חוה

חַוָּה, היא האישה והאם הראשונה לפי ספר בראשית. מסופר עליה כי נבראה בצלם אלוהים.[1] חוה היא אשת אדם הראשון ואמם של קין, הבל ושת, ובנים ובנות אשר שמם לא ידוע.[2] שמה מופיע לראשונה בספר בראשית, פרק ג', פסוק כ'. השם חַוָּה מופיע פעמיים במקרא. חוה היא האם היחידה בתנ"ך שניתן לה הסבר לשם.

But435.1.1r.wc.300
לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.
ציור מעשה ידי ויליאם בלייק מוצג במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק

חוה בסיפורי הבריאה

לסיפור בריאת אדם וחוה שתי גרסאות. לפי המסופר בבראשית א', אדם וחוה נבראו ביום השישי בצלם אלוהים. על-פי סיפור הבריאה השני, אלוהים ברא את האדם, הניחו בגן עדן. תחילה אלוהים ברא את בעלי החיים והביאם אל האדם, אך הוא לא מצא בהן "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". לכן יצר אלוהים את האישה מצלעו כדי להפיג את בדידותו: "לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ"[3] הכתוב במקרא אינו מציין מי מהברואים נברא ראשון, אדם או חוה. בניגוד לסיפור בריאת האדם בבראשית א', בריאת האדם בבראשית ב' נמסרת באריכות, האדם נוצר מן העפר ואילו האישה נוצרת מצלעו.

כמה ממדרשי האגדה מפרשים את הכתוב "זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם"[1] כי האדם נברא דו-פרצופין.[4] במקור אחר נכתב:"אמר רבי ירמיה בן אלעזר, בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון אנדרוגינוס בראו, הדא הוא דכתיב 'זכר ונקבה בראם' ".[5]

הגאון מווילנה רואה במצב הפיזי בסיפור הבריאה הראשון, של אדם וחוה בבראשית א', יחסים של ניכור. החסידות קוראת למצב הבריאה השני בו נוצרה חוה מצלעו של אדם: 'פנים אל פנים'. רבי מנחם נחום מצ'רנוביל, כתב כי: "בחינת זיווג פנים בפנים נקרא: התכללות" ובכך רומז לאירוע הכלולות.[6]

סיפור הבריאה הראשון

Monreale creation Eva
בריאת חוה, פסיפס ביזנטי בקתדרלת מונריאלה, המאה ה-12

בסיפור בריאתה הראשון של האישה, אדם וחוה הם שווים, שניהם נבראים בצלם האלוהים וגם לחוה בסיפור זה ניתנה הזכות לשלוט.[7] המחבר המקראי מציג את הופעתה הראשונה של האישה בסיפור בריאת האדם. היא אינה מכונה בשמה ואדם הוא השם, שניתן על ידי האל גם לזכר וגם לנקבה.[1] לפי משה דוד קאסוטו ואחרים זהו שמם הקיבוצי של אדם וחוה.[8] הזכר והנקבה, נבראו יחד בצלמו של האל ועל שניהם הוטלה השליטה בטבע ומצוות פרו ורבו.

סיפור הבריאה השני

סיפור הבריאה השני בבראשית ב', שונה מבחינת תוכנו מהסיפור הראשון המופיע בבראשית א'. השוני בא לידי ביטוי ביחס בין אדם לאישה, ומוצגים בו תפקידיה כמו גם תפקידיו של אדם. בסיפור השני, המופיע בבראשית ב', בהמשך לבריאת האדם מתוארת בריאתה של האישה, שראשיתה במחשבת האל ומעשה ידיו והיא נבראת מצלעו של אדם.[9] מטרת יצירת האישה על פי פסוקים אלו היא הפגת בדידותו של אדם. החיות אינן מספקות מענה לבדידותו של אדם, ולכן בורא האל את האישה, שנבראת מצלעו של אדם. רבינו בחיי מעיר כי האישה "נבראת בגן עדן כי שם נלקחה מצלעות האדם ועצם מעצמיו, והאדם שהונח בגן עדן נברא חוץ לגן"[10]

במילים "עזר כנגדו" סוברים פרשנים כי אלוהים ברא את האישה לאחר שניסה להעביר לפני אדם חיות רבות כדי שיהיו לו עזר כנגדו. לדעת קאסוטו, פירוש זה אינו מתיישב עם מושג האלוהות בסיפור הבריאה.[11] אלוהים יוצר בידיו את האישה. העצם נלקחה מאדם. את בשרו החשוף של האדם סגר. השורש ב-נ-ה מופיע בספרות המסופטמית ופירושו יצירת בני אנוש על ידי האלילים.[12] המשך הסיפור מספר בתוצאת בריאת האישה: "עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".[13] יש הרואים בפסוק זה הד לתפישה מטריאכלית שדוגלת בשלטון האישה בבית המשפחה. אך אחד מעונשי האישה בעקבות חטאה בגן עדן, בבראשית ג', ט"ז: "וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ." מבטל תפישה זו על פי קאסוטו ואחרים.[14]

מדרש תנחומא עונה על השאלה מדוע נבראה האישה מצלעו של אדם: " בא וראה כשבקש הקב"ה לברוא את חוה היה מחשב מאיזה מקום לבראותה אמר אם אברא אותה מן הראש תהיה רוחה גסה, מן העין תהיה סקרנית, מן הפה תהיה פטפטנית, מן האזן תהיה צייתנית, מן הידיים תהיה גונבת, מן הרגלים תהיה פדרנית, מה עשה הקב"ה בראה מן הצלע ממקום צנוע כדי שתהיה צנועה יושבת בבית שנאמר ויקח אחת מצלעותיו (בראשית ב'), ואעפ"כ לא יצאו ידיהן מאלו המומין, לא בראה מן הראש שלא תהא רוחה גסה, עמדו בנות ציון והייתה רוחן גסה שנאמר ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון וגו' (ישעיה ג'), לא בראה מן העין שלא תהא סקרנית עמדה חוה והייתה סקרנית שנאמר (בראשית ג') ותרא האשה כי טוב העץ וגו'"[15]

מדרש שמה

שמה של חוה מופיע פעמיים במקרא[16] בשאר הפעמים מכנה הכתוב את חוה בכינוי אִשָּׁה. לשני כינויים אלה מציע הכתוב מדרש שם. את שניהם העניק לה אדם.[17]

מדרש השם "אשה"

שמה הראשון מוענק לחוה בבראשית פרק ב' כשם התואר "אישה": "וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת."[18] חז"ל מבקשים להוכיח באטימולוגיה זו שהעולם נברא בלשון הקודש " לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת - מכאן שניתנה התורה בלשון הקודש. רבי פנחס ורבי חילקיה בשם רבי סימון אמרי: 'כשם שניתנה תורה בלשון הקודש כך נברא העולם בלשון הקודש'[19] רש"י פירש 'חוה - נופל על לשון חיה, שמחיה את ולדותיה'.

מדרש שם זה הוא אטימולוגיה עממית, הנשען על הדמיון הצלילי בין המילים אִיש ואִשָּה. אין קשר אטימולוגי בין שתי המילים.[20]

מדרש השם "חוה"

בפעם השנייה מעניק אדם לאישה את השם חוה והכתוב מסביר אותו כך: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי.",[21] וכך שמה מבטא חיים.

השם חוה קרוב למילה 'חיויא' מארמית, שפירושה נחש. דמיון השמות מופיע כמוטיב חוזר במדרשי חז"ל ואצל פרשני ימי הביניים,[22] וכך דרשו חז"ל: "ניתנה לו לחיותו ומייעצתו כחיוויא (כנחש).... ורבי חיא אמר: חִיוָא חִוְיָך חִיוָא דְאָדָם (הנחש נחשך (הישיאך עצה) ואת נחש לאדם".[23] במדרש זה מובעת תרעומת על האישה בעקבות חטא עץ הדעת, על כי שינתה את ייעודה ממדרש-שמה המקורי, למדרש-שם מעוות.

מדרש שם אחר, דורש את השם חוה, כמו חיווי - דיבור. באחת ממדרשי חז"ל נאמר: "דבר אחר - חוה-חיוה, (הגיד) לה האדם הראשון כמה דורות איבדה".[23] על משקל מדרש-שם זה, נאמר במדרש רבינו בחיי: "על דרך הפשט, מלת "חוה" פירושה מדברת... והיה זה מחכמתו הגדולה בקריאת השמות, וקראה כן כי כן הבין בטבעה שהיא דברנית, ומכאן ראוי להיות כל הנשים דברניות".

יש הסוברים כי גזרון המילה חוה אינו ארמי במקורו אלא כנעני ופירושה במקור חיי.[24]

בתנך חווה נאמר על חווה שהיא "אם כל חי"ובאופן מסורתי נהוג היה לפרש את שמה כגזרון המילה הערבית חַ'-יָּה - حيا פירוש: 1)לברך (לשלום),להגיע; 2ׂׂ)להשאר בחיים, לשרוד.

המילה חַ'-יָּה -חי ניתנת להשוואה עם המילה האוגריתית (hyy/hwy : חָי-וִו ; חַ'-וִו) ופרושה- לחיות [1] ,אנשי דת וחוקרים מצאו קשר לשוני בין המילה הארמית חויאי למילה הערבית ח'-יה.

באסטלה פונית מתוארת חוו'ת כאשה נכבדה, וכ-"האלה חוו'ת-מלכה".[2]

היו חוקרים שזהו את המילה חוו'ת (hwt) המופיעה באותה כתובת פונית לאלה החיתית/חורית - חבת זוגתו של אל הסער החורי תשוב.

