חוסיין, מלך ירדן

חוסיין בן טלאל ערבית: حسين بن طلال; 14 בנובמבר 19357 בפברואר 1999) היה מלך ירדן בשנים 1952‏-1999. אל מול מאורעות סוערים ב-47 שנות כהונתו, השכיל חוסיין לשמור על כתרו ולהעבירו לבנו. חוסיין שימש בתפקיד חשוב בהיסטוריה של ארצו, אך השפיע רבות גם על תולדותיה של מדינת ישראל. חוסיין היה בין המנהיגים הערבים הראשונים שנפגשו עם מנהיגים פוליטיים ישראלים, והיה ראש המדינה הערבי השני אשר חתם עם ישראל על הסכם שלום.

סעיד חוסיין בן טלאל
حسين بن طلال
Hussein of Jordan 1997 (cropped)
שם מלא סעיד חוסיין בן טלאל
מדינה ירדן  ירדן
בת זוג המלכה דינה (1955–1957)
המלכה מונא (1961–1971)
עאליה בהאא א-דין טוקאן (1972–1977)
המלכה נור (1978–1999)
שושלת השושלת ההאשמית
מלך הממלכה הירדנית ההאשמית ה־3
11 באוגוסט 19527 בפברואר 1999
(46 שנים)
פרסים והוקרה

ביוגרפיה

נעוריו

Six years Hussien with Mother (cropped)
תמונה של הנסיך חוסיין בן השש יחד עם אימו זיין א-שריף, 1941

חוסיין נולד למשפחת המלוכה ההאשמית, לטלאל, בנו של המלך עבדאללה הראשון, ולזיין א-שריף בנת ג'מיל. הוא נשלח ללימודים בוויקטוריה קולג' שבאלכסנדריה, ולאחר מכן לבריטניה: ב"הארו" וב"סאנדהרסט", וזאת כחלק מנטייתו הפרו-בריטית של סבו, אשר היה אחראי לגידולו. אביו, טלאל, היה סכיזופרן שבילה את רוב זמנו בסנטוריום בשווייץ, ודודו, נאיף, היה בעל שאיפות משלו לשלטון.

ב־20 ביולי 1951, הגיע עבדאללה לירושלים במטרה להתפלל את תפילת יום השישי עם נכדו הצעיר, הנסיך חוסיין. מתנקש בודד ירה לעברם ורצח את המלך. שולחי המתנקש היו בני משפחת חוסייני, מהמשפחות המובילות והמכובדות באוכלוסייה הפלסטינית. חוסיין אמר שהוא ניצל מיריית הרובה בזכות סיכת מדליה שסבו נתן לו והתעקש שיענוד אותה. אירוע זה היה מעצב בחייו של הנסיך הצעיר, וזכרו ליווה אותו כל חייו.

הבן הבכור של עבדאללה, המלך טלאל, הוכתר, אך לאחר כשנה נאלץ להתפטר בגלל מחלת הנפש ממנה סבל. בנו הנסיך חוסיין הוכרז כמלך ירדן ב־11 באוגוסט 1952, אך בחודשים הראשונים מונתה מועצת עוצרים עד שהוא הוכתר ב־2 במאי 1953.

שנות המלוכה הראשונות

חוסיין עלה לשלטון בעת של תמורות בעולם, ובמיוחד בעולם הערבי. האימפריה הבריטית, שבה היה סבו קשור, התפרקה מנכסיה הטריטוריאליים ברחבי העולם, ואילו הלאומנות הערבית החילונית הייתה בשיאה, עם עלייתו של גמאל עבד אל נאצר לשלטון במצרים, כשבפיו רטוריקה פאן-ערבית, רפובליקנית, ואנטי-אימפריאליסטית. מגמות אלו לא הבטיחו למלך הצעיר שלטון ארוך ימים. האופוזיציה הפלסטינית הפכה עד מהרה לתומכת נלהבת בברית עם מצרים ובניתוק הקשרים עם בריטניה.

על הפרק עמדה באותה העת ברית פרו-מערבית שיזמה בריטניה בפברואר 1955 עם מדינות האזור - איראן, טורקיה, עיראק ופקיסטן. הברית, המכונה "ברית בגדד" הייתה ניסיון ליצור חזית אל מול ניסיונות החדירה של ברית המועצות לאזור, והיה מקום לראותה בהקשר הרחב של המלחמה הקרה. ברור היה כי הצטרפות הממלכה הירדנית לברית תתקבל על ידי השותפים לברית בברכה. חוסיין עמד תחת לחצים כבדים, אך החליט שלא להצטרף. בחודש מרץ 1956 חיזק את תדמיתו האנטי-בריטית, כאשר פיטר את גלאב פאשה, המפקד הבריטי של צבא ירדן. האזור היה ערוך להכרזת נאצר על הלאמתה של תעלת סואץ, אשר הביאה למלחמת סיני שבה נלחמו ישראל, בריטניה וצרפת כנגד מצרים הנאצריסטית. ירדן לא נטלה חלק במלחמה, אף כי הביעה אהדה לצד המצרי. ב-13 במרץ 1957 ביטל חוסיין את החוזה האנגלו-ירדני, והורה על פינוי כל הכוחות הבריטיים משטח הממלכה. באפריל 1957 חידשה הממלכה את היחסים הדיפלומטיים עם ברית המועצות.

יחסיו האישיים של חוסיין עם גלאב פאשה היו מעולים, ונטיית לבו הייתה פרו-בריטית הרבה יותר משהייתה פרו-רוסית. הפרלמנט הירדני נטה עתה שמאלה, ראש הממשלה, סולימאן א-נאבולסי היה מהמפלגה הסוציאליסטית ויציבותו של הכתר נראתה כמעורערת.

לאחר פיטורי גלאב פחה הגדיל המלך חוסיין את מספר החיילים בלגיון ושלח צעירים ירדנים ללמוד באקדמיות צבאיות בבריטניה.

קשר זרקא ואחריו

ב-13 באפריל 1957, במה שנודע לימים בתור "קשר זרקא", הציג הרמטכ"ל הירדני, עלי אבו נוואר בפני המלך חוסיין אולטימטום לפיו עליו להקים ממשלה שתהיה מוסכמת על כלל הפלגים בממלכה והורה לאחת החטיבות (בראשות בן דודו מען אבו נוואר) לכתר את ארמון המלוכה. אולם רוב הצבא נשאר נאמן למלך וניסיון ההפיכה נכשל. בעקבות הקשר והחשש של חוסיין, הוא הפסיק את המדיניות הליברלית שניסה להנהיג במדינה למן עלותו לשלטון. בסוף אפריל הוכרז מצב עוצר, וכל המפלגות הוצאו אל מחוץ לחוק.[1] חוסיין החל לנקוט בצעדים לאיזון המצב, ביצע טיהורים בצבאו, הפנה עורף לגוש הקומוניסטי ורקם קשרים צבאיים עם ארצות הברית במסגרת דוקטרינת אייזנהאואר.

