חאצביא

חאצביא (حاصبيا, תעתיק חופשי: חאסְבָיא) היא עיירה בדרום מזרח לבנון, בוואדי א-תים, במורדות הצפוניים של הר החרמון. רוב האוכלוסייה דרוזית אך בעיירה מתגוררים גם נוצרים.

מוניציפלית ""חאצביא" היא חלק מ-נפת חאצביא ומוגדרת כעיר הבירה של מחוז א-נבטיה.

העיירה שוכנת לגדות נהר החצבני. בסביבות העיירה כרמים רבים ומטעי זיתים ותאנים. ענף החקלאות העיקרי של העיירה הוא גידול וייצור שמן זית. בעיירה עצמה מעטים מקומות התעסוקה. דבר זה מביא לכך שרבים מבני העיירה עובדים במהלך השנה בערי לבנון הגדולות ושבים לעירם בחופשת הקיץ. כתוצאה מכך גודלה של אוכלוסיית חאצביא, כמו כל עיירות הדרום, משתנה בין הקיץ לבין שאר עונות השנה.

חאצביא
حاصبيا
Citadelle Hasbaya
מצודת שיהאב בחאצביא, 2009
מדינה לבנון  לבנון
מחוז מחוז א-נבטיה
נפה נפת חאצביא
שטח 21.89 קמ"ר
גובה 750 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיירה 7,224 (2008)
קואורדינטות 33°23′00″N 35°41′00″E / 33.383333333333°N 35.683333333333°E 
אזור זמן UTC +2

Litani&Jordan Origins


מפת האזור סביב חאצביא

היסטוריה

להר החרמון, שלמרגלותיו שוכנת העיירה, יוחסה קדושה על ידי הכנענים והפיניקים ומטבע הדברים נבנו בסביבתו מקדשים רבים. התנ"ך מזכיר את "בעל חרמון", ואילו הברית החדשה מציינת את הר החרמון כמקום בו התרחשה הטרנספיגורציה של ישו. כך אפוא, מצויה חאצביא בלב אזור המקודש לתושבי האזור מקדמת דנא.

הצלבנים הקימו בחאצביא מצודה על יסודות של מצודה רומאית קדומה. בשנת 1170 נכבשה המצודה הצלבנית על ידי האמירים לבית משפחת שהאב, והם הפכו את המצודה למעוז ממנו שלטו על ההר. סביב חצר גדולה מצויה המצודה, מסגד וכן מספר בתים מימי הביניים. שטחם הכולל של כל המבנים מגיע לכעשרים אלף מטר רבוע. מאז המאה ה-12 נשרפה המצודה פעמים רבות, אך היא עדיין עומדת על תילה. במצודה חלקים רבים מתקופות שונות, וקיימים בה סגנונות אדריכליים שונים: צלבני, ערבי ואף איטלקי. כיום מהווה המצודה את סמלה המסחרי של חאצביא והיא אתר התיירות הראשי של העיירה.

בשנת 1848, ביקר בעיירה ויליאם פרנסיס לינץ'. מתוך המידע שקיבל, על כך שיש בה 1,500 משלמי מס, העריך כי העיירה מונה כ-9,000 נפש. מתוכם שני שלישים נוצרים-יוונים, 55 פרוטסטנטים, 50 מארונים ומספר יהודים. לינץ' מספר כי עקב מחלוקת דתית קשה, החרימו חברי הכנסייה היוונית את הפרוטסטנטים.[1] לעומת לינץ', נוסע אחר שביקר בחאצביא בשנים 1852-1851 דיווח שאוכלוסייתה מונה 6,000 נפש: קרוב לשלושת רבעים ממנה נוצרים יוונים, 1,500 דרוזים, 500 מארונים, 100 מוסלמים ו-100 יהודים-ספרדים.[2] באמונה הדרוזית נתפסת חאצביא כמקום ראשון במעלה בקדושתו. על הר סמוך לעיירה ממוקם מקום קדוש לדרוזים בשם ח'לואת אל באידה. במקום שוכנת מדרשה דרוזית ללימוד רזי האמונה הדרוזית. עד לנסיגת צה"ל מדרום לבנון בקיץ שנת 2000 למדו במדרשה זאת גם בני העדה הדרוזית בישראל.

במלחמת העצמאות קלטה חאצביא פליטים מארץ ישראל, בני הכפר חורפיש שבהר מירון. בתום המלחמה שבו הפליטים חזרה לארץ ישראל אך למשפחות רבות מחאצביא בני משפחה המתגוררים בחורפיש, והכפר אף קלט את פליטי צד"ל הדרוזים לאחר נסיגת ישראל מדרום לבנון. ראש עיריית חאצביא באותה העת, בהג'ת שמס, אף היה מעוניין בכינון קשרים ישראל ותכנן לבקר בישראל אך הדבר לא הסתייע.

