חופה וקידושין

ביהדות, המונח חופה וקידושין מציין את הדרך לקשירת קשר של נישואים ביהדות.

הנישואים ביהדות מתבצעים בשני שלבים: הקידושין (או ה"אירוסין" בלשון המשנה) והנישואין. בעבר, בזמן המשנה והתלמוד, הזמן בין האירוסין לנישואין היה ממושך (כשנה), ואילו מאז ימי הביניים הוא קוצר לכדי דקות בודדות. על כן נוצר מוסד שהחליף אותו, המחייב פחות, המכונה "שידוכין" (ובעברית מודרנית נקרא גם אירוסין).

ההלכה אוסרת קיום יחסי אישות בין גבר ואישה שאינם נשואים על ידי חופה וקידושין. יש אף הסוברים שאיסור זה הוא מדאורייתא.

Hatunajew
חופה יהודית במוסקבה

שידוכים

V06p505001 Chuppah

שלב השידוכים איננו בעל משמעות הלכתית, אך הוא תוקן על מנת לאפשר שלב של קשר בין בני-הזוג ובני משפחותיהם, ובהתאם לכך לא יידרש גט על מנת להתיר את הקשר - כמחליפו של שלב ה"קידושין" שקוצץ.

נהוג לקיים טקס בנוכחות המשפחה וחברים קרובים ובו, בין השאר, שוברים צלחת חרס (מקביל לשבירת הכוס תחת החופה).

בקהילות רבות נהוג לחתום על שטר תנאים ובו מעוגנות התחייבויות כספיות הדדיות של בני-הזוג ומשפחתם הקשורות למימון החתונה ועזרה כספית לזוג הצעיר.

קידושין

מעשה הקידושין, המכונה גם אירוסין, הוא הפעולה הגורמת לאישה להפוך מאישה פנויה לאישה נשואה, "אשת-איש", לכל דבר. לפיכך, הקידושין הם השלב המשמעותי ביותר במהלך החתונה היהודית. משמעות הקידושין היא שהאשה אסורה מרגע זה על כל איש אחר ואין קידושין נוספים תופסים בה, ככל אישה נשואה, אך עדיין אסרו אותה חכמים על בעלה עד שיכתוב לה כתובה, ויקויים טקס הנישואין, שעיקרו הוא אמירת "שבע-ברכות", עמידה תחת החופה וייחוד בפני שני עדים כשרים.

כיום נהוג לקדש תחת החופה באמצעות טבעת. האיש אומר לאישה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", ועונד את הטבעת על אצבעה.

תקופת האירוסין הייתה במקורה תקופה ארוכה, ובימי המשנה והתלמוד נהוג היה שאורכה יהיה כשנה. משך הזמן הארוך נועד לאפשר לבני הזוג להתכונן, בעיקר כלכלית, לקראת החתונה וחייהם החדשים. בימי הביניים צומצמה תקופה זו לכדי דקות בודדות, עקב מקרים שבהם ברחו החתנים והשאירו את הנשים בעגינותן.

כתובה

V03p128a01 Ketubah
כתובה מהמאה ה-18

כבר אחרי שלב הקידושין, הבעל חייב לאשתו בעיקר הכתובה (מאתיים זוז לבתולה, מאה זוז לאלמנה וגרושה), אך אין הוא חייב ברוב המחויבויות הכספיות הנוספות הרשומות בכל כתובה. למרות זאת, אם הבעל מוסר לאשתו בשלב הקידושין כתובה הוא מחויב מיד בכל תנאי הכתובה.

נישואין

השלב השני הוא הנישואין, המונח בתלמוד הוא "כניסה לרשות הבעל". שלב זה בפשטות הוא כניסת האישה, למטרת נישואין, לביתו של הבעל. ההתייחדות של שני בני הזוג בביתם שלהם היא זו שיוצרת את הנישואין הגמורים.

ישנן מספר שיטות הלכתיות כיצד לבצע את המעבר לשלב זה, וכיום מקובל לשלב את השיטות השונות בתוך תהליך החופה. השלבים שמסמלים את כניסת הבעל לרשותו הם: הכניסה תחת לחופה וכניסה ל"חדר ייחוד".

