חולם

חוֹלָם הוא סימן ניקוד במערכת הניקוד הטברני. בעברית חדשה הוא מסמן את התנועה /o/.

חולם
Holam header
אלפבית עברי
א ב ג ד ה ו
ז ח ט י כ ל
מ נ ס ע פ צ
  ק ר ש ת  
אותיות סופיות
  ך ם ן ף ץ  
ניקוד ופיסוק
קמץפתחציריסגול
חיריק • חולם • קובוץ ושורוק
שוואחטף
דגש: קלחזקמפיקרפה
קו מפרידמקף
טעמי המקרא
HolamHM
חולם חסר לצד חולם מלא

הקלדה

כך מקלידים את החולם במערכות הפעלה שונות:

  • Windows 8 וגרסאות חדשות יותר, ומערכות לינוקס (ת"י 1492 2012): צירוף של מקש Alt ימני והאות ו
  • Windows 7 וגרסאות ישנות יותר: בזמן ש־Caps Lock דלוק, לחיצה על Shift ומינוס (-)
  • macOS‏: Alt-= (סימן שווה)
  • אנדרואיד (מקלדת Gboard‏): הקשה ארוכה על האות ח (מוסיפה חולם חסר), או הקשה ארוכה על האות ו (מוסיפה חולם מלא)

שם

שם נוסף לחולם שהיה רווח בספרי דקדוק ישנים הוא מְלֹא פּוּם (או פֿוּם), כלומר תיאור של צורת ההגייה של צליל ב"מלוא הפה". השם חולם גזור כנראה מהשורש ח־ל־מ במשמעות "בריא, חזק" (כמו בפועל הֶחֱלִים) ואם כן, מצביע גם הוא על צליל מלא וחזק. השם הנוסף לחולם, שאינו רווח היום הוא "ח֫וֹלֶם", במלעיל ובסגול בלמ"ד.[1]

חולם שנכתב עם אם קריאה נקרא חולם מלא ואילו חולם שנכתב בלא אם קריאה נקרא חולם חסר.

מראה

Holam niqud1
חולם חסר במילה "אוהל" לצד חולם מלא במילה "יום"

חולם חסר נראה כנקודה מעל הפינה השמאלית העליונה של האות, לדוגמה באל"ף במילה אֹהֶל (ללא ניקוד: אוהל). בחלק מסגנונות הדפוס נהוג להשמיט את החולם החסר כאשר הוא בא אחרי שי"ן שמאלית או לפני שי"ן ימנית – שֹׂבַע, עֹשֶׁר (ללא ניקוד: שובע, עושר). השמטה זו פחות נהוגה בימינו.[2]

Dor-Doar
המילים "דֹּאר" (כתיב מקראי של דור) ו"דֹּאַר" (דואר) בגופן Ezra SIL SR, התומך באופן מלא בניקוד מסורתי. במילה "דֹּאר" האות אל"ף היא אם קריאה והחולם ממוקם מעל ידה הימנית; במילה "דֹּאַר" האות אל"ף היא עיצור שמנוקד בעצמו בפתח והחולם ממוקם מעל הפינה השמאלית העליונה של האות דל"ת.

האות וי"ו משמשת בדרך כלל אם קריאה של החולם המלא, ואז נקודת החולם נכתבת מעליה, לדוגמה במילה מוֹעֵד. כאשר אם הקריאה היא ה"א, החולם נראה כמו החולם החסר, לדוגמה במילה פֹּה. כאשר אם הקריאה היא אל"ף, בדפוס מסורתי נהוג למקם את החולם מעל היד הימנית של האל"ף, אבל גופנים רבים הנהוגים כיום אינם מיישמים את האלגוריתם למיקום כזה של החולם ומציבים אותו במקומו הרגיל מעל הפינה השמאלית העליונה של האות הקודמת. המיקום המסורתי מיושם, לדוגמה, בגופנים Ezra SIL SR ו־SBL Hebrew, המיועדים להצגת מקרא. כאשר החולם מופיע לפני אל"ף שאינה אם קריאה, אלא עיצור מנוקד, בכל מקרה יש להציב אותו במקומו הרגיל, לדוגמה במילים דֹּאַר (דואר), תֹּאַר (תואר).

החולם החסר יכול לבוא אחרי העיצור וי"ו, לדוגמה בשם הפועל לִגְוֺעַ (ללא ניקוד לגווע). בדפוס איכותי נקודת החולם לא אמורה להיות מודפסת מעל הווי"ו אלא מעט אחריה.

השימוש בחולם

כתיב החולם במקרא אינו עקבי ואותה מילה יכולה להיכתב בחולם חסר ובחולם מלא: חֹזֶה לצד חוֹזֶה, הֲקִימוֹתִי לצד הֲקִמֹתִי וכו'.[3] בהחלטותיה על ניקוד העברית בת ימינו האקדמיה ללשון השתדלה לקבוע את כתיב החולם החסר והמלא לפי כללים עקביים.[4]

Mevorachot
החולם החסר צבוע באדום, והחולם המלא בכחול

בעברית החדשה, לרוב החולם נכתב מלא ואם הקריאה היא וי"ו. כאשר החולם מלא, האות וי"ו נכתבת תמיד בכתיב חסר ניקוד. השימוש בחולם החסר מוגבל למשקלים מסוימים, אם כי מילים נפוצות רבות שייכות למשקלים האלה. לרוב החולם המלא מתקיים בנטייה, כלומר אם הוא נכתב בצורת היסוד של המילה, הוא נכתב גם בכל שאר הצורות שלה. למשל: שׁוֹמֵר – שׁוֹמֶרֶת – שׁוֹמְרוֹת – שׁוֹמְרוֹתֵיהֶם – שׁוֹמְרֵי־(הסף); לעומת חולם חסר העשוי להשתנות לסימן ניקוד אחר, למשל: גֹּדֶל – גְּדָלִים (ללא ניקוד: גודל – גדלים). יוצאי דופן בולטים שבהם החולם לא מתקיים:

  • יוֹם – יָמִים
  • שׁוֹר – שְׁוָרִים (ללא ניקוד: שוורים)
  • מָתוֹק – מְתוּקִים; מְגוּרִים היא צורת הריבוי של המילה מָגוֹר, הנדירה ביחיד; וכן מָנוֹס – מְנוּסִים (במובן "מְנוּסָה, בריחה").[5]

כאשר נכתב חולם חסר בכתיב מנוקד, האות וי"ו בכל זאת נכתבת בדרך כלל בכתיב חסר ניקוד.

