חוות שבעא

חווֹת שבעאערבית: مزارع شبعا - "מזארע שבעא", מכונה בישראל גם "הר דב") הוא אזור מיושב בדלילות, בין הכפר מג'דל שמס על מורדות החרמון לבין הכפר הלבנוני שבעא. חלק מהשטח - כ-25 קמ"ר בין נחל שיאון להר דב - נמצא בשליטת ישראל וכפוף לחוק הגולן, אולם לבנון תובעת ריבונות עליו. הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בריבונות ישראל על השטח, כשם שאינה מכירה בריבונות ישראל על רמת הגולן, אך יש מחלוקת בקהילה הבינלאומית לגבי הריבונות המקורית על השטח: לבנונית או סורית. למחלוקת זו יש משמעות לגבי השליטה הנוכחית בשטח - אם הריבונות המקורית על השטח היא לבנונית, ישראל צריכה לסגת מהשטח על-פי התחייבויותיה לאו"ם בעניין לבנון. אם הריבונות המקורית היא סורית, ישראל יכולה להוסיף לשלוט בו עד למציאת הסדר מדיני בין סוריה לישראל.

Shabaa-farms2
מפת אזור חוות שבעא. החוות הנטושות מסומנות באדום.
Flag of Israel.svg
Flag of Lebanon.svg
יחסי ישראל-לבנון
עימותים עיקריים:
התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון | מבצע ליטני | מלחמת לבנון הראשונה (מבצע שלום הגליל) | הלחימה בדרום לבנון (1985–2000) | מבצע דין וחשבון | מבצע ענבי זעם | מלחמת לבנון השנייה | מבצע מגן צפוני
אירועים בולטים נוספים:
מבצע אביב נעורים | החלטה 425 | טבח סברה ושתילה
הסכם ישראל-לבנון 1983 | החלטה 1701
הכוחות הפועלים:
צה"ל | צבא דרום לבנון | הפלנגות הנוצריות
אש"ף | אמל | חזבאללה | סוריה
צבא לבנון
יוניפי"ל (כוח האו"ם בלבנון)
מושגים:
מדינת לבנון החופשית | רצועת הביטחון | קו העימות | הגדר הטובה | מובלעת ג'זין | פתחלנד
חוות שבעא | דמוגרפיה של לבנון
אישים ישראלים בולטים:
יורם המזרחי | בנימין בן אליעזר | אריאל שרון
רפאל איתן | אהוד ברק | אהוד אולמרט | בנימין נתניהו
אישים לבנונים נוצרים:
סעד חדאד | אנטואן לאחד | בשיר ג'ומאייל | אמין ג'ומאייל
אלי חובייקה | סמיר ג'עג'ע | אטיין סאקר
אישים לבנונים שיעים:
מוסא א-צדר | עבאס מוסאווי | חסן נסראללה
מוחמד חוסיין פדלאללה | נביה ברי
אישים לבנונים סונים:
פואד סניורה | רפיק אל-חרירי
אישים לבנונים דרוזים:
כמאל ג'ונבלאט | וליד ג'ונבלאט
אישים ערבים:
חאפז אל-אסד | יאסר ערפאת | אחמד ג'יבריל
רקע היסטורי:
מלחמת האזרחים בלבנון (1975-1990) | גדר הצפון
ראו גם: היסטוריה של ישראל והיסטוריה של לבנון

שאלת הריבונות

שאלת הריבונות על חוות שבעא התעוררה בעת סימון הקו הכחול על ידי נציגי האו"ם במאי 2000. קו זה סומן בעקבות הודעת ישראל על נכונותה לקיים את החלטה 425 של מועצת הביטחון בדבר נסיגת כוחות צה"ל משטח לבנון. נציגי האו"ם סימנו את הקו שאליו צריכים כוחות צה"ל לסגת על-פי קו הגבול הדרומי של לבנון, כפי שסומן על מפות שנשמרו בארכיון האו"ם, ועל פי מפות שקובעות את תחומי הסמכות של כוחות האו"ם יוניפי"ל ואונדו"ף (הראשון מפקח על המצב בדרום לבנון, והאחרון מפקח על קיום הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה). על פי סימון זה, אזור החוות הוא חלק מרמת הגולן ולא מלבנון, ולכן השליטה בו כפופה להסדר עתידי בין ישראל לסוריה על-פי החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון. בהחלטה 1701 של מועצת הביטחון, שהביאה לסיום מלחמת לבנון השנייה, מורה מועצת הביטחון לישראל וללבנון לכבד את הקו הכחול. עם זאת, ההחלטה כוללת בקשה ממזכ"ל האו"ם לבחון את סוגיית חוות שבעא ולהציע דרכים לפתרון הבעיה (סעיף 10 בנוסח החלטה). בדוח שהגיש מזכ"ל האו"ם למועצת הביטחון ב-12 בספטמבר 2006 בנוגע ליישום החלטה 1701 הוא מציע שתי דרכים לפתרון בעיית חוות שבעא:

