חופש הפולחן

חופש הפולחן מבטא את הזכות של המאמינים בדת מסוימת לקיים את הטקסים, התפילות והמנהגים המתחייבים מהדת אליה הם משתייכים.[1]

הגדרה

חופש הפולחן הוא חלק מחופש הדת, ועקרון זה תומך בחופש הפרט או הקהילה, להפגין את אמונתם או דתם בדרך של הוראה, פולחן, תרגול ושמירת המצוות באופן אישי ובאופן פומבי. כמו כן נראה כי בעיני אומות רבות ובעיני אנשים רבים עקרון זה הוא חלק מזכות אנושית בסיסית. בין היתר, זכות זו מאפשרת לאדם להמיר את דתו או אמונתו. במדינות בהן אין הפרדה בין דת למדינה, חופש הדת נתפס כזכות בעלת מעמד חשוב (במדינות דמוקרטיות) וכפועל יוצא מכך, הממשלה מחויבת להגן על זכותו של כל אדם לבצע פולחן דתי לפי מנהגיו ואמונותיו ללא קשר לדת השולטת במדינה. המדינה אמנם מאפשרת לפרט או לקבוצה להאמין בדת בה יחפצו, אך לא בהכרח מבטיחה את הזכות לעסוק בדת או האמונה בגלוי ובאופן פומבי.

היסטוריה

מבחינה היסטורית, חופש הדת מהווה שימוש כדי להתייחס לסובלנות של מערכות תאולוגיות שונות של האמונה, ואילו חופש הפולחן הוגדר כחופש פעולה אינדיווידואלי. כלומר, חופש הדת שימש התייחסות בסובלנות לתורת הדת, האמונה, ואילו חופש הפולחן קשורה בפרט ולא לכלל. כל אחד מהם קיים במידה שונה בחברה. מדינות רבות מבטיחות בצורה מסוימת חופש דת במדינתן, הכולל בתוכו את חופש הפולחן, אך לעיתים קרובות החופש מוגבל באמצעים שונים אשר מובילים לדיכוי חופש הפולחן כגון: חקיקה חברתית, מיסוי עונשין והפרת זכויות פוליטיות. חופש הפולחן הדתי הוכר לראשונה באימפריה הבודהיסטית של האימפריה הקדומה של הודו העתיקה על ידי אשוקה הגדול במאה השלישית לפני הספירה, אשר נתן צווים ספיציפיים לעסוק בפולחן דתי. חופש הפולחן התפשט במדינות העולם בשלב מאוחר יחסית וקיבל תוקף באמנה בינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות בשנת 1976. עם זאת, נראה כי ישנם כתבים אחרים אשר מזכירים את חופש הפולחן. כך למשל הצהרת הדיאט (בית המחוקקים) בטרנסילבניה של טורדה, משנת 1558, הכריזה על תרגול חופשי הן בדת הקתולית והן בדת הלותרנית, אך בתקופה זו צורה אחרת של פולחן כגון הקלוויניזם היה אסור. הקלוויניזם נכלל בתוך הדתות המקובלות רק בשנת 1564. בשנת 1568, בראשותו של מלך הונגריה, ייסד הדיאט את הכנסייה האוניטרית של טרנסילבניה והרחיב את החופש הפולחן לכל הדתות. בית המחוקקים הכריז כי "אסור לאף אחד להפחיד אף אחד בשבי או לגרש למען דתו". ישנה הכרזה על שוויון בין הדתות שאוסרת על רשויות ופרטים לבצע פעולות, אשר עלולות לפגוע בקבוצות או באנשים אחרים בשל אמונתם הדתית. היעדר קיומה דת רשמית למדינה הייתה ייחודית במשך מאות שנים באירופה ועל כן, הצו של TORDA נתפס כהתחייבות המשפטית ראשונה לחופש הדת באירופה הנוצרית.

חופש הפולחן במשפט הבינלאומי

ב-25 בנובמבר 1981, העצרת הכללית של האו"ם העבירה את ההצהרה בדבר ביעור כל צורה של חוסר סובלנות ושל אפליה על בסיס דת או אמונה. הצהרה זו הכירה בחופש הדת כזכות בסיסית של אדם בהתאם לאמצעים אחרים במשפט הבינלאומי. ההצהרה כוללת בתוכה מספר סעיפים אשר מבטאים את חופש הפולחן: סעיף 6 (א) להצהרה מעגן את הזכות לחופש המחשבה, המצפון, הדת או האמונה וכולל את החופש, "לעבוד או להרכיב בקשר לדת או לאמונה [...]". סעיף 6 (ג) קובע את הזכות לחופש המחשבה, המצפון, הדת או האמונה וטומן בחובו את החופש, "לעשות, לרכוש ולהשתמש במאמרים ובחומרים הדרושים לטקסים או מנהגים של דת או אמונה" . כמו כן, בוועדת זכויות האדם ניתנה הערה כללית מס' 22.4 בה הגדירה שהפולחן משתרע על טקסים ועל פרקטיקות שונות שמעניקות ביטוי ישיר לאמונה של הפרט.

מעמד משפטי: המקורות העיקריים לחופש הפולחן במשפט הבינלאומי מעוגנים בסעיף 18 להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, בסעיף 18 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות ובהצהרה בדבר ביעור כל צורותיה חוסר סובלנות ואפליה על בסיס דת או אמונה. הוקם מנדט באו"ם אשר דן בעניין חופש הפולחן, ובנוסף מונחה גם על ידי החלטות רלוונטיות של מועצת זכויות האדם, האספה הכללית של האו"ם ושל גופים אחרים באומות המאוחדות (ראה החלטות), וכן תורת המשפט הרלוונטית של גופי האמנה והוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי. כמו כן, בוחן הדווח המיוחד את הכלים הרלוונטיים לזכויות האדם ואת המשפט המשפחתי ברמה האזורית.

חופש הפולחן מתקשר לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות האדם וכן לרעיון ההפרדה בין דת למדינה. רעיון ההפרדה מכיל בתוכו שלושה יסודות שונים, אך כולם ביחד מחוברים ומתקשרים זה בזה. היסוד הראשון הוא מתן הגנה לדת ולמאמיניה מהגבלות ומרדיפות על ידי השלטון. יסוד זה מוכר כזכות לחופש הדת. בזכות זו כוללת את החופש להחזיק בדעות שונות; החירות להשתייך לקהילה וכן האפשרות לקיים את פולחנה ללא מפריע; את החירות להאמין בדת ולעסוק בה ואת החירות של כל קבוצה דתית להקים מוסדות לקהילתה היסוד השני מדווה הגנה מפני המיעוטים הדתיים מפני רדיפה והתערבות של מאמיני הדת שבעלי רוב במדינה. קרי, הזכות לחופש מדת. המדינה מתחייבת שלא להתנות, ולתת טובת הנאה על בסיס השתייכות דתית. כמו כן, להבטיח כי מיעוטים אלו יוכלו לקיים את פולחנם ולהחזיק באמונתם ללא הגבלה. היסוד השלישי הוא חובת המדינה להימנע משימוש בכוחה בין אם על ידי ניתוב מדיניות המיסוי המדינתית, בין אם על ידי מתן תמיכה כספית או בין אם באמצעות אכיפה, ממתן תמיכה או עידוד לדת מסוימת או במוסדותיה.

