זרמים בציונות

התנועה הציונית שנוסדה באופן רשמי בסוף המאה ה-19 איחדה בתוכה תפיסות שונות וזרמים שונים. הזרמים בתנועה הציונית יצגו העדפות שונות הן לגבי יעדי הציונות והן לגבי הדרך שבה יש להגשימם. המכנה המשותף לכולם היה השאיפה להתגשמות התחיה הלאומית של עם ישראל בארץ ישראל. עם זאת, גם בשאלת יעד זה היו רבים (ביניהם הרצל עצמו) שצידדו בפתרון-ביניים טריטוריאליסטי זמני ("מקלט לילה"), כדוגמת תוכנית אוגנדה. גם כינון מדינה עצמאית לעם היהודי לא היה מקובל כמטרה על כמה חוגים ציוניים חשובים עד סמוך להקמת מדינת ישראל. מלבד המכנה המשותף הרחב, היו אופי הפתרון והשיטה בה יושג נתונים במחלוקת.

רקע

ביהדות של העת החדשה צמחו שלוש גישות עיקריות:

  1. גישת ההתבוללות המלאה שנבעה משני מקורות:
    1. אזרחות ליברלית (הוגי דעות מייצגים: ברוך שפינוזה, היינריך היינה, שלמה מימון, בנג'מין ד'יזראלי)
    2. סוציאליזם מהפכני (הוגי דעות מייצגים: (קרל מרקס, לאון טרוצקי)
  2. גישה המדגישה את היהדות כדת, בגישה זו החזיקו היהדות החרדית, נאו-אורתודוקסיה, יהדות קונסרבטיבית, יהדות רפורמית וחלק מהמשכילים, בהם משה מנדלסון ויהודה לייב גורדון
  3. גישה הרואה ביהדות לאום
    1. אוטונומיזם (שמעון דובנוב)
    2. טריטוריאליזם (מרדכי מנואל נח, ישראל זנגוויל, יהודה חיים חזן)
    3. הבונד הסוציאליסטי והאוטונומיסטי
    4. הציונות על זרמיה

זרמים בנוגע לאופי הפעילות של התנועה הציונית

זרמים עיקריים

Leon Pinsker2
יהודה לייב פינסקר דגל בציונות המעשית
Plugot betar
סמל פלוגות הגיוס של בית"ר, תנועת הנוער הרוויזיוניסטית
Ber Borochov
בר בורוכוב

היו מספר גישות מרכזיות לגבי שיטת הפעולה של התנועה שנבעו מניתוח שונה של האתגרים העומדים בפני העם היהודי:

