חומר נפץ

חומר נפץ הוא חומר המסוגל לעבור תהליך אקסותרמי מהיר המלווה בשחרור אנרגיה רבה, כתוצאה מפעולת הצתה כלשהי. בזמן התהליך, החומר משנה את צורתו ממוצק או מנוזל לגז. בדרך כלל מכיל חומר הנפץ אלמנט הקולט חמצן מרכיב אחר בחומר הנפץ המשמש כאלמנט מחמצן, אך קיימים גם תהליכים אחרים בעלי מאפיינים דומים. תהליך זה קרוי התפוצצות. התהליך יוצר חום רב, אור, ותוצרי לוואי גזיים בדומה לאש. כאשר פיצוץ חומר הנפץ מתבצע במקום סגור, כגון בתוך תרמיל של כדור רובה, הרי שכל הגזים שנוצרו בפיצוץ, מרוכזים בנפח הקטן ששימש קודם לכן את חומר הנפץ בצורתו הגולמית. לגזים אלו אנרגיה גבוהה, המתבטאת בלחץ גבוה מאד. התפשטות הגזים הללו יכולה לגרום לפעולות שונות, החל מאפקט פיצוץ ועד לשיגורם של קליעים ופגזים. חומר נפץ המוצת בקלות מכונה רגיש (כגון ניטרוגליצרין), או מוצת בקושי רב ואז מכונה אדיש (כגון TNT).

חומרי הנפץ משמשים ברובם במישור הצבאי, באמצעי לחימה שונים המבוססים על אנרגיה קינטית. אך ניתן למצוא אותם גם במישור האזרחי, למשל בעבודות מסוימות בהנדסה אזרחית, כגון חציבה בהר סִלעי והריסה מהירה של מבנים.

סיווג

ישנם שני סוגים עיקרים של חומרי נפץ:

  • חומר נפץ הודף (חנ"ה) (באנגלית: Propellants) משמש למטרות הדיפה בסוגי תחמושת שונים. חומרים אלו הם בחלקם חומרי נפץ חלשים כגון הניטרוצלולוזה ובחלקם אינם חומרי נפץ כלל כמו אבקת השרפה השחורה. אבקת השרפה השחורה מורכבת מדלק ומחמצן ואינה מסוגלת לעבור תהליך ניפוץ כמו חומרי הנפץ המרסקים. תהליך הפעולה של שני סוגי ההודפים מוגדר כבעירה (דפלרגציה), ולהצתתו נדרש חום או אש גלויה. בעת הבעירה משתחררים גזים רבים ואנרגיה רבה, אך נשארות שאריות מוצקות. תהליך הבעירה הוא איטי ו"נע" לאורך החומר במהירויות של מספר בודד של סנטימטרים לשנייה עד ל-400 מטרים לשנייה. מכאן נובע גם השימוש בו כמנגנון השהייה פשוט. באבקות הדיפה הגזים מתפשטים בכיוון ההפוך מכיוון הבעירה, דבר המאפשר יצירת טילים מאבקות בעירה.
  • חומר נפץ מרסק (חנ"מ) (באנגלית: High Explosive) משמש למטרות חבלה והריסה במטרות מוגדרות. תהליך פעולתו מוגדר כניפוץ (דטונציה). תהליך הניפוץ אינו תהליך שרפה הכולל תגובה בין דלק ומחמצן אלא פירוק מהיר ביותר של מולקולה יחידה בלתי יציבה המכילה בתוכה את האטומים האופייניים לתרכובות דלק ולתרכובות מחמצן גם יחד. חומר נפץ מרסק לא משאיר אחריו שאריות מוצקות וגל הניפוץ שלו נע במהירויות שנמדדות בכמה קילומטרים לשנייה. בחומרי נפץ מרסקים, להבדיל מאבקות הדיפה, הגזים נפלטים לכיוון הבעירה של חומר הנפץ, אשר מעבירה גל ניפוץ (גל דטונציה) בחומר.

רגישות

חומרי נפץ מסווגים גם לפי מידת הרגישות שלהם ל"גירוי" חיצוני על מנת לפעול:

  • רגיש: חומר נפץ שיכול לפעול מניצוץ, חום, אש או אפילו מכה חזקה.
  • אדיש: חומר נפץ הדורש גל ניפוץ כדי לפעול בעצמו, או טמפרטורות גבוהות במיוחד (1000+ צלזיוס). אם מוצת, חומר נפץ אדיש עשוי לבעור ללא פיצוץ כלל.
  • מאיץ: חומר נפץ בעל רגישות בינונית המשמש בדרך כלל כ"מתווך" בין חומר נפץ רגיש לחומר נפץ אדיש.

חומרי נפץ הודפים הם לרוב רגישים, וחומרי נפץ מרסקים הם בדרך כלל אדישים, אבל זה לא מחייב. לעיתים, החומר העיקרי במטען חבלה או פצצה הוא חומר נפץ אדיש, וכדי לקבל את גל הניפוץ הראשוני שגורם לו להתפוצץ משתמשים בחומר נפץ רגיש.

חומרי נפץ ידועים

חומרי נפץ הודפים

חומרי נפץ מרסקים

ראו גם

לקריאה נוספת

  • חומרי נפץ, הדף ופירוטכניקה , מאת לוי שגיב, הוצאת קרוננברג ספרות מקצועית, תל אביב.

קישורים חיצוניים

ארטילריה רקטית

ארטילריה רקטית המכונה גם רקטת קרקע-קרקע (רק"ק) היא ארטילריה המצוידת במשגר רקטות במקום פגזים רגילים. בניגוד לפגז, הרקטה מניעה את עצמה באמצעות מנוע רקטי והמשגר רק מתווה לה את כיוון ההאצה הראשוני. הרקטות נבדלות מטילים בכך שאין להם הנחיה או ניהוג עצמי. את הרקטות ניתן לחמש בראשי קרב שונים כגון חומר נפץ מרסק, רסס ופצצת מצרר.

