חוה לצרוס-יפה

חַוָּה לָצָרוּס-יָפֶה (Lazarus-Yafeh;‏ 6 במאי 19301998) הייתה פרופסור לדת האסלאם במכון ללימודי אסיה ואפריקה שבאוניברסיטה העברית, כלת פרס ישראל להיסטוריה לשנת תשנ"ג-1993.

Hava Lazarus Yafeh
חוה לצרוס יפה (1968)

חייה ופועלה

חוה לצרוס נולדה בוויסבאדן שבגרמניה, אביה היה הרב ד"ר פנחס לצרוס. היא למדה בבית הספר הריאלי בחיפה. סיימה את לימודיה במכללה למורים בחיפה ב-1950, תואר ראשון ב-1953 ותואר שני ב-1958 (תשי"ח), עם תזה בנושא: "טעמי המצוות הפולחניות לפי "אחיא עלום אלדין" לאבו חאמד מחמד אלגזאלי", אותה עשתה באוניברסיטה העברית. נושא עבודת הדוקטור שלה, שאותה הגישה בשנת תשכ"ה[1] (בהצטיינות יתרה) באוניברסיטה העברית, בהנחיית פרופ' דוד צבי בנעט ופרופ' מאיר פלסנר, היה "אופיים הספרותי של כתבי אלגזאלי; מחקרים בלשונו של אלגזאלי". זכתה בתואר דוקטור לשם כבוד מטעם ההיברו יוניון קולג'.

הייתה נשואה למחנך עמנואל יפה. הלכה לעולמה בירושלים.

מחקריה

תיאור מחקריה

במחקריה השונים התמקדה חוה לצרוס-יפה בשאלות יסוד ואישים מרכזיים בתולדות האסלאם, תוך ניסיון להאיר אותם באור חדש. היא עסקה בהשוואה בין דת האסלאם לדת היהודית והנוצרית ולאינטראקציה שהתרחשה ביניהן. הרבתה לחקור את המסורות הדתיות, ההלכתיות והפוליטיות של האסלאם. היא שילבה במחקריה ניתוח פילולוגי מעמיק.

חקרה שנים רבות את האיש עליו נסובו עבודות המאסטר והדוקטורט שלה, הוא אבו חאמד מוחמד אלגזאלי, שהיה מיסטיקן ואיש הלכה מוסלמי ומחקריה עליו מהווים מסד וטפחות להבנת אישיותו והשפעתו הן על התרבות המוסלמית והן על התרבות היהודית.

עולמות שזורים : ביקורת המקרא המוסלמית בימי הביניים

ספרה זה של חוה לצרוס-יפה, שראה אור בשנת 1992 בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון, תורגם לעברית ויצא לאור בשנת 1998, בהוצאת מוסד ביאליק. הספר עוסק ביחס המוסלמים בימי הביניים למקרא ובאיזו מידה הם הכירו אותו.

בפרק הראשון פורטת לצרוס-יפה את המקורות העומדים בבסיס מחקרה. מחד המקרא ומאידך הספרות הפולמוסית המקראית המתייחסת אל ספרות הקודש והדת היהודית. היא דנה ביחס הדו-ערכי של האסלאם למקרא ולכתבים שבאו אחריו (תוראה). מצד אחד - היחס לתנ"ך כספר קדוש ומן הצד השני - הניסיון למצוא בתנ"ך אימות לכתוב בקוראן. מראשית האסלאם ועד ימינו האשימו הוגים אסלאמיים את היהודים בזיוף מגמתי של המקרא על מנת לשרש מהמקרא את דמותו של מוחמד וניצחון האסלאם על המקרא. זיוף זה הם מייחסים לעזרא הסופר. בפרק השני מוצגות שתי טענות מרכזיות: הנסח - בטלותה של תורת ישראל. זאת על פי פסוק מהקוראן הגורס שפסוקים מאוחרים בזמן מבטלים את תוקפם של פסוקים מוקדמים יותר בזמן. הטענה השנייה היא שמשום גלותו ונדודיו של עם ישראל נשתבשה מסירת הטקסט המקראי. בפרק הרביעי מובאת הטענה השלישית בדבר ניסיונם של מלומדים מוסלמים להוסיף מתוך אותם פסוקים מקראיים - שלדבריהם לא שובשו ולא זויפו - את העדויות למוחמד והאסלאם. מהרגע שנפרץ הסכר החלו להטיל דופי בספרים שהאסלאם רואה בהם כתבים אלוהיים. כתות שיעיות מסוימות הפנו טענות אלה כלפי הרוב הסוני והציגו את הקוראן כספר שחלקים ממנו זויפו או הושמטו על מנת לנשל את צאצאי מוחמד שמהם צמחה השיעה. הזרם האסמעילי פיתח את עקרון הנסח למתודה, מזרם זה הסתעפה הדת הדרוזית שערערו על האמונה שדבר אלוהים ניתן למוחמד כאמת סופית.