בספר חנוך ב', נכתב מדרש שמה כך: "ואקח ממנו צלע בשנתו ואברא לו אשה: למען יבוא לו המות על ידי האשה ... ואקרא את שמה חוה, אם האדמה והחיים". בספר חנוך ב', האל הוא הנותן לה את שמה. אלוהים בורא את האדם ועליו מוטל לתת שמות לחי ולצומח. נתינת השם נותנת לאדם את היכולת לשלוט. כשם שהוא מכנה בשמות את החי והצומח כך הוא נותן לאישה שם המבטא את יצירת האישה מהאדם.[25]

החטא בגן עדן

Paul Gauguin- Eve - Don't Listen to the Liar
חוה. ציור מעשה ידי פול גוגן משנת 1889

לפי המסופר בספר בראשית, פרק ב', פסוק ט"ז מצווה אלוהים על אדם לא לאכול מפרי עץ הדעת וזאת לפני בריאת האישה. הסיפור בספר בראשית, פרק ג' מספר כי הנחש פנה אל האישה. האישה עונה לנחש בלשון רבים. לאחר שחוה טועמת מהפרי היא נותנת לאדם לטעום. המקרא אינו מספר על דו-שיח שהתקיים ביניהם. אדם וחוה מגורשים מגן עדן כי אכלו מפרי עץ הדעת וכך קונים לעצמם דעת, כלומר את היכולת להבחין בין טוב לרע. אדם וחוה מתנערים מאחריות כאשר ה' פונה אליהם בשל מעשה החטא.[26]

כאשר נברא אנכידו אחד מגיבורי המיתולוגיה המסופוטמית הוא חי בחברת החיות. שמחת הקדשה מפתה את אנכידו שיאכל לחם וישתה שיכר. בסיפור זה משתנה הוויתו של אנכידו אשר חי בעבר בחברת החיות לבן אדם החי בחברת בני אדם.[27]

עונשה של חוה

Auguste Rodin-Eve-Orangerie des Tuileries
פסל חוה מעשה ידי אוגוסט רודן מוצג בכניסה למוזיאון האורנז'רי בפריז

לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת מעניש ה' את אדם וחוה. ספר בראשית, פרק ג', פסוקים ט"ו-ט"ז מתאר את עונשם של חוה ואדם בעקבות חטא גן העדן. על חוה מטיל אלוהים את הסבל שכרוך בתהליך ההריון. עצבונך והירונך הם שני שמות עצם עוקבים. יש המפרשים זאת בצער שבציפייה לצאצאים שכרוכה בעצב.[28] את הפסוק "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ" מפרש רש"י: " עצבונך - זה צער גידול בנים. והרונך - זה צער העיבור."[29] עונשה נועד לכפר על חטאה. במסכת עירובין דרשו את לשון הריבוי "הרבה ארבה..." שנאמרו במקרא על קללת חוה, על עשרה דברים המצערים את האישה: "עשר קללות נתקללה חוה דכתיב הרבה ארבה, שני טפי דמים אחד של דם, אחד צער נידה ואחד צער עם הבתולין..."[30] בחלקו השני של העונש נאמר: "בעצב תלדי בנים". כאב הצירים והלידה וסיכון היולדת במוות יוחסו לחוה במקורות יהודיים. בעקבות סיפור זה בא חיוב על הנשים בשלוש מצוות: חלה, נידה והדלקת נר. המוות בלידה הוסבר כי נשים אשר לא הקפידו במצוות אלו מתו בשעת הלידה.[31] לפי רבי רפאל משה אלבז בחיבורו 'עדן מקדם' ( דף מד), הסיבה למצוות פדיון הבן היא כפרה על חטא חוה בגן עדן: "חוה אשר הייתה היא אם כל חי וגרמה מיתה לעולם...צריכה כפרה ולכן ציוותה התורה לתן בכורה עבור פשעה, פרי בטנה. לכן דווקא הזכרים נתקדשו במצווה זו"[32] יש הטוענים כי במדרש שמו של יעבץ מהדהד הפסוק בספר בראשית, פרק ג', פסוק ט"ז: "בעצב תלדי בנים" המתאר את עונשה של חוה.[33] פרשנים וחוקרים רואים בעונשה מידה כנגד מידה. חטאה של האישה הוא כלפי אלוהים בזאת שעברה על הצו האלוהי וכלפי אדם שאותו פיתתה.[34] עונשה של חוה מכוון לגורלה. העונש אינו מבטל את השיויון בין אדם לאישה. העונש אותו קיבלה חוה הוא בגין אכילת פרי עץ הדעת. חוה נקראת בשמה כי נתנה חיים לצאצאיה וכך גם עונשה בא לידי ביטוי ביצירת החיים.[35]

רבים מפרשני ימי הביניים פירשו את הפסוק "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", כזכות הבעל לשלוט באשתו. מרביתם ראו את הפסוק כשני חלקים נפרדים. לשיטתם נושא חלקו הראשון של הפסוק הוא תשוקת האישה ונושאו של חלקו השני הוא זכות הגבר לשלוט באשתו. ראב"ע כתב בפירושו "שתשמעי כל אשר יצווה עליך כי את ברשותו לעשות כחפצו" . רמב"ם מפרש את הפסוק כציווי על הגבר לשלוט על תשוקת האשה אליו ולווסתה, ולא להתפתות לה תמיד למשכב: "ואמר: 'ונשים משלו בו',[36] הפך מה שבוקש מהם בתחילת היצירה: ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך".[37] רד"ק הגדיל להבין את הפסוק. בפירושו את הפסוק הוא כותב: "לצוות עליך מה שירצה כאדון לעבד". בגישה דומה פירשו גם רלב"ג ואברבנאל.[38] גישתו של רש"י שונה מגישת מרבית פרשני ימי הביניים. לדעת רש"י החלק השני של הפסוק משלים את החלק הראשון של הכתוב: "ואל אישך תשוקתך - לתשמיש ואף על פי כן אין לך מצח לתובעו בפה אלא הוא ימשול בך הכל ממנו ולא ממך. תשוקתך - תאותך כמו (ישעיהו כ"ט) ונפשו שוקקה". פירוש זה מעדן את תדמית האישה שנקשרה בכתוב. לשיטתו של רש"י הבעל אינו מושל בביתו והאישה אינה שפחתו. רש"י בפירושו מדגיש את תחום יחסי האישות.[39]

הכתוב בספר אדם וחוה מאשים את חוה במות אדם. בדבריו לשת בנו, אומר אדם: "ויאמר אליו אדם, כאשר בראנו אלוהים אותי ואת אמכם אשר בגללה אני מת".[40]

בניה של חוה

חוה וקין

לאחר הגירוש מגן עדן נולדים לאדם וחוה קין והבל. לקין ניתן הסבר לשם. ההבטחה לחוה ללדת בנים מתגשמת. חוה היא שנותנת לקין את שמו: " וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת-ה'".[41] חוה מסבירה את שמו של קין בכך שיצרה איש עם אלוהים. קיים דמיון לסיפור זה בסיפור הבריאה המסופוטמי. בסיפור המבול הבבלי, אתרחסיס, הגבירה היולדת היא שיוצרת את האדם עם האל אנכי.[42] רש"י מפרש: " כמו עם ה' כשברא אותי ואת אישי לבדו בראנו אבל בזה שותפים אנו עמו".[43] אילנה פרדס טוענת, כי בהסבר השם שניתן לקין הופכת חוה להיות מאובייקט לסובייקט הנותן שמות לאחרים.[44]

חוה ושת

לאחר רצח בנה הבל על ידי קין אחיו, מסופר כי חוה יולדת את שת. במדרש השם אשר היא נותנת לבנה: "כִּי שָׁת-לִי אֱלֹהִים, זֶרַע אַחֵר--תַּחַת הֶבֶל, כִּי הֲרָגוֹ קָיִן",[45] חוה עושה הבחנה בין התחום האלוהי לבין התחום האנושי. האחראי על הולדת שת הוא אלוהים בלבד בניגוד להולדת קין בו חוה מסבירה את שמו של קין בהקשר של שיתוף בו היא משתתפת כיוצרת.[46]

דמותה של חוה ביהדות

בפרשנות חז"ל

חז"ל ראו בחוה מי שהמרתה את החוק האלוהי. חז"ל גם ראו בניסיונותיה לרכוש ידע בתמורה לתאוות בשרים אסורה בינה ובין הנחש. וכך בבבלי: "בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא"[47] חז"ל טיפחו את רעיון ההבדל המעמדי בין הגבר לאישה המשתקף בבריאה בניסוח הלכות.[48] הם לא הקלו גם המדרש שמה: "ניתנה לו לחיותו ומייעצתו כחיוויא" (נחש בארמית)[49]

Lucas Cranach d.Ä. (Werkstatt) - Der Sündenfall (1520, KHM Vienna)
חוה ואדם, לוקאס קראנאך האב, שנת 1520

חוה נתפשת על ידי חז"ל כדמות קלת דעת וזאת בגלל סיפור הפיתוי בגן עדן. לשיטתם של חז"ל קיימת זיקה בין בריאתה של חוה לבין בריאתו של השטן.[50] עדות לכך נמצאת בבראשית רבה, ב', כ"א: "רבי חננא בנו של רב אדא: מתחילת הספר ועד כאן אין כת' (האות סמ"ך), כיון שנבראת (האישה) נברא הסטן (כך במקור בבראשית רבה) עימה". גם בעקבות כך, בכמה מן המדרשים ובתלמוד ירושלמי פירשו כי שלושת המצוות נידה, הפרשת חלה והדלקת נרות המוטלות על נשים באו כדי לכפר על מעשי חוה בגן עדן. שלושת המצוות האלה לשיטת חז"ל הם ראשי תיבות של המילה נחש (נידה, חלה, שבת).[51]

במקור אחר הלקוח מבראשית רבה י"ז ח', מצביע רבי יהושע על תכונותיה המולדות של האישה הגוררות אותה לחטא, ותולה אותן בצורת בריאתה של חוה: "שאלו את רבי יהושע: מפני מה האיש יוצא פניו למטה ואשה יוצאת פניה למעלה? אמר להם: האיש מביט למקום ברייתו ואשה מבטת למקום ברייתה. ומפני מה האשה צריכה להתבשם ואין האיש צריך להתבשם? אמר להם: אדם נברא מאדמה והאדמה אינה מסרחת לעולם, וחוה נבראת מעצם. משל אם תניח בשר שלושה ימים בלא מלח מיד הוא מסריח. ומפני מה האשה קולה הולך ולא האיש? אמר להם: משל אם תמלא קדרה בשר, אין קולה הולך. כיון שתתן לתוכה עצם, מיד קולה הולך. מפני מה האיש נוח להתפתות ואין האשה נוחה להתפתות? אמר להן: אדם נברא מאדמה, וכיון שאתה נותן עליה טפה של מים, מיד היא נשרית. וחוה נבראת מעצם ואפילו אתה שורה אותו כמה ימים במים אינו נשרה."