יתרונה של ארטילריה רקטית על ארטילריה קנית (פגזים) היא הטווח והיכולת למטחים מרוכזים של עשרות רקטות תוך שניות מועטות. את רוב הרקטות ניתן לשגר או ממשגר נייח חד-קני או ממשגר נייד רב-קני. בניגוד לטילים, לרקטות אין הנחיה והן עפות במסלול שהוכתב להם מראש בעת השיגור. הרקטות זולות יחסית לטילים אך פחות מדויקות מהם.

החלוצות בתחום הרקטות הארטילריות היו ברית המועצות שפיתחה את רקטות הקטיושה בזמן מלחמת העולם השנייה וגרמניה שפיתחה את טילי ה-V-1 וה-V-2. אחת מהרקטות הארטילריות הנפוצות ביותר בעולם היא רקטת הגראד שייצרה ברית המועצות. כיום הנשק הרקטי העיקרי של צבאות נאט"ו הוא משגר רקטות M-270 MLRS.

ישראל גם היא פיתחה מספר מערכות רקטיות, חלקן מבוססות על נשק שלל סובייטי, והפעילה אותן בהצלחה במבצע שלום הגליל. רקטות שימשו גם את ארגוני הטרור הערביים כנגד ישראל (הפת"ח וחזבאללה בלבנון, חמאס והג'יהאד האיסלאמי ברצועת עזה) ועד היום ישראל נתונה לאיום רקטי.

בידוק ביטחוני

בידוק ביטחוני הוא הליך הנערך בכניסה למבנה, למתחם סגור או לשטח ציבורי, כדי לוודא שהאדם הנכנס ומטענו אינם מהווים סיכון ביטחוני, ובפרט שהאדם אינו נושא אתו נשק או חומר נפץ. בידוק ביטחוני מקובל בכניסה למבנים ציבוריים (מרכז קניות, בניין משרדים, אוניברסיטה), לחניונים ובעלייה למטוס נוסעים. איום מרכזי שמפניו מתגונן הבידוק הביטחוני הוא הטרור.

בתנאים לקבלת רישיון להפעלת מסעדה או בית קפה בישראל נכללת הדרישה:

א. תיערכנה בדיקות ביטחוניות בחפצי כל הנכנסים לעסק.

ב. בעל העסק או מנהל העסק לא ירשה כניסת אדם לעסק, אלא אם כן הסכים הלה שייערך חיפוש על גופו ובכליו כדי לבדוק אם הוא נושא עמו כלי נשק, סכין, תחמושת, חומר נפץ, חומר חבלה מכל סוג שהוא או חומר העלול להתפוצץ או להתלקח. לא תורשה כניסת אדם לעסק, אלא דרך שער הכניסה הראשי ולאחר שנבדק על ידי הבודק הביטחוני ואושרה כניסתו.

ג. לא תורשה כניסת כלי רכב לחניון של העסק, במידה ונמצא בסמוך אליו, אלא לאחר שנערכה בו בדיקה לגילוי חפצים חשודים, ואושרה כניסתו.את המילה בידוּק חידש הלשונאי והבלשן יצחק אבינרי בשנות ה-50 למאה ה-20, אולם כשחודשה היה מובנה צנזוּר (וכן גם מילה אחרת שהציע: בִּדֹּקֶת; תחת צנזוֹר הציע בַּדָּק, בתפקידו הוא מצנזר – מְבַדֵּק, משרד הצנזוֹרים – מִבְדקה).

דינמיט

דינמיט הוא חומר נפץ רב עוצמה שהומצא ב-1867 על ידי אלפרד נובל. דינמיט הוא ניטרוגליצרין שהוספג בחומר אשר יפחית את רגישותו כמו אמוניום חנקתי, ניטרוצלולוזה, פחם, נסורת ועוד. כאשר הגיע נובל לפריז, הוא עבד במעבדתו של אסקאניו סובררו, ממציא הניטרוגליצרין. הוא החל לחקור את הניטרוגליצרין ולמצוא לו שימושים בתחום הבנייה. הוא ואביו עבדו יחדיו במטרה למצוא חומר שיהיה דומה בתכונותיו לניטרוגליצרין, אך בטוח לשימוש. מספר ניסויים שערך נובל בחומר גרמו להרס ולמספר הרוגים, וכך נהרג אחיו הצעיר - אמיל.

נובל החל בייצור מורחב של הניטרוגליצרין תוך כדי ניסיונות להוסיף לו חומרים שונים, כך שיהיה בטוח יותר לשימוש. הוא גילה שכאשר מערבבים חול דק (דיאטומיט) עם ניטרוגליצרין, הנוזל הופך למוצק יציב ולא מסוכן. מהמוצק הזה הוא יצר מקלות שכונו מאוחר יותר "מקלות דינמיט": מארז גלילי בו אצור חומר הנפץ שמוצת על ידי פתיל. תיאור פצצות וחומרי נפץ כמקלות דינמיט אדומים בעלי פתיל הוא פופולרי במיוחד בקרב סרטים הוליוודים וסרטים מצוירים.

נובל המציא את הדינמיט לצורך כיבוש הטבע - לסכור נהרות, להסיר מכשולים, לקצץ הרים - אך משנוכח ששימושיה העיקריים של המצאתו יהיו צבאיים, הוא נכנס לדיכאון שממנו לא יצא עד סוף חייו, ולכן ייסד את קרן פרס נובל שמהווה כעין "תיקון" למה שגרם.

חבלה (פעילות מלחמתית)

חבלה כפעולה צבאית היא פגיעה במתקני אויב, בהם כלי רכב, מבנים, מוצבים, תשתיות וכו'. מטרת הפעולה היא פגיעה בתפקוד האויב, על ידי השמדה, שיתוק או שיבוש התפקוד של מטרות ונכסים של האויב. מאחר שהמונח "חבלה" בעברית מתייחס לכלל העיסוק בחומרי נפץ, חבלה קרבית למטרות הריסת תשתיות אויב מכונה לעיתים "חבלה התקפית" על מנת להבדילה מחבלה וסילוק פצצות.