פעולות אלו הביאו לערעור היחסים עם מצרים וסוריה, אשר הכריזו על איחוד מדיני ביניהן בינואר 1958 ויצרו את "הקהיליה הערבית המאוחדת" (קע"מ). כתגובת נגד לכך הכריזו ירדן ועיראק על הקמת "הממלכה ההאשמית המאוחדת", בראשה עמד המלך פייסל השני, אשר היה בן דודו השני של חוסיין (שניהם היו ניניו של האמיר חוסיין), בן גילו של חוסיין, וכמו חוסיין בוגר בית הספר הבריטי "הארו".

ביולי 1958 חש חוסיין כי מרידה צבאית ממשמשת ובאה כנגדו. הוא הזעיק לעזרתו את המלך פייסל, אשר שלח חטיבה מצבאו, בפיקודו של הגנרל קאסם. חטיבה זו לא הגיעה מעולם ליעדה. קאסם החליט להגיע לבגדד ולהפיל שם את משטרו של פייסל. פייסל נתפס ונתלה בכיכר העיר. חוסיין נחרד למראה בן דודו התלוי. משטרו של פייסל היה אף הוא פרו מערבי, האשמי, ואף הוא לא נשען על רוב דמוגרפי ברור בממלכה העיראקית. הדמיון בין חוסיין ופייסל היה ברור, ולחוסיין היה סופו של פייסל אות וסימן באשר לצפוי לו אם לא ישכיל לאזן בין הכוחות בממלכתו, באזור, ובין המעצמות שביניהן הוא נדרש לתמרן.

הדרך אל מלחמת ששת הימים

King Hussein 1963
המלך חוסיין, 1963

לאחר מותו של פייסל מצא עצמו חוסיין במצור. הרפובליקה הערבית המאוחדת ראתה בו עתה את היחיד המקלקל את השורה, והכריזה על סגר אווירי, ועל סגירת הכבישים ומעברי הגבול. חוסיין ציפה לפלישה מבחוץ, שתהיה משולבת עם מהומות פרו נאצריסטיות מבפנים. בצר לו פנה חוסיין שוב לבריטניה, וביקש משלוח כוח צבאי. כוח זה נשלח, תוך תיאום עם ישראל, שכן היה עליו לעבור בתחומה האווירי. לפי יובל נאמן, בריטניה הסכימה למכור לישראל 2 צוללות ו 50 טנקי צנטוריון תמורת ההרשאה הישראלית להטיס כוח זה מעל ישראל.[2]

זו כנראה הייתה הפעם הראשונה שבה התרחש שיתוף פעולה עם ישראל להצלת המשטר ההאשמי, אך לא הפעם האחרונה. בימים אלה של המלחמה הקרה, הייתה משמעות מיוחדת לשהיית חטיבה בריטית בתחום ירדן. העניין הובא לעצרת האו"ם, ולבסוף התחייבה קע"מ לכבד את ריבונות ירדן, במסגרת התחייבות כללית של מדינות הליגה הערבית לכבד זו את עצמאותה של זו. הכוחות הבריטיים פונו באוקטובר 1958.

בנובמבר 1958 הוסר המצור האווירי על מנת לאפשר לחוסיין נופש מחוץ לירדן. בהיות מטוסו של חוסיין מעל לתחומה האווירי של סוריה נעשה ניסיון להכריחו לנחות בתחומי המדינה, והוא שב לירדן. היחסים בין הצדדים המשיכו להיות בלתי יציבים. באוגוסט 1959 חידשה ירדן את יחסיה עם קע"מ, ובספטמבר 1961 הם נותקו שוב.

בשנת 1963 נפגש חוסיין לראשונה עם ישראלי. היה זה יעקב הרצוג, יועץ לראש הממשלה החדש של ישראל, לוי אשכול. פגישה זו הייתה ראשונה מבין פגישות רבות, ונערכה בלונדון. בין היתר נפגש חוסיין בשנת 1965 עם גולדה מאיר. בפגישות אלו תואמו היחסים בין שתי המדינות, סוכם על שיתוף פעולה מודיעיני, ושיתוף פעולה בתחום המים כולל הסכם על חלוקת מי הירדן במאי 1964, כמו גם על מגבלות על העברת משוריינים לגדה המערבית, שהייתה עדיין בשליטת חוסיין.

למרות כל אלה היה על חוסיין לאזן בין כל הגורמים, ולשתף פעולה עם הלכי הרוח בעולם הערבי. בינואר 1964 חידש את היחסים הדיפלומטיים עם מצרים הנאצריסטית. בספטמבר 1964 השתתפה ירדן בוועידת הפסגה הערבית שנערכה באלכסנדריה, שם נאלצה להכיר בישות חדשה, "הארגון לשחרור פלסטין", על אף שמכך השתמעה קריאת תיגר על שליטתה בשטחי הגדה המערבית.

בשנת 1965 נערכו חילופי שטחים בין ירדן לבין ערב הסעודית. ירדן ויתרה על כ-6,000 קמ"ר שטחי מדבר נרחבים בפנים היבשה (מעל 6% משטח הממלכה), תמורת רצועת חוף של 12 קילומטרים דרומית לעיר עקבה.

פעילותם של אנשי הארגון לשחרור פלסטין הביאה את צה"ל להבנה כי אין לסמוך על חוסיין בבלימת המחבלים. ב-13 בנובמבר 1966 ביצע צה"ל את פעולת סמוע, אחת הגדולות שבפעולות תקופה זו, כשפשט על הכפר סמוע הסמוך לחברון. בפעולה נהרגו עשרות חיילים ירדנים. הפעולה הביאה לגל של מחאות כנגד חוסיין ולערעור נוסף של משטרו, כאשר תחנות הרדיו במצרים שידרו תעמולה המציגה אותו ככלי שרת של הישראלים ושל המעצמות המערביות.

