חוזה עומר

חוזה עומרערבית: اَلْعُهْدَة العُمَرِيَّة - "אלעֻהְדַה אלעֻמַרִיַה") הוא חוזה הכניעה של ירושלים לכובשים המוסלמים שנערך, על פי המסורת המוסלמית והנוצרית, בין הח'ליפה המוסלמי עמר בן אלח'טאב לבין פטריארך ירושלים סופרוניוס, ככל הנראה בשנת 638, בעת כיבוש ירושלים על ידי המוסלמים.

רקע

Ahed omar
חוזה עומר על לוח שיש בחצר מסגד עומר ברובע הנוצרי בירושלים

לאחר שצבאות האסלאם ניצחו את הצבא הביזנטי בקרב הירמוך (636), נפתחה בפניהם הדרך לכיבוש "א-שאם" (סוריה הגדולה). על פי מסורות מוסלמיות ונוצריות הסכימו תושבי ירושלים להיכנע לאחר מצור ממושך על העיר אך ורק בתנאי ש"מלך המוסלמים", הלוא הוא הח'ליפה עומר בן אל-ח'טאב, יאשר את הסכם הכניעה ויחתום עליו. חלק מן המסורות מספרות כי החוזה הובא אליו לג'אביה שבגולן, שם חתם על החוזה, ואלו אחרות מספרות כי עמר הגיע לירושלים בכבודו ובעצמו.[1]

המפגש בין עמר אלח'טאב וסופרוניוס פטריארך ירושלים

במהלך המאה התשיעית נתגבשו מסורות המתארות את המפגש בין עמר לסופרוניוס. הן במסורת המוסלמית והן במסורת הנוצרית מתוארת כניסתו הצנועה של עמר לירושלים, כשהוא רכוב על גבי גמל ועוטה אדרת פשוטה. שני מקורות נוצריים בני המאה התשיעית מספרים אודות המפגש בין עמר וסופרוניוס. הפטריארך היעקוביטי דיוניסיוס מתל-מחרה (818 - 845 לספירה), מאמץ את המסורת המוסלמית ומספר כי סופרוניוס הציע לעמר, שבגדיו היו מאובקים ומלוכלכים, לקבל ממנו בגדים להחלפה, אך עמר בצניעותו סירב לקבל את הבגדים והסכים רק להשתמש בהם לזמן מה עד שבגדיו שלו יכובסו.[2] גרסה עוינת של אותו סיפור עצמו מופיעה אצל ההיסטוריון הביזנטי תאופנס (מת 813 לס') שמציג את עמר כשטן וכהתגלמותו של השקוץ המשומם בנזכר בספר דניאל.[3]

גרסה אחרת המתארת את המפגש מופיעה אצל הפטריארך המלכיתי של אלכסנדריה אווטיכיוס (877 - 940 לס'). לאחר חתימת ההסכם התיישב עמר בחצר כנסיית הקבר וכשהגיע זמן התפילה הציע הפטריארך סופרוניוס לח'ליף להתפלל בחצר הכנסייה ואף בתוכה. אולם עמר סירב באומרו: "אלו התפללתי בתוך הכנסייה הייתה זו אובדת וניטלת מבין ידיך; המוסלמים היו לוקחים אותה ממך אחרי (זמני) והיו טוענים יחדיו: 'כאן התפלל עמר' ". לאחר מכן יצא עמר והתפלל בחוץ, על מדרגת כנסיית מר קונסטנטין, הלוא היא הבזיליקה הביזנטית של כנסיית הקבר. בהמשך התיאור מעניק סופרוניוס לעמר את הזכות לבנות מסגד על הר הבית, בתנאי שיבנה בעיר אך את המסגד הזה לבדו.[4]

סיפור זה הוא סיפור נוצרי מגמתי שעניינו הדגשתה של ההתחייבות שנתן הח'ליפה המיתולוגי עומר בן אל-ח'טאב שלא לפגוע בכנסיית הקבר. הסיפור מסופר דווקא במצב של איום על זכויות הנוצרים במקום:

כפי שמדווח אווטיכיוס עצמו בהמשך, נבנה באותו מקום עצמו בתקופתו מסגד, והנוצרים ראו בכך פגיעה בזכויותיהם ובהבטחה ההיסטורית. לבנייתו של מסגד ממש במקום זה ישנם סימוכים ארכאולוגיים: כתובות ייסוד של מסגד שנבנה במאה העשירית באותו מקום עצמו נמצאה בסוף המאה ה-19 בתחומי ההוספיס הרוסי של אלכסנדר נייבסקי הסמוך לכנסיית הקבר ממזרח.[5] מן המבנה המקורי שרד רק בסיס הצריח הקיים היום.[6]

תוכן החוזה

בהיסטוריה המוסלמית נשמר נוסח חוזה הכניעה, המוגדר כאמאן - כתב חסות, בצורת מכתב מאת הח'ליף לתושבי העיר.[7] הנקודות העיקריות בחוזה הן:

  • ביטחון הנפש והרכוש
  • ביטחון הכנסיות וחופש הפולחן
  • חובת תשלום מס
  • חופש בחירה בין הישארות בעיר לתושבים ולחיילי חיל המצב הביזנטי, ובין עזיבתה
  • הסדרת מעמדם של שוהים ארעיים בעיר עקב אירוע מסוים

