חוניו השלישי

חוניו השלישי בן שמעון (נרצח ב-171 לפנה"ס) היה כהן גדול בן בית צדוק ומשמרת ידעיה, צאצא למשפחת כהנים גדולים, בנו של שמעון השני ונכדו של הכוהן הגדול חוניו השני. בנו היה חוניו הרביעי.

קורות חייו

מחבר ספר חשמונאים ב' מתאר את חוניו כאיש טוב רודף צדק ודואג לטובת הכלל. נראה שחוניו נקט במדיניות פרו תלמית, בניגוד לאביו הפרו סלאוקי, מדיניות זו משקפת בעיקר בשל קשרי הידידות שלו עם הורקנוס בן יוסף, הפרו תלמי המובהק. חוניו גם שמר על כספים של הורקנוס בבית המקדש.

לחוניו היה יריב פוליטי בשם שמעון ששימש כפקיד בהנהלת בית המקדש (לפי "חשמונאים ב'", היה שמעון נגיד בית המקדש). שמעון שאף למשרה גבוהה בפקידות של ירושלים, חוניו סירב לתת לו את המשרה, והנ"ל הלשין עליו לשלטון הסלאוקי. שמעון טען לפני אפולוניוס, הנציב הסלאוקי של סוריה ופניקיה, שחוניו מחזיק בבית המקדש כספים אחרים בנוסף על אוצרות בית המקדש (כנראה התכוון לפיקדונות שהפקידו שם לטובת אלמנות ויתומים, ולכספו של הורקנוס). שמעון שכנע את אפולוניוס שהשלטון הסלאוקי צריך להחרים את כספים אלה, כדי למנוע מחוניו הפרו תלמי להשתמש בהם נגד המלך הסלאוקי. הלשנתו של שמעון הובילה לשליחתו של האציל הסלאוקי הליודורוס לירושלים על ידי המלך סלאוקוס הרביעי, כדי להחרים את אוצרות בית המקדש. מהלך האירועים לאחר הגעתו של הליודורוס לירושלים לא ברור, אולם הליודורוס נכשל, או ויתר על משימתו, וחזר לאנטיוכיה בידיים ריקות.

כישלון תוכניתו הראשונה של שמעון לא ריפה את ידיו, והוא העלה האשמות חדשות באוזני השלטון הסלאוקי נגד חוניו, האשמות שטענו שחוניו נהג עם הליודורוס בחוסר כבוד, ושהוא חותר תחת השלטון הסלאוקי. האשמות אלה הובילו להבאשת ריחו של חוניו אצל הסלאוקים. מצבו הפוליטי של חוניו הדרדר, מעמדו כמנהיג נחלש, הנציב אפולוניוס הראה כוונות ממשיות להתערב בענייניה הפנימיים של יהודה, וסכנה של מלחמת אזרחים ביהודה הייתה בפתח.

חוניו החליט לנסוע לאנטיוכיה כדי לפרוש את גרסתו לאירועים בפני המלך סלאוקוס ועל ידי כך לחזק את מעמדו בפני השלטון. אולם לרוע מזלו מת באותה שעה סלאוקוס הרביעי ואחיו אנטיוכוס אפיפנס עלה לשלטון בשנת 175 לפנה"ס. מדיניותו של אנטיוכוס כללה יד קשה כלפי מצדדי בית תלמי, וחוניו, שאהד את תלמי, סבל מכך. בני טוביה ניצלו את העדרו ויחד עם אחיו המתייוון של חוניו, יאסון, השתלטו על משרת הכהונה הגדולה. יאסון נסע לבקר את אנטיוכוס והצליח, תמורת הגדלת כמות המס המובטחת, לקנות ממנו את משרת הכוהן הגדול. מעשיו של חוניו כתגובה לאירועים אלה אינם ברורים, לפי ספר "חשמונאים ב" הוא ברח לספרטה, אולם נראה שבשלב מסוים חזר לאנטיוכיה וחי שם בגלות.

