חברה קדישא

חברה קדישא (מארמית: חברה קדושה - חבורה העוסקת בקדושה), לעיתים קרובות חברא קדישא גומלי חסד של אמת, או ח"ק גומלי חסדים, היא הארגון המופקד לצורכי המת ולקבורתו על פי ההלכה בקהילות יהודיות. איזכור לחברה זה מופיע כבר בתלמוד.[1] במסורת היהודית הדבר מכונה "חסד של אמת" שכן מת לא יכול לגמול טובה למטפליו. בקהילות התקיימו בעבר גם ארגוני חסד אחרים שנודעו כ"חברה קדישא" – לחינוך יתומים, טיפול בחולים וכיוצא בזה – אך השם מזוהה כמעט בלעדית עם האחראים על הקבורה.

Prager Beerdigungsbruderschaft
אנשי החברה קדישא של פראג מתפללים ליד מיטת שכיב מרע, ציור מ-1772.

היסטוריה

החברא קדישא נוסדה בפראג על יד המהר"ל (רבי יהודה ליווא בן בצלאל).

לאחר שבשנת 1573 עוזב המהר"ל את כס הרבנות בניקלשבורג ועבר להתגורר בפראג כאדם פרטי, הוא מקים את החברא קדישא וכותב את תקנותיה, שהיוו בסיס לתקנות ה"חברה קדישא" בכל אירופה.

תפקיד

רכב חברה קדישא
רכבי החברה קדישא צבועים בדרך כלל כחול

החברה קדישא דואגים לכל צורכי המת והקבורה. הם מבצעים טהרת המת (רחיצת גוף הנפטר מכף רגל ועד ראש), עוטים את המת בתכריכים ועוד. לאחר מכן הם אחראים לסדר הלוויה, להכנת הבור לקבר ולקבורת המת בו. הם דואגים גם לצרכים שלעיתים אינם אפשריים, לדוגמה: אמירת קדיש, דאגה ל"מת מצווה" (מת שאין לו קרובים שידאגו לו ואפילו כהן מחויב להיטמא לו – לעסוק בקבורתו).

בקהילות יהודיות בגולה

בקהילה היהודית בעבר, החברה קדישא דאגו לצורכי המת, קבורתו כאמור לעיל. הם היוו חלק ממנהיגי הקהילה היהודית והיו בקשר עם הפרנס, הגבאי ורב הקהילה.

למרות שתפקיד החברה הוא רק בסידורי הלוויה וקבורה היו נחשבים אנשי החברה קדישא גם כוועד הרוחני של העיר (אולי בגלל הסמכות שהייתה בידם לקבוע את גדלותו של כל אחד מהתושבים ועל פי זה היכן ייקבר), וכך מוצאים אנו "פנקסי חברא קדישא" (מפורסמים גם בשמם המודרני "פנקסי הקהילות") מערים ועיירות שונות באירופה שתיעדו בנוסף לתאריכי הפטירות ומקומות הקבורה, גם ציוני דרך נוספים בקהילה וכן את המנהגים המיוחדים לקהילה.

תלמידי הבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש נקראו בשם "חבריה קדישא" – יש האומרים שגם בגלל שכולם היו חברים (גם אם לא באופן פעיל) בחברה קדישא.

חברה קדישא בבלארוס היו נוהגים להתענות ביום ט"ו בכסלו – מכיוון שהוא קרוב ליום הקצר ביותר בשנה.

לחברה קדישא היו מתמנים רק פעם בשנה, בזמן המסיבה שהיו עושים החבריא. במסיבה היו משתתפים כל נכבדי העיר וכל היהודים בעיירה הרגישו צורך להשתתף מי בכספם ומי בגופם. שם היו מגישים בקשות מנומקות וחברי החבריא היו שוקלים אותם. הדרישות היו על מעמד, גיל, חכמה וכדומה כל מי שהיה מתמנה לחבר בחברא קדישא בעיירה אחת היה זכאי להתמנות לכל תפקיד ציבורי גם בכל מקום אחר כי היו סומכים עליו שכבר דקדקו ובדקו אחריו במקומו. היהודי הצעיר ביותר שהתמנה לחבריא הוא שניאור זלמן מלאדי מייסד חסידות חב"ד המכונה 'האדמו"ר הזקן' ו'בעל התניא' שהתמנה לכך בגיל 10 שנים בלבד.