החוזה מציין את הזכויות והחובות של תושבי ירושלים בעקבות כניעתם לכובשים המוסלמים. במסגרת החוזה הבטיחו הכובשים ביטחון לנפשם ולרכושם של תושבי העיר, ולצדו חופש דת וביטחון למבני הדת השונים. בתמורה קיבלו על עצמם תושבי העיר לשלם את מס הג'יזיה לכובשים.[8] קיים ויכוח מתמשך בין החוקרים לגבי אמינותו של החוזה. יש מי שמפקפקים בעצם כתיבתו וחתימתו של ההסכם בזמן הכיבוש, אחרים מטילים ספק בפרטים רבים נוספים הקשורים בו. ספק מיוחד הוטל על ידי ש"ד גויטיין בסעיף המטיל איסור על ישיבת יהודים בירושלים.[9]

למעשה השתמרה במסורת המוסלמית גרסה אחת של החוזה, שנוסחה המוקדם ביותר הוא זה שנמסר על ידי ההיסטוריון אלטברי (838-923) על פי סיף אבן עמר. בסיפור המסגרת של החוזה, המצוטט אצל טברי מפי סיף בן עמר, נכתב החוזה באל-ג'אביה (בירתם של הע'סאנים, המצויה כיום בדרום סוריה). גרסה זו של החוזה מקובלת בקרב קהלים רחבים בעולם המוסלמי כאמת היסטורית ודתית ומקובלת כאמינה גם על ידי חלק מן החוקרים.[10]

להלן נוסח החוזה:

"בשם אלוהים הרחמן והרחום. זהו כתב הביטחון שמעניק עבד האלהים עֻמַר, מפקד המאמינים, לאנשי איליא (ירושלים)[11]: הוא נותן להם ביטחון, לרכושם, לכנסיותיהם, לצלביהם, לחולה ולבריא, לכל בני דתם. לא ישכנו חיילים מוסלמים בכנסיותיהם. לא נהרוס את הכנסיות ולא נגרע דבר מן הכנסיות ולא מרכושן ולא מצלביהן ולא מכל דבר שהוא מנכסיהן. לא נאנוס את אנשי ירושלים להמיר את דתם ולא נפגע בהם לרעה. שום יהודי לא יגור עימם בירושלים. תושבי ירושלים חייבים בתשלום מס הג'זיה[12] כפי שאנו מטילים אותו על תושבי שאר הערים. תושבי איליא חייבים לסלק מקרבם את הצבא הביזנטי ואת המיליציות. לאנשים האלה אנו מבטיחים ביטחון בצאתם איליא, לגופם ורכושם, עד בואם למקום מבטחים. לרוצים להשאר בירושלים אנו מבטיחים ביטחון, אבל חלה עליהם חובת המס כמו על תושבי ירושלים. לתושבי ירושלים הרוצים להצטרף בגופם וברכושם לביזנטים העוזבים, לפנות את כנסיותיהם ולנטוש את צלביהם, אנו מבטיחים ביטחון לגופם וגם ביטחון לכנסיותיהם ולצלביהם, עד אשר יגיעו למקום המבטחים שלהם. אותם עובדי אדמה הנמצאים (בירושלים) מאז רציחתו של פלוני יֵצאו עם הביזנטים, אם ירצו, ואם ירצו ישובו אל משפחותיהם; לא יגבה מהם דבר לפני הקציר.[13]מה שנאמר בספר זה הוא דבר אללה ושליחו,[14]ודבר המאמינים, אם אנשי ירושלים ישלמו את הג'זיה כפי שנדרש מהם. עדים לכך הם ח'אלד בן אל-וליד, עמר בן אל-עאץ, עבד אל-רחמן בן עוף, ומועאויה בן אבו ספיאן. נכתב בשנה החמש עשר להג'רה[15]

בחוזה מצוין איסור על יהודים לשבת בירושלים. המזרחן שלמה דב גויטיין התייחס לאיסור זה במאמר משנת תש"ם תחת הכותרת "האמנם אסר הח'ליפה עומר על יהודים לשבת בירושלים?" במאמרו מסביר גויטין מדוע הוא אינו מקבל את האותנטיות של איסור זה, בראש ובראשונה בשל העובדה ההיסטורית הידועה שזמן קצר אחרי כיבוש ירושלים בידי המוסלמים חזרו היהודים לשבת בעיר ונשארו בה ברצף עד הקמת ממלכת ירושלים הנוצרית בתקופה הצלבנית.[16]

פרשנות ומשמעות

מאמינים מוסלמיים רבים רואים בחוזה עמר הוכחה לבעלות המוסלמית על ירושלים ולדרך הצודקת שבה האסלאם נוהג בעמים שתחת חסותו. החוזה מוזכר בנאומיהם של מנהיגים פלסטינים והטקסט שלו נישא על ידי מפגינים. מקובל לראות את החוזה תלוי בבתי עסק רבים ברחבי יהודה ושומרון ובמזרח ירושלים.