האות וי"ו לא נכתבת בכתיב חסר ניקוד בדרך כלל כאשר אם הקריאה של החולם אינה וי"ו.

בניקוד המודרני, חולם מלא משקף בדרך כלל תנועת o ארוכה היסטורית, בין שמוצאה בכיווץ הדיפתונג aw ובין שמוצאה בתנועת a ארוכה קדומה (המעתק הכנעני); חולם חסר משקף בדרך כלל תנועת o קצרה היסטורית (שמקורה בתנועת u), וכן o קצרה מוטעמת שנתארכה (הארכה טונית).

משקלים שבהם נכתב חולם חסר

חולם חסר במשקלים סגוליים

חולם חסר נכתב בהברה שלפני אחרונה במילים במשקל הסגולי קֹטֶל ובמשקלים קשורים. זהו גלגול של המשקל הפרוטו־שמי qutl, שקיים באותה הצורה בערבית הספרותית, למשל במילה قـُدْس קֻדְס, המקבילה למילה העברית קֹדֶשׁ (זהו גם השם הערבי של ירושלים).

במשקל הסגולי קֹטֶל ובמשקלים דומים עם אותיות גרוניות: קֹטֶר, זֹהַר, נֹגַהּ. הכתיב התקני ללא ניקוד הוא קוטר, זוהר, נוגה. בעבר היה נהוג לכתוב מילים כאלה בלא וי"ו בכתיב חסר ניקוד, אבל כיום כתיבה זו נדירה וקיימת בעיקר בשמות פרטיים – חלק מהאנשים מוסיפים לכתוב נעם, אהד, נגה, זהר, ולא נועם, אוהד וכו'.

באופן דומה נכתבות מילים כגון צִפֹּרֶן, מִקְטֹרֶן. ללא ניקוד: ציפורן, מקטורן.[6]

בחלק מהצורות הנטויות החולם משתנה לקמץ קטן. בנסמך: קֹבֶץ תמונה – קָבְצֵי תמונה, תֹּכֶן הספר – תָּכְנֵי הספרים (ללא ניקוד: קובץ – קובצי, תוכן – תוכני). עם כינויי קניין חבורים: תָּכְנִי, תָּכְנוֹ, תָּכְנָהּ, ללא ניקוד: תוכני, תוכנו, תוכנה (התוכן שלה). מילים במשקל קָטְלָה, למשל "תָּכְנָה" (במחשב), חָכְמָה תיכתבנה בלא וי"ו לפי המלצת האקדמיה, משום שזו צורת יסוד נפרדת, אם כי בציבור רווח גם הכתיב "תוכנה". מילים אחדות יכולות להיכתב בנטייה בקובוץ, בצד הקמץ הקטן: מַשְׂכֹּרֶת – מַשְׂכָּרְתָּהּ, מַשְׂכֻּרְתָּהּ; ללא ניקוד: משכורת – משכורתה.[7]

בצורות הרבים החולם החסר משתנה לשווא: גֹּדֶל (גודל) – גְּדָלִים, תֹּאַר – תְּאָרִים (תואר – תארים). כמו כן:

  • אם האות הראשונה של השורש גרונית, היא אינה יכולה להיות שוואית ונכתב שם חטף קמץ: חֹדֶשׁ (חודש) – חֳדָשִׁים (ללא ניקוד: חודשים, הגוי: "חוֹדָשִׁים"), אֹרֶן (אורן) – אֳרָנִים (ללא ניקוד: אורנים, הגוי: אוֹרָנִים). חטף קמץ הוא הניקוד התקני גם באותיות לא גרוניות בצורות הרבים של המילים קֹדֶשׁ – קֳדָשִׁים (קודש – קודשים), ושֹׁרֶשׁ – שֳׁרָשִׁים (שורש – שורשים). מילים אלה יכולות להיכתב גם בקמץ קטן – קָדָשִׁים, שָׁרָשִׁים ובמסורת הספרדית הן נהגות בקמץ גדול.[7]
  • צורת הרבים התקנית של המילה רֹבַע (רובע, שכונה) היא רְבָעִים, אבל בציבור רווחת הצורה "רבעים" ("רוֹבָעִים"), למשל בעיתונים מקומיים ואף בכתיבה רשמית, למשל באתרי האינטרנט של העיריות של ירושלים ותל אביב. אין כתיב מנוקד תקני לצורה זו. צורת הנסמך התקנית ברבים היא רָבְעֵי־ וללא ניקוד – רובעי־.
  • במשקלים הסגוליים קִטֹּלֶת, קְטֹלֶת, קֻטֹּלֶת, קְטַלְטֹלֶת, מַקְטֹלֶת וכו': שִׁבֹּלֶת, כְּתֹבֶת, כֻּתֹּנֶת, קְטַנְטֹּנֶת, מַתְכֹּנֶת. ללא ניקוד: שיבולת, כתובת, כותונת, קטנטונת. ברבים החולם החסר משתנה לחולם מלא: כְּתוֹבוֹת, שִׁבּוֹלִים (במקרא גם שִׁבֳּלִים בחטף קמץ).[6]
  • במשקל הסגולי קֹטִי: חֹלִי, עֹבִי. ללא ניקוד: חולי, עובי. חלק מהמילים האלה יכולות להיכתב גם בשווא נע או בחטף קמץ ולא בחולם, אבל אז הן מוטעמות בחיריק: יֹפִי לצד יְפִי, חֹלִי לצד חֳלִי.[8]
  • בפעלים בבניין פֻּעַל (פּוּעַל), כאשר האות האמצעית של השורש היא אחת מהאותיות הגרוניות אהע"ר (אבל לא ח'), שאינן נכתבות עם דגש, הקובוץ משתנה לחולם בגלל תשלום דגש: מְפֹאָר, מְטֹהָר, מְכֹעָר, מְטֹרָף. ללא ניקוד: מפואר, מטוהר, מכוער, מטורף. (כאשר האות האמצעית אינה אהע"ר, הניקוד הוא קובוץ: מְשֻׁבָּח, מְשֻׁחָד, מְסֻיָּם; ללא ניקוד: משובח, משוחד, מסוים.)

