה תורה (דברים יב-כו) – ספר הכולל חוקים אזרחיים, פולחניים, הוראות מוסריות והנחיות פוליטיות. שמו ניתן לו על סמך הביטוי המופיע בפרק יז:"וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם." (ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק ז')
  • ספר הכהנים (שמות כה-לא - סיפור בניית המשכן, במדבר א-י, כח-ל) - ספר הכולל חוקים אזרחיים, חוקים פולחניים רחבים ומפורטים הנוגעים לאופן פולחן האל: הזמן, המקום, האמצעים ובעלי התפקידים לביצוע הפולחן, חוקי טומאה וטוהרה והוראות מוסריות. שמו ניתן לו על שם העיסוק האינטנסיבי בכהנים. קיים ספר נוסף, הנקרא בידי חוקרים ספר הקדושה שמקובל להבחינו משאר הספרות הכהנית. שמו ניתן לו על שם החזרה על נימוק הקדושה לחוקים[3]. בחתימת הקובץ מוזכרת הברית עם אלוהים:"וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר...וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְי֥וֹת לָהֶ֛ם לֵאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י ה'. אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ וְהַתּוֹרֹת֒ אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן ה' בֵּינ֕וֹ וּבֵ֖ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֥ר סִינַ֖י בְּיַד־מֹשֶֽׁה" (ספר ויקרא, פרק כ"ו, פסוק מ"ב)[4].

מקור החוק

על פי התורה והאמונה היהודית, המקור לחוקי התורה הוא אלוהים. זהו מקרה יוצא דופן שכן כל שאר החוקים הן בעת העתיקה והן בעת החדשה נחקקו על ידי בני אדם - לעיתים על ידי מלך ולעיתים על ידי מוסדות שלטון אחרים. בעוד שחוקים שחוקקו על ידי בני אדם נועדו להסדיר את חיי החברה, חוקים שחוקקו על ידי האל מסדירים גם את יחסי האדם עם האל: עובדת היות חוקי התורה מצוות אלוהיות הופכת את הפרתם לעבירה דתית, גם אם החוק הוא חוק חברתי. בנוסף, חלק ניכר מחוקי התורה מתמקדים ישירות בפולחן, ללא כל הקשר חברתי.

סגנון החוקים

חלוקה מקובלת של חוקי המקרא הוא לפי הסגנון שבהם נכתבו. ראשון חוקרי המקרא שהבחין בין שתי צורות היסוד העיקריות של חוקי התורה (קאזואיסטי ואפודיקטי) היה אלברכט אלט, אחד מממשיכי דרכו הבולטים של הרמן גונקל:

סגנון אפודיקטי

חוק אפודיקטייוונית: Apodeiktikos, "מוחלט") הוא חוק המנוסח בסגנון החלטי, כצו עשה או אל תעשה. נאמר בו מה לעשות או מה לא לעשות, בגוף שני זכר יחיד או רבים, ללא הסבר ופירוט של מקרים ונסיבות, ובדרך כלל אין בו עונשים לצידם של הצווים. באופן זה, לדוגמה, מנוסחים החוקים שבעשרת הדיברות, כמו "כבד את אביך ואת אימך" ו-"לא תרצח" (ספר שמות, פרק כ').

סגנון קזואיסטי

חוק קזואיסטי (מיוונית: casus, "מקרה, אירוע") הוא חוק המנוסח כפסוקית תנאי ("כי" או "אם"), ואחריה מגיע המשפט העיקרי ובו נקבע החוק. דוגמאות:

  • "וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ אוֹ אֶת-אֲמָתוֹ, בַּשֵּׁבֶט, וּמֵת, תַּחַת יָדוֹ--נָקֹם, יִנָּקֵם" (שמות, כ"א, כ')
  • "כִּי יִגְנֹב-אִישׁ שׁוֹר אוֹ-שֶׂה, וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ--חֲמִשָּׁה בָקָר, יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר, וְאַרְבַּע-צֹאן, תַּחַת הַשֶּׂה" (שמות, כ"א, ל"ז)

לעיתים רבות יש לחוק הקזואיסטי סעיפי משנה, בהם מפורטים נסיבות ואירועים שונים. סעיפים כאלו פותחים במילים "או", "אם", והחוק קובע כללים שלפיהם יש לנהוג במקרה הכללי שהוצג בפתיחה של החוק. למשל:

מרצע
מרצע.
  • "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי - שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא - בְּגַפּוֹ יֵצֵא. אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא - וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת - הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ. וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי - וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם." (שמות, כ"א, ב'-ו').