  1. משא ומתן בין סוריה ללבנון, שיביא להסכם בעניין הגבול הבינלאומי ביניהן. מזכ"ל האו"ם מציין שנשיא סוריה בשאר אל-אסד התחייב לדון בנושא זה עם ראש ממשלת לבנון פואד סניורה (סעיף 45 בדוח).
  2. העברת שטח חוות שבעא ואזור כפר שובא לחסות האו"ם עד להכרעה בעניין הריבונות עליו. מזכ"ל האו"ם ציין בדוח מ-12 בספטמבר 2006 (סעיף 46) כי הצעה זו היא יוזמה של ראש ממשלת לבנון, אך הוא הצביע על קושי ליישמה, כיוון שהשטח השנוי במחלוקת איננו מוגדר היטב. בדוח נוסף בעניין יישום החלטה 1701 שפרסם מזכ"ל האו"ם ב-30 באוקטובר 2007 (סעיפים 54–58), הוא מציין כי מינה קרטוגרף בכיר לצורך הגדרת גבולותיו של שטח חוות שבעא. הוא מדווח כי זכה לשיתוף פעולה בעניין זה מצד ממשלות ישראל ולבנון, אך ממשלת סוריה לא ענתה לבקשותיו לספק לו חומר בנושא. מזכ"ל האו"ם מדווח עוד, כי הקרטוגרף הבכיר הצליח להגדיר הגדרה ראשונית את גבולות השטח על סמך החומר שנמסר לו ועל סמך ביקורו במקום (מהניסוח עולה כי הגדרה זו אינה סופית).[1]

בדוח שהתפרסם בספטמבר 2006 קובע מזכ"ל האו"ם כי המשך הפעילות הצבאית של חזבאללה בלבנון, בטענה שחוות שבעא עדיין כבושות, מנוגדת להחלטות מועצת הביטחון. עם זאת, הוא מציין שפתרון הבעיה יקל על ממשלת לבנון ליישם את הסכם טאיף, כלומר, לפרק את חזבאללה מנשקו (סעיף 44 בדוח).

לאחר מלחמת לבנון השנייה פתח האו"ם בבדיקה נוספת של הנושא על ידי מומחה מיפוי. לאחר הבדיקה קבע שליח האו"ם רן פדרסן כי "האו"ם סבור שיש תוקף לטענות הלבנוניות לריבונות בחוות שבעא" והציע שישראל תפתח בדיונים עם לבנון לגבי החזרת השטח. ישראל סירבה לדון בנושא שלא במסגרת משא ומתן כולל. לבנון וסוריה הציעו כי עד שיוכרע מעמד החוות יעבור השטח למשמורת האו"ם, אך ישראל סירבה גם לכך.[2] לעומת זאת, סיורים באזור מתבצעים על ידי חיילי אנדו"ף, חיילים של האו"ם האחראים על יישום הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה ולא על ידי יוניפי"ל - הגוף המקביל האחראי לאזור דרום לבנון.

מיקום החווה וגודל השטח

נוסף על שאלת ריבונותו המקורית, לבנונית או סורית, גם שטחו ומקומו המדויק של האזור נתונים במחלוקת כיוון שהוא מעולם לא סומן באף מפה רשמית. הדעות נעות בין האזור שבין הגבול הבינלאומי המוכר כיום לערוץ נחל שיאון ועד לאזור בשטח של כ-40 קמ"ר, הכולל גם את החרמון עד לבניאס, מעיינות הדן והכפר ע'ג'ר.

לפי דוח מזכ"ל האו"ם מ-30 באוקטובר 2007, הגיע קרטוגרף בכיר מטעם האו"ם להגדרה לא-סופית של שטח האזור על-פי עיון במסמכים שהעבירה ממשלת לבנון וביקור באזור בתיאום עם ממשלת ישראל (סוריה לא נענתה לבקשת מזכ"ל האו"ם ולא העבירה אליו נתונים). לפי הגדרת הקרטוגרף, קו הגבול של האזור הוא כדלקמן: מנקודה מדרום לכפר הלבנוני אל-מאג'ידיה, שבה פונה הקו הצרפתי מ-1920 דרום מזרחה, יורד הגבול דרומה לאורך קו הגבול המנהלי ששורטט ב-1946 בין השטחים של כפר שבעא לבין השטחים של כפר מע'ר שבעא עד שהוא מגיע לנחל שיאון (ואדי אל-עסל), משם הוא ממשיך צפון-מזרחה לאורך קו הנקודות הנמוכות של נחל שיאון עד לפסגת ההר, הנמצא מצפון למזרעת ברח'תא, שם הוא מתחבר שוב לקו הגבול מ-1920.

היסטוריה מדינית

אזור חוות שבעא נמצא כיום בשליטת ישראל, אשר תפסה אותו במלחמת ששת הימים מידי סוריה. האזור סופח למדינת ישראל בשנת 1981 כחלק מחוק החלת החוק הישראלי על רמת הגולן, ונקרא בישראל בשם "הר דב" על אף שהשם הגאוגרפי הרשמי של האזור הוא כתף שיאון. המחלוקת על האזור החלה בשנת 2000, עם נסיגת צה"ל מדרום לבנון והכרזת האו"ם שישראל נסוגה לחלוטין מלבנון. אז החל חזבאללה לטעון שאזור החוות הוא אדמה לבנונית. בעקבות זאת, תקף את ישראל, למרות הנסיגה מרצועת הביטחון.