בהלכה קיום הנישואין מחייב את בני הזוג בחיובים שונים זה לזה למשל חיוב הבעל לפרנס את אשתו, או זכות מעשה ידיה לבעלה.

עטרות חתנים וכלות

עטרות חתנים וכלות הם קישוטים שנהגו להניח בעבר בעת החופה.

החתן היה מניח על ראשו עטרה של הדס או של ורד. הכלה ענדה בראשה עטרה של זהב בה הייתה מצוירת ירושלים של זהב, עליה היה החתן מניח טלית צבעונית.

לאחר עליית אספסיאנוס על ירושלים, אסרו חז"ל את עטרות החתנים בכלל ואת עטרות הכלות כשהן עשויות מדברים יקרים (כן נאסרה נגינה בכלי הנגינה אירוס), והביאו ראיה לכך מהכתובים "נפלה עטרת ראשנו" (איכה, ה', ט"ז) ו"הסיר מצנפת והרים העטרה" (ספר יחזקאל, פרק כ"א, פסוק ל"א), כיוון שהוסרה המצנפת מראשו של כהן גדול בחורבן - יש להרים את העטרה מראשיהם של החתנים.

טקס החופה בימינו

חתונה בפלג השול של חסידות ברסלב, בשכונת מאה שערים בירושלים

מנהגי החופה משתנים בין העדות השונות. בקהילות רבות נהוג לעלות כמה ימים לפני החופה לבית הקברות ולהזמין את קרובי המשפחה שנפטרו לטקס החופה. האשכנזים נוהגים לערוך את החופה תחת כיפת השמים לסימן ברכה: "והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים" (בראשית, כ"ב, י"ז). רבים נוהגים לערוך את טקס הנישואים במילוי הלבנה (החצי הראשון של החודש העברי).

את הטקס עורך רב, המכונה "מסדר הקידושין". וזאת על פי תקנה עתיקה שנועדה להבטיח כי הטקס יתבצע על פי הכללים ההלכתיים. תקנה נוספת דורשת נוכחות של מניין בטקס. בעדת ביתא ישראל נהוג טקס הקשרה.

נהוג שהחתן (ובקהילות מסוימות מסדר הקידושין) פורש הינומה על ראש הכלה (טקס זה מכונה "באַדעקן‎" ). המנהג נובע מהפסוק: "ותקח הצעיף ותתכס" (בראשית, כ"ד, ס"ה) שנאמר לגבי פגישת רבקה ויצחק. לדעות מסוימות יש בשלב זה אלמנט של נישואין ולכן מקפידים שהעדים נוכחים בשלב זה. סיבה נוספת למנהג הכיסוי בהינומה הוא: שמחד מותר להסתכל בתכשיטי הכלה אך מאידך אסור להסתכל בפניה[1].

נוהגים לברך את הכלה: "אחותנו, את היי לאלפי רבבה" (בראשית, כ"ד, ס')[2]. לאחר מכן החתן ממשיך לכיוון החופה, ויש כלות הנוהגות להתפלל תפילת כלה. לאחר מספר דקות או בסוף תפילת הכלה, מצטרפת אליו הכלה, תוך שהם מובלים על ידי הורי החתן והכלה.

נהוג ללוות את הכלה לחופה, והליווי נחשב לגמילות חסדים, הקרויה הכנסת כלה. ההלכה היא שאם אין מספיק אנשים שמלווים את הכלה לחופה, צריך להפסיק אפילו באמצע לימוד תורה כדי ללוות את הכלה.

מעשה ברבי טרפון שישב ושנה לתלמידים ועברה כלה לפניו, צוה עליה והכניסה בתוך ביתו ואמר לאמו ולאשתו רחצוה וסכוה וקשטוה ורקדו לפניה עד שתלך לבית בעלה.