לקריאה נוספת

  • אסנת ברתור, מעשה בשבויה יפת תואר - החוק המקראי בראייה ספרותית, האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון - ההוצאה לאור.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ משה גרינברג, "הנחות יסוד של החוק הפלילי במקרא", בתוך: תורה נדרשת, תל אביב תשמ"ד, עמ' 13–39.
  2. ^ יאיר זקוביץ, "ספר הברית מבאר את ספר הברית - תופעת הבומראנג", בתוך: מקדש, מקרא, ומסורת; מנחה למנחם הרן, אייזנבראונס 1996, עמ' 59–64.
  3. ^ יעקב מילגרום, ויקרא : ספר הפולחן והמוסר, מוסד ביאליק 2014
  4. ^ יעקב מילגרום, ויקרא : ספר הפולחן והמוסר, פרק י"ט - קדושה פולחנית ומוסרית ועקרונות אתיים, מוסד ביאליק 2014
אמציה

אֲמַצְיָה היה מלך יהודה בין השנים 797 לפנה"ס עד 769 לפנה"ס. בנו של יהואש.

אמציה עלה לשלטון על רקע קשר שקשרו אנשי הארמון נגד אביו יואש. אמציה הוציא להורג רק את רוצחי אביו אך לא העניש את בני משפחותיהם והנלווים להם, עובדה הנזקפת לזכותו בספרי התנ"ך מלכים ודברי הימים, אשר ראו בכך עדות לרצונו של אמציה לנהוג לפי חוקי התורה: "וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת כִּי אִם אִיש בְּחֶטְאוֹ יוּמָת" (מל"ב יד, ו; המקבילה בדה"ב כה, ד). יש מקום לספק אם הימנעות זו נבעה מחסידותו של אמציה או מחולשת הקבוצה שתמכה בו. רמז לחולשתו בעת עלייתו לכס נמצא בכך שהוא הוציא להורג את הקושרים רק כאשר שלטונו התבסס דיו: "וַיְהִי כַּאֲשֶר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ וַיַּךְ אֶת עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת הַמֶּלֶךְ אָבִיו" (מל"ב יד, ה; דה"ב כה, ג).

מלבד אירוע זה, ופרטים על נסיבות מותו של אמציה, הרי שלגבי 29 שנות מלכותו מסופר בספר מלכים בהרחבה רק על מלחמתו ביהואש מלך ישראל, בסמוך לבית שמש, ואילו בספר דברי הימים נוסף פירוט על מלחמתו באדום, בה היו טמונות הסיבות שהביאו אותו למלחמה עם ישראל.

גזירות אנטיוכוס

גזירות אנטיוכוס, הידועות גם כגזירות השמד, היו גזירות דת שהוטלו על היהודים על ידי אנטיוכוס הרביעי "אפיפנס" בשנת 167 לפנה"ס. גזירות אלו היו אירוע יוצא דופן בהיסטוריה של הדתות במערב, עד אז. גזירות השמד היו המניע המיידי לפרוץ מרד החשמונאים. במובן עמוק יותר, הייתה זו התנגשות בין דת מונותיאיסטית לבין דת פוליתאיסטית.

דינא דמלכותא דינא

דינא דמלכותא דינא הוא מושג הלכתי בתחום המשפט העברי שתרגומו מהשפה הארמית הוא: "דין המלכות - דין". משמעותו של דין זה היא שבצד הצו ההלכתי היהודי המקובל, קיים תוקף הלכתי גם לדין המקום והמדינה, ולצו שליטיה. הלכה זו היא יוצאת דופן, מכיוון שהיא נותנת תוקף הלכתי למשפט זר. גמישות הלכתית זו מתאימה לפרגמטיות ההלכתית המאפיינת את גישתה למשפט האזרחי, בעקבות הכלל "הכל כמנהג המדינה"[1].

לדעת רוב הפוסקים, המעלים מס או המבריח את המכס עובר באיסור תורה.