גורמים בינלאומיים רבים ביקשו מסוריה ומלבנון להסדיר את הגבולות ביניהן באזור חוות שבעא מיד עם הנסיגה, אך הן עשו זאת רק בשנת 2005, כשפארוק א-שרע, שר החוץ הסורי, הכריז שהשטח הוא לבנוני במקור. [1]. המתנגד העיקרי לסימון הגבול כסורי הוא חזבאללה, שמקיים מאבק צבאי נגד ישראל על הריבונות בשטח. ממשלת סניורה בלבנון תמכה בסימון השטח ובנסיגה ישראלית ממנו, בניסיון להחליש את חזבאללה.

מקור המחלוקת על חוות שבעא בהחלטת צרפת לחלק את שטח המנדט שנמסר לה בתוקף החלטת חבר הלאומים לשתי יחידות: סוריה ולבנון. השלטונות הצרפתיים לא טרחו לסמן את הגבול בין סוריה ללבנון באופן מדויק, שכן לתוואי המדויק לא הייתה משמעות מעשית מבחינתם. מפה צרפתית שפורסמה במרץ 1932 מראה את אזור חוות שבעא כחלק מלבנון, אולם מפה צרפתית אחרת משנת 1945, שנת מתן העצמאות והקמת מדינת לבנון, מראה את האזור כחלק מסוריה.[3] רק בשלב מאוחר יותר, עם עצמאות לבנון בשנת 1943, הפכה שאלת תוואי הגבול המדויק למשמעותית.

על פי הגדרת הגבול, היו תחומי הכפרים: שבעא, רשאיה אל-פוחאר וחצביה, חלק מהשטח הריבוני של לבנון במחוז העיר ביירות. במשך אותה תקופה היו כפריים לבנונים שגרו בשבעא יוצאים בעונת הקיץ ל"מזרעות" (כפרי קיץ), כדי לרעות את הצאן ולעבד גידולים מזדמנים. על אף חוסר הבהירות במיקום הגבול, היו ה"מזרעות" בפועל חלק מסוריה. סוריה לא מנעה מתושבי לבנון לחצות את הגבול בדרכם מכפריהם ל"מזרעות".

חוסר הבהירות לגבי מיקום הגבול משתקף גם במפות שמפרסם צבא לבנון. לפי אחת המפות שמופיעות באתר הצבא הלבנוני, נמצא גבולה הדרומי של לבנון מצפון לחוות שבעא [2], ולפי מפה אחרת מדרום להן [3].

רוב המפות החל משנות ה-30 וה-40 ועד אפריל 2000, מעידות כי האזור שייך לסוריה ולא ללבנון. גם לאחר עזיבת הצרפתים את האזור הפכו חוות שבעא לאזור סורי. התביעה הלבנונית (בלחץ חזבאללה) לריבונות על שטח זה התחילה רק לאחר יציאת צה"ל מלבנון במאי 2000. עד אז שטח זה סומן באופן עקבי, גם במפות סוריות וגם במפות לבנוניות, כתחת ריבונות סורית.

סכסוכי גבול בין סוריה ללבנון לא היו נדירים, ובין שנות ה-50 המאוחרות ועד 1964 פעלה מועצה משותפת של שתי המדינות כדי להכריע בסכסוכי גבול. בשנת 1964 הציעה הוועדה כי שטחן של חוות שבעא יועבר ללבנון, וכי קו הגבול ישונה. למרות זאת לא נעשה דבר וקו הגבול לא שונה. אפילו מפות מאוחרות של צבאות סוריה ולבנון מעידות כי חוות שבעא שייכות לאזור שבריבונות סוריה.

בדוח שהגיש המזכיר הכללי של האו"ם, קופי ענאן, למועצת הביטחון[4] נכתב: "ב-15 במאי 2000 קיבל האו"ם מממשלת לבנון מפה מתוארכת לשנת 1966 ומשקפת את עמדת הממשלה כי החוות הללו נמצאות בלבנון. עם זאת, ברשות האו"ם יש 10 מפות שהוצאו לאור אחרי 1966 בידי מוסדות ממשלתיים לבנוניים שונים, בכלל זה משרד ההגנה והצבא, שכולם ממקמים את החוות בתוך הרפובליקה הערבית הסורית. האו"ם בחן גם 6 מפות שהוצאו לאור בידי ממשלת הרפובליקה הערבית הסורית, בכלל זה 3 מפות לאחר שנת 1966, אשר ממקמות את החוות בתוך הרפובליקה הערבית הסורית."