  • ציונות מעשית – שהתנסחה אצל חובבי ציון והוגים כמו יהודה לייב פינסקר ומשה לייב ליליינבלום, נועדה להתמודד עם האנטישמיות במזרח אירופה על ידי עלייה לארץ ישראל (ורק לארץ ישראל) והתיישבות בה
  • ציונות רוחנית - בה דגל אחד העם. דגלה בהקמת מרכז רוחני יהודי בארץ ישראל, על מנת לחזק את הקשר בין יהודים שנוטים להשכלה לבין ארץ ישראל והיהדות. זרם זה התנגד לציונות המעשית בנימוק שאסור לזרז עלייה לארץ ישראל בלי הכשרת הלבבות. לטענת אחד העם, ההנהגה הציונית לא שמה דגש על בעיות רוחניות של היהדות ונמנעת מפעולה מעמיקה בתחום התרבות והחינוך. אחד העם התנגד לציונות המדינית מכמה טעמים. ראשית, לאחד העם הייתה ביקורת מעשית על "הציונות המדינית" של הרצל התולה תקוות בהשגת הצ'רטר מהמעצמות - לדעת אחד העם, גם אם יינתן הצ'רטר התנאים הכלכלים אינם מאפשרים את קליטת המוני היהודים. אחד העם גם התנגד לדעתו של הרצל האומר שצריך ואפשר לקבץ את כל העם היהודי בארץ-ישראל. נימוקיו היו כי לא כל היהודים ירצו לבוא, בארץ-ישראל שוררת שממה, הארץ אינה מפותחת בשביל לקלוט המונים וגם הערבים לא יוותרו על אדמותיהם. אחד העם טען כי הרצל והציונות המדינית רוצים להשיג את מטרתם באופן מהיר ונמרץ תוך זריעת אשליות שווא, בעוד ארץ-ישראל מסוגלת כעת לקלוט רק מספר קטן של אנשים. לטענת אחד העם, יש להקים בדרך איטית והדרגתית את המדינה. כן טען כי חשוב להקים בתחילה מרכז חיקוי רוחני לאומי שאותו יקים גוף מוביל איכותי וקטן. אחד העם אף ביקר את ספרו של הרצל "אלטנוילנד" בנתוניו הדמיוניים. כמו כן ביקר במיוחד את העובדה שבספר מתוארת החברה היהודית בארץ-ישראל כחברה שוויונית וקוסמו-פוליטית באופייה ולא מדינה יהודית המיוחדת לעם היהודי
  • ציונות מדינית – גישתם של בנימין זאב הרצל, מקס נורדאו, נחום סוקולוב ואדולף שטנד, שנקודת המוצא שלה הייתה לאומית וראו ביהודים עם ללא טריטוריה. לכן יש לפעול להשגת טריטוריה ליהודים, רצוי בארץ ישראל אבל כל טריטוריה אחרת תתאים
  • ציונות סוציאליסטית בהנהגת נחמן סירקין, דב בר בורוכוב, ומשה הס. מאוחר יותר גם חיים ארלוזורוב וברל כצנלסון. בניגוד לציונות המעשית ולציונות המדינית, ביקשה הציונות הסוציאליסטית לשלב בין הלאומיות והסוציאליזם ולהקים חברה פרולטרית שלא על בסיס בורגני – פרטי אלא על בסיס שוויוני מוסרי. לזרם זה היה מושג המדינה זר משום שהעיקר מבחינתם היה להקים חברה פועלת. הציונות הסוציאליסטית לא ראתה באמצעים המדיניים דבר נחוץ – לפי בורוכוב אין צורך בהקמת הסתדרות ציונית שתארגן את העם ותקבע את הפעילות. המדינה היהודית תיווצר ללא ארגון והכוונה מוסדיים. סירקין, בדומה להרצל היה מוכן להקים חברה יהודית סוציאליסטית בכל טריטוריה ולא רק בארץ ישראל, בורוכוב ראה אפשרות הקמתה של חברה כזו רק בארץ ישראל
  • ציונות דתית -גישתם של יצחק יעקב ריינס (בהשפעת צבי הירש קלישר ושמואל מוהליבר), אברהם יצחק הכהן קוק ויהודה לייב פישמן מימון. הציונות הדתית ראתה בציונות תנועה המשלבת רוחניות ומוסר ולכן תמכה בציונות המדינית ודגלה במטרות הפוליטיות של התנועה הציונית, ובתנאי שהן מופנות אך ורק לארץ ישראל, ולא לטריטוריה אחרת. תוך יישום מקביל של עקרונות הדת היהודית. לפי גישה זו על התנועה הציונית לעסוק אך ורק בפעילות מדינית ולא לפעול בניגוד לדת היהודית
  • הציונות רוויזיוניסטית הייתה מיוצגת על ידי זאב ז'בוטינסקי ולאחר מכן על ידי אב"א אחימאיר ומאיר גרוסמן. הציונות הרוויזיוניסטית הדגישה את הלאומיות הרומנטית ואת המורשת ההיסטורית של עם ישראל כבסיס מכונן של הרעיון הציוני והקמת מדינת היהודים, על מנת להשיג מטרה זו פעלו לשיתוף פעולה מרבי עם שלטונות המנדט במטרה להקל על תהליך הקמת מדינה יהודית דמוקרטית בארץ ישראל. הזרם תמך בליברליזם, ובליברליזם כלכלי בפרט, והתנגד לציונות הסוציאליסטית ולמלחמת מעמדות בארץ ישראל. הציונות הרוויזיוניסטית התנגדה להבלגה מול הטרור הערבי ותמכה בקו פעולה צבאי נוקשה כנגד הכנופיות הערביות שתקפו את היישוב העברי. בעקבות עמדה זו, פרש פלג רוויזיוניסטי מההגנה והקים את האצ"ל

בהמשך גובשה הציונות סינתטית, המשלבת בין זרמים אלו. הציונות הסינתטית יוצגה על ידי ד"ר חיים ויצמן.