חופש הפולחן במשפט הישראלי

חופש הפולחן נחשב לזכות יסוד הנתונה לכל אדם בישראל,[2] חופש הפולחן הוא אחד מהיבטיה המרכזיים של הזכות לחופש דת. הזכות לחופש דת שלובה בחופש המצפון ובזכות לתרבות.[3]

הזכות לחופש הפולחן איננה כתובה בחוק. חופש הפולחן נגזר מהזכות לכבוד האדם המנויה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המכיר בזכות האדם לעצב את אישיותו ואת האוטונומיה של רצונו הפרטי.[4] הקשר בין כבוד האדם לאוטונומיה של הרצון הפרטי מוביל להכרה כי חופש האמונה הדתית הוא חלק מכבוד האדם, מאחר שחופש האמונה הדתית קשור קשר הדוק לאישיותו של האדם, לתפיסת עולמו, לצו מצפונו ולייחודו כפרט.[5]

חופש הפולחן עד חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

בעבר חופש הפולחן היה מעוגן בסימן 83 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922.[6] עם זאת, הזכות לחופש הפולחן כזכות יסוד לא הייתה כתובה בחוק. הזכות לחופש פולחן נגזרה מאופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל. מקורות לאופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל המכיר בחופש הדת והפולחן ניתן למצוא בהכרזת העצמאות.[7] לעניין זה יפים דבריו של השופט ברק בבג"ץ 3261/93 מנינג נ' שר המשפטים: "חופש זה... יונק חיותו מהכרזת העצמאות. הוא נגזר מאופייה הדמוקרטי של המדינה".[8]

הפסיקה בישראל, עוד מראשית דרכה, רואה בחופש הדת והפולחן זכות יסוד מהותית של האדם. כפי שניתן לראות בבג"ץ 292/83 נאמני הר הבית, עמותה נ' מפקד משטרת מרחב ירושלים, שם קבע בית המשפט בהתבססו על פסיקות עבר של בית המשפט העליון בנושא חופש הפולחן, כי חוקים וסמכויות יפורשו בצורה המכירה בחופש הפולחן: "יפורש כל חוק ותפורש כל סמכות, כמכירים בחופש הפולחן".[9]

חופש הפולחן בעקבות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הפך חופש הדת והפולחן לזכות יסוד חקוקה בספר החוקים, כחלק מהזכות לכבוד.[4] ניתן גם לראות את חופש הפולחן כענף של חופש הביטוי.[10] חופש הפולחן נחשב לזכות יסוד חוקתית הנתונה לכל אדם בישראל.[11]

הגבלת חופש הפולחן

ייתכן שהחוק בישראל יגביל סוגים שונים של פולחן מסוכן (למשל: הקרבת קורבנות אדם). עם זאת, לא קיים איסור משפטי על מנהגים מסוימים וישנה נכונות לאפשר לבני הדתות השונות לקיים את פולחן דתם.[1] חופש הפולחן מוגדר כחופש יחסי. חופש הפולחן אינו מוחלט וייתכנו מצבים מסוימים שבהם יידרש איזון בין חופש הפולחן לבין זכויות ואינטרסים אחרים,[12] למשל: הגבלת תפילת יהודים בהר הבית עלולה להוביל לפגיעה בשלום הציבור ולכן חופש הפולחן במקרה זה יוגבל.[9]

חופש הפולחן בפסיקה הישראלית

בג"ץ 10356/02 הס נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, אלוף פיקוד מרכז.[13] בפסק הדין נאמר כי חופש הפולחן כולל הגנה על זכות הגישה למקומות קדושים. כמו כן, ניתן ללמוד על מעמדו של חופש הפולחן ומקומו במשפט הישראלי, דרך היחס של ביהמ"ש לחופש הפולחן: "חופש הפולחן כביטוי של חופש דת נמנה עם זכויות היסוד של האדם. הוא משתרע על חירותו של הפרט להאמין, ולנהוג על פי אמונתו תוך מימוש ציווייה ומנהגיה...חופש זה קשור למימוש זהותו העצמית של האדם".

בג"ץ 4661/06 הוועד לפיתוח חברון נ' מדינת ישראל.[14] בפסק הדין נאמר כי, הזכות לחופש הפולחן מוכרת במשפט הישראלי כזכות יסוד של הפרט. ובנוסף, חופש הפולחן אינו נחשב לחלק מהזכות לחופש דת בלבד אלא גם מהזכות לחירות, כענף של חופש הביטוי. כמו כן, זהו חופש החיוני לגיבוש זהות אינדיבידואליסטית של הפרט.

בג"ץ 292/83 נאמני הר הבית נ' מפקד משטרת מרחב ירושלים.[9] פסק הדין מצביע על מעמדו המבוסס היטב של חופש הפולחן באומרו כי "כל אדם בישראל נהנה מחופש האמונה, המצפון, הדת והפולחן, וחופש זה הוא מעיקרי היסוד שהמדינה מושתתת עליהם".

עיגון חופש הפולחן בחקיקה הישראלית

ניתן למצוא ביטויים לחופש הפולחן בחוקים שונים. החוקים מאפשרים חופש פולחן ומלמדים על הנכונות לאפשר לבני דתות שונים לקיים את פולחנם.

