חומס

חומס (ערבית: حمص, תעתיק מדויק: חמץ) היא עיר ובירת מחוז חומס בסוריה. העיר נמצאת על גדות הנהר אורונטס (בערבית: עאסי), והוקמה בסביבות שנת 2300 לפנה"ס. בתקופת התנ"ך היה המקום ידוע בשם קדש, ובתקופת האימפריה הרומית נקרא המקום אמסה.

חומס היא מרכז תעשייתי מרכזי והעיר השלישית בגודלה בסוריה אחרי דמשק וחלב. בשנת 2009 מנתה אוכלוסייתה כ-720 אלף נפש והאזור המטרופוליני שלה מנה מעל 1.25 מיליון איש. אוכלוסייתה משקפת את הגיוון הדתי הכללי של סוריה, ומורכבת ברובה ממוסלמים סונים וממיעוטים גדולים של עלווים ונוצרים.

חומס היא אחת הערים המרכזיות שבהן התחוללה ההתקוממות נגד משטרו של אסד ב-2011 וב-2012, ואף כונתה "בירת המהפכה". על פי ההערכות, נהרגו בחומס יותר מ-7,000 איש עד אמצע שנת 2012[דרוש מקור]. במאי 2014 חזרה העיר לשליטתו של צבא סוריה.

חומס
حمص
Homs sights
ציוני דרך בחומס
מדינה סוריה  סוריה
מחוז מחוז חומס
נפה נפת חומס
תאריך ייסוד 2300 לפנה"ס
שטח 104 קמ"ר
גובה 501 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 900,492 (נכון ל־2012)
 ‑ במטרופולין 750,501 (2009)
קואורדינטות 34°44′00″N 36°43′00″E / 34.7333333333333°N 36.7166666666667°E
אזור זמן UTC +2
http://www.homscitycouncil.org.sy

היסטוריה

לאורך כ-2000 שנה היה השוק החקלאי, באזור בו מצויה בימינו העיר חומס, מוקד לכפרי צפון סוריה. העיר אף הייתה מאחז ביטחוני בולט מפני פולשים. ממצאים מחפירות שנערכו במצודת חומס העלו כי ההתיישבות המוקדמת ביותר באזור החלה ב-2500 לפנה"ס לערך. יש שזיהו את העיר כצובה המקראית.[1][2] בשנת 1274 לפנה"ס התרחש סמוך לעיר קרב קדש, בו נלחם צבאו של רעמסס השני מלך מצרים במוותליש השני מלך האימפריה החתית. על פי התרגום הירושלמיבראשית, י', י"ח) חומס היא מקומו של העם הכנעני שנקרא "הצמרי". חומס נזכרת בתלמוד הירושלמי (מסכת דמאי, פרק ו', הלכה א') כמקום מושבם של משפחת הגרים "בר עשתור", ומצוין שם כי על אף ההלכה האוסרת השכרת שדות לנכרים בסוריה, התירו חכמים למשפחת בר עשתור להשכיר שם שדות לנכרים מפני שהיו שם מעט יהודים, וכן פטרו אותם מלעשר את היבול משדות אלה.[3] יוסף בן מתתיהו[4]כותב כי אגריפס השני השיא את אחותו דרוסילה לעזיז מלך חומס, לאחר שהוא מל את עצמו. ימת חומס מדרום לעיר, שנוצרה בעקבות סכר על נהר האורונטס, גם היא מוזכרת כאחת הימות המקיפות את ארץ ישראל (ימת קוטינא)[5] (ברייתת שבעת הימים, בבא בתרא ע"ד, תלמוד ירושלמי, מסכת כלאים, פרק ט', הלכה ד' ועוד ששה מקומות). על פי מקורות אלה ימה מלאכותית זו נבנתה על ידי הקיסר דיוקלטיאנוס.

השושלת האמסאית ושלטון רומא

קיימת סברה שהעיר חומס נוסדה עוד על ידי סלאוקוס הראשון ניקאטור, מלכה הראשון של הממלכה הסלאוקית, לאחר מותו של אלכסנדר הגדול, אך רישומה בהיסטוריה החל רק במאה הראשונה לפנה"ס. באותה עת כתב סטראבון, גאוגרף היסטוריון ופילוסוף יווני, על שבט שוכן אוהלים שאותו כינה בשם "אמסני" (הצורה היוונית של שם השבט בארמית, "חמצאני") היושב סמוך לנהר עאצי מדרום לאזור אַפּאמֶיאה (יוונית: Απάμεια). היה זה שבט אשורי שהתיישב במקום ונתן לו את שמו. בשנת 64 לפנה"ס שילב פומפיוס את הממלכה הסלאוקית לתוך הקיסרות הרומית ונתן הכרה לשושלת האמסאית כשולטת בממלכה קליינטית של רומא, לאחר שסייעו לכוחות הקיסרות בקרבות שונים. ראש השושלת באותה עת, סמפסיסרמוס הראשון, הוכר כמלך אמסה, אולם בירת הממלכה הייתה ארטוסה (אל-רטסן המודרנית), מצפון לחומס לאורך גדת העאצי. בשיאה שלטה הממלכה על טריטוריה אשר גבולותיה היו הבקאע במערב, תדמור במזרח, יברוד בדרום ואל-רטסן בצפון.

חשיבותה של העיר אמסה עלתה לאחר התעשרות השושלת האמסאית ולאחר שאחד מבניו של סמפסיסרמוס הפך אותה לבירת הממלכה. בני אמסה הוכיחו את נאמנותם לקיסרות הרומית כאשר שלחו מכוחותיהם לסייע ליוליוס קיסר בעת המצור על אלכסנדריה בשנת 48 לפנה"ס. הממלכה האמסאית הפכה מעורבת במלחמת האזרחים שבין אוגוסטוס קיסר לבין מרקוס אנטוניוס אשר החלה ב-33 לפנה"ס.

יחסיה של הממלכה האמסאית עם רומא התהדקו בתקופת מלכותו של המלך סוהאמוס עת התחולל המרד הגדול בארץ ישראל. הממלכה האמסאית שלחה קשתים לסייע במצור על ירושלים בשנת 70. עם מותו של סוהאמוס עלה לשלטון בנו אלקסיו השני ולמרות נאמנותה של הממלכה לרומא, הוגבלה מידת עצמאותה של הממלכה מסיבות שאינן ידועות ולמלך נותר תפקיד ייצוגי בלבד. השושלת האמסאית המשיכה בשלטון באזור חומס עד לשנת 254 לספירה לכל הפחות. לאורך המאה השנייה לספירה היו לאמסה (חומס) מאפיינים של עיר-מדינה ובתקופת שלטונו של קיסר רומא אנטונינוס פיוס (138–161) החלה לפעול מטבעה בעיר. במאה ה-3 הייתה אמסה עיר בולטת במזרח הקיסרות הרומית, חלק מהצלחתה של העיר בא הודות לנישואיו של הקיסר ספטימיוס סוורוס לבת העיר.

אמסה אף שיגשגה כלכלית כיוון שישבה על נתיב המסחר מן המזרח דרך תדמור, אולם היא אף סבלה כלכלית כאשר במאה ה-4 ירדה העיר תדמור מגדולתה כמוקד מסחרי. עם זאת, המשיכה העיר לבלוט לצד הערים צור, צידון, ביירות ודמשק. העיר המשיכה כל העת לשמש כמוקד מסחרי לכפרי הסביבה ואף הייתה מוקד דתי פגני בזכות המקדש לאל השמש שהיה בה. לאחר אחד מניצחונותיו ביקר הקיסר אורליאנוס בעיר כדי להודות לאל. זהותה הפגנית הבולטת של העיר מנעה את השפעת הנצרות בעיר במאה ה-4, ורק במאה ה-5 התבססה הנצרות במקום, תחת האימפריה הביזנטית. בשליטה ביזנטית נוסדה בחומס דיוקסיה והיא הועלתה למעלת עיר קדושה לאחר שגולגלתו של יוחנן המטביל התגלתה במערה בסמוך לעיר. היום נותרו בחומס שרידים מעטים בלבד לתקופה הנוצרית במקום.

האימפריה המוסלמית

חומס ננטשה על ידי הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית לאחר שהובס בקרב על ידי צבא הראשידון בהנהגת עומר בן אל-ח'טאב בקרב הירמוך בדרום סוריה. בשנת 637 תפס צבא הראשידון בהנהגת ח'אלד בן אל-וליד את חומס ללא קרב, לאחר שבני העיר הסכימו לשלם כופר רב. הח'ליף עומר קבע את חומס כבירת המחוז. חומס הייתה ככל הנראה העיר הראשונה בסוריה שבה הייתה אוכלוסייה מוסלמית משמעותית.

