חג'

חָג' (ערבית: حجّ) הוא מונח באסלאם המתאר עלייה לרגל למכה. החג' הוא העלייה לרגל השנתית הגדולה ביותר בעולם כיום. הוא החמישי מבין "חמשת עמודי האסלאם" באסלאם הסוני ואחד מאחד עשר ענפי הדת באסלאם השיעי. על פי החג', כל מוסלמי בריא בגופו מחויב לעלות לרגל למכה לפחות פעם אחת בחייו, אם יש לו את המשאבים הכספיים הנדרשים.[1] כל זאת כדי לחזק את האחדות המוסלמית ואת הכניעה שלהם בפני אלוהים. מוסלמי אשר ביצע את מצוות החג' זוכה בתואר "חאג'", ולעיתים כינוי זה אף מתווסף לשמו.

העלייה לרגל עצמה מתבצעת בין היום השמיני ליום השנים עשר של חודש ד'ו אל-חיג'ה, החודש השנים עשר בלוח השנה המוסלמי.[2]

הקונוטציה המקובלת לחג' היא למוחמד אך המנהג מיוחס על ידי המוסלמים לתקופות שלפני האסלאם עד לתקופת אברהם וישמעאל. עולים לרגל מצטרפים לתהלוכות ענק של מאות ואלפי אנשים, אשר סימולטנית מתרכזים במכה לשבוע החג', ומבצעים יחדיו סדרת פולחנים. כחלק מהחג' כל עולה לרגל צועד שבע פעמים נגד כיוון השעון מסביב לכעבה, הבניין אשר משמש ככיוון התפילה המוסלמי; רצים בין הרי הא-סאפא והא-מארוואה; שותים מבאר זמזם; הולכים למישורי הר ערפאת לעמידה בערנות; ומיידים אבנים בטקס סקילת השטן. העולים לרגל אז מגלחים את ראשם, מבצעים זבח חי ומתחילים לחוג את עיד אל-אדחה (חג הקורבן).

המילה הערבית חג' פירושה כשלעצמה עלייה לרגל, והיא נגזרה כנראה מאותו שורש שממנו נגזרה המילה העברית "חג". היא משמשת גם לתיאור צליינות נוצרית לארץ ישראל. יהודי פרס משתמשים במילה זו לפעמים כדי לתאר עלייה לרגל של יהודים לארץ ישראל. בהקשר המוסלמי (בפרט אצל הסונים) המילה חג' מתארת את סדרת הטקסים שיש לקיים במכה ובסביבותיה בתקופה מסוימת של השנה. סוגים אחרים של עלייה לרגל (עלייה לרגל למכה שלא בתקופה המסוימת בשנה, עלייה לרגל למקומות קדושים אחרים) מכונים בשמות אחרים.

נכון ל-2007, מעריכים את מספר עולי הרגל השנתי בכשני מיליון. טכניקות לשליטה בקהל החלו להיות קריטיות בתהליך ובגלל מספרם הרב של האנשים הטקסים קיבלו סגנון קצת שונה. אין צורך יותר לנשק את האבן השחורה, אלא רק להצביע עליה בכל פעם שמקיפים את הכעבה. בעבר יידו אבנים על עמודים גדולים, אך בגלל תקלות בטיחות המנהג השתנה לקירות ארוכים עם סלי תפיסה תחתיהם כדי לתפוס את האבנים. הקרבת החיה יכול להיעשות באופן אישי או על ידי מינוי נציג וכן הלאה. אף על פי כל הניסיונות לשיפור הבטיחות עדיין מתרחשות תקריות בטיחות במהלך החג' אשר גורמות למאות מקרי מוות.

ממשלת ערב הסעודית מוציאה ויזות מיוחדות לזרים לצורך העלייה לרגל, שמתבצעת בחודש המוסלמי ד'ו אל-חג'ה. אולם, הכניסה לעיר עצמה אסורה על לא-מוסלמים, והעיר כולה נחשבת כאתר קדוש לאסלאם. קיום חג' יותר מפעם אחת הוא "תטווע" - מצוות רשות.

היסטוריה

Road 12060 (2)
קטע מדרך החג' (דרך החוגגים) הממלוכית ליד מעבר נטפים. הדרך הובילה ממצרים לעקבה
Gesher Nachal Shlomo
גשר על נחל שלמה בהרי אילת, שבנו הממלוכים לרווחת עולי הרגל

החג' מבוסס על עלייה לרגל שנחשבה קדומה גם בזמנו של מוחמד במאה ה-7. לפי החדית' ניתן לעקוב אחר חלקים מהחג' עד לתקופתו של אברהם, סביב 2000 לפני הספירה, אשר, לפי האמונה, צווה על ידי אלוהים (אללה) לעזוב את אשתו הגר ובנו ישמעאל במדבר. בזמן שהגר רצה שבע פעמים הלוך ושוב בחיפוש אחר מים לבנה, ישמעאל בכה ורקע באדמה עם רגלו ומים מבור הזמזם החלו לזרום (בור מים זה זוכה לכבוד עד היום בערב הסעודית). בכל שנה שבטים מכל חצי האי ערב היו מתרכזים במכה כחלק מהעלייה לרגל. דתם הספציפית של השבטים הייתה לא רלוונטית לעצמם קיום העלייה לרגל. שבטים נוצרים לקחו בה חלק בדיוק כמו שבטים פגניים. היסטוריונים מוסלמים קוראים לתקופה הזאת של לפני מוחמד "הג'אהִליה". בתקופה זאת הכעבה כללה בתוכה מאות פסלים אשר ייצגו את האלילים של כל שבטי חצי האי ערב וכן פסלים של ישו ומרים.

מוחמד היה ידוע כמי שנסע פעמים רבות לערים מרכזיות, אפילו לפני שזכה להתגלויות. כמו כן באופן היסטורי מוסלמים רבים היו נפגשים בערים גדולות ועולים לרגל יחדיו במסות שמנו עשרות אלפי אנשים, למכה. שתי הנקודות המפורסמות ביותר למפגשים להתחלת מסעות כאלה היו קהיר ודמשק.

ב-632, כאשר מוחמד הוביל אנשים מאל-מדינה למכה זה היה לחג' הראשון המבוצע על ידי מוסלמים בלבד, ולחג' היחיד שמוחמד אי פעם ביצע. בנקודה זאת החג' הפך להיות חלק מחמשת עמודי האסלאם. הכעבה טוהרה מפסלוני אלילים ומוחמד הכריז עליה כבית האל.

ביצוע החג'

אנשים רבים הולכים למכה בקבוצות עם חבריהם או משפחתם, או עם חברים מהמסגד המקומי, על מנת לחסוך בכסף. יש חברות תעופה שמשווקות חבילה מיוחדת למוסלמים הנוסעים למכה. בשל חוקי ערב הסעודית, ומחשש לביטחונן, אסורה על אישה ההגעה למכה ללא ליווי של קרוב משפחה: עליה להיות עם אביה, בעלה או אחיה.