אבות דרבי נתן נוסחא א פרק מא ד"ה מעשה ברבי

בעניין הריקוד שנהגו לרקוד לפני הכלה כשליוו אותה לחופה ישנה מחלוקת בתלמוד:

כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי "לדבריכם, אפילו חגרת ואפילו סומא, יאמרו כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה מדבר שקר תרחק!" אמרו להן בית הילל לבית שמאי "לדבריכם, הרי שלקח מקח רע מן השוק, יגננו בפניו או ישבחנו בפניו, הוי אומר ישבחנו בפניו". מכאן אמרו חכמים, שתהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.

Chupah closeup
חופה בבית כנסת בוושינגטון

פורשים מבעוד מועד יריעה על גבי עמודים (החופה), ומוליכים את החתן אליה כשפניו לצד המזרח, נהוג לערוך את החופה בשעות הערב, לאחר השקיעה או ממש לפניה.

כזכר לחורבן בית המקדש יש שנוהגים לתת אפר בראש החתן במקום הנחת התפילין - "אפר תחת פאר".

שתי האמהות והשושבינות (ולמנהג אחר: שני הורי הכלה) מוליכות את הכלה לקראת החתן. יש שנוהגים שהכלה סובבת את החתן שלוש או שבע הקפות מתחת לחופה, לקיים את "נקבה תסובב גבר", אך מנהג זה קיים רק בעדות אשכנז וכיום נפוץ פחות. אחר כך, הכלה נעמדת לימינו של החתן והרב המקדש עומד כשפניו למזרח.

מְסַדר הקידושין מברך שתי ברכות: ברכה על כוס יין או מיץ ענבים ("בורא פרי הגפן"), וברכה על מצוות הקידושין המכונה ברכת אירוסין. נוסח הברכה: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותינו וצִוָנו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין; ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין". הרב נותן לחתן לשתות מהכוס, ואז מעבירים את הכוס לאם הכלה שנותנת לכלה לשתות מהכוס.

החתן פונה לכלה ואומר לה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" ועונד טבעת על אצבע יד ימין של הכלה. עדי הקידושין חייבים לראות את שלב נתינת הטבעת, אחרת המעשה לא תקף, ויש לחזור עליו. נהוג שלאחר נתינת הטבעת אומר הקהל: "מקודשת! מקודשת!".

השלב הבא הוא מתן הכתובה. לפני מתן הכתובה נהוג שהרב, או אדם אחר, קורא את הכתובה בקול, ולעיתים אף מתרגם אותה מארמית, על מנת שהציבור יבין את הכתוב. כיום, במקומות רבים נוהגים לקצר ולקרוא רק חלק מן הכתובה. החתן מוסר לכלה את הכתובה, והעדים מאשרים בחתימת ידם כי ראו את המסירה. רבים נוהגים שהעדים חותמים לפני החופה על שטר הכתובה.

אחרי נתינת הכתובה מברכים שבע ברכות על כוס יין. נותנים לחתן לשתות, והוא עצמו נותן לכלה לשתות מהכוס.

לבסוף, החתן מזכיר את חורבן בית המקדש באמירת "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים, קל"ז, ה'-ו') ושובר כוס זכוכית. יש המקדימים שלב זה ומבצעים אותו בין הקידושין לקריאת הכתובה, או לפני שהחתן מסיים לומר את הפסוק, בין היתר כדי להימנע מצימוד פרץ השמחה של סיום הטקס לאזכור החורבן. למרות שהמנהג נועד להיות רגע רציני לזכר החורבן, במשך הדורות נהפכה שבירת הכוס לנקודת שיא בטקס, שבה מכריזים "מזל טוב" ופוצחים בשירה. שבירת הכוס הפכה גם לסמל של החתונה היהודית.

חדר ייחוד

לאחר טקס החופה נהוג בקהילות האשכנזיות והתימניות ללוות את החתן והכלה לחדר ייחוד, שם הם שוהים ביחד לבדם במשך זמן מה. לרוב נהוג שהם גם אוכלים שם, לאחר שצמו והתענו במשך כל יום חופתם. בשאר קהילות ישראל לא נוהגים מנהג זה, ומסתמכים על התייחדות החתן והכלה בליל הכלולות.