נגד ובעד נסיגה מחוות שבעא

לטענת המתנגדים לנסיגה מחוות שבעא, יש צורך בישיבה של צה"ל במוצבי החרמון ובשליטה של צה"ל על כתף שיאון, הוא הר דב. רכס שיאון חוצץ בין לבנון לכביש העלייה העיקרי אל מוצבי החרמון. כמו כן הוא ציר עלייה חלופי למוצבי הר החרמון. כאשר צה"ל יושב על הר דב נמנעות מחזבאללה תצפית ושליטה על הציר העולה למוצבי החרמון, ואילו לצה"ל יש אפשרות לצפות בקלות על הגזרה המזרחית של דרום לבנון. אם לבנון תשלוט ברכס זה, יהיו ללוחמי חזבאללה תצפית ושליטה באש על העלייה היחידה לחרמון מכיוון מג'דל שמס, והם יוכלו לפגוע במוצבי צה"ל על החרמון כולו. לפי ההצעה העומדת על הפרק מאז מלחמת לבנון השנייה, אם יעבור השטח לידי לבנון הוא יהיה מפורז בפיקוח האו"ם, ולא תותר גישה של חזבאללה אליו, כשם שאסורה גישה של חזבאללה לאזורים אחרים בדרום לבנון מאז המלחמה, כך שטענה זאת אכן זוכה לאוזן קשבת בקרב הגורמים הבינלאומיים העוסקים בפתרון הסכסוך. אולם, כשם שבפועל כוחות האו"ם אינם מצליחים לקיים איסור זה בשאר אזורי דרום לבנון, כך גם לא סביר שיוכלו למנוע פעילות חזבאללה בשטח זה. טיעון אחר של המתנגדים לנסיגה הוא שנטישת חוות שבעא תהיה כניעה לחזבאללה. גם אם תחליט ישראל שאינה רוצה להחזיק בשטח זה, אין בידה אפשרות למסור את השטח הזה לידי לבנון משום ששטח זה לא היה מעולם בריבונות לבנון. לפני מלחמת ששת הימים היה השטח בריבונות סורית, ולכן אם ישראל איננה מעוניינת בו היא יכולה למסור אותו לסוריה, אך לא ללבנון. כניעה לדרישות חזבאללה בסוגיה זו לא תפסיק את העימות עם הארגון, עקב דרישותיו הנוספות, דוגמת נסיגה משבעה כפרים שיעיים הנמצאים בגליל הישראלי ושתושביהם נטשו אותם במלחמת העצמאות.

לטענת המצדדים בנסיגה מחוות שבעא, מדובר בשטח קטן וכמעט לא מיושב, שהיה לבנוני במקורו. מעמדו הבינלאומי של השטח ממילא אינו ברור, בגלל היותו בגולן, שסוריה דורשת את השבתו, מדינות העולם אינן מכירות בו כישראלי, וכל תוכנית שלום עם סוריה משמעה כנראה נסיגה כלשהי (מלאה או חלקית) ממנו. הוויתור על חוות שבעא, לטענת התומכים בנסיגה, הוא מחיר טריטוריאלי פעוט היכול לסייע דרסטית בהורדת החיכוך בין ישראל ללבנון ובקידום הכוחות המתונים במדינה (ממשלת סניורה).[5]

ראו גם

עיינו גם בפורטלים:
פורטל ישראל
פורטל המזרח התיכון

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דוח מזכ"ל האו"ם למועצת הביטחון מס' S/2007/641 בעניין יישום החלטת מועצת הביטחון 1701 משנת 2006, 30 באוקטובר 2007, סעיפים 54–58. ההגדרה הראשונית של שטח חוות שבעא מופיעה בסעיף 58.
  2. ^ ברק רבידישראל דחתה הצעה למשא ומתן עם לבנון על חוות שבעא, באתר הארץ, 19.10.2007
  3. ^ ברור, משה (1988). "גבולות ישראל - עבר הווה עתיד", יהושע אורנשטין, הוצאת ספרים יבנה בע"מ, עמ' 189-190
  4. ^ "דוח המזכיר הכללי בדבר יישום החלטות מועצת הביטחון 425 (1978) ו-426 (1978)", 22 במאי 2000, S/2000/460
  5. ^ צבי בראל, לתת לאסד את שבעא, הארץ, 6 במאי 2001, כפי שפורסם באתר ארבע אימהות
אטיין סאקר

אטיין סאקר (إتيان صقر, תעתיק מדויק: אִתיאן צַקְר), המכונה גם אבו ארז (בערבית: "אבי הארזים") הוא פוליטיקאי לבנוני ימני-לאומי, ומייסד מפלגת שומרי הארזים, ומיליציה בעלת אותו שם. סאקר והמיליציה שלו לקחו חלק משמעותי במלחמת האזרחים בלבנון בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20. לאחר המלחמה המשיכו בפעולותיהם הצבאיות עד שסאקר גורש מהמדינה באשמת שיתוף פעולה עם צבא דרום לבנון, המיליציה שסייעה לישראל ברצועת הביטחון עד שנת 2000.

אנטואן לאחד

אנטואן לאחד (בערבית: أنطوان لحد, תעתיק מדויק: אנטואן לחד; 1927 - 10 בספטמבר 2015), היה גנרל לבנוני, מפקד צבא דרום לבנון (צד"ל) משנת 1984 ועד לפירוקו לאחר נסיגת צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000.

בשיר ג'ומאייל

בשיר ג'ומאייל (בערבית: بشير الجميّل, תעתיק מדויק: בשיר אלגֻ'מַיְל) (10 בנובמבר 1947 - 14 בספטמבר 1982) היה מנהיג לבנוני נוצרי. נרצח לאחר בחירתו לנשיא לבנון. בנו של פייר ג'ומאייל, מייסד ארגון הפלנגות הנוצריות.

