חבר מושבעים

חבר מושבעים הוא גוף נבחר של בני אדם המתכנסים על מנת לתת פסק דין, לקבוע עובדה על מנת שזו תשמש בסיס לקביעה משפטית, או על מנת לקבוע עונשו של אדם המועמד למשפט.

Jury box cropped
תא ישיבה ריק של חבר מושבעים באולם בית המשפט של מחוז פרשינג, נבדה, שבארצות הברית

רקע

שיטות משפט רבות דורשות כי קביעת עובדה במשפט פלילי תתבצע על ידי חבר מושבעים - קבוצה של בוגרים הנבחרים מתוך כלל התושבים במחוז בו מצוי בית המשפט.

מספר המושבעים הוא בדרך כלל 12, וכן נבחרים בכל משפט מספר "מושבעים חלופיים" למקרה שאחד המושבעים יחלה במהלך המשפט. מושבעים חלופיים אלה נמצאים באולם המשפט אולם אין הם מחליטים על העובדה או על פסק הדין או גזר הדין.

שיטות המשפט הנצרכות לקביעה על ידי מושבעים קובעות חובת השתתפות בחבר מושבעים. כדי לאפשר משפט צדק ישנן בדרך כלל דרישות מקדימות בטרם ייבחר אדם לשרת בחבר מושבעים: ידיעת השפה, הבנת הנשמע והנקרא, ודרישות אחרות. בהליך בחירת המושבעים (וואר דיר) נבדקות גם דעות קדומות של המועמדים והשפעתן האפשרית על ההחלטות שיצטרכו המושבעים לקבל.

משפט מקובל

בשיטת המשפט המקובל תפקיד המושבעים הוא להכריע בשאלות עובדתיות, בעוד תפקיד השופט הוא לקבוע שאלות של פרשנות חוק (כך הדבר בבריטניה ובארצות הברית).

מקור מוסד חבר המושבעים

מקורו של מוסד המושבעים במגנה כרטה. המלך ג'ון העניק לאציליו ולאנשים החופשיים (שאינם צמיתים) את הזכות להישפט על ידי חבר אנשים השווים להם במעמדם - ולא על ידי שופטים הממונים על ידי המלך. מושג זה - של משפט על ידי בני אותו מעמד היה קיים בנורמנדי אף לפני שנת 1066 (שנת הכיבוש הנורמני של אנגליה). על פי שיטה זו לא היה יכול השליט המקומי לכפות דין שרירותי על האצילים או האנשים החופשיים במדינה.

דוגמאות דומות של משפט על ידי מושבעים ניתן לראות בשיטת המשפט שהייתה נהוגה ביוון העתיקה, באתונה בשנת 500 לפנה"ס לערך, בה נהגו תושבי העיר להצביע במשפטים של תושבים אחרים בהצבעה חשאית והייתה להם הזכות לשנות את חוקי המדינה בצורה זו (ועל ידי שינוי העבירה להפוך אדם אשם לזכאי).

היסטוריה של מוסד המושבעים באנגליה

באנגליה, בה השימוש בשיטת הכרעה זו הוא הנפוץ ביותר, היו נהוגות עד ימיו של המלך הנרי השני כמה וכמה שיטות להכרעה במשפטים. תביעת זכות במקרקעין הייתה מוכרעת באמצעות דו-קרב, אשר לא נערך בין הצדדים הישירים כי אם בין אבירים שזה היה עיסוקם המקצועי. במשפטים פליליים היה הדיון מוכרע באמצעות דו-קרב בין הנאשם ובין מאשימו, שהסתיים רק במותו של אחד הצדדים. ה"אורדליה" אשר הייתה נהוגה במשפטים פליליים בהם הייתה הכנסייה מעורבת, כללה את צריבת הנאשם במוט מלובן. אם הנאשם לא החלים מכווייתו במשך שלושה ימים, אות הוא כי הוא אשם. דרך נוספת בה התנהלה ה"אורדליה" היא הטבעתו של הנאשם במכל מים. אם שקע, נחשב לזכאי, ואם צף, לאשם. נאשמים אשר נשבעו כי הם חפים מפשע, ומצאו שנים עשר אנשים שיתמכו בגרסתם, שוחררו.