דבר המלך במועצה 1922: בתקופת שלטון המנדט הבריטי, המחוקק המנדטורי קבע בסימן 83 את חופש הפולחן הדתי לפיו "כל האנשים בישראל ייהנו מחופש המצפון מוחלט, ויוכלו לקיים את צורות פולחנם באין מפריע ובלבד שהסדר הציבורי והמוסר יהיו נשמרים. כל עדה דתית תהנה מעצמאות בענייניה הפנימיים בהתחשב עם הוראות כל פקודה או צו שיצאו מאת הממשלה".[9]

חוק חג המצות (איסורי חמץ) התשמ"ו-1986, מאפשר ליהודים לקיים את פולחנם הדתי בפסח.[15]

•חוק השמירה על המקומות הקדושים תשכ"ז-1967, מאפשר הגנה וגישה לאתרים הקדושים לבני דת מסוימת.[16]

•חוק העונשין התשל״ז-1977, סעיף 171 - הפרעה לפולחן, מטיל עונש מאסר על מי שיפרע במזיד לאנשים שנאספו, על-פי חוק, כדי לקיים את פולחנם האישי.[17]

•חוק העונשין התשל״ז-1977, סעיף 172 – כניסה ללא רשות למקום פולחן או קבורה.[17]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • ברק-קורן, נ'. (2016). זרקור: שוויון והפליה בעבודה במפגש עם טעמים דתיים נוגדים. בתוך: ע' מורגנשטרן, זכויות הקהילה הגאה בישראל: משפט, נטייה מינית וזהות מגדרית. ירושלים: האוניברסיטה העברית.
  • דורפמן, א'. (2015). חופש הדת והחופש מדת בראי הרעיון הדמוקרטי. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.
  • סטטמן, ד' וספיר, ג'. (2014). דת ומדינה בישראל - עיון פילוסופי-משפטי. חיפה: אוניברסיטת חיפה.
  • שגיא, א', מאוטנר, מ' ורונן, ש'. (1998) רב-תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית. תל אביב: הוצאת רמות.
  • גביזון, ר'. (תשנ"ד). דת ומדינה: הפרדה והפרטה. משפט וממשל 005, 56-95.
  • סטטמן וספיר, ד' וג'. (2004). חופש מדת והגנה על רגשות דתיים. מחקרי משפט כ"א, 1-83.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 רות גביזון, זכויות אדם בישראל (משרד הביטחון- הוצאה לאור, תשנ"ד- 1994) 67.
  2. ^ עע"מ 662/11 יהודית סלע נ' ראש המועצה המקומית כפר ורדים, סיון יחיאלי. פס' 26 לפסק דינו של הש' פוגלמן (פורסם בנבו, 09.09.2014); בג"ץ 650/88 התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' השר לענייני דתות, פ"ד מב(3) 377, 381 (1988).
  3. ^ דני סטטמן וגדעון ספיר "חופש הדת, חופש מדת, והגנה על רגשות דתיים" מחקרי משפט כא 5 (2004); בג"ץ 7311/02 האגודה לסיוע ולהגנה על זכויות הבדואים בישראל נ' עיריית באר-שבע (פורסם בנבו, 22.06.2011)
  4. ^ 4.0 4.1 אהרן ברק פרשנות במשפט כרך ג - פרשנות חוקתית 225, 421 (1994).
  5. ^ בג"ץ 10907/04 ישראל סולודוך ו-70 אחרים נ' עיריית רחובות, סד (1) 331. פס' 72 לפסק דינה של הש' פוקצ'ה (פורסם בנבו, 01.08.2010).
  6. ^ חא"י, כרך ג', עמ' (ע) 2738, (א) 2569
  7. ^ א' רובינשטיין המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, (מהדורה חמישית) 175.
  8. ^ בג"ץ 3261/93 מנינג נ' שר המשפטים, פ"ד מז(3) 282, 286 (1993).
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 בג"ץ 292/83 נאמני הר הבית, עמותה נ' מפקד משטרת מרחב ירושלים, לח (2) 449.
  10. ^ בג"ץ 4661/06 הוועד לפיתוח חברון נ' מדינת ישראל, פס' 8 לפסק דינה של השופטת ארבל (פורסם בנבו, 27.06.2006).
  11. ^ עע"מ 662/11 יהודית סלע נ' ראש המועצה המקומית כפר ורדים, סיון יחיאלי. פס' 26 לפסק דינו של הש' פוגלמן (פורסם בנבו, 09.09.2014).
  12. ^ בגץ" 292/83 נאמני הר הבית, עמותה נ' מפקד משטרת מרחב ירושלים, פ"ד לח(2) 449.
  13. ^ בג"ץ 10356/02 הס נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, אלוף פיקוד מרכז, פ"ד נח (3) 443, 461.
  14. ^ בג"ץ 4661/06 הוועד לפיתוח חברון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 27.06.2006).
  15. ^ חוק חג המצות (איסור חמץ), התשמ"ו- 1986, ס"ח 1191, התשמ"ו ( 13.8.1986 ), עמ' 22.
  16. ^ חוק השמירה על המקומות הקדושים, התשכ"ז – 1967, ס"ח 499, התשכ"ז ( 28.6.1967 ), עמ' 7.
  17. ^ 17.0 17.1 חוק העונשין, התשל"ז – 1977, ס"ח 864, התשל"ז ( 4.8.1977 ), עמ' 226 (ת"ט: ס"ח 943 התשל"ט).
אין מולטיפליקיבוס קוריס

אין מולטיפליקיבוס קוריס (לטינית In Multiplicibus Curis) היא האנציקליקה החמש-עשרה שפרסם האפיפיור פיוס השנים עשר, והיא ניתנה באחוזתו בקסטל גנדולפו ליד רומא, ביום 24 באוקטובר 1948. האנציקליקה מתמקדת במלחמה בארץ ישראל. האפיפיור הביע בה את תקוותו לסיומה ולשלומם של המקומות הקדושים. שמה של האנציקליקה, המונה עשרה סעיפים, נגזר משלוש מילותיה הראשונות שמשמעותן "בין העניינים הרבים הטורדים (את הכס הקדוש)".

בראשית דבריו עמד האפיפיור על מקומה הייחודי של ארץ ישראל בראש דאגותיו, בשל המלחמה הנמשכת בה והגורמת לסבל אנושי כבד (סעיף 1). הוא הביע את דאגתו מהרס מבנים קדושים ואת חששו מפגיעה במקומות הקדושים המרכזיים (סעיף 2). האפיפיור עמד על מאמצי הוותיקן למנוע את הקרבות עוד בטרם פרצו, וקבע כי שלום יושג רק אם יתבסס על עקרונות האמת והצדק (סעיפים 3 ו-4). האפיפיור התייחס לסיוע שמגיש הכס הקדוש לנפגעי פעולות האיבה ולפעולותיו למענם במדינות הקתוליות (סעיף 5), וכן עמד על חשיבות התפילה למען שלומם ולמען שלומם של המקומות הקדושים (סעיפים 6 ו-7). הוא הפציר במקבלי ההחלטות לשים את לבם לירושלים ולהעניק ערובות מתאימות לביטחונם ולשלומם של המקומות הקדושים בה, וציין את הצורך בהבטחת גישה חופשית לכל המקומות הקדושים בארץ ישראל ובמתן ערובות שיבטיחו את חופש הפולחן בה (סעיף 8). האפיפיור סיים את האנציקליקה במשאלה כי העלייה לרגל של הנוצרים למקומות הקדושים תתחדש בקרוב (סעיף 9).