במדינת ישראל

חברא קדישא ירושלים
הכניסה לבניין "חברה קדישא הראשית והכללית" ברחוב פינס בירושלים

בישראל כיום למעלה מ-600 חברות קדישא. חלק מחברות הקדישא פועלות כחברות עצמאיות (גחש"א) וחלקן פועלות כחלק מן המועצה הדתית המקומית. בערים אחדות פועלות מספר חברות קדישא, ובירושלים פועלות למעלה מ־10 חברות קדישא. הרשות הארצית לשירותי דת של המשרד לשירותי דת מסדירה את פעילותן (פיקוח ובקרה). חלק משירותי החברה קדישא ניתנים לציבור ללא תשלום. שירותים אותם מציעה החברה קדישא תלוים בחברה קדישא במקום המגורים וכוללים לרוב:

  • הזמנת לוויה
  • העברת הנפטר ממקום הפטירה לבית העלמין בשעות העבודה
  • הכנת הנפטר לקבורה והבאתו לקבורה
  • קיום טקס הקבורה
  • העברת תושבי חו"ל וקבורתם בישראל
  • מוקדי רישום הלוויות בבתי החולים
  • מיחשוב שירותי הקבורה
  • מוקד שירות טלפוני

בבתי העלמין:

כיום, בנוסף לתפקידיהם דלעיל, החברה קדישא דואגים לחללי מלחמה. אנשי החברה קדישא נוהגים לצום בז' באדר, יום לידת ופטירת משה, כסמל להתאבלות על כל אותם מתים שמקום קבורתם לא נודע וככפרה על פגיעה בכבוד הנפטרים שאולי לא נהגו בהם כשורה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כז, ב.
אגודת חסידי חב"ד העולמית

אגודת חסידי חב"ד (בקיצור אַגוּ"ח) הוא ארגון הגג של חסידות חב"ד בעולם. תחתיו פועלים שלושת הארגונים המרכזיים של חב"ד בעולם: מחנה ישראל - הזרוע הסוציאלית של התנועה, המרכז לענייני חינוך - הזרוע החינוכית של התנועה, והוצאת הספרים קה"ת.

הארגון הוקם על ידי רבי יוסף יצחק שניאורסון, האדמו"ר השישי והקודם של החסידות. במכתב ששלח בשנת ה'תרפ"ד (1923) לחסידיו באמריקה, הוא קורא להם להקים ארגון ומונה את מטרותיו: קישור כל קהילות חב"ד בארצות הברית סביב לימוד החסידות; ייסוד תלמוד תורה לילדים בכל קהילה עם מלמדים יראי שמים; הקמת ישיבות והמשך פעילותו של האדמו"ר הקודם.

הארגון הוקם באופן רשמי בניו יורק בשנת 1924. תחילה נקרא "אגודת החסידים ואנשי חב"ד בארצות הברית", בהמשך שונה השם ל"אגודת חסידי חב"ד בארצות הברית וקנדה" ואחר כך לשם הנוכחי. בתפקיד מנהלי האגודה שימשו בין היתר הרבנים ישראל ג'ייקובסון ושלמה אהרן קזרנובסקי, והיו"ר חיים מרדכי אייזיק חדקוב. כיום היו"ר והמנהל הוא הרב אברהם שם טוב מפילדלפיה, והמזכיר הוא הרב חיים יהודא קרינסקי.

לארגון מחלקות שונות, ביניהם חברה קדישא של חב"ד בארצות הברית וקנדה, וכן אגף הדוברות הרשמית של חב"ד הפועל תחת אגו"ח.

הנשיא הראשון של הארגון היה משה אליעזר קרמר, אחריו כיהנו בתפקיד בנו חיים זלמן וכן דוד שיפרין, מחסידי חב"ד הראשונים בארצות הברית. תחת הארגון פועלת גם ספריית חב"ד, בקראון הייטס שבניו יורק, הספרייה היא הספרייה העברית הרביעית בגודלה בעולם[דרוש מקור] ובה כ-300,000 ספרים. משרדי האגודה ממוקמים במרכז חב"ד העולמי.

ארד (עיר)

ארד (ברומנית: Arad, בסרבית: Арад) היא עיר ברומניה, בירת מחוז ארד. העיר שוכנת על גדות נהר מורש. בארד גרים כ-148,000 תושבים (לפי נתוני 2011).