בתנ"ך לא קיים תיאור חיצוני של חוה והכתוב אינו מדבר בשבח יופייה כשרה, רחל ורבקה. חז"ל נדרשו לכך באמרם כי: "שרה בפני חוה – כקוף בפני אדם". כלומר חוה היא מעשה ידי ה' ולכן יפה עד מאד.[52]

בפרשנות ימי הביניים

פרשני ימי הביניים ראו בחוה את האחראית לכך שדרדרה את העולם והביאה לאנושות עבודה, וייסורים. לדעה זו היו שותפים רבים מהפרשנים כדוגמת רמב"ם, רמב"ן, רד"ק, רבי יצחק עראמה ואחרים. חוה תוארה על ידם כפתיה, כמי שקיימה יחסי מין עם הנחש ו"הביאה זוהמה לעולם כולו"[53] רמב"ם המסתמך בפרשנותו על חז"ל רואה בשני הרואים אדם וחוה, שני כוחות שמהם מורכבים בני האדם. את השכל משייך הרמב"ם לאדם, לזכר ואת המרכיב החומרי שהוא הגוף לאישה. הנחש מתואר על ידו כגמל שעליו רוכב השטן.[54] כל לשיטתו של רבי גדליה אבן יחיא האשמה בחטא בגן עדן מוטלת בעיקר על הגבר. לטענתו אדם שמע על האיסור של אלוהים לאכול מהפרי ולכן היה עליו להימנע מאכילת הפרי.[55] בפרשנותו לספר בראשית, פרק ג', פסוק ט"ו מקל גם רש"י בחטא חוה: "ואיבה אשית - אתה לא נתכוונת אלא שימות אדם כשיאכל הוא תחלה ותשא את חוה ולא באת לדבר אל חוה תחלה אלא לפי שהנשים דעתן קלות להתפתות ויודעות לפתות את בעליהן לפיכך ואיבה אשית".[56] רבי אברהם אבן עזרא כותב בפירושו: "והוא ימשל בך — שתשמעי כל אשר יצוה עליך כי את ברשותו לעשות חפצו. הרמב"ם רואה בכתוב: "והוא ימשל בך" ציווי על הגבר לשלוט באישה. לדידו זהו רצון ה' בעקבות חטא הפיתוי בסיפור גן עדן.[57]

בפרשנות המודרנית

דמותה של חוה היוותה כר ניכר לפרשנות. הרמן גונקל הציג את חוה כפתיה וגרגרנית.[58] מיקה באל ואחרים סברו כי קיימת זיקה בין שני השמות "יהוה" ו"חוה". שניהם יוצרים חיים ושניהם בעלי תפקיד הורי.[59]

דמותה של חוה בנצרות

פאולוס טוען כי ה"צלע" ממנה נבראה האישה כעצם. באגרת הראשונה אל טימוטיוס ב, 11-13 הוא כותב: "האישה תלמד דומם בכל הכנעה ואינני נותן רשות לאישה ללמד אף לא להתנשא על האיש אלא תידום. כי האדם נוצר בראשונה ואחריו חוה". פרשנות נוצרית זו מועידה את האישה להפלייה מתמשכת.[60]

על פי הנצרות הפכה חוה לסמל האישה החוטאת. באיגרת אל הרומים תולה פאולוס את האשמה בחוה וטוען שהיא זו שהביאה את המוות לאנושות.[61] המסורת הנוצרית טוענת כי חוה האמינה לנחש וזה גרר לחטאם של אדם וחוה. לפי מסורת זו אדם ידע כי לא יוכל להשתוות לאל והעדיף חיים משותפים עם אשתו מחוץ לגן עדן מאשר ללכת בדרכי האל. חטאם של אדם וחוה גרם לגירוש מגן עדן. מעבר לכך הרצון להשתוות לאלוהים הוא זה שהמיט עליהם אסון.[62] דמותה השלילית של חוה על פי הנצרות, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר בראשית הועמדה בניגוד לדמותה הטהורה של מריה.[63] תפיסת הסיכון והכאב המלווה את הלידה הייתה מקובלת גם בנצרות. הנוצרים האמינו כי נשים היולדות ללא סבל מיותר הן צדיקות. מריה נתפסה כצדיקה בקבלה לחוה כי ילדה ללא כאבים.[64]

בהועידה האקומנית באפסוס שהתקיימה בשנת 431 הוענק למריה התואר "אם האלוהים". מועידה זו צמחה הדוקטרינה "הריון ללא רבב" שצמחה גם על רקע היות מריה כאם הקדושה בנצרות. על פי דוקוטרינה זו מרגע שמריה נכנסה להריון שוחררה מכאב וייסורי הלידה המלווים את האישה בעקבות החטא הקדמון. היות מריה, אם ישו הפך את מריה לגואלת האדם בניגוד לחוה שלפי האמונה הנוצרית הביאה עם עונשה את המוות לעולם.[65]

אבות בכנסייה הצהירו על מעמדה הנמוך של האישה והסבירו את המקור למעמדה כתוצאה ישירה של חטאה של חוה. לשיטתו של אוגוסטינוס מעמדה הנמוך של האישה נובע מכך שנבאה מצלם אדם אשר הוא בעצמו נברא בצלם אלוהים. בספרות ימי הביניים הייתה הדעה הרווחת כי חוה היא מקור החטא. פטרוס דמיאנוס כותב כי: "אין תמה שבצאצאיה של חוה עדיין מרטיט אותו רומח אשר הטיל האויב העתיק באותה חוה".[66]

אוגוסטינוס אב הכנסייה דימה את אשת איוב לחוה. חוה כאשת איוב לדעת אב הכנסייה הסיתה והדיחה את בעלה.[67]

במיסטיקה הנוצרית שפיתח הנזיר ברנאר מקלרבו, אשר נודע בהשפעתו על התאולוגיה הנוצרית דימה בפירושו את חוה לחוח שזורע מוות בכל. לעומתה הוא דימה את מריה לשושנה שמרפא את הכל. השושנה בנצרות היא סמל לנשיות וטוהר.[68]

דמותה של חוה באסלאם

Adam and Hawa
אדם וחוה מגורשים מגן עדן. ספריית ארמון טופקאפי, איסטנבול.

הקוראן אינו מציין את שמה ואינו מספר על בריאתה של חוה, אך שמה של חוה מופיע אצל כמה מפרשני הקוראן. לפי המסופר בקוראן נאסר על אדם ואשתו לאכול מפרי "העץ הזה". על פי המסופר אדם ואשתו הוסתו על ידי השטן לאכול מפרי העץ. העונש נקבע לצאצאיהם והוא מותנה בשמירת מצוות האלוהים.[69] במקום אחר סורה ט.ה מספר הקוראן כי אדם ואשתו חטאו במידה שווה, והיו לעונש מיידי על כי לא צייתו, אך בקשו מחילה והאל סלח וחנן אותם. אך למרות זאת העונש נקבע לצאצאיהם והוא יינתן אם לא ילכו בדרכי האל[70] בסורת 'ממרום החומה', שני בני הזוג מודים באשמה ומבקשים את סליחתו של האל.[71] חוה על פי הקוראן אינה אשמה בחטאו של אדם וזאת לפי שיטת הקוראן שאדם אחראי למעשיו.[72] בניגוד לנאמר בקוראן, בכמה חדית'ים עולה דמותה של חוה כאישה המפתה. מקור מוסלמי המופיע אצל אל-ת'עלבי מתאר את כניסתו של השטן לגן עדן כשהוא חודר לגופו של הנחש, שקיבל צורת גמל. השטן פיתה את חוה והיא אכלה מן הפרי והיא זו ששכנעה את אדם לאכול מפרי העץ. למקור מוסלמי זה דמיון רב למדרש בבראשית רבה:[73] "רבי שמעון בן אלעזר אמר: כגמל היה (הנחש)".[74] סיפורי הנביאים המיוחסים למוחמד בן עבד אללה אל-כִּסַאאִי, סופר בן המאה ה-11 מספר את בריאת חוה כאשר הוא ממשיך את הנאמר בסורה 4. אלכִּסַאאִי מתאר את חוה כגבוהה, רזה ועורה בהיר וטהור משל אדם. אל-כִּסַאאִי משבח את יופייה של חוה. הוא מוסיף כי צמותיה היו שזורות באבני חן מריחות בושם. עיניה היו בצבע כחול-שחור. בסיפור זה אדם וחוה נישאים טרם כניסתם לגן עדן.[75]