דיני ממונות

בהלכה, דיני ממונות הם תחום נרחב בו עוסקת בעיקר פרשת משפטים שבספר שמות, והמסכתות בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא במשנה ובתלמוד. דינים אלו הם מורכבים ומקיפים כמות גדולה של תחומים; יחסי שותפות ושכנות, יחסי מזיק וניזק, הלכות קניינים, גזל ועוד. בהלכה כמה מושגים ייחודיים למשפט העברי בתחום דיני הממונות, כגון מיגו, גרמא בנזיקין, חלוקה קטגורית של מזיקים לארבעה אבות נזיקין ואחרים.

האיגרת אל הגלטים

האיגרת אל הגלטים היא מכתב של פאולוס אל הקהילה הנוצרית בפרובינקיה הרומית גלטיה שבאנטליה, והוא אחד מספרי הברית החדשה – כתבי הקודש של הנצרות.

התמה העיקרית של האיגרת היא המחלוקת שהייתה בנצרות הקדומה בדבר חוקי התורה והאם יש לקיימם.

הענישה בהלכה

הענישה בהלכה מורכבת מעונשים בידי שמיים ועונשים בידי אדם למי שעברו על חוקי התורה במזיד. העונשים בידי שמיים, כרת או מיתה בידי שמים, מובטחים בתורה עבור החוטאים בעבירות מסוימות.

העונשים בידי אדם הם עונשים פיזיים שהיו מוטלים בעבר בבתי הדין. העונש על עבירות חמורות הוא עונש מוות בארבע מיתות בית דין, ועל עבירות קלות יותר העונש הוא מלקות או מכת מרדות. המערכת המשפטית הפלילית העוסקת בעונשים אלו נקראת דיני נפשות.

השערת התעודות

השערת התעודות, או תורת המקורות, או השערת ולהאוזן (על שם יוליוס ולהאוזן, שהציע את הגיבוש הקלסי של התאוריה), היא ההשערה כי חמשת חומשי תורה נערכו על ידי איחוד של מספר תעודות קדומות יותר המהוות נרטיבים עצמאיים, מקבילים ושלמים של אותם מיתוסים. לרוב מקובל להגדיר ארבע תעודות אך המספר המדויק אינו החלק המרכזי של ההשערה.

ההשערה פותחה במאות ה-18 וה-19 מהניסיון להבין את הסתירות בטקסט המקראי.

ארבעת המקורות המשוערים הם (מתוארכים לפי הצעתו של ולהאוזן, שהציע זאת לראשונה):

המקור היהוויסטי (Jehovist – J): נכתב ב-950 לפנה"ס בממלכת יהודה.

המקור האלוהיסטי (Elohist – E) : נכתב ב-850 לפנה"ס בממלכת ישראל.

המקור הדברימי (Deuteronomist – D): נכתב ב-600 לפנה"ס בתקופת הרפורמה הדתית של יאשיהו בירושלים.

המקור הכהני (Priest – P) : נכתב ב-500 לפנה"ס על ידי כהנים בגלות בבל.על אף שתורה זו בוקרה רבות, במיוחד בסוף המאה ה-20, המינוח והתובנות שלה ממשיכים לספק את מסגרת התאוריות המודרניות לניתוח האופי ומקורותיה המרוכבים של התורה.

השערת התעודות שייכת לתחום ביקורת המקרא, החוקר את המקרא והספרות הקרובה לו בכלי מחקר פילולוגיים. מקובל לחלק את תחום המחקר לשני ענפים נפרדים: "ביקורת נמוכה" (Lower Criticism), העוקבת אחר השיבושים והשינויים שחלו בטקסט המקראי במהלך העתקתו לאחר גיבושו הסופי (על כך ראו בערך ביקורת נוסח המקרא), ו"ביקורת גבוהה" (Higher Criticism), המבקשת לזהות את המקורות הספרותיים שמהם התפתח לימים הטקסט המקראי. השערת התעודות היא חלק מן הביקורת הגבוהה.

חוק אפודיקטי

חוק אפודיקטי (מיוונית: αποδεικτικος, אַפּוֹדֵיקְטִיקוֹס, "מוחלט") הוא חוק שאין עליו עוררין. החוק נקרא כך, כיוון שהוא מנוסח בצורה אבסולוטית, כמו (עשה ואל תעשה). באופן זה, לדוגמה, מנוסחים עשרת הדיברות שמצויים בספר שמות, וכן רבים מחוקי התורה.

ראשון חוקרי המקרא שהבחין בין שתי צורות היסוד העיקריות של חוקי התורה (קאזואיסטי ואפודיקטי) היה אלברכט אלט, אחד מממשיכי דרכו הבולטים של הרמן גונקל.