קהילה יהודית

על פי המסורת בחאצביא ישבו יהודים ברציפות מאז ימי בית שני[3]. מקורות קדומים מלמדים על קיומה של קהילה יהודית בחאצביא עוד בשנת 1401. בשו"ת של רבי יום טוב צהלון מובא שבחאצביא חלים דיני שנת השמיטה ואכן תושבי העיירה היהודים נהגו שלא לעבד את שדותיהם בשביעית. מספרם של תושבי העיירה היהודים אינו ברור והשתנה מזמן לזמן. מקור משנת 1806 מוסר על כעשרים משפחות הדרות בעיירה ומתפרנסות מרוכלות ומסחר.

רבי יהוסף שוורץ כותב בשנת 1835 על שלושים וחמש משפחות הדרות בעיירה. כמו כן הוא מוצא לנכון לציין שהיהודים תושבי העיירה הורשו לשאת נשק. באותם ימים לא היה מקובל שיורשה ליהודי לשאת נשק בארצות האסלאם. גם בעיירה המארונית-דרוזית דיר אל-קמר בהרי השוף שבהר הלבנון, הייתה תופעה דומה - יהודים שהיו מורשים לאחוז בנשק ואף הצטיינו בכך. בשנת 1831 יצאה קבוצת לוחמים מקרב יהודי חאצביא ודיר אל-קמר לכבוש את המבצר בעיירה סאנור שבשומרון בפקודת מושל עכו הע'ותמאני.

מקורות שונים לאורך אמצע המאה ה-19 מוסרים על כעשרים עד שלושים משפחות, שמנו כמאה נפשות. ביוזמת הברון רוטשילד עברו חלק מיהודי חאצביא למושבה ראש פינה בשנת 1888. הברון רוטשילד גם מימן את שיפוץ בית הכנסת בעיירה, ואף מימן את שכרו של מורה יהודי לבני הקהילה. ב-1913 עזבו שלוש המשפחות היהודיות האחרונות את העיירה. בין היהודים ממוצא ספרדי בישראל קיים עד היום שם המשפחה "חצבני".

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ויליאם פראנסיס לינטש, מסע מחקר אל הירדן וים המלח, עמ' 334.
  2. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, עמ' 598.
  3. ^ השריד מחצביה, מעריב, 12 ביולי 1957
א-נבטיה (מחוז)

מְחוֹז אַ-נַּבַּטִיַּה (בערבית: محافظة النبطية) הוא אחד משמונת מחוזות לבנון. שטחו הכולל של המחוז הוא 1,058 קמ"ר ובירתו היא העיר א-נבטיה.

אורי אגמון

אורי אגמון (נולד: תל אביב, 3 בספטמבר 1953) הוא איש עסקים, חקלאי ותת-אלוף במילואים.

אריק שור

אריק שור (נולד ב-1956) הוא מנהל ישראלי.

הכנרת

הַכִּנֶּרֶת היא ימה בצפון מזרחה של ישראל. זהו אגם המים המתוקים הגדול בארץ ישראל. בעבר סיפקה הכנרת כרבע מצריכת המים בישראל, אך בעקבות ירידת מפלס המים פרי שנות בצורת פחתה שאיבת המים מהאגם, מתקני התפלה היו לספק המים העיקרי וכיום הכנרת מספקת רק 2 אחוזים מסך הצריכה. מפלס מי הכנרת משתנה ונמצא סביב כ-212 מטרים מתחת לפני הים. הכנרת היא הימה המתוקה הנמוכה ביותר בעולם.

יהדות לבנון

יהדות לבנון הייתה קהילה יהודית מהקטנות ביותר במזרח התיכון. מאז עליית המתח הבין-עדתי בלבנון, החלה הגירה המונית של היהודים מן המדינה, ובשנות האלפיים הקהילה כמעט חדלה להתקיים.

מבצע ליטני

מבצע ליטני (כינויו הצבאי של המבצע היה אבי החכמה) הוא מבצע צבאי שנערך בחודש מרץ 1978 ובו חדר צה"ל לחלקה הדרומי של לבנון עד לנהר הליטני, והחזיק בשטח זה במשך כשלושה חודשים, עד לנסיגתו חזרה לגבול הבינלאומי. מטרת המבצע הייתה לפגוע בתשתיות ארגוני הטרור הפלסטינים בדרום לבנון, ובכך להפחית את פעילותם כנגד מדינת ישראל ואזרחיה.