ברגע שמגיעים אל ה"מקאת" (הנקודה האחרונה לפני מכה, אשר בה חייבים להיכנס למצב של "אחראם") אומרים את ה"נייה", היא הכוונה, האם אני מתכוונת לבצע חג' או עמרה (חג' קטן) ומתחילים לומר את ה"תלבייה" :"לפקודתך, לפקודתך אין לך שותף". את התלבייה יש לומר עד אשר רואים את מכה באופק, אז מפסיקים.

בזמן שהם במכה, על עולי הרגל להיכנס למצב של "אחראם", זהו מצב טהור, על הגברים ללבוש בגד לבן אשר לא נגעו בו החוט והמחט, החלק העליון נקרא "אזאר" והתחתון נקרא "רדאא'", על יד ימין להישאר חשופה וכן על הראש, על מנת שדבר לא יפריד בין המאמין לשמים. ישנן הסתייגויות ממאכלים מסוימים וכן אסור קיום יחסי מין.

טקסים במכה

Supplicating Pilgrim at Masjid Al Haram. Mecca, Saudi Arabia
עולי רגל למכה מבצעים את הטוואף - סיבוב הכעבה ארבע פעמים במהירות, ולאחר מכן שלוש פעמים לאט יותר, נגד כיוון השעון.
Hajdecoration
עיטורים על קיר ביתו של החוזר מהחג', א-טור, ירושלים 2007

כשהוא מגיע למכה, העולה לרגל ('חאג'י') מבצע סדרה של פעולות פולחניות שמסמלות את חייו של הנביא מוחמד, ואת הסולידריות עם המוסלמים בעולם כולו. אלה הן:

פולחנים אלה משלימים את ה"עמרה", המכונה לפעמים "החג' הקטן". כעת, עולה הרגל רשאי לפשוט את האחראם וללבוש את בגדיו הרגילים. אם כי אין זה חלק מהפולחן, רוב עולי הרגל שותים מים מבאר זמזם כשהם מסיימים את העמרה.

לאחר ה"סעי" ממשיכים לכיוון הר ערפאת, הידוע גם כהר הרחמים וחוזרים לומר את התלביה. לפי אחת המסורות, השם ערפאת (או: ערפה) נגזר מן השורש ע.ר.פ, שפירושו בערבית: "ידע" או "הכיר". גרסה אחת של המסורת אומרת כי זהו המקום שבו אדם וחווה ידעו זה את זה בשנית לאחר הגירוש מגן עדן. לפי גרסה אחרת, במקום זה הביא המלאך ג'בריל (גבריאל) לידיעתו של אברהם את אופן קיום הטקסים.

יש העוצרים בעיר מנא (מינא) ומתפללים שם במסגד אלח'יף ועם הבוקר ממשיכים לכיוון הר ערפאת, ליד הר ערפאת יש מישור גדול אשר יכול להכיל אלפים ושם מבצעים את הווּקוּף (وُقوف) במעמד האמאם. הווקוף נחשב לטקס המרכזי של החג'. חכמי דת מוסלמים אשר דנו בתוקפו של החג' במצבים שבהם טקס זה או אחר לא בוצע כראוי, הגיעו למסקנה כי קיום הווּקוּף כהלכה הכרחי בכל מקרה.

הווקוף כולל: תפילות - מנחה, תפילות רשות, תפילות למחילות חטאים ובסוף האזנה לדרשת האמאם. המסורת מספרת בשבח יום זה, זהו יום נהדר בו משתבח אללה במאמיניו בפני מלאכיו, והמלאכים מברכים את המאמינים.

לאחר שקיעת השמש (על מנת להימנע מעבודת אלילים וסגידה לשמש) יש לקבל את ה"אג'זה" (إجازة), אישור מהאמם לנהירה המונית, "אפאדה"(إفاضة) המסמלת את תחילת החזרה לכיוון מכה (יש עצירות נוספות בדרך טרם ההגעה למכה).

העצירה הבאה היא מקום בשם מוזדליפה (בין 9–10 לחודש) משם מתפללים את תפילת הערב ואוספים 70 אבנים בהר קזח (בו הייתה אש תמיד בתקופת הג'היליה), על מנת לרגום את תלי האבנים במנא ביום המחרת. טרם זריחת השמש (שוב להימנע מעבודת אלילים) מתחילים את המסע בוואדי לכוון הר ת'ביר, מבצעים "ווקוף" (התפילות) נוסף ורוגמים את שלושת התלים, במשך 4 ימים, סקילה זו מייצגת את סקילת השטן. הראשון והגדול ביותר מציין את המקום בו השטן פיתה את אברהם שלא להקריב את ישמעאל, השני הוא במקום בו פיתה את אשתו של אברהם, הגר, למנוע ממנו את ההקרבה, והשלישי הוא היכן שפיתה את ישמעאל שלא יוקרב. השטן הושב ריקם וננזף בכל שלוש הפעמים, וזריקת האבנים מסמלת את הנזיפה הזו, כל אבן הנזרקת היא כתפילה העולה השמיימה.

הרגימה היא השלב הראשון ליציאה ממצב האחראם למצב של "תחלול" - מצב של חול.

השלב השני ליציאה ממצב האחראם הוא השחיטה - "אל-נחר", העלאת הקורבן, הכבש, לזכר אותו הכבש אשר לבסוף שלח אללה לאברהם שיעקד במקום ישמעאל. ליד תל אלעקבה (התל הגבוה מבין השלושה) על פי המסורת יש מסגד בשם מסג'ד אלכבש (במקום שחיטה ניתן לתת כסף לעניים).

הטקס השלישי אשר מעביר את עולי הרגל ממצב של קדושה למצב של חול הוא ה"חלק" - התספורת והגילוח אצל הגברים, וגזרת קווצת שיער (סמלית) אצל הנשים, פעולת הנשים נקראת "תקצר" (תקציר). עם ביצוע ה"חלק" מבוטלים כל האסורים מלבד האסור על יחסי מין. על פי המסורת ביצע מוחמד את ה"חלק": קודם צד ימין ואז צד שמאל.

לאחר הטקס השלישי ישנה עוד יציאה המונית, "אפאצ'ה" לכיוון מכה, שם מבצעים "טוואף" (הקפות סביב הכעבה) נוסף, מטהרים במי הזמזם וכך נשלמת היציאה אל ה"תחלול" מן ה"אחראם". אז חוזרים למנא, לימי החגיגה כי החג עדיין לא נגמר (בין 11–13 לחודש), במנא חוזרים מדי יום על רגימת התלים ויש פירושים האומרים כי יש לחזור על שמו של אללה ולאחר הימים במנא חוזרים למכה ומבצעים הקפה נוספת סביב הכעבה, ושוב שותים ממי הזמזם ושוב נוגעים באבן הקדושה (אך יש מסורות אשר מורידות זאת).