המתיחות באזור, כמו גם התחושה שפעולת סמוע נועדה לפגוע במשטרו, הביאה את חוסיין לכלל החלטה אסטרטגית, לשתף פעולה עם מצרים ועם סוריה במה שהסתמן כסיבוב נוסף במלחמות המזרח התיכון. ב-30 במאי 1967 טס חוסיין לקהיר ושם חתם עם נאצר על "הסכם הגנה". צבאו של חוסיין הועמד תחת פיקוד מצרי, וניתנה ערובה מצרית להגנה על ירדן במקרה של תקיפה ישראלית. בכך הפך עצמו חוסיין מטרה לתקיפה ישראלית, כאשר המלחמה הייתה בשלב זה כמעט בלתי נמנעת. הצבא הירדני נתפס כאיום גדול אף מן הצבא הסורי, והצטרפותו לברית כנגד ישראל הידקה את תחושת המצור והדחיפות שקדמה למלחמת ששת הימים.

King Hussein flying over Temple Mount when it was under Jordanian control
המלך חוסיין טס מעל לכיפת הסלע שבמזרח ירושלים במהלך התקופה בה אזור יהודה ושומרון היה בשליטה ירדנית, 1965

כאשר פרצה מלחמת ששת הימים, ב־5 ביוני 1967, שלחה ישראל לחוסיין באמצעות האו"ם אזהרה כי אם לא יפעל כנגדה, לא ישמש כמטרה לתקיפה. חוסיין, שהושפע כפי הנראה מן התעמולה המצרית ומשיחת הטלפון עם נאצר לפיה היום הראשון של המלחמה היה ניצחון מצרי גדול (וזאת כאשר חיל האוויר המצרי הושמד, וטורי הטנקים הישראלים שועטים בתוך סיני), התעלם מן האזהרה הישראלית והצטרף למלחמה. שעות אחדות לאחר תקיפות ישראל בדרום קרא חוסיין לחייליו בשידור רדיו: "הרגו את היהודים בכל אשר תשיגם ידכם. הרגו אותם בזרועותיכם ובידיכם, בציפורניכם ובשיניכם". בשעות הצהריים של ה-5 ביוני החל צבאו להפגיז את מערב ירושלים. פגזים התבקעו בכל רחבי העיר וחללים ראשונים נפלו במלחמה. מתחם ארמון הנציב שהיה שייך לאו"ם נכבש בידי הלגיון. כאשר תקף צה"ל את צבאו של חוסיין הובס צבא זה בתוך זמן קצר, ועוד בערבו של ה־7 ביוני היה צה"ל פרוש לאורכה ולרוחבה של הגדה המערבית, ואף ירושלים נכבשה.

ספטמבר השחור

לאחר מלחמת ששת הימים מצא עצמו חוסיין במצב חמור. הוא איבד חלקים ניכרים מממלכתו ומצבאו, וזרם חדש של פליטים שטף את הממלכה. חוסיין עמד במצור. המלחמה וכיבוש הגדה המערבית הביאו תנופה לארגוני הטרור הפלסטינים, ואלה מצאו שדה פעולה נוח בירדן. חוסיין המשיך, אמנם, בפגישותיו עם ישראלים כאבא אבן ויגאל אלון, אך נאלץ לשתף פעולה עם התבססות ארגוני הטרור בממלכתו. ארגוני הטרור הפגיזו יישובי ספר ישראלים, ככפר רופין ומעוז חיים, והציתו מלחמה לאורך נהר הירדן. תגובת צה"ל בפעולת כראמה במרץ 1968 לא הביאה לסילוק המחבלים, ואלה הציגו אותה כניצחון פלסטיני גדול. ב־4 בנובמבר 1968 פרצו קרבות בעמאן. לבסוף הגיע חוסיין להסכם עם ארגוני הטרור שנתן להם יד חופשית לפעולה, במגבלות מסוימות. כך נוצרה מדינה בתוך מדינה בירדן. היה ברור כי ההסכם רק זמני. מטרתם של ארגוני הטרור הייתה ליצור בירדן בסיס של קבע בו יעשו כאוות נפשם, ולמעשה ליצור מדינת טרור המתבססת על הרוב הפלסטיני. חוסיין ידע כי המשך המצב הקיים בו גורם זר שולט בחלקים ניכרים בארצו יביא בסוף לנפילתו. לאחר עליות וירידות, הסכמים שנוסחו והופרו, וניסיונות תיווך של גורמים ערבים, החליט המלך כי הגיע הזמן לפעול.

Karama aftermath 1
המלך חוסיין בוחן את האזור בו התחולל הקרב של פעולת כראמה. מאחוריו טנק צנטוריון של צה"ל שנפגע ונותר בשטח ירדן, 21 במרץ 1968

ואכן, בחודש ספטמבר 1970 הפך העימות לגלוי ולמזוין. עימות זה זכה לכינוי אירועי ספטמבר השחור. תחילת העימות הגלוי בהתנקשות כושלת בחיי חוסיין, שנערכה ב-1 בספטמבר כשהיה בדרכו לנמל התעופה בעמאן, והובילה לקרבות שפרצו בעמאן. ב-6 בספטמבר חטפו אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין שלושה מטוסי נוסעים והנחיתו שניים מהם בירדן, וכעבור שלושה ימים נחטף מטוס נוסף והונחת בירדן. הנוסעים הוחזקו בני ערובה, והפלסטינים הצהירו שהחטיפות נעשו על מנת ללמד את ארצות הברית לקח על תמיכתה הבלתי מסויגת בישראל. הצבא הירדני הגיב בהפצצה על בסיסי הפלסטינים, בפרט באזור אירביד. ההפצצה הפכה את האירועים למלחמה כוללת, שהתפרסה על פני שטחים רחבים במדינה.

התערבותה של סוריה לטובת הפלסטינים לא הביאה לשיפור במצבם. הכוחות הסורים שפלשו לאזור אירביד לא תוגברו (בין השאר בשל ריכוז כוחות ישראלים ברמת הגולן) ולבסוף נהדפו בחזרה, והארגונים הפלסטיניים הוכו מכה ניצחת. רבים מן הפלסטינים העדיפו להסגיר עצמם לישראל ולהסתכן במאסר, על פני הצפוי להם מצבא ירדן. בסיומו של החודש דעכו הקרבות, אולם רק באמצע יולי 1971 הסתיימו סופית. מספר ההרוגים הפלסטינים בקרבות של ספטמבר 1970 נאמד לפי הירדנים ב־2,500, ואילו יאסר ערפאת עצמו העריך אותם ב־3,400 הרוגים ו־10,800 פצועים. ישראל העריכה אותם במספר הרבה יותר גבוה, כ־20,000.

מלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה

לאחר עקירת ארגוני הטרור מממלכתו, ראה חוסיין כיעד את השבת שטחי הגדה המערבית לריבונות ירדן. הוא החל בסדרת פגישות חשאיות עם מנהיגים ישראלים בכירים, ובהם גולדה מאיר ומשה דיין. בין שתי המדינות שרר מצב של דו קיום. מעברי הגבול פעלו, והמטבע הירדני המשיך להיות הילך חוקי ביהודה ושומרון. בין היתר המשיכה ירדן בתשלום משכורות עובדי מדינה בשטחי הגדה המערבית. במרץ 1972 הציע חוסיין בשידור רדיו תוכנית מדינית המבוססת על פדרציה בין ממלכתו ובין מדינה פלסטינית אוטונומית בגדה המערבית. הצעה זו נדחתה על ידי הפלסטינים ומדינות ערב, כאשר מצרים אף ניתקה את היחסים הדיפלומטים עם ירדן עקב שידור רדיו זה. גם ישראל דחתה את התוכנית שהתעלמה מתוכניות ישראליות לפשרה טריטוריאלית.

המתיחות הגוברת בין ישראל, מצרים וסוריה, הביאה שוב את רוחות המלחמה לאזור בשנת 1973. מפקד אוגדה סורית שהיה סוכן ירדני, העביר לירדן את תוכנית המתקפה הסורית ואת זמנה המדויק. כדי למנוע מלחמה שתערער את יציבות ממלכתו וכדי להצליב את המידע עם מידע ישראלי,[3] חוסיין נפגש עם גולדה מאיר מספר פעמים לפני המלחמה, כולל ב-25 בספטמבר 1973, כשבועיים לפני המועד להתקפה, ובכל הפעמים הזהיר אותה אזהרה כללית מפני התקפה קרובה. גולדה מאיר התיעצה עם שר הביטחון משה דיין שהרגיע אותה.[4]

חוסיין העביר ל-CIA את תוכנית המלחמה הסורית המפורטת, אך הדיווח שה-CIA העביר להנרי קיסינג'ר היה עמום כך שארצות הברית לא פעלה בהתאם.[5]

צבא ירדן השתתף חלקית במלחמת יום הכיפורים. חוסיין שלח שתי חטיבות שריון לעזרת סוריה, ובמקביל ביקש שישראל לא תתקוף את ממלכתו.[6] חטיבות אלו נקלעו למאמץ ההבקעה הישראלי בגולן, ואיבדו כעשרים טנקים בקרבות מגננה.

במהלך המגעים הדיפלומטיים שלאחר המלחמה, באפריל 1974, העלה חוסיין הצעה ל"הסכם הפרדת כוחות", במסגרתו ייסוגו כוחות שני הצדדים וישאירו אזור מפורז בבקעת הירדן, וזאת כצעד ראשון לפתרון של קבע. גם הצעה זו נדחתה על ידי גולדה מאיר, בימים האחרונים לכהונתה. הפגישות עם גורמים ישראלים המשיכו, ובהן השתתף אף ראש הממשלה החדש יצחק רבין. הפגישות נערכו אף בשטח ישראל, בתל אביב ונמסר כי במהלכן טייל חוסיין, כשהוא מחופש, ברחוב דיזנגוף. חילוקי דעות בממשלתו של רבין שהייתה קרועה בין גורמים שונים, ועמדה בפני משימת שיקום המדינה לאחר המלחמה, ובמיוחד הקרע בין רבין ובין שר הביטחון שלו שמעון פרס, אשר בתקופה זו הביע עמדות נציות, גרמו לכך שהמגעים לא הביאו לחתימת הסכם.

באוקטובר 1974 החליטה ועידת הפסגה הערבית ברבאט כי זכותו של העם הפלסטיני להקים מדינה ביהודה ושומרון, וכי "הנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני" הוא אש"ף. החלטה זו סתמה את הגולל על המגעים, שכן חוסיין הבין כי לא יוכל לפעול נגד ההחלטה, ולקבל בחזרה את הריבונות בשטחים שאבדו.

הדרך אל השלום עם ישראל

Flickr - Government Press Office (GPO) - PM YITZHAK RABIN AND KING HUSSEIN SHAKING HANDS
חוסיין לוחץ ידיים עם ראש הממשלה רבין לאחר חתימת הסכם השלום בין המדינות, מעבר הגבול שליד אילת, אוקטובר 1994
Flickr - Government Press Office (GPO) - PM Yitzhak Rabin and King Hussein of Jordan
ראש הממשלה יצחק רבין וחוסיין מלך ירדן משוחחים ביניהם לחוף ים כנרת לאחר טקס אישרור חוזה השלום הישראלי-ירדני בבית גבריאל בצמח

הזדמנות נוספת לקידום השלום עם ישראל הגיעה אך בשנת 1987. ממשלת האחדות הלאומית בישראל שלחה את שר החוץ שמעון פרס לשורת מגעים, שהסתיימו זו הפעם הראשונה בהסכם כתוב, הסכם לונדון. ב-11 באפריל 1987 הסכימו הצדדים על ועידה בינלאומית לקידום השלום במזרח התיכון. הסכם לונדון לא מומש, שכן במערך הפוליטי הפנימי בתוך ישראל, ולאור עמדתו הניצית התקיפה של ראש הממשלה יצחק שמיר לא היה לפרס הכוח להוציא את ההסכמה אל הפועל. בסוף שנת 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, והמצב השתנה באופן קיצוני. "האופציה הירדנית" - הרעיון כי ניתן יהיה להשתמש בחוסיין ככלי לשמירת השליטה בשטחים במידה זו או אחרת, תוך הגעה להסכמות עם ירדן בדבר השליטה בשטח, והתעלמות מדרישות הפלסטינים לעצמאות, הייתה לנחלת העבר. במצב שנוצר הודיע חוסיין באופן רשמי ב־31 ביולי 1988 כי הוא מוותר על כל תביעה לריבונות בשטחים.

בשנת 1990 פנה חוסיין למהלך פנימי לדמוקרטיזציה בירדן, והורה לוועדה לנסח "אמנה לאומית". האמנה הלאומית, ביחד עם החוקה הירדנית הקיימת, ניסחה מחדש את היחסים בין זרועות הממשל השונות, והתייחסה לזכויות פוליטיות ולתנאי פעולתן של מפלגות. ביוני 1991 התקבלה האמנה בכינוס מיוחד של 2,000 נציגים מכל שכבות העם הירדני.