בשנת 1166 מצא המלך הנרי השני לנכון לזנוח שיטות אלו לטובת "חבר המושבעים הגדול" שתפקידו היה בתחילה אך להכריע אם האישום כנגד הנאשם הוגש בשל "שנאה וקנאה". בתהליך היסטורי ארוך קיבל חבר המושבעים את צורתו המוכרת בימינו, ומספר המושבעים התגבש לתריסר. בתחילה יכול היה הנאשם לבחור בין משפט על ידי מושבעים, לבין ניסוי מזלו ב"אורדליה" אך לאחר שזו נאסרה בידי האפיפיור אינוצנטיוס השלישי בשנת 1215 הפך המשפט על ידי מושבעים לחובה. נאשם שסירב להישפט על ידי מושבעים עונה בשיטה שנקראה "Peine forte et dure" (כאב חזק ומתמשך), שאומצה על ידי המלך הנרי הרביעי. בשיטה זו נלחץ הנאשם למוות באמצעות משקולות, או שהודה באשמתו. שיטה זו בוטלה רק בשנת 1772. בהיסטוריה האנגלית ידוע מספר קטן של מקרים בהם העדיפו הנאשמים להימחץ למוות, מאשר להישפט בפני מושבעים או להודות באשמתם, האחרון שבהם בשנת 1741.

תפנית במעמדם של המושבעים אירעה במשפטם של הקווייקרים ויליאם פן (מייסד מדינת פנסילבניה) וויליאם מיד, אשר הואשמו בשנת 1670 בכך שערכו טקס דתי בניגוד לחוק. לאחר שמיעת העדויות במשפט, הורה השופט למושבעים למצוא את פן ומיד אשמים במיוחס להם. חבר המושבעים, מצידו, סבר שפן ומיד אינם אשמים, וסירב להוראות השופט. הם נשלחו מחדש לשקול את החלטתם. ולאחר ששבו עם אותה ההחלטה עצמה, דרש השופט מראש חבר המושבעים, אדם בשם בושנל, כי ייתן פסק דין המקובל על בית המשפט, וכי עד שחבר המושבעים יגיע להחלטה הנכונה ייכלאו ללא בשר, משקה, אש או טבק. "הגיעו לפסק דין בעזרת האל, או שתרעבו למוות". במשך שני לילות נמשכו הדיונים מבלי שהמושבעים יקבלו אוכל או שתייה, או אפילו סיר לילה, ולבסוף הודיעו המושבעים כי החלטתם היא כי פן ומיד אינם אשמים. השופט החליט לקנוס את המושבעים בסכום גבוה של ארבעים מרק, ולכלוא אותם עד שישלמו אותו. פן ומיד נשלחו למאסר על כך שסירבו לפקודת פקיד בית המשפט לחבוש את כובעם. לאחר מכן צו הביאס קורפוס שנתן בית משפט גבוה יותר שחרר את המושבעים, וקבע את זכותם לפסוק את העובדות לפי הבנתם. לאחר המשפט נסעו פן ומיד למושבות באמריקה והיום הם נחשבים בין האבות המייסדים של האומה האמריקנית.

בשנת 1870 נחקק "חוק המושבעים" אשר איפשר למושבעים שתייה, מאכל וחימום בעת דיוניהם.

בחירת חבר מושבעים

הדרך המקובלת כיום לבחירת מועמדים לחבר מושבעים היא בחירתם באקראי מתוך פנקס הבוחרים. לפי חלק משיטות המשפט לא בוחרים כמועמדים לחבר מושבעים אנשים העוסקים במערכות ההצלה (כדוגמה: כבאים, רופאים) או מערכות אכיפת החוק (שוטרים, משפטנים, אנשי מערכות הכליאה), וכן אנשים בעלי עבר פלילי. בחלק ממדינות ארצות הברית עורכי דין וסטודנטים למשפטים אינם רשאים להיות מועמדים לשרת בחבר מושבעים, מחשש שתהיה להם השפעה גדולה יותר על יתר חברי חבר המושבעים (אשר אמורים להכריע על פי עמדותיהם האישיות). כך גם היה המצב באנגליה, אולם כיום שונה החוק, ואפילו שופטי בית-הלורדים מקבלים זימון לחבר המושבעים.