מדברי יאסר ערפאת בנאומו בוועידת הפסגה הערבית באוקטובר 2000:

"הדם שנשפך על אדמת אל-אקצא' הביא להבערת אש הזעם בלב הציבור הפלסטיני בכל מקום על אדמת המולדת והאזרחים חסרי המגן חשו להביע את רגשותיהם באינתיפאדה מאולתרת ולגיטימית כשהם מגינים על הערכים הערביים, האסלאמיים והנוצריים בהתאם לחוזה עמר, הישראלים הפקירו [דם זה] הן בטענת השווא לריבונות על אל-חרם אל-שריף ובזיוף ההיסטוריה שלו בטענה שהוא מקום המקדש, הן בהפקרת דם המאמינים המתפללים במסגדיו והמגינים על כבודו וקדושתו, הן בניסיונותיהם לייהד את ירושלים ואת המקומות הקדושים האסלאמיים והנוצריים והן בהטלתם מצור על העיר בית לחם...".[17]

על ההצעה הישראלית לתת לפלסטינים את הרובע המוסלמי והמקומות הקדושים לנוצרים ולהשאיר את הרובע הארמני והיהודי בידי הישראלים הגיב סאאב עריקאת:

"אבו עמאר (ערפאת) אמר לנו כי הרובע הנוצרי חשוב לו יותר מהרובע המוסלמי. 'דברו קודם על הרובע הנוצרי ואחר-כך על הרובע המוסלמי, וזה מתוך רצונו לקיים את [תנאי] חוזה עמר.[18]

השיח' יוּסֻף אַלקַרְצַ'אוְי, מחשובי הפוסקים המוסלמים בדורנו, מציין בספרו "ירושלים - הבעיה של כל מוסלמי" ("אלקדס קצ'יה כל מסלם") את חוזה עומר כאמת היסטורית, אלקרצ'אוי מתייחס לחוזה בפרק הראשון של הספר:

"...וירושלים נכבשה כאשר שמה היה אִילִיַאא (איליה קפיטולינה), בתקופת הח'ליפה השני באסלאם, עמר בן אלח'טאב, והפטריארך של ירושלים, סופרוניוס, לא הסכים להעביר את מפתחות העיר לאף אחד מלבד הח'ליפה בכבודו ובעצמו ולא לאף אחד ממפקדיו. עמר הגיע מאלמדינה לירושלים במסע היסטורי מרגש וקיבל לידיו את מפתחות העיר וערך עם תושביה הנוצרים הסכם או חוזה המוכר בהיסטוריה בשם "חוזה עמר" ובו הבטיח להם ביטחון למקדשיהם, לאמונתם ולטקסי הפולחן שלהם כמו גם לנפשם ורכושם. ועל מסמך זה חתומים מספר מן מפקדי המסלמים, לדוגמה: ח'אלד בן אלוליד, עבד אלרחמן בן עַוְף, עמר בן אלעאץ, ומעאויה בן אבי ספיאן.[19]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • גויטין, ש.ד. "האמנם אסר הח'ליפה עומר על יהודים לשבת בירושלים?" היישוב בארץ-ישראל בראשית האסלאם ובתקופת הצלבנים (עורך יוסף הקר), יב"ץ (ירושלים, תש"ם)
  • גיל, משה "ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (634-1099)", חלק א' – עיונים היסטוריים. תל אביב (1983)
  • לבנה-כפרי עופר, "על ירושלים באסלאם הקדום," עיונים במעמדה של ירושלים באסלאם הקדום. יב"ץ (2000).
  • Elad, Amikam. Midieval Jerusalem and Islamic Worship: Holy Places, Ceremonies, Pilgrimages. Leiden. E.J. Brill, 1995
  • Busse, H. "The Sanctity of Jerusalem in Islam", Judaism, Vol. XVII (1968), pp. 441-468, במיוחד החלק העוסק בעמר אבן אלח'טאב, עמ' 448–455