חולם חסר לפני אות שמקבלת דגש

חולם חסר בהברה האחרונה של המילה משתנה לקובוץ בנטייה והאות האחרונה מקבלת דגש:

  • בשמות תואר, בייחוד שמות של צבעים, במשקל קָטֹל: צָהֹב – צְהֻבִּים (צהוב – צהובים), עָגֹל – עֲגֻלִּים (עגול – עגולים).[9] כאשר האות האחרונה של השורש גרונית, החולם החסר נשאר בנטייה בגלל תשלום דגש: שָׁחֹר – שְׁחֹרִים (שחור – שחורים).[10] כאשר הניקוד בצורת היסוד הוא חולם מלא, הוא בדרך כלל מתקיים בנטייה: גָּדוֹל – גְּדוֹלִים. יוצאי דופן: מָתוֹק – מְתוּקִים, מָגוֹר – מְגוּרִים, מָנוֹס – מְנוּסִים.[5]
  • במשקל קְטַלְטֹל: פְּתַלְתֹּל – פְּתַלְתֻּלִּים. ללא ניקוד: פתלתול – פתלתולים.
  • בשמות אחדים נוספים: אַלְמֹג – אַלְמֻגִּים, חַרְטֹם – חַרְטֻמִּים (במובן "מכשף"; אבל חַרְטוֹם הספינה בחולם מלא). ללא ניקוד: אלמוג – אלמוגים (הגייה תקנית: כמו "אַלְמוּגִים"), חרטום – חרטומים.[9]
  • במילים שהשורש שלהן בגזרת הכפולים (ע"ע), כלומר שהאות השנייה והשלישית בו זהות, צליל /o/ בהברה האחרונה (או היחידה) של צורת היסוד נכתב בחולם חסר ובנטייה הוא משתנה לקובוץ: תֹּף – תֻּפִּים (תוף – תופים, שורש תפפ), מָעֹז – מָעֻזִּים (מעוז – מעוזים, שורש עזז).[9] כמו כן:
  • בצורת הנסמך החולם החסר מתקיים, צורת יסוד: רֹב; סמיכות: רֹב האנשים (ללא ניקוד בנפרד ובנסמך: רוב; שורש רבב). במקרא החולם החסר משתנה לעיתים לקמץ קטן: איוב כג ו: "הַבְּרָב־כֹּחַ יָרִיב עִמָּדִי" לעומת שמות טו ז "וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ"; האקדמיה ללשון קבעה כי בעברית החדשה רק המילה כֹּל (שורש כלל) תיכתב בקמץ קטן בנסמך: נפרד – "יוֹדַעַת הַכֹּל", נסמך – "כָּל הָעוֹלָם"; בכתיב חסר ניקוד תקני – "יודעת הכול", אבל: "כל העולם".

חולם חסר בפועל

חולם חסר נכתב בצורות עתיד, ציווי ומקור (שם הפועל) בבניין קל: אֶסְגֹּר, סְגֹר, לִסְגֹּר. ללא ניקוד: אסגור, סגור, לסגור. הוא משתנה לשווא מרחף בנטייה עם כינויים חבורים והשווא לפניו הופך לקמץ קטן: לכתוב אותו = לְכָתְבוֹ.

חולם חסר נכתב בצורות נטויות אחדות של פעלים בגזרת הכפולים, למשל שורש סבב, בניין קל, עתיד: אָסֹב, תָּסֹב, תָּסֹבִּי, יָסֹב, נָסֹב וכו'.[11] ללא ניקוד: אסוב, תסוב, תסובי, יסוב, נסוב.

צורת הבינוני (הווה) בבניין קל נכתבה לרוב בחולם חסר במקרא, אבל האקדמיה קבעה כי היא תיכתב בחולם מלא בעברית החדשה: במקרא – הֹלֵךְ וגם הוֹלֵךְ, בעברית חדשה – הוֹלֵךְ.

חולם חסר במילים אחרות

מילים אחדות שאינן שייכות למשקלים האלה כתובות בדרך כלל בחולם חסר במקרא, אבל האקדמיה ללשון קבעה שהן תיכתבנה בחולם מלא בעברית החדשה, בהן כֹּחַ/כּוֹחַ, מֹחַ/מוֹחַ, יַהֲלֹם/יַהֲלוֹם, מְאֹד/מְאוֹד, פִּתְאֹם/פִּתְאוֹם, שָׁלֹשׁ/שָׁלוֹשׁ.[5] בכתיב מנוקד ובכתיב לא מנוקד של כל המילים יש לכתוב את האות וי"ו לפי החלטת האקדמיה, אם כי אנשים רבים מוסיפים לכתוב כח, מח, מאד וכו'.

חולם עם אמות קריאה אחרות

חולם נכתב לעיתים עם אמות הקריאה אל"ף וה"א. במקרים האלה האות וי"ו לרוב לא נכתבת בכתיב לא מנוקד.

במקרא מילים אחדות נכתבות באופן לא עקבי – פעם בווי"ו ופעמים באם קריאה אחרת, למשל זֹה לצד זוֹ, בֵּיתֹה לצד בֵּיתוֹ. בעברית מקראית סיומת הגוף השלישי ־וֹ נכתבת לפעמים באם הקריאה ה"א, למשל "תְּבוּאָתֹה‎" (ולא תְּבוּאָתוֹ) ביחזקאל מח יח.[12]

בכתיב העברית החדשה זה נעשה במקרים הבאים:

  • צורת העתיד של בניין קל של פעלים אחדים שהאות הראשונה בשורש שלהם היא אל"ף: תֹּאמַר, נֹאפֶה, יֹאכְלוּ; ללא ניקוד: תאמר, נאפה, יאכלו. מכיוון שהתחילית של גוף ראשון ביחיד היא עצמה אל"ף, לא נכתבת אל"ף נוספת: אֹכַל, ובכתיב חסר ניקוד נוספת וי"ו: אוכל. צורת המקור (שם הפועל) של השורש אמר היא לֵאמֹר בלשון המקרא ולוֹמַר בלשון המשנה ובעברית החדשה.
  • צורת המקור של פעלים אחדים שהאות האחרונה של השורש שלהם היא אל"ף, למשל בִּמְלֹאת.
  • צורת המקור המוחלט של פעלים שהאות האחרונה של השורש שלהם היא ה"א, למשל הָיֹה הָיָה.
  • במילים הבאות אם הקריאה היא תמיד אל"ף: זֹאת, לֹא, מֹאזְנַיִם, נֹאד (של יין),[13] נְכֹאת,[14] פֹּארָה,[15] צֹאן, רֹאשׁ, שְׂמֹאל.[16]
  • במילים הבאות אם הקריאה היא תמיד ה"א: כֹּה, פֹּה, אֵיפֹה.