ארצות הברית

בארצות הברית ישנן רשימות מאגר שמות של מועמדים לשרות כמושבעים (jury in waiting או jury pool). מתוך רשימות אלה נבחרים המועמדים לשרת כמושבעים. הליך בחירת המועמדים לשרת וקביעה האם הם יכולים לשמש מושבעים בפועל במשפט מסוים נקרא "וואר דיר" (מצרפתית: "voir dire"). על המושבע המועמד לשמש בחבר מושבעים להיות אזרח ארצות הברית וכן תושב המדינה או תושב המחוז השיפוטי בו מתנהל המשפט. דרישות נוספות הן ידיעת השפה האנגלית, מצב בריאותי פיזי ונפשי תקין, ואי היותו של אזרח כזה באמצע תהליך של האשמה בעבירות פליליות. חברי 3 קבוצות באוכלוסייה פטורים משירות בחבר מושבעים: חברי הכוחות המזוינים בשירות פעיל, עובדים מקצועיים במחלקות כיבוי אש ובמשטרה, ומשרתי ציבור במשרה מלאה בממשלים מקומיים, במדינות (States) ובמערכת הפדרלית.[1]

סדרי דין הנוגעים למושבעים

צרפת (משפט קונטיננטלי)

לאחר קביעת האשמה מתנהל דיון נוסף בקרב המושבעים בשאלת העונש (גזר הדין).

ארצות הברית ובריטניה (משפט מקובל)

על המושבעים במשפט לדון בשאלות העובדתיות שהציג בפניהם השופט. לעיתים עליהם להכריע רק בשאלה העובדתית המהווה בסיס לטענות, ולעיתים עליהם לקבוע על סמך העובדות שהם קבעו אם הנאשם אשם או זכאי, או, במשפט אזרחי, האם בוצעה עוולה. במקרים בהם חבר המושבעים אינו מצליח להגיע להסכמה נקראים "חבר מושבעים תלוי (ועומד)" - "hung jury", והמקרה מועבר לצורך משפט חוזר לחבר מושבעים חדש.

בעבר היה מקובל בארצות הברית שאת גזר הדין קובעים השופטים, בעוד שהמושבעים קובעים את פסק הדין, אולם ב"פסק דין רינג נגד אריזונה" קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי ההכרעה של השופט האם להחיל או לא להחיל עונש מוות מנוגדת לחוקת ארצות הברית, ועל המושבעים להכריע בדבר (אולם לאחר מכן יכול השופט להקל בעונש שקבעו המושבעים - אך לא להחמיר).

אין בסדרי הדין האמריקאים הגבלת זמן לדיון חבר המושבעים בשאלות שעומדות בפניהם ואין הוראות בדבר סדרי הדיונים עצמם. לדוגמה, במשפטו של הרוצח הסדרתי סטיבן בריאן פאנל בדלאוור, בילו חבר המושבעים כשמונה ימים בסקירת הראיות.[2] עם זאת מקובל שהמושבעים בוחרים יושב ראש ("foreman") מביניהם הקובע את סדר היום.

ברוב שיטות המשפט על המושבעים להחליט באשמה או בעובדה פה אחד. ישנן שיטות משפט בארצות הברית המתירות הכרעת רוב כאשר אחד מחברי חבר המושבעים חולה במהלך הדיונים, או כאשר מגיעים למצב בו לא ניתן להכריע בהכרעה פה אחד. בשליש מהמדינות בארצות הברית נעשית הכרעת רוב במשפט אזרחי. שיטות משפט אחרות קובעות את שיעור הרוב (בסקוטלנד, לדוגמה, די ברוב רגיל).

על פי כללי המשפט האנגלי נאסר על המושבעים לגלות את שהתרחש בחדר הדיונים של המושבעים - וגילוי הדברים שנאמרו במהלך הדיון מהווים עבירה פלילית שעונשה מאסר. בארצות הברית אין מניעה לדון בדיונים לאחר תום המשפט.

משפט פלילי בארצות הברית

במספר קטן של מדינות בארצות הברית, ובמשפט פדרלי, לפני העמדה לדין פלילי מכונס חבר מושבעים גדול הקובע אם יש בסיס ראייתי להגשת כתב אישום. אם חבר המושבעים הגדול מחליט שיש די ראיות, נקבע דיון בפני "חבר מושבעים קטן" ("petit jury"). לעיתים יתכנס חבר מושבעים שלישי על מנת לקבוע את העונש לאחר קביעת האשמה.

התיקון השישי לחוקת ארצות הברית קובע כי כל אזרח זכאי למשפט בפני חבר מושבעים הן בהליכים המדינתיים והן בהליכים פליליים פדרליים.

משפט אזרחי בארצות הברית

התיקון השביעי לחוקת ארצות הברית קובע את זכותו של בעל דין (תובע או נתבע במשפט אזרחי) כי עניינו ישמע ויקבע על פי אומד דעת חבר מושבעים.