יאסון הודח אחרי שלוש שנים על ידי אחיו של שמעון, המתייוון הקיצוני מנלאוס. מנלאוס ניצל את שליחותו בידי יאסון אל אנטיוכוס כדי לקנות את הכהונה לעצמו בכסף רב יותר, דבר שגרר מלחמת אזרחים בין יאסון למנלאוס, שמנלאוס ניצח בה. אולם מנלאוס לא היה יכול לעמוד בתשלומים שהתחייב לשלם לשלטון הסלאוקי ונאלץ לנסוע לאנטיוכיה כדי להסדיר את חובותיו. כשהגיע מנלאוס לאנטיוכיה הוא הצליח לדחות את מועד התשלום של המיסים על ידי שיחודו של אנדרוניקוס, פקיד סלאוקי גבוה שמילא את מקום המלך בהיעדרו, בכלים מבית המקדש. חוניו, שישב אז באנטיוכיה, יצא נגד מעשיו של מנלאוס ונזף בו בפומבי על שימושו בכלי בית המקדש הקדושים ליהודים כשוחד. נזיפה זו השאירה רושם רב על הקהילה היהודית באנטיוכיה וביהודה. לאחר מעשה זה ברח חוניו, שחשש מנקמתו של מנלאוס, לעיר דאפנה שליד אנטיוכיה כדי להתגונן ממנו. מנלאוס חשש שחוניו, הכהן הגדול החוקי, יוכל לנצל את הסתבכותו בענייני המיסים כדי לשכנע את המלך הסלאוקי להחזירו לכהונתו. כדי למנוע מהלך כזה הוא שיחד את אנדרוניקוס על מנת שיהרוג את חוניו. זה הוציא את חוניו ממחבואו בהבטחות שווא, והוציאו להורג באנטיוכיה.

לפי הסיפור ב"מלחמות היהודים" של יוספוס פלביוס בנה חוניו השלישי את מקדש חוניו במצרים, אולם סיפור זה מפוקפק וסותר גרסאות אחרות של המקורות (כולל גרסתו המאוחרת של יוספוס בעצמו ב"קדמוניות היהודים") שמציינות את חוניו הרביעי, בנו של חוניו השלישי, כמקים המקדש.

החשיבות ההיסטורית של מאורעות חיי חוניו היא העובדה שהדחתו היוותה תקדים מסוכן בתולדות משרת הכהונה הגדולה. עד ימיו של חוניו הייתה המשרה מועברת בירושה, כאשר השליט הסלאוקי רק מאשר או דוחה אותה. מעשיו של יאסון הפכו את משרת הכהן הגדול למשרת פקידות של המלך הסלאוקי, שכל המרבה במחיר יכול לקנותה. תקדים זה היה פתח עתידי ומסוכן להתערבות של השלטון הזר הסלאוקי בעניינים הפנימיים והדתיים של יהודה. עם תום שלטונו של חוניו נפתח עידן מלחמות האזרחים ביהודה בכלל, ובין תושבי ירושלים בפרט. הדחתו והריגתו של חוניו העמיקו את הקרע בין המתייוונים הקיצוניים למתייוונים המתונים, ואת הפער שנוצר בין העם לשכבות האצולה.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • רומן וילק - "מקלט חוניו בדפני" סיני קח, תשנ"א עמ' רפה-רפז
  • מנחם שטרן, "מותו של חוניו השלישי", מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, הוצאת יד יצחק בן צבי, 2004, עמ' 35–50

קישורים חיצוניים

אביתר

אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן, דמות מקראית, היה כהן גדול בירושלים בימי דוד המלך, בנו של אחימלך בן אחיטוב ומצאצאי בית עלי. אחימלך בן אביתר, בנו, שימש גם כסגנו לכהונה הגדולה.

אוריה הכהן (כהן גדול)

אוּרִיָּה הַכֹּהֵן היה הכהן הגדול שכיהן בימי אחז.

אלעזר בן חרסום

רבי אלעזר בן חרסום היה כהן גדול בתקופת בית המקדש השני. נודע בהתמדתו בלימוד תורה ובעושרו הרב.

אלעזר הכהן

אֶלְעָזָר - בנו השלישי של אהרן הכהן (ספר שמות, פרק ו', פסוק כ"ג) ואחיינו של משה. היה הכהן הגדול השני, אחרי מות אביו.

שני אחיו הגדולים - נדב ואביהוא - מתו ביום חנוכת המשכן, בהקריבם אש זרה לפני ה'. אחיו הקטן, איתמר, נותר עמו בחיים ושימש ככהן.

אלעזר היה גם "נשיא נשיאי הלוי" (ספר במדבר, פרק ג', פסוק ל"ב), והיה האחראי העליון על שמירת הקודש וכליו בזמן העברת המשכן בעת המסעות במדבר ובכך נחשב לאמרכל הראשון.בנו היה פינחס, שהמשיך אותו בתפקיד הכהן הגדול.