בצה"ל, חיל הרגלים וחיל ההנדסה הקרבית הם אלו שמתעסקים בחבלה כפעולות צבאיות, באימונים, מבצעים, מערכות שונות ובשדה הקרב.

תחת השם "חבלה" מאוגדים בעיקר פעולות קומנדו הנעשות בחשאי, בשיטות לוחמה זעירה, בה יש התמקדות ספיציפית במטרה טקטית ופגיעה בה, לרוב באמצעות מטעני נפץ. החבלה נבדלת מהפצצת או הפגזת מבנה תוך כדי קרב בשיטות הפעולה ובפרופיל שלה. לעיתים, גם הריסת מבנים תוך כדי לחימה באמצעות חוליות פלסים המבצעים את ההריסה באמצעות חומר נפץ משויכת לתחום החבלה.

לעיתים, גם הריסת דברים באזרחות באמצעות חומרי נפץ, כגון הריסת מבנים וכריית סלעים באמצעות פיצוצים, מכונה "חבלה".

טיל קרקע-קרקע

טיל קרקע-קרקע (בראשי תיבות: טק"ק) הוא טיל שתפקידו לשאת ראש קרב קונבנציונלי - טעון חומר נפץ, או בלתי קונבנציונלי - כימי, ביולוגי או גרעיני, מנקודת שיגור קרקעית לעבר מטרה קרקעית מרוחקת.

הטילים השונים נבדלים במספר נקודות:

טווח הטיל: מבחינים בין רקטות שמגיעות עד ל-50 ק"מ לבין טילים שטווחם מאה ק"מ או יותר לבין טילים בין יבשתיים המסוגלים לשאת ראשי קרב למרחק של מאות או אלפי קילומטרים.

מערכת הניווט וההנחיה של הטיל: מבחינים בין יכולת דיוק הפגיעה של הטילים על בסיס מנגוני ניווט והנחיה בהם (גירוסקופ, מד תאוצה, ראש ביות וניווט לווייני ועוד).

כושר הנשיאה של הטיל: יכולת לשאת ראש קרב גדול ומכאן גם הרסני יותר (כאשר מדובר בראש קרב קונבנציונלי).

טיל שיוט

טיל שיוט הוא טיל מונחה, שטס למטרה בדומה למטוס, בתוך האטמוספירה. הוא משמש כנגד מטרות קרקעיות וימיות, ונקרא כך משום שעיקר מסלול הטיסה שלו נעשה במהירות שיוט. בניגוד לטיל בליסטי, מסלולו אינו פרבולי או אליפטי. טילי השיוט מצוידים בכנפיים, מונעים בדרך־כלל על ידי מנוע סילון, נושאים ראש קרב עם חומר נפץ רגיל או גרעיני, בעלי טווח ארוך של מאות קילומטרים ומאופיינים כמדויקים ביחס לטילים בליסטיים (בעלי CEP נמוך בהרבה).

טילי שיוט מודרניים טסים במהירות על־קולית או תת־קולית גבוהה ובגובה נמוך, כדי לחמוק מגילוי על ידי מכ"ם. ככלל הטילים לרוב מצוידים במערכת ניווט אינרציאלית.

כדור (תחמושת)

כדור הוא שמה של תצורת חימוש אחידה שבה הקליע אחוד עם תרמיל המכיל את חומר הנפץ ההודף. ישנם כדורים מסוגים רבים ושונים ובקטרים שונים המתאימים לסוגים שונים של כלי נשק. תחמושת בתצורת 'כדור' משמשת בכלי נשק קלים דוגמת רובים, אקדחים, מקלעים וכו', אך גם בתותחי טנק ותותחי נ"מ. יתרונה המרכזי של תצורת ה'כדור' הוא בכך שהקליע נטען לבית הבליעה של הנשק ביחד עם תרמיל המכיל את חומר הנפץ ההודף וכך תהליך הטעינה מהיר יותר וחומר הנפץ ההודף מותאם בסוגו ובכמותו במדויק לקליע.

במרבית הכדורים המודרניים המשמשים בנשק קל ובמקלעים נעשה שימוש בתרמיל פליז, בעל כרכוב שקוע, המכיל אבק שריפה. הקליעים בנשקים אלה עשויים לרוב מליבת עופרת המצופה מתכת רכה, אך ישנם גם קליעים מיוחדים המיועדים למטרות ספציפיות, כדוגמת קליעים 'נותבים', המכילים חומר הבוער בזמן מעוף הקליע ומסמן את נתיבו; קליעים 'חודרי שריון', המכילים ליבת מתכת קשה (למשל, טונגסטן) ומשמשים לירי נגד מטרות משוריינות; וקליעים 'מציתים', המכילים חומר בעירה המתלקח בזמן פגיעת הקליע במטרה ומשמש להצתת מכלי הדלק שלה.

בכדורים המשמשים כתחמושת לתותח טנק הקליע הוא פגז המותאם למטרה עליה יורים, לדוגמה: חודרן קינטי, פגז נפיץ פלסטי ופגז בעל מטען חלול.

התרמיל עשוי לרוב מפליז או ממתכת דומה, בדומה לתרמיל כדורים בקוטר קטן יותר, אך בכדורי טנקים מודרניים גובר והולך השימוש בתרמילים העשויים מחומר המתכלה בתהליך הירי וכך נמנע הצורך בפינוי תרמיל מתכתי גדול ולוהט מחלל הטנק המצומצם.

בשונה מתרמילי כדור המשמשים במקלעים, לכדורים המשמשים בתותח טנק יש כרכוב בולט ובנוסף, מאחר שהם מכילים כמות גדולה בהרבה של חומר נפץ הודף, יש בתוכם מנגנון שנועד להעביר את הצתת הפיקה (כתוצאה מהנקירה בה) לכל אורך התרמיל, כדי להשיג הצתה מהירה של כל חומר הנפץ ההודף.

המונח 'קוטר הכדור' מתייחס למעשה לקוטרו של הקליע. כך של'כדור בקוטר 5.56 מ"מ' יש קליע בקוטר של 5.56 מ"מ (או קרוב מאוד לכך) ותרמיל בקוטר מעט עבה יותר.