קבוצות אחרות

ציוני ציון

ציוני ציון היה זרם בתנועה הציונית שדגל בהתיישבות יהודית בארץ ישראל בלבד ונאבק בשנים 1903–1905 בתוכנית אוגנדה שהתקבלה בקונגרס הציוני השישי. רוב חברי ציוני ציון היו חברי תנועת חובבי ציון ובראשם עמדו מנחם מנדל אוסישקין, ד"ר יחיאל צלנוב, ד"ר שמריהו לוין וד"ר אברהם פריידנברג. בקונגרס הציוני ה-7 שהתקיים בבזל בשנת 1905 גברה דעתם של 'ציוני ציון' והתקבלה החלטה עקרונית הדוחה את תוכנית אוגנדה וקובעת כי התנועה הציונית קשורה אך ורק בארץ ישראל.

"עבודת ההווה"

"עבודת ההווה" הוא מונח שבו השתמש מרטין בובר כביטוי לזרם רעיוני בתוך התנועה הציונית. זרם זה שכונה גם "המדיניות הארצית" טען כי הציונות לא יכולה להתרכז רק במאבק להשגת זכויות מדיניות משפטיות בא"י - כפי שטען הרצל, אלא עליה לשאוף גם ליצירת הכרה יהודית לאומית בארצות מושבם של היהודים באירופה על ידי מאבק להקמת מפעלים מקומיים לעזרה עצמית, עידוד החינוך הלאומי ועוד. תומכי זרם זה האמינו שרק בארץ ישראל יהיה ניתן לפתור את הבעיה הלאומית, אך אין להזניח את יהודי הגולה. יש לחזק את מעמדם הכלכלי והלאומי כדי שיוכלו לעלות לא"י. חסידי הזרם רצו בהשגת אוטונומיה לאומית, דהיינו השגת שוויון זכויות ליהודי רוסיה ואישור להקמת מוסדות לאומים ברוסיה תוך עידוד עבודה יצרנית בגולה. רעיון זה קיבל דחיפה כתוצאה מהמהפכה ברוסיה ב–1905 ומהשאיפה של האומות השונות תחת האימפריה האוסטרו-הונגרית לעצמאות.

זרם עבודת ההווה ביטא את חילוקי הדעות בתנועה הציונית והביא ליצירת הפרקציה הדמוקרטית.

הסיעה הדמוקרטית

הפרקציה הדמוקרטית הייתה קבוצה של ציונים חילונים ששאפו לשינויים במסגרת התרבות והחינוך. הסיעה הוקמה בקונגרס הרביעי על ידי קבוצת יהודים אינטלקטואלים וסטודנטים מקרב הציונות הרוסית: חיים ויצמן, מרטין בובר ואחרים אשר למדו באוניברסיטאות מערב–אירופאיות והחלו בפעולה ציונית עוד בשנות ה–90 של המאה ה-19. כבר בקונגרס השלישי העלו חברים אלה הצעות שונות.

לטענתם, הרצל ניסה לפעול לבד ולהנהיג את התנועה הציונית בעצמו ולא איפשר להם לבטא את רעיונותיהם. הם ביקשו להפוך את התנועה ליותר דמוקרטית ללא פולחן אישיותו של הרצל ודרשו להתארגן על פי מצע מפלגתי.

על רקע היעדר דגש מצד הרצל על התרבות היהודית, תבעה קבוצה זו להעמיק את הפעולה הציונית בתחום התרבותי-חינוכי-לאומי במסגרת חינוך חילוני לאומי, ולא להסתפק בפעילות פוליטית ובאיסוף כספים בלבד, כדרכו של הרצל. לאור דרישותיהם הוחל בקונגרס החמישי (1901) לעסוק בעבודה חינוכית כחלק מפעילות התנועה הציונית כאשר פעולת חינוך זו תהיה גם מהרוח העברית וגם מהתרבות כללית: הרחבת הלשון העברית, הנחלת ההיסטוריה היהודית והשכלה כללית שתגביר את רמת השכלתו של העם כדי להכשירו להבנת הרעיון הלאומי. הצעותיהם של חברי הסיעה הדמוקרטית "לפעולה תרבותית מקיפה" התקבלו בקונגרס החמישי חרף התנגדות חריפה של הציונים הדתיים (המזרחי) שרצו כי התנועה הציונית תסתפק בעבודה מדינית הסברתית וארגונית, וחרף ניסיונותיו של הרצל לגשר בין הפלגים ולמנוע מלחמת תרבות.