גבולות מדינת ישראל

גבולות מדינת ישראל מגדירים את השטח עליו חל המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה וכן את השטחים שבהם היא מחזיקה בתפיסה לוחמתית.

מדינת ישראל גובלת בארבע מדינות: לבנון, סוריה, ירדן ומצרים, וכן ברצועת עזה ובאזור יהודה ושומרון, בו נחלקות הסמכויות השלטוניות בין הרשות הפלסטינית וישראל. לישראל גם שלושה גבולות ימיים, בים התיכון, בים המלח ובים סוף, בהם יש חשיבות לגבול המים הטריטוריאליים ולגבול המים הכלכליים של ישראל.

מדינת ישראל לא הצהירה על גבולותיה במגילת העצמאות שלה. הגבולות נקבעו בתהליך הדרגתי, שראשיתו בהסכם סייקס-פיקו בין המעצמות ששלטו באזור כ-30 שנה קודם להכרזת המדינה, המשכו בכתב המנדט, עבור בתוכנית החלוקה, מלחמת העצמאות, סעיף 1 לפקודת שטח השיפוט והסמכויות תש"ח-1948 - חקיקה של מועצת המדינה הזמנית, ובהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, לאורם נקבע הקו הירוק - גבולה בפועל של ישראל עד למלחמת ששת הימים. במלחמה זו כבשה ישראל שטחים נרחבים משכנותיה - סוריה, ירדן ומצרים. הסכם השלום בין ישראל למצרים, במסגרתו חזר חצי האי סיני לשליטת מצרים, הביא להסכמה על גבול ישראל-מצרים. הסכם השלום בין ישראל לירדן הביא לייצוב קו הגבול בין ישראל לירדן, תוך הסכמה על שינויים זעירים בו.

חלק מגבולותיה של מדינת ישראל נחשבים כגבולות זמניים: "קווי שביתת נשק", "קוי הפרדת כוחות" או "קווי הפסקת אש". שליטתה של ישראל ברמת הגולן נמצאת בלב המחלוקת בין ישראל לסוריה על גבולן המשותף. על הגבול בין ישראל ללבנון קיימת הסכמה, למעט שטח קטן של חוות שבעא. מאז שנות ה-90 מתקיים משא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית על קביעת גבול ביניהן.

החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם

החלטה 1701, שאושרה במועצת הביטחון של האומות המאוחדות ב-12 באוגוסט 2006, קראה להפסקת אש בין ישראל לחזבאללה במלחמת לבנון השנייה, תוך פריסת כוח או"ם חמוש וצבא לבנון בדרום לבנון, על מנת למנוע מארגון חזבאללה להמשיך לפעול בשטח לבנון.

הר דב

הר דב (כתף שׂיאוֹן או הר הבתרים) הוא שלוחה של הר החרמון בצדו המערבי, המגיע לגובה 1,529 מטר מעל פני הים. ההר קרוי בערבית ג'בל רוס (جبل روس "הר ראשים", על-פי אחת מצורות ההגייה של המילה رؤوس), ובעברית הוא נקרא על-שם סרן דב רודברג, שנפצע בו בקרב עם מחבלים ב־3 באוגוסט 1970 ונפטר מפצעיו שישה ימים לאחר מכן.

פני ההר מכוסים סלעים קארסטים בעלי צורות מגוונות.

חזבאללה

חִיזְבְּאַללַּה (בתעתיק מדויק: חזב אללה, בערבית: حزب الله - "אנשי האל" או "מפלגת האל") היא מיליציה שיעית אסלאמיסטית פוליטית בלבנון. המפלגה הפרלמנטרית שהוקמה על ידי חזבאללה נחשבת כנציגה בולטת של בני העדה השיעית בלבנון. פעילותו הצבאית של הארגון באה לידי ביטוי בפעולות גרילה וטרור נגד מטרות ישראליות, פנים-לבנוניות, סוריות, ואף בינלאומיות. אוסטרליה, ארצות הברית, האיחוד האירופי, הממלכה המאוחדת, הולנד, ישראל, מדינות המפרץ, הליגה הערבית, ארגנטינה, פרגוואי וקנדה מגדירות אותו (או את הזרוע הצבאית שלו) כארגון טרור. אנשי הארגון עצמו וגורמים אסלאמיים אחרים נוהגים לכנותו "אל-מוקַאוַמַה" (בערבית: "ההתנגדות").

חזבאללה הוקם כמיליציה ב-1982 (באופן רשמי ב-1984). קיימות עדויות רבות לכך שאיראן בנתה, מימנה וציידה את חזבאללה, ולכך שפעולות הטרור של הארגון נעשות בשיתוף פעולה מלא עם המשטר האיראני ובהוראתו. בנוסף, איראן עזרה לחזבאללה להקים מנגנון פוליטי שמטרתו להפוך את לבנון למדינה שיעית פונדמנטליסטית. מיום הקמתו רואה הארגון במדינת ישראל אויב ועוסק בפעילות עוינת נגדה. בהודעות רשמיות של הארגון לא מכונה ישראל בשמה אלא "פלסטין הכבושה" או "האויב הציוני". במהלך מלחמת האזרחים בסוריה נטל חזבאללה חלק פעיל לצד המשטר הסורי, ואיבד מאות מלוחמיו.