כלי ירייה

כלי ירייה הוא אמצעי לחימה הפועל באמצעות שיגור קליעים או חצים קינטיים, אם על ידי חומר נפץ הודף (כמו אבק שריפה) ואם על ידי אמצעים מכניים (כגון לחץ אוויר או מיתר).

המושג נשק קל מתאר בדרך כלל כלי ירייה קטנים, הניתנים לנשיאה על ידי אדם אחד. קיימים גם כלי ירייה גדולים כמו תותחים ומרגמות.

רקטות וטילים אינם כלי ירייה, שכן הם מונעים בכוח מנוע ולא נהדפים מתוך קנה; על אף שהם עשויים להיות משוגרים ממשגר, הוא איננו יורה אותם אלא רק מכוון אותם בהאצתם הראשונית.

מוקש

מוקש הוא אמצעי לחימה שנועד לעכב או למנוע תנועה. בדרך כלל מורכבים מוקשים ממכל המכיל בתוכו חומר נפץ ובעל מנגנון הפעלה. על פי אמנת ז'נבה כל שדה מוקשים חייב להיות מסומן בשלטים בולטים.

המוקשים מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות:

מוקשים יבשתיים, שמטרתם לפגוע ברק"ם, רכבי תובלה, וחיילים רגליים.

מוקשים ימיים, שמטרתם לפגוע בכלי שיט למיניהם: ספינות קרב, ספינות תובלה, וצוללות.

מטען חבלה

מטען חבלה או מטען נפץ (בשפה בלתי מקצועית: "פצצה") הוא מתקן הכולל חומר נפץ, נפץ-יזם ומערכת הפעלה אשר קיימת זיקה ביניהם ומטרתו היא גרימת נזק על ידי פיצוץ. השימוש במטען מתבצע בדרך כלל על ידי הנחתו ליד המטרה והפעלתו ברגע המתאים. מטעני החבלה השונים נבדלים זה מזה בחומרי הנפץ בהם הם משתמשים, במנגנון ההפעלה שלהם, בצורתם החיצונית, בגודלם, בעוצמתם וכן בייעודם.

הערה: כל מטען מכיל פצצה, אך לא כל פצצה היא מטען.

מטען חלול

מטען חלול (אנגלית: Shaped Charge) הוא מטען אשר מעוצב בצורה גאומטרית מוקפדת שבו חלל שצורתו קונית. צורת המטען מביא לניתוב עוצמת הפיצוץ ליצירת גל הדף ממוקד שממיס שכבת מתכת המכונה "ליינר" ליצירת סילון מתכת נוזלית המותזת בטמפרטורה ובמהירות גבוהים. בשל האנרגיה הקינטית הגבוהה של סילון המתכת הוא חודר לעומק מוגדל של מיגון ביחס למטעני חבלה אחרים. השימוש במטען חלול נפוץ בעיקר כראש קרבי של רקטות וטילים נגד טנקים ונגמ"שים שמצוידים בשכבת שריון עבה. שמות נוספים למטען הם: מטען הזרקה (פעולתו מזכירה פעולת הזרקה), Hollow charge או HEAT (ראשי תיבות של High Explosive Anti-Tank).

ככלל, המטען החלול מורכב ממעטפת ובתוכה חומר נפץ המסודר סביב חלל חרוטי (ומכאן השם "מטען חלול"), עליו נשענת שכבה דקה של חומר מתכתי ("ליינר") - בדרך כלל נחושת. כאשר חומר הנפץ מתפוצץ, נוצר גל הלם מאונך לדופן החרוט, אשר מתחלק לווקטור למרכז החרוט ווקטור לכיוון פתח החרוט. הווקטורים לכיוון מרכז החרוט מאיינים אחד את השני (בשל הסימטריה הגלילית של המטען), וכך מתקבל גל הלם הנע בכיוון צירו של החרוט. גל הלם זה גורם לקריסת השכבה המתכתית מבפנים החוצה (כעין הפיכת גרב פנים חוץ) ולהפיכתה לסילון לוהט בעל אנרגיה קינטית גבוהה, המיועד לחדירת שריון.

גילוי התוצא שעל פיו בנוי המטען החלול מיוחס לצ'ארלס מונרו, כימאי שעבד בתחנת המחקר לחקר הטורפדו של צי ארצות הברית בניו-פורט, רוד איילנד.

במסגרת עבודתו גילה כי כאשר מארז של כתונת נפץ, אשר שם היצרן מוטבע בו, התפוצץ בסמוך ללוח מתכת, האותיות נחרטו אל תוך המתכת.

התופעה נקראה על שמו - "אפקט מונרו".

בתחמושת הנורית אל המטרה, כגון רקטות, מעטפת המטען מעוצבת בצורה אווירודינמית ומכילה את המרעום בחזיתה, שכן לצורך השגת יעילות מרבית, על המטען להיות מופעל במרחק מה מן המטרה, כדי לאפשר מרחק האצה מיטבי לסילון (Stand Off). המרעום בנוי בדרך כלל מגביש פיאזואלקטרי, אשר הופך את מכת הפגיעה למתח חשמלי המצית את חומר הנפץ ומתחיל את תגובת השרשרת של הפיצוץ.

על פי רוב, כושר החדירה של המטען החלול עומד ביחס ישר פחות או יותר לקוטרו של המטען. על כן, נהוג לציין מדדים שונים הקשורים למטען החלול כפונקציות של קוטר המטען. לדוגמה, מרחק ההאצה האופטימלי הוא בסדר גודל של ארבעה קוטרי מטען. דהיינו, כדי לקבל חדירה מיטבית עבור מטען חלול שקוטרו הוא 10 ס"מ, יש להפעיל את המטען כארבעים ס"מ מהמטרה.