חולם חסר בשמות פרטיים

חולם חסר וחולם עם אל"ף או ה"א נכתב לעיתים בשמות פרטיים של אנשים ושל מקומות במקרא, ורבים מהם מוסיפים להיכתב כך גם בימינו, בהם:

  • אַהֲרֹן – בכתיב חסר ניקוד בימינו בדרך כלל אהרון, אבל גם אהרן.
  • גִּלֹה (בכתיב חסר ניקוד גילה) – שכונה בירושלים והעיר המקראית שעל שמה היא נקראת.
  • דֹּאר – בימינו תל דור ומושב דור.
  • יֹאשִׁיָּהוּ – תמיד באל״ף.
  • יַעֲקֹב – בימינו השם נכתב בדרך כלל בלא וי"ו. הפועל יַעֲקֹב נכתב בחולם חסר בכתיב מנוקד ובווי״ו בכתיב חסר ניקוד – יעקוב.
  • כֹּהֵן – במקרא צורת בינוני. שם העצם "כּוֹהֵן" נכתב בעברית החדשה בחולם מלא, אבל שם המשפחה כהן נכתב לרוב בלא וי"ו.[5]
  • מֹשֶׁה – בלא וי"ו בכתיב חסר ניקוד, אבל צורת הבינוני מוֹשֶׁה (ממים) – בחולם מלא.
  • נֹא אָמוֹן – שם מקראי לתבאי במצרים.
  • נֹחַ – בלא וי"ו במקרא; במשנה (למשל בכתב יד קאופמן) ולעיתים בימינו – נוֹחַ. שם התואר, בכל מקרה – נוֹחַ.
  • פַּרְעֹה – תמיד בה"א. שם התואר – פרעוני.
  • שִׁילֹה – במקרא גם שִׁילוֹ, אבל בימינו בדרך כלל שילה. שם תואר – שילוני.
  • שְׁלֹמֹה.
  • שמות הקודש יְהֹוָה, אֲדֹנַי, אֱלֹהִים (אבל אֱלוֹהַּ בחולם מלא). האקדמיה ללשון ממליצה על הכתיב אֱלוֹהִים בחולם מלא למושג הפילוסופי אלוהים ומתירה כתיב בחולם חסר לשם הקודש אֱלֹהִים.[5]

צליל

בעברית החדשה הן החולם המלא והן החולם החסר מייצגים אותו צליל, כך היה גם בעברית הטברנית, בה נקבע הניקוד.

במסורות ההגייה של העדות השונות החולם ייצג צלילים שונים[17]:

  • בהגייה הספרדית באירופה וכן בהגיית עדות המזרח ביטוי החולם הוא o.
  • בהגייה של דרום גרמניה מייצג החולם, המלא כמו החסר, את דיפתונג ow כמו האות o במילה האנגלית go.
  • בהגייה של צפון גרמניה (יקית) ביטוי החולם כ-au.
  • במרבית ארצות מזרח אירופה ביטוי החולם כ-oi.
  • ברוסיה ובליטא ביטוי החולם כ-ei.
  • בהגייה תימנית מייצג החולם תנועה קדמית חצי-סגורה מעוגלת (/ø/). יהודי שרעב ועדן הוגים את החולם כ־/e/.

החולם במחשבים

החולם מקודד ביוניקוד במספר U+05B9.[18] קיים תו שונה עבור חולם חסר לאות וי"ו, ומספרו U+05BA.[19]

במקלדת עברית תקנית (ת"י 1452) החולם מוקלד במקש מינוס, בין 0 לבין + (המקשים הסמוכים 9 ו־0 הם נקודת שי"ן שמאלית וימנית, הדומות בצורתן לחולם). אם החולם מוקלד לאחר האות וי"ו, יהיה זה חולם מלא (וֹ). אם יש צורך להקליד חולם חסר לאחר האות וי"ו, למשל במילה לִגְו‌ֹעַ, יש להוסיף לאחר הווי"ו את התו Zero-width non-joiner או להשתמש בתו ◌ֺ (HEBREW POINT HOLAM HASER FOR VAV) במקום.

במערכת ההפעלה הנפוצה Windows XP גופנים רבים מציגים את החולם באופן לקוי ומוסיפים מרווח מיותר. בעיה זו תוקנה בגרסאות חדשות יותר של Windows.

לקריאה נוספת

  • בנימין שלמה המבורגר, "הגיית החולם", בתוך שרשי מנהגי אשכנז חלק א', בני ברק תשנ"ה, עמ' 233–264

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Gesenius' Hebrew Grammar, §8d.
  2. ^ Gesenius' Hebrew Grammar, §8f; הקדמה לתנ"ך קורן.
  3. ^ Gesenius' Hebrew Grammar, §8l
  4. ^ החלטות האקדמיה לדקדוק, סעיף 1.3 – הקדמה
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 החלטות האקדמיה בדקדוק, סעיף 1.3 א – החולם המלא
  6. ^ 6.0 6.1 החלטות האקדמיה בדקדוק, סעיף 1.3 ו – החולם בשמות הדומים לסגוליים
  7. ^ 7.0 7.1 החלטות האקדמיה בדקדוק, סעיף 1.3 ד – משקל פׂעֶל
  8. ^ החלטות האקדמיה בדקדוק, סעיף 1.3 ה – משקל פֹּעִי
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 החלטות האקדמיה בדקדוק, סעיף 1.3 ג – חולם חסר בשמות מלרעיים
  10. ^ החלטות האקדמיה בדקדוק, סעיף 1.3 ב – חולם חסר הבא לתשלום דגש
  11. ^ החלטות האקדמיה בדקדוק, סעיף 3.8 ז – דוגמאות נטייה של פועלי עו"י וע"ע > בניין קל - ע"ע
  12. ^ Gesenius' Hebrew Grammar, §91e
  13. ^ קיימת גם המילה נוֹד, שפירושה נדודים.
  14. ^ בתור שם בושם, שנזכר במקרא, בראשית לז כה; אבל בצירוף "בית־נכות" – באות ו.
  15. ^ במובן "ענף" (למשל יחזקאל לא ה). נכתב גם פֻּארָה (ישעיהו י לג).
  16. ^ במקרא גם שמאול.
  17. ^ מבטא החולם, באתר פורטל הדף היומי.
  18. ^ קוד יוניקוד של חולם, ומידע נוסף
  19. ^ קוד יוניקוד של חולם חסר עבור האות ו', ומידע נוסף
The Dream (שיר של רוקו בלאז'ביץ')

The Dream (בעברית: החלום) הוא שיר באנגלית וקרואטית שנכתב והולחן על ידי ז'אק הודק, אנדראה קוריץ', צ'ארלי מייסון ובוצע על ידי רוקו בלאז'ביץ'. השיר ייצג את קרואטיה באירוויזיון 2019 בתל אביב, ישראל, בעקבות זכייתו במקום הראשון בתחרות הגמר הלאומי הקרואטית - DORA 2019.