ה"עמרה", היא החג' הקטן, ממוקדת לכעבה בלבד וכוללת: כניסה למצב של אחראם, את ה"טוואף" (ההקפות מסביב לכעבה) אחר כך את ה"סעי" (ריצה בין המרווה לצפא) את ה"חלק" (התספורת והתקצר) וסיום האחראם. יש המבצעים את העמרה בזמן שהם מבצעים את החג', זה אפשרי, יש אשר אומרים כי אין לבלבל בין השתיים, חג' עושים כמצוות חובה והעמרה היא "תטווע" - רשות בלבד. יש הטוענים כי שתיהן חובה ולכן מכניסים את העמרה אל תוך החג'. בקדם אסלאם, תקופת הג'היליה, בוצעה העמרה ב-27 לחודש רג'ב. ישנן מסורות הגורסות כי זהו חטא גדול לבצע עמרה בתוך החג'. ישנן מסורות הגורסות כי זה בסדר לשלב וזה בסדר לא לשלב וכי מוחמד עשה זאת פעמים, גם עמרה בעת צום הרמצ'אן וגם בחודש רג'ב. השיעים ממליצים לבקר במקום בשם ע'דיר חם - שם לפי המסורת השיעית הכריז מוחמד על עלי כיורשו.

את ה"חג' הקטן" אפשר לבצע כל השנה, אך את ה"חג' הגדול" יש לבצע בחודש ד'ו אל-חג'ה. רוב עולי הרגל מבצעים את שני החג'ים בזמן החג' הגדול בשל העלות והקושי שבנסיעה למכה. לעולי רגל רבים (במיוחד אלה שמתקשים לנסוע מסיבות כספיות או בריאותיות), העלייה לרגל היא אירוע של פעם בחיים.

רוב עולי הרגל נוסעים לאחר העמרה לעיר מדינה, לבקר במסגד הנביא, שם הוא קבור ליד אבו באכר ועומר בן אל-ח'טאב, אף שאין זו חובה כחלק מהחג'.

החג' מבחינה הלכתית

הגדרתו הלשונית: לעלות לדבר המועצם.

הגדרתו ההלכתית: לעלות לרגל לבית אללה הקדוש, ועשיית הפולחנים והמנהגים והטקסים הקבועים לעלייה לרגל, בין אם זה לעשות הקפות, או ההתהלכות הלוך ושוב בין גבעות א-ספא ואל-מרווא, ושאר המנהגים והיענות לצו אללה.[3]

הראיות להלכות של החג'

עלייה לרגל היא אכן יסוד מיסודות ההלכה האסלאמית, והראיות לכך הן:

א.     מהקוראן המבורך:  פסוק 97 מפרק 3 "האנשים מצווים בפני אללה, לעלות לרגל אל הבית, אכן זאת חובה על כל היכול לצאת לדרך".

ב.     מהמסורת: "הוי האנשים, מצווה עליכם העלייה לרגל, על כן תעלו לרגל".

ג.      ההסכמה הגורפת של הפוסקים: מאז ימי הסחאבה ועד ימנו אנו, הסכימו פוסקי ההלכה שהחג' הוא חובה פעם אחת בחיים.

תנאי חובת העלייה לרגל

1.     האסלאם: החג' לא חובה על הלא מוסלמי.

2.     השכל: החג' לא חובה על זה שיצא מדעתו.

3.     הבגרות וההבחנה

4.     החירות: החג' לא חובה על עבדים.

5.     הביטחון בדרכים.

6.     היכולת, והיא משני סוגים: יכולת נפשית, ויכולות אחרות אשר חובה שיתקיימו:

6.1.    יכולת התניידות.

6.2.   מזון ושתייה המספקים לכל הדרך, וגם למשפחתו שנותרה מאחור בהיעדרו.

6.3.   היכולת לנסוע, וזה שהוא יכול לשהות במקום בערפה.

7.     על הנשים, בנוסף לאשר דובר למעלה, קיימים עוד תנאים:

7.1.   חובה שבעלה יהיה איתה, או כל אחד שנקרא מוחראם, והוא בן משפחה שאיתו אסור לה להתחתן, או שיש קבוצה של נשים.

7.2.   שלא תהיה בתקופת ההמתנה שלאחר הגירושין או ההתאלמנות.

7.3.   האישה לא יכולה לעלות לרגל בלי רשותו של בעלה.[4]

יסודות העלייה לרגל (החג')

היסודות

1.     האיחראם: הכוונה לכניסה או לעשייה של החג' או העומרה, ונמנים בו שלושה סוגים:

1.1.   לעשות בנפרד, רק את החג'.

1.2.   לעשות את העומרה, ומיד לאחר מכן את החג'.

1.3.   לעשות את החג' ואת העומרה ביחד.

     לאיחראם יש מועד התחום בזמן: מתחילת חודש שאאוול, עד עליית שחר יום חג הקורבן.

     לאיחראם יש מיקום התוחם אותו: זה הוא המקום שבו העולה לרגל נכנס למצב של איחראם, וזה שונה מבחינת איזה עיר או מדינה הוא מגיע:

א.     ד'ו אלחולייפה: שזה מיקום של אנשי אלמדינה וכל מי שמגיע מכיוונה.

ב.     אבר עלי: שזה מיקומם של אלו המגיעים מדמשק, ובכלל מאזור א-שאם.

ג.      יא למלם: שזה מיקום של אנשים המגיעים מאזור תימן וסביבתה

ד.     קרן: שזה מיקום של אזורי נג'ד[5]

הדברים המומלצים לפני הכניסה לאיחראם

א.     הרחצה.

ב.     הטהרה (וודוא)

ג.      כסיסת ציפורניים.

ד.     קיצור השיער.

ה.     לביש בגדי האיחראם שהם בצבע לבן, בשני חלקים שמם הוא איזר ורידאא.

ו.      הבישום.

ז.      להתפלל שתי רכעות.

ח.     להתכוון לעשות את החג'.

ט.     להתחיל במסע הטלביה.

י.       האישה לא צריכה לשנות את הבגדים שלה, היא יכולה לעשות חג' באותו לבוש, בלי ניקאב.

הדברים האסורים באיחראם

ישנם 9 דברים אסורים באיחראם:

א.     אסור ללבוש בגדים מחויטים כמו חולצה, מכנס, נעליים, וכו'.

ב.     אסור לגברים לכסות את הראש, אלא אם יש צורך או עילה לזה.

ג.      אסור לעשות תסרוקות ופנים וכו'.

ד.     אסור לקצוץ את שיערות הערווה ובית השחי, אלא אם יש לזה עילה .

ה.     אסור לכסוס ציפורניים

ו.      אסור להשתמש בבושם.

ז.      אסור לצוד.

ח.     אסור להתחתן.

ט.     ואסור לקיים יחסי מין.

העמידה בהר ערפה

תנאי העמידה:

א.     העמידה צריכה להיות בחלק מחלקי היום, החל מצהריי היום התשיעי בד'ו אלחיג'ה, עד שחר היום העשירי.