המטען החלול הוא החימוש הנפוץ ביותר של רקטות נ"ט, וטילים נגד טנקים וקיים גם במוקשים מסוימים. כמו כן נעשה בו שימוש במטעני חבלה ובפצצונות נ"ט, המפוזרות מפצצת מצרר. גרסה מתקדמת יותר של מטען חלול, הנפוצה בעיקר ברקטות וטילי נ"ט, היא ראש נפץ כפול ("טַנְדֵּם") המיועד נגד מיגון ריאקטיבי, כך שראש הנפץ הראשון מייזם את המיגון הריאקטיבי, וראש הנפץ השני פועל על שריון הכלי.

גרסה נוספת של המטען החלול היא מטען קלע אשר בו הליינר מעוצב בצורה כיפתית. עיצוב זה מגדיל את טווח החדירה האפקטיבי על חשבון החדירות עצמה.

קיימים גם שימושים אזרחיים למטען חלול, כגון ניקוב חורים בשכבות סלע קשות בהפקת שמן אדמה.

כנגד הרש"ק החלול פותחו שלושה סוגי מיגונים:

מיגון ריאקטיבי - מעיל קסטות המכילות חומר נפץ הודף שמטרתם להטות את סילון ה"ליינר" בעת פגיעה בכלי, ובכך למנוע מה"ליינר" לחדור.

מיגון כלוב - שריון סורגי מתכת מעל השריון הפסיבי הראשי שמטרתו לייזם את הפעלת המטען החלול במרחק-מה משריון הכלי, כדי לפגוע ביעילות חדירתו של הסילון הנוצר.

מערכת הגנה אקטיבית לטנקים - מערכת המיירטת את הרקטה/טיל/פגז לפני שהוא פוגע בטנק.

מכונית תופת

מכונית תופת היא מכונית (או משאית) המועמסת במטען גדול של חומר נפץ, המתפוצצת במקום שבו מבקש ארגון טרור לבצע פיגוע. פיצוץ המכונית נעשה על פי רוב על ידי נהג מתאבד או באמצעות הפעלה מרחוק. במכוניות תופת נעשה שימוש לא רק כדי לבצע פיגועים מקריים, אלא גם כדי להתנקש באופן ממוקד בחייו של אדם מסוים.

מבחינתם של ארגוני טרור, למכונית תופת יתרונות רבים על פני אמצעי טרור אחרים, כגון פיגועי התאבדות, מטעני צד או פיגועי ירי:

אפקט: במכונית ניתן להוביל מטען גדול של חומר נפץ, ובכך להשיג מספר גדול של נפגעים. לעיתים, מכונית תופת אחת עלולה להביא למותם של מאות בני אדם.

הסלקה: במכונית ניתן להסליק חומר נפץ כך שיהיה קשה לאיתור וקל לניוד, באופן יחסית בטוח.

עבירות: המכונית מסוגלת לפרוץ מחסומים, ובכך להגיע ליעדה, גם כאשר קיימת שמירה.

הרס סביבתי: מכונית תופת מסוגלת לפגוע בבניינים ולא רק בבני אדם, כך שנוצר הרס סביבתי נוסף על הקורבנות בנפש. ההרס הרב משמר את זכר הפיגוע למשך תקופה ארוכה.

נגישות: באמצעות מכונית תופת שמוסווית כמכונית תמימה, ניתן לפרוץ דרך גם לאדם שמאובטח באופן הדוק מאוד. בנוסף, קל יחסית להכין פעולה כזו, שכן ניתן להחנות את המכונית בנתיב תנועה, שבו ידוע כי הקורבן המיועד נוהג (או צריך) לעבור.החשש מפני מכוניות תופת הביא לכך שהחל משנת 2000, פחות או יותר, נבדקת כל מכונית המבקשת להיכנס לחניון תת-קרקעי. הסיבה לכך היא החשש שארגוני טרור ינסו לעשות שימוש במכוניות כאלו לשם הריסת בניינים. בניינים שהחשש לתקיפתם גדול במיוחד, כגון מבנה של שגרירות ארצות הברית, זוכים להגנה מיוחדת בדמות גדר שמקיפה אותם ומונעת גישה אליהם במכונית. בנינים ציבורים שונים מעמידים ברחוב עמודי בטון, שלא מאפשרים למכונית לחנות בצמוד אליהם, ובכך לצמצם את השפעת הפיצוץ. כיום נבחנות שיטות נוספות למיגון בניינים מפני פיצוץ, ובהן שיטות בנייה שמקטינות את אפקט הפיצוץ, באמצעות עטיפת יציקות הבטון בחומרים אלסטיים, שמאפשרת להן לספוג פיצוץ מבלי להתפרק.

מכוניות תופת רבות מספור התפוצצו בעיראק לאחר כיבושה על ידי כוחות אמריקניים במלחמת עיראק.

גם מדינות מבצעות לפעמים התנקשויות באמצעות מכוניות תופת. הדבר מאפשר להם לפגוע במי שרצו ועם זאת להעלים ולטשטש את עקבותיהם, בצורה טובה יותר מאשר בהתנקשות ישירה.

מעטפת נפץ

מעטפת נפץ היא מעטפת דואר שבתוכה נמצא חומר נפץ, המתפוצץ עם פתיחתה ופוגע במקבל המעטפה. במשלוח מעטפת נפץ כמעט ואין סיכון לשולח, העושה זאת באנונימיות, אך היא עלולה שלא לפגוע במטרתה, במקרה שלא הנמען פותח את המעטפה, אלא מישהו אחר עושה זאת למענו. וריאציה של מעטפת נפץ היא חבילת הנפץ, המאפשרת משלוח כמות גדולה יותר של חומר נפץ, אך מעוררת חשד רב יותר.

לשם הכנת מעטפת נפץ מרדדים חומר נפץ, מחברים אותו בעזרת חוטים אל מרעום עם סוללה זעירה ומסליקים את כל המנגנון במעטפה, עם פתיחת המעטפה משתחרר קפיץ שסוגר את מעגל הזרם וגורם להתפוצצות.

את השיטה הפעיל לראשונה בתחילת המאה ה-20 מרטין אקנברג, כימאי שוודי אשר שלח את מעטפות הנפץ לאנשי עסקים שוודים.