דוגמאות

"כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ--לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (ספר שמות, פרק כ', פסוק י"א)

"לֹא תִרְצָח, לֹא תִנְאָף; לֹא תִגְנֹב..." (ספר שמות, פרק כ', פסוק י"ב)השימוש בחוק אפודיקטי מעיד על הקשר בין המחוקק לבין הכפופים לחוק: בעשרת הדיברות האל מבטא את מהות הקשר בין עם ישראל אליו. מהות הקשר המועברת לעם בזמן קבלת הדיברות מנומקת בנימוק במבנה זה: "אני יצרתי אתכם, לא יהיה לכם אלוהים אחרים על פני כי אני הוצאתי אתכם ממצרים...". במתן התורה האל מצווה על עם ישראל או על אומות העולם, בין השאר, גם ציוויים ללא כל התניה או סיבה נתפסת על הדעת. שלא כמו המצוות "לא תגנוב" ו"לא תרצח", מצוות כגון לא תעשה לך פסל או תמונה הן בעצם מצוות ללא התניה.

חוק קאזואיסטי

חוק קאזואיסטי הוא חוק המנוסח כפסוקית תנאי ("כי" או "אם"), ואחריה מגיע המשפט העיקרי ובו נקבע החוק.

המילה קאזואיסטי היא מלשון המילה מקרה, אירוע (case, casus בלעז). החוק נקרא כך משום שהוא מנוסח כמקרה משפטי.

ראשון חוקרי המקרא שהבחין בין שתי צורות היסוד העיקריות של חוקי התורה (קאזואיסטי ואפודיקטי) היה אלברכט אלט, אחד מממשיכי דרכו הבולטים של הרמן גונקל.

דוגמאות

"וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ אוֹ אֶת-אֲמָתוֹ, בַּשֵּׁבֶט, וּמֵת, תַּחַת יָדוֹ--נָקֹם, יִנָּקֵם" (ספר שמות כ"א, 20)

"כִּי יִגְנֹב-אִישׁ שׁוֹר אוֹ-שֶׂה, וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ--חֲמִשָּׁה בָקָר, יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר, וְאַרְבַּע-צֹאן, תַּחַת הַשֶּׂה" (ספר שמות כ"א, 37)רוב החוקים שנמצאו בחוקים המסופוטמיים הם מטיפוס קאזואיסטי. עובדה זו הובילה את פרופסור שלום מ' פאול להסיק כי החוק

הקאזואיסטי שבתורה הוא מורשת קדומה שנכנסה לקובצי החוקים ואילו החוקים המנוסחים באופן אפודיקטי הם חידוש ישראלי שנובע מכך שהחוקים נחשבו כציווי האל.

המג'לה, קובץ דינים אזרחיים עות'מאני, שהיה בתוקף בעת שלוט האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל ושנים רבות לאחר מכן, הוא דוגמה לחקיקה קאזואיסטית.

חוק העונשין של מדינת ישראל אף הוא חוק קאזואיסטי. הוא אינו אוסר עשייתן של עבירות, אלא קובע את העונש למבצעיהן (כנרמז בשם הערך). כך, למשל, החוק אינו אומר "אסור לרצוח" אלא קובע "העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו – מאסר עולם ועונש זה בלבד". בחוקים אחרים המטילים עונשים ניתן למצוא שילוב של שתי הגישות. בחוק למניעת הטרדה מינית, למשל, קובע סעיף 4 "לא יטריד אדם מינית את זולתו ולא יתנכל לו", ובסעיף שלאחריו נקבע העונש למי שאינו מציית לאיסור זה: "המטריד מינית אדם כאמור בסעיף 3(א)(3) עד (6), דינו - מאסר שנתיים".

חוקי חמורבי

חוקי חַמוּרָבִּי הם קודקס החוקים הנודע והמקיף בחוקי המזרח הקדום, והראשון שנתגלה בעת החדשה. הקובץ חובר נחקק ונכתב על אסטלה בשנת שלטונו האחרונה של חמורבי מלך בבל, השליט השישי בשושלת הבבלית הראשונה, במאה השמונה עשרה לפנה"ס. אוסף החוקים, אשר כלל במקור כ־300 חוקים, פורסם לקראת סוף תקופת שלטונו של חמורבי, אך לא ניתן לקבוע בוודאות אם הם אמנם יושמו בפועל. הקודקס נכתב בכתב יתדות בשפה האכדית אשר הייתה, בהשפעת חמורבי, לשפה הרשמית בבבל.