עם זאת, אין זו חובה להישפט בידי חבר מושבעים. הנאשם יכול לבחור אם ברצונו להישפט בידי שופט במקום חבר מושבעים.

גזר הדין

על פי חלק משיטות המשפט בארצות הברית המושבעים צריכים לקבוע הן את פסק הדין והן את גזר הדין. לאור פסיקת בית המשפט העליון, כאשר מדובר בעונש מוות - רק מושבעים יכולים להטילו על נאשם.

באנגליה, המושבעים יכולים לקבוע רק את הקביעות העובדתיות המשמשות בסיס לפסק הדין, והשופט לבדו יכול להכריע בעניין גזר הדין. במשפט האזרחי האנגלי, המושבעים ממליצים על היקף הפיצוי במקרים של הוצאת לשון הרע או הוצאת דיבה.

חבר מושבעים בישראל

עם תחילת המנדט הבריטי בארץ ישראל בחר השלטון האנגלי שלא לעשות שינויים משמעותיים בשיטת המשפט, ובחלק גדול מהתחומים נשארה בתוקפה שיטת המשפט שקדמה לשלטון האנגלי.

כך למשל נשאר בתוקפו המשפט האזרחי העות'מאני (המג'לה - אשר בוטלה לבסוף רק בשנת 1980), קיומו של הדין הדתי לצד הדין האזרחי, ואף סדרי הדין נותרו כמו שהם (חלקים מחוק הפרוצדורה העות'מאנית בוטלו רק בשנות ה-70 וחלקים הנוגעים לסדרי דין אזרחיים, ובייחוד סעיף 80 הנוגע לראיות נותרו בתוקפם עד ימינו).

מדיניות זו הייתה חלק ממדיניות הבריטים שלא להחיל את שיטת המושבעים במושבות. אחד הצידוקים ההיסטוריים לראיית השיטה כמגינת האזרח, היא משום שבניגוד לשופטים, שהם פקידי המלך, המושבעים הם "בני מעמדו" (peers) של הנאשם, ולכן יגנו עליו משרירות-לב של המלך (שהוא המאשים במשפט). לו הייתה שיטה זו מיושמת במושבות, התוצאה הייתה שכל נאשם במרי נגד השלטון היה עלול לצאת זכאי. שיטת המושבעים כן הוחלה במושבות אמריקה הצפונית, מאחר שאזרחי המושבות היו נתינים בריטיים (האינדיאנים המקומיים לא נחשבו כאזרחים ולכן לא יכלו להוות חלק מחבר המושבעים).

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Juror Qualifications, www.uscourts.gov
  2. ^ Route 40 Killer Remains an Enigma After Being Convicted 25 Years Ago, www.delawaretoday.com (באנגלית)

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.

29 במרץ

29 במרץ הוא היום ה88 בשנה (89 בשנה מעוברת), בשבוע ה-13 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 277 ימים.

בית משפט

בית משפט הוא חלק מהרשות השופטת - מוסד אשר המדינה מעניקה לו סמכות שפיטה כללית.

"בית משפט" הוא חלק ממערכת בתי המשפט הכללית של המדינה, בעוד ש"בית דין" דן בעניין מסוים, ובדרך כלל לפי מערכת דינים מיוחדת ושונה ממערכת החוקים הרגילה. הרכב מסוים של שופטים, בין אם מספר שופטים בין אם דן יחיד - נקרא מוֹתָב.

לפעולתו של בית המשפט מקובלות שתי חלופות:

השיטה האדברסרית, שיטת משפט, המקובלת במיוחד בארצות שבהן נהוג המשפט המקובל (לרוב ארצות חבר העמים הבריטי ומדינות שקיבלו את שיטת המשפט הבריטית, ובהן בריטניה, ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, ובמידה מסוימת מדינת ישראל). על פי השיטה האדברסרית השופט, או חבר מושבעים, משמשים כגורם מכריע פאסיבי, על פי עובדות וטיעונים המובאים בפניהם על ידי בעלי הדין (או נציגים מטעמם), ואינו לוקח חלק אקטיבי בחיפוש העובדות והכללים המשפטיים שיש להחיל במקרה הבא לדיון. השופט הוא גורם אובייקטיבי שקובע ואוכף את כללי המשחק של הליך בירור המחלוקת המשפטית, ובסופו של ההליך מכריע במחלוקת בין הצדדים היריבים.