סעודת מצווה

מקובל לקיים אחרי החופה סעודת מצווה גדולה, מלווה בריקודים ולעיתים בדרשות ונאומים. לאחר ברכת המזון נהוג לברך שוב שבע ברכות על כוס יין. בקרב יהודי גאורגיה נהוג לאחר החופה ריקוד קבלולי (מהמילה העברית "קבלה" במובן של "קבלת פנים") עם לחם כלולות הנקרא אף הוא קבלולי.

ברכת בתולים

בחיבורי הגאונים מובאת ברכה הנאמרת על בתולי כלה:

ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר צג אגוז בגן עדן שושנת העמקים בל ימשול זר במעין חתום, על כן אילת אהבים שמרה בטהרה וחוק לא הפרה, ברוך אתה ה' הבוחר בזרעו של אברהם.

כפי הנראה ברכה זו הייתה נאמרת לאחר בעילת המצוה בפעם הראשונה בשעה שהיה החתן מוצא דם.

אמנם מתשובות הרמב"ם עולה שהמנהג היה שהחתן אינו יוצא מביתו במשך שבעת ימי המשתה שלאחר החתונה, ובשבת הציבור היה נאסף לשם להתפלל או לברכו, ואחד מהם היה מברך ברכה זו על כוס יין ועל בשמים.

יש שביקרוה בשל האזכור הפומבי של הבתולים ואף ביטלוה, כדוגמת רבינו תם והרמב"ם.

הרמב"ם ראה בכך דבר מגונה ופעל לבטלו, הוא כתב על ברכה זו: ". ומעניין אותה (הברכה) הנקראת ברכת בתולים, הרי היא ברכה לבטלה בלא ספק, נוסף להיותה מנהג מגונה מאד, שיש בו מחוסר הצניעות ומזניחת קדושת הדת וטהרתה מה שאין למעלה ממנו, רצוני לומר אותה התקהלות מגונה, שקוראים קידוש הבתולים. ואסור למי שיש בו יראת שמים או צניעות לבוא אליו בשום פנים.[3]"

להלכה בשולחן ערוך הביא שיש לומר ברכה זו, וברמ"א אף הוסיף שיש שכתבו לאומרה על הכוס.[4] בימינו מנהג רוב בני אשכנז לאומרה שלא על הכוס בלא שם ומלכות.[5]

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ליקוטי מהרי"ח חלק ג' דף קל
  2. ^ קיצור שולחן ערוך סימן קמ"ז
  3. ^ שו"ת הרמב"ם פאר הדור סימן קכט
  4. ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ס"ג, סעיף א'
  5. ^ ספר מראה כהן פרק י' אות יא בשם החכמת אדם.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

אירוסים

אירוסים או לחלופין אירוסין, הם הסכמה לחתונה, והתקופה שבין הצעת הנישואים לחתונה.

במובן הלכתי אירוסים הוא השלב שבין הקידושין לנשואים, שבזמני עבר נערכו בנפרד, וביניהם הפריד זמן רב (כיום נערכים שלבים אלו בהפרש זמן קצר במהלך חופה וקידושין).

בית הדין הרבני ביוהנסבורג

בית הדין הרבני ביוהנסבורג (אנגלית: Johannesburg Beth Din) הוא בית דין רבני של אגודת הקהילות (אנגלית: Union of Orthodox Synagogues, בקיצור UOS) שהיא הארגון היהודי האורתודוקסי ביוהנסבורג. סמכות בית הדין נפרשת אל מספר מדינות באפריקה.

לצד שירותי בית דין כערכאה משפטית, וסידורי מעמד אישי כסידור חופה וקידושין, נישואים וגירושין (עריכת גט), מפעיל בית הדין גם מערכת כשרות.

בית הדין מפעיל מערכת לרישום נישואין, ואולמות בתי הכנסת האורתודוקסיים בדרום אפריקה, מתנים את קיום השמחה באישור רשמי מבית הדין על כשרותם של הנישואין.

בית הדין מפעיל עמוד אינטרנט במסגרת האתר של אגודת הקהילות, באמצעות דף זה, יכולים הגולשים לקבל תשובות בנושאי: אימוץ, גיור, גיטין, נישואין, ודין תורה.