ייצוגיה בתרבות

בשירה העברית החדשה

דמותה של חוה היוותה השראה למשוררים רבים כמו יעקב כהן, תחיה בת-אורן, אנדה עמיר-פינקרפלד, ע. הלל וישראל אפרת. חוה מתוארת בשירה העברית החדשה בשונה מהמתואר במקרא. יוכבד בת מרים מבטלת את האיפיון המקראי. בשיר 'חוה' של בת-מרים,[76] מתוארת בריאת האישה כפאר היצירה. לצד התיאור המלבב של חוה, מציירת המשוררת דמות בעלת עוצמה פנימית אדירה. ביטויים המופיעים במקרא בהקשרה של חוה מקבלים משמעות חיובית בטקסט. חוה בשירה של בת-מרים מבטאת את הרצון לדעת. הסיפור המקראי בו חוה היא החוטאת נעדר מהטקסט השירי.[77] בשירה של אנדה פינקרפלר עמיר משנת 1949, ההריון של חוה והלידה מבטאים את התפתחותה הנפשית של חוה כתוצאה ישירה מהרצון לדעת ולהבין את העולם.[78]

שירים רבים, מציגים פירוש חדש השונה מהסיפור המקראי בו נתפסת חוה כחוטאת. בשירים רבים מוצגת התפיסה הפמיניסטית את חוה. בשיר "חוה ידעה" מאת ט. כרמי משנת 1981, מתוארת הידיעה הנשית כעוצמה וחוזק פנימי עשיר. שיר זה מהווה פירוש פרודי לסיפור במקרא. בשירו של דן פגיס, כתוב בעפרון בקרון החתום משנת 1970 המטפורה מאירה באור אחר, מצב וזמן מאוחר יותר. בשיר 'חוה' של יעקב פיכמן, קיים דגש על פנימיותה של חוה, אשר הסיפור המקראי חסר.[79] משוררים אלה יצקו דמות אחרת, השונה מחוה המקראית. בשיריהם מודגשת נקודת מבט אחרת הקרובה יותר לחייו של המשורר.[80]

באמנות מהרנסאנס ועד הרוקוקו

במאה השלישית עד הרביעית מופיעה דמותה המגולפת של חוה לצד אדם על גבי ארונות קבורה. מהמאה התשיעית נמצאים עיטורים על כתבי דת קרולינגים כחלק מסיפור הבריאה. דמותה של חוה מוצגת באופן חזותי במוצגים רבים בתקופה זו, כנטולת הבעה.[81] בתקופת ימי הביניים תוארה חוה באמנות בכחלק מסיפור הבריאה. אמנים הציבו את דמותה של חוה לעיתים ליד עץ הדעת. לרב תארה אותה אמנות זו בערום. תיאור זה הגדיר אותה כסמל לאישה החוטאת לצד אדם. ↵בימי הביניים תיארו את חוה באמנות חזותית, כחלק ממחזור הבריאה וביחד עם אדם, ולא כדמות עצמאית. חוה לצד אדם מוצגת בערום, אך לא כסמל למיניות אלא כחוטאת. לעיתים קרובות תארו את דמותם הערומה זה לצד זו ששיה של חוה נפולים וזאת כדי להעצים את החטא.[81] בציור קיר "הצלב החי" הנמצא בעיר תורל באוסטריה משנת 1485 לערך מופיע ישו הצלוב כאשר הוא מושיט את ידו הימנית לעבר הכנסייה, ובידו השמאלית חרב המנקבת את בית הכנסת. ברקע מאחורי בית הכנסת מופיעה חוה עם הנחש כסמל הרוע והחטא.[82]

אמנות ישראלית

היו שתיארו את חוה בעוצמתיות. בחיתוכי העץ של יעקב שטיינהרדט מתוארת חוה כאיתן טבע. שלום סבא תיאר את חוה בקולאז' כעצומה.[83]