עניין מחקרי ודתי רב עוררה השוואתם של חוקי חמורבי לחוקי התורה.

כתב יתדות

כתב יתדות (בלעז: כתב קוניפורמי) הוא שיטת כתב קדומה שהייתה נפוצה באזור מסופוטמיה. סימני הכתב מורכבים מטביעות יתד (מכאן שמו) העשוי ממקל שנלחץ על לוחות חומר (טיט רטוב) ויצרו סימנים שונים המורכבים משילובים שונים של סימני יתדות. הלוחות נשרפו והוקשו ויצרו לוחות חרס. שיטת הכתב הייתה כתב הברתי שכל אות בו מציינת הברה שונה. כך, למשל, הסימן גל יכול לציין מילה שנהגית כך, אבל כחלק ממילה שימש כהברה שנקראת כך בתוך המילה.

השפה האוגריתית נכתבה בכתב יתדות אחר, האלפבית האוגריתי, שהיה אבג'ד.

מאמר תאולוגי-מדיני

מאמר תאולוגי-מדיני (בלטינית: Tractatus Theologico-Politicus) מאת הפילוסוף היהודי-הולנדי ברוך שפינוזה הוא חיבור המציג בצורה שיטתית את עיקרי תפיסותיו של שפינוזה לגבי נושאי דת ומדינה, והיווה מבחינתו של שפינוזה הכנה למגנום אופוס שלו, "תורת המידות" (Ethica). המאמר יצא לאור (בתחילה בעילום-שם) בשנת 1670 וקרא תגר על תפיסות העולם הדתיות והפוליטיות שהיו מקובלות בזמנו.

מסירות נפש ביהדות

ביהדות, מסירות נפש היא הנכונות להקרבת החיים למען קיום מצוות התורה. הקרבת החיים באופן שכזה מהווה קיום מצוות קידוש השם ומכונה מוות על קידוש השם, ולעיתים מכונה קידוש השם סתם, בעיקר בהקשר של מסעות הצלב.

אמנם, היהדות היא דת מקדשת חיים, וההלכה מתירה ואף מחייבת כל יהודי להפר את המצוות, אם עליו לעשות זאת על מנת להציל את חייו. אף-על-פי-כן, ישנם שלושה איסורים אשר אותם חייב, על פי הדת, כל יהודי לקיים, גם במחיר הקרבת החיים. אלו הם איסורי ייהרג ואל יעבור: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים; הגדרה זו מורחבת בזמן המתואר כ'שעת השמד' - כלומר במקרה של גזרות מיוחדות שתכליתן העברה על הדת: במקרה שכזה מקובל כי יש למסור את הנפש אף על הקל שבמנהגים ('ערקתא דמסאנא'). במהלך ההיסטוריה יהודים רבים מסרו את נפשם על קידוש השם, במיוחד בתקופות בהן היו ניסיונות להמרת דת המונית כפויה של היהודים, רבים בחרו למות ולא לחלל את השם בעבודה זרה.

מסכת תמורה

מַסֶּכֶת תְּמוּרָה היא המסכת השישית בסדר קדשים, הסדר החמישי במשנה. יש בה שבעה פרקים. מסכת זו עוסקת בדין מיוחד בדיני קורבנות הנקרא "המרה".

בתלמוד בבלי יש למסכת זו 33 דפים. כמו במסכתות רבות בסדר קדשים גם במסכת זו יש שינויי נוסח וחילופי גרסאות רבים. מסכת זו מאופיינת בחזרות רבות על סוגיות ומהלכים בגמרא שמופיעים תחת המונח לישנא אחרינא. המסכת היא הלכתית ברובה המוחלט והיא כמעט שאיננה עוסקת בענייני אגדה.

משפט עברי

משפט עברי הוא מונח מודרני הבא להגדיר את מכלול התורה המשפטית המופיעה בהלכה ובמקורות עבריים בכלל, החל ממתן תורה. על מקורות המשפט העברי נמנים המשנה, התלמוד, ספרות השו"ת והפסיקה.