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ פירוט של המקורות השונים המדווחים אודות חוזה הכניעה של ירושלים ראו אצל D.R. Hill, The Termination of Hostilities in the Early Arab, Conquests, A.D. 634-656. London: Luzac and Company, 1971, עמ' 59 - 60. על השאלה האם אמנם נכנס עמר בעצמו לירושלים, ראו: Busse, " Omar b. al-Khattab in Jerusalem",  Jerusalem Studies in Arabic and Islam,  5 (1984), pp. 73-119H.  Busse, H. "Omar's image as the conqueror of Jerusalem", JSAI , 8 (1986), pp. 149-168.
  2. ^ ראו A. Palmer et al., The Seventh Century in West-Syrian Chronicles, Liverpool 1993, pp. 160-162.
  3. ^ The Chronicle of Theophanes Confessor: Byzantine and Near Eastern History AD 284-813. Tr. Cyril Mango and Roger Scott, Oxford 1997, p. 476.
  4. ^ ר' הנוסח הערבי אצל Eutychius, Annales, ed. Cheikho et al., part II, p. 17
  5. ^ ראו דן בהט, ספר ירושלים - התקופה המוסלמית הקדומה 638–1099, בעריכת יהושע פראוור, הוצאת יד יצחק בן צבי עמ' 47
  6. ^ דן בהט, ספר ירושלים - התקופה המוסלמית הקדומה 638–1099, בעריכת יהושע פראוור, הוצאת יד יצחק בן צבי, עמ' 322
  7. ^ משה גיל, י' פראור (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל–שלטון המוסלמים והצלבנים יד בן צבי – כתר, ירושלים תשמ"א, עמוד 7; ‏M. Levy-Rubin, Non-Muslims in the Early Islamic Empire: from Surrender to Coexistence, Cambridge 2011, עמ' 32 - 36.
  8. ^ מן המאה השמינית המונח ג'זיה משמעו מס גולגולת. במאה השביעית הג'זיה הוא המס שמשלמים הנכבשים ומטרתו להעיד על קבלת מרותם של הכובשים ושפלותם של הנכבשים;המס יכול היה להיות מס קיבוצי, או מס אישי המשולם בכסף או בטובין. ראו Cl. Cahen, s.v. "Djizya", Encyclopedia of Islam, 2ed ed; .Y. Friedmann, s.v. "Dhimma", Encyclopedia of Islam, 3ed ed.
  9. ^ גויטין, ש.ד. "האמנם אסר הח'ליפה עומר על יהודים לשבת בירושלים?" היישוב בארץ-ישראל בראשית האסלאם ובתקופת הצלבנים (עורך יוסף הקר), יב"ץ (ירושלים, תש"ם)
  10. ^ ר' משה גיל, א"י בתקופה המוסלמית הקדומה, כ' א', עמ' 44 - 47; M. Levy-Rubin, "Were the Jews Prohibited from Settling in Jerusalem? The Authenticity of al-Tabari's Jerusalem Surrender Agreement", Jerusalem Studies in Arabic and Islam, 36 (2009), pp. 63 - 81.
  11. ^ ירושלים - קיצור לאיליה קפיטולינה
  12. ^ מס גולגולת
  13. ^ מ' גיל, י' פראור (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל–שלטון המוסלמים והצלבנים יד בן צבי – כתר, ירושלים תשמ"א.
  14. ^ בגרסאות מסוימות אף נכתב גם: דבר הח'ליפים
  15. ^ לא מומלץ להסתמך על תרגום זה מבלי להדרש למקור הערבי (דבר המתרגם)
  16. ^ גויטין, ש.ד."האמנם אסר הח'ליפה עומר על יהודים לשבת בירושלים?" היישוב בארץ-ישראל בראשית האסלאם ובתקופת הצלבנים (עורך יוסף הקר), יב"ץ (ירושלים, תש"ם)
  17. ^ דו"ח ממרי מיום 24.10.2000, אל-איאם 22.10.2000
  18. ^ דו"ח ממרי 30.08.2000
  19. ^ אלקרצ'אוי יוסף, "אלקדס קצ'יה כל מסלם" מכתבה והבה, אלטבעה אלת'אניה (אלקאהרה 2000), 5-14(תרגום ערן צדקיהו); אל-קרצ'אוי, הידוע בשנאתו לציונות, לא מזכיר בספרו את האיסור על יהודים לשבת בעיר המוזכר בחוזה (הערת המתרגם).
637

שנת 637 היא השנה ה-37 במאה ה-7. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. באותה תקופה הלוח הגרגוריאני עוד לא היה קיים, ולכן שנה זו קיימת בלוח היוליאני בלבד. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח היוליאני.

אל-מתוכל הראשון

אל-מֻתַוַכִּל עלא אללה הראשון (מילולית: הנסמך על האל), אבו אל-פצ'ל (קרי: פדל) ג'עפר בן אל-מעתצם באללה (בערבית: المتوكل على الله الاول, ابو الفضل جعفر بن المعتصم بالله) נולד במרץ 821 והיה הח'ליף העבאסי ששלט בסאמרא בין השנים 847 ל-861. הוא ירש את אחיו אל-ואת'ק הראשון וזכור כמי ששם קץ למיחנה, הניסיון דמוי האינקוויזיציה של קודמיו לכפות את הפרשנות התאולוגית של האסכולה המעתזלית.

ד'ימי

דִ'ימִי (ערבית: ذمي, תעתיק מדויק: דִ'מִּי, רבים: أهل الذمة, תעתיק מדויק: אַהְל אלדִ'מָּה) הוא הכינוי לנתין לא מוסלמי של מדינה הנשלטת על פי חוקי האסלאם, השריעה. המעמד של "דימי", או "בן-חסות", כפי שנהוג לתרגמו, ניתן לבני הדתות המונותאיסטיות (בעיקר "עמי הספר", נוצרים ויהודים וכן בני הדת הזורואסטרית).

המילה ذِمَّة בערבית פירושה -

חָסוּת, הֲגָנָה שֶמַעֲנִיק הָאִסְלַאם ל-أَهْل الذِّمَّةِ

הִתְחַיְבוּת, עֲרֵבוּת

אַחֲרָיוּת

מַצְפּוּן

היהודים באימפריה הספווית

האימפריה הספווית, המוסלמית-שיעית, ששלטה במרבית שטחי איראן המודרנית משנת 1501 עד שנת 1722, חוקקה חוקים מפלים נגד היהודים שבאימפריה. החקיקות ניתנו במסגרת מגבלות שחלו על כלל הנתינים הלא-מוסלמים בממלכה, ובהם: נוצרים, זוראסטרים ועוד.