לקריאה נוספת

  • אצילה טלית רייזנברגר, הרבה ארבה בית מקרא: כתב-עת לחקר המקרא ועולמו, כרך לו, חוברת א (קכד), תשרי-כסלו תשנ"א, עמ' 80–83.
  • שרה יפת, בצלם אלוהים או מצלע האדם? בתוך: רות רביצקי (עורכת), נשים ישראליות כותבות על נשות ספר בראשית, תל אביב: למשכל, 2008. עמ' 29–37.
  • נחמה ליבוביץ, עיונים חדשים בספר בראשית: בעקבות פרשנינו הראשונים והאחרונים, הסוכנות היהודית, ישראל.
  • טליה סוצקובר, הענקת שם בספר בראשית ועיצוב יחסי ההיררכיה, בית מקרא: כתב עת לחקר המקרא ועולמו, ירושלים, מוסד ביאליק, כרך נ"ז, חוברת א', תשע"ב, עמ' 33–51.
  • אילנה פרדס, הבריאה לפי חוה: גישה ספרותית פמיניסטית למקרא, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1996.
  • משה דוד קאסוטו, פירוש על ספר בראשית, ירושלים, מאגנס, 1965.
  • נורית כנען-קדר, האישה ודימוייה באמנות ימי הביניים, תל אביב, האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הביטחון, 1998.
  • דפנה ארבל, המראות שנגלו לחוה - מרכבה של אש, טקסים שמימיים וסודות אלוהיים: על עיצוב דמות חוה ב"ספר אדם וחוה" היווני, דברים חדשים עתיקים א (תשע"א), עמ' 53–73.
  • נתן וסרמן, באיזו לשון פיתה הנחש את חוה? בתוך: לשוננו לעם, גיליון נא - נב, א (תשס-תשסא) עמ' 45–50.
  • חנה מלכה רז, חוה וסמאל בפרקי דרבי אליעזר בתוך: קובץ הציונות הדתית ג (תשס"א) עמ' 467–477.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 ספר בראשית, פרק א', פסוק כ"ז
  2. ^ ספר בראשית, פרק ה', פסוק ד'
  3. ^ ספר בראשית, פרק ב', פסוק י"ח
  4. ^ בראשית רבה ח', א'; עירובין י"ח, ע"א; ברכות ס"א, ע"א
  5. ^ בראשית רבה, ה, ב'
  6. ^ איתמר ברנר, אהרון אריאל לביא, על הכלכלה ועל המחיה: יהדות, חברה וכלכלה, ירושלים, ראובן מס, 2008, עמ' 120.
  7. ^ ספר בראשית, פרק א', פסוקים כ"ו-כ"ח
  8. ^ משה דוד קאסוטו, פירוש על ספר בראשית, ירושלים, מאגנס, 1965, עמ' 35.
  9. ^ ספר בראשית, פרק ב', פסוקים י"ח-כ"ב
  10. ^ רבינו בחיי, פירוש רבינו בחיי לפרקי אבות, ירושלים, הוצאת חיים דב שעוועל, תש"ל, ע"מ תקנ.
  11. ^ משה דוד קאסוטו, פירוש על ספר בראשית, ירושלים, מאגנס, 1965, עמ' 84.
  12. ^ משה דוד קאסוטו, פירוש על ספר בראשית, ירושלים, מאגנס, 1965, עמ' 88.
  13. ^ בראשית ב', כ"ד
  14. ^ משה דוד קאסוטו, פירוש על ספר בראשית, ירושלים, מאגנס, 1965, עמ' 90.
  15. ^ מדרש תנחומא פרשת וישב, דפוס ורשא.
  16. ^ ספר בראשית, פרק ג', פסוק כ', ספר בראשית, פרק ד', פסוק א'
  17. ^ ספר בראשית, פרק ב', פסוק כ"ג, ספר בראשית, פרק ג', פסוק כ'
  18. ^ ספר בראשית, פרק ב', פסוק כ"ג
  19. ^ בראשית רבה: מדרש בראשית רבה, ירושלים, מהדורת י, תיאודור-אלבק, י"ח, ד', עמ' 164
  20. ^ שרה קליין ברסלבי, פירוש הרמב"ם לסיפורים על אדם בפרשת בראשית, ראובן מס, ירושלים, 1986, עמ' 84.
  21. ^ ספר בראשית, פרק ג', פסוק כ'
  22. ^ אברהם גרוסמן, מחקרים בתולדות יהודי אשכנז, דניאל שפרבר ואחרים עורכים, רמת גן, בר-אילן, 2008, עמ' 57. להרחבה בנושא זה, ראו גם: אביגדור שנאן, חוה וחויא: על האישה והנחש בפרדס האגדה, בתוך: מגוון דעות והשקפות בתרבות ישראל, גיליון ח (תשנ"ח). עמ' 49–65.
  23. ^ 23.0 23.1 בראשית רבה: מדרש בראשית רבה, ירושלים, מהדורת י, תיאודור-אלבק, כב, ב עמ' 204
  24. ^ רן צדוק, עולם התנ"ך: בראשית, תל אביב, דוידזון עתי, 1993, עמ' 36.
  25. ^ ספר חנוך ב, י"א, ע'.
  26. ^ בראשית ג', י"ב - י"ג
  27. ^ ש. שפרה, יעקב קליין, בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, תל אביב, עם עובד, 1996, עמ' 199.
  28. ^ אצילה טלית רייזנברגר, הרבה ארבה, בית מקרא: כתב-עת לחקר המקרא ועולמו, כרך לו, חוברת א (קכד), תשרי-כסלו תשנ"א, עמ' 82.
  29. ^ עירובין, ק, י
  30. ^ עירובין ק', ב'
  31. ^ אלישבע באומגרטן, חיי משפחה בימי הביניים, זלמן שזר, ירושלים, תשס"א, עמ' 66
  32. ^ אליעזר בשן, הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ' 198.
  33. ^ יצחק קלימי, ספר דברי הימים: כתיבה היסטורית ואמצעים ספרותיים, ירושלים, מוסד ביאליק, 2000, עמ' 243.
  34. ^ יהונתן יעקובס, מידה כנגד מידה בסיפור המקראי, ירושלים, הוצאת תכונות, תשס"ו, עמ' 147-145.
  35. ^ אוריאל סימון, בקש שלום ורדפהו: שאלות השעה באור המקרא - המקרא באור שאלות השעה, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2002, עמ' 99–100.
  36. ^ ספר ישעיהו, פרק ג', פסוק י"ב. על פי המבואר בדברי הרמב"ם שם, כוונת הפסוק 'ונשים משלו בו' היא שהאשה מושלת בגבר בהיכנעו לתאווה המינית לשכב עימה, היפך מה שנדרש ממנו ב'תחילת היצירה' לשלוט בתאוות אשתו אליו ולא להיגרר אחריה למשכב בכל עת שתפתהו לכך. וכפי שבארו פרשנים נוספים על הפסוק בישעיהו (למשל הרד"ק).
  37. ^ מורה הנבוכים חלק ג, פרק ח.
  38. ^ אברהם גרוסמן, אמונות ודעות בעולמו של רש"י, ירושלים, מכללת הרצוג, תשס"ח, עמ' 311-310.
  39. ^ אברהם גרוסמן, אמונות ודעות בעולמו של רש"י, ירושלים, מכללת הרצוג, תשס"ח, עמ' 312-311.
  40. ^ ספר אדם וחוה, ז,' א'
  41. ^ ספר בראשית, פרק ד', פסוק א'
  42. ^ ש. שפרה, יעקב קליין, בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, תל אביב, עם עובד, 1996, עמ' 97.
  43. ^ נידה, ל"א, ע"א
  44. ^ אילנה פרדס, הבריאה לפי חוה: גישה ספרותית פמיניסטית למקרא, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ' 36.
  45. ^ בראשית ד' כ"ו.
  46. ^ פנינה גלפז-פלר, ויולד: יחסי הורים וילדים בחוק ובסיפור המקראי, ירושלים, כרמל, 2006, עמ' 147.
  47. ^ בבלי, שבת, קמ"ו, ע"א
  48. ^ עמירה ערן, עינת רמון, הצלע השלישית: היחס אל האישה במשנה, בהגות ימי הביניים ובשירת נשים בת זמנינו, תל אביב, מכון מופ"ת, תשס"א, עמ' 31.
  49. ^ בראשית רבה, כ', י"א.
  50. ^ אפרים א. אורבך, חז"ל פרקי אמונות ודעות, ירושלים, מאגנס, 2006, עמ' 146.
  51. ^ אברהם גרוסמן, מחקרים בתולדות יהודי אשכנז: ספר יובל לכבוד אריק זימר, דניאל שפרבר ואחרים עורכים, רמת גן, בר-אילן, 2008, עמ' 58-57
  52. ^ תלמוד בבלי, בבא בתרא נ"ח ע"א.
  53. ^ אברהם גרוסמן, והוא ימשול בך: האישה במשנתם של חכמי ימי הביניים, ירושלים, מרכז זלמן שזר, 2011, עמ' 541.
  54. ^ עמירה ערן, עינת רמון, הצלע השלישית: היחס אל האישה במשנה, בהגות ימי הביניים ובשירת נשים בת זמנינו, תל אביב, מכון מופ"ת, תשס"א, עמ' 64-63.
  55. ^ אברהם גרוסמן, והוא ימשול בך: האישה במשנתם של חכמי ימי הביניים, ירושלים, מרכז זלמן שזר, 2011, עמ' 542.
  56. ^ שרה קמין, רש"י: פשוטו של מקרא ומדרשו של מקרא, ירושלים, מאגנס, 2007, עמ' 231.
  57. ^ אברהם גרוסמן, מחקרים בתולדות יהודי אשכנז: ספר יובל לכבוד אריק זימר, דניאל שפרבר ואחרים עורכים, רמת גן, בר-אילן, 2008, עמ' 59.
  58. ^ הרמן גונקל, אגדות בראשית: מבוא לספר בראשית - ספרות המקרא, ירושלים, מוסד ביאליק, 1998, עמ' 50.
  59. ^ עינת רמון,חיים חדשים: דת, אימהות ואהבה עליונה בהגותו של אהרן דוד גורדון, ירושלים, 2007, עמ' 166.
  60. ^ אמנון שפירא, דמוקרטיה ראשונית במקרא, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 2009, עמ' 84.
  61. ^ פאולוס, איגרת אל הרומיים, ה, י"ב: לָכֵן כַּאֲשֶׁר עַל־יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם וְהַמָּוֶת בְּעֵקֶב הַחֵטְא וְכֵן עָבַר הַמָּוֶת עַל־כָּל־בְּנֵי אָדָם מִפְּנֵי אֲשֶׁר כֻּלָּם חָטָאוּ. במקור אחר בברית החדשה נכתב: "לא נברא האיש בעבור האישה, אלא האישה בעבור האיש" האיגרת I אל הקורינתים י"א ג.
  62. ^ אביעד קליינברג, הנצרות מראשיתה עד הריפורמציה, תל אביב, אוניברסיטה משודרת, הוצאת משרד הביטחון, 2011, עמ' 13.
  63. ^ אברהם גרוסמן, רש"י: רבי שלמה יצחקי גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי , ירושלים, מרכז זלמן שזר, 2006, עמ' 261.
  64. ^ אלישבע באומגרטן, חיי משפחה בימי הביניים, זלמן שזר, ירושלים, תשס"א, עמ' 67-66
  65. ^ גבריאל ברקאי, אלי שילר, נצרות ונוצרים בארץ ישראל, אריאל כתב עת לידיעת הארץ, ירושלים, אריאל, 2002, עמ' 35.
  66. ^ שולמית שחר, נשים בתאולוגיה ובקהילה הדתית בימי הביניים, זמנים רבעון להיסטוריה, תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, חוברת 3, 1980, עמ' 14.
  67. ^ מאיר וייס, מקראות ככוונתם: לקט מאמרים, ירושלים, מוסד ביאליק, 1987, עמ' 380.
  68. ^ שלי אלקיים, הפיוט כצוהר תרבותי: כיוונים חדשים להבנת הפיוט כצוהר תרבותי, חביבה פדיה עורכת, תל אביב הקיבוץ המאוחד, 2012, עמ' 154.
  69. ^ הקוראן סורה 2, 37-35, תרגם מערבית: אורי רובין, תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, 2005, עמ' 5
  70. ^ הקוראן סורה 20, 123-120, תרגם מערבית: אורי רובין, תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, 2005, עמ' 258
  71. ^ הקוראן סורה 7, 23, תרגם מערבית: אורי רובין, תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, 2005, עמ' 125
  72. ^ בת-שבע גרסיאל, מקרא מדרש וקוראן: עיון אינטרטקסטואלי בחומרי סיפור משותפים, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 45
  73. ^ בראשית רבה י"ט, א'
  74. ^ בת-שבע גרסיאל, מקרא מדרש וקוראן: עיון אינטרטקסטואלי בחומרי סיפור משותפים, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 46
  75. ^ מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי, סיפורי הנביאים, תרגמה מערבית: אביבה שוסמן, תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, 2013, עמ' 58.
  76. ^ מלכה שקד, לנצח אנגנך: המקרא בשירה העברית החדשה-אנתולוגיה, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2005, עמ' 382.
  77. ^ מלכה שקד, לנצח אנגנך: המקרא בשירה העברית החדשה-עיון, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2005, עמ' 530.
  78. ^ מלכה שקד, לנצח אנגנך: המקרא בשירה העברית החדשה-עיון, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2005, עמ' 531.
  79. ^ מלכה שקד, לנצח אנגנך: המקרא בשירה העברית החדשה-עיון, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2005, עמ' 533.
  80. ^ מלכה שקד, לנצח אנגנך: המקרא בשירה העברית החדשה-עיון, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2005, עמ' 548.
  81. ^ 81.0 81.1 נורית כנען קדר, האישה ודימוייה באמנות ימי הביניים, תל אביב, משרד הביטחון, 1998, עמ' 58-57.
  82. ^ אורזולה שוברט, מהרנסאנס ועד הרוקוקו, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1994, עמ' 11
  83. ^ גדעון עפרת, בהקשר מקומי, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 2004, עמ' 118.
NMC

אן־אם־סי יונייטד אנטרטיינמנט בע"מ (אשר הייתה ידועה בעבר כ-"NMC Music") היא חברת תקליטים ישראלית.

אמנים בולטים רבים מיוצגים על ידי החברה, בהם משינה, שרית חדד, דנה ברגר, חוה אלברשטיין, אהוד בנאי, הבילויים ומוקי.

אדם (דמות מקראית)

אדם הוא דמות מקראית והאדם הראשון עלי אדמות, אבי האנושות כולה לפי סיפור בריאת העולם בספר בראשית. אדם נברא על ידי אלוהים והושם על ידו בגן עדן, הוא היה בן זוגה של חוה, האישה הראשונה, ואחר חטא עץ הדעת גורש עימה מגן עדן.

אדם נפטר בן תשע מאות ושלשים שנה, בשנת תתק"ל לפי הכרונולוגיה המקראית והמסורתית.

אדם וחוה

על-פי ספר בראשית, אָדָם וְחַוָּה היו האיש והאישה הראשונים. אדם מכונה גם אדם הראשון.

אנציקלופדיית ייווא ליהודי מזרח אירופה

אנציקלופדיית ייווא ליהודי מזרח אירופה (באנגלית: The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe; ביידיש: ייִוואָ-ענציקלאָפּעדיע פֿון די יִידן אין מיזרח-אייראָפּע) היא אנציקלופדיה העוסקת בתולדות יהדות מזרח אירופה ותרבותה.

האנציקלופדיה הוכנה על ידי מכון ייִוואָ (מבוטא: "ייִווֹ"; ראשי תיבות ביידיש: ייִדישער װיסנשאַפֿטלעכער אינסטיטוט, 'המכון המדעי היהודי'; ובאנגלית: YIVO), או בשמו כיום: "המכון למחקר יהודי" (באנגלית: Institute for Jewish Research), ויצאה לאור בשנת 2008 בהוצאת אוניברסיטת ייל.