אופרה

אופרה (מאיטלקית: opera in musica – יצירה מוזיקלית) היא צורה של תיאטרון שבה התוכן הדרמטי מועבר בשלמותו או ברובו באמצעות שירה ומוזיקה. האופרה הופיעה באיטליה בסוף המאה ה-16 ונקשרת, בדרך כלל, עם מסורת המוזיקה הקלאסית המערבית. האופרה משתמשת ביסודות רבים של התיאטרון המדבר, כמו תפאורה, תלבושות ומשחק. עם זאת, האופרה נבדלת מצורות דרמטיות אחרות בחשיבות הנודעת בה לשירה ולטכניקה הווקאלית המקובלת. את הזמרים מלווה הרכב כלי, שגודלו נע מהרכב קאמרי מצומצם ועד תזמורת סימפונית מלאה, הנגנים יושבים בדרך כלל בבור תזמורת ("pit"), אזור מונמך בקדמת הבמה, נסתרים מהקהל. גם בלט משולב לעיתים קרובות באופרה, והדבר נכון בעיקר לגבי האופרה הצרפתית ברוב שנות הגלולה.

בחלקי תבל אחרים קיימות צורות אמנות דומות, רבות מהן עתיקות-יומין, המכונות לעיתים "אופרה", בהשוואה לצורה זו במוזיקה המערבית ("אופרה סינית", לדוגמה). הצורות העצמאיות האלה אינן נגזרות של האופרה המערבית אלא צורות נבדלות של תיאטרון מוזיקה. האופרה גם איננה המופע היחיד של תיאטרון מוזיקלי במערב: בעולם העתיק, הדרמה היוונית כללה שירה וליווי אינסטרומנטלי ובימינו קיימות צורות אחרות, כמו מחזמר.

דנית

דנית (בדנית: Dansk) היא שפה סקנדינבית המדוברת בפי כ־6 מיליון בני אדם, בעיקר בדנמרק, שם היא השפה הרשמית. מבחינה בלשנית משתייכת הדנית לקבוצת השפות הגרמאניות הצפוניות אשר במשפחת השפות ההודו־אירופיות. זו גם אחת השפות הרשמיות באיי פארו והיא הייתה כזו גם בגרינלנד עד 2009, והיא שפה מוכרת במחוז שלזוויג בגרמניה שם ישנו מיעוט דני.

השפה הדנית, כמו כל השפות הגרמאניות (למעט יידיש), נכתבת באמצעות האלפבית הלטיני, ב־29 אותיות. האותיות C, Q, W, X ו־Z משמשות לכתיבת מילים השאולות משפות זרות.

הגייה אשכנזית

ההגייה האשכנזית של העברית (בטרמינולוגיה ארכאית: הברה אשכנזית) היא דרך הגיית השפה העברית בפי יהודי אשכנז בתקופת הביניים של העברית. בהגייה האשכנזית ניכרות השפעות חזקות של השפות שעמן באה יהדות אשכנז במגע, ובעיקר היידיש, הגרמנית ושפות סלאביות שונות. במהלך תחיית הלשון העברית נטשו מחיי השפה את ההגייה האשכנזית וניסו לאמץ את ההגייה הספרדית. ואולם בפועל נוצר מיזוג בין צורות ההגייה, מיזוג שהוא הבסיס להגיית העברית המודרנית היום. ההגייה האשכנזית משמשת עד היום בקרב יהודים אשכנזים בתפוצות בעיקר לצרכים ליטורגיים (פולחניים), וכן בקרב קהילות חרדיות.

העברית לא תפקדה כשפת-יומיום בקהילות אשכנז, וההגייה האשכנזית באה לידי ביטוי בשימוש הליטורגי בעברית בבתי הכנסת ובבתי המדרש וכן במילים שאולות מן העברית שנכנסו לתוך היידיש. להגייה האשכנזית קיימות וריאציות שונות: לפי שימוש – בשימוש למדני או ליטורגי (כאשר הרכיב העברי במצב דבוק) או בשפת היומיום (שאז הוא מהותך לתוך היידיש); ולפי מקום מוצאן.

הולנדית

הולנדית (בהולנדית: Nederlands) היא שפה אירופית המשתייכת לענף השפות הגרמאניות המערביות במשפחת השפות ההודו-אירופיות.

ההולנדית מדוברת כשפת אם בפי למעלה מ-23 מיליון אנשים ברחבי העולם, מרביתם תושבי הולנד (15 מיליון) ובלגיה (6 מיליון). רבע מיליון נוספים דוברים את השפה במושבה ההולנדית לשעבר סורינאם. 5 מיליון אנשים נוספים דוברים אותה כשפה שנייה, רובם תושבי בלגיה. יש המונים בין דוברי הולנדית גם כ-15–23 מיליון דוברי אפריקאנס, שפה הקרובה מאוד להולנדית והמדוברת בדרום-אפריקה. בבלגיה מכונה השפה לעיתים פלמית (הולנדית: Vlaams; אנגלית: Flemish), אך במסמכים רשמיים, מילונים וכדומה היא נקראת תמיד הולנדית. ההבדלים בין ההולנדית המדוברת בהולנד לבין זו המדוברת בבלגיה מסתכמים בעיקר בתחום המבטא, ובאופן מוגבל באוצר המילים. אף על פי שההולנדית היא השפה ה-37 בעולם בתפוצתה (מתוך 6,500 שפות לערך), זוהי השפה ה-11 בתפוצת הפרסומים בעולם, והוויקיפדיה בשפה ההולנדית היא השישית בגודלה בעולם (נכון ליולי 2019).