המוסלמים הפכו את כנסיית יוחנן המטביל למסגד יום השישי (המסגד הגדול של אל-נורי) וחומס הפכה למרכז ללימודי דת האסלאם לאחר שכ-500 אלצחאבה התיישבו בה לאחר כיבושה. קבריהם של ח'אלד בן אל-וליד, בנו עבד א-רחמן, ועובייד אללה, בנו של עומר נמצאים בעיר. בעת המאבק בין בית אומיה לבין עלי תמכו תושבי העיר בעלי וכאשר הוא הובס חילק מועאויה הראשון את המחוז שבראשו עמדה חומס לשניים וחציו הצפוני הפך למחוז נפרד, ג'ונד קינסרין, בעוד חומס נותרה בראש מחוז ג'ונד חימס הקטן יותר. על אף שדוכאו בידי בית אומיה, חומס נותרה מעוז שיעי לתקופת מה אף לאחר תבוסת עלי. כמרכזו של שבט באנו כאלב (בערבית: بنو كلب), העיר הייתה מעורבת במאבק עם שבט קייס (בערבית: قيس). הח'ליף האחרון לבית אומיה, מרואן השני, אשר שבט קייס אשר זכה לתמיכתו, הרס את חומות העיר כצעד ענישה על ששבט באנו כאלב יצא נגדו. בשנת 750 השתלטה הח'ליפות העבאסית על סוריה ובכללה אף על חומס, אולם השבטים המקומיים בסוריה המשיכו במעשי מרד נגד הח'ליפות.

בעת שלטונו של הח'ליף הארון א-רשיד, בשנים 796 עד 809, ולאחר תום שלטונו, הח'ליפות העבאסית שלחה מספר רב של משלחות עונשין לחומס, ואף על פי שהעיר שגשגה באופן יחסי לאזורה, שלטון בית עבאס לא זכה בה לאהדה. באוקטובר 855, תחת שלטון אל-מתוכל הראשון, פרץ מרד בעיר בהשתתפות הקהילה הנוצרית, זאת בתגובה להטלת מיסים נוספים על תושבי העיר. המרד דוכא על ידי הח'ליף על ידי גירוש כל הנוצרים מן העיר, שריפת הכנסיות שפעלו בה, והוצאתם להורג של מנהיגי הקהילה. במחצית המאה ה-9 נחלשה אחיזת שלטון בית עבאס וחומס, בגלל מיקומה האסטרטגי, הפכה למוקד למאבקי שליטה בין שושלות שרצו להשתלט על סוריה.

לאחר שהחליפה ידיים לתקופות קצרות בין שליטתם של גורמים שונים, בשנת 944 ביססו בה החמדנים מחלב את השליטה והחזיקו בעיר עד לשנת 1016. הגאוגרף המוסלמי אל-מסעודי, בן המאה ה-10, ציין כי חומס נודעה ביפי תושביה. בשנת 985 כתב מוקדסי כי חומס הייתה הגדולה בערי סוריה, אולם סבלה מ"רוע מזל" וריחפה מעליה סכנת הרס. הוא כתב כי כאשר נכבשה על ידי המוסלמים הפכו מחצית מכנסיותיה למסגדים.

לאורך כ-30 שנה במהלך המאה ה-10 סבלה חומס מפשיטות ביזנטיות ותושביה נשדדו ונרצחו תכופות. במהלך המאה ה-11 פחת באופן משמעותי מספר הפשיטות של האימפריה הביזנטית על העיר ובני שבט באנו כאלב שלטו בעיר. כיוון שנטו לשיעה, הם לא התנגדו להרחבת השפעתה של השושלת הפאטמית השיעית ממצרים לעבר צפון סוריה ועיראק. בתגובה השתלטה בשנת 1090 השושלת הסלג'וקית הסונית על העיר.

סלג'וקים, איובים וממלוכים

מסע הצלב הראשון יצא לדרכו בשנת 1096, ובשנת 1098 תפסו הצלבנים את אנטיוכיה מצפון-מזרח לעיר, בזזו את מערת א-נועמאן ולבסוף הטילו מצור על חומס. אף שהצליחו לנתק את הדרך המובילה מחומס לעיר הנמל טרטוס, העיר לא נפלה. זמן קצר אחר כך השתלטו מושל דמשק הסלג'וקי על העיר והפך אותה לעיר מבוצרת ובסיס לכוח צבאי אשר מנע למעשה מן הצלבנים לחדור עמוק יותר לטריטוריה המוסלמית. הודות לביצוריה הפכה העיר לאתר התארגנות לכוחות מוסלמים ובסיס יציאה לפשיטות על הצלבנים היושבים על חוף הים התיכון. בתחילת המאה ה-12 התחוללו מאבקים פנימיים בשושלת הסלג'וקית וחומס הפכה לעיתים למוקד למאבקי שליטה. בשנת 1149 תפס את העיר נור א-דין לשושלת זנגי שבסיסה במוסול.

בשנת 1154 כתב הגאוגרף מוחמד אל-אדריסי כי העיר מאוכלסת בצפיפות, רחובותיה סלולים, פועל בה אחד המסגדים הגדולים בסוריה, יש בה שווקים תחת כיפת השמיים, וטיילים פקדו את המקום כשהם מבקשים ליהנות ממוצריה ומן הסחורות הנדירות שבה. הוא אף התרשם כי תושבי העיר נוחים לבריות ומנהגיהם טובים. נשות העיר יפיפיות ועורן צח. בשנת 1157 אירעו באזור העיר שורה של רעידות אדמה שהותירו נזקים כבדים בחומס ובמבצרה. רעידת אדמה נוספת בשנת 1170 הרסה את המבצר באופן סופי. אולם חשיבותה מיקומה של העיר אל מול רוזנות טריפולי הצלבנית, הביאו עד מהרה לשיקום הריסות העיר. בשנת 1164 העביר נור א-דין את השליטה בעיר לאסאד א-דין שירקוך, מנהיג כורדי בולט שהיה דודו של צלאח א-דין, אולם שב ושלט בה חמש שנים מאוחר יותר לאחר מותו של שירקוך. בשנת 1175 השתלט צלאח א-דין על העיר ובשנת 1179, לאחר ארגון מחדש של צפון סוריה, הוא השיב השליטה לשושלת האיובית אשר החזיקה בה כמעט מאה שנים עד 1262. בשנת 1225 כתב הגאוגרף יאקות אל-חמאווי כי חומס הייתה עיר גדולה, ידועה, מוקפת חומה, ולה טירה מבוצרת על גבעה דרומית לעיר.

בשלהי תקופת השושלת האיובית נותרה העיר מוקד למאבקים בינם לבין הצלבנים, וכן מאבקים עם הממלוכים והאימפריה המונגולית. הקרב הראשון בחומס בין המונגולים והממלוכים התרחש ב-10 בדצמבר 1260, והסתיים בניצחון ממלוכי ברור. קרב שני ב-29 באוקטובר 1281 הסתיים אף הוא בניצחון ממלוכי. הממלוכים הובסו לבסוף בקרב ואדי א-חזנדר, הידוע בכינוי "הקרב השלישי של חומס" בשנת 1299.

חשיבותה המדינית של חומס פחתה לאחר שנפלה לידי הממלוכים בראשות בייברס כיוון שאלה גרשו את הצלבנים והמונגולים מכל שטחה של סוריה וחומס לא הייתה עוד עיר אסטרטגית בהגנה על המדינה. בתחילת המאה ה-14 הייתה חומס בירת הפרובינציה הקטנה ביותר בסוריה ולעיתים אף באה תחת שליטת פרובינציית דמשק. בשנת 1355 ביקר אבן בטוטה בחומס וכתב שבעיר יש עצים יפים, שווקים טובים, ומסגד יום השישי יפה. הוא אף ציין כי כל תושבי העיר ערבים. בשנת 1400 כבש טימור לנג את העיר ובשלהי המאה ה-15 התרופפות השליטה הממלוכית הביאה לירידת הביטחון בסביבות חומס והעיר סבלה פשיטות של בדווים.

שלטון עות'מאני

Khaled Ebn El-Walid Mosque3
מסגד חאלד אבן אל-ואליד בחומס אשר נבנה בתקופה העות'מאנית

בשנת 1516 הפכה חומס לחלק מן האימפריה העות'מאנית וחשיבותה המדינית ירדה, אף שהמשיכה ליהנות ממקומה כמרכז כלכלי אליו הובאה ועובדה התוצרת החקלאית מן הסביבה. חומס הייתה ידועה בזכות תעשיית המשי וטוויית צמר. המשי מחומס יוצא אף לבירת האימפריה, איסטנבול. בנוסף לתעשיית טוויית הצמר, בחומס היו בתי בד, טחנות קמח, ובשוקי העיר נמצאו שפע ענבים ואורז אשר ניטעו בסביבות העיר החל מן המאה ה-16. שוקי העיר היו אף מרכזי מסחר לבהמות ולצד עדרי כבשים ועזים מחלב, הגיעו למקום עדרי גמלים ובקר שעשו דרכם צפונה מדמשק.

המנהל העות'מאני אף שינה את מעמדה של העיר והיא הייתה לעיר סנג'ק (מחוז) הכפופה לווילאייט של טריפולי, יריבתה ההיסטורית. מבקר צרפתי לעיר בשנת 1785 כתב על חשיבותה ההיסטורית של העיר ומצבה האומלל בזמן הווה. הוא תיאר אותה כעיר גדולה אבל חרבה הכפופה לדמשק. העות'מאנים כמעט ולא פעלו לשיקומה של חומס, או להגנתה מפני פשיטות שבטי הבדווים. מאבקים בין שבטי הסביבה במאה ה-17 וה-18 הביאו להרס שוקי העיר במספר אירועים. ביטחון תושבי העיר התערער עוד יותר במאה ה-18 כאשר העות'מאנים הרסו את השערים בחומות העיר.