היסטוריה של ירושלים

ההיסטוריה של העיר ירושלים מקיפה כשבעת אלפי שנות התיישבות, שראשיתן בסביבות 5,000 לפנה"ס, בשלהי תקופת האבן החדשה (נאוליתית קרמית). המתיישבים הראשונים היו ככל הנראה כנענים (יבוסים בלשון המקרא); מן האלף הראשון לפני הספירה העיר הפכה ליישוב ישראלי-יהודי, לבירת ממלכת ישראל המאוחדת ואחר כך לבירת ממלכת יהודה. מאז החליפה העיר ידיים במשך הדורות, בתור איליה קפיטולינה בתקופה הרומאית, אחר כך כעיר ביזנטית, מוסלמית, צלבנית, ממלוכית, עות'מאנית, עיר תחת מנדט בריטי, בירת ישראל מאז קום המדינה, עיר ירדנית-ישראלית ולאחר מלחמת ששת הימים כעיר שאוחדה תחת שלטון ישראל. כמאמר נשיא המדינה שמעון פרס בנאום לכבוד יום ירושלים:

"אין עוד עיר בעולם שיצרה שפע היסטורי כזה כמו ירושלים. גם היסטוריה רוחנית, גם היסטוריה מדינית. ירושלים הייתה מעיר, למסר. ממקום, לתוכן. מיישוב בפריפריה, למוקד השראה עולמי".

ירושלים החלה את חייה כיישוב צנוע בתקופת האבן ובתקופת הברונזה הפכה לעיר מדינה כנענית. בתקופת הברזל הידועה גם בשם התקופה הישראלית הפכה ירושלים לעיר הבירה של ממלכת יהודה (לפי המקרא שמשה לפני כן כבירת הממלכה המאוחדת). מעמד זה, כמו גם בניית מקדש שלמה בתוכה, הציבו את ירושלים במרכז ההויה של העם היהודי; בתקופה זו נוצרו בירושלים יצירות מופת של הגות ודת המהוות אבני יסוד של המשפט, הפילוסופיה, השירה והספרות של העולם המערבי. פריחתה של ירושלים הייתה שיאה של תקופות זוהר, וחורבנה סימל את עומק אסונם של היהודים. שמה של ירושלים שונה לאיליה קפיטולינה על ידי האימפריה הרומית; תחת שם זה בתקופה הביזנטית הייתה לאחד המרכזים הראשונים של הנצרות. מול הר הבית שעמד בחורבנו, נבנתה כנסיית הקבר במלוא תפארתה - במתחם קטן בו כל שינוי באזורי ההשפעה עתיד לסמל את היחסים בין הדתות המקדשות את ירושלים. התפשטות האסלאם הביאה לתקופה חדשה בתולדות ירושלים ופאר מחודש להר הבית. התקופה הצלבנית בתולדות ירושלים שינתה סדרי עולם והפרה את מאזן הכוחות בין הדתות. מפסגה זו גלשה ירושלים למעמד שולי בתקופת האימפריה הממלוכית ובאימפריה העות'מאנית - עיר קדושה ומנוונת המתקיימת בדלות. במלחמת העולם הראשונה נכבשה ירושלים על ידי האימפריה הבריטית. הכרזת העצמאות של מדינת ישראל - שנערכה בתל אביב - העלתה את ירושלים למעמד של עיר בירה של המדינה הנולדת והחזירה מחדש עטרה ליושנה בהיסטוריה של עם ישראל. בסדרת קרבות עקובים מדם, תחילה במערכה על ירושלים במלחמת העצמאות, אחר כך במלחמת ששת הימים השתלטה ישראל על כל חלקי ירושלים. גם בסוף המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 נותרה ירושלים בעין הסערה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הכיבוש הערבי של ארץ ישראל

הכיבוש הערבי של ארץ ישראל התרחש במאה השביעית, לאחר שכוח חדש הופיע על במת ההיסטוריה של המזרח התיכון: דת האסלאם. לאחר התבססות בחצי האי ערב פנו יורשיו של הנביא מוחמד, הידועים בשם "ראשידון", נגד האימפריה הביזנטית ויריבתה הוותיקה האימפריה הסאסאנית. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-7 כבשו המוסלמים את כל אזור הלבנט בסדרת מהלומות מהירות, חדרו לאסיה הקטנה ויצרו את האימפריה המוסלמית.

הצבאות המוסלמים בחרו את ארץ ישראל כאזור העימות עם צבא האימפריה הביזנטית והחל משנת 630 פשטו גדודים ערבים-מוסלמים על אזורי הספר והתנגשו עם חיל המצב הביזנטי. כישלונות ראשונים לא ריפו את ידי הפולשים והצלחות מקומיות הגבירו את נחישותם. סדרת קרבות, ששיאה הגיע בניצחון מכריע בקרב הירמוך, הביאה להתמוטטות המערך הביזנטי, לכיבוש כל ארץ ישראל ולפתיחת השערים לכיבוש מצרים מדרום וארמניה מצפון.

