חוסיין (בן עלי)

חוסיין בן עליערבית: حسين بن علي; תעתיק מדויק: חֻסַין בן עלי) הוא בנם הצעיר של עלי בן אבי טאלבח'ליף הרביעי באסלאם) ופאטמה, בתו של מוחמד; הוא מייסד השיעה. חוסיין ואחיו, חסן בן עלי, היו מבני משפחתו האהובים ונכדיו של הנביא מוחמד. הוא נהרג יחד עם תומכיו על ידי שליחיו של הח'ליף יזיד הראשון, בנו של מֻעאויה אבן סופיאן, יריבו המר של עלי, בכרבלא שבעיראק.

בתקופתו היה מאבק על ההנהגה בין צאצאי החליף הרביעי לבין בית אומיה על הנהגת האסלאם. הח'ליף יזיד הראשון רצה הכרה מחוסיין שהוא (יזיד) המנהיג הלגיטימי של העולם המוסלמי ואילו חוסיין רצה לתבוע את השלטון מידי יזיד. חוסיין נקרא על ידי אנשי כופה, אשר תמכו בהנהגה של משפחת הנביא את הקהילה שם. כאשר נודע הדבר לאבן סעד, מנהיג העיר כופה, הוא יידע את יזיד על כך. יזיד שלח את ראש צבאו שמר (شمر) כדי לעצור את שיירתו של חוסיין, שכללה נשים, ילדים וטף, מלהגיע לכופה.

זכרו של חוסיין נשמר עד היום בקרב השיעים. הללו מציינים את יום מותו על ידי צום וטקסי זיכרון ומעלים הצגות (תעזיה, בערבית: "נחומים") שבהן מזכירים את כל ההיסטוריה הדתית של האנושות עד לאירוע בכרבלא. ישנם חלקים בעולם השיעי שבמהלך טקסים אלה אף מכים עצמם עד זוב דם. יום זה נקרא עשוראא', לפי המסורת השיעית מלשון "עשר", משום שמותו חל ביום 10 בחודש המוסלמי מוחרם, שנת 61 להג'רה.

חוסיין בן עלי
حسين بن علي
AlhossainSVG
לידה 8 בינואר 626
אל-מדינה
פטירה 10 באוקטובר 680 (בגיל 54)
בית אומיה כרבלא, הח'ליפות האומיית
מקום קבורה עיראק כרבלא, עיראק
שושלת האימאמים השיעים
כינוי חוסיין אְבן עלי, סייד א-שֻהדאא' (אדון הקדושים המעונים), אבו עבדאללה
אב עלי בן אבי טאלב
אם פאטמה בת מוחמד
צאצאים עלי בן חוסיין
האימאם השיעי ה־3
66910 באוקטובר 680
(כ־11 שנים)

קרב כרבלא

צבאו של יזיד הגיע אל חוסיין, הסיט אותו מדרכו והביא אותו אל מישורי כרבלא, שם החל המצור על שיירתו של חוסיין במטרה למנוע ממנו להגיע לכופה. חוסיין לא נכנע וביום העשירי יצא לקרב נגד צבאו האדיר של יזיד. על פי המסורת השיעית, לאחר שחוסיין נתפס בידי אנשי צבא יזיד, רבים סירבו ונמנעו מלהוציא אותו להורג, אז שמר ירד מסוסו, בכוונה לשסף את גרונו של חוסיין בחרבו תוך כדי שחוסיין משתטח בפניו בתפילה לאלוהים. אולם רגע לפני שגרונו שוסף חוסיין שאל את שמר "האם התפללת היום?", מה שזעזע את שמר שכן לא ציפה שמישהו במצב שכזה ישאל שאלה כזו. אז נעשתה עצירה לתפילה השלישית ביום. לאחר מכן, שמר חזר לסיים את שהתחיל, ורגע לפני ההוצאה להורג אמר: "אני נשבע באלוהים שאני חותך את הראש שלך בזמן שאני יודע שאתה נכדו של שליחו של אללה וכי אתה הטוב שבאדם גם מהאב וגם מהאם" הוא ערף את ראשו של חוסיין בן עלי עם החרב שלו והרים את הראש. אנשיו של בן סעד בזזו את כל חפצי הערך מגופו של חוסיין. כל אנשי שיירתו של חוסיין נהרגו ביום זה, מלבד בנו החולה של חוסיין, עלי (המכונה "זין אל-עאבדין"), שהפך לאימאם הרביעי של השיעים. הגופות נשארו ללא קבורה במשך ארבעים יום, וניצולים ממשפחתו של חוסיין נלקחו כאסירים לאל-שאם (סוריה ולבנון היום).