באזורים הכפריים הסמוכים לחומס עלה מספר פשיטות הבדווים במחצית הראשונה של המאה ה-19, להוציא את תקופת שלטונו של איברהים פאשה המצרי באזור בין השנים 1832 עד 1840. העיר התמרדה נגד השלטון המצרי ומבצר העיר נהרס כאשר המצרים דכאו את המרד. לאחר שעות'מאנים שבו לעיר ועד לשנות ה-60 שוקמה כלכלתה של העיר והיא שבה לשמש מרכז חקלאי לכפרי האזור. כלכלת העיר פרחה עוד יותר לאחר שהעות'מאנים הגבירו את אמצעי הביטחון באזורים סביב העיר וכפרים חדשים נוסדו באזור. חומס נהנתה אף מהשפל הכלכלי באירופה בשנות ה-70 של המאה ה-19 ותעשיית בדי הכותנה בעיר ידעה ביקושים באזור ואף במדינות אחרות. בערים חומס וחמאת הסמוכה פעלו כ-5,000 מטוויות ואחד הקונסולים הבריטים כינה את חומס "מנצ'סטר של סוריה".[6]

התקופה המודרנית

במהלך המאה ה-20 הייתה חומס עיר בולטת בסוריה ובה היה ביתם של כמה מראשי המדינה ובכירים בממשל. תחת שלטון המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון חומס הייתה חלק ממדינת דמשק. בסתיו 1925 הצטרפה חומס לדמשק ולראשי הדרוזים במרד נגד השלטון הצרפתי. בשנת 1932 הצרפתים העבירו את האקדמיה הצבאית שלהם מדמשק לחומס וזו נותרה האקדמיה הצבאית היחידה בסוריה עד לשנת 1967. האקדמיה בחומס נטלה תפקיד מרכזי במתרחש בסוריה בשנים לאחר הכרזת עצמאותה ורבים מבוגריה היו לקצינים בכירים בצבא סוריה. הבולט שבבוגריה היה חאפז אל-אסד שהיה שליט סוריה משנת 1970 ועד למותו בשנת 2000.

בשנות ה-30 נבנה צינור נפט המוביל משדות הנפט בכירכוכ אל עיר הנמל טריפולי, העובר בעיר חומס. בשנת 1959 נבנה בעיר חומס בית זיקוק לנפט לאספקת צריכת הנפט בסוריה. בית הזיקוק נהרס בהפצצת חיל האוויר הישראלי במהלך מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973.

במלחמת האזרחים

Destruction in Homs (4)
הרס בעיר כתוצאה ממלחמת האזרחים

חומס היא אחת הערים המרכזיות שבהן התחוללה ההתקוממות נגד משטרו של אסד ב-2011 וב-2012, ואף כונתה "בירת המהפכה". ב-17 וב-18 באפריל 2011 הפגינו בה עשרות אלפים, לאחר שלפחות 62 איש נהרגו בה בידי כוחות הביטחון הסוריים, והוטל סגר על העיר. מאז ממשיכות המהומות בעיר באופן רצוף, וב-4 בפברואר 2012 תקפו כוחות אסד את העיר, ובתקיפה נהרגו מעל 300 איש ואלפים נפצעו.[7] על פי ההערכות, נהרגו בחומס יותר מ-3,000 איש מתחילת ההתקוממות. על פי הערכות אחרות נהרגו בה כ-5,000 איש[דרוש מקור]. במאי 2014 חזרה העיר לשליטתו של צבא סוריה.[8] הקרבות הותירו בעיר הרס כבד.[9]

גאוגרפיה

Homs syria3
כיכר השעון "החדש" בחומס

מחוז חומס הוא הגדול במחוזות סוריה והעיר חומס היא בירתו. העיר ממוקמת במרכז מערב סוריה על גדתו המזרחית של נהר האורונטסערבית: עאסי) באזור פורה במיוחד. העיר נמצאת בין המורדות הדרומיים של הרי א-נוסירייה שהם ממערב להר הלבנון. הודות למיקומה, כמות הגשמים השנתית בחומס גבוהה יותר מאשר באזורים שמצפון ומדרום לה. ממזרח לחומס מתחיל המדבר הסורי. מדרום מערב לחומס שוכן אגם קטינה (בערבית: بحيرة قطينة) הניזון ממי האורונטס ושטחו כ-60 קמ"ר. נהר האורונטס חוצה את העיר לשני חלקים עיקריים: ממזרח משתרע מרכז העיר ושכונותיה העיקריות וממערב בנוי א-וואר, הפרבר החדש יותר של העיר.

חומס נמצאת 162 קילומטר צפונית לדמשק, 192 ק"מ דרומית לחלב, 47 ק"מ דרום לחמאת ו-186 ק"מ דרום מזרחית ללטקיה.

העיר העתיקה ואזורי העיר

העיר העתיקה בחומס היא האזור בשטח של כ-1.2 קמ"ר, בעל צפיפות האוכלוסין הגבוהה ביותר בחומס הכולל את השכונות: באב תדמור, באב א-דרייב, ובאב חוד וכן את האזור סביב המבצר. נותרו מעט מאד שרידים מימי קדם לעיר העתיקה של חומס, חומות העיר ושעריה נהרסו בתקופת שלטון האימפריה העות'מאנית, אולם קטע קצר של החומה עם צריח פינתי עגול, עדיין שרד. בעיר העתיקה קיימות הכנסיות והמסגדים העתיקים ביותר בעיר. באתר שבו עמד מבצר העיר נמצא היום תל. מצפון לאתר המבצר נמצא הרובע הנוצרי, הידוע בכינוי אל-חמידייה. שכונה זו היא אחד האזורים הבודדים בחומס המשמר את המראה העתיק ורוב המבנים בו עשויים משילוב של אבני בזלת שחורות ואבנים בהירות עוד מימי הממלוכים. מבנים אלה עדיין משמשים למגורי אדם ולמסחר.

בתקופת בית עבאס נודעה חומס בשבעת השערים בחומותיה. היו אלה שער השוק, שער תדמור, שער א-דרייב, שער האריות, שער אל תורקמן, שער מסעוד, ושער א-חוד. רק שניים משערים אלה, שער תדמור ושער א-דרייב, שרדו.

חומס מורכבת משבע שכונות מחוץ לעיר העתיקה. השכונה הגדולה של חלדייה נמצאת בשוליה הצפוניים של העיר, בעוד שהשכונות המודרניות יותר של אל-סאביל, אל-זהרה, וג'וב אל-ג'נדלי נמצאות ממזרח לעיר העתיקה. מדרום לה נמצאות השכונות באב אל-לו, אל-מרייג'ה, אל-נזהא, אכראמה ומעבר להן שוכנות כארם אל-זייתון, וכארם אל-לוז. המרכז המסחרי המודרני של העיר נמצא ממערב לעיר העתיקה בשכונת ג'ורט אל-שייח, וממערב להן נמצאות שכונות היוקרה קוסור, אל-מהאטה ואל-ע'וטה. הפרבר אל-ואר נמצא אף ממערב להן, ומופרד מן העיר בשטחי חקלאות (אל-באסתין) ובנהר עאצי היוצרים רצועה ירוקה שבה אסורה כל בנייה. קמפוס אוניברסיטת אל-בעת' כולל מעונות הסטודנטים נמצא מדרום-מערב לעיר, סמוך לשכונת אכראמה.

אקלים

בזכות מיקומה הגאוגרפי של חומס אקלימה מתון בהשפעת רוחות מערביות הבאות מן הים התיכון. כתוצאה מכך אקלימה של העיר מתון יותר מאשר בעיר חמאת הסמוכה לה, עם כמות משקעים שנתית ממוצעת של כ-460 מ"מ, לעומת 360 מ"מ בלבד בחמאת, אולם בחומס מנשבות רוחות עזות יותר.

אקלים בחומס
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 11.1 13.0 16.6 21.6 27.0 30.8 32.3 32.8 31.3 26.9 19.1 12.5
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) 2.8 3.3 5.6 9.2 13.0 17.1 19.8 20.1 17.5 12.7 7.0 3.8
משקעים ממוצעים (מ"מ) 95.1 76.5 56.4 33.3 13.0 2.6 0.2 0 2.4 21.1 48.1 80.7 460
מקור: הארגון המטאורולוגי העולמי

נתונים דמוגרפיים

חומס הייתה אחת הערים הגדולות בסוריה המוסלמית במאה ה-12 ואוכלוסייתה מנתה כ-7,000 נפש. בשנת 1785 מנתה אוכלוסיית העיר מעל 2,000 נפש כמחציתם מוסלמים ויתרתם נוצרים יוונים-אורתודוקסים. בשנות ה-60 של המאה ה-19 עלה מספר תושבי העיר ל-15,000–20,000. בשנת 1907 ישבו בחומס כ-65,000 איש, שני שלישים מהם מוסלמים ויתרתם נוצרים. במפקד אוכלוסין שנערך בשנת 1981 נמנו בעיר 346,871 נפש, ובשנת 1994 נמנו בה 540,133 נפש. על פי הערכות, בשנת 2005 ישבו בעיר כ-750,000 תושבים, ובשנת 2008 היו בה 823,000 תושבים.[10]

באוכלוסייתה של חומס בתחילת המאה ה-21 נמצא מגוון העדות הקיימות בסוריה כולה. רוב אוכלוסיית העיר היא מוסלמית סונית ולצידה קיימים מיעוטים עלווים, נוצרים יוונים-אורתודוקסים, ונוצרים סורים אורתודוקסים. לתקופה קצרה, בין השנים 1933–1959, ישבה בעיר הפטריארכיה הסורית, אולם היא הועברה בתום אותה תקופה לדמשק.