הדמוקרטים התנגדו להזנחת הפעולה המעשית של יהדות מזרח אירופה. הסיעה הדמוקרטית טענה כי עצם העברת הפעילות למערב אירופה הזניחה את יהודי מזרח אירופה. כמו כן טענו כי יש להדק את הקשרים בין הגולה לבין ארץ-ישראל ויש לבצע עבודה סוציאלית בגולה והתיישבותית בארץ-ישראל.

הסיעה הדמוקרטית נעלמה לבסוף, זאת משום שרעיונותיהם התקבלו על ידי הקונגרס ולא היה עוד צורך להיאבק עליהם. פעיליה מצאו את מקומם בציונות הסינתטית.

ראו גם

ארכיון התצלומים של קק"ל

"ארכיון התצלומים של קק"ל" הוא מאגר תמונות ותצלומים של קרן קיימת לישראל, המשקפים פרקים חשובים מתולדות הציונות והעשייה בארץ ישראל ובהם: התיישבות, ייעור, הווי חלוצי, נופי ארץ ישראל, פריצת דרכים, מלחמות ישראל, עלייה וקליטה, חגים וטקסים, ועוד. בארכיון קרוב ל-500,000 תצלומים ושקופיות הן בשחור לבן והן בצבע שצולמו מראשית המאה ה-20.

על פי קק"ל, המאגר נמצא בתהליכי דיגיטציה. כבר היום אפשר לצפות בכ-70,000 תצלומים ושקופיות מן המאגר באינטרנט בתצלומים של כל הארכיון ההיסטורי בשחור לבן וכן בתצלומים של השנים האחרונות בצבע. בארכיון שמורים תצלומים ופריטים נדירים שצולמו על ידי בכירי הצלמים בארץ. מאז הקמתו שימש הארכיון כמקור למחקר, פרסומים ותערוכות.

הארכיון מתעדכן בצילומים המשקפים את פעילויות קק"ל בהווה.

דתיים לאומיים

דתיים־לאומיים (בקיצור: דתיים) הוא שם כולל לקבוצה בחברה הישראלית, הרואה עצמה מחויבת לשמירת ההלכה והמסורת היהודית, ומתוך כך תומכת בציונות ובהשתלבות אקטיבית בחברה הכללית במדינת ישראל.

קבוצה זו היא המשכה של הציונות הדתית, אשר שורשיה בסוף המאה ה־19. ציונים־דתיים הוא שם נרדף לדתיים־לאומיים. בעגה הישראלית קרויים לעיתים הדתיים לאומיים בשם "סרוגים" או בני "הכיפות הסרוגות", בשל סוג הכיפה שחובשים רוב אנשי הקבוצה.

הקבוצה השמרנית יותר בציבור זה מכונה "חרדים לאומיים" (או "תורניים לאומיים"). קבוצה זו מאופיינת בייחוס חשיבות רבה יותר ללימוד תורה ולהקפדה בקיום מצוות, ביחס מסויג יותר כלפי תרבות חילונית ובתפיסת עולם לאומית וימנית יותר.

לפי נתוני הלמ"ס משנת 2016 כ־16% מהתושבים היהודים בישראל מגדירים את עצמם כדתיים.

הארכיון הציוני המרכזי

הארכיון הציוני המרכזי (אצ"מ) הוא הארכיון הרשמי של מוסדות התנועה הציונית: ההסתדרות הציונית העולמית, הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל, קרן היסוד והקונגרס היהודי העולמי. בארכיון הציוני המרכזי שמורים לצמיתות תיקים שנוצרו תוך כדי פעילות של מוסדות אלו ומוסדות המשנה הרבים שנוצרו על ידם. בנוסף, שמורים בארכיון הציוני תיקי ארכיונים של ארגונים ומוסדות היישוב היהודי בראשית דרכו בארץ ישראל.

בארכיון הציוני שמורים יותר מ-1,500 ארכיונים של אישים ממנהיגי ופעילי התנועה הציונית והיישוב. רשימת בעלי הארכיונים כוללת דמויות ידועות בהיסטוריה הציונית המודרנית, כמו: תיאודור הרצל, נחום סוקולוב, דוד וולפסון, מקס בודנהיימר, הנרייטה סאלד, אליעזר בן יהודה, חיים ארלוזורוב ודמויות של עסקנים, אנשי מקצוע ואחרים.