ב.     לעמוד במסגרת הגבולות של הר ערפה.

ג.      ההקפה סביב הכעבה, והיא נקראת הקפת אל-איפדא.

ההקפות

תנאים לתקינות ההקפות:

א.        הכוונה: הטהרה מכל דבר שמטמא את הגוף.

ב.        בזמן ההקפה תהיה מצדי השמאלי, ומתחיל את ההקפה באבן השחורה.

ג.         להשלים 7 הקפות.

ההקפות הן מארבעה סוגים:

1.     הקפת ההגעה (הקפת רשות).

2.     הקפה לאחר שיורדים מערפת (הקפת יסוד), שנקראת גם הקפת הביקור.

3.     הקפת העזיבה (הקפת רשות)

4.     הקפה התנדבותית (הקפה מומלצת).

ההליכה בין א-ספא ואל-מרווה

שבע פעמים מא-ספא ואל-מרווה ולהפך.

התספורת

תספורת שלוקחת 3 שערות ויותר, או תספורת שלמה (קרחת), ותנאי התספורת הם;

1.     שיהיה אחרי חצות.

2.     שלא יפחת מספר השערות משלוש.

3.     האישה מקצרת את השער אך ולא מסתפרת.

החובות שבעלייה לרגל (חג')

1.     כניסה למצב של איחראם מאחד המיקומים המיועדים לכך.

2.     זריקת אבנים על השטן, שזמנה נכנס בחצות יום החג, ונמשך עד שקיעת השמש ביום החג. זריקה של שבע אבנים למקומות שמיועדים לכך, אשר נקראים "אלג'מרא אסוארה" "אלווסטה" "אלכוברא" (אלעקבה). חובות אלה, מי שמפספס אחד מהם, יהיה עליו צורך בשחיטת כבש.

הרשות בחג'

1.     לעשות רק את החג', ולאחר מכן את העומרה.

2.     התלביה.

3.     הקפת ההגעה.

4.     השינה במוזדליפה.

5.     2 רכעות לאחר הקפת החובה.

6.     השינה במינה.

7.     הקפת העזיבה.

היבטים רוחניים של החג'

העלייה לרגל עשויה לבנות את כל חייו של המוסלמי האדוק. המאמין מחויב לעלות לרגל לפחות פעם אחת בחייו, אך רק לאחר שכל ענייניו הגשמיים הושלמו כראוי. לפיכך (לפחות אידיאלית), כל חייו של המוסלמי מכוונים לקראת מטרה זו; כל חייו הם עלייה לרגל.

העלייה לרגל היא לא סתם ביקור בכעבה, היא ביקור אצל אלוהים, זו היא מצווה אברהמית אשר הלכתית נקבעה בימיו של מוחמד. עולה הרגל, ה"חג'", מכובד מאוד בקהילתו. כבוד זה הוא מניע לחלק מהמאמינים לקיים את החג'. יש מקומות בהם מכנים את מי שחזר מעליה לרגל "חג'" לשאר ימי חייו. ישנם מורים אסלאמיים שחושבים כי זהו מניע פסול, כיוון שהחג' צריך להיות תוצאה של דבקות באל ולא אמצעי למעמד חברתי. תפילת הטאלביה משקפת את ההרגשה הזו. על המאמין להיות מודע לעצמו ולמניעיו לקיום החג', וכך להשתפר כל הזמן במעשיו. לטקסי החג' יש השפעה פסיכולוגית עמוקה על מוסלמים המשתתפים בה. העלייה לרגל היא בדרך כלל חוויה עמוקה, ועשויה לשנות את חייו של עולה הרגל באופן מהותי.

סגולתו של החג'

מי שעלה לרגל, ונמנע מביאה אל נשים, ולא השחית, חזר טהור כמו ביום היוולדו.

החכמה שמאחורי העלייה לרגל (חג')

1.     העולה לרגל מביע את ההתמסרות לאללה, בזה שהוא מסיר את כל הקישוטים והבגדים וכל מה שמזכיר לו את העולם הזה.

2.     העלייה לרגל מחנכת את הנפש על הסבלנות, ונשיאת מסעות כבדים, ולציית לצווים שאללה ציווה עלינו.

3.     החג' מתניע את השוויון האנושי בין כל העולם לרגל.

4.     החג' מזכיר למוסלמי בהיסטורית הנביאים אברהם וישמעאל, עליהם השלום, וגם מזכיר את הנביא מוחמד עליו השלום והסחאבה, שאללה יתרצה מהם.

החג' מזכיר את חובת התאחדות המוסלמים, והסכמתם על דעה אחת[6]

מיליוני עולי רגל

כיוון שכיום ישנם בעולם כ־1.3 מיליארד מוסלמים, העיר מכה מוצפת בקהל עצום בזמן העלייה לרגל. בחודש החג' מגיעים למכה עד 4 מיליון עולי רגל. זרם עצום זה מכביד מאוד על העיר, שאינה תמיד מצליחה למנוע צפיפות גדולה, או לספק מקום מגורים לכל האורחים. מצב זה הביא למקרי מוות רבים ולפציעות, בעיקר כתוצאה מרמיסה בשל צפיפות. אלו שמתים במהלך הטקסים נחשבים לקדושים שמתו על קידוש שם אללה. בשנת 1990 נרמסו למוות 1,426 אנשים במהלך מהומה שפרצה במנהרה בעיר.[7][8] במהלך 16 השנים שלאחר אסון 1990 אירעו במכה עוד שבעה אירועים במהלך הח'ג , שבהם נרמסו עשרות עד מאות אנשים למוות תחת רגלי הקהל. ב-12 בינואר 2006 נהרגו לפחות 346 אנשים.[9] האסון החמור ביותר מסוג זה התרחש ב-24 בספטמבר 2015, ובו נספו לפחות 2,121 עולי רגל.[10]

ארגונים רבים אחראים על ארגון וניהול החג'. ערב הסעודית מיישמת מערכת של רישום, דרכונים וויזות על מנת לשלוט בזרם עולי הרגל. מטרתה של המערכת לעודד ולעזור לאלה שמגיעים בפעם הראשונה למכה, ובמקביל להגביל יותר את אלה שכבר היו שם. יש רבים שמתנגדים למערכת זו, משום שהם רוצים לעלות לרגל מספר פעמים, אך ועדת החג' טוענת כי אין להם אפשרות אחרת למנוע תאונות וטרגדיות כתוצאה מהצפיפות.