1990 הביאה למשבר נוסף, עם כיבוש כווית על ידי כוחותיו של סדאם חוסיין. שוב מצא עצמו חוסיין לכוד בין השכן האלים ממזרח, הנתמך על ידי ההנהגה הפלסטינית, בראשות יאסר ערפאת, ובין דרישות המערב. חוסיין שב ושגה כאשר תמך בסדאם חוסיין, נמנע מלהצטרף לקואליציה המלחמתית כנגדו, ואיבד את אהדת ארצות הברית, דבר שלווה בסנקציות כלכליות.

בשנת 1991 הביא "חלון ההזדמנויות" שיצרה מלחמת המפרץ להשתתפות ירדן בועידת מדריד. על אף שהוועידה עצמה לא השיגה את מטרותיה, היא נתנה תנופה לשיחות בין ישראלים וירדנים.

בשנת 1992 עלה לשלטון בישראל יצחק רבין. הסכמי אוסלו, שנחתמו בשנת 1993 בין ישראל ובין הפלסטינים, אף נתנו תנופה למשא ומתן עם ירדן. לאחר משא ומתן חשאי ממושך, נפגש רבין עם חוסיין ב־25 ביולי 1994 בוושינגטון, ובנוכחות הנשיא ביל קלינטון הודיעו השניים על סיום מצב הלוחמה בין ישראל לירדן. ההכרזה לוותה בצעדים סמליים כגון מטס של מטוסו המלכותי של חוסיין בשמי ישראל ב־3 באוגוסט 1994 (המלך היה טייס מוכשר ומנוסה), כשהוא מלווה בשלושה מטוסי קרב ישראלים, ומשט של רבין ביאכטה המלכותית של חוסיין.

ב־26 באוקטובר 1994 נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן בטקס במעבר ערבה, בנוכחות נשיא ארצות הברית. ההסכם כלל תיקוני גבול קלים, הסכמים בדבר השימוש במים, והסכמה על נורמליזציה מלאה בין הצדדים. במהלך השנתיים שלאחריו נחתמו עוד שישה-עשר הסכמים מפורטים בין הצדדים בנושאים שונים.

תקופת השלום עם ישראל

חוסיין ניסה לשמור על השלום עם ישראל, בתקופה קשה בה השפיע הסכסוך הישראלי פלסטיני לרעה על היחסים בין המדינות. ב־4 בנובמבר 1995 נרצח שותפו של חוסיין להסכם השלום, יצחק רבין. חוסיין השתתף בהלווייתו של רבין. ב־29 במאי 1996 עלה לשלטון בנימין נתניהו. נתניהו ראה עצמו מחויב להסכם עם ירדן, וביקש לשפר את היחסים עמה, אך אירועי אותו הזמן כגון מאורעות מנהרת הכותל, ובניית השכונה בהר חומה העכירו את היחסים. אירוע טראגי שאירע ב־13 במרץ 1997 הבהיר את מחויבותו של חוסיין להסכם. היה זה כאשר חייל ירדני פתח באש על קבוצת ילדות שביקרו במובלעת הירדנית ב"אי השלום" בנהריים. שבע ילדות מבית שמש נרצחו באירוע וחוסיין ביקר את משפחות ההרוגות וניחם אותן באופן אישי.

בשנת 1997 אירע אירוע נוסף אשר העכיר את היחסים עם ישראל. היה זה ניסיון ההתנקשות הכושל בחייו של ח'אלד משעל, בכיר בחמאס, שבוצע על ידי סוכני המוסד על אדמת ירדן. שני סוכנים נמלטו לשגרירות ישראל בעמאן והשגרירות הוקפה בכוחות מיוחדים ירדנים, חוסיין ראה במעשה משום מעילה באמונו ואיים לפרוץ לשגרירות אם לא יוסגרו הסוכנים לידיו. כישלון זה הטיל כתם על תפקודו של ראש המוסד דאז, דני יתום. בתיווכם של שר החוץ דאז, אריאל שרון ושל אפרים הלוי, שליח מיוחד של ראש הממשלה נתניהו לירדן, הוסגרו הסוכנים לידי הירדנים. לאחר משא ומתן שוחררו הסוכנים בתמורה למתן סם הנגד לזריקת הרעל שהוזרקה למשעל, ושחרור שייח' אחמד יאסין מכלאו.

המלך חוסיין כמשתף פעולה עם ה-CIA

במשך שנים רבות המלך חוסיין שיתף פעולה עם CIA. בשנות ה-60, מפעילו היה ג'ק אוקונל (Jack O'Connell), ראש שלוחת הסוכנות בירדן. חוסיין המשיך לעבוד עם ה-CIA גם בשנות ה-70. התרעת המלחמה שהעביר חוסיין לגולדה מאיר בשנת 1973 (ראו לעיל) הועברה במקביל גם ל-CIA באמצעות ראש השלוחה בעמאן.[7]

אחרית ימיו

בשנת 1992, אובחן כחולה בסרטן הכליה אך הצליח להתגבר על מחלתו לאחר שהוסרה אחת מכליותיו.[8]

בריאותו לא האריכה ימים, ובסוף יולי 1998 פורסם כי חוסיין נאבק במחלת הלימפומה (סרטן הלימפה) ומטופל במרפאת מאיו. חוסיין אובחן כבר 6 שנים קודם לכן, באותם ימים הקדיש חוסיין חלק ניכר מזמנו לטיפולים רפואיים. כאשר ראה כי המחלה עומדת להכריעו, החליט כי עליו להסדיר את ענייני הממלכה, וב־19 בינואר 1999 שב לירדן.

ראשית, הכריז כי יורשו לא יהיה יורש העצר עליו הכריז מאז שנת 1965, אחיו, הנסיך חסן, כי אם בנו עבדאללה. בנאום לאומה האשים את חסן בהתערבות בענייני הצבא ובהפצת שמועות אודות המלכה נור, והכריז על עבדאללה כיורש. לאחר מכן שב לארצות הברית על מנת להשלים את הטיפולים הרפואיים. לאחר שטיפולים אלו נכשלו, שב חוסיין, כשהוא חולה אנוש וללא הכרה לממלכת ירדן. ב־7 בפברואר 1999 הכריעה אותו מחלתו.