האנציקלופדיה במהדורתה המודפסת משתרעת על 2,400 עמודים, המכילים יותר מ-1,800 ערכים שנכתבו על ידי 450 כותבים; בתוך הערכים משולבים יותר מ-1,000 איורים ו-55 מפות.

עורכי האנציקלופדיה חתומים בשמותיהם על הערכים. בין העורכים: דוד אסף, עמנואל אטקס, זאב גריס, אבנר הולצמן, דב לוין, מרק סלובין, שאול שטמפפר, חוה טורניאנסקי, לאון וולוביץ' ומרדכי זלקין.

הגרסה המקוונת של האנציקלופדיה הושקה ב-10 ביוני 2010 והיא זמינה בחינם.

אסלאם סוני

האסלאם הסוני הוא הזרם המרכזי באסלאם. מקור השם 'סונים' (בערבית: "أهل السنة والجماعة"; תעתיק מדויק: אהל א (ל)סֻנה ואלג'מאעה, ובקיצור: أهل السنة – אהל א (ל)סֻנה) לקוח מהמילה הערבית "סונה" ("سنة") שפירושו נוהג, דרך חיים.האסלאם הסוני מחולק לארבע אסכולות הלכתיות, אך כולן נחשבות לגיטימיות באורתודוקסיה הסונית. מקובל לראות באסלאם הסוני זרם מאוחד שלאורך ההיסטוריה שמר על בסיס פוליטי ודתי יציב, ועל כן הוא לא התפצל לכתות שונות מראשיתו ועד ימינו. בניגוד לאסלאם הסוני, האסלאם השיעי, הזרם השני בגודלו באסלאם, מפולג לכתות רבות.

אפריקה

אפריקה היא היבשת השנייה בשטחה ובגודל אוכלוסייתה לאחר אסיה. היבשת משתרעת על שטח של 30,244,050 קמ"ר (כולל האיים הסמוכים לה), שהם כ-20.4% משטח היבשה של כדור הארץ. באפריקה מתגוררים (נכון ל-2017) כ 1.2 מיליארד אנשים ב-61 טריטוריות ואזורים (כולל האיים), שהם כמעט 16% מאוכלוסיית כדור הארץ. מצפון ליבשת נמצא הים התיכון, צפון מזרחה מוקף על ידי תעלת סואץ, ים סוף וחצי האי סיני, בדרום-מזרחה נמצא האוקיינוס ההודי, וממערבה של היבשת — האוקיינוס האטלנטי. אם אין מונים את הסהרה המערבית שהיא אזור שנוי במחלוקת, יש באפריקה 54 מדינות, כולל האי מדגסקר ועוד מספר איים שלרוב נחשבים לחלק מהיבשת.

רוב מוחלט של החוקרים כיום סובר שאפריקה היא מקום מוצאם האבולוציוני של ההומינינים, של סוג האדם ושל האנושות בת ימינו. ראיות לכך הן התגליות הרבות, בעיקר במזרחה ובדרומה של היבשת, של מאובני הומינינים קדומים מתקופות של עד 7 מיליון שנים לפני זמננו, כמו סהלאנתרופוס צ'אדנסיס, ארדיפיתקוס רמידוס ומיני אוסטרלופיתקוס; של מאובני מיני אדם מתקופות של עד 2.5 מיליון שנה לפני זמננו, כמו הומו הביליס, הומו רודולפנסיס והומו ארגסטר; ואף מאובני האדם הנבון מתקופה של עד 200 אלף שנה לפני זמננו. גם תגליות גנטיות כמו חוה המיטוכונדרית ואדם כרומוזום Y תומכות במוצאה האפריקאי של האנושות.

אפריקה משתרעת משני צידי קו המשווה והיא היבשת היחידה המשתרעת מהאזור הממוזג של חצי הכדור הצפוני (במגרב) לאזור הממוזג הדרומי (במחוז הכף המערבי). בתווך נמצא המדבר הגדול בעולם (סהרה), האזור הטרופי ומדבריות דרום-מערב אפריקה.

אתי עטייה

אתי חוה עַטִיָה (נולדה ב-12 בפברואר 1960, י"ד בשבט ה'תש"כ) היא חברת כנסת בכנסת ה-21 מטעם מפלגת הליכוד. קודם לכן הייתה ראש מטה שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ. משנת 2015 ועד סוף 2018. קודם לכן שימשה כראש לשכת מזכיר הארגון הארצי של עובדי התעשייה האווירית..

עטיה נולדה בלוד ולה שבעה אחים ואחיות. היא בעלת תואר ראשון במשפטים (LL.B) מהמכללה האקדמית אונו. תואר ראשון B.A. רב תחומי מדעי החברה במנהל ציבור מאוניברסיטת בר-אילן ותואר שני בביקורת פנים מאוניברסיטת בר-אילן. כיום מתגוררת ברמת גן.

בננה

בָּנָנָה (שם מדעי: Musa; בעברית בעבר: "מוֹז" או "תְּאֵנַת חַוָּה") היא צמח טרופי חד-פסיגי, דמוי עץ, השייך למשפחת המוזיים. בשנות האלפיים, ידועים כ-200 זנים, השייכים לארבעים מינים שונים. הבננה היא מזונם העיקרי של רבים מתושבי הארצות החמות[דרושה הבהרה].

הבננה מוגדרת מבחינה בוטנית כ"עשב", משום שאין לה גזע מעוצה כמו לעצים רגילים, אלא גבעול מעובה, המורכב משכבות קונצנטריות של גלדים רבים (בדומה לבצל). גידול זה מכונה "גזעול".

פירות הבננה המוארכים מכונים "אצבעות" וגדלים בקבוצות צפופות, המכונות "כפות". הכפות מסודרות לאורך שדרה , ויוצרות אשכול. צבע קליפת הפרי משתנה מירוק לצהוב עם ההבשלה, כאשר במקביל מתפרק העמילן הנמצא בפרי והופך לפרוקטוז. בשלב הסופי, הופך צבע הקליפה לחום ולשחור, עד שהפרי נרקב, ואינו ראוי עוד למאכל.

ג'דה

גִ'דַּה (בערבית: جدّة) היא עיר במערב ערב הסעודית, לחוף הים האדום, המונה 3.4 מיליון תושבים.

העיר נוסדה במאה השישית לפני הספירה ככפר דייגים. גדולתה החלה בשנת 647, אז הפך אותה הח'ליף עות'מאן אבן עפאן לעיר נמל, לשירותם של העולים לרגל למכה.

על פי המסורת המוסלמית, אדם הראשון נקבר בהר ערפאת הנשקף מעל מכה או במכה עצמה ואילו חוה נקברה בג'דה.המסורת המקומית מראה את קברה של חוה אמנו בג'דה. לפי המסורת היהודית, קברה של חוה בחברון, יחד עם קברי האבות במערת המכפלה. ג'דה נקראת על שם חוה אמנו, בערבית: אֻמּנא חוה: ג'דה – כינוי לאישה מהאבות הראשונים, 'ג'דוד' בערבית.נמל התעופה הבינלאומי המלך עבד אל-עזיז נמצא בפרברי העיר.

קבוצות הכדורגל של העיר הן אל-איתיחאד ואל-אהלי ג'דה.

חלקה ההיסטורי של העיר הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ב-2014.

בקרבת העיר ממוקמת אוניברסיטת המלך עבדאללה למדע וטכנולוגיה שהיא האוניברסיטה הטכנית הטובה במדינה.

ב-2013 החלה בעיר בנייתו של מגדל ג'דה, שצפוי להיות גבוה יותר מבורג' ח'ליפה, הבניין הגבוה בעולם כיום, ב-180 מטרים, ופי שניים וחצי מהאמפייר סטייט.

ג'דה נחשבת למרכז כלכלי ותיירותי חשוב, הרבה בזכות קרבתה לים האדום ולערים הקדושות לאסלאם מכה ואל-מדינה.

ג'דה נחשבת לעיר ה-100 בגודלה בעולם, והיא מחולקת מבחינה אדמיניסטרטיבית ל-137 מחוזות פנימיים.

גן עדן

גן עדן ביהדות, בנצרות ובאסלאם מתואר בספר בראשית. על פי המסופר בתנ"ך (ולאחריו גם בקוראן), בגן עדן חיו אדם וחוה לפני חטא עץ הדעת.

על פי האמונה היהודית ואמונות נוספות, גן העדן הוא העולם הבא שאליו שבים הצדיקים לאחר מותם, בניגוד לגיהנום, שאליו מגיעים החוטאים.

הכל אודות חוה

הכל אודות חוה (באנגלית: All About Eve) הוא סרט קולנוע אמריקני משנת 1950, שנכתב ובויים על ידי ג'וזף ל. מנקייביץ' ומבוסס על הסיפור הקצר "חוכמת איב" מאת מרי מור.

בסרט מככבת בטי דייוויס כמרגו צ'נינג, כוכבת ברודוויי מזדקנת. אן בקסטר משחקת בתפקיד איב הרינגטון, מעריצה צעירה המסייעת ברצון ומכניסה את עצמה לחייה של צ'נינג, בסופו של דבר מאיימת על הקריירה של מרגו ועל יחסיה עם האנשים הקרובים לה. שחקנים נוספים בסרט הם ג'ורג' סנדרס, סלסט הולם, יו מארלוו, גארי מריל ותלמה ריטר. בנוסף מופיעה בו השחקנית מרילין מונרו, באחד מתפקידיה המוקדמים.

"הכל אודות חוה" זכה לתשבחות מבקרי הקולנוע בעת יציאתו לאקרנים, והיה מועמד ל-14 פרסי אוסקר (שיא המועמדויות לסרט). הוא זכה בשישה, כולל הפרס לסרט הטוב ביותר.