הקהילה היהודית של ארד נוסדה במאה ה-18. בית הכנסת הראשון, הבנוי מעץ, הוקם ב-1759. ורבה הראשון, יוחנן, ערך בו את הטקס הראשון ב-1764. חברה קדישא של ארד נוסדה קודם לכן ב-1717. הרב השני היה לייב ברודה שכיהן בשנים 1770–1786 ואחריו סטמניץ הירש, בשנים 1786 - 1789. הרב אהרן חורין התמנה ב-1789, בגיל 23, לפי המלצת הרב יחזקאל לנדא לרב של קהילת ארד.

בית העלמין קריית שאול

בית העלמין קריית שאול הוא בית קברות בצפון תל אביב. בית העלמין שוכן בסמוך לשכונת קריית שאול שעל שמה הוא קרוי, מערבית לדרך משה סנה ודרומית לכפר הירוק. גבולותיו הצפוני והמערבי הם גבול תחום השיפוט של תל אביב עם רמת השרון. שטחו של בית העלמין 320 דונם, ונטמנו בו כ-86,000 נפטרים. בצדו המזרחי של בית העלמין נמצא בית עלמין צבאי גדול ובית עלמין שומרוני קטן.

בית הקברות היהודי בהר הזיתים

בית הקברות היהודי בהר הזיתים הוא בית קברות יהודי המתפרש במדרונותיו של הר הזיתים, ממרגלותיו שבנחל קדרון ועד פסגתו הצופה על העיר העתיקה והר הבית. זהו אחד מבתי הקברות היהודיים הקדומים ביותר, המכיל קברים מתקופות שונות, בהם קברים רבים של אישים ידועים בהיסטוריה היהודית.

קבורה יהודית על הר הזיתים החלה עוד בתקופות הבית הראשון והשני, במערות קבורה ברחבי ההר ובהפסקות מסוימות, נמשכת עד היום. חשיבותו של בית הקברות עלתה עם השנים, וקבורים בו אף אנשים רבים שלא ישבו כלל בארץ ישראל, אלא עלו בזקנתם, או שארונם הובל לאחר מיתתם לקבורה בהר.

הרצון להיקבר דווקא בהר הזיתים נבע בין היתר מיתרונות מיסטיים שיוחסו לקבורה בו, על פי מקורות שונים. על פי המדרש, באחרית הימים תתרחש ראשית תחיית המתים על הר הזיתים, והיהודים שקבורים בו יהיו הראשונים שיקומו מן הקבר ויזכו לחיי נצח. כמאמר חז"ל: "עתידין צדיקים שמבצבצים ועולים בירושלים, שנאמר ויציצו מעיר כעשב השדה – ואין עיר אלא ירושלים".

בית מדרש

בית מדרש הוא מקום המשמש ללימוד תורה, לדיון ולתפילה. בעבר שימש גם כבית-ועד לענייני ציבור. המונח בית מדרש מציין מקום מיוחד לצורך לימוד התורה, במובחן מבית כנסת המציין מקום תפילה. אף על פי שגם בראשון מקיימים תפילות, עיקרו הוא בלימוד דווקא.

במזרח אירופה רווח הכינוי "קְלוֹיְז" לבית המדרש, ו"קלויזים" מפורסמים פעלו בברודי ובווילנה.

גבאי

גבאי (לעיתים נקרא שַמָּש) הוא כינוי לאדם שמנהל את ענייני בית הכנסת, והוא אחראי על ניהול הצדדים הלוגיסטיים וסדרים נוספים, כמו קביעת זמני תפילה, ניהול התפילות, מינוי שליחי ציבור (חזנים), וקוראים בתורה, חלוקת העליות והכיבודים השונים.

דוד קלעי

דוד קַלָעִי (גולד) (כ"ט בשבט תרנ"ח, 21 בפברואר 1898 – ח' בחשון תש"ט, 10 בנובמבר 1948) היה פעיל ציוני, איש תנועת העבודה, ממקימי שכונת בורוכוב, ספרן, מתרגם, סופר ומעורכי אנציקלופדיות בהוצאת "מסדה".

דונצק

דונצק (באוקראינית: Донецьк) היא עיר באוקראינה, בירת מחוז דונצק, המשמשת בפועל כבירת המדינה הלא מוכרת הרפובליקה העממית של דונצק.

בעיר מתגוררים קרוב למיליון תושבים והיא מהווה מרכז תעשייתי חשוב במזרח אוקראינה.

החברה קדישא של קהילת פראג

חברה קדישא גמילות חסד של אמת של קהילת פראג היה ארגון ללא כוונת רווח של קהילת פראג היהודית. החברה היא החברה קדישא שתקנותיה הן העתיקות ביותר שהשתמרו, ומנהגיה מהווים מקור לרבים ממנהגי הקבורה.