חייו הפרטיים

חוסיין היה איש העולם הגדול. השכלתו הבריטית וגינוניו הבריטיים השתלבו עם אהבתו לחיים הטובים. הוא היה איש הספורט המוטורי - טייס מנוסה ומוכשר, אופנוען ונהג מירוצים. כן נהנה מספורט המים, מסקי ומטניס. חוסיין היה חובב רדיו, והיה מוכר בקרב קהילת חובבי הרדיו בעולם בכינוי "JY1".

חוסיין היה נשוי ארבע פעמים:

בשנת 1999 הפיקה מדינת ישראל לזכרו מדליה מזהב עליה כתוב, חוסיין מלך ירדן, ומצדה השני חרות: שלום לילדי אברהם.

ראו גם

עיינו גם בפורטל:
פורטל המזרח התיכון

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 84
  2. ^ העתק כתבה של "ידיעות אחרונות" 18 במרץ 2005 בפורום פרש
  3. ^ wall street journal: "Hussain said his meeting with Golda Meir was intended to extract information she had received from her Egyptian sources: Jordan was hesitant to rely solely on the Syrian source, however well placed. Hussein wanted to prevent a war by describing the gravity of the danger, in order to induce Israel to embark on a diplomatic path", The Art of Middle East Survival
  4. ^ צבי זמיר, "בעיניים פקוחות", עמוד 127
  5. ^ wall street journal: "the Syrian commander's warning was passed to the CIA via the station chief in Amman,.... The report he sent Henry Kissinger was not earthshaking. ", The Art of Middle East Survival
  6. ^ wall street journal: "he asked Secretary of State Henry Kissinger to secure Israel's agreement to let Jordan send a token supportive brigade into Syria without Israel's seizing on the move as a pretext to invade Jordan", The Art of Middle East Survival
  7. ^ אמיר אורןמוסד המלוכה, באתר הארץ, 27/02/2009
    לה מונד דיפלומטיק, משחק מסוכן בירדן, מרץ 1999 (באנגלית)
  8. ^ "King Hussein's eldest son handed power in Jordan". tribunedigital-baltimoresun.
ארמון המלך חוסיין

ארמון המלך חוסיין הוא שלד של ארמון שהיה אמור לשמש כבית הקיץ של חוסיין, מלך ירדן.

בנייתו החלה באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 כאשר אזור יהודה ושומרון היה תחת שילטון ירדני. בנייתו הופסקה בעקבות מלחמת ששת הימים, בסיס המבנה לא נהרס והוא נמצא על גבעת תל אל פול, סמוך לשכונת בית חנינא של היום.

שלד הארמון נמצא מערבית לשכונת פסגת זאב ומשקיף על שכונת שועפאט, הוא נמצא 2,754 רגל מעל פני הים, חוסיין בחר ככל הנראה להקים את ארמונו, דווקא במיקום זה בגלל החשיבות ההיסטורית של האתר.

הארמון תוכנן להיבנות כמבנה מפואר בעל 3 קומות המתייצבות על קשתות עשויות מאבן ירושלמית. שלד המבנה מצופה הבטון שנותר היום משמש כמקלט לעבריינים.

באוגוסט 2011 עצרה עיריית ירושלים עובדים לא חוקיים שבנו גדר מסביב לארמון.

דינה, מלכת ירדן

המלכה דינה בנת עבד אל-חמיד (בערבית: دينا بنت عبد الحميد;‏ 15 בדצמבר 1929 – 21 באוגוסט 2019) הייתה אשתו הראשונה של חוסיין, מלך ירדן. דינה הייתה גם דודה מדרגה שלישית של טלאל, מלך ירדן.

הנסיך חסן בן טלאל

הנסיך חסן בן טלאל (בערבית: الحسن بن طلال; נולד ב-20 במרץ 1947 בעמאן, ירדן) הוא אחיו של חוסיין, מלך ירדן, ויורש העצר בשנים 1965–1999.

הסכם השלום בין ישראל לירדן

הסכם השלום בין ישראל לירדן נחתם ב-26 באוקטובר 1994 והסדיר את היחסים, הגבולות וחלוקת המשאבים בין ישראל לירדן. טקס החתימה נערך במסוף הערבה בגבול ישראל-ירדן. החותמים על החוזה היו ראש הממשלה יצחק רבין וחוסיין, מלך ירדן. נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון חתם כעד.

הסכם ואי

הסכם מזכר נהר ואי (או הסכם וואי) הוא הסכם בין ישראל לאש"ף שנועד לפרט צעדים למימוש הסכמי אוסלו ולקבוע לוח זמנים מדויק לביצוע הצעדים הנדרשים בהסכמים, תוך שמירה על הדדיות. ההסכם נחתם ב-23 באוקטובר 1998, בטקס רשמי בבית הלבן, על ידי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, יושב ראש הוועד הפועל של אש"ף יאסר ערפאת, ובתיווכו של נשיא ארצות הברית ביל קלינטון. בטקס נכח גם חוסיין מלך ירדן. ההסכם הושג לאחר משא ומתן אינטנסיבי שנערך במשך 10 ימים במרכז הכנסים המבודד Wye River של מכון אספן שבמרילנד, ארצות הברית, ובמעורבותו המלאה של הממשל האמריקאי, כולל השתתפותו האישית של הנשיא קלינטון ומעורבותם של דיפלומטים נוספים שנשלחו על ידי המלך חוסיין.

ההסכם קבע לוח זמנים והיקף של הנסיגות בהם ישראל מחויבת, ובמקביל הניח לוח זמנים לצעדים ביטחוניים של הפלסטינים באיסוף נשק בלתי חוקי, לחימה בטרור ומניעת הסתה. ההסכם היה תוספת להסכמי אוסלו הקודמים ולא בא במקומם. מימוש ההסכם נתקל בקשיים משני הצדדים, והוא לא כובד במלואו.

אף שממשלת נתניהו נפלה לבסוף על סוגיית תקציב המדינה, חתימת הסכם ואי על ידי בנימין נתניהו האיצה את תהליך נפילתה, לאחר ששני חברי הכנסת של מפלגת מולדת ושני חברי כנסת מהליכוד, זאב בנימין בגין ומיכאל קליינר, מימשו את איומם והביעו תמיכה בהפלת הממשלה.

הסכם לונדון (פרס-חוסיין)

הסכם לונדון נחתם ב-11 באפריל 1987 בין שר החוץ הישראלי שמעון פרס לבין חוסיין מלך ירדן, במהלך פגישה חשאית בין השניים בביתו של ידידם המשותף לורד מישקון בלונדון. בפגישה נכחו גם ראש הממשלה הירדני, זייד אל-ריפאעי, ומנכ"ל משרד החוץ יוסי ביילין.

