ח'אנות קרים

ח'אנות קריםטטרית של קרים: قريم يورتى) הייתה מדינה טטרית שהתקיימה בחצי האי קרים במאות ה-15 עד ה-18.

ח'אנות קרים
قريم يورتى
Flag of the crimeans Gerae-tamga
דגל סמל
Crimea HE
Bakhchisaray, Hansaray Museum
ארמן הח'אן בבהצ'סראי
יבשת אירופה
שפה נפוצה טטרית של קרים
עיר בירה סלצ'יק, בהצ'הסראי
משטר חאנות
הקמה
תאריך

1441
פירוק
תאריך
הסכם קוצ'וק קאינרג'ה
1774, סיפוח סופי בידי רוסיה 1783
ישות קודמת Golden Horde flag 1339.svg אורדת הזהב
Coat of arms of Gothia.svg נסיכות תאודורו
ישות יורשת האימפריה הרוסית  האימפריה הרוסית
דת אסלאם סוני

עלייתה

הח'אנות הוקמה כאשר שבטים קיפצ'קיים מאורדת הזהב בחרו לחדול מאורח חייהם הנוודי בערבות קומניה ולאמץ את חצי האי קרים, שהיה מחוז של האורדה כבר מ-1239, בתור מולדת. הבדלנים בחרו את חאג'י גיראי, מצאצאי ג'ינגיס חאן ואחד המועמדים לכתר האורדה, למנהיג. חאג'י ניהל "מלחמת עצמאות", שהוכתרה בהצלחה בשנת 1441, והומלך לח'אן ב-1449.

מותו של חאג'י הצית מאבק ירושה בן עשור, עד להתערבותם של כוחות העות'מאנים, שתחת פיקודו של גדיק מהמט פאשה פלשו אל חצי האי בשנת 1475, הכניעו את נסיכות תאודורו ומושבות גנואה (קמבאלו, סולאיה וקאפה), ומינו את מנגלי גיראי, בנו של חאג'י, לח'אן. בעקבות כך הפכו הח'אנים של קרים לבני חסות של האימפריה העות'מאנית, אולם הותר להם חופש מסוים בניהול ענייניהם, כשהעות'מאנים מתייחסים אליהם יותר כבני ברית מאשר נתינים.

בשנת 1502 הביס מנגלי את הח'אן האחרון של אורדת הזהב, ובכך חיסל את שאיפותיה של האחרונה לשלטון בקרים. במהלך המאה ה-16 הפכה ח'אנות קרים ליורשתה של אורדת הזהב, השתלטה על הממלכות הטטאריות שבין הים הכספי לוולגה (חאנות קאזאן וחאנות אסטרחן), והופכת לישות הטטארית החזקה ביותר, תוך שהיא מנהלת מסעות מלחמה מוצלחים נגד הממלכה הרוסית במוסקבה. הח'אנות המשיכה להוות כוח אזורי משמעותי עד תחילת המאה ה-18.

שקיעתה

Mengli bayezid
הח'אן מנגלי גיראי (באמצע) עם בנו יורש העצר מהמט גיראי הראשון (משמאל) בביקור אצל הסולטאן העות'מאני ביאזיד השני (מיניאטורה טורקית מהמאה ה-17)

שקיעתה של ח'אנות קרים הייתה תוצאה של החלשות האימפריה העות'מאנית ושינוי במאזן הכוחות במזרח אירופה לטובת יריבותיה. הצבאות הקרימאים לא הצליחו להשיג שלל במערכות שניהלו בשיתוף עם העות'מאנים והרוסים הפכו לכוח חזק מדי מכדי שיאפשר לקרימאים מסעות ביזה בתחומו, בנוסף הסכם קרלוביץ בשנת 1699, אסר פשיטות שכאלו. השחיקה הפוליטית-כלכלית הובילה לקונפליקטים ומאבקי שליטה בין השבטים השונים שהרכיבו את הח'אנות.

במחצית הראשונה של המאה ה-17 הופיעו מהמזרח שבטים קלמיקיים וניהלו מלחמה עם הקרימאים המוחלשים, תוך שהם כורתים ברית עם הרוסים. לקראת סוף המאה ה-17 כוחות אוקראינים ורוסים ניהלו קמפיינים ממושכים בדרום אוקראינה ובקרים, שפגעו עוד בח'אנות. היה זה במלחמה העות'מאנית-רוסית (1735–1739), תחת פיקודו של הרוזן כריסטופור מיניך, שהכוחות הרוסים הצליחו לבסוף לפרוץ לחצי האי ולזרוע הרס רב בדרכם.