חזבאללה מחזיק בתפיסת הפעלה ייחודית, ורואה עצמו הן כארגון צבאי והן כארגון גרילה, בו-זמנית.

מזכ"ל הארגון משנת 1992 הוא שייח' חסן נסראללה.

יחסי האו"ם–ישראל

מאז הקמת המדינה ב-14 במאי 1948, לאומות המאוחדות ולמדינת ישראל מערכת יחסים מורכבת. ראשיתה בוועידת סן פרנסיסקו (1945) בה השפיעו הסוכנות היהודית וארגונים ציונים נוספים, ממעמד של משקיפים, על ניסוח סעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות, המשכה באימוץ המלצת ועדת אונסקו"פ לחלוקת ארץ ישראל על ידי העצרת הכללית בשנת 1947 - אחת מההחלטות המוקדמות החשובות של האו"ם, ושיאה בקבלת מדינת ישראל כחברה מן המניין באו"ם בשנת 1949. מאז, האו"ם שמר על תפקיד מרכזי באזורנו.

רוב המחלוקות או"ם-ישראל נוגעות לסכסוך הישראלי-ערבי (לרבות הסכסוך הישראלי-פלסטיני). סוגיות אחרות צצות מדי פעם.

האו"ם גם נמנה עם נותני החסות למשא ומתן לשלום בין ישראל לפלסטינים, המבוסס על מפת הדרכים. העצרת הכללית קיבלה גם את החלטה 3379 ב-1975 שקבעה כי "ציונות היא גזענות" עד שבוטלה בשנת 1991.

ארצות הברית נוהגת להטיל וטו על רוב החלטות מועצת הביטחון בנושאים הקריטיים מבחינת ישראל על בסיס השותפות ביניהן, מדיניות המכונה דוקטרינת נגרופונטה. לעומת זאת המדינות האסלאמיות ובמיוחד מדינות ערב נחשבות לגורם העוין ביותר לישראל באו"ם והן היוזמות של מרבית ההחלטות האנטי-ישראליות המתקבלות בו.

בשנים 1961–2000 לא הייתה ישראל חברה באף קבוצה אזורית, בשל התנגדות המדינות האסלאמיות בקבוצה האזורית של אסיה לקבלתה. בשנת 2000 היא קיבלה חברות מוגבלת בקבוצת מערב אירופה ואחרות (WEOG). ב-1 בנובמבר 2005 אימצה העצרת הכללית של האו"ם בפעם הראשונה בהיסטוריה הצעת החלטה ביוזמה ובהובלה ישראלית. מדובר בהחלטה הקובעת יום זיכרון בינלאומי לשואה. ההחלטה אומצה ללא הצבעה, כולל בתמיכה של איראן. לאחריה אומצה בשנת 2007 על ידי העצרת החלטה נוספת המעודדת מדינות וארגונים לפתח טכנולוגיות חקלאיות לשם ביטחון המזון בעולם, ובשנת 2012 אימצה העצרת החלטה העוסקת ביזמות וחדשנות לפיתוח.

יחסי ישראל–לבנון

היחסים בין ישראל ללבנון מעולם לא התקיימו במישור הכלכלי או הדיפלומטי, אף שלבנון הייתה המדינה הראשונה בליגה הערבית שהסכימה לחתום על הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות עם ישראל בשנת 1949. לבנון לא השתתפה במלחמת ששת הימים ב-1967 או במלחמת יום כיפור באוקטובר 1973 באופן משמעותי, ועד שנות ה-70 המוקדמות היה גבול לבנון-ישראל הרגוע ביותר מבין שאר גבולותיה של ישראל עם מדינות ערב. קו הגבול בין ישראל ללבנון מכונה "הקו הכחול"ככלל, מרבית היחסים של ישראל עם לבנון נוהלו עם האוכלוסייה הנוצרית בלבנון, וכמעט שלא התקיימו יחסים כלשהם עם האוכלוסייה המוסלמית במדינה.

כביש 999

כביש 999 הוא כביש הנמצא כמעט לכל אורכו בשימוש בלעדי של צה"ל. הכביש הוא הצפוני בארץ והוא מתחיל בצומת שיאון ליד היישוב שניר והכפר ע'ג'ר, מקום בו הוא מתפצל מכביש 99 צפונה. לאחר כשני ק"מ מהצומת ניצב מחסום של צה"ל. לאחר המחסום פונה הכביש בכיוון כללי לצפון-מזרח, ומטפס בתלילות על הר דב ומקביל לקו הגבול הבינלאומי עם לבנון (הקו הכחול). הכביש עובר דרך אזור חוות שבעא תוך שהוא חולף במסלולו המפותל דרך חלקה הצפוני של שמורת החרמון. לאורך הכביש שוכנים מוצבי צה"ל, והוא מסתיים לאחר 29 ק"מ במחסום נוסף של צה"ל ברכבל התחתון של הר חרמון, מקום בו הוא נפגש עם כביש 98.

בסמוך לכביש נמצא הר הבתרים ובו אתר המזוהה עם מקום מעמד ברית בין הבתרים. מאזור הכביש תצפיות על כל דרום לבנון.