ההסכם, אשר נחתם בחשאי ונוסח כהבנה הכפופה לאישור שתי הממשלות, התווה מסגרת לוועידה בינלאומית בחסות האו"ם למציאת פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי ולסוגיה הפלסטינית באמצעות ועדות בילטרליות, שבאחת מהן תדון ישראל מול נציגות ירדנית-פלסטינית.

ההסכם נועד לקדם את "האופציה הירדנית", כלומר את הרעיון שלפיו ממלכת ירדן תחזור לשלוט באוכלוסייה הפלסטינית בשטחים במתכונת כלשהי, ובמקביל תחתום על חוזה שלום עם ישראל. סוכם כי העניין הפלסטיני ייוצג במסגרת המשלחת הירדנית לוועידה הבינלאומית, וכי נציגי אש"ף לא ישתתפו בוועידה. פרס, אשר יזם את הפגישה עם חוסיין, קיבל את אישורו של ראש הממשלה יצחק שמיר להוציאה אל הפועל. אולם לשניים היו מטרות שונות. בעוד פרס קידם בהתלהבות את "האופציה הירדנית", שמיר הסתייג ממנה ובעיקר חשש שוועידה בינלאומית עלולה לכפות על ישראל פתרון המנוגד לאינטרסים שלה כפי שהוא ראה אותם.

עם שובו לארץ, עדכן פרס את ראש הממשלה שמיר בדבר ההסכם אולם סירב, לפי עדותו של פרס, להעביר לראש הממשלה עותק של ההסכם "מחשש להדלפות". בעוד פרס קידם את ההסכם ופנה לאמריקנים על מנת שיציגו אותו כיוזמתם, כפי שסיכם עם חוסיין, שמיר החליט לטרפד את המהלך. הוא שלח את איש אמונו משה ארנס לארצות הברית להיפגש עם מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ, על מנת להבהיר לו כי ישראל רואה בניסיונה של ארצות הברית ליזום ועידת שלום ניסיון פסול להתערבות בענייניה הפנימיים. בעוד ממשלת ישראל מדברת בשני קולות, העדיף הממשל האמריקאי שלא לקדם את היוזמה. ההסכם הוצג בפני הקבינט במאי, אולם לא הושג רוב לאישורו. פרס עוד ניסה לקדם את "האופציה הירדנית", אולם המלך חוסיין, מאוכזב מגוויעתו של ההסכם ומן הפגיעה במעמדו, נסוג מתמיכתו בה. בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, וביולי 1988 הודיע חוסיין כי ירדן מוותרת על כל תביעה ריבונית בגדה המערבית.

יצחק שמיר ושמעון פרס עמדו אז בראש שני הגושים הפוליטיים היריבים בישראל. יצחק שמיר עמד בראש מפלגת הליכוד, ובראש הגוש הפוליטי הימני, בעוד שמעון פרס עמד בראש מפלגת העבודה ובראש הגוש הפוליטי השמאלי. על אף זאת, שני המנהיגים החליטו לשתף פעולה ולכונן ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות ב-1984, כיוון שמפלגת העבודה לא הצליחה להשיג רוב קואליציוני, ואילו מפלגת הליכוד אמנם הצליחה לכונן קואליציה צרה, אך בתנאים גרועים מבחינתה. הסכם לונדון סימן את לב המחלוקת בין המנהיגים, ואת גבול יכולתם לשתף פעולה. שמיר התמיד בהתנגדותו הנחרצת לכינוסה של ועידה בינלאומית. בשנת 1990, עקב כישלונו של פרס להפיל את הממשלה, בה הוא כיהן, ולהקים במקומה ממשלת שמאל וחרדים צרה, במה שכונה לימים "התרגיל המסריח", הקים שמיר ממשלת ימין צרה יחד עם החרדים. ממשל בוש הוסיף ללחוץ על שמיר להסכים לכינוס ועידה בינלאומית לשלום, ובסופו של דבר הסכים שמיר לכינוסה של ועידת מדריד באוקטובר 1991. זאת בתנאי שהוועידה תהיה טקסית, וכי המשא ומתן שיתקיים בעקבותיה יהיה עם כל מדינה ערבית בנפרד, ולא במסגרת הוועידה. ועידת מדריד אימצה את העיקרון שהותווה בהסכם לונדון שעל-פיו הפלסטינים ייוצגו במסגרת משלחת ירדנית-פלסטינית משותפת, וכי אנשי אש"ף לא ייכללו בה. ישראל זנחה את העיקרון הזה לאחר הקמתה של ממשלת ישראל העשרים וחמש ב-1992 והחלטתה להכיר באש"ף.

השושלת ההאשמית

השושלת ההאשמית (בערבית: الهاشميون) היא שושלת מלוכה שמקורה בחיג'אז שבחצי האי ערב, ובניה מולכים בממלכת ירדן למן הקמתה ועד היום. במהלך מלחמת העולם הראשונה ומיד לאחריה יועדה השושלת ההאשמית למלוך במרבית שטחי האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון שנכבשו בידי בריטניה בתמורה לסיועם לבריטים במלחמה, ובני השושלת אכן מלכו לתקופות מוגבלות גם בחיג'אז, בסוריה ובעיראק. מאז 1958 נותר בידי המשפחה רק כס המלוכה הירדני, ונציגה הנוכחי במלוכה הוא עבדאללה השני, בנו של חוסיין מלך ירדן.

חיל המשלוח הירדני במלחמת יום הכיפורים

חיל המשלוח הירדני במלחמת יום הכיפורים היה חיל משלוח דיוויזיוני שנשלח על ידי חוסיין מלך ירדן לסוריה במהלך מלחמת יום הכיפורים. כוח זה השתלב בקרבות השריון שהתנהלו בשטח סוריה כנגד כוחות צה"ל וסייע בעצירת תנופת ההתקדמות של צה"ל מזרחה לעומק סוריה.

י"ב בניסן

י"ב בניסן הוא היום השנים-עשר בחודש השביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השנים-עשר בחודש הראשון

למניין החודשים מניסן. י"ב בניסן לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

שלישי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אגו".

י"ז באב

י"ז באב הוא היום השבעה עשר בחודש האחד עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השבעה עשר בחודש החמישי

למניין החודשים מניסן. י"ז באב לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שלישי,

חמישי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא גהז".

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בי"ז אב היא פרשת עקב.