השושלת האיובית

השושלת האיובית (בערבית: أيوبيون) הייתה משפחת שליטים מוסלמים ממוצא כורדי. בני המשפחה היו פעילים במאה ה-12 וה-13 ובשיא כוחה שלטה על מצרים, סוריה, צפון עיראק, חלקים מארץ ישראל, ערב הסעודית ותימן. מייסד השושלת הוא אַיוב ואִילו נציגה המפורסם ביותר הוא צלאח א-דין, נכדו של איוב.

האימפריה האיובית, אותה הקים צלאח א-דין, התקיימה במרבית שנותיה כקונפדרציה של נסיכויות מקומיות שבראשן עמדו שליטים איובים. לכל השליטים המקומיים הייתה אוטונמיה שלטונית מסוימת בתחומם, והם נשבעו אמונים לסולטאן המרכזי שישב במצרים, אשר היה לרוב השליט המבוגר מבני השושלת. התערבות של הסולטאן בענייני הפנים של הנסיכויות המקומיות הייתה אחד מהגורמים לפריצתם של מאבקי הפנים הרבים בימי השושלת.

חוה אלברשטיין

חוה אלברשטיין (נולדה ב-8 בדצמבר 1946 בשצ'צ'ין, פולין) היא זמרת-יוצרת ישראלית, הפעילה מאז שנות ה-60 של המאה ה-20.

אלברשטיין הוציאה לאור קרוב לשישים אלבומים, הרבה יותר מזמרים אחרים בישראל, כאשר שמונה מהם על טהרת היידיש ואחד מהם באנגלית. אלבומיה כוללים בין השאר שירים שהפכו קלאסיים בזמר העברי ("מרדף", "משירי ארץ אהבתי"), שירי ילדים ("אליק בליק בום", "דלת הקסמים"), שירי מחאה חברתית ("לונדון", "צל") ופוליטית ("חד גדיא", "הקוסם", "שחמט"), וכן שירים אישיים. יצירתה זוכה להערכה מתמשכת ולהצלחה בישראל, וכן להצלחה בינלאומית גדולה החל מראשית המאה ה-21. אלברשטיין נחשבת ליוצרת בלתי מתפשרת שיצירתה נשארת עדכנית לאורך שנים רבות של פעילות. היא זכתה לתיאורים "הזמרת הישראלית הגדולה מכולן" ו"סמל ומופת לזמר העברי". בפברואר 2011 קיבלה את פרס אקו"ם על מפעל חיים.

חוה לצרוס-יפה

חַוָּה לָצָרוּס-יָפֶה (Lazarus-Yafeh;‏ 6 במאי 1930 – 1998) הייתה פרופסור לדת האסלאם במכון ללימודי אסיה ואפריקה שבאוניברסיטה העברית, כלת פרס ישראל להיסטוריה לשנת תשנ"ג-1993.

חוה נובק

חוה נוֹבַק (ברומנית: Eva Novak;‏ 6 בינואר 1927 – 3 בדצמבר 1987) הייתה עיתונאית, סופרת, מחזאית, עורכת ומבקרת תיאטרון רומנייה-ישראלית, מבקרת ועורכת המדור לתיאטרון ב"דבר" בשנות ה-60 וה-70.

בשנותיה האחרונות הייתה פסלת קרמיקה.

מוזיקת עולם

מוזיקת עולם בהגדרה הרחבה ביותר כוללת את כל המוזיקה בעולם, אולם בדרך כלל משמש המושג למוזיקה שאינה "מערבית" שהוגדרה בעבר לעיתים כמוזיקה עממית או מוזיקה אתנית. אין זה אומר שיש בהכרח חפיפה בין המושגים מוזיקה עממית ומוזיקת עולם, כי במושג מוזיקה עממית משתמשים לעיתים לתיאור מוזיקה מ"כאן" ואילו במושג מוזיקת עולם משתמשים פעמים רבות לתיאור מוזיקה "זרה"‏, כולל מוזיקת פופ מארץ המקור ומה"מערב" שמבוססים על המוזיקה העממית הלא-מערבית או על "המוזיקה המקומית של מישהו אחר".מוזיקת עולם נחקרת במסגרת אנתרופולוגיה, חקר הפולקלור, לימודי הביצוע ואתנומוזיקולוגיה.

מספר אמנים ישראלים זכו להצלחה בחו"ל כאמני מוזיקת עולם, ביניהם עפרה חזה, חוה אלברשטיין והפרויקט של עידן רייכל.

גם אמנים מערביים יוצרים מוזיקת עולם שנשמעת כמו מוזיקה אתנית (של תרבויות לא-מערביות או תרבויות עתיקות), בעיקר כמוזיקת העידן החדש (New Age) או כמוזיקת אווירה.

נחש הקדמוני

נחש הקדמוני הוא הנחש שהחטיא את חוה בחטא עץ הדעת המתואר בספר בראשית. על דמותו של הנחש סופרו מדרשים רבים.

פיתויה של חוה על ידי הנחש מתואר בפסוקים הראשונים של פרק ג' בספר בראשית:

רש"י מפרש שהנחש ניצל את טעותה של חוה, שהוסיפה לאיסור "וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ", והנחש "דחפהּ עד שנגעה בו. אמר לה: כשם שאין מיתה בנגיעה, כך אין מיתה באכילה". בכך ניכרת ערמומיותו של הנחש.

בהמשך הפרק גוזר אלוהים את דינם של שלושת החוטאים, ועונשו של הנחש הוא:

רש"י מציג הקבלה בין תיאור החטא לתיאור העונש: "לפי ערמתו וגדולתו הייתה מפלתו, ערום מכל – ארור מכל".

יוסף בן מתתיהו מספר בספרו "קדמוניות היהודים", כי אלוהים "נטל את קולו" של הנחש, "שם עוקץ תחת לשונו" ו"גם את רגליו שלל ממנו".

על כך שקודם לחטא היה הנחש בעל רגליים, מסופר גם במדרש בראשית רבה: "בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא 'על גחונך תלך', ירדו מלאכי השרת וקצצו ידיו ורגליו, והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו". לפי מדרש זה, היו לנחש הקדמוני ידיים ורגלים, שבמסגרת עונשו נקצצו.

עוד מספר המדרש שהקב"ה נזהר מערמומיותו של הנחש. המדרש שם לב שעם אדם וחוה שוחח הקב"ה קודם מתן העונש, אך עם הנחש נמנע מלשוחח, ומנמק המדרש: "עם אדם נשא ונתן, עם חוה נשא ונתן, ועם נחש לא נשא ונתן?! אלא, אמר הקב"ה: נחש זה רשע בעל תשובות, ואם אומר אני לו, עכשיו הוא אומר לי: אתה צוית אותם ואני צויתי אותם, מפני מה הניחו צוייך והלכו להם אחר צוויי?! אלא, קפץ עליו ופסק לו את דינו".התוספתא למסכת סוטה מייחסת לנחש הקדמוני רצון להרוג את אדם ולשאת את חוה, ולכן רואה בו דוגמה למי שביקש לקבל את מה שלא ניתן לו, ולכן מה שניתן לו נלקח ממנו (בדומה לסוטה, האסורה לבעלה ולבועלה):

ספר הזוהר מציג מחלוקת באשר למהותו של הנחש: "רבי יצחק אמר: דא יצר הרע, רבי יהודה אמר: נחש ממש".על פי הסבר של הרב יעקב מדן, לפי מיתולוגיה היהודית הנחש אף שכב עם חוה וקין הוא בנם, וזאת אף על פי שנכתב בתורה "וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן".

שפות סיניות

סינית או השפות הסיניות הן קבוצת שפות המשתייכת לקבוצת השפות הסינו-טיבטיות – קבוצת השפות המדוברות השנייה בגודלה בעולם (אחרי השפות ההודו-אירופיות). אלו הן השפות אותן דובר הרוב האתני בסין - ההאן. 95% מאוכלוסיית סין דוברים שפות אלו, וכמו כן, גם רבים בקרב אוכלוסיות מהגרים במזרח אסיה, ביבשת אמריקה ובהוואי.

השפות הסיניות דומיננטיות מאוד בסביבת סין, והיו גורם בעל השפעה רבה על שפות בחלק מהמדינות השכנות (כמו קוריאה ויפן).

השימוש במילה "סינית" עלול להיות מבלבל: מחד גיסא, אף שמקובל להתייחס לסינית כאל שפה אחת, ההבדלים בין הניבים השונים יכולים להגיע לרמת ההבדלים שבין הלשונות במשפחת השפות הרומאניות. מאידך גיסא, רוב השפות הסיניות המדוברות חולקות כתב כמעט אחיד. אחידות השימוש בכתב הסיני יצרה, איפוא, הבחנה ברורה בין השפה המדוברת (חְוָה - 话\話) לבין השפה הכתובה (ווֶן - 文).

תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער

תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער הוא תיאטרון ילדים ונוער שהוקם בשנת 1970 על ידי השחקנית אורנה פורת (שהקימה וניהלה קודם לכן את התיאטרון לילדים שליד "הקאמרי", שפעל בשנים 1965–1970), נחום שמיר ושר החינוך יגאל אלון.

התיאטרון הוא הוותיק מסוגו בארץ ומוקם בתחילה באולם ע"ש ירון ירושלמי (אחיו של מיקי ירושלמי - יו"ר התיאטרון) במרכז סוזן דלל בתל אביב-יפו.

התיאטרון הוא מלכ"ר וכל הכנסותיו מיועדות לקידום מטרותיו ומימון פעילותו. הוא זוכה לתמיכת משרד החינוך ונמצא בבעלות של עיריית תל אביב-יפו. ייעודו הוא הבאת קהל צעיר וחשיפתו לאמנות התיאטרון, על ערכיה ההומניים, הלאומיים והאוניברסליים במפגש עם יצירה אמנותית.