מתוך מיליוני עולי הרגל, כמה אלפים מגיעים מישראל דרך ממלכת ירדן.[11]

ב-1973, בתקופה שמצרים התכוננה לפתוח במלחמת יום הכיפורים, היא השתמשה, בין השאר, בחג', כהטעיה מודיעינית. המטכ"ל המצרי הודיע שכל הקצינים המעוניינים לעלות לרגל למכה, לרגל הרמדאן, צריכים להירשם, ויינתן להם אישור. הודעה זו השיגה את מטרתה, שכן ישראל פירשה את ההודעה כתמיכה בקונספציה שקבעה שמצרים לא תיזום מלחמה.[דרוש מקור]

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Islamic Practices
    Islamic Beliefs, Practices, and Cultures
  2. ^ כיוון שהלוח המוסלמי הוא לוח שנה המבוסס על הירח, לא ניתן לעשות התאמה בין תאריכי החג' לתאריכי הלוח הגרגוריאני, הארוך יותר ב-11 יום.
  3. ^ Muslim Speakers (7 בספטמבר 2011), The Fiqh of Hajj and Practical Advice for Hajj | by Yasir Qadhi, בדיקה אחרונה ב-26 ביוני 2018
  4. ^ FAQs about Hajj: Basic Fiqh | SoundVision.com, www.soundvision.com (באנגלית)
  5. ^ "Fiqh of Hajj". In Pursuit of Peace! (באנגלית). 7 באוקטובר 2011. בדיקה אחרונה ב-26 ביוני 2018.
  6. ^ Fiqh Haji, www.alquran-sunnah.com (בBritish English)
  7. ^ Saudis Confirm 1,426 Killed By Crush in Mecca Tunnel; Crowd Panicked When 7 Fell From Bridge
  8. ^ 1,400 Reported Killed in Mecca Tunnel Crush
  9. ^ A history of hajj tragedies
  10. ^ מספר הקורבנות מטפס: 2,121 נרמסו למוות באסון במכה, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2015
  11. ^ דן אבןלקראת החג': עולי הרגל יחוסנו נגד שפעת החזירים, באתר הארץ
אמין אל-חוסייני

מוחמד אמין אל-חוסייני (בערבית: الحاج محمد أمين الحسيني תעתיק מדויק: אלחאג' מֻחמד אמין אלחֻסֶיני, ידוע כחאג' אמין; 1895 – 4 ביולי 1974) היה מנהיג ערבי-מוסלמי בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל והמנהיג הראשי של ערביי ארץ ישראל לפני הקמת אש"ף. אל-חוסייני השפיע יותר מכל מנהיג אחר על עיצובה של האידאולוגיה השוללת את זכותה של המדינה היהודית להתקיים. הוא נודע באנטישמיות שלו ובהתנגדותו הגורפת לציונות והיה אחראי לפרעות ומתקפות על היישוב היהודי בארץ ישראל ובארצות ערב.

בין השנים 1921–1937 כיהן כמופתי של ירושלים וגם כנשיא המועצה המוסלמית העליונה.

בתחילת שנות ה-30 עלה לעמדת המנהיגות הבכירה של ערביי ארץ ישראל.

עם פרוץ המרד הערבי הגדול ב-1936, כיהן כראש הוועד הערבי העליון. באוקטובר 1937 ברח משלטונות המנדט ועזב את ארץ ישראל. במלחמת העולם השנייה שיתף פעולה עם גרמניה הנאצית והקים בוואפן אס אס יחידות מתנדבים מוסלמים. בשל פעולותיו במלחמת העולם השנייה, הוכרז כפושע מלחמה. בזמן מלחמת העצמאות והנכבה (1947–1949), הנהיג את ערביי ארץ ישראל ממקום גלותו.

דוד טוביהו

דוד טוביהו (20 בנובמבר 1898 – 1975),היה ראש העירייה הראשון של באר שבע אחרי הקמת מדינת ישראל.

דרב אל-חג'

דרב אל-חג' המצרית (ערבית: درب الحج المصري - "דרך החג' המצרית") היא דרך קדומה מהתקופה הממלוכית המובילה ממצרים לערב הסעודית דרך מעלה אילת ואילת.

דרב אל-חג' הייתה דרך ממלוכית עתיקה אשר נסללה על ידי השלטון הממלוכי במצרים במאות ה-14 וה-15. הדרך חצתה את סיני וחיברה את ראשו של מפרץ סואץ אל מפרץ אילת. היא נועדה לשרת עולי רגל מוסלמים בדרכם למכה, ועולי רגל רבים אשר הגיעו ממרוקו, אלג'יריה, לוב, תוניסיה ואף מספרד המוסלמית עשו את דרכם לאורכה מסואץ לעקבה. בעקבה התחברה הדרך לנתיב החג' הבא מכיוון סוריה וירדן, ועולי הרגל המשיכו ממנה בים או ביבשה.

דרב אל-חג' נסללה בשל רצונם של השליטים הממלוכים לזכות באהדת ההמונים. לכן הדרך הורחבה מאוד, ובחלקה אף רוצפה באבנים קטנות ובחיפוי דק של אבן גיר, אשר יצרו מעין אספלט. סיבה נוספת לרוחבה של הדרך הייתה בעובדה ששימשה מספר רב של צליינים וכמות גדולה של סחורות. חלק מהדרך נמצא כיום לאורך תוואי כביש 12 - כביש מעלה אילת מנחל גשרון דרך נחל שלמה. כיום הקטע הזה הרוס בחלקו בגלל השטפונות.

לאורך הדרך נמצאו כתובות רבות בשפה הערבית הקשורות לנושא החג'. העולים לחג' למכה היו מתרכזים בשיירות של 50,000-40,000 איש אשר אותם הוביל "אמיר אל-חג'", המדריך היודע את הדרך ואת התחנות השונות להצטיידות במזון ובמים. השיירה הייתה משתרכת במשך חודשים ארוכים עד הגיעה למכה דרך אילת ועקבה. לאורך הדרך נחפרו בארות מים, נבנו חאנים ותחנות לאפיית לחם, והוקצו שטחי קבורה.

החל משנת 1883 (1301 להיג'רה) רוב העולים לרגל העדיפו לעלות בסואץ על אוניות לג'דה, אך אלו שהעדיפו להגיע דרך היבשה המשיכו לעשות כן עד סוף המאה ה-19.

בשנת 2010 הוצבו עשרות פסלי מתכת לאורך נחל שחמון באילת, בשטח שבין שני הגשרים המחברים את שכונת שחמון החדשה לעיר הוותיקה. הפסלים מדמים שיירה של אנשים לבושים גלביות, כאותן שיירות שעברו בדרך החוגגים, הלא היא דרב אל-חג'. הפרויקט תוכנן על ידי משרד תכנון נוף – צבי דקל ביחד עם הפסל בוקי שוורץ, בעלות של כ-6 מיליון שקל. את העבודות מלווה נציג משרד הבינוי והשיכון באילת – מקס דה גרוט, עלות הפרויקט ממומנת על ידי משרד הבינוי והשיכון.

זיארה

זיארה (בערבית: زِيارة , הפירוש המילולי: "ביקור", "מקום פגישה") היא ביקור באתרים מקודשים לשם תפילה או לצורך עבודה פולחנית אחרת.