מקרים נוספים של שימוש במעטפת נפץ:

בשנת 1947 שלח הלח"י מעטפת נפץ לאישים בכירים בלונדון, וב-1948 שלח חבילת נפץ (ספר מחזותיו של שייקספיר שבו הוטמן חומר נפץ) לרוי פאראן, רוצחו של הנער אלכסנדר רובוביץ', אך זו התפוצצה בידיו של אחיו והרגה אותו.

מדינת ישראל השתמשה בפעולה מעין זו ב-1956, בפעולה לחיסול מוסטפא חאפז, מפקד יחידת הפדאיון בעזה, וצאלח מוסטפא אשר הפעיל יחידת פדאיון מירדן.

בשנת 1963 נהרגו 4 טכנאים שעסקו בפיתוח טילים במצרים, ממעטפות נפץ שנשלחו על ידי "המוסד", כחלק ממאבקו בפרויקט הטילים המצרי, על-פי מידע שסיפק סוכן המוסד וולפגנג לוץ.

בספטמבר 1972, דוקטור עמי שחורי, נספח החקלאות בשגרירות ישראל בלונדון, נהרג כשפתח מעטפת נפץ שמוענה אליו. את המעטפה שלח ארגון הטרור ספטמבר השחור.

בינואר 1973 נשלחו 14 מעטפות נפץ לאזרחים ישראלים אשר נבחרו ככל הנראה באקראי. פעולה זו זרעה חרדה גדולה בישראל.

בפברואר 2010 נתגלו מעטפות נפץ בסניף דואר במגדל העמק.[דרוש מקור]לפרסום רב זכה טד קזינסקי, הידוע יותר בכינויו היונבומר, שבמשך 18 שנה שלח מעטפות נפץ בארצות הברית, הרג שלושה אנשים ופצע 29.שיטה דומה היא שליחת מעטפות המכילות נשק כימי או ביולוגי. כך לדוגמה נעשה במתקפת האנתרקס על ארצות הברית בשנת 2001.

בישראל השב"כ ודואר ישראל בודקים את המעטפות לפני הגיען ליעדן.

ניסיון הפיגוע בטיסת אל על מלונדון (1986)

ניסיון הפיגוע בטיסת אל על מלונדון לתל אביב היה ניסיון כושל לפוצץ מטוס בואינג 747 של חברת אל על ב-17 באפריל 1986. אן מרי מרפי, קתולית אירית בת 32, שהייתה בהיריון, ניסתה לעלות לטיסת אל על LY016 שעצרה בלונדון בדרכה מניו יורק לתל אביב כשעמה מזוודה שלה תחתית כפולה. בצד הנסתר של המזוודה הטמין ארוסה הפלסטיני של מרפי, ניזאר נוואף אל-מנסור אל-הינדאווי, חומר נפץ שהיה אמור להתפוצץ במהלך הטיסה, ולהביא למותם של 375 הנוסעים. מרפי לא הייתה מודעת לפצצה שבמזוודתה, שצפויה הייתה להמית גם אותה. אנשי הביטחון של חברת אל על חשדו במרפי וערכו בדיקה קפדנית למטענה וגילו את חומר הנפץ. זה היה אחד ממספר מקרים בהם עשו ארגוני הטרור שימוש ב"נוסע תמים" לצורך החדרת מטען חבלה למטוס.

החקירה הבריטית העלתה שסוריה ושירותי המודיעין שלה היו קשורים במישרין לניסיון הפיגוע. ממשלת בריטניה החזירה את שגרירה מדמשק. אל-הינדאווי נידון ל-45 שנות מאסר, ככל הנראה העונש הקצוב הארוך ביותר בתולדות המשפט הבריטי, שאינו מאסר עולם, ועתירותיו לקיצור עונשו נדחו בכל הערכאות.

פגז

פגז הוא קליע הנורה מתותח, כאשר הגדרת "תותח" היא כלי ירייה חם בעל קליבר מ-20 מ"מ ומעלה. לעיתים הפגז נושא מטען כלשהו, כגון חומר נפץ או חומר יוצר עשן, ולעיתים הפגז עשוי מקשה אחת, כגון פגז חודר שריון או פגזים ששימשו בתותחים עתיקים והיו כדורי מתכת או אבן ותו לא.

הפגז עשוי להיות מאוחסן בנפרד מחומר הנפץ ההודף (חנ"ה) שלו, כדוגמת פגזי ארטילריה, או מאוחסן במבנה "כדור" שהוא תצורת חימוש שבה הקליע מחובר בקצה תרמיל גלילי (העשוי מתכת או חומר מתכלה), המכיל את חומר הנפץ ההודף (לרוב אבק שרפה) ופיקה הדרושה להצתתו, כדוגמת כדורי טנקים.

בפגזים מודרניים בקליבר גדול (הכוונה בעיקר לפגזי ארטילריה ולפגזי טנק), קוטרו של הפגז קטן במעט מקוטרו של קנה התותח היורה אותו, כדי להקל את טעינתו לתוך בית הבליעה של התותח. את בסיסם של פגזים אלו מקיפה טבעת של מתכת רכה (לרוב נחושת) שקוטרה גדול אך במעט מקוטרו של הקנה. בזמן הירי, הודפים גזי הבעירה של חומר הנפץ ההודף את הפגז אל תוך הקנה וטבעת הנחושת נדחסת לתוך הקנה (ולתוך החירוק שבקנה, אם קיים) ומהווה אטימה בין גוף הפגז והקנה המקיף אותו. אטימה זו מסייעת בניצול מרבי של גזי הבעירה כדי להאיץ את הפגז במורד הקנה ואם הקנה מחורק גם לסחרור הפגז סביב ציר האורך שלו, כדי לשפר את יציבותו במהלך המעוף.

פגזים מודרניים בקוטר קטן יותר (כמו גם רוב קליעי רובה ואקדח) עטופים במעטפת נחושת מלאה. מעטפת זו נועדה למלא תפקיד דומה לטבעת הנחושת הקיימת בפגזים הגדולים יותר.