אנדרטת אוסקר שטראוס

אנדרטת אוסקר שטראוס (באנגלית: Oscar S. Straus Memorial) היא אנדרטה הממוקמת במשולש הפדרלי, ברחוב 14, בין שדרת פנסילבניה ושדרת החוקה בוושינגטון הבירה בירת ארצות הברית.

האנדרטה הוקמה לזכרו של אוסקר שטראוס - היהודי הראשון שכיהן כשר בממשלת ארצות הברית (שר המסחר והתעסוקה) בתקופת כהונתו של נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט, בין השנים 1906–1909.

האנדרטה מורכבת ממזרקה נמוכה העשוייה שיש עליה כתוב שמו של שטראוס והכיתוב "מדינאי, סופר, דיפלומט", ומשני צדדיה שני פסלים: הראשון - פסל אישה לבושה גלימה המכונה "צדק" והמסמלת את חופש הדת בארצות הברית, והשני - פסל גבר וילד המכונים "היגיון". הילד אוחז בידו ארנק, מפתח ופטיש, המסמלים את הקפיטליזם והעבודה - אשר שטראוס פעל לפתחם.

האנדרטה הוקמה על פי תוכנית של האמן הגרמני אמריקאי אדולף אלכסנדר ויינמן בשנת 1947. כיום האנדרטה ממוקמת בסמוך לכניסה לבניין רונלד רייגן.

דבר המלך במועצה

דבר המלך במועצה (באנגלית: King's Order-in-Council) הוא כינוי לשיטת חקיקה שנהוגה בבריטניה, בממלכות חבר העמים הבריטי, ובעבר ברחבי האימפריה הבריטית. שיטת חקיקה זו נהגה גם במנדט הבריטי על פלשתינה-ארץ-ישראל, ואף שהיא אינה נהוגה בישראל, חוקים שנחקקו על-פיה בתקופת המנדט עדיין תקפים במדינת ישראל, לפי החלטת מועצת המדינה הזמנית ב-1948, ובכפוף לתיקונים שקבעה המועצה, ושנוספו על ידי הכנסת במשך השנים.

האדיקט של נאנט

האֶדִיקְט (צו) של נָאנְט (Nantes) פורסם באפריל 1598 על ידי מלך צרפת אנרי הרביעי, על מנת להעניק לפרוטסטנטים של צרפת (שנקראו גם הוגנוטים) זכויות דת מהותיות במדינה שנחשבה עד אז לקתולית. הצו הביא לסופן את מלחמות הדת הצרפתיות, שנמשכו כמחצית המאה וגרמו לשסע רחב ולקורבנות רבים בחברה הצרפתית.

סיבה מרכזית למתן הצו היה דאגתו של המלך לאחדות הנושאים האזרחיים. הצו בעצם הפריד את האחדות האזרחית מהאחדות הדתית, ובפעם הראשונה התייחס אל הפרוטסטנטים כשווים ולא ככופרים או פלגנים. באותה מידה העמיד הצו כשוות-ערך גם את החילוניות והעלה על נס את הסובלנות.

בהביעו תמיכה בחופש המצפון לאזרחים, גרם הצו למתן זכויות שונות לפרוטסטנטים כמו חנינה, הכרזה מחודשת על זכויותיהם (כולל הזכות לעבוד בכל תחום ואף בשירות המדינה), הזכות להעלות תלונות על קיפוח ישירות בפני המלך וכן פירוט של כמאה מקומות בטוחים עבור הפרוטסטנטים, כמו לה רושל (La Rochelle).

החוק הסובלני נחשב לחדשני בזמנו באירופה, שבה רווח המנהג שעל האזרחים להאמין באותה אמונה דתית כמו השליט, תוך הסתמכות על הפתגם הלטיני שהוטבע בשלום אוגסבורג "Cuius regio, eius religio" ("למי השלטון - לו הדת").

כאמור אחת המטרות העיקריות של הצו הייתה לסיים את מלחמת האזרחים בצרפת, שנמשכה כמחצית המאה וגרמה לשסעים רבים ולקורבנות בחברה הצרפתית.

למלך אנרי הרביעי היו גם סיבות אישיות לתמיכה בצו: טרם עלותו על כס השלטון הוא עצמו הוגדר כפרוטסטנטי (אמו הייתה פרוטסטנטית גאה) והנושא היה תמיד קרוב ללבו. הוא המיר את דתו בפעם הראשונה בטבח ליל ברתולומאוס הקדוש (שבו נטבחו עשרות אלפי הוגנוטים) כדי להציל את חייו. לאחר מכן חזר לפרוטסטנטיות. בשנת 1593 המיר המלך את אמונתו בקתוליוּת, כדי לבסס את מעמדו כמלכהּ של האומה הצרפתית כולה, והיטב נחרתה אמרתו "Paris vaut bien une messe" ("פריז מצדיקה אפילו מיסה קתולית"). הצו הוכתר כהצלחה עם השיבו את השקט והאחדות לעם הצרפתי למשך שנים רבות.

הצו של אנרי הרביעי בנוי מטקסטים בסיסיים, כאשר הטקסט העיקרי, הכולל יותר מתשעים סעיפים, מבוסס על חוזי שלום שנכשלו ושגובשו עקב אירועים שונים בשנים שקדמו לפרסום הצו. הצו כולל גם 56 סעיפים "מיוחדים" הדנים בזכויותיהם וחובותיהם של הפרוטסטנטים. למשל: המדינה הצרפתית מתחייבת להגן על פרוטסטנטים השוהים בחו"ל בפני האינקוויזיציה. הדברים הגיעו עד כדי כך שהאפיפיור קלמנס השמיני טען עם פרסום הצו כי סעיף זה "צולב אותו".

בפועל, הצו חיזק את מעמדה של הקתוליוּת כדת המרכזית בצרפת: הפרוטסטנטים לא קבלו שום הנחה מתשלום המעשר הנהוג וחויבו לכבד את החגים הקתוליים וכן מנהגים שונים הקשורים לנישואין. הרשויות הגבילו את חופש הפולחן של הפרוטסטנטים לאזורים גאוגרפיים מחוץ לחומות העיר. בהקשר זה בלט בהיעדרו מן הצו יחס המדינה לדתות היהודית והמוסלמית.

הצו המקורי נעלם עם השנים. בארכיון הלאומי בפריז נותר רק עותק מקוצר ומעודכן על ידי הכמורה והפרלמנט, אשר נחתם ב-1599. עם זאת, עותק מן הצו המקורי נשלח בזמנו לז'נבה הפרוטסטנטית למשמרת והוא שמור שם עד היום.