השיטה האינקוויזיטורית, המקובלת בארצות שבהן נהוג המשפט הקונטיננטלי המכונה גם "המשפט האזרחי", ובמיוחד בצרפת ובארצות מערב-אירופיות. המילה "אינקוויזיטורי" באה מהשורש בשפות האירופיות שמשמעותו לחקור. ואכן, בשיטה האינקוויזיטורית השופט נוטל חלק פעיל בחקירה, ויכול למצוא עובדות וראיות שבעלי הדין בחרו שלא להביא בפניו. בשיטה זו השופט מנסה לקדם את חקר האמת ולהגיע לתוצאה הנכונה ביותר בבירור המחלוקת.

בית סוהר

בית סוהר (מכונה גם בית כלא, כלא ובית אסורים) הוא לרוב מבנה מבוצר ושמור, שבו אנשים מוחזקים בכפייה ונשללות מהם חרויות שונות. בתי סוהר מוקמים בהוראת ממשלות כחלק ממערכת המשפט, לשם ריצוי עונש מאסר, בדרך כלל כזה שהוטל על ידי בית המשפט, בהתאם להוראות הממשלה ובמקרים מסויימים גם בהתאם להמלצות המשטרה, על פי היתרי החוק.

בנוסף לבתי סוהר, כליאה מתקיימת גם בבתי מעצר, שבהם מוחזקים חשודים בביצוע פשעים שטרם הורשעו בדיון פלילי, ובמחנות שבויים, שבהם מוחזקים שבויי מלחמה.

גלות

גלות היא עקירה, בדרך כלל מאולצת, של אדם או קבוצה ממולדתם. ההגליה נחשבת עונש חמור ביותר ועד למאה העשרים אף שימשה לעיתים קרובות כתחליף לעונש מוות.

ההגליה נחשבת עונש חמור במיוחד בשל העובדה שהגולה מתנתק ממשפחתו (אלא אם כן היא מוגלית יחד עמו) ומתרבותו ונאלץ להסתדר בסביבה שהיא לעיתים קרובות עוינת. ההגליה משמשת לעיתים קרובות כדרך למנוע ממנהיגים בלתי רצויים להשפיע על הציבור.

בעת העתיקה, אימפריות כמו אשור, בבל ורומא השתמשו בהגליה המונית של עמים שלמים כעונש על מרידות בהן וזאת מתוך הנחה כי עם המנותק מארצו יתפורר ויעלם. מרבית העמים אכן לא שרדו בעקבות ההגליה, כשהחריג הבולט הוא עם ישראל שהצליח בחלקו לשרוד לאחר גלות בבל, וגלות רומי. פרס לעומת זאת נקטה בטכניקה הפוכה של החזרת עמים גולים כדרך להבטחת נאמנותם לאימפריה.

לפי התורה וההלכה על הורג נפש בשגגה לגלות לעיר מקלט עד מותו של הכהן גדול. עניין זה ניתן להבין או בתור עונש, או בתור כפרה.

בעת החדשה השתמשו אימפריות רבות בהגליה של מנהיגי מדינות שכבשו ושל פושעים. כך הוגלה נפוליאון לאי אלבה ולאחר מכך לסנט הלנה וכך נוסדה אוסטרליה כמושבת עונשין של האימפריה הבריטית.

בתקופה המודרנית נעשה שימוש נרחב בחילופי אוכלוסין שהם סוג, מוסכם אמנם, של הגליה המונית. יוסיף סטלין הגלה עמים שלמים לסיביר בשל חששו משיתוף פעולה שלהם עם גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. גם מדינות הציר ובמיוחד גרמניה הנאצית השתמשו בהגליות המוניות. לאחר מלחמת העולם השנייה, התקבלה אמנת ז'נבה הרביעית האוסרת על גירוש תושבי שטח כבוש.

לאחר מלחמת העולם השנייה חלה ירידה חדה בהגליות לארצות זרות וזאת בעקבות התפתחות התקשורת שאפשרה לגולים ליצור קשר מבחוץ. עם זאת הגליה פנים מדינית לאזורים נידחים נשארה טכניקה פופולרית של ענישה במדינות דיקטטוריות.