כריתת ראשו ומשמעותה

ראשו של חוסיין נשלח ליזיד ושם הוצג לראווה בתור הסמל לניצחונו של יזיד על ההנהגה, ובכך גם היווה את ניצחונם של הסונים על השיעים שמאז הפכו למיעוט נרדף. גופתו של חוסיין נקברה בכרבלא, בסמוך למקום מותו. לפי המסורת ראשו הושב מדמשק ונטמן לצד גופו. השיעים (לפי השושלת הפאטמית) מאמינים שראשו של חוסיין נקבר תחילה בחצר מאהל יזיד (המסגד האומיי), ולאחר מכן הועבר מדמשק, לאשקלון ואז לקהיר. ישנה מסורת שלפיה נקבר ראשו של חוסיין במקאם א-נבי חוסיין, מבנה באשקלון שפוצץ ביולי 1950 בהוראת אלוף פיקוד הדרום דאז משה דיין.[1] בסמוך להריסות המבנה הוקם מרכז רפואי ברזילי. מדי שנה מגיעים למקום עשרות מאמינים שיעים, בעיקר מהודו ומפקיסטן.[2]

הקרב בכרבלא ומותו של חוסיין הטביעו את חותמם העמוק על האמונה השיעית, והפכו אותה ממפלגה המבקשת להחליף את השלטון, לתנועה דתית. על פי האמונה השיעית, חוסיין בחר למות בקרב שהיה בעצם אבוד מראש, כביטוי לאהבת האסלאם והגנה על אללה.

הערות שוליים

  1. ^ מירון רפפורט, המסע לפיצוץ המסגדים, באתר הארץ, 6 ביולי 2007
  2. ^ ראשו של נכד הנביא מוחמד קבור באשקלון, באתר וואלה! NEWS‏, 12 במאי 2008
עבד אל-מטלב
סבו
 
פאטמה בנת עמר
סבתו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עבאס
דודו
 
אבו טאלב
דודו
 
עבדאללה
אביו
 
אמינה
אמו
 
אבו בכר
הח'ליף ה-1
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ח'דיג'ה
אשתו
 
מוחמד
 
עאישה
אשתו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עלי
חתנו, האימאם ה-1
 
פאטמה
בתו היחידה עם צאצאים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חסן
האימאם ה-2
 
חוסיין
האימאם ה-3
10 באוקטובר

10 באוקטובר הוא היום ה-283 בשנה (284 בשנה מעוברת), בשבוע ה-42 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 82 ימים.

ארבעין

ארבעין (בערבית: اربعين, פירוש: ארבעים) הוא מועד שיעי הנחוג ב-20 בצפר, ארבעים יום לאחר צום העשוראא, יום האבל על מותו של האימאם חוסיין בן עלי, נכדו של הנביא מוחמד. על פי האסלאם, יום הזיכרון הראשון לנפטר חל כעבור ארבעים יום ממועד המוות.

בארבעין מוקירים השיעים את אומץ הלב של חוסיין ותומכיו, שצעדו לכרבלא כדי להתמודד עם בנו של הח'ליף האומי מועאויה אבן סופיאן, יזיד הראשון בקרב כרבלא. בראיית השיעים, התנגדות חוסיין לחוסר הצדק של השלטון האומי והיציאה לקרב על אף ידיעתו כי צבאו הקטן ינגף, מראה על מסירותו הרבה לצדק ולאסלאם הנכון. השיעים במאות הבאות לאחר מכן התקוממו לעיתים קרובות נגד השלטון הסוני בהשראת חוסיין.