אוספי הארכיון כוללים: תיקים ודברי דפוס, אוסף מפות ותוכניות, אוסף תצלומים, אוסף כרזות וכרוזים, אוסף עיתונים וכתבי עת, ספרים, אוסף סרטי מיקרופילם, אוסף פריטים מוזיאליים ואוסף פריטים קוליים.

ההסתדרות הציונית העולמית

ההסתדרות הציונית העולמית (באנגלית: World Zionist Organization) היא ארגון של התנועה הציונית שהוקם ביוזמתו של בנימין זאב הרצל ב-3 בספטמבר 1897, בקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבזל שבשווייץ. ההסתדרות הציונית הוקמה כארגון גג, לאיחוד פעולתם של כל הגופים הציוניים בעולם. באותו קונגרס הוטל על היינריך אלחנן יורק-שטיינר להכין את תקנות הארגון.

ההתיישבות העובדת

ההתיישבות העובדת הוא שם כולל, שהיה מקובל בתקופת היישוב (וגם שנים רבות לאחר קום המדינה ועד עתה) לציון תנועות התיישבות ויישובים שהיו קשורים עם מפלגות פועלים ותנועות עובדים בארץ, בעיקר עם תנועת העבודה ובכלל זה עם ההסתדרות וגופים הקשורים לה.

היישובים שנכללו במושג זה היו, רובם ככולם, אגודות שיתופיות חקלאיות כגון: קיבוצים, קבוצות, מושבים ומושבים שיתופיים. מושבות, ערים ויישובים עירוניים, גם אם הזדהו עם ההסתדרות ועם מפלגות הפועלים והיו "מעוזים סוציאליסטיים" (כמו קריית חיים), לא נחשבו חלק מן ההתיישבות העובדת.

הוועד הפועל הציוני

הוועד הפועל הציוני הוא המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית.

המוסדות הלאומיים

המוסדות הלאומיים, הם המוסדות שהקימה התנועה הציונית בירושלים בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל. כתשתית לקראת הקמת המדינה, ולביצוע פעולות מדיניות לקידום הציונות. המוסדות הלאומיים ממשיכים לפעול עד ימינו, אך תפקידם ומעמדם השתנו בעקבות הקמת המדינה.

במוסדות הלאומיים נכללים:

ההסתדרות הציונית העולמית

לפני הקמת המדינה שימשה כמעין ממשלה שבדרך.

מאז קום המדינה עוסקת בעידוד העלייה, בהידוק הקשר בין מדינת ישראל ויהדות התפוצות ובחינוך ציוני ויהודי התפוצות.

הסוכנות היהודית

לפני הקמת המדינה ייצגה את העם היהודי בפני ממשלת בריטניה, בעלת המנדט על ארץ ישראל.

מאז קום המדינה ממשיכה לעסוק בנושאי עלייה וקליטה, התיישבות וחקלאות.

הקרן הקיימת לישראל

לפני הקמת המדינה עסקה ברכישת קרקעות בארץ ישראל לשם יישוב יהודים בהן.

מאז קום המדינה עוסקת במפעלי ייעור, פריצת דרכים והכשרת קרקע.

קרן היסוד

עד לקום המדינה - הזרוע הכספית של הנהגת היישוב.

מאז קום המדינה התרכזה קרן היסוד במימון העלייה וקליטת העולים ובמימון פעולות הסוכנות היהודית.עד כינון האספה הלאומית היה עיקר הפעילות הארגונית בידי ההנהלה הציונית

שקיימה מגעים עם השלטון המנדטורי בארץ ישראל ובבריטניה ועם מוסדות חבר הלאומים.

המוקד העיקרי היה בלונדון, שם ניהלו ויצמן וחברי ההנהלה את עיקר פעילותה.

מוקד שני, חלש יותר, היה בירושלים, שבה ישבו נציגי ההנהלה הציונית, כמו קולונל קיש.

הסניף בירושלים ניהל מגע עם ממשלת המנדט, כשהוא כפוף להוראות המרכז בלונדון.

דוגמאות נוספות למוסדות לאומיים:

אספת הנבחרים

הועד הלאומי (שימש מעין ממשלה ל"מדינה שבדרך"),

הרבנות הראשית (טיפלה בענייני הדת; בתי כנסת, שחיטה, קבורה),

הסוכנות היהודית.