המשפט המקובל

המשפט המקובל (באנגלית: Common law) הוא שיטה משפטית המהווה חלק ניכר ממשפטה של אנגליה ובעקבותיה של ארצות רבות, במיוחד אלו השייכות לחבר העמים הבריטי או שהיו בעבר תחת שלטונה של בריטניה, ובהן, בימיה הראשונים, מדינת ישראל. המשפט המקובל כולל בתוכו עקרונות רבים המהווים חוק לא סטטוטורי, דהיינו חוק שלא נתקבל על ידי פרלמנט. הרעיון החשוב ביותר הקשור במשפט המקובל מבסס במידה רבה את פסיקות השופטים על עקרון התקדים המחייב; פסיקות הרשות השופטת מהוות "חוק" באותה מידה כמו זה שנוצר על ידי הרשות המחוקקת.

המשפט המקובל הוא אחת משתי שיטות המשפט הנפוצות ביותר בעולם. נהוג להציגו כשיטה נפרדת, ובמידת־מה מנוגדת, למשפט הקונטיננטלי (Civil law).

המונח "המשפט המקובל" משמש בשפה העברית גם במשמעות רחבה יותר, ככינוי למשפט האנגלי בכללותו (לרבות דיני היושר וחוקי הפרלמנט, שאינם חלק מהמשפט המקובל במובנו המצומצם). כך למשל הביטוי "ארצות המשפט המקובל" פירושו "הארצות הנוהגות בשיטת המשפט האנגלי" – ולא דווקא הענף הספציפי שבו דן ערך זה.

השיטה האדברסרית

השיטה האדברסרית היא שיטת משפט המקובלת במיוחד בארצות בהן נהוג המשפט המקובל (לרוב ארצות חבר העמים הבריטי ומדינות שקיבלו את שיטת המשפט הבריטית, ובהן, במידה מסוימת מדינת ישראל), בה משמש שופט (או חבר מושבעים) כמכריע פאסיבי על פי עובדות וטיעונים המובאים בפניו על ידי בעלי הדין, ואינו לוקח חלק אקטיבי בחיפוש העובדות והכללים המשפטיים שיש להחיל במקרה הבא לדיון. אל מול שיטת המשפט האדברסרית עומדת השיטה האינקוויזיטורית, המקובלת בארצות בהן נהוג המשפט הקונטיננטלי המכונה גם "המשפט האזרחי". מקור המילה "אדברסרי" מהמילה "Adversary" שפירושה יריב, בעוד המילה "אינקוויזיטורי" באה מהשורש בשפות האירופיות שמשמעותו "לחקור". ואכן, בשיטה האינקוויזיטורית השופט נוטל חלק פעיל בחקירה, ויכול למצוא עובדות שבעלי הדין בחרו שלא להביא בפניו.

התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית

התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית (באנגלית: Fifth Amendment to the United States Constitution) הוא חלק ממגילת הזכויות שבחוקת ארצות הברית. תיקון זה מקבל את התנאים הקיימים בחוק האנגלי, המבוסס על הסכמי המגנה כרטה משנת 1215, ומקנה לאזרח את הזכות להליך משפטי הוגן.

התיקון החמישי אוסר מעצר ללא הגשת כתב אישום, אוסר כפל ענישה, מגן על זכות השתיקה, מונע הפללה עצמית ודורש הליך נאות של משפט בפני חבר מושבעים גדול לפני כל ענישה. בנוסף אוסר התיקון הפקעת רכוש על ידי הממשל ללא פיצוי.

התיקון החמישי מתייחס לזכויות ההליך ההוגן מצד הממשל הפדרלי. התיקון ה-14 מעניק את הזכות להליך הוגן גם בהתייחס למדינות.

התיקון השביעי לחוקת ארצות הברית

התיקון השביעי לחוקת ארצות הברית (באנגלית: Seventh Amendment) הוא תיקון לחוקת ארצות הברית במסגרת מגילת הזכויות, המקנה לנאשם את הזכות למשפט אזרחי בפני חבר מושבעים במקרים הנוגעים למשפט המקובל.

התיקון השישי לחוקת ארצות הברית

התיקון השישי לחוקת ארצות הברית (באנגלית: Sixth Amendment to the United States Constitution) הוא תיקון לחוקת ארצות הברית במסגרת מגילת הזכויות, המגן על זכות הנאשם למשפט הוגן בהליכים פליליים ובמיוחד מעניק את הזכות למשפט בפני חבר מושבעים של עמיתים ולא בפני שופט ממונה, איש השלטון.

וואר דיר

וְוַּאר דִּיְר (בצרפתית: Voir dire, "אמירת האמת"; תעתיק ב-IPA:‏ /ˈvwɑr ˌdiər/; במקור מלטינית verum dicere) הוא שמו של הליך משפטי בשיטה בה יש חבר מושבעים.