הולנדית היא אחת השפות הקרובות ביותר לשפות האנגליות, בפרט מבחינת אוצר המילים שלה (השפה הפריזית המדוברת בצפון הולנד קרובה לשפות האנגליות אף יותר), אך מבחינת מבנה המשפט וההגייה היא קרובה יותר דווקא לגרמנית תחתית (Plattdüütsch). השפה ההולנדית נכתבת באמצעות האלפבית הלטיני. לצורך כתיבת ההולנדית נעשה שימוש ב-26 אותיות.

הונגרית

הונגרית (magyar, להאזנה (מידע • עזרה)) היא שפה אוגרית המדוברת בפי כ־15 מיליון איש, והמשתייכת למשפחת השפות האורליות.

ההונגרית מדוברת בעיקר בהונגריה ובאזורים ברומניה, סלובקיה, סרביה ואוקראינה. השפות האוגריות הקרובות ביותר להונגרית מדוברות ממזרח להרי אורל, במחוז חנטי ומנסי. המדיארים נדדו במאה החמישית לספירה מהרי אורל והתיישבו בהונגריה של היום בשנת 895 לספירה, לאחר כמה מאות שנות נדודים באזור הערבה האירואסייתית. ההונגרית קרובה גם לפינית ולאסטונית.

ההונגרית היא שפה בעלת נטיות רבות, שבה שמות העצם נוטים ב-18 יחסות. כתוצאה מכך אין כמעט חשיבות לסדר המילים במשפט. בהונגרית לא קיים קול סביל, ממנו נותרו אך שרידים במסמכים ספרותיים ישנים. בהונגרית לשמות עצם אין מין דקדוקי. אוצר המילים של השפה הושפע על ידי הסלאבונית העתיקה, הלטינית של ימי הביניים, והגרמנית, וכמו כן היא מכילה כמה מילים שאולות מהשפה הטורקית. ההונגרית מאופיינת בהרמוניית תנועות. העדות הראשונה בכתב להונגרית היא קטע ממסמך ההקמה של הכנסייה בטיהאן, ליד אגם בלטון משנת 1055. המסמכים הראשונים הכתובים הונגרית החלו להופיע במאה ה־13 לספירה.

הילד חולם

הילד חולם הוא מחזה מאת חנוך לוין, שהוצג לראשונה בשנת 1993 כהפקה משותפת של הבימה, תיאטרון חיפה ופסטיבל ישראל. בשנת 2010 הועלה באופרה הישראלית החדשה עיבוד של המחזה לאופרה, שנעשה על ידי גיל שוחט. האופרה עלתה בפסטיבל ויסבאדן בשנת 2012 וזכתה להצלחה רבה. הוא עלה שוב אל הבמה בשנת 2018 בהפקה משותפת של תיאטרון הבימה והקאמרי, ובבימוי עמרי ניצן.

ו

ו' (שם האות: וָיו) היא האות השישית באלפבית העברי. שמה, וי"ו. שם האות וצורתה העתיקה מתייחסים לוו לתלייה.

בהתאם לחלוקתן של אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ו' נמנית עם ארבע האותיות השפתיות – אותיות בומ"פ. בשמשה כעיצור חלוקה הגייתה במבטאים שונים: בעברית הישראלית שהושפעה מההגייה האשכנזית היא מציינת עיצור שפתי-שיני, חוכך, קולי (/v/ ‏:IPA). ישנן אף עדויות שגם בארץ ישראל בימי הביניים נהגתה ו' באותה צורה. מאידך, הדעה המקובלת במחקר גורסת כי בהגייה המקורית שלה ייצגה האות ו' עיצור וילוני-שפתי, מקורב (/w/ ‏:IPA), וכך היא משמשת עד ימינו בהגייה התימנית ובקרב חלק מעדות המזרח, בעיקר לצרכים ליטורגיים. ו' משמשת גם כאם קריאה לתנועת /o/, ומוצגת בסימון חולם מלא – וֹ, ולתנועת /u/, ומוצגת בסימון שורוק – וּ. משום כך, היא נכללת בקבוצת אותיות אהו"י.

חוטב עצים

חוטב עצים הוא אדם העוסק בחטיבת עצים, איסופם והכנתם להעברה. מדובר במקצוע עתיק, שבוצע בעבר באמצעות גרזנים (ועל כן נקראה הפעולה "חיטוב") אך כיום מבוצע באמצעות מסור ממונע (בעיקר מסור שרשרת) ומכונות מיוחדות.

דימויו של המקצוע בעבר היה כמקצוע קשה, ששכרו נמוך. בעברית השתרש המונח חוטבי עצים ושואבי מים לציון מי שעובדים בעבודה פיזית קשה, ששכרם נמוך והם למעשה מודרים על ידי החברה. מקור המונח בספר דברים, פרק כ"ט, פסוק י', בפתיחת פרשת ניצבים, שם נכתב כי בקהל ישראל, הניצב אל מול האל, נכללים "מחוטב עציך עד שואב מימיך", כלומר, גם אנשים פחות מכובדים ועשירים; ועל פי פירוש רש"י לתורה, השתייכו למקצוע זה גרים. בשל המרכיב הפיזי, כמעט במשך כל ההיסטוריה היו בעיקר גברים חוטבי עצים. בשפה האנגלית, שאינה מבחינה בדרך כלל בשמות עצם בין זכר לנקבה, "חוטב עצים" הוא שם עצם זכרי (lumberjack), אך קיימת מקבילה נשית: lumberjill; נשים עבדו כחוטבות עצים בעיקר במהלך מלחמת העולם השנייה בבריטניה (כאשר גברים רבים גויסו לצבא).בשל הדימויים הנקשרים עם המקצוע, הוא הופיע במספר יצירות תרבות פופולרית. אחת המפורסמות שבהן היא שיר סאטירי של חבורת מונטי פייתון, העוסק באדם שהיה מעוניין להיות חוטב עצים, סמל הגבריות, ואשר חולם על לבישת לבני נשים (או לחלופין, בגרסאות אחרות שביצעה החבורה לשיר, להיות נשי, כמו אביו).

חוטב עצים מופיע גם בסמל מדינת אינדיאנה בארצות הברית. אחת הדמויות המיתולוגיות בארצות הברית היא פול באניין, חוטב עצים.

חלום

חלום הוא חוויה סובייקטיבית של מראות דמיוניים ותחושות במהלך השינה. לחלום שגרתי כמה מאפיינים, ובהם חוסר מודעות לכך שמדובר בחלום, היעדר יכולת לשלוט בו ולכוון את השתלשלותו באופן רצוני, וחוסר הפעלה של מנגנון הביקורת והשיפוט. החלום הוא תופעה כלל-אנושית חוצה תרבויות, שנצפתה גם בחיות. ילדים לומדים לזהותה כבר בגיל צעיר. משערים כי כרבע מהשינה מוקדשת לחלום.