אלטברי, אלת'עלבי, אבן אלאת'יר ואבן כת'יר ראו את דמותו של עזרא הסופר באור חיובי. הפילוסוף הנאו-פלאטוני פורפיריוס, הכתבים הנוצרים, שומרונים וקראיים מתחו ביקורת על עזרא כמי ששיבש את הטקסט המקראי. הפרק הרביעי עוסק בשינוי שחל באסלאם החל מאבן חזם אל-אנדלוסי שהתבטא ביחס שלילי כלפי עזרא כמי שזייף את המקרא, שמביא טענות על השמטת פסוקים מקראיים מן הטקסט בהם נרמז על מוחמד והאסלאם. בפרק החמישי דנה לצרוס-יפה האם עמד לרשותם של הוגים מוסלמיים מימי הביניים תרגום מלא של המקרא שסייע להם בהיכרות ישירה איתו. אם כי היו ציטוטים מן המקרא כבר מהמאה התשיעית, הרי שהכרה ישירה של תרגום מלא של המקרא ניתן למצוא אצל ברהאן אלדין אבראהים בן עמר משנת 1480, שהיה הראשון שנעזר בתרגום כזה. בפרק המסיים מוצאת לצרוס-יפה דמיון בין ביקורת המקרא לבין שלוש חטיבות ספרותיות שונות: 1. הספרות הגנוסטית, פגאנית ושומרונית שקדמה למקרא. 2. ספרות הפולמוס המוסלמית בת ימי הביניים, שהוגיה המרכזיים הם אבן חזם ואלסמואל אלמע'רבי. 3. ספרות ביקורת המקרא שהתפתחה באירופה החל מהמאה ה-19. באמצעות שלשלת מסירה זו הייתה יכולה לעבור ביקורת מהעת העתיקה, דרך מוסלמים שחיו בימי הביניים ועד אל ביקורת המקרא של העת החדשה. אבן חזם מזכיר את התפילות בבית הכנסת שבאו במקום הקרבת הקורבנות בבית המקדש. אלסמואל אלמערבי כותב כי עזרא היה כהן משבט לוי ובא להטיל דופי בבית דוד ולנשלו מכס המלוכה ובשל כך הכניס בזדון סיפורי זימה למקרא על לוט ובנותיו ועל מעשה יהודה ותמר. כאשר בימי הבית השני היה השלטון בידי כהנים מבית אהרן ולא מבית דוד. לצרוס-יפה סבורה כי דברי פולמוס אלה הגיעו גם ליהודים כמו אבן עזרא, שפינוזה, משה הספרדי, והנזיר הדומיניקני ריימונד מרטין.

כתב עת וספר לזכרה

ספרים שכתבה

  • הפודה מן התעייה והטעות והמוביל אל בעל העוז והמלכות /. ‬תל אביב : הוצאת דביר, תשכ"ה.
  • Studies in al-Ghazzali / by Hava Lazarus-Yafeh; Leiden, The Netherlands : E. J. Brill, 1981.
  • Some religious aspects of Islam : a collection of articles / by Hava Lazarus-Yafeh; Leiden, The Netherlands : E. J. Brill, 1981.
  • עוד שיחות על דת האסלאם / חוה לצרוס-יפה ; (עורכת הספר - רחל שיחור). תל אביב : ‬משרד הביטחון-ההוצאה לאור, ‬אוניברסיטה משודרת, תשמ"ו 1985.
  • Intertwined worlds : medieval Islam and Bible criticism / Hava Lazarus-Yafeh; Princeton, N.J. : Princeton University Press, 1992.
  • עולמות שזורים : ביקורת המקרא המוסלמית בימי הביניים / חוה לצרוס-יפה ; תרגום מאנגלית אביגדור שנאן. ‬ירושלים : מוסד ביאליק, 1998.
  • אסלאם-יהדות - יהדות-אסלאם / חוה לצרוס-יפה ; ערך: מיכאל וינטר.‫ תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשס"ג, 2003

ספרים בעריכתה

  • פרקים בתולדות הערבים והאסלאם / בעריכת חוה לצרוס-יפה. תל אביב: רשפים, תשכ"ז.
  • סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות : היהודים בקרב שכניהם המוסלמים / עורכת: חוה לצרוס-יפה; ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשנ"ו-‬1996.