הארבעין צוין לראשונה בשנת 681 לספירת הנוצרים (62 להג'רה), שנה לאחר מות חוסיין בקרב כרבלא. קרובות משפחתו של חוסיין ובנו החולה עלי, ששוחררו ממעצר בדמשק, עלו לקברו בעיר כרבלא בעיראק. אליהם חברו ג'אבר אבן עבדאללה העיוור ועטיה בן סעד.

ביום הארבעין עולים השיעים לרגל לעיר כרבלא שבעיראק, השלישית בקדושתה לאסלאם השיעי. מאמינים שיעים רבים זוחלים ברחובות כרבלא או נופלים אפיים בהתקרבם לקבריהם של חוסיין ושל אחיו עבאס אבן עלי.

בתקופת שלטון סדאם חוסיין הסוני נאסר ציון המועד. לאחר הפלישה האמריקנית לעיראק במרץ 2003, צויין המועד ברוב כבוד והדר באפריל.

בית המלוכה העיראקי

בית המלוכה העיראקי הוא ענף של השושלת ההאשמית, שמוצאה הנטען ממשפחת הנביא מוחמד. ראשיתו של בית המלוכה במלך חיג'אז חוסיין בן עלי. בנו פייסל הראשון, מלך עיראק הומלך על ידי האימפריה הבריטית על עיראק בשנת 1921. בן נוסף עלי בן חוסיין מחיג'אז הגיע לעיראק לאחר שאיבד את כתר חיג'אז במלחמה עם אבן סעוד בשנת 1925. ילדיהם של שניים אלו נישאו זה לזה, והיוו את בית המלוכה העיראקי.

קורותיו של בית המלוכה רצופות בטרגדיות משפחתיות, ובסך הכל מלכו על עיראק שלושה מלכים, שאיש מהם לא האריך ימים. ב-1958 ביצע קצין עיראקי בשם עבד אל-כרים קאסם הפיכה בבגדאד, ובמסגרתה נרצחו שני השרידים האחרונים לבית המלוכה העיראקי, המלך פייסל השני והעוצר לשעבר עבד אל-אילה. כיום קיים טוען לכתר, הנסיך ראאד, אך סיכוייו לזכות בכתר קלושים.

המאה ה-7

המאה ה-7 היא התקופה שהחלה בשנת 601 והסתיימה בשנת 700. זוהי המאה השביעית של המילניום הראשון. מאה זו נחשבת לתחילתם של ימי הביניים במזרח התיכון, והאירוע המשמעותי בתקופה זו הוא ייסוד האימפריה המוסלמית בעקבות כיבושי הערבים, אשר כבשו כליל את האימפריה הסאסאנית וחלקים גדולים מהאימפריה הביזנטית והביאו את האסלאם לכל רחבי המזרח התיכון וחלקים מאירופה.

במערב אירופה התבססה השושלת הקרולינגית שמרכזה בצרפת שהחליפה את השושלת המרובינגית. נציגה המפורסם ביותר של השושלת הזאת הוא קארל הגדול, מייסד האימפריה הרומית הקדושה בראשית המאה ה-9.

בדרום אמריקה המשיכה לפרוח תרבות המאיה שהייתה בתור הזהב שלה. בסין עלתה שושלת טאנג ואילו המשיך המאבק בין המדינות השונות על השליטה בתת-היבשת.

המרד הערבי

המרד הערבי (ידוע גם בשם המרד במדבר, בערבית מוכר בשם המרד הערבי הגדול - الثورة العربية الكبرى) הוא מרד שהתקיים בחצי האי ערב בשנים 1916–1918, בהנהגתו של השריף חוסיין בן עלי, כנגד האימפריה העות'מאנית.

שורשיו של המרד בשנת 1908, בהפיכה שהעלתה לשלטון באימפריה העות'מאנית את הטורקים הצעירים, במקומו של הסולטאן עבדול חמיד השני. בעקבות ההפיכה גברה האפליה של התושבים הלא טורקים של האימפריה. בשנת 1914 הצטרפה האימפריה העות'מאנית למעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה. לאומנים ערבים בדמשק ובביירות נאסרו והוצאו להורג. הערבים חשו מאויימים גם בעקבות השלמתה של מסילת הרכבת החיג'אזית, שאיפשרה לטורקים להוביל כוחות במהירות לחצי האי ערב. בעקבות זאת נוצר קשר בין הבריטים, אויביהם של הטורקים, ובין השריף חוסיין בן עלי, בן המשפחה ההאשמית, שהיה שליט מחוז חיג'אז (حجاز, כיום מחוז בערב הסעודית) ושומר המקומות הקדושים במכה ובאל-מדינה.