עד לנסיגת צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000 התאפשרה תנועה אזרחית בכביש בתיאום עם צה"ל, אולם לאחר הנסיגה, משמש הכביש רק לתנועה צבאית מאובטחת.

מאחר שכביש זה חשוף לצד הגבול הלבנוני, נפרץ ציר עוקף העולה להר דב בנתיב פנימי יותר, ומתחבר במעלה ההר לכביש הישן.

מבצע דין וחשבון

מבצע דין וחשבון היה מבצע צבאי בגבולה הצפוני של מדינת ישראל שנערך בין 25 ביולי 1993 ו-31 ביולי 1993, אשר החל לאחר הסלמה במצב הביטחון בגבול הצפון. המבצע זכה לכינוי מלחמת שבעת הימים בלבנון.

מטרת המבצע הייתה להוציא את אוכלוסיית יישובי הצפון ממעגל הלחימה, האמצעי היה ליצור פאניקה ותנועה של פליטים על ידי הפגזה ארטילרית מסביב כפרים ובתוכם, מתוך תקווה שתושביהם ילחצו על ממשלת לבנון לפעול נגד חזבאללה.

המבצע הופסק לאחר שבעה ימים, לאחר שהושגו הבנות בין ישראל לחזבאללה.

מבצע ענבי זעם

מבצע "עִנְבֵי זַעַם" (כשמו של ספר מאת ג'ון סטיינבק) הוא מבצע צבאי שביצע צה"ל בדרום לבנון בין ה-11 באפריל וה-27 באפריל 1996 בעקבות ירי רקטות של ארגון חזבאללה לכיוון יישובים בגבול הצפון.

סעד חדאד

סעד חדאד (בערבית: سعد حداد; 1938‏ - 14 בינואר 1984) היה איש צבא לבנוני ומייסדו של צבא לבנון החופשית שהפך ברבות הימים לצבא דרום לבנון.

עבאס מוסאווי

עבאס מוסאווי (בערבית: عباس الموسوي; 1952 - 16 בפברואר 1992) היה איש דת מוסלמי שיעי רב השפעה. מוסאווי היה מנהיג ארגון חזבאללה בשנים 1991–1992 עד שחוסל על ידי ישראל בשנת 1992.

מוסאווי נולד בכפר א-נבי שית' שבבקעת הלבנון, ולמד במדרשה אסלאמית בנג'ף שבעיראק. הוא הושפע עמוקות מן האידאולוגיה של האייתוללות הרדיקליים מוחמד באקר א-צדר ורוחאללה ח'ומייני. בשנת 1978 חזר ללבנון.

בשנת 1991 נבחר מוסאווי על ידי חזבאללה למזכיר הכללי של הארגון. הוא נחשב למתון, יחסית לחברים אחרים בארגון, והחליף את סובחי טופיילי, איש הקו הנוקשה. על אף מתינותו היחסית, עבאס מוסאווי כינה את ישראל "הסרטן של המזרח התיכון" והבטיח כי חזבאללה "ימחק כל זכר לישראל בפלסטין" ו"יגביר את פעילותו הצבאית, המדינית והעממית על מנת לפגוע בשיחות השלום".

פואד סניורה

פואד א-סניורה (בערבית: فؤاد السنيورة, תעתיק מדויק: פֻאָאד אלסניורה; נולד ב-14 באפריל 1943), ראש ממשלת לבנון בשנים 2005–2009.

פתחלנד

פתחלנד הוא כינוי ישראלי לשטח מאדמת לבנון אשר נשלט במשך כ-10 שנים על ידי ארגון הפת"ח ואחר כך הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). אין לשטח זה גבולות רשמיים, אך מדובר על האזור הדרום-מזרחי של לבנון (הבקאע), סמוך לגבול עם ישראל, בעיקר באזור החרמון.

הכינוי לאזור ניתן על ידי אלוף פיקוד הצפון הישראלי ב-1969, דוד אלעזר.

רמת הגולן

רמת הגולן (בערבית: هضبة الجولان - תעתיק: הצ'בת אלג'ולאן) היא אזור בצפון-מזרח מדינת ישראל. דיסציפלינות שונות מגדירות באופן שונה את גבולות השטח המוגדר כרמת הגולן:

כאזור גאולוגי וביוגאוגרפי, רמת הגולן היא רמה שטוחה השוכנת בין נהר הירמוך מדרום, הר החרמון מצפון, הכנרת ועמק החולה ממערב וחורן ממזרח. אף כי הגבול הגאוגרפי (בצד מזרח) אינו ברור, כיוון שמישורי הבזלת של הבשן נמשכים עד לעומק סוריה. שטח הרמה הוא כ-1,800 קילומטרים רבועים, מהם כ-1,200 קמ"ר בשליטת ישראל. ברמת הגולן נחלים רבים, המספקים כשליש ממי הכנרת. שלושת הבולטים שבהם מחלקים את רמת הגולן לשלושה חלקים - הצפוני (בין החרמון לנחל גילבון), המרכזי (בין נחל גילבון לנחל דליות), והדרומי (בין נחל דליות לירמוך).

כאזור גאופוליטי, רמת הגולן היא השטח שישראל כבשה מסוריה במלחמת ששת הימים, והוחל עליו החוק הישראלי ב-1981 בחקיקת חוק רמת הגולן.