בנוגע לקטגוריות המדויקות הנכללות תחת הגדרה זו קיים ויכוח בין חוקרים ומשפטנים. מנחם אלון סבור כי משפט עברי כולל את התחומים בהלכה שמקובלים כתחומים משפטיים בשיטות משפט אחרות, כמו דיני נזיקין, דיני קניין ודיני עונשין. לדעתו יש להבחין בין הלכות "משפטיות" (Judicial) והלכות "דתיות" (Religious). דעה דומה מביע שמשון אטינגר, המגדיר במסגרת המשפט העברי את כל החוקים שהיה עלינו להמציא אילו לא הייתה תורה, כלומר כל אותם חוקים הנוגעים לתחומים שמהווים חלק בלתי נפרד מהחיים.[דרוש מקור] לעומתם, יצחק אנגלרד סבור כי לא ניתן להפריד בין הלכות משפטיות והלכות דתיות, וחלוקה כזו היא שרירותית.

נצרות

הנצרות היא דת אברהמית שצמחה לפני כאלפיים שנה והתפשטה מארץ ישראל. היא הדת הגדולה בעולם ומספר המאמינים המשתייכים לפלגיה הרבים נאמד בלמעלה מ-2.3 מיליארד איש. כל הכנסיות הנוצריות מעמידות במרכז משנתן את דמותו של ישו, הנחשב למייסדה של הדת ולמורה דרכה. הרוב המוחלט ביניהן מקבל את אמונת היסוד כי ישו הוא בן האל, אחד משלושת מרכיביו השווים – יחד עם האל האב ורוח הקודש – של השילוש הקדוש שמהווה את אלוהים האחד, וכי התגלם בבשר כדי לגאול את האנושות מחטאיה ומת בצליבה כקורבן לשם כך. ישועת האדם מותנית בקבלת ישו כמשיח וכאלוהי. קיימות כנסיות הדוחות את מושג השילוש ואף קבוצות שוליים המזדהות כנוצריות ורואות בישו בן-תמותה בלבד, אם כי היתר לא מכירות בהן כלגיטימיות.

החלוקה הבסיסית בעולם הנוצרי היא בין הזרמים של ארצות מערב ומרכז אירופה ומושבותיהן מעבר לים לבין הזרמים של ארצות המזרח התיכון ומזרח אירופה. הפער נובע מגורמים תרבותיים וגאוגרפיים, בעיקר בין המערב שהשתמש בלטינית למזרח שהעדיף יוונית או שפות מקומיות, כמו גם מחלוקות תאולוגיות שונות. כנסיות המערב מונות בעיקר את הקתולים המכירים בסמכות האפיפיור והמסורה, ואת הפרוטסטנטים הדוחים את שתיהן, מעניקים חשיבות רבה לפרשנות האישית של כתבי הקודש ומפוצלים לרבבות גופים עצמאיים הנעדרים היררכיה ברורה. כנסיות המזרח כוללות, בין היתר, את האורתודוקסים הרואים את פטריארך קונסטנטינופול כ"ראשון בין שווים" בקרב מנהיגיהם ואת האוריינטלים הנבדלים מכל הקודמים בכך שהם דוחים את החלטות ועידת כלקדון מ-451 וגורסים שלישו היה טבע אחד בלבד.

הנצרות הקדומה התפתחה לאטה מן המאה הראשונה לספירה, קודם כל ככת יהודית קטנה שקידמה את תורת ישו ולאחר מכן כאמונה אוניברסלית שלא דרשה מגויים שהצטרפו אליה לשמור את חוקי התורה. לאחר הפיכתה לדת הרשמית של האימפריה הרומית במאה הרביעית, הפכה לדומיננטית באירופה ובעולם המערבי. במהלך התקופה הקולוניאלית, משלהי ימי הביניים ועד אמצע המאה ה-20, התפשטה הנצרות אל הקולוניות שהקימו הכובשים מאירופה ברחבי העולם וכיום רוב הנוצרים הם תושבי מדינות שמחוץ לעולם המערבי. לנצרות היה חלק חשוב ועיקרי בעיצוב תרבות המערב.

קוצו של יוד

הביטוי קוצו של יו"ד משמש לתיאור עיסוק בפרטי פרטים או הקפדה על פרטים קלי ערך לכאורה.

התגים הם סימני ההיכר הבולטים ביותר של כתב סת"ם שבו נכתבים ספרי התורה ספרי הנביאים והמגילות. לפי ההלכה היהודית יש שני סוגי אותיות מתוייגות, יש אותיות שמתוייגות בשלושה תגין ויש אותיות המתוייגות בתג אחד בלבד. בהלכה מובא הכלל הבא: האותיות שעטנ"ז ג"ץ מתוייגות בשלושה תגין, בעוד שהאותיות חי"ה בד"ק מתויגות בתג אחד בלבד.