הקשר התבטא בחליפת חמישה עשר מכתבים בין הנרי מקמהון (Henry McMahon), מושל מצרים מטעם האימפריה הבריטית, לבין השריף חוסיין. בחליפת מכתבים זו, הידועה בשם מכתבי חוסיין-מקמהון, ביקש השריף חוסיין, בתמורה לתמיכתו בבריטים במלחמתם באימפריה העות'מאנית, את תמיכת בריטניה בהקמת ממלכה ערבית גדולה אחת הכוללת את חצי האי ערב (למעט אזור נמל עדן בתימן), עיראק, סוריה (כולל לבנון) וארץ ישראל (פלסטין בלשונו). למעשה, כל שטח שהיה מיושב בערבים באותה תקופה, ואשר לא היה בהשפעה בריטית, נכלל בגבולות הממלכה הזו. השריף חוסיין ביקש להתמנות למלך הממלכה הערבית החדשה ולהיקרא "מלך הערבים" (ملك العرب).

הכוחות המורדים פעלו בראשות שני בניו של חוסיין בן עלי: עבדאללה ופייסל.

קצין הקישור בין המורדים לבין הבריטים היה לורנס איש ערב. לזכותו נזקפת הטקטיקה של ריתוק הכוחות הטורקים לעיר אל-מדינה ולמסילת הרכבת החיג'אזית, דבר שעזר לבריטים לכבוש את ארץ ישראל. ב-1917 הוביל לורנס את הערבים במבצע מזהיר לכיבוש עקבה.

חשיבותו של המרד הערבי בהנהגתו של השריף חוסיין שנויה במחלוקת. המרד לא סחף את ההמון הערבי אלא רק את בני השבטים הבדואים של חיג'ז שהיו נאמנים לשריף. בני השבטים האלה עסקו בעיקר בלוחמה זעירה ותקיפת שיירות, דבר שחייב את ממלכה העות'מאנית לרתק כוחות גדולים סביב חצי האי ערב. אף על-פי שכוחות ערבים בהנהגתו של השריף חוסיין השתתפו במספר קרבות גדולים נגד הטורקים, בכללם הקרב על עקבה, תרומתם למאמץ המלחמתי בזירה המזרח תיכונית הייתה זניחה ביחס למאמץ הבריטי. בנוסף, נראה שהמרד הערבי הקל במשהו על המצור על עדן, אם כי, בכל מקרה, בשלב שבו פרץ, התייצב המצב בעדן.אל כוחותיו של פייסל צורפו גם יחידות בריטיות וביניהן היו אפילו 37 יהודים מבגדד שבמהלך המלחמה ביקשו לעבור לגדודים העבריים אך סורבו.

עם תום מלחמת העולם הראשונה וכינון שלטון המנדט הבריטי על עיראק וארץ ישראל והצרפתי על סוריה ולבנון, גאתה תחושת המרירות בקרב העמים הערביים. בני חוסיין בן עלי מונו למלכי הממלכה הערבית של סוריה, עבר הירדן ועיראק, כגמול על עזרתו לבריטים במלחמה. על הממלכה הערבית של סוריה השתלטה במהרה צרפת והמלך הממונה, וכפיצוי מינו הבריטים את פייסל אבן חוסיין למלך עיראק.

השושלת ההאשמית

השושלת ההאשמית (בערבית: الهاشميون) היא שושלת מלוכה שמקורה בחיג'אז שבחצי האי ערב, ובניה מולכים בממלכת ירדן למן הקמתה ועד היום. במהלך מלחמת העולם הראשונה ומיד לאחריה יועדה השושלת ההאשמית למלוך במרבית שטחי האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון שנכבשו בידי בריטניה בתמורה לסיועם לבריטים במלחמה, ובני השושלת אכן מלכו לתקופות מוגבלות גם בחיג'אז, בסוריה ובעיראק. מאז 1958 נותר בידי המשפחה רק כס המלוכה הירדני, ונציגה הנוכחי במלוכה הוא עבדאללה השני, בנו של חוסיין מלך ירדן.