פעילות המוסדות הלאומיים הייתה מותנית אמנם בקבלת היתרים מהשלטון הבריטי,

עם זאת, חיזקו המוסדות הלאומיים את התחושה של מעין מדינה ריבונית ויצרו בסיס משותף ליישוב

למרות פיצולו האידאולוגי.

המשרד הארצישראלי

המשרד הארצישראלי היה הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל שתפקידו העיקרי היה קידום, מימון וניהול פעילות ההתיישבות בארץ. פעילותיו כללו תכנון ההתיישבות, קניית אדמות, הקצאת כספים, רכישת קרקעות, הקמת יישובים חקלאיים ועירוניים חדשים, ניהול חוות חקלאיות, הקצאת מתיישבים ליישובים השונים, עזרה ליישובים קיימים בהדרכה ועזרה לפועלים.

הבניין ההיסטורי של המשרד הארצישראלי שכן ביפו, ברחוב רזיאל 17, ונהרס בשנת 2001 על ידי בעליו, הכנסייה המארונית, על אף שהיה מבנה לשימור.

הסיעה המקסימליסטית בארץ ישראל

הסיעה המקסימליסטית בארץ ישראל הייתה, בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20, סיעת נגדה פוליטית בתוך התנועה הרוויזיוניסטית, העורף הרעיוני ל"ברית הבריונים", שהתנגדה לקו המתון של מנהיג התנועה, זאב ז'בוטינסקי ודגלה במעבר מציונות מעשית ו"פוליטית" לציונות "צבאית" - גיבוש כוח צבאי שימרוד בכובש הבריטי, יכבוש את הארץ מידיו ויכונן ריבונות יהודית בארץ ישראל.

על ראשי הסיעה בארץ נמנו אב"א אחימאיר, אורי צבי גרינברג ויהושע ייבין. בפולין עמדו בראשה מנחם בגין, ישראל אלדד ויוסף כצנלסון. בווינה הנהיגו את הסיעה זאב פון וייזל ופנחס הלר.

הציונים הכלליים

הציונים הכלליים הייתה מפלגה ציונית בתפוצות אירופה, בארץ ישראל ובמדינת ישראל, מן הצד המרכזי בפוליטיקה בישראל התקיימה החל מראשית שנות השלושים ועד לשנות השישים. לאחר מכן הפכה למפלגה הליברלית שהיא חלק ממרכיבי הליכוד.

התנועה הקיבוצית

התנועה הקיבוצית הוא שם כולל, שהיה מקובל בתקופת היישוב (וגם שנים רבות לאחר קום המדינה ועד עתה) לציון כלל תנועות ההתיישבות הקיבוציות שבמסגרת ההתיישבות העובדת. תחת כותרת זו פעלו שלוש תנועות קיבוציות גדולות (כל אחת עם כ-40.000 נפש), הקיבוץ המאוחד, איחוד הקיבוצים והקבוצות, והקיבוץ הארצי, ורביעית הייתה תנועה קטנה יותר, הקיבוץ הדתי. ב-1980 אוחדו שתי הראשונות לתק"מ (תנועה קיבוצית מאוחדת), ובשנת 1999 הוקם איחוד של התק"ם - התנועה הקיבוצית המאוחדת, עם תנועת הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר שנקרא התנועה הקיבוצית. החל מיוני 2015, מכהן ניר מאיר כמזכ"ל התנועה.

טריטוריאליזם יהודי

טריטוריאליזם יהודי (באנגלית: Jewish Territorialist Organization), או בקיצור טריטוריאליזם היה שמה של גישה מקבילה לציונות ששאפה להשיג טריטוריה ליהודים, לאו דווקא בארץ ישראל, ובה יתקיימו חיים אוטונומיים לאומיים. לטריטוריה זו, שתהיה המתאימה ביותר לצורכי היהודים, יהגרו יהודים ממקומות שונים בעולם ויקימו לעצמם בית לאומי. הטריטוריאליזם מנוגד לאוטונומיזם יהודי - הגישה הרואה ביהדות ישות רוחנית וביהודים עם בלי ארץ, ושואפת לאוטונומיה משפטית ועצמאות רוחנית של היהודים במקום מושבם.

נאו-ציונות

נאו-ציונות הוא זרם הגותי ופוליטי בציונות שצמח במדינת ישראל ובתפוצות ישראל. נושא עיקרי בנאו-ציונות הוא התמודדות עם האידאולוגיה הפוסט-ציונית. ישנן דעות שונות ממתי החלה צמיחתו; יש הסוברים שמשנות ה-60 של המאה ה-20, ויש הסוברים ששנות ה-80 של המאה ה-20.