בתחומי העיר שוכן מחנה פליטים פלסטינים ובו כ-14,000 תושבים. רוב תושבי המחנה הם צאצאי פליטים מעכו ומחיפה. בתקופת רצח העם הארמני נמלטו לעיר ולכפרים סביבה כ-20,000 ארמנים. בעיר קיימת אף קהילה יוונית קטנה.

כלכלה

Souq al-harir - Hims, Syria
שוק אל-חריר, אחד השווקים המקוריים הרבים בעיר

במהלך המאה ה-20, נהנתה חומס משגשוג כלכלי, לאחר תקופה ארוכה של שפל תחת השלטון העות'מאני. מיקומה הגאוגרפי הפכה אותה למוקד למסחר חקלאי ולתעשייה. תוכנית ההשקיה האזורית של חומס, הראשונה מסוגה בסוריה, הביאה לעלייה בגידולים חקלאיים באזור ולעלייה מקבילה במפעלי עיבוד למוצרי החקלאות בעיר. גידולים חקלאיים באזור חומס כוללים, חיטה, שעורה, שעועית, סלק סוכר, כותנה, וענבים. חומס אף משמשת כשוק חקלאי המושך קונים מאזורי המדבר הסורי והאזורים החקלאיים. כיוון שקיימת גישה נוחה מחומס אל חוף הים התיכון, העיר מושכת אף סוחרים העושים דרכם ביבשה בין המפרץ הפרסי ועיראק לבין ערי החוף.

בחומס קיימים מספר מפעלי תעשייה כבדה. ממערב לעיר פועל בית זיקוק לנפט אשר נפתח בשנת 1959. בשנת 1971 נפתח בעיר בית חרושת לדשנים, המעבד פוספטים הנכרים סמוך לתדמור ומספק דשנים לשוק המקומי ולייצוא. בעשור הראשון למאה ה-21 שגשג בחומס אף המגזר התעשייתי הפרטי, ויוזמות פרטיות רבות בהיקף קטן עד בינוני פועלות באזורי התעשייה מצפון-מערב ומדרום לעיר. מפעל חדש לזיקוק סוכר נבנה בעיר על ידי חברה מברזיל, ויצרן כלי הרכב האיראני, איראן חודרו (Iran Khodro), מקים בעיר מפעל להרכבת מכוניות. ממזרח לעיר נבנים גם בית זיקוק חדש לנפט ומפעל פוספטים נוסף. חומס היא אף צומת רכבות חשובה בסוריה ומהווה תחנה ראשית על הדרך המובילה בין הערים בפנים המדינה אל חוף הים התיכון.

47 ק"מ מדרום לחומס נבנתה עיר תעשייתית חדשה, חיסייה, הנפרשת על פני 25 קמ"ר, ובה ארבעה תחומי ייצור עיקריים: טקסטיל, מזון, כימקלים ומוצרים הנדסיים. העיר תוכננה ל-66,000 תושבים ונקבע בה אזור סחר חופשי. קרבתה של העיר חיסייה לחומס ודאי תשפיע על כלכלתה.

האזורים החקלאיים הסמוכים לחומס ידועים בכרמי ענבים משובחים המהווים חומר גלם לתעשיית המשקאות בחומס, במיוחד ערק, מיץ ענבים ויין אדום. לעיר אף מגיעים תיירים היוצאים ממנה לאתרים בסביבה, הבולטים שבהם: המבצר הצלבני קראק דה שבלייה, האתר הארכאולוגי תל קטנה (בערבית: قطنا) וכפר הנופש מרמריטה ( تلكلخ). בחומס מספר בתי מלון, הבולט שבהם הוא מלון ספיר, הנחשב לאחד ממלונות הפאר הטובים בסוריה.

תרבות

מטבח מקומי

אף שבחומס נהוגים מאכלי המטבח המזרח-תיכוני המשותפים לאגן המזרחי של הים התיכון, העיר ידועה ברחבי סוריה בזכות מטבחה הייחודי. אחד המאכלים המיוחדים לחומס הוא בַּטַרָש, גרסה מקומית למאכל באבא גנוש ובו יוגורט במקום טחינה. חומס נודעה גם בזכות מיני הקובה המוגשים בה, הממולאים בבשר כבש. תפוחי אדמה ממולאים אף הם מאכל ייחודי לחומס, העשוי מתפוחי אדמה קטנים הממולאים בבשר כבש, צנוברים ורוטב רימונים. העיר ידועה אף בזכות מאכל הבמיה עם שמן זיתים.

בעיר מגוון רחב של מסעדות, שתיים מן הידועות שבהן פועלת במלון ספיר, אחת מגישה אוכל איטלקי והאחרת מן המטבח הערבי. בעיר דוכנים רבים למזון, בהם דוכני שווארמה, קבב, פלאפל, עוף צלוי ומאכלים סורים אחרים וכן דוכנים למיצי פירות. מסעדות חומוס רבות מצויות בעיר העתיקה, כמו גם בתי קפה המהווים מקום מפגש לגברים, ובהם ניתן לשבת ולעשן נרגילה.

בדומה למגמה בדמשק ובחלב, גם בעיר העתיקה של חומס הפכו בתים פרטיים רבים לבתי מזון המתמחים במטבח ים תיכוני. מסעדת בית אל-אגא, השוכנת בבית מידות משופץ בעל מאפיינים עות'מאנים וממלוכים, ומסעדת יוליה דומה, הפועלת בבית שתואר כדוגמה הטובה ביותר לבית אופייני לעיר חומס, הבנוי מאבנים כהות ובהירות.

מוזיאונים

בעיר פועלים שני מוזיאונים בולטים, שניהם נמצאים במרכז העיר. בארמון אזה חרווה, ארמון מן התקופה הממלוכית שהיה שייך לאחד מן הכפופים לסולטאן בייברס, שוכן מוזיאון הפולקלור הלאומי של סוריה. בחצר הבניין ניתן לראות עדיין את סמלו של הסולטאן: זוג אריות.

ברחוב שוקרי אל-קוואתלי נמצא המוזיאון הראשון שנבנה בעיר, המכיל אוסף של ממצאים ארכאולוגיים שנמצאו בסביבה, החל מן התקופה הפרה-היסטורית ועד לעידן האימפריה המוסלמית.

פסטיבלים

בחומס מתקיימים מספר פסטיבלים שנתיים, והעיר מארחת, יחד עם שכנתה תדמור, את הפסטיבל העממי של המדבר ואת פסטיבל אל-באדייה. בפסטיבל העממי של המדבר מוצגות מסורות עתיקות ותלבושות של השבטים שוכני המדבר הסורי, ובמסגרתו נערכים מופעי מוזיקה בשתי הערים. הפסטיבל נערך בשבוע הראשון של חודש מאי. לפסטיבל אל-באדייה, הנערך בעיקר בעיר תדמור ורק חלק קטן מאירועיו מתקיימים בחומס, מגיעים מדי שנה ה-60,000 מבקרים והוא מתקיים בשבוע האחרון של חודש מאי. בין האירועים בפסטיבל מתקיימים מרוצי סוסים, גמלים ומכוניות. תחרויות רכיבה, קונצרטים ומופעי תיאטרון, תערוכות של עתיקות ועבודות יד. בנוסף מתקיימים בעיר אף פסטיבל אל-נסארה ופסטיבל קראק דה שבלייה והעמק. מדי שנה נערך אף פסטיבל בכנסיית מר אליאן, המושך אליו עולי רגל רבים.

ספורט

AL Karama stadium
אצטדיון ח'אלד בן אל-וליד בחומס ובו 35,000 מושבים
Faculty of Medicine in Albaath University, Syria
הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת אל-בעת' בחומס

בעיר שני מועדוני כדורגל. מועדון הכדורגל אל-כראמה נוסד בשנת 1928 והוא מועדון הכדורגל הוותיק ביותר בסוריה. המועדון מוכר וידוע בסוריה ובמדינות שכנות במזרח התיכון לאחר שזכה שמונה פעמים באליפות הליגה הסורית ושמונה פעמים בגביע הסורי. בשנת 2006 שיחק מועדון אל-כראמה בשלב הבתים של ליגת האלופות האסיאתית.

מועדון הכדורגל השני בעיר הוא אל-ואת'בה אשר נוסד בשנת 1937. אצטדיון הכדורגל על שם ח'אלד בן אל-וליד ובו 35,000 מושבים, משמש כמגרש הבית לשתי הקבוצות. מספר שחקני כדורגל בולטים ברמה הלאומית הם בני חומס, ביניהם, פיראס אל חטיב המשחק בקבוצת אל-קדיסיה בליגת העל הכוויתית וג'יהאד אל-חוסיין המשחק בליגת העל הסעודית.

חינוך

מאז שנת 1979 פועלת בעיר חומס אוניברסיטת אל-בעת', שהיא האוניברסיטה הרביעית בגודלה במדינה ובה כ-36,000 תלמידים מן המניין. מוסד אקדמי זה נודע בתוכניות הלימוד בהנדסה. באוניברסיטה פועלות פקולטות לרפואה, הנדסה, מדעי הרוח ומדעים, וכן פועלות בה תוכניות לימודים דו-שנתיות להכשרה מקצועית. זוהי האוניברסיטה היחידה בסוריה המציעה תוכניות לימודים בהנדסת מאגרי נפט וברפואה וטרינרית.