חג'אז

חִג'אז (בערבית: الحجاز) הוא אזור במערב ערב הסעודית. העיר המרכזית בחג'אז היא ג'דה, אך הוא מוכר יותר בשל העיר הקדושה למוסלמים שבו - מכה. כאזור, "החג'אז" הוא בעל משמעות היסטורית ופוליטית לעמים הערביים ולאסלאם.

פירוש השם חג'אז הוא "מחסום". חבל ארץ הררי זה משמש כמפריד גאוגרפי בין המישורים המדבריים של חצי האי ערב לבין ים סוף. החל במאה ה-7 היה האזור למרכז המדינה הערבית האסלאמית שהוקמה על ידי מוחמד וממשיכיו. אחרי שהועברה בירת המדינה לדמשק הפכה חג'אז לחלק מהח'ליפות האומיית ומאוחר יותר עברה תחת שליטת הח'ליפות העבאסית שבירתה הייתה בגדאד. בהמשך הייתה שנים רבות תחת שלטונן של מצרים ושל האימפריה העות'מאנית, אולם זכתה לתקופה קצרה של עצמאות פוליטית בראשית המאה ה-20. היה זה אחד מהאזורים שהוסתו למרוד בעות'מאנים על ידי לורנס איש ערב הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1916 הכריז חוסיין בן עלי, השריף של מכה, על עצמאות האזור, אולם בשנת 1924 נגזלו ממנו סמכויותיו על ידי אבן סעוד מנג'ד הסמוכה. הסיפוח היה שלב מכריע ביצירת ערב הסעודית.

חוסיין בן עלי

השריף חוסיין בן עלי בערבית: حسين بن علي (חֻסַין בן עלי) (1853 - 4 ביוני 1931) היה ראש השושלת ההאשמית המלכותית. שימש כשריף ואמיר של מכה בין 1908 ל־1917, אז הכריז על עצמו כמלך חג'אז ומלך כל הערבים, וקיוה לקבל את הכרת בריטניה בתמורה למרד שינהיג נגד האימפריה העות'מאנית (המרד הערבי). בשנת 1924 הכריז על עצמו כח'ליף. בשנה זאת גם הובסו כוחותיו שבמכה על ידי המלך עבד אל-עזיז אל סעוד. בעקבות התבוסה מסר את תאריו ותפקידיו לבנו הבכור עלי בן חוסיין מחיג'אז, אך גם הלה נאלץ לברוח מחג'אז מפני משפחת סעוד.

ירדן

ממלכת ירדן (בערבית: الأردنّ אל-אֻרְדֻן, השם הרשמי: المملكة الأردنّيّة الهاشميّة אָלְמָמְלָכָּה (א)לְאֻרְדֻּנִּיָּה (א)לְהַאשִמִיָּה, הממלכה הירדנית ההאשמית) היא מדינה השוכנת במזרח התיכון. היא גובלת בצפון בסוריה, במערב בישראל, בדרום בים האדום (מפרץ אילת) ובערב הסעודית, במזרח בערב הסעודית ובצפון-מזרח בעיראק.

כרבלא

כרבלא (ערבית: كربلاء, תעתיק מדויק: כַרְבַלַאא) היא עיר בעיראק, כ-100 קילומטרים דרומית לבגדאד.

בעיר כרבלא נהרג חוסיין בן עלי יחד עם 70 מבני משפחתו על ידי צבא השליט יזיד בן מעאויה מבית אומיה, באחד מהמאורעות החשובים לאסלאם בכלל ולשיעה בפרט. גופתו של חוסיין בותרה ונשלחה לחלקים רבים באימפריה האומיית כאקט של הפחדה כנגד מרד. מהיותה העיר בה התקיים הקרב הפכה כרבלא למוקד עלייה לרגל ולעיר קדושה לשיעים.