י"ח בטבת

י"ח בטבת הוא היום השמונה עשר בחודש הרביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השמונה עשר בחודש העשירי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בי"ח טבת היא

ברב השנים פרשת שמות. אבל אם בר המצוה חל בשנה חסרה המתחילה בשבת (שנה מקביעות זחא או זחג) פרשת בר המצוה היא פרשת ויחי.

מונא, מלכת ירדן

המלכה האם מונא אל-חוסיין (בערבית: منى الحسين; נולדה בשם אנטואנט אבריל גרדינר Antoinette Avril Gardiner בצ'ילמונדיסטון, סאפוק, אנגליה ב-25 באפריל 1941) הייתה אשתו השנייה של חוסיין, מלך ירדן והיא אמו של עבדאללה השני, המלך הנוכחי של ירדן מהשושלת ההאשמית.

כילדה למדה מונא בקואלה לומפור בבית ספר בריטי עד עזיבת הבריטים את מלזיה. בזמן עבודתה בסט הסרט לורנס איש ערב היא פגשה במלך חוסיין, שבא לסט מדי פעם כדי לבדוק מה שלום חייליו ששימשו כניצבים בסרט.

אנטואנט גרדינר נישאה לחוסיין, מלך ירדן, ב-25 במאי 1961 בעמאן. לאחר נישואיה לחוסיין היא שינתה את שמה והתאסלמה.

בשנות נישואיהם נולדו לזוג 4 ילדים:

המלך עבדאללה (נולד ב-1962) - המלך הנוכחי של ירדן

הנסיך פייסל (נולד ב-1963)

הנסיכה עיישה (נולדה ב-1968, תאומה של זיין)

הנסיכה זיין (נולדה ב-1968, תאומה של עיישה)הזוג התגרש ב-21 בדצמבר 1972. גם לאחר גירושיהם שמרה מונא על תוארה כנסיכת ירדן, והיא ממשיכה להתגורר ולעבוד במדינה גם היום.

נור, מלכת ירדן

המלכה נור (שמה המקורי ליסה נג'יב חלבי, נולדה ב-23 באוגוסט 1951) הייתה אשתו הרביעית של חוסיין מלך ירדן עד מותו ב-7 בפברואר 1999.

ניתוק הזיקה

ניתוק הזיקה (בערבית: فك الارتباط; תעתיק מדויק: פכ אלארתבאט) הוא כינוי למהלך שבו ויתרה ירדן על התביעה לריבונות על הגדה המערבית, בהחלטה עליה הכריז חוסיין, מלך ירדן, ביום 31 ביולי 1988.

שטחי הגדה המערבית, אשר נכבשו על ידי ירדן במלחמת העצמאות, סופחו לממלכה ההאשמית ב-24 באפריל 1950. סיפוח שטחים אלה הוכר רשמית רק על ידי פקיסטן, עיראק והממלכה המאוחדת. בשנת 1967 כבשה ישראל במלחמת ששת הימים שטחים אלה, אולם ירדן, אף על פי שלא הייתה הריבון בפועל, המשיכה לשלם משכורות ופנסיה לעובדי ציבור ולתת שירותים בענייני ההקדשים והחינוך. ב-1972 הגה המלך חוסיין תוכנית לכינון פדרציה – ממלכה ערבית מאוחדת הכוללת את ירדן והגדה המערבית שלה שני חבלים אוטונומיים. תוכנית זו לא הגיעה לכדי מימוש. בשנת 1974 החליטה הליגה הערבית על הכרה באש"ף כמייצג הלגיטימי והבלעדי של העם הפלסטיני. החלטה זו אילצה את המלך חוסיין לוותר על תביעתו לדיבור בשם הפלסטינים במשא ומתן ולהכיר במדינה פלסטינית עצמאית אשר אינה תלויה בירדן.

ב-28 ביולי 1988 הודיע המלך חוסיין על הפסקתה של תוכנית פיתוח לגדה המערבית בהיקף של 1.3 מיליארד דולר; זאת, מתוך רצון לאפשר לאש"ף לקחת יותר אחריות על שטחים אלה. יומיים לאחר מכן פיזר המלך את הפרלמנט, על מנת להפסיק את ייצוגם של תושבי הגדה המערבית בו. מספר הנציגים מן הגדה המערבית בפרלמנט היה 30, כמחצית ממספר המושבים בפרלמנט. ב-31 ביולי הודיע המלך על ניתוק כל הקשרים החוקיים והמִנהליים עם הגדה המערבית, למעט החסות על המקומות הקדושים למוסלמים בירושלים. בנאומו לאומה ביום שבו הודיע על ההחלטה נימק המלך את המהלך בסיועו להקמת מדינה פלסטינית עצמאית.

ספטמבר השחור

ספטמבר השחור הוא כינוי למאבק שהתנהל בין צבא ירדן לבין ארגונים פלסטינים (שהיו מאורגנים באש"ף), בחודש ספטמבר 1970.

עאליה, מלכת ירדן

המלכה עאליה בהאא א-דין טוקאן (בערבית: علياء بهاء الدين طوقان; תעתיק מדויק: עליאא' בהאא' אלדין טוקאן; 25 בדצמבר 1948, קהיר, מצרים - 9 בפברואר 1977) הייתה אשתו השלישית של חוסיין, מלך ירדן.

עבדאללה השני, מלך ירדן

עבדאללה השני (בערבית: عبد الله الثاني بن الحسين; נולד ב-30 בינואר 1962) הוא המלך הנוכחי של הממלכה ההאשמית של ירדן. עבדאללה עלה לכס המלוכה ב-7 בפברואר 1999 לאחר מותו של אביו המלך חוסיין.

עלי בן חוסיין, נסיך ירדן

עלי בן חוסיין (בערבית: الأمير علي بن الحسين; נולד ב-23 בדצמבר 1975) הוא בנם של חוסיין, מלך ירדן ועאליה, מלכת ירדן. מכהן כסגן נשיא פיפ"א וכנשיא התאחדות הכדורגל הירדנית.

פייסל בן חוסיין

הנסיך פייסל בן חוסיין (בערבית: فيصل بن حسين; נולד ב-11 באוקטובר 1963) הוא בנו של המלך חוסיין מאשתו מונא אל-חוסיין. פייסל הוא אחיו הצעיר של מלך ירדן הנוכחי, עבדאללה השני.

מלכי ירדן
עבדאללה הראשוןטלאל • חוסיין • עבדאללה השני Coat of arms of Jordan.svg

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.