מצב הלוחמה נמשך גם במהלך מלוכתה של יקטרינה הגדולה. המלחמה העות'מאנית-רוסית (1768–1774) הסתיימה בהסכם קוצ'וק קאינרג'ה שהפך את קרים לעצמאית מהעות'מאנים ולמעשה תחת השפעה הולכת וגוברת של האימפריה הרוסית. הח'אן האחרון של קרים, סאהין גיראי, הודח על ידי יקטרינה ב-1783, תוך שהיא מספחת, דה פקטו, את חצי האי קרים, ומחסלת את הח'אנות.

קישורים חיצוניים

אורדת הזהב

אורדת הזהב (בטטארית: Altın Urda; במונגולית: Алтан Ордын улс) הייתה חאנות שנוסדה בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-13 על ידי באטו חאן, נכדו של ג'ינגיס חאן. מרכז המדינה היה במורד נהר הוולגה ובשיא התפשטותה השתרעה על שטח עצום מהמפרץ הפיני ומורד נהר דנובה במערב ועד מעבר להרי אורל במזרח. במהלך המאה ה-15 החל תהליך ההתפוררות של המדינה אשר הסתיים עם פירוקה בשנת 1502.

אלכסיי הראשון, צאר רוסיה

אלכסיי הראשון (ברוסית: Алексей I Михайлович‏; 19 במרץ 1629 - 29 בינואר 1676) היה הצאר השני ממשפחת רומנוב.

בילוהירסק

בילוהירסק (באוקראינית: Білогірськ), בלוגורסק (רוסית:Белогорск) או קרסו-בזאר (טטרית של קרים: Qarasuvbazar) - עיר בחצי האי קרים, ששימשה כבירת ח'אנות קרים לאחר הרס בחצ'יסראי במאה ה-18. עד תחילת המאה ה-20 שימשה כעירם המרכזית של קהילת הקרימצ'קים-יהודי קרים המקוריים. אוכלוסיית העיר: 18,400(2006).

ההתקוממות הגדולה על נהר האוגרה

ההתקוממות הגדולה על נהר האוגרה (רוסית Великое cтояние на реке Угре, מכונה גם Угорщина - אוּגוֹרשינה) היה עימות בין כוחותיו של אחמט חאן, החאן של אורדת הזהב, לבין כוחותיו של הנסיך הגדול של רוסיה איוואן השלישי בסתיו-חורף 1480. העימות הסתיים בנסיגה של המונגולו-טטרים ולהתפוררותה של האורדה, אך למעשה ללא קרב. שני הצדדים היו מוכנים בעמדות קרב משני צידיו של נהר האוגרה, בלי שמי מהם יעשה את הצעד הראשון ויתקיף. אירוע זה, נחשב לצד קרב קוליקובו, לאירוע מכונן בבניית האימפריה הרוסית.

ברקע לעימות, החלטתו של איוון ב-1476 להפסיק לשלם את המס השנתי לאורדה. מיסים אלו נאספו על ידי המונגולים מאז תקופת באטו חאן. אחמט חאן, שהיה עסוק במאבק נגד ח'אנות קרים, לא הגיב. ארבע שנים לאחר מכן, ב-1480, החליט אחמט חאן להגיב נגד הרוסים המרדנים. הוא הצליח להגיע להסכם צבאי עם מלך פולין, קז'ימייז' הרביעי, על תקיפה משותפת של רוסיה. הכוחות הפולנים לא הגיעו לאוגרה בעיקר בגלל שהיו עסוקים בהגנת הממלכה מפני כוחות של ח'אנות קרים.

בשנת 1481 אחמט חאן נהרג והחלה התפוררות פנימית של אורדת הזהב.

המלחמה העות'מאנית-רוסית (1710–1711)

המלחמה העות'מאנית-רוסית (1710‏-1711) (ברוסית: Русско-турецкая война, בטורקית: Prut Savaşı) היא מלחמה בין רוסיה הצארית לבין האימפריה העות'מאנית שהתנהלה במקביל למלחמה הצפונית הגדולה. המלחמה הסתיימה בניצחון העות'מאנים, אשר החזירו לעצמם את השטחים שנכבשו על ידי הרוסים במהלך השנים 1695–1696.

המלחמה העות'מאנית-רוסית (1768–1774)

המלחמה העות'מאנית-רוסית הייתה מלחמה שהתרחשה בין השנים 1768–1774 בין האימפריה העות'מאנית והאימפריה הרוסית.