באסלאם "זיארה" הוא כינוי לעלייה לרגל לאתרים שאינם הכעבה במכה, שעלייה לרגל אליה מכונה "חג'". האתרים לזיארה קשורים לחייו של הנביא מוחמד, מלוויו, צאצאיו ודמויות חשובות אחרות בהיסטוריה האסלאמית, כדוגמת האימאמים השיעים והקדושים הסופים. האתרים השונים כוללים מסגדים, קברים, ומקומות בהם התרחשו קרבות מפורסמים. הזיארה נפוצה במיוחד בקרב השיעה, וסונים רבים רואים בה כפירה ו"סגידה לקברים".

בנוסף לתיאור ביקור במקום קדוש, משמשת המילה "זיארה" גם לתיאור ביקור כלל.

בקרב יהדות ארצות האסלאם השתרש המושג "זיארה" ככינוי לעלייה והשתטחות על קברי צדיקים.

חג

חג הוא יום שבו פעולות שגרתיות כגון עסקים, עבודה ולימודים מושהים או מצטמצמים על פי מנהג או חוק. באופן כללי מיועד החג לאפשר לאדם לציין אירוע משמח בעל משמעות היסטורית, דתית, לאומית וכדומה, באמצעות טקסים, חגיגות, תפילות ומנהגים שונים כגון תחפושות בפורים ובליל כל הקדושים, סופגניות בחנוכה ועוד; יום טוב; מועד. והמצוין על ידי קבוצה עם מנהגים הייחודיים לו, לרוב יום טוב או יום של שמחה. בכל אחת מהדתות יש חגים משלה, ובנוסף לכך יש בכל מדינה חגים לאומיים, משותפים לאזרחיה בני כל הדתות. בנוסף לחגים שהם ימי שמחה, יש בדתות ובמדינות שונות גם ימי זיכרון ואבל, לציון מאורעות מצערים במיוחד בתולדותיהן.

טעמם של החגים הוא לאומי ואוניברסלי: לכל חברה לוח שנה הכולל את מסורותיה ומנהגיה, בפרט אם הוא כרוך בהוויה דתית. כך הנוצרים שינו את יום המנוחה היהודי ליום ראשון בשבוע, נתנו משמעות שונה לחג הפסח וקבעו יום אחר לראש השנה. המוסלמים אחריהם שינו את יום המנוחה ליום שישי.

דוגמה נוספת היא קביעת מועדו של ראש השנה. במזרח הקדום נהגו שתי שיטות הקשורות לכלכלה חקלאית: השקיה טבעית (שדה בעל), שנשענה על גשמים והשקיה מלאכותית, שהשתמשה בשיטות אגירה והצפה. במקומות בהם השתמשו בהשקית גשמים, קבעו את ראש השנה בתחילת ימי הגשמים, והתפללו לכך לאלים המרכזיים (כמו האל בעל), ואילו בשיטות ההשקיה הנהוגות בארצות שחונות כמו מצרים, ראש השנה נקבע בתחילת האביב.

יעקב טרנר

יעקב טרנר (נולד ב-27 בפברואר 1935) כיהן כראש עיריית באר שבע השביעי, בין 1998 ל-2008 וכמפכ"ל העשירי של משטרת ישראל, והיה טייס קרב ומפקד בחיל האוויר הישראלי.

יצחק רגר

יצחק (איז'ו) רגר (1932 – 1997) היה עורך העיתון "היום" וראש עיריית באר שבע מ-1989 ועד מותו.

כונתילה

כּוּנְתִּילֶה (ערבית: كونتيلة) היא תחנת דרכים קדומה הנמצאת בצומת דרכים במזרח סיני, באגנו העילי של נחל פארן, כחמישה קילומטרים ממערב לגבול ישראל-מצרים. הצומת מחבר את דרב אל-ע'זה (הדרך מאילת לעזה ולאל עריש) עם דרב אל-חג'. ליד התחנה באר שופעת מים. באזור נמצאו שרידים מהתקופה הביזנטית. בתקופת המנדט הבריטי הוקמה במקום תחנת משטרה ובעת השלטון המצרי היה במקום בסיס צבאי. בשנות הסכסוך הצבאי בין ישראל ומצרים אירעו בכונתילה מספר התנגשויות בין צה"ל והצבא המצרי.

לא רחוק משם נמצאת כונתילת עג'רוד. כדי להבדיל בין השתיים מכנים המקומיים את כונתילה בשמה המלא - "כונתילת ג'ראפי" (ג'ראפי הוא נחל פארן).

ליד משטרת כונתילה זיהה הגאולוג הבריטי שו (Shaw), במהלך המיפוי הגאולוגי של הנגב בשנות ה-40 של המאה ה-20, משקעים אגמיים. זהו "פרט כונתילה" המורכב מחומרי סחף דקי גרגר המשולבים בתלכידי נחלים שבהם נסחפו ושקעו חלוקים עד לגודל של 50-40 ס"מ. בחתך זה משולבים גם משקעים אגמיים שהתפתחו במספר אתרים בנגב הדרומי ובערבה.

מיכאל הנגבי (מושל)

מיכאל הנגבי (קופיטֶבסקי) (2 באוקטובר 1911 – ח' בטבת תשס"א, 3 בינואר 2001) היה ממייסדי קיבוץ נגבה והמוכתר שלו (1939–1949), מזכיר ועד יישובי הנגב (גוש עזה) וקצין צה"ל שכיהן כמושל הצבאי של באר שבע (1948–1950), לאחר כיבוש העיר במלחמת העצמאות. הנגבי ורב-סרן עשהאל צוקרמן היו שני המושלים הצבאיים הראשונים במדינת ישראל. לאחר תשעה חודשים הוא החליף את צוקרמן ושימש גם כמושל צבאי של מגדל (אשקלון).

מכה

מֶכָּה (בערבית: مَكَّة الْمُكَرَّمَة; בתעתיק מדויק: מַכַּה אלְמֻכַרַּמַה), מקום הולדתו של מוחמד, היא העיר החשובה ביותר לאסלאם, ושוכנת בערב הסעודית. נמצא בה מסג'ד אל-חראם, המסגד הראשון בחשיבותו באסלאם, הכולל את מבנה הכעבה, שבו ניצבת האבן השחורה.

כל מוסלמי מצווה לעלות לרגל לעיר (חג') לפחות פעם בחייו, ומדי שנה עולים אליה לרגל כ-15 מיליון מוסלמים. כיום מכה היא עיר מודרנית, קוסמופוליטית ומגוונת מבחינה אתנית. אוכלוסייתה מונה כ-2 מיליון איש (2012).

מסגד ג'באליה

מסגד ג'באליה הוא מסגד השוכן בגן קידרון בשכונת גבעת עלייה ביפו, ליד גשר חלון ליפו. המסגד נוסד בשנת 1877 בידי חג' מוחמד אל-סקחפי, ושופץ בשנים 1943 ו-2002. במקום פועלת גם מדרסה.