אריסטובולוס השלישי

אריסטובולוס השלישי (ביוונית: Ἀριστόβουλος;‏ 53 לפנה"ס – 36 לפנה"ס) הכהן הגדול האחרון מבית חשמונאי.

ייתכן ושמו העברי של אריסטובולוס היה "יונתן" או "יהודה".

בית חוניו

בית חוניו הייתה משפחה של כהנים גדולים שנמנה ממשפחת הכהנים בני צדוק שפעלה בבית המקדש השני בתקופה ההלניסטית ממחצית המאה ה-4 לפנה"ס ועד המחצית הראשונה של המאה ה-2 לפנה"ס. מתקופתו של אלכסנדר הגדול ועד תקופתו של אנטיוכוס הרביעי (אפיפאנס).

שורשיה של המשפחה הוא מבית צדוק ממשמרת ידעיה מהכהן הגדול יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול של תקופת שיבת ציון, וממקימי בית המקדש השני. יהושע בן יהוצדק היה מצאצאיו של צדוק הכהן הגדול הראשון לאחר בניית בית המקדש הראשון.

הכהן האחרון הגדול המוזכר במקרא הוא ידוע הכהן המופיע בספר נחמיה. והוא היה אביו של חוניו הראשון. הכוהן הגדול שרת בתפקידו עד מותו, ולאחר מותו התפקיד היה מועבר לבנו. אם הבן היה צעיר לימים נמסר התפקיד לידי אחד מאחי אביו או דודיו. מסורת זו הופרה לראשונה בימי אנטיוכוס הרביעי.

בין בית חוניו, בית טוביה והכהנים ממשמרת בילגה התנהלו מאבקים על כוח ושררה ועל עמדת הבכורה. הכהן הגדול בנוסף להיותו מנהיג דתי היה גם בעל כח כלכלי, הוא עסק בגביית מיסים, שלט באוצרות בית המקדש וניהל את השוק בירושלים.

גירוש הליודורוס מהמקדש

גירוש הליודורוס מהמקדש (באיטלקית: Cacciata di Eliodoro dal tempio) הוא פרסקו שצייר רפאל בין השנים 1511-1512 באולם הליודורוס בארמון האפיפיור שבוותיקן.

הליודורוס נזכר בספר מכבים ב', פרק ג', שם מסופר כי נשלח לירושלים על ידי המלך סלאוקוס הרביעי כדי שיחרים כספים מאוצר בית-המקדש; אך כתוצאה מהתערבות אלוהית, הופיע פתאום פרש מסתורי רכוב על סוסו, ושני מלאכים תפסו את הליודורוס, הפילוהו ארצה והכו אותו נמרצות. הליודורוס שנפל, מן-הסתם, למארב ביריוני מתוכנן, הוצא מן המקדש מחוסר הכרה; ורק בזכות התערבותו של הכוהן הגדול חוניו השלישי, ניצלו חייו.

הדמויות בפרסקו ניצבות בשני צדדיו של המעמד, ובתווך ריק המוליך את הצופה לעבר האופק והכהן הגדול הרכון אל המזבח והמנורה בתפילה. בצד ימין נראים הליודורוס ופמלייתו, ומשמאל האפיפיור נישא על אפריון. הליודורוס נראה על רצפת המקדש, כד מונח לידו והכסף שגנב מפוזר על הרצפה. הפרש רכוב על סוסו הלבן ושני המלאכים נראים בתנועה לעברו של הליודורוס, והסוס מרים את רגליו הקדמיות כאילו לרומסו. הציור קבוע בתוך קשת ונישא מורם על ידי עמודים בדמות פסלים. מיקומו זה, כמו גם הפרספקטיבה בה מתואר המעמד, מקנים לצופה תחושה כי הוא צופה בבמה עליה מוצג מעמד תיאטראלי.