לקריאה נוספת

  • אבנר גלעדי, "חוה לצרוס-יפה: דברים לזכרה", המזרח החדש מב (תשסא 2002), עמ' 4-3.
  • איתן קולברג, "פרופ' חוה לצרוס-יפה ז"ל: מחקריה בתחום האסלאם - דברים לזכרה (12.11.1998)", המזרח החדש מב (תשסא 2002), עמ' 8-5.
  • מאיר בר-אשר, "(על) חוה לצרוס-יפה, 'עולמות שזורים : ביקורת המקרא המוסלמית בימי הביניים' (תשנט)", ‫ המזרח החדש מב (תשסא 2002) 270-265.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רשימת מקבלי התארים, דבר, 23 ביוני 1966
1993 במדע

ערך מורחב – 1993

אבנר גלעדי

אבנר גלעדי (נולד ב-1947), הוא פרופסור מן המניין (אמריטוס) בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה.

אברהם הטל

אברהם (רוֹבֶּר) הטל (בצרפתית: Robert Attal;‏ 1927 פריז – 25 בפברואר 2011 ירושלים) היה ביבליוגרף, ספרן ואספן של ספרות יהודי תוניסיה.

אל-אמין

אל-אמין (מילולית: הנאמן), אבו עבדאללה מוחמד בן הארון א-רשיד (בערבית: الامين ابو عبد الله محمد بن هارون الرشيد), נולד בשנת 787, ירש את אביו הארון א-רשיד ב-809 והיה הח'ליף העבאסי עד למותו בשנת 813.

אל-ע'זאלי

אבו חאמד מוחמד בן מוחמד אל-ע'זאלי (בערבית: أبو حامد محمد بن محمد الغزالي;‏ 1111-1058), המוזכר בטקסטים עבריים של ימי הביניים בשם "אלגזאלי", היה פילוסוף ומתקן דת מוסלמי, מחשובי התאולוגים המוסלמים. נולד בעיר טוס שבחבל ח'וראסאן במזרח פרס, בקרבת העיר משהד. במשך השנים הפך אל-ע'זאלי לפוסק הלכתי חשוב מטעם האורתודוקסיה הסונית. נודע בהשפעתו על התאולוגיה המוסלמית ועל הגישור בין התפיסות והתנועות המיסטיות באסלאם לתפיסות ההלכתיות.

אנטישמיות מוסלמית

אנטישמיות מוסלמית היא כינוי לתפיסות ופעילויות אנטישמיות של מוסלמים, שלעיתים אף נובעת מפרשנותם את האסלאם.

אסלאם

אִסְלַאם (בערבית: إِسْلاَم, להאזנה (מידע • עזרה), בעברית: השלמה, התמסרות) הוא דת מונותאיסטית אברהמית שמהותה כניעה מלאה לאל אללה והקפדה על סונת מוחמד, כלומר, משנתו של מוחמד בן עבדאללה, הנחשב בקרב כלל המוסלמים כנביא החשוב והאחרון אי פעם ("חותם הנביאים").

הדת מבוססת על סונת מוחמד כפי שהיא מתועדת בכל ספרי החדית' הנחשבים לאמינים (צחיח, صَحِيْح) כולל בספרות הסירה (سيرة رسول الله), וכן גם על ספר הקוראן (القـُرْآن), אשר לפי המוסלמים, ניתן על ידי אַלְלַּה, באמצעות המלאך ג'יבריל, פסוקים פסוקים, במשך כ-23 שנים, אל מוחמד אשר הכתיב אותם למאמיניו.

ספרי החדית' והסירה, הם המקורות המדגימים למוסלמי איך לחיות ואיך לפרש את הקוראן, הנחשב לפי המוסלמים לדברו הישיר של האלוהים. מרבית הזרמים באסלאם מתייחסים לחדית'ים, המתעדים את חייו, מעשיו ואמירותיו של מוחמד, ככלי מרכזי לפירוש הקוראן, וכבסיס נוסף לפסיקת הלכה אסלאמית (שריעה).

הדת החלה להתפתח במאה השביעית בחצי האי ערב תחת הנהגתו של מוחמד כדת סינקרטיסטית המשלבת אמונות שונות מן היהדות, הנצרות, מסורות ערביות קדם אסלאמיות ועוד.