במחוז חומס פועלים למעלה מ-1,700 בתי ספר יסודיים ועל-יסודיים וכ-15,000 גני ילדים, רובם מוסדות ציבוריים. בשנת 2007 למדו במערכת החינוך היסודי במחוז 375,000 תלמידים (גילאי 6–15), 36,000 תלמידים בבתי הספר התיכוניים (גילאי 15–18), וכ-12,000 תלמידים בבתי ספר מקצועיים.

תחבורה

חומס היא מרכז תחבורתי בסוריה בזכות מיקומה המרכזי בין ערי החוף לערים שבפנים המדינה. התחנה המרכזית לתחבורה ציבורית היא קארמק, ברחוב חמאת, כ-1.5 ק"מ מצפון למרכז העיר. מתחנה זו יוצאים קווי אוטובוס לרוב ערי סוריה וכן לערים מרכזיות בלבנון, ערב הסעודית, וטורקיה. תחנה מרכזית "מפוארת" ממוקמת מעט צפונה מתחנת קארמק.

בחומס פועלת תחנת רכבת גדולה, ממנה יוצאות רכבות של הרכבת הסורית (בצרפתית: Chemins de Fer Syriens) לדמשק ולחלאב. נמלי התעופה הקרובים ביותר לעיר הם: נמל התעופה הבינלאומי על שם באסל אל-אסד בלטקיה ממערב, נמל התעופה הבינלאומי של דמשק מדרום, נמל התעופה הבינלאומי של חלב מצפון, ונמל התעופה תדמור במדבר הסורי ממזרח.

בין חומס לטריפולי שעל החוף קיים כביש מהיר, כמו גם בין חומס לדמשק.

יהודים בחומס ובסביבתה

תשעה ק"מ ממערב לחומס נמצאת "חירבת אל-יהודיה". ק"מ דרומה נמצאת 'אום חרתין אל-יהודיה'. על פי התלמוד הירושלמי[11] משפחת הגרים "בני עשתור" שהתגוררה בחומס היו אומרים בתפילתם "אלוהינו ואלוהי אבותינו" מאחר שהם נישאו לבנות ישראל כשרות.[12] "מן המקורות הספרותיים המעטים שברשותינו עולה תמונה מיוחדת במינה של יישוב אמיד[13] שבא אל היהדות מן הניכר וקיים את יהדותו בדבקות".[14] מדרום לחומס על גדות נהר ארנת, זוהתה קדש העתיקה (תל נאבי מנדה) ומקומו של קרב קדש המפורסם. בראש התל נמצא קבר קדוש שבמסורת תושבי המקום נקרא על שם בנימין - אחרון בניו של יעקב אבינו. בתקופה מאוחרת יותר מסופר כי יהודי חומס הצטרפו לצבא הפרסי הכובש.[15]

ערים תאומות

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר שמואל ב', פרק ח', ג-ח
  2. ^ Cook's handbook for Palestine and Syria. Thomas Cook & Son, 1907. p. 362
  3. ^ ולא פטרו אותם מלעשר אף על פי שחומס פטורה מהמצוות התלויות בארץ
  4. ^ קדמוניות היהודים כ',ז', א'.
  5. ^ חיים בר-דרומא, 'וזה גבול הארץ ', הוצאת בא"ר, ירושלים תשי"ח, עמוד 710, בשם הגאוגרף הערבי אבולפידא.
  6. ^ Michael Dumper, Michael; Stanley, Bruce E. Cities of the Middle East and North Africa: a historical encyclopedia. ABC-CLIO, 2007. ISBN 1576079198. pp. 174
  7. ^ הטבח בחומס נמשך: 337 נהרגו, בית חולים נהרס, באתר ynet
    ג'ונתן ליטלדיווח מיוחד מחומס - פרק 1: מרד התרנגולות, באתר הארץ, 24 בפברואר 2012
    ג'ונתן ליטלדיווח מיוחד מחומס - פרק 2: 40 הימים של באבא עאמר, באתר הארץ, 24 בפברואר 2012
    ג'ונתן ליטלדיווח מיוחד מחומס - פרק 3: כל טלפון הוא מוזיאון זוועות, באתר הארץ, 24 בפברואר 2012
    ג'ונתן ליטלדיווח מיוחד מחומס - פרק 4: רופא, קורבן, תליין, באתר הארץ, 24 בפברואר 2012
    ג'ונתן ליטלדיווח מיוחד מחומס - פרק 5: זיכרונות מבוסניה, באתר הארץ, 24 בפברואר 2012
  8. ^ דניאל סיריוטי, ‏העולם הערבי // ניצחון לאסד: המורדים נטשו את העיר חומס, באתר ישראל היום, 8 במאי 2014
    אליג'ה סקארון, דיווח מיוחד ל"הארץ" מחומס: המורדים עוזבים את העיר, אך לא את המלחמה, באתר הארץ, 9 במאי 2014
  9. ^ אוריאל הרמן, ‏הסרטון שיותיר אתכם המומים: זה מה שנשאר מחומס המופגזת, באתר גלובס, 14 בפברואר 2016
  10. ^ Terry Carter, Lara Dunston, Amelia Thomas. Lonely Planet: Syria & Lebanon. Lonely Planet, 2008. ISBN 1741046092. pp. 155
  11. ^ ביכורים פ"א ה"ד
  12. ^ בן ציון לוריא, היהודים בסוריה, חומץ וסביבתה עמודים 209-214
  13. ^ רבי חייא בר אבא, מתקופת עריכת המשנה, בא לחומס ונמסר לו שם כסף רב לחלוקה לצדקה (ירושלמי מגילה פ"ג ה"א
  14. ^ בן ציון לוריא. שם, עמוד 210
  15. ^ י. ברסלבסקי, מלחמה והתגוננות ע' 52.
7 באפריל

7 באפריל הוא היום ה-97 בשנה (98 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 268 ימים.

אוניברסיטת דמשק

אוניברסיטת דמשק (בערבית: جامعة دمشق) היא האוניברסיטה הגדולה והוותיקה בסוריה, ומהגדולות בעולם הערבי כולו, עם 85,837 סטודנטים. היא ממוקמת בדמשק, בירת המדינה. לאוניברסיטה קמפוסים בערים נוספות בסוריה.

האוניברסיטה נוסדה בשנת 1923 ממיזוג של בית הספר לרפואה (שנוסד ב-1903) ושל בית הספר למשפטים (נוסד ב-1913). עד לשנת 1958 שמה היה "אוניברסיטת סוריה", אולם שמה שונה לאחר ייסוד האוניברסיטה בחלב. בהמשך הוקמו אוניברסיטאות גם בערים חומס, לטקיה, ודיר א-זור. אוניברסיטת דמשק הייתה בין המוסדות האקדמיים המובילים בעולם הערבי, עד לעלייתו לשלטון של חאפז אל-אסד. אולם הזנחת ההשכלה הגבוהה בסוריה בתקופת אל-אסד הביאה להתדרדרות רמת ההוראה באוניברסיטה זו.

באוניברסיטת דמשק 16 פקולטות. בין השאר קיימת בה מחלקה להוראת השפה הערבית לסטודנטים זרים, מהמחלקות הגדולות מסוגה בקרב העולם הערבי. האוניברסיטאות הסוריות מתהדרות בכך שרוב תוכניות הלימודים בהן נלמדות בשפה הערבית, דבר שאינו קיים בחלק מהאוניברסיטאות במדינות ערב.

אורונטס

אורונטס או ארנת (בלטינית Orontes), בערבית: עאסי (نهر العاصي, תעתיק מדויק: נהר אלעאצי) הוא נהר הזורם בלבנון, בסוריה ובטורקיה. את שמו הערבי, "עאצי" ("מוֹרֵד", בערבית) מייחסים הערבים למספר גורמים שונים: הזרימה השוצפת של הנהר, הערוץ הבלתי פורה שלו, או כיוון זרימתו - צפונה - בניגוד ליתר נהרות הסהר הפורה, שזרימתם דרומה.

הנהר מתחיל במזרח הבקאע (בקעת הלבנון), קרוב מאוד למקורותיו של נהר הליטני, ומתקדם צפונה, במקביל לקו החוף של לבנון. הוא מתרחב לתוך אגם חומס, ששם הוקם עליו סכר בתקופה העתיקה. עתה מתרחב העמק אל תוך המחוז העשיר של חמאת, לאחר מכן פונה הנהר מערבה ואחר כך צפונה לעמק הע'ב (בו היו ביצות עד אמצע המאה העשרים), משם פונה הנהר דרום-מערבה וזורם דרך עמק אמוק, שבו מצטרף אליו יובלו הגדול עפרין, ונשפך לים התיכון ליד עיר הנמל הקטנה אנטקיה (היא אנטיוכיה העתיקה, שהייתה בירת הממלכה הסלאוקית) בטורקיה. אורכו של הנהר כ־620 קילומטרים (35 ק"מ בלבנון, 495 ק"מ בסוריה, 50 ק"מ בטורקיה ו־40 ק"מ כגבול סוריה-טורקיה), ושטח אגן הנהר כ־23,000 קילומטרים רבועים. מימיו של הנהר מתקבלים מהר הלבנון/הרי מול הלבנון בלבנון (כ־380 מיליון מטרים מעוקבים בשנה), באזור חמאת (כ־80 מיליון מ"ק בשנה), מהרי אנסריה/הרי זיווה באזור הע'ב (כ־700 מיליון מ"ק בשנה), ובטורקיה הוא מקבל מים מהעפרין ומקרה סור והאופור הזורמים בקצה השבר הסורי אפריקאי (עוד כ־260 מיליון מ"ק בשנה).