ישנם סוגים שונים של חלומות, ובהם הסיוט, שהוא לרוב חלום בעל השפעה גבוהה יותר על רגש האדם, בדרך כלל גורם לו לבהלה, אימה או חשש, וחלום טוב, הגורם לאדם להתעורר בהרגשה חיובית וטובה. יש גם חלומות ארוטיים, המערבים תמונות, מראות ואף תחושות הקושרות אותו למין.

קיימות גישות רבות להבנת מהותו של החלום, החל מתגובה לגירויים חיצוניים או פנימיים, עבור בגלישה של הכוחות המודחקים שנכבשו על ידי האגו לעבר המודעות, ועד הבעת התודעה באופן סימבולי והתקשרות אל מה שמעבר לאינדיבידואל, אם אל התת-מודע הקולקטיבי ואם אל הנשגב והנאצל.

דמויות היסטוריות רבות ידועות כמי שהושפעו מחלומותיהן. לפרשני חלומות היה מעמד מיוחד בחצרותיהם של מלכים, ולרוב הם שימשו ככוהנים, בשל החשיבות הרבה שבני אדם ייחסו לחלומות בעולם העתיק.

חנוך לוין

חנוך לוין (18 בדצמבר 1943, תל אביב – 18 באוגוסט 1999) היה מחזאי, במאי תיאטרון, משורר וסופר ישראלי. לוין כתב מעל ל-60 מחזות קומיים ודרמטיים, קאברטים סאטיריים, מערכונים ומאמרי סקירה, והוא נחשב בפי רבים לגדול ולחשוב שבמחזאי ישראל.

כתיב מלא

כתיב חסר ניקוד הוא צורת כתיבה בשפה העברית, אשר משתמשת באמות הקריאה כדי להורות את האופן שבו יש לקרוא את המילה הכתובה, כתחליף לסימני הניקוד. האות ו' באה במקום חולם חסר וקובוץ, והאות י' באה במקום חיריק חסר ולעיתים כאם קריאה מסייעת לצירי. למניעת בלבול, ו' עיצורית (העיצור [v]‏) נכפלת כשהיא באמצע מילה, וכך גם י' עיצורית.

לטינית

לטינית (Lingua latīna, תעתיק: "לִינְגְּוַּה לַטִינַה"), או בשמה האחר רומית, היא שפה אחת מתוך קבוצת השפות האיטליות של משפחת השפות ההודו-אירופאיות. בתחילה נודעה הלטינית כשפת האזור במרכז חצי האי האיטלקי, האזור בו נמצאת העיר רומא, המכונה לטיום (כיום, מחוז לאציו באיטליה), אך מאוחר יותר כשהפכה לשפתה הרשמית של האימפריה הרומית, הופצה הלטינית באמצעות כיבושי הקיסרות לכל רחבי האימפריה. הלטינית אינה שפה מדוברת, אם כי נעשים ניסיונות להחיות אותה.

מהלטינית המדוברת המכונה וולגרית ("עממית"), שהפיצו המתיישבים והחיילים הרומאים בשטחי האימפריה, התפתחו כל השפות הרומאניות המודרניות, בהן רומנית, איטלקית, ספרדית, פורטוגזית וצרפתית. כיום לטינית היא השפה הרשמית בקריית הוותיקן והשפה הרשמית של הכנסייה הקתולית בכלל. גם כשחדלה להיות שפה מדוברת, הוסיפה לשמש בכתיבת ספרות משפטית, מדעית ודתית, ולצורכי תקשורת בין מדינות שונות באירופה, ולמעשה הייתה הלטינית ללינגואה פרנקה בקרב החוגים המשכילים באירופה של ימי הביניים.

השפעת הלטינית עדיין ניכרת בתחום הרפואה, האסטרונומיה ובתחומי מדע אחרים. כמו כן, מילים לטיניות חדרו לאוצר המילים של שפות רבות, והקבלות רבות בינה לבין האנגלית, בעיקר מונחים מדעיים וטכנולוגיים. בחלק מארצות אירופה השפה הלטינית עדיין נלמדת בבתי הספר, אם כי נוהג זה הולך ונעלם. באוניברסיטאות ברחבי העולם (בהן בישראל) מקובל להקדיש ללימודי לטינית ויוונית עתיקה חוג מיוחד במסגרת מדעי הרוח, המכונה לימודים קלאסיים.

נורווגית

נורווגית (בנורווגית: Norsk) היא שפה סקנדינבית מקבוצת השפות הגרמאניות של משפחת השפות ההודו-אירופיות המדוברת בפי כ-4.6 מיליון איש, רובם ככולם בנורווגיה, שם היא משמשת כשפה הרשמית.

השפה דומה מאוד לשוודית ולדנית בהגייה, בדקדוק ובאוצר המלים. הדקדוק הנורווגי, בדומה לשוודי ולדני, פשוט מאוד, ומספר הטיות הפועל מצומצם ביותר וקטן אף ממספר ההטיות באנגלית.

לנורווגית מספר ניבים מקומיים. ארבעת הניבים העיקריים בנורווגיה הם ניב מזרח נורווגיה (Østnorsk), ניב מערב נורווגיה (Vestnorsk), ניב צפון נורווגיה (Nordnorsk), וניב טרונדשק (Trøndersk). ניב מזרח נורווגיה, אשר דומיננטי במיוחד בבירת המדינה אוסלו, הוא הניב הנפוץ ביותר בטלוויזיה ובעיתונות הנורווגית.

השפה נכתבת באלפבית הלטיני, בתוספת מספר אותיות מיוחדות הזהות לאלו שבדנית. בין המאה ה-16 למאה ה-19 הייתה דנית השפה הכתובה הרשמית בנורווגיה. לנורווגית שתי צורות כתיב רשמיות: בוּקמוֹל (Bokmål, "שפת הספר"), ונינורסְק (nynorsk, נורווגית חדשה).

ניקוד טברני

הַנִּקּוּד הַטַּבְרָנִי (וגם טְבֶרְיָנִי) הוא שיטה גרפית לסימון ההגייה של הטקסט המקראי בפי יהודי העיר טבריה בראשית ימי הביניים.