חבר מושבעים גדול

חבר מושבעים גדול (Grand Jury) הוא גוף משפטי שמקורו בשיטת המשפט הבריטית (Common Law - המשפט המקובל). תפקידו לחקור האשמות בפשעים, לבחון עדויות ואם השתכנע שיש מקום לכך, לקבוע כי יש להגיש כתב אישום.

חבר מושבעים גדול שונה מחבר מושבעים (Petit Jury), המשמש כגוף השופט במשפט רגיל. כשמו כן הוא: מספר חבריו גדול יותר מתריסר חברי חבר המושבעים (בין 16 ל-23 חברים).

תפקידו של חבר המושבעים הגדול הוא לקבוע אם יש יסוד סביר להניח שבוצע פשע, כחלק מהיותו מרכיב במערכת האיזונים והבלמים ("Checks and Balances") של השיטה המשפטית האמריקאית: קבוצת אזרחים מן השורה, חסרי פניות, מוודאים שאין העמדה לדין שרירותית על בסיס סתמי של דברי התביעה.

ההליך עצמו שונה ממשפט רגיל ולרוב אין הנאשם או בא כוחו נוכחים בעת שמיעת העדים.

חרם חברתי

בחרם חברתי מנדה חברה כלשהי אדם מסוים אל מחוץ לחברה. לעיתים מתבטא החרם גם בהימנעות ממתן שירותים מסחריים, קהילתיים וכלכלים לאותו אדם. בעדה החרדית בישראל משמש החרם החברתי ככלי ענישה.

גם בעבר נהגו קהילות יהודיות להטיל חרם שהוא נידוי הלכתי על מי שלא פעל על פי מצוות התורה או שהפר את עמדת הנהלת הקהילה. ידועים במיוחד החרמות שהוטלו על אוריאל ד'אקוסטה ועל ברוך שפינוזה - שניהם חברי הקהילה הספרדית (קרי מצאצאי יהודי ספרד ואנוסים ששבו ליהדותם) באמסטרדם.

ככל שהקהילה מלוכדת וסגורה יותר, כך כוחו של נשק החרם גדול יותר, שכן המוחרם מוצא את עצמו מורחק מכל המעגלים העסקיים, החברתיים ואף האישיים שהקיפו אותו.

מחוץ לקהילה החרדית, שימוש מוצהר בחרם חברתי ככלי ענישה קיים בקרב ילדים ונוער. עם זאת, מבוגרים עשויים גם הם לנקוט צעדים דומים, אך לרוב לא במוצהר, כיוון שניהול יחסים חברתיים בדרך זו נחשב לקיצוני ונתפס כהתנהלות ילדותית ופוגענית.

כתב אישום

כתב אישום הוא המסמך הפותח את ההליך הפלילי ומוגש על ידי המאשימה - היא המדינה.

במדינת ישראל מוגש כתב אישום על ידי תובע מוסמך (שוטר, פרקליט, או אף עורך דין פרטי שהוסמך לכך במקרים מסוימים, כגון בעבירות על חוק התכנון והבנייה), אם מצא תובע מוסמך זה כי קיימות ראיות להוכחת האשמה וכי קיים עניין לציבור.

כתב האישום מוגש על פי שיקול דעתו של התובע, המוסמך על ידי היועץ המשפטי לממשלה. ישנן שיטות משפט, כשיטת המשפט המקובל בעבר, או שיטת המשפט הנהוגה בחלק מהמדינות ובמשפטים בפני בית משפט פדרלי בארצות הברית, שבהן בעבירות חמורות לא ניתן להגיש כתב אישום על ידי תובע, אלא זוהי מלאכתו של חבר מושבעים גדול בפניו פורש התובע את ראיותיו בהליך מקדמי, והוא המחליט על הגשת כתב האישום לנאשם.

הדיון דלהלן במבנה כתב האישום, בהליכים הקשורים בו, ובתכנו, הוא לפי הדין הפלילי הנוהג במדינת ישראל.

מאסר

מאסר הוא עונש שבית משפט רשאי לגזור על אדם שהורשע בעבירה פלילית על פי חוק. מהותו של העונש היא בשלילת חירותו של האדם וזכויות אחרות. האסיר נכלא בדרך כלל בבית סוהר למשך תקופת המאסר, אם כי לעיתים משמש לכך בית מעצר או מתקן כליאה אחר.