היכולת של האימפריה והמערכת הצבאית הביזנטית לעצור את הפלישה הייתה מוגבלת ביותר ולא זכתה לתמיכה של האוכלוסייה המקומית, לפיכך התמוטט מערך ההגנה הביזנטי בקלות יחסית ואפשר לצבאות מוסלמים להשתלט על סוריה ועל ארץ-ישראל.המקורות הערביים הקדומים חלוקים ביניהם על פרטים רבים הנוגעים לסדרת הקרבות ומהלך כיבוש הלבנט על ידי הצבאות המוסלמיים, התאריכים, הנפשות הפועלות ומקומם המקורב של האירועים משתנים ממקור למקור. ההיסטוריה המבולבלת והמעורפלת נתגבשה בכרוניקות שנתחברו במרוצת המאה התשיעית על בסיס סיפורים שמקורם במחצית השנייה של המאה השמינית - כחמישה דורות לאחר המאורעות עצמם. במשך הזמן הארוך הזה נתערבבו מסורות אלו באלו, פרטים נשכחו ואת מקומם תפסו סיפורי גבורה מן הרפרטואר הרומנטי של מלחמות השבטים הערביים.

המאה ה-7

המאה ה-7 היא התקופה שהחלה בשנת 601 והסתיימה בשנת 700. זוהי המאה השביעית של המילניום הראשון. מאה זו נחשבת לתחילתם של ימי הביניים במזרח התיכון, והאירוע המשמעותי בתקופה זו הוא ייסוד האימפריה המוסלמית בעקבות כיבושי הערבים, אשר כבשו כליל את האימפריה הסאסאנית וחלקים גדולים מהאימפריה הביזנטית והביאו את האסלאם לכל רחבי המזרח התיכון וחלקים מאירופה.

במערב אירופה התבססה השושלת הקרולינגית שמרכזה בצרפת שהחליפה את השושלת המרובינגית. נציגה המפורסם ביותר של השושלת הזאת הוא קארל הגדול, מייסד האימפריה הרומית הקדושה בראשית המאה ה-9.

בדרום אמריקה המשיכה לפרוח תרבות המאיה שהייתה בתור הזהב שלה. בסין עלתה שושלת טאנג ואילו המשיך המאבק בין המדינות השונות על השליטה בתת-היבשת.

הסכם עומר

האם התכוונתם ל...

חוזה עמר

האם התכוונתם ל...

יהדות אלג'יריה

יהדות אלג'יריה הייתה אחת הקהילות הגדולות של יהדות ארצות האסלאם. ליהדות אלג'יריה היו מספר מרכזים גדולים בעלי מאפיינים שונים במקצת: אלג'יר, קונסטנטין, תלמסאן, אוראן וגרדאייא וקהילות יהודיות היו פרוסות גם בערים קטנות יותר ברחבי המדינה. בשיאה מנתה יהדות אלג'יריה כ-130,000 נפשות, אך כיום נותרו במדינה יהודים ספורים. רוב יהודי אלג'יריה היגרו בשנת 1962 לצרפת, שאת האזרחות שלה הם קיבלו בשנת 1870 בעקבות צו כרמיה, וחלקם עלו לישראל.

יהדות ארצות האסלאם

יהדות ארצות האסלאם (לעיתים גם יהדות ספרד, מושג החופף במידת מה) הוא שם כולל לקהילות היהודים תחת שלטון האסלאם, החל מהמאה ה-7 לספירה. מאז עליית הח'ליפות התגוררו למעלה מ-90% מכלל ישראל תחת אותו שלטון, מצב שנמשך כמעט עד המאה ה-15. במהלך התקופה הארוכה בה היו הקיבוץ הגדול והדומיננטי בעולם היהודי, התרכזו חיי הדת והיצירה שלו אצלם כמעט באופן בלעדי, אם כי בתחילת המאה ה-20 ירד שיעורם ל-8% בלבד מכלל היהודים.

במאות הראשונות לאחר כיבושי האסלאם התגוררו מרבית היהודים בבבל, פרס וארץ ישראל. מהמאה ה-9 החלו תנועות הגירה נרחבות מערבה למצרים, ארצות המגרב וספרד. שינוי זה העביר את מרכז הכובד היהודי לשם בסביבות המאה ה-11. תור הזהב של יהדות ספרד היה עידן פורח במיוחד, שנגדע עם עליית פלגים מוסלמיים קנאיים, השלמת הרקונקיסטה ולבסוף, גירוש ספרד. רבים מהגולים השתקעו בארצות צפון אפריקה וברחבי האימפריה העות'מאנית והצליחו בתהליך ארוך להשליט לבסוף במרבית המקומות (למעט חריגים, במיוחד יהדות תימן) את נוסחי תפילתם, פסיקתם ההלכתית ומנהגיהם: אף כי יוצאי ספרד וצאצאיהם היו מיעוט קטן במרחב זה – הם נודעו כ"ספרדים טהורים" או "ספניולים" לצורך ההבחנה – הדומיננטיות של דרכם הביאה לכך שמן המאה ה-19 לערך כונו מרבית יהודי ארצות האסלאם "ספרדים". באותה מאה החלה הגירה של יהודי ארצות האסלאם לעבר צפון אמריקה ודרומה, מערב אירופה וארץ ישראל. סיום הקולוניאליזם האירופאי והקמת מדינת ישראל הביאו להפחתה דרסטית במספרם. המהגרים לישראל, שבאו מרקעים שונים ומגוונים מאוד, התגבשו למגזר סוציולוגי מובחן המכונה "מזרחים", כקטגוריה מקבילה למגזר ה"אשכנזי".