הסיץ' הזפורוז'י

הסיץ' הזפורוז'י (באוקראינית: Запорозька Січ, פולנית: Sicz Zaporoska; "המחנה המבוצר שמעבר לאשדות") היה בסיסם של הקוזאקים שהתגוררו לאורך חלקו התחתון של נהר הדנייפר, באזור הערים האוקראיניות דניפרופטרובסק וזפורוז'יה של ימינו. חלק זה של הנהר מתאפיין באשדות, ומכאן ה'אשד' בשם הארגון. הסיץ' התקיימה במשך כ-250 שנים עד לשנת 1775, בה פוזרה על ידי יקטרינה הגדולה.

וסילי גוליצין

וסילי גוליצין (1643 - 2 במאי 1714) (ברוסית: Василий Васильевич Голицын) היה נסיך רוסי, בין המדינאים הבולטים ברוסיה של המאה ה-17 ובין ראשי הממשל בתקופת שלטונה של סופיה אלכסייבנה רומנובה בשנים 1682–1689.

ב-1676 השתתף במלחמה נגד ח'אנות קרים. בתקופת כהונתו של פיודור השלישי מונה למספר תפקידי מפתח בממשל וקיבל תואר בויארין. בתקופה בה תפקדה סופיה רומנובה כעוצרת התמנה רשמית לראש משרד החוץ.

המצב הגאופולטי של רוסיה הצארית באותה תקופה היה די קשה. למרות חתימת הסכם שלום עם האימפריה העות'ומאנית היחסים היו מתוחים, השלום עם האיחוד הפולני ליטאי היה לא יציב, בשנת 1682 החלו פלישות של ח'אנות קרים לשטחי רוסיה הצארית. גוליצין היה בדעה שיש לחמם את היחסים עם הפולנים. כתוצאה מכך רוסיה ויתרה בשלב זה על שאיפותיה להחזיר לעצמה מוצא לים הבלטי. לאחר משא ומתן ארוך, בשנת 1686 נחתם הסכם של שלום נצחי עם האיחוד הפולני ליטאי. ההסכם אישרר את ההסכמות של הסכם אנדרוסובו וגם השאיר את קייב בשליטה רוסית. בהתאם להסכם זה, רוסיה הצארית התחייבה להתחיל במלחמה נגד האימפריה העות'ומאנית. כשלב מקדים, בשנים 1687 ו-1689 גוליצין אירגן שתי פשיטות נגד ח'אנות קרים. המערכות הצבאיות לא היו מוצלחות וגרמו לאבידות משמעותיות לרוסים. רק לאחר מאמצים רבים, הנסיכה סופיה הצליחה לשכנע את פטר הגדול להכריז על גוליצין כמפקד שניצח במערכה. עם זאת, הפשיטות תרמו לכך שח'אנות קרים לא הייתה יכולה לעזור לטורקים בלחימה נגד פולין ואוסטריה.

בשנת 1689 פטר הגדול סילק את סופיה רומנובה מכל תפקידיה. גוליצין נשלח לגלות במחוז ארכנגלסק ונפטר שם בשנת 1714.

וסילי השלישי

וסילי השלישי (רוסית: Василий III Иванович) הנסיך הגדול של מוסקבה. (1533-1479) משל בשנים 1505–1533. בנו של איוואן השלישי והנסיכה הביזנטית סופיה פלאולוג. אביו של איוואן הרביעי (האיום)

חאנות

חאנות (טורקית Kağanlık או Hanlık; אזרית Xanlıq; מונגולית Xанлиг) היא ישות פוליטית, בדרך כלל של עמים טורקים או מונגולים, הנשלטת בידי חאן. חאנויות התקיימו לאורך השנים בערבה האירואסייתית.

חאנות אסטרחן

חאנות אסטרחן (בטטרית: Хаҗитархан Ханлыгы) ממלכה טטרית שירשה את החלקים של אורדת הזהב ונכבשה על ידי רוסיה.

יחסי טורקיה–רוסיה

יחסי טורקיה–רוסיה הם היחסים הדיפלומטיים שבין הרפובליקה הטורקית לבין הפדרציה הרוסית.