המהפכה האיראנית

המהפכה האיראנית (השם בפרסית: انقلاب ۱۳۵۷ ایران, בתרגום לעברית: מהפכת 1357 באיראן - בהתאם ללוח השנה המוסלמי או انقلاب بهمن ۵۷ בתרגום לעברית: מהפכת [חודש] בהמן [שנת] 57) היא מהפכה שהתרחשה בשנת 1979, שהפכה את איראן ממדינה אוטוקרטית, פרו-מערבית, מונרכית, תחת שלטונו של השאה מוחמד רזה פהלווי, לרפובליקה אסלאמית-תיאוקרטית תחת שלטון האייתוללה ח'ומייני. למהפכה היו שני חלקים: בחלקה הראשון גורש פהלווי מהמדינה על ידי קואליציה של אנשי דת מוסלמים, פעילים ליברלים ואנשי שמאל. בחלק השני, המכונה המהפכה האסלאמית, הועלה לשלטון האייתוללה ח'ומייני.

מוחמד רזה פהלווי הועלה לשלטון מאז 1941, אך החל לקחת חלק מרכזי בהנהגת המדינה רק ב-1953, לאחר הפיכת 1953. לאור ההפיכה בסיוע מערבי (בריטניה וארצות הברית) שהחזירה את השאה למלוכה [דרוש מקור], החל העם לראות את השאה כמנהיג בובות של המערב. במהלך שנות ה-60 וה-70 סבל שלטונו מהתנגדויות שונות מצד אנשי דת, בני המעמד הבינוני ואנשי שמאל. בני המעמד הבינוני והשמאל ראו את שלטונו של השאה כבזבזני וכלא שוויוני מספיק, התנגדו לחוקי הצנזורה הנוקשים, למאסרם של מאות פעילים פוליטיים קומוניסטים וכורדים ולפעולת הסאוואכ, המשטרה החשאית של השאה שנתפסה כאכזרית. אנשי הדת מצדם, התנגדו לשלטונו לאור המהפכה הלבנה הפרו-חילונית והמערבית שהנהיג. בנוסף, התנגדו אנשי הדת למדיניות קידום מעמד האישה אשר נחווה כאיום הולך וגובר על מעמדם של רבים מהגברים במדינה וכן קידום זכויות המיעוטים, תוך פגיעה בערכי דת האסלאם. המשותף לכלל הצדדים: אנשי דת, בני המעמד הבינוני ואנשי שמאל שאפשר את המהפכה ואת חבירת הגורמים השונים, היה זיהוי השאה כפועל בשירות המערב ואותם הערכים אותם ניסה המערב לקדם, בכל הקשור לשוויון, חופש הפולחן, חירויות הפרט בדגש על נושאי מגדר, כל זאת לאחר ההפיכה הצבאית בצ'ילה (1973), ובתקופה בה התנועות האנטי-מערביות, אנטי-ליברליות, אנטי-אמריקאיות והאנטי-קולוניאליסטיות התחזקו בעולם השלישי.

בשנת 1978 החלה סדרה של מחאות אלימות, שהוצתה בעקבות כתבה בעיתונות הרשמית אשר תקפה את ח'ומייני בהיותו סוכן בריטי ו"משורר הודי מטורף" הפועל בשירות המערב להפיל את משטר השאה. לחציו של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר בנוגע להפרת זכויות האדם מצד המשטר, גרמו לשאה לא להורות על אמצעים אלימים לפיזור ההפגנות ולאפשר את קיומן, למרות עצות יועציו הצבאיים. המחאות הקטנות שהחלו, צברו אט אט תאוצה כשיותר ויותר אזרחים מצטרפים ויצרו גל מחריף של אלימות קשה, עד שב-12 בדצמבר מילאו יותר משני מיליון איש את רחובות הבירה טהראן. חלק גדול מהמחאות רוכז בכיכר אזאדי בעיר. הצבא החל להתפורר כאשר חיילים סירבו לפתוח באש כנגד מפגינים והחלו לתמוך בהם. נראה כי השאה סמך על ארצות הברית שתגן על שלטונו ולא היה מודע לחומרת המצב, בשל הימצאותו בשלביה הסופיים של מחלת הסרטן. השאה הסכים להציג חוקה מתונה יותר, אך היה אז מאוחר מדי לפשרות. רוב האוכלוסייה כבר התלהטה להפיל את שלטונו המערבי של השאה תוך קריאה להביא לסופה של המונרכיה. השאה, בעצת שגרירות ארצות הברית, בריטניה וצרפת עזב את איראן לגלות ב-16 בינואר 1979, והותיר את המדינה בידי ממשלה זמנית בראשות שאפור בח'תיאר. בח'תיאר ביקש להפעיל את הצבא נגד המפגינים, אך נכשל מאחר שהשאה כבר עזב את איראן ולא היה ניתן להשיגו לקבלת צו ההוראה לצבא לאישור דיכוי המרד. ח'ומייני שב לאיראן מצרפת ב-1 בפברואר. הוא הוחזר על ידי קבוצת מתנגדי השאה מבעוד מועד, ויצר את הרפובליקה האסלאמית כאשר הוא עומד בראשה כמנהיג הרוחני.

כפועל יוצא של המהפכה השתנו לגמרי יחסי ישראל-איראן. בתקופת השאה היו אלה יחסים חמים וידידותיים תוך שיתוף פעולה מסחרי וצבאי, ואילו לאחר המהפכה הם הפכו ליחסי עוינות. עם זאת, בשנותיה הראשונות של המהפכה עדיין נמשכו קשרים בלתי רשמיים מאחורי הקלעים, בעיקר במישור הצבאי, בין היתר במכירת אמצעי לחימה ישראליים לאיראן במהלך מלחמת איראן-עיראק, ובפרשת איראן-קונטראס. בעקבות המהפכה התערער גם מצבה של הקהילה היהודית באיראן.

הרפובליקה הליברלית בצ'ילה

הרפובליקה הליברלית הוא הכינוי המקובל לתקופה בהיסטוריה של צ'ילה שהחלה בשנת 1861 עם קריסת הרפובליקה השמרנית ואשר נמשכה עד ל-1891, עת הסתיימה מלחמת האזרחים ועלה כוחו של הקונגרס בפוליטיקה הצ'יליאנית והחלה תקופת הרפובליקה הפרלמנטרית.

כהונתו בנשיאות של חוסה חואקין פרס, מועמדה של מפלגת המיזוג הליברלי שמרני, בין השנים 1861 - 1871, הייתה האחרונה בפרק בהיסטוריה של צ'ילה שזכה לכינוי "תקופת העשורים" (Época de los Decenios), על שם משך כהונתן הכפולה, בת 10 שנים, של הנשיאים פרייטו, בולנס, מונט ופרס.