התקופה ההלניסטית בארץ ישראל

התקופה ההלניסטית בארץ ישראל החלה עם כיבוש ארץ ישראל בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס מממלכת פרס, והסתיימה בשנת 63 לפנה"ס, עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הרפובליקה הרומית. לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון ב-323 לפנה"ס החלו מאבקי כוח על השליטה בארץ ישראל בין יורשיו השונים, והחלה מלחמת הדיאדוכים, ובהמשך נשלטה ארץ ישראל החל מ־301 לפנה"ס בידי השלטון ההלניסטי של בית תלמי, ומשנת 200 לפנה"ס בידי השלטון ההלניסטי של בית סלאוקוס. מרד החשמונאים, שפרץ ב-167 לפנה"ס, והיחלשות הממלכה הסלאוקית הביאו להקמת ממלכת החשמונאים העצמאית. בשנת 63 לפנה"ס כבש המצביא הרומי פומפיוס את ירושלים, ובשנת 37 לפנה"ס החלה התקופה הרומית בארץ ישראל והסתיימה התקופה ההלניסטית.

כיבוש ארץ ישראל על ידי אלכסנדר מוקדון הביא לא רק לחילופי שלטון אלא גם לשינוי תרבותי באזור, והתרבות ההלניסטית החלה להשתרש בארץ ישראל. בשלביה המוקדמים הורגשה השפעת התרבות ההלניסטית באזורים העירוניים ובעיקר בעיר ירושלים. דווקא עם יסוד הממלכה החשמונאית הואץ תהליך ההתייוונות וחדירת המנהגים ההלניסטיים לחיי התושבים היהודים בארץ ישראל.

אף שהשלטון ההלניסטי הסתיים עם כינונה של ממלכת החשמונאים, נהוג לכלול את תקופת החשמונאים בתקופה זו בשל השפעת התרבות ההלניסטית על הארץ ועל שליטיה היהודים, בעיקר בתקופות המאוחרות יותר.

חוניו הראשון

חוניו הראשון היה כהן גדול מבית חוניו. לאחר ידוע אביו (סוף המאה ה-4 לפנה"ס), ותקופת כהונתו חופפת לתקופת מלכותו של אלכסנדר הגדול.

בשנת 330 לפנה"ס עם פטירתו של הכהן הגדול ידוע, התחיל לכהן בכהונה הגדולה חוניו בנו, המכונה חוניו הראשון עקב קיומם של עוד כוהנים גדולים בשם זה שכיהנו אחריו. חוניו הראשון כאביו הרחיק את הכותים והשתדל להבאיש את ריחם בעיני העם. לפי המסורת היהודית[דרוש מקור] ביקר אלכסנדר הגדול בעיר פעמיים במהלך מסעיו ובביקורו השני הוא נפגש עם חוניו וכן עם אביו, ידוע.

לדעת חלק מהחוקרים, ההתכתבות בין מלך ספרטה לבין חוניו הכהן הגדול, המצוטטת בספר קדמוניות היהודים, התקיימה עם חוניו הראשון.חוניו הראשון כיהן בכהונה הגדולה כ-20 שנה, עד פטירתו בשנת 310 לפנה"ס. הכהן הגדול אחריו היה בנו שמעון הראשון.

חוניו הרביעי

חוניו הרביעי - (ביוונית: Ὀνίας) היה בן למשפחת חוניו משפחת כהונה מבית-צדוק, שחי במאה השנייה לפנה"ס בירושלים. לאחר שהודח אביו מכס הכהונה הגדולה בירושלים, ירד להליופוליס שבמצרים – שם הקים את מקדש חוניו.

חוניו השני

חוניו השני היה כהן גדול מבית חוניו בבית המקדש, בנו של הכוהן הגדול שמעון הראשון. חוניו היה צעיר לימים כשנפטר אביו ולכן לא התמנה לתפקיד הכוהן הגדול, את שמעון אביו ירש אלעזר אחיו של שמעון, ולאחר שהוא נפטר, נמסר התפקיד למנשה שהיה גם הוא אחיו של שמעון. רק לאחר פטירתו התמנה חוניו לתפקיד.חוניו השני פעל במחצית השנייה של המאה ה-3 לפנה"ס, בהתקופה ההלניסטית, בתקופתו של מלך מצרים תלמי השלישי. זו הייתה תקופת המאבק שבין בית תלמי לבית סלאוקוס על השליטה באזור שהביאה למלחמה הסורית השלישית. חוניו השני שהאמין בניצחון בית סלאוקוס סירב לשלם לתלמי השלישי את המס של עשרים כיכר כסף. בעקבות סירובו איים שליח המלך אתניון בהחרמת הקרקעות של יהודה וחלוקתן בין אנשי הצבא. איום זה לא הביא לשינוי דעתו של חוניו.אחינו של חוניו יוסף בן טוביה ניצל את ההזדמנות והציע לתלמי השלישי סכום כסף גדול כדי לקבל את זכות גביית המיסים שהועברה אליו. בעקבות כך ירד מעמדו של תפקיד הכהן הגדול.