מסוף המאה ה-16 ועד המאה ה-20, היחסים בין האימפריה העות'מאנית לבין האימפריה הרוסית היו מתוחים לעיתים קרובות, והן אף לחמו ביניהם כמה פעמים. עם זאת, בשנת 1920, כתוצאה של הסיוע של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית לטורקים במהלך מלחמת העצמאות הטורקית, ממשלות מוסקבה ואנקרה פיתחו יחסים חמים ביניהם. בשנת 1932 הרפובליקה הטורקית לקחה הלוואות מברית המועצות, ותוכנית הפיתוח הכלכלית והתעשייתית הראשונה שלה (1934-1938) תוכננה במידה רבה בעקבות תוכניות החומש של ברית המועצות, שנראו לה טובות במהלך השפל הגדול, ועל אף החסרונות, כמו הרעב הסובייטי (1932–1933), שהיה מוסתר במידה רבה מן העולם החיצון. היחסים הטובים בין מוסקבה לאנקרה נמשכו עד שיוסיף סטלין דרש הקמת בסיסים הסובייטיים במיצרים הטורקיים לאחר אמנת מונטרו בשנת 1936, ובעיקר בועידת פוטסדאם בשנת 1945. טורקיה הצטרפה לנאט"ו בשנת 1952 והשתלבה בברית המערבית נגד ברית ורשה במהלך המלחמה הקרה, כאשר היחסים בין שתי המדינות היו ברמה הנמוכה ביותר.

בעקבות קריסת ברית המועצות בשנת 1991, השתפרו היחסים בין טורקיה ורוסיה במהירות, ושתי המדינות הפכו בסופו של דבר לשותפות הסחר הגדולות ביותר של זו. רוסיה הפכה לספקית האנרגיה הגדולה ביותר בטורקיה, ואילו חברות טורקיות רבות החלו לפעול ברוסיה. בתקופה זו, טורקיה הפכה ליעד העיקרי עבור תיירים רוסים. עם זאת, היחסים הבילטראליים החמים של שני העשורים האחרונים נעשו מתוחים מאוד לאחר הפלת מטוס סוחוי Su-24 רוסי על ידי מטוס F-16 של טורקיה. נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן התנצל מאז על האירוע והיחסים השתפרו בעקבות כמה פגישות בינו לבין נשיא רוסיה ולדימיר פוטין.

ירמק

ירמק - (1532 (1542?) - 6 באוגוסט 1585; ברוסית: Ермак Тимофеевич), מפקד צבאי רוסי ממוצא קוזאקי שהחל בכיבוש סיביר לטובת הרוסיה הצארית.

על מקום ושנת הלידה שלו לא ידוע הרבה. לפי חלק מהעדויות הוא נולד באזור נהר קאמה ולכן התמצא טוב באזור. לפי עדויות אחרות, הוא נולד באזור נהר דון בדרום. לאחרונה התפתחה גרסה חדשה, לפיה הוא נולד באזור ארחנגלסק. שמו מהווה ככל הנראה קיצור של שם רוסי נפוץ "ירמולאי".

במשך שנים הוא היה מפקד של יחידה צבאית קוזאקית באזור וולגה שתפקידה היה הגנת התושבים המקומיים מפשיטות של ח'אנות קרים. בשנת 1579 הוא נשכר על ידי משפחת סטרוגנוב להגנת נקודות מסחר שלהם על נהר קאמה מפשיטות של חאנות סיביר. היחידה כללה 500 לוחמים ופעלה במשך שנתיים.

בהתאם לפקודת איוואן הרביעי, הוא וחבריו החלו בפלישה לשטחי חאנות סיביר בספטמבר 1581. הכוח כלל כ-540 קוזאקים וכ-300 אנשים נוספים של משפחת סטרוגנוב. לאחר מספר קרבות חאן קוצ'ום נמלט וירמק כבש את בירתו. בשנת 1583 ירמק שלח את סגנו לאיוואן הרביעי עם תיאור הצלחות הפשיטה. הצאר שלח לו תגבורת של 300 לוחמים. לאור ההתנגדות הקשה והאבידות הכבדות התגבורת לא הייתה יכולה לשנות באופן מהותי את מהלך המערכה.

ב-6 באוגוסט 1585 ירמק עם חלק מאנשיו נפלו למארב וכולם נהרגו. לאור האבידות הקשות, הרוסים עזבו את סיביר, אך לאחר מספר שנים חזרו והשלימו את כיבוש חאנות סיביר.

מלחמת ליבוניה

מלחמת ליבוניה (ברוסית: Ливонская война) הייתה מלחמה בין רוסיה הצארית וקואליציות משתנות של מדינות שכנות, בה ניסתה רוסיה להשתלט על שטחים לאורך חוף הים הבלטי. המלחמה התחוללה בשנים 1558–1583 והסתיימה ללא השגת מטרותיה מבחינת הרוסים.