מבנה המסגד שוכן על גבעה החולשת על סביבתה ומשקיף על הים ועל מדרון יפו ממערב ועל שכונות נווה גולן ושיכוני חיסכון שממזרח לו. המבנה עשוי אבן, צורתו כשל מלבן ובפינתו הצפון-מזרחית מתנשא מינרה נמוך. הכניסה הראשית אל המבנה היא בצידו המערבי הפונה אל הים, ומובילה אליה שדרת דקלים שבה גרמי מדרגות עשוים משיש. לגרם המדרגות הסמוך למבנה מעקה אגן מסוגנן, והוא מסתיים במרפסת מקורה בצורת ארקדה שבה חמש קשתות מחודדות. בצד הדרומי והצפוני של המרפסת שתי קשתות נוספת - אחת בכל צד - הפונות אל מרפסות קטנות הבולטות מקו החזית של הבניין. בקיר החזית עצמו דלת עץ כפולה שמעליה לונטה מזכוכית צבעונית, ושלושה חלונות. בחזית הדרומית שלושה חלונות ובמרכזה המיחרב הבולט מקו החזית של הבניין. בחזית הצפונית שלושה חלונות, דלת עץ גדולה נוספת המובילה אל אולם התפילה, ולידה דלת קטנה יותר ומוגבהת המובילה אל המדרגות העולות אל המינרה.

אולם התפילה נתמך בשתי שורות של עמודים שחלקם התחתון מצופה בשיש בהיר, ואלה תומכים בתקרה שחלקה עשוי בצורת קמרון צולב. רצפת האולם מכוסה בשטיח בדוגמת קשתות הפונות דרומה.

משה זילברמן

משה זילברמן (1927 - 9 בנובמבר 2011) היה מחנך, אשר כיהן כראש העירייה הרביעי של באר שבע, מאז קום המדינה (לא כולל מושל צבאי וראש ועדה קרואה) בין 1986 ל־1989.

נח'ל

נַחְ'ל (בערבית: نخل – עץ תמר), ובהגייה מצרית נֶחֶ'ל, היא עיירה במרכז סיני שבמצרים, על צומת הדרכים של ציר אילת–סואץ, הוא תוואי הדרך העתיקה דרב אל חג' אשר שימשה את עולי הרגל ממצרים בדרכם למכה וחזרה, ושל דרך נוספת העולה צפונה לכיוון ביר חסנה וממשיכה אחר כך לאל עריש. נח'ל שוכנת בלב מישורים נרחבים והיא מרוחקת מיישובים אחרים. היישוב הסמוך לה ממזרח, א-תמד, נמצא במרחק 63 קילומטר וגם צפונה, לכיוון ביר חסנה, המרחק הוא דומה. 45 קילומטרים מצפון מערב מצויה ביר תמדה ומדרום אין כלל יישובים בטווח של עשרות קילומטרים. אזור נח'ל שייך לאגן הניקוז של ואדי אל עריש. כמות המשקעים השנתית הממוצעת, שנמדדה בה בראשית המאה ה-20, הייתה 26 מילימטר ב-6.2 ימי גשם. נכון ל-2008 מתגוררים בה 1,082 תושבים [1]. במפקד 2006 היו באזור המנהלי "נח'ל", המשתרע על שטח נרחב של 6,677 קמ"ר, 11,023 תושבים.

סילואד

סילואד (בערבית: سلواد) היא עיירה פלסטינית בשומרון השייכת לנפת רמאללה ואל-בירה. היא משתרעת על שטח של 18.8 קילומטרים רבועים וחיים בה כ-6,000 תושבים, רובם מוסלמים ומיעוטם נוצרים.

פירוש שמה של העיירה בתרגום לעברית הוא "מעל הואדי".

עלייה לרגל

עלייה לרגל או צליינות (בארמית צלי - מתפלל) היא פעולה מקובלת בדתות רבות, בה יוצאים המאמינים במסע למקום קדוש על פי דתם על מנת לטהר את עצמם או למלא אחר מצווה.

פריח אבו מדין

פריח אבו מדין (בערבית: فريح أبو مدين,1871–1955), היה ראש שבט החנאג'רה, מהשייחים הבדואים הבולטים והמכובדים בנגב. כיהן כראש עיריית באר שבע, כחבר מועצת העיר וכדיין בבית הדין השבטי של האוכלוסייה הבדואית.

קאנא

קאנא (בערבית: قانا) - כפר בדרום לבנון 10 ק"מ מדרום מזרח לצור ו- 12 ק"מ צפונית לגבול עם ישראל. בכפר מתגוררים כ- 10,000 תושבים מרביתם מוסלמים שיעים ומיעוטם נוצרים.

הכפר משמר את שם היישוב "קנה" שלפי יהושע, י"ט, כ"ח היה בצפון נחלת שבט אשר. בנצרות, יש המזהים במקום את "קנה אשר בגליל", הנזכרת בברית החדשה כמקום שבו ביצע ישו את נס הפיכת מים ליין המוכר כנס החתונה בקנה. זיהוי זה מוטל בספק - קנה הגלילית בדרך כלל מזוהה בקרב מאמינים נוצרים ככפר כנא אשר בישראל, בסמוך לנצרת, או עם חורבת קנה מעט צפונה משם.

הכפר עלה לכותרות בשתי תקריות של הרג המוני של אזרחים לבנונים מהפצצות ישראליות כנגד משגרי קטיושות מהחזבאללה שפעלו מהכפר.

התקרית הראשונה קרתה ב-18 באפריל 1996, במסגרת מבצע ענבי זעם, כאשר הכוח הגדול ביותר של צה"ל בגזרה, שהיה בפיקודו של נפתלי בנט, נתקל במארב, סוללת תותחנים ירתה לאזור בנוהל "אש לחילוץ" (בעת ירי אש לחילוץ, טווח הביטחון מוקטן), ופגעה בריכוז של פליטים ובכוח האו"ם ששהה במוצב או"ם סמוך. לפי מקורות זרים מההפצצה נהרגו 102 אזרחים, ו-100 נפצעו, מתוכם ארבעה חיילים מהאו"ם. ההרג עורר בעולם ביקורת חריפה ולחץ בינלאומי דרש את סיום המבצע. ישראל הודתה בטעותה, והביעה צער על הפגיעה בחפים מפשע.בשנת 2006, בעקבות תחקיר בלתי תלוי של מספר גורמים, פורסם שיש חשש שהצילומים בוימו ושהאירוע כולו זוייף בידי שֹלמן דהר.