יוסף בן מתתיהו מתאר את חוניו השני כקמצן ושוטה שבהתנהגותו גרם לעליית מעמדו של יוסף בן טוביה.

בנו שמעון היה גם כהן גדול ונקרא שמעון השני. נכדו של חוניו השני היה הכהן הגדול חוניו השלישי שכיהן בתקופתם של סלאוקוס הרביעי ואנטיוכוס הרביעי.

יאסון

יָאסוֹן (ביוונית: Ἰάσων), או בשמו העברי יהושע או ישוע, היה הכהן הגדול ביהודה בין השנים 175 - 172 לפנה"ס. יאסון היה מבית חוניו. פעולותיו של יאסון לפני עלייתו לכס הכהונה הגדולה ובמהלך כהונתו היו מהגורמים העיקריים להתמוטטות האוטונומיה היהודית בממלכה הסלאוקית.

יששכר איש כפר ברקאי

יששכר איש כפר ברקאי היה כהן גדול בבית המקדש השני.

יששכר איש כפר ברקאי נזכר לגנאי, בשל זהירותו המופרזת שלא יתלכלכו ידיו בשעת עבודת הקרבנות, ומנהגו לעבוד בכפפות של משי בשל כך, דבר שנתפס כביזוי עבודת בית המקדש:

התלמוד מספר גם מה עלה בגורלו (בתרגום לעברית):

התלמוד בהמשך מביא אמוראים שמסבירים מדוע דבריו של יששכר לא היו נכונים.

בספרות התורנית מוזכר סיפורו לא אחת בהקשר של דיני חציצה במצוות (כגון לולב) ובזיון המצווה בכך.

כהן גדול

הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל הוא תוארו של ראשון הכהנים בעם ישראל, האדם שעמד בכל דור בראש הממסד הדתי היהודי. הכהן הגדול נבדל משאר הכהנים במעמדו, בהשפעתו, בתפקידיו הדתיים, בחובותיו הדתיות והפרטיות, ובזכויות היתר הנוספות שקיבל. ההבדל החיצוני הבולט ביותר בינו לבין אחיו היה לבושו, שתפקידו היה להציג מעין הדרת מלכות ויחוד.

גם התואר כֹּהֵן הָרֹאשׁ המופיע בתנ"ך מתייחס ככל הנראה לכהן הגדול.

בתקופות הפרסית וההלניסטית היה אחד ממנהיגי העם היהודי תחת השלטון הזר. תפקיד זה מקביל במדה מסוימת לתפקידו של 'רב כהנים' הידוע לנו מכתבי אוגרית. עד לימי יאסון עברה משרת הכהן הגדול בירושה, והמחזיקים בה התייחסו אל אהרן כ-"הכהן הגדול הראשון" ואל אלעזר בנו כממשיכו.

מנלאוס (כהן גדול)

מנלאוס (ביוונית: Μενέλαος, מֶנֶלָאוֹס; מלטינית: מֶנֶלָאוּס) היה כהן גדול ומנהיג יהודי מתייוון בתקופת בית שני ומרד החשמונאים, בין השנים 163-172 לפנה"ס. מנלאוס, תחת שלטון אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) הסלאוקי, גרם לחילול בית המקדש ולבזבוז אוצרותיו שהיו רכוש העם, ובכך הניח את התשתית לגזירות רדיפת הדת של אנטיוכוס הרביעי בשנת 168 לפנה"ס. יש הטוענים כי מנלאוס, ביחד עם אחיו שמעון ושני שליטי ישראל הסמוכים לו בשושלת ההנהגה, יאסון ואלקימוס, הם הדמויות המרכזיות המזוהות עם תופעת ההתייוונות ומשמעויותיה במסורת היהודית.

פלופונסוס

פֶּלוֹפּוֹנסוֹס (ביוונית: Πελοπόννησος, ביוונית מודרנית נהגה פֶּלוֹפּוֹנִִיסוֹס) הוא חצי אי גדול בדרום יוון. פירוש השם ביוונית הוא Pelopos nesos, כלומר "האי של פלופס" (גיבור מן המיתולוגיה היוונית). בהתאם לפירוש מכונה חצי האי לעיתים הפלופונסוס (מיודע - "האי של פלופס").