מכתבי חוסיין–מקמהון

מכתבי חוסיין–מקמהון (מכונים גם: "איגרות מק'-מהון") הם חליפת חמישה עשר מכתבים מהשנים 1915–1916 – ימי מלחמת העולם הראשונה, בין הנרי מקמהון, מושל מצרים מטעם האימפריה הבריטית, לבין השריף חוסיין בן עלי מהמשפחה ההאשמית, שהיה שליט מחוז חיג'אז ושומר המקומות הקדושים במכה ובאל-מדינה תחת השפעת האימפריה העות'מאנית. חליפת המכתבים הייתה משא ומתן רשמי-למחצה על התנאים שבהם יתמוך השריף חוסיין במרד ערבי במזרח התיכון נגד העות'מאנים, כך שישרת את האינטרס הבריטי באזור, תמורת התמנותו ל"מלך הערבים" (ملك العرب) על הממלכה הערבית החדשה. בעיני בריטניה, חליפת המכתבים לא הגיעה לכלל הסכם רשמי. בעיני הערבים, מכתבי חוסיין-מקמהון הם דוגמה לבוגדנות המערב[דרוש מקור] משום הסתירה, לטענתם, בין הנאמר במכתבים אלו לבין הסכם סייקס-פיקו והצהרת בלפור.

מלך ירדן

מלך ירדן הוא ראש בית המלוכה השולט על שטחי מדינת ירדן. המונרכיה הירדנית החלה בשנת 1921 וכוננה בעזרתם של הבריטים.

עלי בן חוסיין

עלי בן חוסיין (658–713) (בערבית: علي بن حسين) המכונה גם עלי בן חוסיין זין אל-עאבדין (בערבית: علي بن حسين زين العابدين; משמעות השם: היפה / הטוב שבמאמינים) היה האימאם השיעי הרביעי. הוא בנו של חוסיין בן עלי, ונינו של הנביא מוחמד. השיעים מחשיבים את עלי כאחד האימאמים האדוקים ביותר, ובעל ידע נרחב בתחום האסלאם.

עלי בן חוסיין מחיג'אז

עלי בן חוסיין (בערבית - علي بن حسين; 1879 - 13 בפברואר 1935) היה מלך חיג'אז והשריף של מכה בין אוקטובר 1924 לדצמבר 1925. הוא היה בנו הבכור של חוסיין בן עלי, מלכה הראשון של חיג'אז בזמן המודרני, וצאצא לשושלת ההאשמית. לאחר שאביו העביר לו את תאריו החילוניים, היה זכאי לשאת גם את התואר הדתי ח'ליפה, אך בחר שלא לעשות כן. צאצאיו היו בני משפחת המלוכה בעיראק, אך ענף זה של בית המלוכה הושמד במהפכת ה-14 ביולי 1958.

עשוראא

עשוראא (ערבית: عاشوراء, תעתיק מדויק: עאשוראא) הוא היום העשירי בחודש מוחרם, החודש הראשון בלוח השנה המוסלמי. ליום זה משמעויות שונות בעדות מוסלמיות שונות. בקרב הסונים הוא ידוע כיום של צום שאינו חובה, אולם הוא ביטוי לאדיקות דתית (صيام التطوّع, "ציאם אלתטווע"). הצום נמשך מן הזריחה עד השקיעה. בקרב השיעים הוא ידוע כיום אבל על מותו של האימאם חוסיין בן עלי.

פאן-ערביות

פאן-ערביות (בערבית: الوحدة العربية) היא תנועה הקוראת לאיחוד מדיני, חברתי וכלכלי בין העמים והמדינות הערביות במזרח התיכון. המונח קשור קשר הדוק ללאומיות הערבית. באופן מסורתי, הפאן ערביות אימצה זהות חילונית, סוציאליסטית, ואנטי מערבית. יש המרחיקים את שורשיו של הרעיון עד לשושלת האומאית הראשונה.