מלחמת רוסיה–פולין (1654–1667)

מלחמת רוסיה–פולין (1654–1667) (בפולנית: Potop rosyjski, ברוסית: Российский потоп, בליטאית: Rusų tvanas) הייתה מלחמה בין רוסיה הצארית לבין האיחוד הפולני-ליטאי על השליטה בשטחי אוקראינה ובלרוס. המלחמה הייתה למלחמה האחרונה שהתקיימה בין רוסיה לאיחוד הפולני-ליטאי. שלבה הראשון של המלחמה (1655–1660) היה כחלק מהמלחמה הצפונית הקטנה. המלחמה החלה לאחר פניית האוקראינים להסתפח לרוסיה הצארית והסתיימה בשנת 1667 עם חתימת הסכם אנדרוסובו. על אף שהאיחוד ניצח ברוב קרבות המלחמה, והשיב לעצמו שטחים שאבדו בתחילתה, הכלכלה הירודה שלו לא יכלה לתמוך במאבק ארוך וקשה. לאור משבר פנימי ופריצת מלחמת אזרחים נאלץ האיחוד הפולני-ליטאי לחתום על הסכם הפסקת אש בתנאים קשים עם רוסיה. המלחמה נסתיימה עם כיבושים נרחבים של רוסיה בשטחי בלארוס ואוקראינה, ותחילת הפיכתה למעצמה באירופה.

מערכות אזוב

מערכות אזוב - מערכות צבאיות שניהלה רוסיה הצארית בשנים 1696-1695 נגד האימפריה העות'מאנית, כחלק מהמלחמה העות'מאנית-רוסית (1686–1700), והסתיימו בכיבוש מבצר אזוב על ידי הרוסים וקבלת מוצא לחוף ים אזוב.

סטפן ראזין

סְטֵנְקָה (סְטֵפַּן) ראזין (ברוסית: Степан Тимофеевич Разин; ‏1630 – 16 ביוני 1671) היה קוזאק, מנהיג המרד הגדול ברוסיה הצארית במאה ה-17.

ראזין נולד בכפר זימובייסקיה במחוז וולגוגרד של ימינו (שם נולד מאוחר יותר ימליאן פוגצ'וב – מנהיג המרד הגדול הבא). בשנת 1661 הוא ניהל משא ומתן עם הקלמיקים, ומכאן ניתן להסיק שהוא היה כבר בעל מעמד ומוניטין בין הקוזאקים של הדון. גם לאחיו, איוואן ופרול, היה מוניטין צבאי. בשנים 1662–1663 פיקד ראזין על יחידה קוזאקית בפשיטות לשטחים של ח'אנות קרים והאימפריה העות'מאנית. באותה תקופה, הוויוודה האציל יורי דולגורוקוב החליט להוציא להורג את אחיו הבכור של ראזין, איוואן ראזין. ככל הנראה, אירוע זה תרם במידה רבה להתנהגותו בהמשך של סטפן ראזין.

בשנת 1667 הוביל ראזין פשיטה מוצלחת של קוזאקים על הערים בוולגה התחתונה, בנהר אורל ובפרס.

תחום המושב

תחום המושב (ברוסית: Черта оседлости, ביידיש: דער תּחום-המושבֿ נהגה: "דֶר תחוּם הַמוֹיְשֶׁב") היה כינויים של השטחים שיוחדו עבור יהודי האימפריה הרוסית בין 1791 למהפכה הרוסית 1917. שטחים אלה נרכשו לאחר שלוש חלוקות פולין-ליטא והתגוררה בהם אוכלוסייה יהודית גדולה, בניגוד לאזוריה הפנימיים של רוסיה שהיו כמעט ריקים מיהודים. שורת צווים ותקנות אסרה על היהודים המקומיים להגר לתוך רוסיה הישנה והגבילה אותם לשטחי "התחום". במפקד האוכלוסין שעשתה האימפריה הרוסית ב-1897 נמצאו בתחום המושב קרוב ל-4.5 מיליון יהודים, כ־10% מכלל אוכלוסייתו. מתוכם 1,895,815 באוקראינה, כמיליון בבלארוס, 1,267,165 בפולין, כ-400 אלף בליטא, 228,128 במולדובה של היום (בסרביה) ו-37,689 בלטביה (קורלנד). הם חיו ברובם בכפרים ובעיירות ("שטעטלך") בתנאים קשים ובצפיפות מרובה, והתפרנסו בעיקר ממסחר ורוכלות.

תקופת הצרות

תקופת הצרות היא תקופה בהיסטוריה של רוסיה, שנמשכה משנת 1598 ועד לשנת 1613. בתקופה זו התרחשו מפגעי אקלים קשים, פלישות של הליטאים, הפולנים והשוודים במקביל למשבר פוליטי, כלכלי וחברתי קשה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.