העברית בת ימינו משתמשת בסימנים הגרפיים שהמציאו מפתחי השיטה הטברנית, אולם משמעות סימני הניקוד וכלליהם בעברית בת ימינו שונים מהשיטה הטברנית המקורית. לשימוש המודרני בסימני הניקוד ראו: ניקוד העברית בת ימינו.

פארואזית

פארואזית (Føroyskt) היא שפה צפון-גרמאנית אינסולרית מקבוצת השפות הגרמאניות של משפחת השפות ההודו-אירופאיות המדוברת באיי פארו, וגם במדינות נוספות כגון דנמרק ונורווגיה.

השפה התפתחה מן הניב המערבי של השפה הנורדית העתיקה יחד עם הנורווגית, האיסלנדית והשפה הנכחדת הנקראת נורנית. השפה החיה הקרובה אליה ביותר היא האיסלנדית.

פורטוגזית

פורטוגזית (על-פי מתקני לשון: פורטוגלית) היא לשון העם בפורטוגל ובחלק ממושבות העבר שלה, ברזיל, אנגולה, מוזמביק, גינאה ביסאו, מזרח טימור, איי כף ורדה וסאו טומה ופרינסיפה. הפורטוגזית מדוברת כיום בפי כמאתיים מיליון בני אדם ברחבי העולם. רוב דוברי הפורטוגזית חיים בברזיל. קהילת המדינות הדוברות פורטוגזית היא קהילה פוליטית לשיתוף פעולה בין מדינות ששפתן ותרבותן מבוססות על השפה הפורטוגזית, המכונות "מדינות לוזופוניות" על שם הפרובינקיה הרומאית לוזיטניה ששטחה חפף בקירוב את שטח פורטוגל. הקהילה, המכונה בראשי תיבות CPLP, הוקמה בשנת 1996.

השפה הקרובה ביותר לפורטוגזית היא הגליסיאנית, אשר התפתחה יחד איתה במערב חצי האי האיברי מתוך הלטינית הוולגארית שדוברה שם בימי הביניים המוקדמים, כאשר במהלך הכיבוש המוסלמי נספגו בפורטוגזית מילים רבות ממקור ערבי אף שלא הייתה השפעה עמוקה יותר מעבר לאוצר מילים. במובן הזה ניתן להגיד כי הפורטוגזית, מבחינה מורפולוגית ותחבירית, מהווה דוגמה לשפה רומאנית שהתפתחה ללא השפעה ישירה כמעט מהלטינית הוולגרית, כאשר אף כיום 90 אחוז מאוצר המילים הפורטוגזי נובע ממנה.

במאה ה-16, עם תחילת המסעות הימיים והגילויים הגדולים (ראו האימפריה הפורטוגזית), התפשטה הפורטוגזית לחלקים בדרום אמריקה, אפריקה ואסיה, ואז גם החלו להתרחש מרבית השינויים בשפה הפורטוגזית. ישנם הבדלים מסוימים בהגייה, באוצר המילים ובתחביר בין הפורטוגזית האירופאית לפורטוגזית הברזילאית, עקב הריחוק הגאוגרפי, דבר שניכר בעיקר באמרות וביטויים פופולריים.

בתקופת המסעות הימיים, הגילויים הגדולים וההתיישבות הייתה הפורטוגזית בסיס ליצירת כמה שפות קריאוליות, המדוברות בעיקר בקהילות מעורבות של פורטוגזים וילידים.

השפה הפורטוגזית נודעת בכינוי "שפתו של קמואש" ("A língua de Camões"), כהוקרה ללואיש דה קמואש, משורר פורטוגזי בן המאה ה-16, מחבר היצירה האפית "הלוסיטנים". המשורר הברזילאי אולאבו בילאק תיאר אותה בכינוי "פרח לאטיום האחרון, פראי ויפה" ("a última flor do Lácio, inculta e bela"). מיגל דה סרוונטס, המשורר הספרדי הנודע, תיאר את הפורטוגזית כ"שפה מתוקה שערבה לאוזן".

שפת אם

שפת אם או שפה מקורית היא השפה שאדם לומד ראשונה. בהתאם, אדם יכול להיות מכונה דובר שפה מסוימת כשפת אם.

מקור השם בכך שלרוב לומד ילד את יסודות השפה במשפחתו, פעמים רבות מאמו. גרסה אחרת למקור השם היא שזו שפת המקור או שפת המולדת־האם או שפת הארץ.

באנגלית המונח "First language" (שפה ראשונה), מדגיש את הראשוניות של שפת האם בסדר הכרונולוגי של למידת השפות אצל הפרט.

שפת אם היא לרוב השפה בה הדובר מיומן יותר מבכל שפה אחרת. לרוב, שפה יכולה להיחשב שפת אם רק אם נרכשה לפני תום גיל העשרה או תפשה את המקום המרכזי בלימודיו ובחינוכו של הדובר. ישנם מקרים בהם אנשים גדלים בסביבה רב לשונית, שבה מדברים בשתי שפות או יותר. לדוגמה, בניהם של מהגרים עשויים לשלוט ברמה גבוהה גם בשפה המדוברת בביתם וגם בשפה המדוברת בסביבתם. במדינות מסוימות, נהוגות שתי שפות במקביל והלומד עשוי להיחשף לשתיהן בביתו ובלימודיו במקביל.

תנועה (פונולוגיה)

בפונטיקה ובפונולוגיה, תנועה היא הגה המבוצע בשפה ומאופיין במרווח רחב יחסית בבסיס החיתוך שלו, ובדרך כלל הוא מהווה את ההגה המרכזי בהברה. זאת לעומת עיצור, שמאופיין במרווח צר יחסית בבסיס החיתוך ונמצא בדרך כלל בשולי ההברה. בשפות מסוימות קיימות כעשרים תנועות שונות ולמעשה מגוון התנועות האפשרי הוא אינסופי.

בהקשר דקדוקי עברי־מסורתי (ראו להלן) מאופיינות תנועות על־פי תכונות לשוניות שאינן תואמות בהכרח למערכת פונולוגית שהייתה קיימת בנקודת זמן מסוימת בתולדות העברית (שכן לשון המקרא, שעליה מתבסס הדקדוק העברי המסורתי, מכילה רבדים היסטוריים שונים), לכן נהוג לציינן בשמותיהן המסורתיים (קמץ, חולם וכו'), ולא כמקובל בבלשנות כללית ישירות על־פי ייצוגן הפונולוגי (למשל /aː/ או /oː/) או הפונטי (למשל [ä] או [o]).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.