קוצו של יוד, במשמעות שבה מופיע הביטוי בתלמוד, פירושו שסופר סת"ם נדרש לדקדק בכתיבת התגין באופן שלא יגעו אחד בשני, ובכלל זה גם בתג (קוץ) של האות יו"ד, הקטנה שבאותיות. ביטוי מפורסם המבוסס על מטלה זו הוא הביטוי "מדקדק על קוצו של יוד", שפירושו שסופר הסת"ם נדרש לדקדק עד לפרט הקטן ביותר, שהוא התג היחיד של האות יו"ד (אחת מאותיות חי"ה בד"ק).

פירוש: אפילו החסרת אות אחת באחת מהפרשיות בקלף התפילין פוסל את כל התפילין. זה הרי מובן מאליו?! אמר רב יהודה אמר רב, כוונת המשנה היא שאפילו החסרת קוצו של יו"ד פוסל.

בספרות ההשכלה החל הביטוי לשמש בהשאלה לתיאור של דקדוק יתר על עניין שולי. שימוש בולט לכך נעשה בשירו של י"ל גורדון, "קוצו של יוד" ("אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?") משנת תרל"ח, שבשורות הסיום שלו מובעת מחאה על רבני היהדות האורתודוקסית שפוסלים את הגט בגלל אי הקפדה על שלמות היוד בשם שמופיע בגט:

בתורת הסוד קוץ של אות הוא משנה רחבה והוא פרט במשפחת הטנת"א (טעמים, נקודות, תגין, אותיות).

בדרשה על ההר מובא בשם ישו כי אין בכוונתו לפגוע בקיום חוקי התורה, ולו ביו"ד אחת:

במקור היווני הופיעה האות יוטא. המילה תג, במקור היווני κεραία, מתורגמת לעברית לעיתים כתג או גרש ולעיתים גם כקוץ. בהקשר הזה נוצר גם הביטוי האנגלי: "not one iota of difference", המקביל ל"קוצו של יוד" העברי.

שמות

ספר שְׁמוֹת הוא הספר השני בתורה. נקרא כך משום שהמילה השנייה בספר היא "שמות" - "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה, את יעקב, איש וביתו באו". בתרגומים היווניים (תרגום השבעים) נקרא הספר אקסודוס (ביוונית: ὁδόϛ = דרך, -ἐκ = מן) על-שם האירוע הגדול המתואר בו - יציאת עם ישראל ממצרים. שם זה נשמר בתרגומים ללטינית ובשל כך נקבע כשמו בשפות הרבות אליהן תורגם מלטינית.

ספר שמות מספר על שעבודם של בני ישראל במצרים, יציאתם ממנה ונדודיהם במדבר. בתיאור הנדודים משולבים סיפורים ואירועים שונים, ששיאם הוא מעמד מתן תורה על הר סיני. עוד מסופר בו על מלחמת ישראל בעמלק והוא כולל גם מצוות שונות.

תורה

הַתּוֹרָה (או על פי היהדות הרבנית: תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב) היא השם שניתן לחמשת הספרים הראשונים של התנ"ך, הקרויים גם חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה. מכיוון שעל פי ההשקפה היהודית, כל עקרונות הדת עומדים על המצוות המתוארות בחמשת ספרי התורה, לעיתים נעשה שימוש במונח "תורה" גם כדי לתאר את כלל ספרות הקודש היהודית, או באופן מופשט יותר, כל תוכן או ערך רוחני הנובעים ממצוות התורה.

בעולם הנוצרי מכונה התורה לעיתים קרובות בשמות שמקורם במונח היווני Πεντάτευχος ‏(Pentateukhos), שפירושו "חמשת הספרים". האסלאם מאמין שספר קודש אותו הוא מכנה "תַּוְּרַאת" (توراة) התגלה למשה, אבל שהטקסט שבידינו הוא גרסה מעוותת של המקור. בביקורת המקרא מרבית החוקרים מחזיקים בדעה שהתורה נוצרה באופן הדרגתי - התבססה על מסורות קדומות, נכתבה בעיקר במאות ה-7 וה-6 לפני הספירה, ואוחדה לנוסח אחיד במהלך התקופה הפרסית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.