מעט לאחר תחילת כהונתו של פרס, בשנת 1864, השתתפה צ'ילה במלחמת ספרד-אמריקה הדרומית. במסגרת העימות תמכה צ'ילה בהתנגדותה של פרו לכיבוש איי צ'ינצ'ה (Chincha) העשירים בגואנו בידי ספרד. חלקה של צ'ילה במשבר החל עם סרובה לצייד ספינה ספרדית בפחם, בנימוק כי המחצב מהווה אספקה צבאית ואינו אפשרי בשם הנייטרליות הצ'יליאנית בסכסוך. בתגובה הטיל האדמירל הספרדי מצור ימי על צ'ילה, ועל אף שלמעשה היה בכוחו להטיל מצור על נמל ולפראיסו בלבד, הרי ששיתוקו של נמל עיקרי זה הסב לצ'ילה נזק כלכלי משמעותי. ב-17 בספטמבר, יום לפני חגיגת עצמאותה של צ'ילה, סירבו הצ'יליאנים לכבד ספינה ספרדית בנמל ולפראיסו במטח כבוד ושבוע לאחר מכן, ב-24 בספטמבר 1865, הכריזה צ'ילה מלחמה על ספרד. עוד בטרם חברו פרו וצ'ילה באופן רשמי הנחיל הצי הצ'יליאני תבוסה צורבת לזה הספרדי בקרב פפודו (Papudo) ב-26 בנובמבר 1865, בעקבותיה התאבד האדמירל הספרדי על סיפון ספינתו. בתחילת דצמבר נחתם הסכם צבאי בין צ'ילה ופרו ובאמצע ינואר הכריזה גם פרו מלחמה על ספרד. ב-31 בינואר 1866 הפגיז הצי הספרדי את נמל ולפראיסו, שרף את העיר והשמיד את צי הסוחר הצ'יליאני. משם פנו הספרדים לנמל קייאו הפרואני המבוצר. בו בזמן הצטרפו גם אקוודור ובוליביה לברית כנגד ספרד, והצי המשותף הועמד תחת פיקודו של איש הצבא והנשיא הצ'ילאיני לשעבר בלנקו אנקלדה. ב-2 במאי 1866 התחולל קרב קייאו, אולם הוא לא הוכרע צבאית בצורה ברורה. לאחר הפגזת הנמל נסוגו הספרדים ובכך הסתיים העימות.

תנופת ההתפשטות שהחלה בימיו של הנשיא מונט נמשכה. במדבר אטקמה, החלה הפקה מואצת של מלחת, הצורה הטבעית של חנקות, כגון אשלגן חנקתי, ושל נחושת בניהול בוליביאני. בו בזמן בדרום הכריז הצרפתי אורלי-אנטואן דה טואנן על הקמת ממלכת אראוקניה ופטגוניה. על אף שמדינה זו מעולם לא נוסדה למעשה, עוררה הפרשה את רעיון השליטה האופרטיבית בטריטוריות הדרומיות, שנמצאו תחת השפעה אינדיאנית. בשנת 1865 התיר חוק פרשני של החוקה את חופש הפולחן.

בשנת 1871 נבחר פדריקו ארסוריס סניירטו (Errázuriz Zañartu) לנשיאות. במהלך תקופת נשיאותו בא הקץ על המיזוג הליברלי שמרני והליברלים באו בברית פוליטית עם המפלגה הרדיקלית (Partido Radical) ביוצרם את הברית הליברלית (Alianza Liberal). תחת השלטון הליברלי נערכו מספר שינויים בחוקת 1833 שרובם חיזקו את הקונגרס על חשבון הנשיאות, כגון צמצום הקוורום הדרוש בקונגרס, צמצום סמכויות הנשיא, והקלה ביכולת הפיקוח של הקונגרס על השרים. בה בעת החל הטיפול בסדרה של נקודות חיכוך בין הכנסייה למדינה, שנקראו "שאלות תאולוגיות" (cuestiones teológicas). הקוד הפלילי אושר בשנת 1874 ושנה לאחר מכן הועבר החוק שארגן את מערכת המשפט שביטל את זכויות היתר הקורפורטיביות (פוארו) הכנסייתיות.

חופש דת

חופש הדת הוא החופש של כל אדם לבחור בדת מסוימת, להאמין בה, לנקוט את כל הפעולות שאמונתו מחייבת, להימנע מכל הפעולות שאמונתו אוסרת, והכול כדי להגשים הלכה למעשה את אמונתו. חופש הדת כולל את חופש הפולחן הדתי, את החופש להתפלל על פי מצוות הדת, את הזכות להמיר את הדת, את הזכות להטיף לדת ולהפיצה ברבים, ואת החופש מדת.

חופש הדת נמנה בין זכויות האדם האוניברסליות המוכרות בהגות הליברלית וההומניסטית ובידי האו"ם.

חוקת ארצות הברית

חוקת ארצות הברית (באנגלית: United States Constitution) היא החוק העליון, כלומר המסמך המשפטי הגבוה והמחייב ביותר במערכת החוקים של ארצות הברית. שלושת הפרקים הראשונים בחוקה מבססים את שלטון החוק ומפרידים בין כוחות שלוש הרשויות שבממשל הפדרלי: רשות מחוקקת, שהיא הקונגרס בעל שני הבתים, הרשות המבצעת, שבראשה עומד נשיא ארצות הברית, ורשות שופטת, שבה בית המשפט העליון הוא הסמכות. ארבעת הפרקים האחרונים מעצבים את עיקרון הפדרליות - כינונו של ממשל מרכזי שיפקח על איחוד המדינות המכונה ארצות הברית.

החוקה אומצה ב-17 בספטמבר 1787 על ידי ועידת החוקה שנערכה בעיר פילדלפיה, פנסילבניה, ואושרה לאחר מכן בוועידות במספר מדינות שונות. החוקה נכנסה לתוקף רשמית כשנתיים לאחר מכן, במרץ 1789. לחוקה מספר תיקונים והוספות: עשרת התיקונים הראשונים, שאושרו על ידי שלושה רבעים ממדינות ארצות הברית בשנת 1791, ידועים כמגילת הזכויות. בסך הכללי, לחוקה המקורית יש 27 תיקונים, אך עיקריה נותרו בעינם ללא שינוי.

עד היום, החוקה מדריכה את החברה האמריקאית בענייני חוק, פוליטיקה וממשל. לאורך ההיסטוריה, חוקת ארצות הברית השפיעה ונתנה השראה בינלאומית לביסוס חוקות במדינות אחרות. הקלף המקורי עליו נכתב המסמך שמור ומוצג בבניין הארכיון הלאומי של ארצות הברית בוושינגטון הבירה.