בדת האסלאם שלוש חטיבות זרמים עיקריות: הסונים (הנחשבים לאורתודוקסיה של האסלאם), השיעים, והחַ'וַארֶג'. רובם הגדול של המוסלמים הם סונים, ומיעוטם שיעים, ח'ארג'ים, או בני זרמים אחרים העומדים בפני עצמם. בעוד שהאסלאם הסוני כמעט ואינו מחולק לזרמים מובחנים, הזרם השיעי והח'אריג'י, לאורך ההיסטוריה התחלקו כל אחד למספר זרמים עצמאיים הנבדלים במידה משמעותית בתפיסותיהם הדתיות הן מהאסלאם הסוני והן אחד מהשני, כך שלכל זרם פרשנויות קוראן, פסקי הלכה, ולעיתים אף מסורות הייחודיים לו מאד.

מספרם הכולל של המוסלמים מוערך על פי אומדנים שונים ב-1.4, 1.6 מיליארד, ועל פי המחקר הכי עדכני, מספרם הכולל של המוסלמים הוא כ-1.8 מיליארד ובכך הם מהווים את הקהילה הדתית השנייה בגודלה בעולם. מרבית המוסלמים חיים במזרח התיכון, בצפון אפריקה, דרום אסיה ודרום-מזרח אסיה. רק כ־20 אחוזים מהם חיים בארצות ערב.

מכון המחקר פו מצביע על כך שקצב הגידול של האסלאם גבוה משמעותית מדתות אחרות. הן במדינות אסלאמיות והן באוכלוסיות אסלאמיות בתוך מדינות בעלות רוב נוצרי או אחר.

ארפכשד

אַרְפַּכְשָׁד, הוא דמות בתנ"ך, בנו השלישי של שם בן נח, על פי ספר בראשית, פרק י', פסוק כ"ב וספר דברי הימים א', פרק א', פסוק י"ז. על פי ספר היובלים הוא מקורו של עם הכשדים. גם נפתלי הרץ טור-סיני מזהה אותו כאב האפונימי של עם זה.

שמות אחיו על פי פרק י': עילם, אשור, לוד וארם. על פי דברי הימים א', היו לו עוד 4 אחים: עוץ, חול, גתר ומשך. אולם על פי בראשית, 4 האחרונים היו בני ארם, אחיו של ארפכשד. בנו של ארפכשד היה שלח וע"פ תרגום השבעים וכן ספר היובליםקינן או קינם.

ארפכשד נולד שנתיים לאחר המבול (א'תרנ"ח לבריאת העולם (2103 לפנה"ס), על פי הכרונולוגיה המסורתית) וחי 438 שנים. את שֶלַח ילד בגיל 35. יוסף בן מתיתיהו מציין כי ארפכשד נולד שתים עשרה שנה לאחר המבול.השם ארפכשד מוזכר גם בספר יהודית (פרק א') כשמו של מלך מדי שנבוכדנצר ניצח. בקוראן, הוא קרוי בשם "ארפכשו".

ד'ימי

דִ'ימִי (ערבית: ذمي, תעתיק מדויק: דִ'מִּי, רבים: أهل الذمة, תעתיק מדויק: אַהְל אלדִ'מָּה) הוא הכינוי לנתין לא מוסלמי של מדינה הנשלטת על פי חוקי האסלאם, השריעה. המעמד של "דימי", או "בן-חסות", כפי שנהוג לתרגמו, ניתן לבני הדתות המונותאיסטיות (בעיקר "עמי הספר", נוצרים ויהודים וכן בני הדת הזורואסטרית).

המילה ذِمَّة בערבית פירושה -

חָסוּת, הֲגָנָה שֶמַעֲנִיק הָאִסְלַאם ל-أَهْل الذِّمَّةِ

הִתְחַיְבוּת, עֲרֵבוּת

אַחֲרָיוּת

מַצְפּוּן

הארון א-רשיד

הארון א-רשיד (בערבית: هَارُون الرَشِيد, 763–809) היה הח'ליפה העבאסי החמישי (לפניו שלט אחיו אל-האדי, ואחריו שלט בנו אל-אמין). תקופת שלטונו (786–809) נחשבת לעידן של שגשוג בשדות התרבות, המדע והדת באימפריה המוסלמית. מוזיקה, ספרות ואמנות פרחו תחתיו, וכל זה זיכה את תקופתו בכינוי 'תור הזהב העבאסי'.