מהמילה פגז נגזר המונח הפגזה. מובנו: ירי רצוף של פגזים רבים אל מטרה מסוימת או תקיפת מטרה באש ארטילרית. את המונח חידש, על פי הכתוב במילונו, המתרגם ראובן אלקלעי.

פצצה

פצצה היא כלי נשק בדמות מתקן נפץ, העשוי לרוב ממכל מתכתי הממולא בחומר נפץ. חומר נפץ זה מתפוצץ ויוצר הרס רב לרוב כתוצאה מהדף ורסיסים.

פיצוץ הפצצה נעשה על ידי מנגנון המכונה מרעום. מרעום זה יכול להיות מופעל על ידי קוצב זמן, שלט רחוק או חיישן מסוג כלשהו: חיישן לחץ אטמוספירי (לפיצוץ בגובה מסוים), מכ"ם, חיישן מגע או קרבה (חש את המרחק מהמטרה).

המונח "פצצה" משמש כיום בחוגים המקצועיים בעיקר לתיאור מתקני נפץ בלתי ממונעים המוטלים ממטוסים כנגד מטרות על פני הקרקע או הים. מתקני נפץ אחרים בשימוש צבאי הם רימונים, פגזים, מטעני עומק, טילים ומוקשים. בקרב הציבור הרחב, המונח "פצצה" משמש גם כמילה נרדפת למטען חבלה.

פצצת ביקוע גרעיני

פצצת ביקוע גרעיני (הידועה בשם "פצצת אטום", על-אף שזהו שם מטעה מבחינה מדעית) היא סוג של נשק גרעיני, כלומר נשק המנצל את האנרגיה הרבה שאגורה בגרעיני אטומים הכבדים מברזל. אנרגיה זו משתחררת בתהליך של ביקוע גרעיני - פירוק הגרעין הכבד לגרעינים קלים יותר. אין כלל הקובע מה יהיו גרעיני האטומים הנוצרים, למעט שסך הפרוטונים והנייטרונים חייב להישמר. כדוגמה, גרעין של אורניום236 אינו יציב, ומתפרק תוך זמן קצר לשני גרעינים נפרדים, שיכולים להיות - אך לא חייבים להיות - גרעין של קריפטון92 וגרעין בריום141 בתוספת 3 נייטרונים חופשיים. במהלך הפירוק נפלטות קרני גמא בעוצמה גבוהה, שמקורה בהפרש בין האנרגיה שהחזיקה את הגרעין הכבד וסכום האנרגיות שמחזיקות את הגרעינים שנוצרו. כאמור, עבור כל יסוד כבד מברזל הפרש אנרגיה זה הוא חיובי.

עוד לפני פיתוח הנשק הגרעיני היה ידוע שבתהליך הביקוע משתחררת אנרגיה רבה מאד. לדוגמה, גרם בודד של רדיום פולט אנרגיה ששקולה לאנרגיה הנפלטת משריפת מכלית בנזין מלאה, אך לא היה ידוע כיצד לגרום לגרעינים להתפרק באופן יזום כך שיתקבל פרץ קצר ועצום של אנרגיה. עם גילוי תהליך השרשרת נפתרה קושייה זו, ונפתח הפתח לפצצות בהן קילוגרמים ספורים של חומר בקיע פולטים בשבריר שנייה את כמות האנרגיה של עשרות אלפי טונות של חומר נפץ רגיל, וכך גורמות להרס בהיקף חסר תקדים.

פיתוח וייצור נשק גרעיני היוו נקודת מפנה בהיסטוריה של המלחמות ושל היחסים הבינלאומיים בכלל. לראשונה נוצר איום ממשי של הרג מיליונים תוך דקות, ונוצר מאזן האימה שמרתיע את המעצמות הגרעיניות ממלחמה גלויה זו בזו.

במהלך מלחמת העולם השנייה עסקו ארצות הברית, גרמניה הנאצית ואף האימפריה היפנית בפיתוח נשק גרעיני. למרות הישגים משמעותיים בפרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית ושל יפן, רק מאמץ הפיתוח של ארצות הברית - "פרויקט מנהטן" - הגיע לייצור פצצה גרעינית בפועל. ראש הפרויקט האמריקני, הפיזיקאי היהודי רוברט אופנהיימר, זכה לפרסום רב וכונה "אבי פצצת האטום". צוות בראשות אנריקו פרמי השיג את תגובת השרשרת הגרעינית מעשי ידי אדם הראשונה בעולם. בשנת 1942 וב־1945 נוסה הנשק הגרעיני לראשונה באתר טריניטי, סמוך לאלאמוגורדו, ניו מקסיקו. בעקבות הצלחת הניסוי יוצרו שתי פצצות ביקוע גרעיני, שהוטלו על הערים היפניות הירושימה ועל נגסאקי. מספר ימים לאחר הטלת פצצת האטום על נגסאקי, נכנעה יפן ללא תנאים, ובכך למעשה באה לסיומה מלחמת העולם השנייה. מאז לא הופעל עוד נשק גרעיני במלחמה.

66,000 איש נהרגו כתוצאה מיידית מהתפוצצות הפצצה בהירושימה. 60,000 איש נוספים מתו עד סוף 1945 כתוצאה מפגיעות שגרמה להם הפצצה, ורבבות אנשים נוספים סבלו מנזקי הקרינה הרדיואקטיבית במשך שנים רבות.

ברית המועצות פוצצה את הפצצה הגרעינית הראשונה שלה RDS-1 ב-29 באוגוסט 1949. תכנון הפצצה התבסס בעיקר על התכנון האמריקאי, שאותו קיבלה ברית המועצות מהמרגל קלאוס פוקס, אך ייתכן שהידע שלה התבסס גם על מתקנים של גרמניה הנאצית, בשטח מזרח גרמניה לשעבר.

עוצמתה של פצצת ביקוע גרעיני נמדדת בקילוטון TNT (בקצרה "קילוטון"). עוצמתה של "ילד קטן", פצצת האטום שהוטלה על הירושימה, הייתה כ-13 עד 16 קילוטון TNT.