חילוניות

חילוניות היא אידאולוגיה שסוברת שיש לאדם זכות להיות חופשי משליטה דתית וכן מכפייה דתית של הממשל ושנהלי הממשל ומוסדותיו צריכים להתקיים בנפרד מהדת ו/או אמונות דתיות בתוך מדינה שהיא נייטרלית בענייני אמונה.

ישנם הוגי חילוניות הביקורתיים כלפי אדיקות דתית וטוענים שדת משתמשת באמונות טפלות במקום בהגיון ובשיטות מדעיות ובכך מונעת את ההתקדמות האנושית. החילוניות עושה שימוש בפילוסופיה היוונית ובפילוסופיה הרומית, במרקוס אורליוס ואפיקורוס וכן בהוגי הנאורות כדני דידרו, וולטר, תומאס ג'פרסון ותומאס פיין. ובאנשים בעלי מחשבה לא דוגמתית: אתאיסטים ואגנוסטיקנים כמו ברטראנד ראסל, רוברט ג. אינגרסול, אלברט איינשטיין, סם האריס וריצ'רד דוקינס.

התפיסה האירופית לחילוניות הנקראת 'לאיסיטה', טוענת שהחילוניות היא תנועה החותרת למודרניזציה, ולהתבדלות מערכים דתיים ומסורתיים. סוג זה של חילוניות, ברמה חברתית או פילוסופית, לפעמים מתרחש גם בזמן שאין ביטוי מדיני או משפטי לחילוניות, כמו במדינות: ישראל, נורווגיה והממלכה המאוחדת. בארצות הברית, התפיסה היא שהחילוניות המדינית הגנה על הדת מהתערבות של הממשלה. בזמן שחילון חברתי הוא פחות שכיח במדינות שונות, תנועות פוליטיות או חברתיות תומכות בחילוניות מסיבות שונות.

את המונח "חילוניות" (secularism) טבע הסופר הבריטי ג'ורג' הוליוק ב-1846, הוליוק המציא את המונח כדי לשקף את השקפתו הרואה סדר חברתי הנפרד מהדת, מבלי לבטל או לבקר בצורה פעילה את האמונה הדתית. כאגנוסטיקן הוליוק טען כך:

על אף שהמושג היה חדש, הדעות שעליהם היה מבוסס המושג היו קיימות לאורך ההיסטוריה. לדוגמה שיטתו הפילוסופית של אבן רושד, שכללו הפרדה בין דת לפילוסופיה.

בארי קוזמין מהמוסד לחקר החילוניות בחברה ובתרבות מפצל את החילוניות לשני סוגים: חילוניות חזקה וחילוניות חלשה. לפי קוזמין, "הדוגל בחילוניות חזקה מתייחס לטענות דתיות כלא-לגיטימיות מבחינה אפיסטמולוגית, שאין להן הצדקה על ידי היגיון או ניסיון." לעומת זאת, ההשקפה של החילוניות החלשה היא "השגה של אמת מוחלטת הייתה בלתי אפשרית ולכן ספקנות וסובלנות צריכים להיות עקרונות העולים על הערכים בשיחה על מדע ודת."

טטרסטן

רפובליקת טטרסטן (רוסית: Республика Татарстан, טטרית: Татарстан Республикасы) היא רפובליקה (ממשל מחוזי חצי אוטונומי) בפדרציה הרוסית. שטחה משתרע על כ-67,836.2 קמ"ר, אוכלוסייתה מונה כ-3,786,500 (2010). הקבוצות האתניות הגדולות ביותר ברפובליקה הן הטטרים (58.5%) ורוסים (39%), כשמרבית הטטרים הם מוסלמים.שתי השפות הרשמיות בטטרסטן הן טטרית ורוסית. הרפובליקה כוללת 43 אזורים, 20 ערים ו-21 יישובים עירוניים. בירתה של טטרסטן היא העיר קאזאן.

טרנסילבניה

טרנסילבניה (ברומנית: Transilvania או Ardeal, בהונגרית: Erdély, בגרמנית: Siebenbürgen, בניב הסקסונים הטרנסילבנים:Siweberjen, בטורקית: Erdel, בסלובקית: Sedmohradsko או Transylvánia, בפולנית: Siedmiogród) היא אזור היסטורי המשתרע לאורך חלקה המערבי והמרכזי של רומניה.

יהודה עציון

יהודה עציון (נולד בל' בכסלו תשי"ב, 29 בדצמבר 1951) הוא מחנך, מחבר ועורך ספרים ישראלי. היה ממנהיגי המחתרת היהודית ועל מעשיו בה הורשע בקשירת קשר לביצוע פשע, בגרימת חבלה חמורה, באחזקת נשק ובפעילות בארגון טרור.

יחסי אלג'יריה–הוותיקן

יחסי אלג'יריה–הוותיקן הם היחסים הדיפלומטיים שבין הרפובליקה האלג'יראית הדמוקרטית העממית לבין מדינת קריית הוותיקן.

הייתה בעבר ובעיקר בראשית המאה ה-21 מתיחות בין שתי המדינות על רקע ביקורת מצד הוותיקן על אלג'יריה וההגבלות שהוטלו על קתולים באלג'יריה

ליטניה

ליטניה, סוגה ספרותית, שירית, שעיקרה שירת תחינה, תפילת תחנונים ומזמורי בקשות.

מקור המלה ביוונית, Litanea, ובצורה קצת שונה באיטלקית, Litania. הליטניה שימשה בשירה הליטורגית הנוצרית ועקבותיה נמצאים גם ביצירות של משוררים ידועים.

הליטניה בצורתה העברית, שירת התחנון, בנויה על בקשה שמבקש הש"ץ ועל המענה הכאילו פזמוני, החוזר על עצמו, שמשיב לו קהל המתפללים. בעוד שבליטורגיה הנוצרית שימשה הליטניה בעיקר כתפילה נגד אסונות טבע, נגד מחלות ומגיפות, ונגד כל מיני מרעין בישין - הרי שבליטורגיה היהודית והעברית הליטניה שימשה לתחנון על צורכי ציבור דתיים, כגון חופש הפולחן היהודי תחת כובשים זרים ועוד. בתפילות ה"הושענות" הקדומות, ביניהן אלה של אלעזר הקליר נעשה שימוש בצורת הליטניה, של בקשת הש"ץ ותשובה חוזרת של קהל המתפללים.