מדי שנה מועלים בו כ-20 מחזות, בפני קהל של כ-400 אלף צופים. הצגותיו מופיעות באולמות התיאטרון השונים בישראל ובחו"ל, ובפעילויות שונות. לתיאטרון מחלקה חינוכית המעבירה סדנאות, ימי תיאטרון ומפגשים לפני ואחרי ההצגות בשם "תיאטרון סיפור" לילדים מגילאי 2–6.

בשנת 2010 התיאטרון יזם את הקמתו של "פסטיבל ירון - עולם של תיאטרון" שמתקיים בפורים ובו מועלות הצגות בבכורה עולמית, מתקיימות סדנאות ונערכים מפגשים עם סופרים.

ב-2011 עבר התיאטרון לבניין אהל שם ברחוב בלפור בתל אביב.

מנכ"ל התיאטרון היה רן גואטה עד יולי 2018.

המנהל האמנותי הוא גיל צרנוביץ.

אילן יוחסין של דמויות ספר בראשית
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אדם
 
 
 
חוה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קין
 
 
 
הבל
 
 
 
 
שת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חנוך
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אנוש
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עירד
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קינן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מחויאל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מהללאל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתושאל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ירד
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עדה
 
 
 
למך
 
 
 
 
 
 
צלה
 
חנוך
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יבל
 
יובל
 
תובל קין
 
 
 
 
 
 
 
 
מתושלח
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
למך
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נעמה[א]
 
 
 
 
נח[א]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שם
 
 
 
 
 
חם
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יפת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עילםאשורלוד
 
מצרים
 
כוש
 
פוט
 
כנען
 
 
 
מגוגמדיתבלמשך
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ארפכשד
 
ארם
 
 
 
 
 
לודים
 
 
סבא
 
 
 
 
 
 
צידון
 
 
גמר
 
יון
 
 
תירס
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ענמים
 
 
חווילה
 
 
 
 
 
 
חת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שלח
 
 
 
 
עוץ
 
 
 
להבים
 
 
סבתה
 
 
 
 
 
 
יבוסי
 
 
 
 
 
אשכנז
 
 
אלישה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חול
 
 
 
נפתחים
 
 
סבתכא
 
 
 
 
 
 
אמורי
 
 
 
 
 
ריפת
 
 
תרשיש
 
 
 
 
 
 
 
עבר
 
 
 
 
גתר
 
 
 
פתרוסים
 
 
נמרוד
 
 
 
 
 
 
גרגשי
 
 
 
 
 
תגרמה
 
 
כתים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מש
 
 
 
כסלוחים
 
 
רעמה
 
 
 
 
 
 
חיווי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דודנים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פלגיקטן
 
 
 
 
 
 
 
כפתורים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ערקי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שבא
 
 
 
 
סיני
 
 
 
 
 
 
 
 
רעו
 
 
 
אלמודד
 
 
עובל
 
 
 
 
 
 
 
דדן
 
 
 
 
ארוודי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שלף
 
 
אבימאל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
צמרי
 
 
 
שרוג
 
 
 
חצרמות
 
 
שבא
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חמתי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ירח
 
 
אופיר
 
 
נחור
 
 
 
הדורם
 
 
חווילה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אוזל
 
 
יובב
 
 
תרח
 
 
 
דקלה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הגר
 
קטורה
 
 
 
 
אברהם
 
שרה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ישמעאל
 
 
 
זמרן
 
 
מדן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ראומה
 
נחור
 
 
 
מלכה
 
 
יסכה[ב]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ישבק
 
 
שוח
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לוט
 
 
 
 
נביות
 
 
מדין
 
 
יקשן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
טבח
 
 
עוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קדר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גחם
 
 
בוז
 
 
 
 
בת בכירה
 
 
בת צעירה
 
 
 
 
 
אדבאל
 
 
 
עיפה
 
 
שבא
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תחש
 
 
קמואל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מבשם
 
 
 
עפר
 
 
דדן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מעכה
 
 
כשד
 
 
 
 
מואב
 
בן־עמי
 
 
 
 
 
 
 
משמע
 
 
 
חנוך
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חזו
 
 
 
 
 
 
 
דומה
 
 
 
אבידע
 
 
 
אשורים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פלדש
 
 
 
 
 
 
 
 
משא
 
 
 
אלדעה
 
 
 
לטושים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ידלף
 
 
 
 
 
 
 
 
חדד
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בתואל
 
 
 
 
 
 
תימא
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יטור
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נפיש
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יצחק
 
 
 
 
 
רבקה
 
 
 
 
לבן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קדמה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בשמת
 
עשו
 
עדה
 
אהליבמה
 
יעקב
 
 
 
 
לאה
 
 
זלפה
 
 
רחל
 
 
בלהה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רעואל
 
 
 
 
אליפז
 
 
 
 
יעוש
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יעלם
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נחת
 
 
 
 
 
תימן
 
 
קרח
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
זרח
 
 
 
 
 
אומר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שמה
 
 
 
 
 
צפו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מיזה
 
 
 
 
 
געתם
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עמלק
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ראובן
 
 
שמעון
 
 
לוי
 
דינה
 
 
גד
 
אשר
 
יוסף
 
אסנת
 
 
דן
 
נפתלי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חנוך
 
 
ימואל
 
 
גרשון
 
 
 
 
 
 
 
צפיון
 
 
ימנה
 
 
 
 
 
מנשה
 
 
 
 
חשים
 
 
יחצאל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פלוא
 
 
ימין
 
 
קהת
 
 
 
 
 
 
 
חגי
 
 
ישוה
 
 
 
 
 
אפרים
 
 
 
 
 
 
 
 
גוני
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חצרון
 
 
אוהד
 
 
מררי
 
 
 
 
 
 
 
שוני
 
 
ישוי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יצר
 
 
 
 
 
 
 
 
כרמי
 
 
יכין
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אצבון
 
 
שרח
 
 
 
 
 
בנימין
 
 
 
 
 
שלם
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
צחר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ערי
 
 
בריעה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שאול
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ארודי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בלע
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שוע
 
 
 
 
 
 
אראלי
 
 
 
חבר
 
 
 
 
 
 
 
בכר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מלכיאל
 
 
 
 
 
 
 
אשבל
 
 
 
 
יששכר
 
זבולון
 
בת שוע
 
יהודה
 
תמר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גרא
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נעמן
 
 
 
 
 
תולע
 
 
סרד
 
 
 
 
 
ער
 
 
זרח
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אחי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פוה
 
 
אלון
 
 
 
 
 
אונן
 
 
פרץ
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ראש
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יוב
 
 
יחלאל
 
 
 
 
 
שלה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מפים
 
 
 
 
 
 
 
 
שמרון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חצרון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חפים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חמול
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ארד
 
 

הערות:

  1. קו מקווקו מבטא קו רצוף הממשיך אל מעבר למשבצת שהוא חוצה, פרט למקרה של נח ונעמה, שם מקור קשר הנישואין הוא בספרות חז"ל ולא בספר בראשית.
  2. למידע על קשרי משפחה נוספים שמקורם אינו בספר בראשית, ראו שמות חיצוניים לדמויות אנונימיות במקרא.
  1. ^ 1.0 1.1 הקו המקווקו מסמן שמקור קשר הנישואין הוא בספרות חז"ל ולא בספר בראשית.
  2. ^ יש המזהים את יסכה בת הרן עם שרה, אשת אברהם.
ספר בראשית
פרשת בראשית בריאת העולםרקיעהמים העליוניםבריאת אדם וחוהאדם וחוהנחש הקדמוניחטא עץ הדעתקללת האדם והאשהקין והבלשירת למךמעשה בני האלוהים
פרשת נח תיבת נחהמבולברית הקשתשכרות נחתולדות בני נחמגדל בבל
פרשת לך לך מסעו של אברהם לארץ כנעןירידת אברהם למצריםמריבת רועי אברהם ורועי לוטמלחמת ארבעת המלכים את החמישהמלכי-צדק • בריחת הגר ולידת ישמעאל • ברית בין הבתריםברית המילה
פרשת וירא בשורת הבן לשרהמהפכת סדום ועמורהלוט ובנותיו • ירידת אברהם לגרר • גירוש הגר וישמעאל • ברית אברהם ואבימלך • עקדת יצחק
פרשת חיי שרה רכישת מערת המכפלה • מציאת אשה ליצחק • נישואי אברהם וקטורה • תולדות ישמעאל
פרשת תולדות לידת יעקב ועשו • ירידת יצחק לגרר • הריב על הבארות • ברית יצחק ואבימלך • מכירת הבכורהלקיחת הברכות • בריחת יעקב מעשו
פרשת ויצא חלום יעקב • נישואי יעקב עם רחל ולאה • לידת בני יעקב • מעשה הדודאים • בריחת יעקב מלבן • ברית יעקב ולבן
פרשת וישלח מפגש יעקב ועשומאבק יעקב והמלאךמעשה שכם ודינהמעשה שמעון ולוי • קיום הנדר בבית אל • מות רחל וקבורתהמעשה ראובן ובלהה • תולדות עשו • שמונת מלכי אדום
פרשת וישב מכירת יוסףמעשה יהודה ותמרלידת פרץ וזרחיוסף ואשת פוטיפרחלום שר המשקים ושר האופים
פרשת מקץ חלומות פרעה • ירידת אחי יוסף למצרים
פרשת ויגש התוודעות יוסף לאחיו • ירידת יעקב למצרים • מכירת ארץ מצרים לפרעה
פרשת ויחי שבועת יוסף ליעקב • ברכת אפרים ומנשה • ברכת יעקב לבניו • מות יעקב וקבורתו
דמויות מרכזיות אדם וחוה • קין והבלנחאברהם ושרהלוטהגר וישמעאליצחק ורבקהעשויעקב רחל ולאהראובןשמעוןלוייהודהתמריוסף

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.