מאסר עולם

מאסר עולם הוא גזר דין של מאסר לכל החיים המוטל על המורשעים בעבירות חמורות ביותר, לרוב בגידה או רצח. בפועל, נהוג לקצוב את עונש המאסר למספר מוגבל של שנים. במרבית המדינות זו צורת הענישה החמורה ביותר (הענישה החמורה ממנה, עונש מוות, קיימת בחלק קטן מהמדינות).

מגילת הזכויות של ארצות הברית

מגילת הזכויות (באנגלית: Bill of Rights) הוא השם שניתן לעשרת התיקונים הראשונים לחוקה האמריקאית, אשר אושררו יחדיו ומתייחסים כולם להגבלת זכות השלטון הפדרלי להצר את צעדיהם של האזרחים. התוספות אושררו ב-15 בדצמבר 1791.

מגילת הזכויות מבטיחה בין השאר את חופש הביטוי, העיתונות, הדת וההתאספות וכן את הזכות למשפט בפני עמיתים (חבר מושבעים) ולא על ידי נציג שלטון (שופט ממונה). כמו כן, היא מכילה פסקה המבטיחה כי אין לפרש את המגילה כרשימה מקפת של כל הזכויות המצויות בידי האמריקאים, אלא רשימה של הזכויות העיקריות והחשובות ביותר.

כשהוגשה החוקה לאשרור בתי-המחוקקים של שלוש-עשרה המדינות, טענו הדמוקרטים-רפובליקאים (מתנגדי ממשל פדרלי מרכזי וחזק) כנגד החוקה שהיא עוסקת בעיקר בהסדרת היחסים בין הממשל הפדרלי למדינות, אך אין היא מגינה על האזרחים מפני השלטון הפדרלי. טענות אלו זכו לתמיכה רחבה והוחלט שמיד עם התכנסות הקונגרס, תוּכן מגילת זכויות שתגן על האזרחים. במהלך הוויכוח, היו בין מתנגדי החוקה שטענו שהחוקה היא מזימה אריסטוקרטית הבאה לפגוע בזכויותיהם של האזרחים. תומכי החוקה, שהיו ידועים כ"פדרליסטים", הבטיחו כי מגילת הזכויות תתווסף בזמן התכנסותו של הקונגרס הראשון.

המגילה המקורית מוצגת כיום לציבור הרחב בבניין הארכיון הלאומי שבוושינגטון הבירה.

עבודות שירות

עבודות שירות הוא סוג של עונש שגוזר בית משפט על נאשם בעבירות פליליות. ישנם שני סוגים של עבודות:

נגזרה על הנאשם תקופת מאסר, אותה הוא מרצה בעבודות שירות במקום בכלא.

עונש שירות לתועלת הציבור (של"צ) שמטיל בית משפט ואינו חלופה לעונש מאסר (בשונה מעבודות שירות). לעיתים נקבע של"צ ללא הרשעה בדין.בשני הסוגים, העבודות נעשות במסגרות ציבוריות או במוסדות ללא כוונת רווח, כגון בתי חולים, מפעלי צדקה, מוסדות לילדים, שיקום לנכים, ארגוני מתנדבים, עבודות ניקיון במקומות ציבוריים וכדומה.

ענישה גופנית

ענישה גופנית היא סוג של ענישה, הגורם לנענש סבל פיזי, כגון: כאב, התשה, או תחושת אי נוחות. המקרים הקיצוניים של ענישה גופנית הם: עינויים, נזק גופני ואף מוות. ענישה גופנית הייתה נפוצה מאוד בעבר הלא רחוק. בימינו ישנן עדיין מדינות המתירות ענישה גופנית בגין פשעים מסוימים.

קנס

קנס הוא סכום כסף שנדרש עובר עבירה לשלם כעונש על העבירה. קנס מושת על ידי שוטר, פקח או בית משפט, בהתאם לסמכויות שניתנו להם בחוק.

ערכים העוסקים בענישה
ענישה ענישהענישה בישראל • ענישה במדינות העולם
סוגי ענישה חרם חברתי • מבחן וטיפול בקהילה • קנס • פיצוי הקורבן • מאסר עולםעבודות שירותמעצר מנהלימאסרבית סוהרענישה גופניתגלותעונש מוות
גופי הטלת ענישה בית משפטבית דין צבאידין משמעתיבית דין שדהמשפט חברים • חבר מושבעים • חבר מושבעים גדולוואר דיראיון על ידי מושבעים
מקור הסמכות לענישה חוק • תקנון • משמעתמצווה
תופעות המצריכות ענישה סטייה חברתיתעבירה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.