נהר האורונטס הוא ברובו בלתי עביר ובעבר כמעט שלא השתמשו במימיו להשקיה (למעט אזור חומס־חמאת). חשיבותו ההיסטורית היא בעמק שבו הוא זורם, ששימש באופן נוח לתנועה מצפון לדרום. דרכים מן הצפון לצפון־מזרח, אשר נפגשות באנטיוכיה, מתנהלות לאורך הנהר עד חומס, שם הן מתפצלות לדמשק ולסוריה, ולדרום.

כיום משתמשת סוריה ברוב המוחלט של מימי הנהר, כשהיא מסתייעת במערכת סכרים ענפה (סכר קטינה, סכר כרמיש, סכר מחרדה, סכר עשרנה וסכרים קטנים נוספים) תוך שהיא משאירה רק מעט מים מזוהמים לטורקיה. טורקיה לעומת זאת משתמשת ביובלי הנהר (ובעיקר בעפרין) למטרות השקיה. לבנון כמעט ואיננה משתמשת במימיו שרובם אינם מגיעים ממנה, בין השאר בשל השליטה הסורית בה עד לאחרונה. בעוד שטורקיה ולבנון אינן מייחסות חשיבות רבה למי הנהר מכיוון שהן מדינות עשירות במים, הרי סוריה מייחסת לו חשיבות רבה - הנהר היווה את אחד הנימוקים לשליטתה בצפון בקעת הלבנון ועד 2004 דרשה סוריה את נפת האטיי סביב אנטיוכיה.

בכל התקופות נעו צבאות בעמק הנהר בדרכם אל מצרים וממנה. על האורונטס התנהל קרב קדש בתקופת שלטונו של רעמסס השני (1279 - 1213 לפנה"ס). האורונטס שימש גם כזירת קרב קרקר בשנת 853 לפנה"ס, קרב שבו צבא אשור, בפיקודו של המלך שלמנאסר השלישי, פגש בצבאם של 12 מלכים, שאותם הוביל הדדעזר מדמשק. הקרב התקיים ליד העיר קרקר, ועיכב בכמאה שנים את התקדמות האימפריה האשורית לכיוון סוריה וארץ ישראל.

נהר האורונטס שימש מאז ומתמיד כסמן גבול. עבור המצרים הקדמונים הוא סימן את הקצה הצפוני של ממלכת אמורו, מזרחית לפניקיה. עבור הצלבנים במאה ה-12 הפך האורונטס לגבול הקבע שבין נסיכות אנטיוכיה לנסיכות חלב.

הסופר הצרפתי מוריס בארס (Maurice Barrès) כתב על הנהר בספרו Un jardin sur l'Oronte ("גינה על האורונטס").

אל-חסכה

אל-חסכה (בערבית: الحسكة, בסורית: ܚܣܟܗ, בכורדית: Hesîçe) היא עיר השוכנת בצפון מזרח סוריה. העיר היא השמינית בגודלה במדינה, ובירת מחוז אל-חסכה.

האוכלוסייה בעיר מורכבת מערבים, כורדים, ארמנים ואשורים. בעיר עובר החבור, יובלו של נהר פרת.

גאוגרפיה של סוריה

סוריה היא מדינה הממוקמת בדרום-מערב אסיה. המדינה גובלת עם ישראל ולבנון במערב, טורקיה בצפון, עיראק במזרח וירדן בדרום. בנוסף לכך לסוריה רצועת חוף לאורך הים התיכון.

סוריה מחולקת למספר רב של אזורים גאוגרפים, אזורי ההרים במערב לאורך החוף במרכז ובאזור הדרום בג'בל אלדרוז שבהרים אלו כמות המשקעים היא 1,000 מילימטרים ויותר, מרבית שטחה של סוריה שהוא מישור צחיח הידוע בשם המדבר הסורי ששם הרוחות חמות וכמות המשקעים נמוכה, מישורים פוריים כגון הבשן, החורן, הגולן, דמשק ואזור חומס וחלב.

הפרת הוא הנהר החשוב ביותר במדינה החוצה אותה במזרח. מצפון לנהר הפרת נמצא האזור הפורה ג'זירה, ה"אי". אזור זה מושקה על ידי שני יובלים של נהר הפרת, הבליח והחבור. באזור נבנתה במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 מערכת סכרים ותעלות המספקת מים לחקלאות, בעיקר דגנים, באזור. כמו כן חל גידול משמעותי בגידולי הכותנה.

סוריה מחולקת ל-14 מחוזות ול-61 נפות שונות. הערים הגדולות בסוריה הן חלב (1,900,000) ודמשק (1,700,000).

ג'בל א' שיח, "ההר המזוקן" הוא הר חרמון שברכס הרי מול הלבנון בגבול לבנון בגובה 2,814 מטר הוא הנקודה הגבוה במדינה. פסגת רכס זה מהווה את קו הגבול בין סוריה ולבנון, וכן בפסגות הדרומיות נקבע קו הגבול עם ישראל בהסכם.

דורה אירופוס

דורה אירופוס (מיוונית קוינה: Δοῦρα Εὐρωπός) הייתה עיר הלניסטית ורומאית מוקפת חומה שנבנתה על מדרון בגובה של 90 מטר מעל גדת נהר הפרת. היא נמצאת ליד הכפר סלהייה בסוריה של ימינו.

העיר נוסדה על ידי הסלאוקים בסוף המאה ה-4 לפנה"ס על צומת של נתיב הסחר מערב-מזרח ונתיב הסחר על נהר הפרת. מאוחר יותר הפכה העיר למוצב קדמי של האימפריה הפרתית. העיר נכבשה על ידי הרומאים בשנת 165 לספירה וננטשה לאחר המצור שנערך בשנים 256-257 על ידי האימפריה הסאסאנית, במהלכו השתמשו הסאסאנים בלוחמה כימית נגד הרומאים. שנים לאחר נטישתה, היא כוסתה באדמה ונעלמה מעין רואה.

דיר א-זור

דיר א-זור (בערבית: دير الزور, בתעתיק מדויק: דיר אלזור; בארמית סורית: ܕܝܪܐ ܙܥܘܪܬܐ) היא עיר בחלקה הצפון-מזרחי של סוריה, על גדות נהר הפרת, ובירת מחוז דיר א-זור. העיר נמצאת במרחק של כ-450 קילומטר מבירת המדינה, דמשק.

דרעא

דרעא (בערבית درعا, שפירושה "מצודה") היא עיר בדרום סוריה, המשמשת כבירת מחוז דרעא. העיר ממוקמת כ-100 קילומטר דרומית לדמשק, בגובה 435 מטר מעל פני הים. אוכלוסייתה כ-75,500 נפש. היא נמצאת באגן הירמוך, סמוך לגבול סוריה-ירדן. מולה בשטח ירדן העיירה א-רמת'א.

חומס (מחוז)

מחוז חומס (בערבית: مُحافظة حمص) הוא אחד מ-14 מחוזותיה של סוריה, משתרע במרכז סוריה. שטחו של המחוז, לפי מקורות שונים, 40,940-42,223 קמ"ר דבר ההופך אותו למחוז הגדול ביותר במדינה, מבחינה גאוגרפית. אוכלוסייתו הוערכה בשנת 2010 בכ-1,763,000 תושבים. המחוז מחולק לשש נפות ובירתו היא העיר חומס.

18 ק"מ צפונית מזרחית לעיר חומס, הנמצא האתר הארכאולוגי של העיר העתיקה קטנה שהייתה במאה ה-18 לפנה"ס, מרכזה של עיר מדינה גדולה ששלטה בכל האזור.

חמה (עיר)

חמה או חמת (בערבית: حماة, תעתיק מדויק: חַמָאה; ידועה גם כ"חמה") היא עיר גדולה על גדות נהר העאסי ובירת מחוז חמה בסוריה של ימינו. חמה היא העיר החמישית בגודלה בסוריה אחרי חלב, דמשק, חומס ולטקיה.[דרושה הבהרה] אוכלוסיית העיר מונה כ-698,928 איש. חמה היא מרכז חקלאי ותעשייתי חשוב במדינה.

חמה ידועה גם בשל 16 גלגלי הכפות הממוקמים על נהר העאסי, אשר יועדו בעבר להשקיית הגנים בעיר, שלפי הסברות נבנו עוד במאה ה-12 לפנה"ס, וכיום מהווים בעיקר אטרקציה אסתטית ותיירותית.

ב-2 בפברואר 1982 ביצע צבא סוריה את טבח חמה בהוראת נשיא סוריה חאפז אל אסד ובפיקוד אחיו הצעיר רפעת אל-אסד, במהלכו נטבחו בין 10,000 ל-40,000 אזרחים סוריים סוניים בניסיון למניעת הפיכה נגד שלטונו הדיקטטורי של אסד.