ברכת אירוסין

בִּרְכַּת אֵרוּסִין, בהלכה היהודית, היא ברכה שמברכים בשעת הקידושין המכונים גם "אירוסין", שהם השלב הראשון מתוך שניים במיסוד הנישואים, (קידושין וחופה).

בזמן המשנה והתלמוד מעשה הקידושין היה בנפרד ממעשה הנישואין - החופה, וביניהם הייתה שהות גדולה של כשנה. בתקופה זו אסור לזוג לקיים יחסי מין קודם שברכו "ברכת חתנים" המכונים היום "שבע ברכות", כפי מאמר חז"ל: "כלה בלא ברכה, אסורה לבעלה כנידה" (תחילת מסכת כלה).

כיום שהקידושין נעשים בצמוד לחופה נוהגים לברך ברכה זאת בחלקה הראשון של החופה.

גמילות חסדים

ביהדות גְּמִילוּת חֲסָדִים הוא כינוי לכמה מצוות המחייבות עזרה לזולת בגופו ובממונו, והתחשבות באחר. בין מצוות אלו יש למנות: ביקור חולים, הכנסת כלה, לוויה וקבורת המת, ניחום אבלים ועוד.

חז"ל הפליגו בשבחה של מצווה זו ואמרו שעליה העולם עומד, ושכרה שמור לעולם הבא. מצוות גמילות חסדים חשובה יותר ממצוות צדקה, מפני שצדקה נעשית רק על ידי ממון ורק לעניים, ואילו גמילות חסדים היא בין בגופו בין בממונו, ונעשית אף לעשירים ולמתים שלא כמצוות צדקה.

האירוסין והנישואין בזמן המשנה והתלמוד

שינויים רבים ישנם בין האירוסין והנישואין בזמן המשנה והתלמוד לבין האירוסין והנישואין כיום. בעוד שטקס האירוסין שימש בזמן המשנה והתלמוד ככינוי לקידושין, הרי שבזמננו משמש האירוסין כינוי למעמד הצעת נישואין וגמר קשרי שידוכים. מעמד הנישואין התקיים בצורה שונה, וכך גם הזמן שבין האירוסין לנישואין ובין הקידושין לנישואין התארך לפעמים על פני כמה שנים.

למרות השינויים הרבים, הקשורים בעיקר לנורמות שונות, לבעיות טכניות שונות (כמו למשל גזירות מלך שרירותיות) ולירידת הדורות, בהלכות אין כל שינוי, וכשאר הסוגיות ההלכתיות, הלכות חופה וקידושין הנהוגות כיום נכתבו בשולחן ערוך על סמך המשנה והתלמוד.

הקלויז בפראג

הקלויז בפראג (ביידיש: קלויז, או קלויזן; מכונה גם בית הכנסת קלאוז או קלאוס-שול) הוא אחד מבתי הכנסת המרכזיים ההיסטוריים של הקהילה היהודית בפראג. הוא ניצב בסמוך לבית העלמין היהודי העתיק בעיר, ושימש באופן רשמי כבית הכנסת של "החברה קדישא של קהילת פראג".

פנים בית הכנסת נהרס במהלך מלחמת העולם השנייה, והוא שימש במהלכה כמחסן של המוזיאון היהודי המרכזי, גוף שהוקם בתקופת הכיבוש הנאצי על מנת להציג פריטים מהתרבות של העם היהודי שהוכחד לאחר ביצוע "הפתרון הסופי".

כיום משמש בית הכנסת כאחד מחללי התצוגה של המוזיאון היהודי בפראג, ומוצגים בו חפצים הקשורים במנהגים ובטקסים היהודיים: ברית מילה, בר מצווה, חופה וקידושין ועוד.

חברה קדישא

חברה קדישא (מארמית: חברה קדושה - חבורה העוסקת בקדושה), לעיתים קרובות חברא קדישא גומלי חסד של אמת, או ח"ק גומלי חסדים, היא הארגון המופקד לצורכי המת ולקבורתו על פי ההלכה בקהילות יהודיות. איזכור לחברה זה מופיע כבר בתלמוד. במסורת היהודית הדבר מכונה "חסד של אמת" שכן מת לא יכול לגמול טובה למטפליו. בקהילות התקיימו בעבר גם ארגוני חסד אחרים שנודעו כ"חברה קדישא" – לחינוך יתומים, טיפול בחולים וכיוצא בזה – אך השם מזוהה כמעט בלעדית עם האחראים על הקבורה.