שלמן דהר הופיע בקסדה ירוקה בצילומים של כתבה בנושא "טענות חדשות נגד צה"ל ממלחמת לבנון השנייה אותה שנה", שוב בעיירה קנא, לגבי הפצצת חיל האוויר על בית ובו ילדים רבים שנהרגו. החשדות גברו מאוחר יותר כשנחשפה גם מעורבותו של עדנן חגּ' בצילומים, חגּ' כתב לבנוני של סוכנות החדשות רויטרס פוטר בעקבות גילוי זיופי תמונות בעת מלחמת לבנון השנייה. בתחקירים שפורסמו בתקשורת הגרמנית נחשף כי שני אישים אלו היו מרכזיים גם בטענות על התקיפה בקנא במבצע ענבי זעם. החששות לזיוף במלחמת לבנון השנייה הסתמכו בין היתר על הדיווחים הסותרים של מספר ההרוגים, (בתי החולים בצור דיווחו על 22 הרוגים בלבד, ומספר זה צוין תחילה גם על ידי ארגון זכויות האדם בעיר), על ההמתנה הארוכה שכללה לינת לילה, מאז התקיפה לכאורה ועד לחילוץ שנעשה רק עם הגעת העיתונאים מהעיר צור, וכן על סימני זיוף שנראו בחלק מהתמונות, ורבים מסימנים אלו הופיעו גם בצילומים מענבי זעם. בדיון שהתעורר, התברר שעיתונים מובילים כמו הדיילי סטאר סוכנות החדשות איי פי, ורשת אל ג'זירה נקטו במספרי נפגעים שמסר להם דהר באירועים אחרים הקשורים במלחמות עם ישראל. בעקבות הסערה סוכנות החדשות איי פי הגנה תחילה על דהר, אך מאוחר יותר הסירה את הצילומים שלו מהאתר שלה.. עם פיטוריו של חגּ' נמצאו תמונות נוספות אותן ערך ושינה, וחברת רויטרס הסירה מאות תמונות מן הארכיב שלה המזוהות עמו.התקרית השנייה ארעה ב-30 ביולי 2006 כאשר בלבנון נטען לנסיבות דומות, כחלק ממלחמת לבנון השנייה, מטוס ישראלי הפציץ בניין, שלטענת צה"ל הסתתרו בו משגרי קטיושות מהחזבאללה. במקלט הבניין שהו עשרות אזרחים. לאחר הפצצת מטוס חיל האוויר קרס הבניין, והוביל לתוצאה סופית שבה נהרגו, על פי הדיווח הרשמי מלבנון, 28 איש, בהם 16 ילדים (9 נפצעו), אף שבתחילה נמסר כי נספרו 58 גופות.

צה"ל הגיב בצער על אירוע זה, והודיע על חקירת ההתרחשות שהובילה לקריסה, כאשר לטענתו, הבניין קרס מספר שעות לאחר הפצצת חיל האוויר את הבניין. מספר השערות העלו על ידי גורמים צה"לים ביניהם: חומרי נפץ שהיו מאוחסנים בבנין התפוצצו, מישהו שיחק בפצצה שהייתה נפל, או שהבניין הרעוע החזיק מספר שעות ולבסוף קרס. ארגון HRW שידיעתו נסמכת על עדות של שני תושבי הכפר, טען כי לא נמצאו כל כלי נשק בבניין ולא אוחסנו בו חומרי לחימה. אסון זה החליש מאוד את עמדת ישראל וארצות הברית בהקשר של המלחמה, וזירז את קבלת ההחלטה על הפסקת האש.

מורים מקומיים טענו שלוחמי החזבאללה העוינים אותם שיגרו רקטות בזדון מתוך מתחם הקרוב להם. דובר צה"ל הפיקו סרטון בו נראה שיגור רקטות מאזור קרוב ובריחת המפעילים לתוך בתי הכפר, ופרסם את מסקנתו כי מדובר בטעות של צה"ל שנבעה משיגור רקטות בידי החזבאללה בקרבה לכפר. אך תחקיר של הבי בי סי הוכיח שהשיגורים המצולמים היו יום קודם, וכי לא היו שיגורים מקנא באותו היום. התחקיר קבע אמנם שמדובר במספר קטן יותר של נפגעים: 28 הרוגים, מתוכם 16 ילדים.כאמור, עם הזמן נטען בתקשורת הישראלית והעולמית שיש חשש רב שעצם האירוע זויף, ובוים בידי אנשי התקשורת של החזבאללה.

קלעת אל-ג'ונדי

קלעת אל-ג'ונדי (הפירוש בערבית: "מצודת החייל") המכונה לעיתים גם ראס אל-ג'ונדי וגם קלעת סדר) היא מצודה מוסלמית עתיקה הנמצאת על גדתו המזרחית של ואדי סודר בחלקו המערבי של חצי האי סיני. המצודה נבנתה כנראה במחצית השנייה של המאה ה-12 על ידי צלאח א-דין, שליט מצרים כחלק מהמאבק עם הצלבנים על השליטה בחצי האי סיני ובנתיבי הים הסמוכים וכפי הנראה גם כדי לשמור על דרך עולי הרגל (דרב אל-חג') שיש הסוברים כי עברה בוואדי סודר.

רוביק דנילוביץ'

רוביק דנילוביץ' (נולד ב-24 בינואר 1971) הוא ראש עיריית באר שבע השמיני, מאז שנבחר לראשות העיר לראשונה בנובמבר 2008.

ערכי אסלאם
אסלאם
פורטל אסלאם
מונחים בסיסיים • כל הערכים
חמשת עמודי האסלאם
שהאדה (העדות)
אלצלאהתפילה) • אלזכאהצדקה)
צום • אלחאג' (העלייה לרגל)
פלגים עיקריים
אסלאם סוניאסלאם שיעי
אישים מרכזיים
מוחמדח'ליף ושושלות הח'ליפים
נביאי האסלאםאימאם שיעי
מהדיבני לוויתו של מוחמד
ערים קדושות
מכהאל-מדינהאל-קודסנג'ףכרבלאכופהכאט'מיהמשהדסאמרא
חגים
הג'רהלוח השנה המוסלמיעיד אל-פיטרעיד אל-אדחאעשוראאארבעיןלילת אל-קאדר
מבנים
מסגדמינרטמחראבכעבהאדריכלות איסלאמית
תפקידים דתיים
אייתולהמרג'עאימאםמולאקאדימופתימואזין
טקסטים וחוקים
קוראןחדית'תפסירסונה
פיקהפתווהשריעה
אסכולות השריעה
חנפיתחנבליתג'עפריתמאלכיתשאפעית
אסכולות הכלאם
אשעריה • ג'בריה • מאתורידימורג'יאהמֻעתזילה
פלגים שיעים
אתנ'א עשריהאיסמאעיליהזיידים
פלגי הח'וארג'
צאפרייםאזארקהאיבאדיה
תנועות
סופיותוהאביהסלפיה
אסלאמיזםאסלאם ליברלי
פלגים אחרים
אומת האסלאםחמשת האחוזים • המסורים • אחמדים • זקרי • עלווים*

* השתייכותם לאסלאם שנויה במחלוקת

אמונות קשורות
באביזםבהאאיםיזידיםסיקיזם

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.