מלחמת לבנון הראשונה

מלחמת לבנון הראשונה (שמה הרשמי בתחילתה: מבצע שלום הגליל, ובראשי תיבות: מבצע של"ג) התרחשה ברובה בשטח לבנון בין ישראל לסוריה ולארגוני טרור פלסטיניים שישבו בלבנון, וביצעו פיגועים בישראל ובמדינות נוספות.

מבצע שלום הגליל נערך בין 6 ביוני 1982 ל-29 בספטמבר 1982. לחיילים ששירתו בתקופה זו הוענק אות מערכת שלום הגליל.

על פי ההגדרה הבלתי רשמית והרחבה ביותר, כללה מלחמת לבנון את השלבים הבאים:

שלב הקרבות והלחימה הפעילה (מבצע שלום הגליל):

4–5 ביוני 1982: הסלמה בגבול לבנון, בעקבות ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בממלכה המאוחדת, שלמה ארגוב.

6–11 ביוני 1982: כניסת כוחות קרקעיים של צה"ל ללבנון ולחימה נגד כוחות סוריים ופלסטיניים עד להפסקת אש.

12 ביוני 1982 - סוף אוגוסט 1982: זחילה ולחימה של צה"ל על כביש ביירות-דמשק, כיתור ולחימה בביירות, עד ליציאה מסודרת של כוחות פלסטיניים וסוריים מביירות.

29 בספטמבר 1982: יציאת צה"ל מביירות, וסיום המלחמה באופן רשמי.שהיית כוחות צה"ל בלבנון:

אוקטובר 1982 - ספטמבר 1983: שהיית ישראל בלבנון עד הנסיגה מהרי השוף.

ספטמבר 1983 - יוני 1985: שהיית ישראל בלבנון על קו האוואלי.

יוני 1985 - מאי 2000: שהיית ישראל ברצועת הביטחון ולחימה בתקופה זו, עד לנסיגה חד-צדדית של ישראל אל הגבול הבינלאומי ב-24 במאי 2000.המלחמה הביאה להגליית מפקדות אש"ף לתוניס, ולחיסול רוב הכוח הצבאי של הארגונים הפלסטיניים, אולם לא הצליחה להוציא את צבא סוריה מלבנון. בעקבות המלחמה קם הארגון השיעי הקיצוני חזבאללה, שמילא את החלל שנוצר בדרום לבנון עם יציאת הכוחות הפלסטיניים, ונלחם בכוחות צה"ל שנותרו בדרום לבנון. 654 חיילי צה"ל נהרגו במהלך מלחמת לבנון. במקביל, נתקלה המלחמה ומהלכיה בביקורת פנימית קשה בישראל מצד גורמים שונים.

נפות לבנון

נפות לבנון עם עיר הבירה של כל נפה בסוגריים.

נפת חאצביא

נפת חאצביא (בערבית: حاصبيا) היא נפה מנהלתית במחוז א-נבטיה שבדרום לבנון. בירת המחוז היא העיר חאצביא. נפת חאצביא בדרום מערב גובלת עם ישראל וסוריהשטחה של "נפת חאצביא" הוא 265 קמ"ר, בנפה מתגוררים 19,460 תושבים (נכון ל-1996)

פח'ר א-דין השני

פח'ר א-דין אל-מעני השני (ערבית فخر الدين المعني الثاني 1572–1635), היה אציל דרוזי ששלט במחצית הדרומית של לבנון ובצפונה של ארץ ישראל בסוף המאה ה-16 וברבע הראשון של המאה ה-17.

הוא היה בנו של פח'ר א-דין הראשון, אמיר ממשפחת בית מען הנכבדת ושליט הרי השוף במרכז לבנון של ימינו. בסוף המאה ה-16 היה פח'ר א-דין למושל הרי השוף וזכה לתמיכה מקומית של דרוזים ושל מרונים ולאישורה של הממשלה העות'מאנית. הוא הרחיב את שטח שליטתו והשתלט על הרי הלבנון והגליל העליון. בתחילת המאה ה-17 קשר קשרים עם תושביו הדרוזים של הר הדרוזים וב-1610 השתלט על הגליל התחתון. לאחר מכן המשיך וכבש גם את עמק יזרעאל וצבאו הגיע עד בית שאן וג'נין בדרום. צעדיו אלה גרמו לו להסתכסך עם שליטיהם המקומיים של השומרון והשרון, והשער הנשגב באיסטנבול צידד באחרונים בשל חששו מכוחו המתגבר של פח'ר א-דין.