תהליך מקביל המפיק אנרגיה רבה יותר הוא היתוך גרעיני, שבו מתחברים גרעיני אטומים קלים ליצירת אטום כבד יותר, והוא התהליך המניע את השמש וגם הבסיס לפעולתה של פצצה תרמו-גרעינית המכונה גם "פצצת מימן".

ראש קרב

ראש קרב (בראשי תיבות: רש"ק) הוא לרוב החלק המורכב בראש הטיל או הרקטה והוא המרכיב הייעודי שתפקידו לבצע את הפעולה לשמה שוגר הטיל או הרקטה.

ראש הקרב מכיל מספר מערכות:

מערכת הנחיה - נמצאת בעיקר בטילים וכוללת חיישנים שונים ומחשב שמנווט את הטיל למטרה בהתאם לקלט מהחיישנים והמשגר. חלק זה נקרא גם רב"ת = ראש ביות.

מרעום - התקן שגורם להפעלת הרש"ק בזמן הרצוי (למשל בעת פגיעה במטרה).

חימוש - המטען שהפעלתו גורמת לנזק הרצוי, לרוב כולל מרכיב של חומר נפץ.הראש הקרבי יכול להתבסס על חומר נפץ קונבנציונלי או לא קונבנציונלי. לחלק הקדמי של ראש הקרב מחובר מרעום שתפקידו ליזום את הפיצוץ, על ידי השלמת שרשרת הניפוץ. ישנם מספר סוגי מרעומים כאשר ההבדל ביניהם הוא המנגנון ליזום הפיצוץ (מגע, מרחק מהמטרה, גובה מהקרקע, זמן מרגע השיגור ועוד).

לרוב ראש קרב בלתי-קונבציונלים (ביולוגי, כימי או גרעיני) יופעלו בגובה מסוים ולא עם הפגיעה בקרקע במטרה לגרום נזק מרבי.

בנוסף למרעום מכיל הראש הקרבי גם את הרכיב הייעודי - החלק הפעיל אשר שאמור לבצע פעולה כלשהי; על פי רוב פעולה אלימה. הרכב וסוג הרש"ק משתנה בהתאם לייעודו: נפיץ (רקטה ארטילרית), מצרר (רקטה נגד מערכי שריון), חלול HEAT (טיל נגד טנקים), רסס או תרמובארי (טיל נגד בני אדם).

ראש קרב קונבנציונלי נמדד על פי משקלו, בדרך כלל מאות ק"ג בטילים וק"ג בודדים עד עשרות ק"ג ברקטות. טילי הסקאד שנורו במלחמת המפרץ, לדוגמה, היו בעלי רש"ק של 250 ק"ג.

המונח רש"ק משמש לרקטות וטילים. המונח המקביל לכדורים ופגזים הוא "קליע" או "פגז".

ייצוב הקליע בעת מעופו באוויר נעשה על ידי סיבובו (בעזרת קנה מחורק - בעל סלילים) או על ידי הוספת סנפירים. לרוב, ראשי קרב שיחס האורך רוחב שלהם גדול מ-5:2 ייוצבו על ידי סנפירים. יוצאים מכלל זה הם פגזי החלול, שעקב מבנה הרש"ק חייבים להיות מיוצבים בעזרת סנפירים. עקב כך, תותחים מודרניים שנבנו עד שנות ה-90 של המאה ה-20 נבנו עם קנה מחורק. עם התפתחות פגזי החלול והחודרנים הקינטים מיוצבי הסנפירים, הוספה להם טבעת מסתחררת, הגורמת לכך שהרש"ק לא יסתחרר. תותחי טנקים בעשור האחרון של שנות האלפיים יוצרו עם קנה חלק (שאינו מחורק) כיוון שהם יורים בעיקר תחמושת חלול וחץ.

מרעומי הקשה למיניהם פועלים לרוב על בסיס מנגנון של גביש פיאזואלקטרי: הלחץ המופעל על הגביש יוצר מתח חשמלי. מתח זה משמש להתחלתה של שרשרת הניפוץ.

תחמושת

תחמושת - כינוי כללי לקליעים הנורים מאמצעי לחימה שונים, כגון אקדחים, רובים, מקלעים ותותחים אך גם מכלי ירייה עתיקים כגון קשת או קטפולטה. במובן הכללי יותר, תחמושת מתייחסת לכל אמצעי הלחימה החד-פעמיים המתכלים עם השימוש בהם, לרבות רקטות או טילים.

התחמושת המודרנית לכלי ירייה מורכבת מקליע הנורה מנשק חם בעל קנה, באמצעות הדיפת גזים הנוצרים בעת פיצוץ חומר נפץ הודף (חנ"ה) הנמצא בתרמיל המחובר לקליע (ואז הקליע+התרמיל נקראים כדור) או מוטען בנפרד לקנה היריה. הקליעים המודרניים מיוצרים במגוון גדלים וסוגים, בהתאם לייעודם. קליעים נגד אדם מתוכננים לנוע או להתפרק בתוך גוף הנפגע, כדי לגרום לנזק מרבי. פגזים נגד אדם מתוכננים להתפוצץ באוויר, ולפזר רסיסים חדים בשטח גדול. פגזים חודרי שריון כוללים אמצעים שמקלים עליהם לחדור לכלי המשוריין. פגזי בעירה כוללים חומרי בעירה חזקים, וקליעים נותבים מסמנים באור את מסלול מעופם. קליעים שונים מכילים ראשי קרב שונים, בהם חוצצן, נפיץ, מצרר ורש"ק חלול.

היצרן העיקרי של תחמושת בישראל הוא התעשייה הצבאית (תע"ש).

צריכת התחמושת על ידי היורה נעשית בטעינה בודדת (כלומר טעינת כדור או פגז בודד לפני כל ירייה) או במחסנית ובשרשיר תחמושת, שבאמצעותם נטענים בבת אחת כדורים רבים, המאפשרים ירי בצרורות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.