הרעיון נוסח לראשונה בספרו של נג'יב עזורי משנת 1905, "התעוררות הלאומיות הערבית" (בצרפתית: "Le réveil de la nation arabe"). הפאן-ערביות הוצגה לראשונה כאידאולוגיה פוליטית עצמאית על ידי חוסיין בן עלי, שריף מכה, אשר ביקש עצמאות מהאימפריה העות'מאנית בדמות מדינה ערבית, "ערב", שתשתרע על כל חצי האי ערב, בנוסף לשטחים בהן שוכנות היום עיראק, סוריה, ירדן, ישראל, לבנון והרשות הפלסטינית. ההתכתבות בין חוסיין לנציב הבריטי במצרים הנרי מקמהון, שהתנהלה בשנים 1915–1916, שנודעה כ"מכתבי חוסיין-מקמהון", הביאה לסיכום בין בריטניה והערבים לפיו בתמורה למרד מוצלח של הערבים בשלטון העות'מאני תתמוך בריטניה בתביעות לעצמאות ערבית. ואולם ב-1916 קבע הסכם סייקס-פיקו בין בריטניה וצרפת כי אזורי המפתח במזרח התיכון יחולקו בין המעצמות האירופיות ולא יימסרו לשלטון עצמי ערבי; עם תום מלחמת העולם הראשונה ב-1918, כשהאימפריה העות'מאנית קרסה, סירבה בריטניה לעמוד במלוא התחייבותה לערבים, לטענתם, והפכה, כצרפת, לשליטה בפועל בשטחי המזרח התיכון שנכבשו מהעות'מאנים באמצעות ייפוי כוח מחבר הלאומים - שיטת המנדטים. זאת מיד לאחר שהתקיימה ב-1920 למשך 4 חודשים הממלכה הערבית של סוריה בראשות פייסל בנו של חוסיין בן עלי שתבעה לעצמה את הטריטוריה המשתרעת על שטחי האוטופיה הידועה בשם סוריה הגדולה. "ערב" (מאוחר יותר, ממלכת ערב הסעודית), נוסדה בדרום המדברי, שנתפס אז כדל ערך ביחס לאזור הסהר הפורה. בנוסף, בריטניה הסתמכה על הצהרת בלפור משנת 1917 בבואה לנהל את ארץ ישראל כמנדט בריטי החל מ-1920. כתוצאה מכך, נדחתה פריצתה של הפאן־ערביות לקדמת הזירה הבינלאומית, ותחת זאת נפתחה תקופה של שליטה אנגלו-צרפתית בעולם הערבי.

גרסה פאן־ערבית מגובשת יותר מזו של חוסיין נרקמה בשנות הארבעים בסוריה על ידי מישל עפלק, מייסד מפלגת הבעת' (תחייה), אשר הושתתה על יסודות סוציאליסטים ופאשיסטים־איטלקיים. אידאולוגיה פאן ערבית הייתה ביסודם של מספר ניסיונות לאחד מדינות לאום ערביות לכדי ישות מדינית אחת, כאשר הבולטת ביניהן הייתה הרפובליקה הערבית המאוחדת אשר איחדה בין מצרים וסוריה וכללה ערבים דרוזים, סונים, שיעים ונוצרים. יש הטוענים כי גמאל עבדל נאצר, נשיא מצרים ופאן־ערביסט רדיקלי, מכאן המונח "נאצריזם" ראה באיחוד הסורי־מצרי (הריפובליקה הערבית המאוחדת - רע"מ) מדרגה ראשונה בדרך ליצירתה של מדינה כלל־ערבית בהנהגתו. בניגוד לפאן־אסלאמיזם, אשר קרא לאיחוד מדיני של המוסלמים על בסיס דתי, הפאן־ערביות הייתה חילונית לחלוטין, ורבים מתומכיה, ביניהם עפלק עצמו, היו נוצרים. באופן דומה, טארק עזיז, נוצרי קתולי ששימש סגן ראש ממשלת עיראק בתקופתו של סדאם חוסיין, היה פאן־ערביסט מובהק.