ב-1613 נאלץ פח'ר א-דין להימלט מפני הסולטאן העות'מאני, והוא עזב את ארץ ישראל והפליג אל בני מדיצ'י שליטי פירנצה שהיו בעלי בריתו ושם התקבל בכבוד על ידי קוזימו השני, הדוכס הגדול של טוסקנה. פח'ר א-דין ניסה לגייס לצידו שליטים איטלקים תוך שהוא מבטיח להם אחיזה בחופים המזרחיים של הים התיכון, וביקר בין היתר בנאפולי, במסינה ובפלרמו, כמו גם במלטה. מאמציו לא נשאו פרי והוא שב ללבנון ב-1618. עם זאת, תוך שנים ספורות השתלט מחדש על כל השטחים שהיו ברשותו ב-1613, והסולטאן נאלץ להכיר בשלטונו מחלב בצפון ועד גבול מצרים בדרום. בפועל, הייתה לפח'ר א-דין אחיזה של ממש רק בשטח שבין קו ביירות-ענג'ר בצפון וקו חיפה-בית שאן בדרום. בשנים אלה ביצר פח'ר א-דין את ביירות, צידון, עכו ואת צפת, וכן את דיר אל-קמר מדרום לבירות, בה קבע את בירתו כבר ב-1590. לבסוף באה סבלנותו של מורט הרביעי לסופה, ופח'ר א-דין הובס בשנת 1633 בקרב ליד חאצביא ושלטונו בא לסופו. הוא הוצא להורג יחד עם בני משפחתו באיסטנבול ב-13 באפריל 1635.

פח'ר א-דין העניק את פסגת התבור והשטח שסביב מערת הבשורה בנצרת לפרנציסקנים לאות הערכה לבית מדיצ'י שאירח אותו בגלותו בפירנצה, בבוא העת הקימו הפרנציסקנים שם את כנסיית ההשתנות. מבצר בני מען בהר ארבל נבנה גם כן, ככל הנראה, על ידו. מצודת פח'ר א-דין שמעל העיר תדמור גם כן מיוחסת לו.

צבא דרום לבנון

צבא דרום לבנון (בראשי תיבות: צד"ל; בערבית: جيش لبنان الجنوبي, בתעתיק מדויק: ג'יש לבנאן אלג'נובי) הייתה מיליציה שפעלה בדרום לבנון בתקופה בה למדינת ישראל הייתה שליטה צבאית באזור, מסוף שנות השבעים של המאה העשרים עד הנסיגה מלבנון, ב-24 במאי 2000. המיליציה הייתה חמושה היטב ומנתה כ-2,500 חיילים.

רצועת הביטחון

רצועת הביטחון הייתה שטח בדרום לבנון הסמוך לגבול עם ישראל שבו שהה צה"ל מיוני 1985 ועד לנסיגה לגבול הבינלאומי בשנת 2000. צה"ל התייצב על גבול רצועת הביטחון לאחר שנסוג מרוב השטח שנכבש בשנת 1982 במלחמת לבנון הראשונה. השם רצועת הביטחון ניתן על ידי ישראל, כדי לשקף את מטרתה: יצירת שטח המפריד בין יישובי קו העימות שבצפון ישראל ובין מחבלים השוהים בלבנון, ובכך להגן על יישובים אלה.

במהלך שהותה של ישראל ברצועת הביטחון החזיק צה"ל מספר מוצבים באזור, ותמך במיליציה מקומית - צד"ל - צבא דרום לבנון. צד"ל ניהל במידה רבה את חיי היום יום ברצועת הביטחון, והחזיק את כלא אל-חיאם. באזור שהו גם כוחות יוניפי"ל מטעם האו"ם, שפרוסים בדרום לבנון מתום מבצע ליטני ב־1978.

רוחב הרצועה היה קילומטרים ספורים במערב, ומעט יותר במזרח. הרצועה כללה כ-10% מהשטח הכולל של לבנון, שכנו בה כ-150,000 תושבים שחיו ב-67 כפרים ועיירות שיעים, מארונים, ועיירה דרוזית אחת, חאצביא. מרכז הרצועה היה העיירה המרונית מרג' עיון שנחשבה לעיירה החשובה ברצועה. בתקופת קיומה של הרצועה רבים מתושבי הכפרים שבה נמלטו אל מצפון לה. לתושבים שנותרו ברצועה היו קשרים רבים עם ישראל, רבים מהם עבדו בה, וקיבלו ממנה שירותים שונים.

יחידת הקישור ללבנון הנפיקה אישורי עבודה לאלפי תושבי דרום לבנון שקרוביהם שירתו בצד"ל. הכניסה לישראל התקיימה דרך ארבעת המעברים בגדר הטובה: בראש הנקרה, בבירנית, במעבר תורמוס ובשער פאטמה ליד מטולה, שהיה מעבר הגבול המרכזי.רבים טוענים שההחלטה להשאר ברצועת הביטחון הייתה שגויה וגרמה לאבדות רבות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.