הגלגול המודרני של הליטניה, כלומר חזרת הש"ץ והיענות השומעים, חילחל אל השירה המודרנית האירופית. בשירה העברית החדשה עשה המשורר אבא קובנר שימוש מודרני בליטניה. בפואמה שלו "אדמת החול", שהיא תגובתו השירית על ביקורו בצפון-מזרח ברזיל, באמצע שנות החמישים של המאה העשרים, מובאים שירים רבים בצורת הפניה אל האליל המקומי, שאנגו, הבנויים בצורת הפנייה של היחיד ומענה הציבור, החוזר ומחרה אחריו.

מריה יוזפה, ארכידוכסית אוסטריה

מריה יוזפה, ארכידוכסית אוסטריה (בגרמנית: Maria Josepha von Österreich; 8 בדצמבר 1699 - 15 בנובמבר 1757), הייתה בתו של יוזף הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ואשתו של אוגוסט השלישי, מלך פולין.

סובלנות

סוֹבְלָנוּת, הוא מונח מילוני וערך אנושי, שמשמעותו הנוהג של אדם או קבוצה להתייחס בכבוד, בהבנה ובהיעדר אפליה כלפי השונים ממנו מבחינה חברתית, תרבותית או דתית, גם אם הוא אינו מסכים עם דעותיהם, התנהגותם או אמונתם.

פולנים

פולנים (בפולנית: Polacy - שם ברבים: פולאצי, ביחיד זכר: Polak, ביחיד נקבה: Polka) הם עם וקבוצה אתנית סלאבית מערבית (לפי שפתה) שמולדתה היא פולין. מספר בני העם הפולני בפולין הוא 37,310,000 מתוך אוכלוסייה של 38,538,000 תושבי המדינה (לפי המפקד ב-2011).

המושג מתייחס גם לכל אזרחי פולין, ללא הבדל מוצא אתני, כפי שנקבע בפתיח לחוקת רפובליקת פולין. המוצא האתני נחשב לעניין פרטי של כל אזרח.

בשנת 2002 מנה מפקד האוכלוסין בקרב תושבי פולין כ-253,300 בני "מיעוטים לאומיים" ו"אתניים". עם "המיעוטים הלאומיים" נמנים 147,094 גרמנים, 47,640 בלרוסים, 27,172 אוקראינים, 12,731 צוענים (בני רומה), וכן ליטאים, רוסים, סלובקים, יהודים, צ'כים וארמנים. הממשלה הפולנית מכירה רשמית כ"מיעוטים אתניים" בצוענים, למקה טטרים, והקראים.בגבולותיה הנוכחיים של פולין כלולים כמה אזורים היסטוריים המאוכלסים כעת בפולנים: ויילקופולסקה (פולין גדול), מאלופולסקה (פולין קטן), מזוביה (בפולנית - מזובשה), שלזיה (בפולנית: שלונסק), פומרניה (בפולנית: פומוז'ה), קויאבה (בפולנית: קויאבי), וארמייה, מזוריה ופודלסיה (בפולנית: פודלאשה).

לעם הפולני פזורה גדולה באירופה. חלק מהפולנים בחו"ל מתגוררים באזורים שהשתייכו בעבר למדינה הפולנית בשלביה ההיסטוריים - באזורים שכנים בבלארוס, בליטא, באוקראינה, ברוסיה, ובצ'כיה, וחלקם הם מהגרים שהתיישבו בארצות השונות - כולל הארצות הנזכרות לעיל, גרמניה, אוסטריה, צרפת, בלגיה, בריטניה, לטביה, רומניה, אמריקה הצפונית, אמריקה הלטינית ואוסטרליה.

בשנת 1960 כללה העיר שיקגו, אילינוי שבארצות הברית את הקיבוץ הגדול ביותר של פולנים אחרי ורשה. בשנת 2012 נראה שניו יורק תפסה את המקום השני אחרי ורשה, עם 55,581 מהגרים מפולין, ו-163,269 אמריקאים ממוצא פולני. בשיקגו נספרו 45,959 מהגרים פולנים ו-126,346 אמריקאים ממוצא פולני. בימינו הריכוז העירוני הגדול ביותר של פולנים נמצא במטרופולין השלזי שבמרכזו העיר קטוביץ, עם 7 מיליון תושבים. פסטיבלים פולנים מתקיימים בערים בחו"ל בעלי ריכוז של תושבים פולנים כגון מילווקי, ויסקונסין, שיקגו, אילינוי ומלבורן באוסטרליה.בסביבות שנת אלף שבט הפולאנים המערביים מוויילקופולסקה, שחי באזורים סביב גייץ', גנייזנו ופוזנאן הצליח לאחד סביבו שבטים לכיים נוספים תחת משפחת פיאסט ועל ידי כך והקימו את המדינה הפולנית הראשונה.

הפולנים כקבוצה אתנית מדברים את השפה הפולנית מקרב שפות הלכיות המערב סלאביות. רוב רובם משתייכים לדת הנוצרית הרומית-קתולית (95% מאזרחי פולין), ומיעוט מתוכם הם נוצרים פרוטסטנטים ונוצרים אורתודוקסים. בנוסף חיים בפולין יהודים, כעת בני מיעוט קטן ושהיוו לפני השואה מיעוט גדול, והטטרים-ליפקה שהם מוסלמים סונים. בפתיח חוקת פולין מצוינת אסירות התודה של הפולנים להישגי אבותיהם, ולמורשת הנוצרית שלהם. לפולין יש הסכם מיוחד המסדר את היחסים בין המדינה לכס הקדוש ברומא העומד בראשות הכנסייה הרומית-קתולית.

פולסא דנורא

פולסא דנורא (במקור: פולסי דנורא) הוא טקס-קללה קבלי. מהות הטקס היא תפילה לכך שהמקולל ימות במהרה, מידי שמיים. לקללה מספר נוסחים המבוססים באופן חופשי על מספר קטעים מספר הזוהר. נראה שטקס הקללה חייב להתנהל בנוכחות עשרה אנשים (מניין).

פנסילבניה

פנסילבניה (שם מלא: "הקהילייה של פנסילבניה" - באנגלית: the Commonwealth of Pennsylvania להאזנה (מידע • עזרה)) היא מדינה בארצות הברית, ואחת מארבע מדינות הנושאת את הכינוי "קהילייה" (commonwealth).

פנסילבניה מכונה "מדינת אבן הפינה" בשל מרכזיותה במאה ה-19 בשגרה ובכלכלה של 13 המושבות. בעיר פילדלפיה שבפנסילבניה הוכרזה עצמאותה של ארצות הברית וכן נחתמה החוקה.

פנסילבניה ידועה בקהילות המתגוררות ב"ארץ ההולנדית" - האמיש והמנוניטים.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.