מול הלבנון

מול הלבנון (בערבית: سلسلة جبال لبنان الشرقية, ג'יבאל א-שרקייה, ההרים המזרחיים) הוא רכס הרים המצוי בין לבנון וסוריה, וחלקו הדרומי מצוי צפונית לרמת הגולן. אורכו של רכס ההרים כ-150 ק"מ ופסגותיו הגבוהות הן הר חרמון (2,814 מטרים) בגבולו הדרומי, וטלעת מוסא (עלית משה) (2,669 מטרים).

מרבית קו הגבול בין לבנון וסוריה נקבע לפי שיאו של הרכס. כאשר הצרפתים בהרחיבם את מחוז לבנון העות'מאנית השאירו את מקורות הנהרות אמנה (ברדה) ופרפר בשטח סוריה. בצידם המערבי של ההרים נמצאת הבקעא המפרידה בין הרי מול הלבנון להר הלבנון, ממזרח לרכס נמצא אגן דמשק בו ממוקמת העיר דמשק, ובצפונם, מגיעים ההרים לעיר חומס שבסוריה.

מחוזות סוריה

סוריה מחולקת ל-14 מחוזות (מחוז – محافظة, מֻחאפזה, ובתעתיק מדויק: מחאפט'ה). המחוזות מחולקים ל-61 נפות (נפה – منطقة, מנטקה) ואלה מחולקות ל-206 גושים (גוש – ناحية, נאחיה). הגושים כוללים כפרים שמוגדרים כיחידות האדמיניסטרטיביות הקטנות ביותר.

מושל מחוז, שאת מועמדותו לתפקיד מציג שר הפנים, צריך לקבל את אישור הקבינט. המושל נעזר במועצה מחוזית נבחרת.

מלחמת האזרחים בסוריה

מלחמת האזרחים בסוריה (בערבית: الحرب الأهلية السورية; לעיתים מכונה: ההתקוממות בסוריה, בערבית: الثورة السورية) היא סכסוך מתמשך שפרץ בסוריה בין כוחות הנאמנים לממשלת הבעת' בראשות הנשיא בשאר אל-אסד ובין אלה המבקשים להדיחה, ועם הזמן התרחב עם כניסת הכורדים, הג'יהאדיסטים, כוחות המזוהים עם ארגון הטרור אל-קאעידה ומדינות זרות למערכה. הסכסוך החל ב-15 במרץ 2011, כנחשול של הפגנות ומחאות בכל רחבי סוריה, שהיוו חלק מגל ההתקוממויות בארצות ערב. עם הזמן, התפתחו ההפגנות להתקוממות עממית, למרידה ולמלחמת אזרחים, המאופיינת בקרבות קשים, פיגועי התאבדות, התערבויות חיצוניות, זליגות למדינות שכנות, שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי, מעשי טבח, פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, אלימות עדתית, משבר פליטים ועוד.

ההפגנות החלו במרץ 2011, כשתושבים מחו נגד משטרו הדיקטטורי של הנשיא אסד. המפגינים מחו גם נגד ההגמוניה של העדה העלווית; ומחו נגד האבטלה, השחיתות והפגיעה בזכויות אדם במדינה. באפריל התפתחו ההפגנות להתקוממות עממית, שבה משתתפים בעיקר סונים (אשר היוו כ-73% מהאוכלוסייה לפני פרוץ המלחמה). המשטר ניסה לדכא את ההתקוממות באמצעים שונים, לרבות שימוש בכוחות הביטחון, ובהפגזות כבדות על שטחים בנויים בערים וביישובים נגד האוכלוסייה האזרחית. בעקבות הדיכוי האלים, החל גל של עריקות משורות הצבא הסורי. ביולי 2011 הוקם גרעין הצבא הסורי החופשי שפתח במרד מזוין נגד המשטר.

תחילת שנת 2012 התאפיינה בהתערבויות חיצוניות במלחמה: אסד מסתייע בכוחות שיעים, כגון משמרות המהפכה האסלאמית מאיראן וחזבאללה מלבנון, ונהנה מתמיכה בינלאומית של רוסיה וסין. לעומת זאת, מורדי האופוזיציה המתונה נתמכים צבאית על ידי מדינות סוניות כגון ערב הסעודית וקטר, ומקבלים תמיכה בינלאומית ממדינות המערב. יתר על כן, ארגוני ג'יהאד סונים, כגון ג'בהת א-נוסרה נוסדו בתחילת המלחמה ונכנסו ללחימה מול כוחות אסד. בתחילת שנת 2013 החלו להופיע סימנים של קרעים פנימיים בין הצבא הסורי החופשי, הנחשב למתון יחסית, לבין חלק מארגוני הג'יהאד, שדוגלים באסלאם הקיצוני. בראש הארגונים הללו, בלט ארגון המדינה האסלאמית, שבתחילה היה חלק מאל קאעידה, עד אשר האחרון התנתק ממנו, והכריז, ביולי 2014, על חליפות איסלאמית עצמאית בשטחים הנרחבים שכבש בסוריה, בסערת מלחמת האזרחים, וגם בעיראק.

הלחימה בסוריה תפסה כותרות כסכסוך האלים ביותר בעולם כיום. בסכסוך אף נעשה שימוש בנשק לא קונבנציונלי. ב-21 באוגוסט 2013 אירעה המתקפה הכימית בע'וטה, שעל פי ההערכות נהרגו בה מאות בני אדם. בעקבות התקיפה דרשו מדינות רבות, ובראשן ארצות הברית, להעניש צבאית את משטרו של אסד שלטענתן הוא זה שהורה על התקיפה. ב-9 בספטמבר 2013 הציעה רוסיה לפרק את סוריה מהנשק הכימי שברשותה ולצרפה לאמנת הנשק הכימי. ארצות הברית הסכימה להצעה, אך הבהירה כי כל עוד המשטר אינו עומד בהבטחותיו, האיום הצבאי נותר בעינו. ב-28 בספטמבר 2013 אישרה מועצת הביטחון של האו"ם פה אחד את העסקה לפירוק סוריה מנשק כימי. ב-27 באפריל 2014 דווח שמתוך כל הנשק הכימי שסוריה הצהירה עליו כ-92% ממנו הושמד. למרות טענה זו, יש הטוענים (בעיקר תושבי חומס) שעדיין נעשה שימוש בגז כלור. ב-23 ביוני 2014 דווח שכל הנשק הכימי שנותר בסוריה הוצא מהמדינה והושמד ובכך תהליך השמדת הנשק הכימי הושלם.ב-27 בפברואר 2016 נכנסה לתוקף הפסקת אש בין הממשל הסורי לארגוני המורדים, שלא כללה את המדינה האסלאמית. הפסקת האש צמצמה במידה ניכרת את מספר ההרוגים בחודשים מרץ ותחילת אפריל אך לקראת סוף אפריל חלה עלייה במספר ההרוגים בעקבות קרבות עזים אשר התרחשו בחלב וכללו הפצצה של מספר בתי חולים אשר טיפלו באזרחים ובחיילי המורדים על ידי כוחות צבא סוריה.

סוריה

הרפובליקה הערבית הסורית (בערבית: أَلْجُمْهُورِيَّة ٱلْعَرَبِيَّة ٱلسُّورِيَّة, תעתיק מדויק: אָלְגֻ'מְהוּרִיַּה (א)לְעַרַבּיָּה (אל)סּוּרִיָּה להאזנה (מידע • עזרה)), היא מדינה ערבית במזרח התיכון הגובלת בישראל בדרום-מערב, בלבנון ובים התיכון במערב, בטורקיה בצפון, בעיראק במזרח, ובירדן בדרום. הרוב המכריע של תושבי סוריה הם מוסלמים.בשטחה של סוריה המודרנית התקיימה אחת הציוויליזציות הקדומות ביותר, והעיר אֶבּלה, בה התגוררו קרוב לרבע מיליון בני אדם, מעידה על קיומה של אימפריה שמית גדולה שחלשה על השטח שבין הים האדום לאנטוליה בין השנים 2500 ל-2400 לפני הספירה. סוריה נשלטה על ידי עמים רבים במהלך ההיסטוריה, בהם הכנענים, העברים, הארמים, האשורים, הבבלים, הפרסים, היוונים, הארמנים, הרומאים, הנבטים, הביזנטים, הערבים והצלבנים. דמשק ידועה בתור אחת מהקדומות שבערי העולם (כמו גם העיר חלב, הגדולה בערי סוריה), ושימשה בירתה של האימפריה האומיית וכבירה הפרובינציאלית של האימפריה הממלוכית.

במהלך המאה ה-20 סוריה היוותה גורם מרכזי בסכסוך הערבי-ישראלי, ומצויה בעימות עם מדינת ישראל מאז הקמתה. סוריה עד היום תובעת מישראל את החזרת השליטה על שטח של כ-1,200 קמ"ר ברמת הגולן המערבית, שנכבש על ידי ישראל במלחמת ששת הימים בשנת 1967. לסוריה היה סכסוך טריטוריאלי גם עם טורקיה על שטח של 5,403 קמ"ר סביב מפרץ איסכנדרון, שסופח לטורקיה ב-1939, אם כי סוריה נוטה להשלים עם שליטת טורקיה באזור זה.