חדר ייחוד

חדר ייחוד הוא נוהג בנישואים הלכתיים לפיו חתן והכלה שוהים לבדם במקום מסוים לאחר החופה וקידושין. נוהג זה מקובל ביהדות אשכנז, ונחשב שם הכרחי מבחינה הלכתית כדי להחשיב את הזוג כנשוי כדת וכדין, אך לא בכל יהדות ספרד.

חופה

חופה, במובנה המודרני, היא יריעה פרוסה על גבי ארבעה עמודים שתחתיה מקיימים את טקס חופה וקידושין. החופה משמשת לעיתים גם לתהלוכות של הכנסת ספר תורה.

חציצה

בהלכה היהודית חציצה היא שכבה היוצרת הפרדה בין שני גופים, במקום בו נדרש חיבור ביניהם, לדוגמה בין גוף האדם למי מקווה בשעת טבילה.

מושג החציצה משמש במספר נושאים הלכתיים בהם קיים מעבר בין מצבים הלכתיים שונים, כדוגמת: טבילה במקווה, נטילת ידיים, טבילת כלים וקידוש ידיים ורגליים בבית המקדש, בכל נושאים אלו במידה וקיימת חציצה, פעולות המעבר השונות אינם בעלות תוקף, ונדרשת חזרה עליהם לאחר הסרת החציצה.

חתונה

חתונה היא הכינוי של טקס הכניסה בברית הנישואים. טקס זה נערך בצורות שונות בתרבויות ובדתות שונות, וגם במסגרת תרבות מסוימת מתקיימות דרכים מגוונות לעריכתו. בני הזוג הנישאים, מכונים "חתן" ו"כלה", ובתום הטקס הם נקראים "בעל" ו"אישה", וקיימת ביניהם זיקה המעוגנת בחוק. יש מקומות בהם הטקס מתפצל לטקס רשמי (דתי או אזרחי) ולמסיבה וארוחה, ויש כאלה בהם חוגגים את שניהם ביחד. בדרך כלל החברה או המדינה מחייבת את קיומו של טקס מחייב על מנת לאפשר את שינוי המעמד האישי מרווקים לנשואים. בחברות שמרניות אסור לחיות חיי אישות ולהתגורר ביחד לפני טקס זה.

יש המכנים את יום הנישואין ה-25 בשם "חתונת הכסף", את יום הנישואין ה-50 בשם "חתונת הזהב", וכאשר בני הזוג יחגגו את יום הנישואים בפעם השישים, תקרא חגיגה זו "חתונת היהלום".

נישואים

נישואים (מקובלת גם הצורה "נישואין") הם מיסוד קשר בין בני זוג. לעיתים קרובות, זוג יינשא לפני הבאת ילדים לעולם, אך אין קשר הכרחי בין השניים. ההגדרה המדויקת של נישואים השתנתה לאורך ההיסטוריה ובתרבויות שונות, אך אפשר להגדיר כמה מאפיינים עיקריים: נישואים יוצרים קשר פומבי ומחייב בין אנשים שאינם קרובי משפחה מדרגה ראשונה; לקשר הנישואים השלכות חברתיות, משפטיות ודתיות.

הנישואים מסדירים שלושה מישורים של סטטוס הנישואים:

דרך יצירת הנישואים

מערכת זכויות וחובות המהוות את תוכן הנישואים

דרך להפקעת הנישואיםהסדרת הנישואים נעשית בשתי דרכים נפוצות:

נישואים במסגרת דתית, שבהם בני הזוג מקיימים את התהליך הנדרש לנישואים מתוקף דתם או שמוסד דתי מקנה לנישואים את מעמדם.

נישואים אזרחיים, שבהם המדינה, כגוף חילוני, מקנה לנישואים את מעמדם.