ב-1893 נפתחה תעלת קורינתוס אשר הפרידה את פלופונסוס באופן מלאכותי מהיבשת, להוציא גשר מעל התעלה. ב-2004 חובר חצי האי לצפון יוון גם על ידי בניית גשר ריו-אנטיריו.

בימי הביניים נקרא פלופונסוס מוראה.

העיר טריפולי היא בירת האזור המנהלי פלופונסוס, ואילו העיר פטרס היא העיר הגדולה בחצי האי פלופונסוס.

מחוז פלופונסוס המשתרע על מרבית שטחו של חצי האי פלופונסוס מהווה אחד ממחוזות יוון, ומכיל חמש יחידות אזוריות:

קורינתיה (או קורינתוס)

לאקוניה

מסניה

ארקאדיה

ארגוליסשתי יחידות אזוריות נוספות, אכאיה ואליס, נמצאים גאוגרפית על פלופונסוס, אך שייכות למחוז מערב יוון מבחינה מנהלתית.

שמעון הצדיק

שמעון הצדיק הוא כינוי שנקשר, לפי המחקר, לשתי דמויות, סב ונכדו, שהיו כהנים גדולים מבית חוניו בתקופת בית שני בירושלים, במאה השלישית לפני הספירה, הם שמעון הראשון בן חוניו הראשון, ושמעון השני בן חוניו השני.

דמותו של "שמעון הצדיק" מופיעה במקורות חז"ל ובמקורות החיצוניים הקלאסיים: כתבי יוסף בן מתתיהו והספרים החיצוניים.

במקורות הללו מזוהה שמעון הצדיק כשמעון בן חוניו בן יַדּוּעַ, ונאמר עליו שהיה כהן גדול ומנהיג בתקופת בית שני, משיירי כנסת הגדולה. ראשון לחכמים שנזכרו בשמם במשנה, ורבו של אנטיגנוס איש סוכו, בפתחה של תקופת הזוגות. חי בסוף תקופת שלטון הפרסים ותחילת שלטון היוונים בארץ ישראל. הוא מתואר בתלמוד כמי שקיבל את פניו של אלכסנדר מוקדון בבואו לארץ ישראל.

שריה (כהן גדול)

שריה בן עזריה היה הכהן הגדול האחרון בתקופת בית ראשון וכיהן עד לחורבנו ב-586 לפנה"ס.

כהנים גדולים בולטים לפי תקופתם
משכן משה אהרןאלעזר הכהןפינחס Kohen Gadol (Bible Card)
המשכן בשילה אבישוע בן פנחס • בקי בן אבישוע • עזי בן בקי • עלי הכהןאחיטוב (נכד עלי)אחיה בן אחיטוב
משכן נוב אחימלך בן אחיטובאביתר בן אחיטוב
תקופת בית ראשון צדוקאחימעץ בן צדוקעזריהו בן צדוקאמריהויהוידע הכהןזכריהו בן יהוידע • עזריהו הכהן • אוריה הכהן • עזריהו הכהן (השני) • שלום הכהן • חלקיהו בן שלוםשריה הכהןיהוצדק הכהןצפניה בן מעשיה
תקופת בית שני (תחת שלטון ממלכת פרס) יהושע בן יהוצדקיהויקים בן יהושעאלישיב בן יהויקים • יהוידע הכהן (בית שני) • יוחנן • ידוע הכהן • יוחנן הכהן
בתקופה ההלניסטית חוניו הראשוןשמעון הראשון • אלעזר בן חוניו • מנשה אחיו של חוניו • חוניו השנישמעון השני • חוניו השלישי
כהנים מתיוונים ואחרים יאסון מנלאוסאלקימוסחוניו הרביעי
כהנים גדולים מבית חשמונאי יונתן כהן גדולשמעון מכבייוחנן הורקנוס הראשוןאריסטובולוס הראשוןאלכסנדר ינאיהורקנוס השניאריסטובולוס השנימתתיהו אנטיגונוס השניאריסטובולוס השלישי
תחת ממשלת רומא מתתיהו בן תיאופילוס (הראשון)יוסף בן עליםחנן בן שתישמעאל בן פיאבייוסף קיפאיונתן בן חנןתיאופילוס בן חנןחנניה בן נדבאיחנן בן חנןיהושע בן גמלאמתתיהו בן תיאופילוס (השני)פינחס בן שמואל מכפר חבתא • רבי אלעזר בן חרסוםיששכר איש כפר ברקאי • רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.