משנת 1970 שולטת בסוריה מפלגת הבעת' (מיוני 2000 בראשות הנשיא בשאר אל-אסד), המתבססת על בני המיעוט העלאווי, המהווה רק כ-11% מהאוכלוסייה. בני העדה מחזיקים ברוב המשרות השלטוניות ותפקידי הקצונה הבכירים בצבא ובשירותי הביטחון, על אף שרוב האוכלוסייה הסורית היא סונית (כ-74% מהאוכלוסייה). מיעוטים כגון כורדים ופליטים פלסטינים מוגבלים בזכויותיהם.מאז תחילת האביב הערבי בתחילת 2011, מתקיימת בסוריה מלחמת אזרחים בין כוחות הנשיא אסד לבין כוחות המורדים והפולשים, בעיקר האופוזיציה הסורית, תחריר אל-שאם הג'יהאדיסטי והמדינה האסלאמית הקיצונית. נכון למרץ 2018 נהרגו במלחמה לפחות 511,000 אנשים, ויותר מארבעה מיליון איש נמלטו כפליטים למדינות השכנות. גם במישור הבינלאומי דומה שהמשטר הסורי נמצא על סף איבוד הלגיטימציה, הן מצד הליגה הערבית, שהוציאה את המשטר הסורי משורות הארגון, הן מצד המדינות השכנות טורקיה וירדן, והן מצד מדינות המערב, המחריפות את הסנקציות כלפי המשטר ובכיריו. המדינה הקרובה ביותר לסוריה היא בעלת בריתה איראן, שהבטיחה לה תמיכה צבאית בלתי מסויגת, ורוסיה המהווה בעלת ברית וספקית נשק מרכזית עוד מימי ברית המועצות.

צומור

צומור ( צֻמֻר או צְמָר, במצרית קדומה:Smr; באכדית: Su-mu-ru; באשורית: Si-mi-ra) הייתה עיר פניקית לחופי הים התיכון, בסוריה של היום. העיר שכנה דרומית לארוד.

העיר מוזכרת בספר בראשית, י, יח בפרק המספר אל תולדות בני נח, בתיאור השושלת של כנען נכתב " וְאֶת-הָאַרְוָדִי וְאֶת-הַצְּמָרִי וְאֶת-הַחֲמָתִי וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי". תיאור זהה מופיע בדברי הימים א א, טז.

העיר הייתה מרכז סחר גדול. צומור מוזכרת בתעודות מימי תחותמס השלישי. לאחר קרב מגידו, העיר הפכה ביחד עם מספר ערים נוספות למרכז שלטון מנהלי מצרי בכנען. העיר מופיעה במכתבי אל-עמארנה מהמאה ה-14 לפנה"ס, שם שליטה היה אהריבטה (Ahribta). על פי המכתבים, בעיר היו מבני שלטון מצרי, וכונתה "מקום מנוחה של פרעה" ו"עירו של השמש".

בעקבות התרופפות השליטה של מצרים בפיניקיה כבש המלך עַבְּד-אַשוּרִתָה (Abdi-Ashirta) מממלכת אמורו את העיר. בעקבות מסע מצרי לאזור נהרג עַבְּד-אַשוּרִתָה והעיר עברה לחסותו של מלך גבל ריב-האדה (Rib-Hadda). על פי המכתבים לאחר מכן עַזירוּ (Aziru) בנו של עַבְּד-אַשוּרִתָה שמלך אחריו כבש את צומור. העיר מוזכרת גם ברשימת הערים שנכבשו על ידי סתי הראשוןבשנת 1335 לפנה"ס, במהלך שנת שלטונו האחרונה של אחנתון, פרצה בצומור מגפת טולרמיה (Tularemia). מגפה זו, אשר לה גרמו חיידקי ‏Francisella tularensis, מוזכרת במכתב אל-עמארנה מס' 96 בו נכתב כי יש מגפה בצומור. בעקבות התפרצות המגפה נאסר על תושבי העיר וכן על סוחרים שביקרו בה להיכנס לתחומי העיר גבל. אמצעי זהירות זה לא הועיל הרבה שכן המחלה התפשטה במהירות לאורך נתיבי המסחר הראשיים של המזרח התיכון והגיעה דרומה עד למגידו, מזרחה עד בבל, מערבה לחופי קפריסין והאיים האגאיים וצפונה לממלכת החתים וארזוה.

מכתב א"ע 96 שנשלח על ידי שר מצרי לריבהדה מושל גבל:

העיר מופיעה גם בפפירוס אנאסטאזי א. פפירוס מראשית ימי שלטונו של רעמסס השני מציין שהעיר הייתה הצפונית ביותר בחוף הפיניקי שבה שהה חיל מצב מצרי. לפי הפפירוס צומור נכללה בגבולה של כנען, שהיה מחוז שלטון מצרי בתקופת הממלכה החדשה. העיר נקראה "צומור" של ססי" כלומר צומור של רעמסס, ומכאן שהייתה רכושו.

העיר מוזכרת בתעודות מתקופתו של תגלת פלאסר הראשון (1115–1076 לפנה"ס), בהן הוא מספר ששט מארוד לצומור במשך שלוש שעות כפולות. בכתובת של המלך האשורי אדד-ניררי השלישי שמלך בין השנים 783-811 לפנה"ס, הוא מציין: "את צלם מלכותי הצבתי בעיר ארוד השוכנת בלב הים". תגלת פלאסר השלישי כבש את העיר בשנת 738 לפנה"ס, העיר הייתה בתחום השפעתה של חמת, והוא צרף אותה ביחד עם ערקה כפחווה. בעקבות מותו של שלמנאסר החמישי בשנת 722 לפנה"ס, מרדה העיר בשלטון האשורי ביחד עם חמת. העיר נכבשה מחדש בשנת 720 לפנה"ס בימי סרגון השני. ברשימת האפונים האשורי מופיעים שני נציבי צומור.

העיר מופיעה גם במטבעות מהתקופה ההלניסטית, וכן בכתביהם של סטראבון ופליניוס הזקן. אצל סטראבון העיר הייתה שייכת לממלכת ארוד. פליניוס מציין שהעיר שכנה בנהר אל-כביר לבין מרתוס.

במשך השנים הועלו מספר הצעות לזיהוי אתרה של העיר, ביניהן תל צמריאן שבו נמצאו שרידים מתקופת הברונזה. תל קאזל, אף על פי שהוא אינו בקרבת הים וטבת אל-חמאם, השוכן ליד הים. הארכאולוג הצרפתי מוריס דונאן ( Maurice Dunand) שהחל לחפור באתר הארכאולוגי תל קאזל (Tell Kazel) בשנת 1957 הציע לזהות את האתר עם העיר צומור. האתר שוכן באזור העיר סאפיתא שבמחוז טרטוס.

צינור הגז הערבי

צינור הגז הערבי (בערבית: خط الغاز العربي, באנגלית: Arab Gas Pipeline) הוא צינור יבשתי (וחלקו הקטן תת-ימי) המוביל גז טבעי במזרח התיכון. הצינור משמש ליצוא גז טבעי ממצרים לירדן, לסוריה וללבנון, במסלול ארוך העוקף את ישראל, היוצא מפורט סעיד דרך צפון סיני עד אל עריש, טאבה, עקבה, עמאן ודמשק. מדמשק ממשיך הקו לחומס ובניאס, וטריפולי בלבנון. שלוחה קטנה מחברת את אשקלון בישראל עם אל עריש באמצעות צינור תת-ימי, אשר כיום אינו מוביל גז לישראל.

אורכו הכולל של הצינור הערבי הוא 1,200 ק"מ ועלות בנייתו הסתכמה ב-1.2 מיליארד דולר. מסיבות פוליטיות, הצינור אינו עובר דרך ישראל, אלא עוקף אותה במסלול ארוך.

קטנה (עיר מדינה)

קַטנַה הייתה עיר מדינה עתיקה המזוהה באתר הארכאולוגי תל אל-מושריפה (בערבית: المشرفة, כשם העיר הקרובה לתל) בסוריה. האתר שוכן בוואדי זוראת, שהוא יובל של נהר האורונטס, כ-18 ק"מ צפונית-מזרחית לעיר חומס. שטח האתר הוא 1,000 דונם, והוא אחד האתרים הגדולים מתקופת הברונזה במערב סוריה. התל נמצא בקצה רמה הבנויה אבן גיר של מדבר סוריה, שלאחריו נמצא המישור הפורה של חומס. העיר קטנה, שהייתה ממלכה אמורית, הייתה במאה ה-18 לפנה"ס מרכז מדיני חשוב בסוריה.

תל ברק

תל בְּרַק (בערבית: تل براك, תעתיק: תל בּראכּ) הוא תל עתיק בסוריה. באתר זה ישבה עיר עתיקה בשם נַגַר (Nagar), ששמה שונה לאחר מכן לנוואר. האתר הארכאולוגי שוכן ליד נהר החבור העליון, 50 ק"מ צפונית מזרחית לעיר אל-חסכה במחוז אל-חסכה, ליד הכפר תל ברק שנתן לתל את שמו.

תקיפת מתקני הדלק בצפון סוריה

תקיפת מתקני הדלק בצפון סוריה הייתה תקיפה אווירית של מאגרי דלק בחן עייש ובית זיקוק בחומס שבצפון סוריה ב-23 באוקטובר 1973 יומה ה-18 של מלחמת יום הכיפורים. בתקיפה נפגעו קשה מאגרי הדלק בצפון סוריה ומתקני הזיקוק. הייתה זו התקיפה האווירית הישראלית האחרונה כנגד מטרות כלכליות בַּמלחמה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.