חייו וחיי החצר שלו נתנו השראה לסיפורים, חלקם בדיוניים. הרבה מסיפורי אלף לילה ולילה מגוללים את מעשיו. על פי אחד הסיפורים המפורסמים, היה הח'ליפה יוצא מארמונו בבגדים פשוטים בבקשו לשמוע את הנעשה ברחוב ולהקשיב לרחשי העם – סיפור הנותן השראה לשליטים מוסלמים רבים עד עצם היום הזה.

את רוב כוחו כינס א-רשיד סביב הברמכים, אשר ריכזו את כוחם בבגדאד. הם היו משרתי הארמון, ותפקידם המקורי היה לגייס מיסים והכנסות למדינה. החלטותיו של א-רשיד הושפעו ממשפחתו ובעיקר מאמו. לאחר מותה, הושפע מזוביידה – אחת מנשותיו, מהמשפחה העבאסית. הוא בחר בבנהּ, אל-אמין, ליורשו.

תקופת שלטונו נחשבת בדרך כלל לשיא בשושלת בית עבאס, אם כי כבר בזמנו החלו הסימנים הראשונים לשקיעתה. במערב, צפון אפריקה וספרד, נעשו כמעט עצמאיות תחת שלטון אמירים משלהן, שהכירו בסמכות העבאסים הכרה סמלית בלבד. במזרח התפורר שלטונו של א-רשיד על האיראנים. המחקר המודרני גורס כי תפיסת תקופת שלטונו של א-רשיד כתור הזהב נובעת בחלקה מן המאורעות הקשים שאירעו בעשורים שלאחר מותו, והובילו להיצרבו בתודעה כח'ליף האחרון שהחזיק בשליטה בפועל על כלל ארצות האסלאם.

שש שנים לפני שנפטר, בעלותו לרגל למכה, ביקש להסדיר את שאלת הירושה שלו והכריז על בנו הבכור כעל יורשו. עוד קבע שבנו הצעיר ישלוט על מחוז מרו, בירת ח'וראסאן, וכי תהיה לו שם אוטונומיה. ואולם לאחר מותו הדבר לא יצא לפועל, מה שהביא למלחמת האחים (פיתנה) בין בנו הבכור אל-אמין והצעיר אל-מאמון, ובסופו של דבר להתפוררות השלטון המרכזי של האימפריה העבאסית.

בשנת 807 גזר על כל היהודים במעמד ד'ימי לחבוש כובע מיוחד שנועד להבדילם מהאוכלוסייה המוסלמית.

על שמו נקראו רחובות בירושלים ובחיפה. בהיותו גיבור תרבות, הוא מופיע ביצירות רבות ובהן "סיפורי ערביה", "אלף לילה ולילה" והפואמה האוטוביוגרפית שחיבר המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס, המתנה של הארון א-ראשיד, משנת 1923.

השושלת האיובית

השושלת האיובית (בערבית: أيوبيون) הייתה משפחת שליטים מוסלמים ממוצא כורדי. בני המשפחה היו פעילים במאה ה-12 וה-13 ובשיא כוחה שלטה על מצרים, סוריה, צפון עיראק, חלקים מארץ ישראל, ערב הסעודית ותימן. מייסד השושלת הוא אַיוב ואִילו נציגה המפורסם ביותר הוא צלאח א-דין, נכדו של איוב.

האימפריה האיובית, אותה הקים צלאח א-דין, התקיימה במרבית שנותיה כקונפדרציה של נסיכויות מקומיות שבראשן עמדו שליטים איובים. לכל השליטים המקומיים הייתה אוטונמיה שלטונית מסוימת בתחומם, והם נשבעו אמונים לסולטאן המרכזי שישב במצרים, אשר היה לרוב השליט המבוגר מבני השושלת. התערבות של הסולטאן בענייני הפנים של הנסיכויות המקומיות הייתה אחד מהגורמים לפריצתם של מאבקי הפנים הרבים בימי השושלת.

חמשת עמודי האסלאם

חמשת עמודי האסלאם (בערבית: أركان الإسلام الخمسة – ארכאן אל-אסלאם אל-ח'מסה) הם חמש מצוות מרכזיות שהמוסלמים חייבים בשמירה עליהן. חמש המצוות האלה הן העיקריות שבמצוות האסלאם הסוני. האסלאם השיעי מקבל על עצמו שמונה מצוות עשה אשר חופפות כמעט לחלוטין לחמשת עמודי האסלאם הסוני. התריסריים מחזיקים בחמש אמונות מרכזיות.