מפלגת הבעת' הפאן־ערבית היא מפלגת השלטון הנוכחית בסוריה, והייתה כזו גם בעיראק עד להפלת שלטונו של סדאם חוסיין בתום מלחמת עיראק. שיאה של התנועה הפאן־ערבית היה בשנות השישים, ואולם התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים פגעה קשות בתמיכה בה. הסכסוכים בין המחנה הרדיקלי (מצרים, סוריה, עיראק הבעת'יסטית) והמחנה המתון (ערב הסעודית, ירדן ועיראק ההאשמית), שהעצימו לנוכח המלחמה הקרה, כמו גם התעוררותו של רעיון הנרטיב הפלסטיני לצורך מימוש האידאולוגיה בא"י וחוסר היכולת של המשטרים הפאן־ערביים ליצור צמיחה כלכלית ראויה - כל אלה הביאו לכך שבשנות השמונים דעכה האידאולוגיה הפאן־ערבית, ותחתיה עלה האסלאמיזם.

פייסל הראשון, מלך עיראק

פייסל איבן חוסיין (נולד בין 1883 לבין 1885, נפטר ב-8 בספטמבר 1933) (בערבית: فيصل ابن حسين, תעתיק לעברית: פַיצְל אִבְּן חֻסֵין) היה לזמן קצר מלך הממלכה הערבית של סוריה בשנת 1920 ומלך עיראק משנת 1921 עד 1933. הוא היה בן לשושלת ההאשמית.

פרוטוקול דמשק

פרוטוקול דמשק היה מסמך מתקופת מלחמת העולם הראשונה, אשר ניתן לפייסל אבן חוסיין על ידי שתי אגודות הסתרים הערביות אל-פתאת ואל-עהד בעת ביקורו השני לדמשק שבמהלכו נועד עם בכירים טורקיים בקונסטנטינופול. אגודות הסתרים הכריזו שהן תתמוכנה במרד נגד האימפריה העות'מאנית אותו ארגן אביו של פייסל חוסיין בן עלי. האגודות התנו זאת בכך שהתנאים בפרוטוקול יועברו אל הבריטים. דרישות אלו, אשר הגדירו את הטריטוריה של מדינה ערבית עצמאית שתוקם במזרח התיכון ותכיל את כל האדמות של אסיה המערבית, הפכו מאוחר יותר למצע הדיונים במכתבי חוסיין-מקמהון.

ראזי, מלך עיראק

ראזי הראשון (21 במרץ 1912 - 4 באפריל 1939) (בערבית: غازي , תעתיק מדויק: ע'אזי) היה מלך עיראק משנת 1933 ועד שנת 1939. הוא נולד במכה (כיום בערב הסעודית) והיה בנם של פייסל הראשון, המלך הראשון של עיראק, ושל חזימה בנת א-שריף נאצר, מלכת עיראק.

היות שהיה הבן הראשון של פייסל, אחרי שלוש בנות, הוא נשאר תחת טיפולו של סבו חוסיין בן עלי, אשר שימש כשריף ואמיר של מכה בזמן שאביו היה עסוק במערכות ובמסעות. ועל כן גדל ראזי, בניגוד לאביו, כבחור ביישן וחסר ניסיון.

ראזי עזב את חיג'אז ופנה לעבר ירדן יחד עם כל השושלת ההאשמית בשנת 1924 לאחר שהמשפחה הובסה על ידי כוחותיו של אבן סעוד, ראש בית סעוד. באותה השנה הגיע ראזי לבגדאד והוכתר כנסיך כתר. ראזי הוכתר למלך עיראק לאחר מותו של אביו בדצמבר 1933. בסמוך לאחר מכן נישא לבת דודו, עאליה בנת עלי.

לאומנים פאן-ערבים התנגדו להשפעה הבריטית בעיראק, ולכן שלטונו של ראזי התאפיין במתחים בין האזרחים לצבא, אשר רצה לשלוט בממשלה. הוא תמך בגנרל בכר סדקי במהלך ההפיכה שלו, אשר החליפה את הממשלה האזרחית בממשלה צבאית. זו הייתה הפיכת החצר הראשונה בעולם הערבי.

ראזי נספה בשנת 1939 בתאונה מסתורית במכונית הספורט שנסע בה. יש המאמינים כי הוא נהרג בפקודתו של נורי א-סעיד. את מקומו כמלך עיראק תפס בנו פייסל השני, שהיה בן 4 כאשר הומלך.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.