הלוויה

הלוויה או לוויה היא טקס שנערך בעקבות מותו של אדם, ובו מלווים את הנפטר לקבורתו. הלוויה נערכת בהתאם למנהגים שונים, התלויים בעיקר בדת, בתרבות ובקהילה של הנפטר ושל קרוביו.

לרוב בהלוויה נוכחים בעיקר חבריו ובני משפחתו של הנפטר. במקרים בהם המנוח הוא איש ציבור או אמן ידוע, או שהמוות אירע בנסיבות השייכות לציבור, כגון של חיילים, פעמים רבות באים להלוויה גם רבים אחרים.

בדרך כלל, קיימים אנשים העוסקים לפרנסתם בקבורת נפטרים או בשריפתם, כגון החברא קדישא בישראל. בתרבויות מסוימות העוסקים במת נחשבים כטמאים במידה זו או אחרת.

הלמאי

הלמאי (בהונגרית: Halmaj) הוא כפר קטן במחוז בורשוד-אבאוי-זמפלן שבצפון מזרח הונגריה.

בהלמאי חיה קהילה יהודית ברשותה היו חברה קדישא ובית כנסת.

בסוף אפריל 1944, אחרי כניסת הגרמנים להונגריה, רוכזו יהודי הכפר בבית הכנסת ומשם הועברו לסיקסו, משם לגטו קאשה ומשם שולחו למחנה ההשמדה אושוויץ.

אחרי מלחמת העולם השנייה חזרו להלמאי חמישה יהודים אך כעבור כמה שנים עלו כולם לישראל.

הקהילה היהודית

הקהילה היהודית (כונתה גם קהל קדוש, עדת ישורון וכיוצא בזה) הייתה המוסד האוטונומי במסגרתו התנהלו החיים היהודיים למן התנצרות האימפריה הרומית במאה החמישית לערך ועד העידן המודרני. הקהילה הייתה גוף בעל מעמד משפטי מוכר, ייצגה מול השלטונות את כל יהודי שטח השיפוט שלה שהיו חברים בה מתוקף לידתם והייתה אחראית למשול ולנהל אותם. מוסדות הקהילה השונים היו מופקדים על החינוך, הרווחה, המשפט, גביית המיסים וכל יתר ההיבטים של חיי היהודים. מבנה הבסיסי היה של ועד פרנסים עשירים, שלעיתים עמד בראשו פרנס עליון או "ראש הקהל", שנבחרו בדרך כלל בשל הונם ויכולתם לספק מימון, לצד רב, המרא דאתרא המקומי, ששימש כמשפטן הבכיר בתוקף בקיאותו בהלכה והופקד על פי רוב גם על בית דין רבני. תחתיהם תפקדו מוסדות רבים ושונים, כמו החברה קדישא המופקדת על קבורה והמלמדים שתפקידם היה לחנך את הצעירים. כלפי חוץ, נבעה סמכות הקהילה כלפי חבריה מתוקף כתבי זכויות שנשאה ונתנה עליהם עם הנסיכים, המלכים או הערים שבשטחיהם ישבה, כמו גופים קורפורטיביים אחרים.

עד המאה ה-18 היה היהודי כפוף למרות קהילתו מעצם לידתו, והיה יכול להשתחרר ממנה רק באמצעות מעבר לקבוצה אחרת באמצעות המרת דתו לנצרות או אסלאם. רק עם עליית המדינה הריכוזית, פקיעת האוטונומיה המשפטית היהודית ותהליכי החילון, הפכה החברות בקהילה בהדרגה לשאלה של בחירה אישית. כיום מהוות הקהילות היהודיות ברחבי תבל גופים וולונטריים שעניינם בדרך כלל תפעול חיי הדת – תחום הדת המופרד היה היחיד בו הוסיפה המדינה המודרנית לתת תוקף כלשהו להלכה היהודית – ומעט שרד מסמכויותיהם בעבר. החריג המשמעותי היחיד לכך הוא מדינת ישראל, שכל היהודים בתחומה כפופים משפטית, בדיני האישות ועוד מספר היבטים, לדיני המילט היהודי (לפחות בעקרון) וענייניהם אלו נדונים בפני בתי-דין רבניים.