יהדות צפון תימן

יהדות צפון תימן היא קהילה יהודית אשר התקיימה באזור הגאוגרפי מדיני המוכר כצפון תימן, קהילה זו מהווה חטיבה נפרדת בתוך יהדות תימן. והיא אחת משתי החטיבות הראשיות לפיהן נחלקים יהודי תימן על פי אזור גאוגרפי, בנוסף לחלוקות אחרות הקיימות ביהדות זו. והיא בתורה מתחלקת לחמישה תתי-חטיבות נוספות.

יחסי אסלאם–יהדות

יחסי האסלאם והיהדות התחילו במאה ה-7 לספירה עם הולדת והפצת האסלאם בחצי האי הערבי. שתי הדתות חלוקות בסוגיות רבות, ובראשן בשאלה האם מוחמד הוא אחרון הנביאים, אך לצד זאת שתי הדתות חולקות כמה ערכים דומים, עקרונות דומים וקווים מנחים דומים. האסלאם גם קיבל חלק מההיסטוריה היהודית, בגרסה מוסלמית שלה, כהיסטוריה שלו עצמו. משה, הנביא החשוב ביותר של היהדות, גם נחשב נביא ושליח באסלאם. משה מוזכר בקוראן יותר פעמים מכל דמות אחרת, וחייו מסופרים פעמים רבות יותר מכל נביא אחר. יש כ־43 אזכורים של בני ישראל בקוראן (מלבד נביאים אינדיבידואליים) ועוד אזכורים רבים בחדית'.

כיוון שהאסלאם והיהדות חולקים אב משותף במזרח התיכון - אברהם, שתיהן נחשבות דתות אברהמיות. יש היבטים משותפים רבים לאסלאם וליהדות; האסלאם הושפע רבות מהיהדות ובנקודת המבט הדתית הבסיסית שלו, במבנהו, בתורת המשפט שלו ובמנהגיו. בשל נקודות דמיון אלו, וגם דרך השפעת התרבות המוסלמית והפילוסופיה המוסלמית על הקהילה היהודית בעולם המוסלמי, מתקיימת חפיפה מתמשכת במובן הפיזי, התאולוגי והפוליטי בין שתי הדתות ב־1400 השנים האחרונות.

היהדות, בעיני האסלאם, לא רק שהיא דת כופרת אלא גם קבוצה נחותה מבחינה אנושית וככזאת בוודאי שאינה זכאית להגדרה עצמית ומדינה עצמאית.

ירושלים בתקופה המוסלמית המוקדמת

התקופה הערבית הקדומה בירושלים נמשכה לאורך המחצית השנייה של האלף הראשון לספירה, משנת 638, עם כיבוש העיר על ידי הפולשים הערבים-מוסלמים מידי הביזנטים, עד שנת 1099, שבה נכבשה העיר בידי הצלבנים במסע הצלב הראשון. הייתה זו תקופה של מהפכות שבה נקבעה נוכחות האסלאם ככוח דתי ופוליטי בזירה העולמית, וחלו בה חילופי כוחות בזירה המזרח תיכונית בין האימפריה הביזנטית הוותיקה לאימפריה המוסלמית העולה.

שינויים מפליגים אלו לא פסחו על ירושלים, שהייתה עד אז עיר קדושה ליהדות ולנצרות בלבד. עם הפיכתה לעיר הקדושה אף לאסלאם, הפכה ירושלים למקום מפגש בין הדתות לצד מוקד חיכוך ומחלוקת ביניהן. הנוכחות המוסלמית בירושלים ניכרה ברבדים שונים, כמו שינוי דמוגרפי שהתחולל אט-אט כתוצאה מהגירה מוסלמית לעיר; שינוי פיזי עם הקמת מוסדות חינוך ודת מוסלמיים ובניית הרובע המוסלמי; שינוי דתי עם מעבר מרכז הכובד הדתי להר הבית שחזר לשמש כמרכז פולחני לאחר מאות שנים של עזובה, ושינוי תרבותי שבא לידי ביטוי בפולקלור הערבי ובעיקר בשפה הערבית שהפכה לשפה המדוברת בארץ ישראל.

לאורך התקופה המוסלמית נשלטה ארץ ישראל בידי שלוש שושלות של שליטים מוסלמים: הראשונה, שושלת בית אומיה, שמרכזה היה בדמשק. בתקופה זו, שנמשכה משנת 661 עד שנת 750, עלתה חשיבות העיר, ומבנים רבים, שהחשובים שבהם הם המבנים שעל הר-הבית וקריית ארמונות שנבנו מדרום לו - הם עדות לכך. השושלת השנייה הייתה שושלת בית עבאס, שמרכזה היה בבגדד, שלטה עד שנת 969. בתקופה זו ירדה חשיבות העיר אך השליטים העבאסים דאגו לשפץ את מבני הדת המוסלמיים שבה. האחרונים היו השליטים מהשושלת הפאטמית שמרכז שלטונם היה בקהיר. תקופה זו אופיינה במלחמות אזרחים, במרידות, במלחמות נגד פולשים ובאסונות טבע שהביאו את ירושלים לשפל המדרגה.