רעיון חמשת העמודים לקוח מהחדית'. הקוראן גופו אינו מזכיר את הרעיון כלל, אך ניתן למצוא בו הפניות רבות לריטואלים הקשורים בהם.

יפה

האם התכוונתם ל...

לזרוס (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

עומר השני

עומר בן עבד אל- עזיז (בערבית: عمر بن عبد العزيز), המכונה גם עומר השני, היה הח'ליף השמיני משושלת בית אומיה והח'ליף השנים עשר באסלאם הסוני בכלל. על אף שמשל פחות משלוש שנים, עומר נחשב במסורת האסלאמית כח'ליף טוב מאד ביחס לשאר ח'ליפי בית אומיה- ובכלל, ויש שאף החשיבו אותו כשווה במעלתו לארבעת הח'ליפים ישרי הדרך (אלח'לפאא' אלראשדון – הח'ליפים הראשונים אחרי הנביא מחמד, שנחשבו לצדיקים במיוחד).

פנחס לצרוס

פאול (פנחס) לצרוס (בגרמנית: Paul Pinchas Lazarus;‏ 30 באוקטובר 1888, האמבורן, הקיסרות הגרמנית – 1 בינואר 1951, חיפה) היה רב גרמני שפעל בין השנים 1918 עד 1938 בוויסבאדן.

צלאה

הצלאה (בערבית: الصلاة, תרגום: "תפילה"; הגייה מקורבת בעברית: סָלָא) היא אחד מחמשת עמודי האסלאם.

התפילה והצדקה לרוב מגיעות יחד. במכתבים אשר כתב מוחמד לשבטים השונים ניכר כי שתי מצוות אלו הן חלק אינטגרלי מן ההתאסלמות.

התפילה אמנם מוזכרת בקוראן אך לא כמצוות יסוד (כמו יתר המצוות). עם זאת, המצווה נחשבת לעליונה במעלה וכמצווה יסודית אשר על כל מוסלמי וכל מתאסלם לקבל על עצמו.

רכעה

רַכְּעַה (בערבית: ركعه, ברבים: רכעאת ركعات) היא יחידת הבסיס של התפילה (צלאה) המוסלמית. הרכעה כוללת רצף של פעולות בלתי-משתנות, כאשר בכל תפילה מתבצעות מספר רכעות לפי הקבוע בשריעה. לצד רכעות החובה, ניתן להוסיף מספר רכעות רשות. מקור המילה בכריעה, הפעולה המרכזית המתבצעת במהלך הרכעה.

לפני התפילה המוסלמית, עוברים תהליך של טהרה ("ודוא"). לאחריה עומדים בכיוון התפילה (קיבלה) ומכריזים על נכונות לקיים את מצוות אללה ("ניה") על ידי קריאת "אללה אכבר". אז נכנסים למצב של "אחראם" - קדושה החלה על המתפלל עד לסיום תפילתו. אחרי הכניסה למצב "אחראם", מתחילים ברצף הרכעות.

תנאי עומר

תנאי עומר (או חוזה עומר, בערבית: شروط عمر או عهد عم או عقد عمر) וכן חוקי עומר הוא טקסט קנוני מוסלמי המנוסח כמכתב שמיוחס לח'ליף עומר השני (יש חוקרים הסוברים שהייחוס הוא לח'ליף הראשידון עומר) ובו נקבעו חוקים שונים לגבי תושבים שאינם מוסלמים (נוצרים, זורואסטראים, יהודים, שומרונים ואף פגאנים), אשר היו תחת שלטונה של האימפריה המוסלמית. המסמך נועד להסדיר את מעמדם את מערכת קשרי הגומלין בין המוסלמים לבין אלו שאינם מוסלמים (בני חסות -أهل الذمة). להסכם יש מספר גרסאות השונות זו מזו הן במבנה והן בתוכן (בתנאים). ההסכם מכיל רשימה של התרים ומגבלות החלים על שאינם מוסלמים. לאלו שאינם מוסלמים מוענק ביטחון לגופם, בני משפחותיהם ורכושם, למרות שהם לא נהנו מאותן זכויות כמו המוסלמים.

הטקסט מופיע כמכתב מאת עומר אל נוצרי פלוני מעיר פלונית ומנוסח ככתב חסות המותנה בכך שהנוצרים יקיימו את התקנות המוזכרות במכתב.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.