מניין

בהלכה, מניין הוא קבוצה של לפחות עשרה יהודים בוגרים שהתקבצו יחדיו לשם קיום מצוות מסוימות שחובה לקיימן בנוכחות עשרה אנשים לפחות. אנשים אלו חייבים להיות גברים בוגרים (ביהדות האורתודוקסית) – החל מגיל שלוש עשרה.

מרא דאתרא

מָרָא דְאַתְרָא, (מארמית "אדון המקום") הוא כינויו של הרב המקומי. מבחינת ההלכה היהודית פסיקותיו מחייבות את אנשי מקומו בזמן כהונתו, אולם כיום, עם שיפור אמצעי התקשורת בין מקומות, הולך מעמדו ונשחק.

משה צינוביץ

משה צינוֹביץ (תרס"ה, 1905 - ח' באלול ה'תשמ"ז, 1 בספטמבר 1987) היה סופר, ביוגרף ועיתונאי ישראלי ממוצא פולני-ליטאי. חוקר תולדות אישים וקהילות ישראל באירופה.

סעודת הבראה

בהלכה, סעודת הבראה היא חלק ממנהגי האבלות. סעודה זו היא הסעודה הראשונה במהלך שבעת ימי האבלות, לאחר שחוזר האבל מקבורת המת. על פי ההלכה, סעודה זו נערכת דווקא על ידי שכניו או קרוביו של האדם השרוי באבל, ולא על ידי האבל עצמו.

השימוש הראשון במילה 'הבראה' במשמעות האכלה לאבל נאמרה בדוד אחרי שקבר את אבנר בן נר: "וַיָּבֹ֣א כָל־הָעָ֗ם לְהַבְר֧וֹת אֶת־דָּוִ֛ד לֶ֖חֶם בְּע֣וֹד הַיּ֑וֹם" (ספר שמואל ב', פרק ג', פסוק ל"ה).

נהוג שהאוכל לסעודה זו כולל דווקא מאכלים עגולים (כגון ביצים קשות, עדשים, לחמניות או בייגלה), כדי לסמל את הגלגל החוזר בעולם, היינו את מחזור החיים והמוות שעובר על כל בני האדם. לפי פרקי דרבי אליעזר עדשים הם מאכל המסמל אבלות, בין השאר על חורבן בית המקדש.

במצרים ובארץ ישראל נהגו להגיש בסעודה זו רק פת וביצים קלופות, כדי שהאבל לא יצטרך לקלף את הביצים ובכך יראה כרעבתן. מקובל היה שרק שמש חברה קדישא סועד עם האבל. אם האבל יחידי, אוכלים עמו שני שמשים כדי שיצטרפו לזימון, ומביאין יין לכוס ברכת המזון.

בקרב יהדות ארצות האסלאם נהוג לעשות סעודה ביום השביעי לאבילות וביהדות תימן נקראת סעודה זו בשם "סעודת הבראה".

קמחא דפסחא

קִמְחָא דְפִסְחָא (בארמית: קמח לפסח, כלומר קמח להכנת מצות, נקרא גם בשם "מעות חיטין") היא מגבית צדקה מיוחדת הנהוגה לקראת חג הפסח, במסגרתה אוספים מהתושבים כסף או מזון על מנת לחלק לעניים לקראת פסח.

בעבר הייתה מגבית זו מגבית קהילתית-מקומית, אך כיום, לצד המגביות הקהילתיות, פועלים גופים ציבוריים בקנה מידה אזורי ואף ארצי, והמגביות נתמכות גם מגופים ציבוריים ומתקציבים ממשלתיים.

שליח ציבור

שליח ציבור (בראשי תיבות: ש"ץ) הוא כינוי לחזן בית הכנסת, המייצג את הקהל בתפילתו לאלוהים.

על פי ההלכה היהודית שליח הציבור הוא זכר שעבר את גיל המצווה. ראוי שיהיה אדם ירא שמיים, בעל מידות טובות, עניו, הגון וישר. שליח הציבור ראוי שיהיה מקובל על כל המתפללים כיוון שהוא שליחם לפני האלוקים.

שמע ישראל

שמע ישראל הוא כינוי של פסוק בספר דברים: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (ו', ד), הנתפס ביהדות כהצהרת האמונה הבסיסית ביותר, ולכן היא נאמרת בהזדמנויות שונות, בין שגרתיות - בכל בוקר וערב בקריאת שמע וכן לפני השינה (קריאת שמע שעל המיטה) - ובין קיצוניות, למשל במקרים של מוות. במוצאי יום כיפור נהוג לומר את פסוק שמע ישראל בסיום תפילת נעילה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.