נר נשמה

נר נשמה הוא מנהג יהודי של הדלקת נר לציון זיכרון של אדם שנפטר שמקובל כסגולה לעילוי נשמתו.

סברי מרנן

סָבְרֵי מָרָנָן (בארמית: הקשיבו, מורַי) היא פנייה של מברך ברכה אל ציבור השומעים שיוצאים על ידו ידי חובתם, ומשמעותה היא פנייה לשומעים להקשיב לברכה. פנייה זו יכולה להאמר בכל מקום בו מברך ברכה מוציא אחרים ידי חובתם, אך נאמרת בדרך כלל קודם לברכת בורא פרי הגפן: באמצע הקידוש וההבדלה, ולעיתים גם קודם לתחילת טקס חופה וקידושין הפותח בברכת הגפן. בקרב עדות המזרח מקובל להשיב לפנייה במילה "לחיים".

המנהג נזכר לראשונה במדרש תנחומא, שבו נאמר: "וכן שליח צבור כשיש בידו כוס של קדוש או של הבדלה, והוא אומר סברי מרנן, ואומר הקהל: 'לחיים', כלומר כי לחיים יהא הכוס".

בהגהות לשולחן ערוך נאמר: "ויאמר סברי רבותי רוצה לומר סוברים אתם לצאת בברכה זו". בקיצור שולחן ערוך נאמר: "כשמברך על היין בתוך הסעודה, ויש שם גם אנשים אחרים, יאמר: סברי רבותי, רצונו לומר, תנו דעתכם לשמע, כדי שיפסיקו מאכילתן לשמע הברכה".

רב

רב הוא מורה התורה וההלכה ביהדות. באופן מסורתי תפקדו הרבנים גם כאחראים על השיפוט וכאליטה האינטלקטואלית בקהילה היהודית. בתקופה המודרנית הוגדר תפקידם מחדש בעיקר לתחום הדת. בקבוצות חרדיות ממשיכים רבנים להחזיק בסמכויות רבות ולעיתים אף יותר משהיו להם בעבר.

שבע ברכות

שבע ברכות (מכונות גם ברכות נישואים או ברכת חתנים) הן ברכות הנאמרות בטקס הנישואין היהודי וכן במשך "שבעת ימי המשתה" שלאחר החתונה. הברכות נאמרות בסיום הסעודה, לאחר ברכת המזון.

שבעת ימי המשתה הם שבעה ימים לאחר החתונה, שבהם נהוג לערוך בכל יום סעודה לכבוד החתן והכלה. מכיוון שסעודות אלו מסתיימות באמירת "שבע ברכות", נהוג לכנות את הסעודות עצמן "שבע ברכות".

שבעה

שבעה הוא מנהג אבלות יהודי החייבים בו קרובי הנפטר במשך שבעת הימים מאז הלווית קרובם.

תנאים (אירוסים)

תנאים הם מנהג קדום שהונהג בקהילות ישראל, הנערך בין זוג מאורס, בו שני הצדדים מתחייבים לקבל על עצמם מספר תנאים הקשורים ליחס בין החתן והכלה ולנישואיהם. התנאים כוללים בין היתר את התאריך שבו לכל המאוחר תתקיים החתונה, ואת ההתחייבות הכספית של כל אחד מן הצדדים לטובת בני הזוג. התנאים מהווים התחייבות קניינית, ובמקרה של הפרת התנאים (ביטול השידוך) משלם הצד המפר סכום כסף כפיצוי. התנאים נחתמים בשטר על ידי עדים.

תענית בכורות

תענית בכורות היא מנהג יהודי שבו בכורים צמים בערב פסח (י"ד בניסן) מהבוקר עד ליל הסדר. לא בכל הקהילות פשט המנהג, ולדוגמה אצל יהודי תימן אין הוא נהוג.

למעשה, כיום נוהגים רוב הבכורים לאכול בסעודת מצווה (כגון זו של סיום מסכת) אשר האכילה בה דוחה את הצום, בגלל היות הצום רק מנהג, ובכך פוטרים את עצמם מהמשך הצום. הורים להם ילד בכור אשר אינו יכול לצום נוהגים לצום בשביל הילד.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.