שטח זה שייך מנהלית לנפת גולן ומונה 1,154 קמ"ר. הוא כולל כשני שלישים מרמת הגולן הגאולוגית, וכן את חלקו הישראלי של החרמון.

מרבית הקהילה הבינלאומית רואה ברמת הגולן שטח כבוש. בהחלטה 497 של מועצת הביטחון של האו"ם הוגדר סיפוח הרמה על ידי ישראל כמהלך בלתי חוקי, והחלטה זו אושרה גם על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות. ב-25 במרץ 2019 חתם דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית, על צו נשיאותי המכיר בריבונות ישראל על רמת הגולן. מדינות רבות הביעו התנגדות לצעד זה.

שבעת הכפרים

שבעת הכפרים הוא כינוי לשבעה כפרים מתואליים (שיעיים) בגליל העליון המרכזי והמערבי שננטשו ונכבשו במהלך במבצע חירם של צה"ל במלחמת העצמאות ויושביהם ברחו ללבנון. שבעת הכפרים הם (ממזרח למערב) אבל אל-קמח, הונין, נבי יושע, אל-מאלכיה, קדס, צאלחה, ותרביחא. רובם חרבו, ובמקומם הוקמו יישובים ישראליים.

למרות שהכפרים נמצאים מדרום לגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון דורשים גורמים שונים, ובראשם חזבאללה, להעבירם לשליטה לבנונית על סמך הסכמות אנגלו-צרפתיות לפני ואחרי המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה.

בהסכם סייקס-פיקו 1916, והסכמים מאוחרים יותר מ-1919 ו-1920 בין בריטניה לצרפת, שורטטו על מפות גבולות אזורי ההשפעה הבריטי בארץ ישראל והצרפתי בלבנון ובסוריה. על פי הקו ששורטט נכללו שבעת הכפרים השיעיים, כמו גם כפרים נוצריים וסוניים נוספים, בשטח המנדט הצרפתי בלבנון ותושביו נחשבו לבנונים. במפקד האוכלוסין שהתקיים בלבנון ב-1921, נפקדו תושבי שבעת הכפרים הלבנונים ואף קיבלו אזרחות לבנונית. בשנת 1924 יושבה המחלוקת בין הבריטים לצרפתים באמצעות הסכם ניוקומב-פולה, הסכם שקיבל את אישורו של חבר הלאומים, וכלל את הכפרים בשטח המנדט הבריטי, שהפך לימים לשטחה של מדינת ישראל והוא הקו המוכר כיום כגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון - קו כחול.

חזבאללה, כארגון טרור שיעי, אימץ את תושבי שבעת הכפרים השיעיים וזיכה אותם במעמד מיוחד. כחלק ממהלך זה הועבר בפרלמנט הלבנוני בשנת 1994 חוק המעניק אזרחות לבנונית מלאה לתושבי שבעת הכפרים, בניגוד לאחרים - המוגדרים פליטים פלסטינים שברובם לא זכו לאזרחות לבנונית ועל כן מוטלות עליהם הגבלות במסחר בנדל"ן ובתחומי עיסוק. סוגיית שבעת הכפרים מוזכרת בנאומי מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה, מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 ובתדירות גבוהה יותר מאז נסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 כעילה להמשך המאבק המזוין כנגד ישראל. סוגיה זו מוזכרת פעמים רבות בסמיכות לסוגיית חוות שבעא, על מנת להדגיש שהמחלוקת של חזבאללה עם מדינת ישראל לא מסתכמת רק בתא שטח זה.

תוכנית שבע הנקודות

תוכנית שבע הנקודות (או תוכנית סניורה) הייתה מתווה להפסקת אש מיידית שהציג ראש ממשלת לבנון פואד סניורה ב-26 ביולי 2006 בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה בוועידה בינלאומית שהתכנסה ברומא על מנת להביא לסיום הלחימה. התוכנית נדחתה על ידי ישראל ומדינות נוספות, אך תוכנה היוותה את הבסיס להחלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם שהתקבלה ב-12 באוגוסט באו"ם.

תחילה התנגד ארגון חזבאללה, בגיבויה של סוריה, לתוכנית ובמיוחד לסעיף הקורא לפירוק הארגון מנשקו בדרום לבנון, אולם בעקבות לחץ שהפעילו שרי החוץ הערביים בכינוס של הליגה הערבית בביירות ב-7 באוגוסט, הוכרז כי התוכנית נתמכת על ידי חזבאללה, ובתמורה יגבירו מדינות ערב את הלחץ באו"ם על מנת לשנות את נוסח ההצעה האמריקנית להפסקת-אש.

התוכנית קיבלה גם את תמיכתה של האיחוד האירופי, וצרפת הציגה טיוטה להפסק-אש המבוססת על התוכנית. בישראל סירבו לקבל את התוכנית ובמיוחד לסעיף הנוגע לאזור חוות שבעא. כמו כן דרשו ערבויות למימוש החלטה על הצבת כוח בינלאומי בטרם תיסוג משטחי דרום לבנון.

ב-12 באוגוסט קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 1701 שלה המבוססת על תוכניתו של סניורה לאחר שלדרישת ארצות הברית הוכנסו בו שינויים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.