עבור היהודים הייתה תקופה זו הזדמנות לחידוש הקשר עם ירושלים לאחר שלא הורשו לגור ואף לא לבקר בה במשך מאות שנים מאז חורבן בית שני. הקהילה היהודית חידשה את ישיבתה בעיר, וירושלים הפכה שוב למרכז רוחני ותרבותי לתפוצות ישראל.

נאום יוהנסבורג

נאום יוהנסבורג היה נאום שנשא יאסר ערפאת בעיר הדרום אפריקאית יוהנסבורג ב-10 במאי 1994, בנוגע להסכמי אוסלו, בערך חצי שנה לאחר חתימתם. בנאום התייחס ערפאת בנחרצות אל ירושלים כבירת פלסטין הנצחית, טען כי יש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים, ושהסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודייביה, הסכם שביתת אש שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש, לפני שטבח בהם.

ניתן לראות את הנאומים המוקלטים בטלוויזיה הירדנית בהם ערפאת אמר כי אוסלו הוא לא יותר מחלק בתוכנית השלבים של אש"ף לכיבוש "פלסטין" ואת נאום יוהנסבורג כדי לטעון כי כוונותיו האמיתיות של ערפאת בחתימת ההסכם לא היו מטרות שלום.

עומר בן אל-ח'טאב

עֻמַר בִן אלְחַ'טַּאב (בערבית: عمر بن الخطّاب; 586-644) היה הח'ליפה השני, שלט בשנים 644-634. עלה לשלטון לאחר מותו של אבו בכר. קברו נמצא במסגד הנביא באל-מדינה.

עומר נחשב למייסד האימפריה המוסלמית. הוא השלים את ההשתלטות על חצי האי ערב, לחם נגד הביזנטים וכבש את ארץ ישראל, סוריה, עיראק ומצרים. עומר היה כובש ירושלים, ומסגד עומר ברובע הנוצרי בירושלים קרוי על שמו.

לפני מותו מינה אבו בכר את עמר בן אלח'טאב כיורש הח'ליפות. דרך זו של העברת השלטון, המכונה "עהד" (عهد), לא הייתה נפוצה בתרבות הערבית של הימים ההם. מינוי יורש לשליט נעשה בדרך-כלל באמצעות מועצה ("שורא") או על-פי קרבת משפחה. על-פי המסורת השיעית, המינוי היה פסול שכן הוא חסם את הדרך לעלייתו של עלי בן אבי טאלב, יורשו הלגיטימי של מוחמד בעיני השיעים, כשליט על המוסלמים. בספרות השיעית כונו אבו בכר, עומר ועת'מאן בשם "גונבי הח'לאפה" כי לטענתם גזלו אותה מיורשה החוקי, עלי.

פליטים יהודים ממדינות ערב

פליטים יהודים ממדינות ערב הם כ-850,000 יהודים אשר נאלצו לעזוב חסרי כל את מדינות ערב בהן נולדו וחיו, והפכו לפליטים. מדובר בתהליך שהחל בשנות ה-30 של המאה ה-20, התעצם בהכוונתה של הליגה הערבית בסמיכות להקמת מדינת ישראל, נמשך בשנות ה-50 וה-60 ובמהלכו חדלו מלהתקיים קהילות יהודיות בעלות היסטוריה של מאות ואלפי שנים.

שנות ה-30 של המאה ה-7

שנות ה-30 של המאה ה-7 היו העשור הרביעי של המאה ה-7, החלו ב-1 בינואר 630 והסתיימו ב-31 בדצמבר 639.

תנאי עומר

תנאי עומר (או חוזה עומר, בערבית: شروط عمر או عهد عم או عقد عمر) וכן חוקי עומר הוא טקסט קנוני מוסלמי המנוסח כמכתב שמיוחס לח'ליף עומר השני (יש חוקרים הסוברים שהייחוס הוא לח'ליף הראשידון עומר) ובו נקבעו חוקים שונים לגבי תושבים שאינם מוסלמים (נוצרים, זורואסטראים, יהודים, שומרונים ואף פגאנים), אשר היו תחת שלטונה של האימפריה המוסלמית. המסמך נועד להסדיר את מעמדם את מערכת קשרי הגומלין בין המוסלמים לבין אלו שאינם מוסלמים (בני חסות -أهل الذمة). להסכם יש מספר גרסאות השונות זו מזו הן במבנה והן בתוכן (בתנאים). ההסכם מכיל רשימה של התרים ומגבלות החלים על שאינם מוסלמים. לאלו שאינם מוסלמים מוענק ביטחון לגופם, בני משפחותיהם ורכושם, למרות שהם לא נהנו מאותן זכויות כמו המוסלמים.

הטקסט מופיע כמכתב מאת עומר אל נוצרי פלוני מעיר פלונית ומנוסח ככתב חסות המותנה בכך שהנוצרים יקיימו את התקנות המוזכרות במכתב.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.