האידאולוגיה הנאו-ציונית מתמודדת עם שני זרמים פוסט-ציונים להגדרתה: פוסט-ציונות מן הימין, ופוסט-ציונות מן השמאל, כאשר שתיהן לרוב תומכות בסיפוח השטחים אך מצדדים שונים של המפה הפוליטית:

פוסט-ציונות מן הימין (על פי השיטה הנאו-ציונית) הוא זרם הגותי ופוליטי המעמיד את קיומה של שליטה יהודית בכל ארץ ישראל כערך קובע, הגובר על ההשלכות שתהיינה על הדמוגרפיה והדמוקרטיה במדינת ישראל, כתוצאה מהגדרת כל שטחי ארץ ישראל כנתונים באופן בלעדי תחת שלטונה וחוקיה של ישראל. אידאולוגיה זו לרוב מצדדת בסיפוח השטחים ולמעשה גם בביטול צביונה הדמוקרטי של המדינה, ובכך מנוגדת לבסיסי הציונות שהגה בנימין זאב הרצל. תפיסה זו מתבטאת בעיקר בקרב המתנחלים ונערי הגבעות שרואים במוסדות המדינה דבר הצורך שינוי בתפיסה הדתית.

פוסט-ציונות מן השמאל הוא זרם הגותי ופוליטי אשר בבסיסו משתייך להגות הפוסט לאומית. בניגוד לפוסט-ציונות הימנית המשמרת את שטחי 67 כחלק משטחה של ארץ ישראל, הפוסט ציונות מן השמאל התפתחה לאחר מכן, להבנה כי אין צורך במלחמה דמוגרפית וגאוגרפית במדינה. אידאולוגיה זו גם היא כאמור מצדדת בסיפוח השטחים, אך תוך כינון מדינת כלל-אזרחיה פוסט-לאומית ובכך שוללת גם את הציונות וגם את הלאומיות הפלסטינית. כמו כן, טוענים ההוגים הנאו-ציונים, כי הפוסט ציונות משמאל מונעת ממניעים כלכליים נאו-ליברליים המושתתים על ניצול עובדים והרחבת הפערים הכלכליים.חלק ממפלגות הימין בישראל שמציעים מדינה יהודית על כל שטחי ארץ ישראל (כמו למשל מפלגת זהות של משה פייגלין ומפלגת עוצמה יהודית של מיכאל בן ארי) נתפסות כפוסט-ציוניים משתי סיבות:

חלק רואים במדיניות זו של אותם מפלגות, הקבלה למדיניות כל אזרחיה (פוסט-ציונות מן השמאל), אף על פי שבפועל מוצע על ידם מדיניות פנים בררנית לגבי דמוגרפיה, מיעוטים ואזרחות.

חלק רואים במדיניות זו של אותם מפלגות, ביטול הדמוקרטיה והנחלת חוקי התורה ומדינת הלכה, וחלק רואים במדיניות זו שלילת זכויות דמוקרטיות ממיעוטים במדינה בעקבות הסיפוח.בשני המקרים הנראים לעיל יוצעו פתרונות לבעיות דמוגרפיות ולבעיות בטוהר הדמוקרטיה.

הנאו-ציונות גורסת כי המשותף לשתי אידאולוגיות אלו הן הרדוקציה שהן עושות לציונות ההיסטורית ממפעל ליצירת חברה יהודית צודקת בא"י, ללאומנות יהודית בשטחי המדינה ותו לא. היא מבדילה בין שאיפה לאומית, שהיא השאיפה לריבונותו של כל עם בארצו, לשאיפה לאומנית, שהיא השאיפה לעליונות עם אחד וצרכיו על כלל העמים והקבוצות האחרות. לכן התנועה מצהירה כי היא מבקשת לחבר בין השורשים היהודיים של הציונות, לבין צרכיה המודרניים; וגורסת כי העם היהודי וריבונותו על ארץ ישראל לצד הקמת מדינה פלסטינית, תוך שאיפה לתיקון עולם היא יעדו של עם ישראל ושל הציונות.

קיימת מחלוקת על הגדרתה המדויקת של האידאולוגיה הנאו-ציונית גם בקרב דובריה. הוגים פוסט-ציונים מן השמאל מבקשים להגדירה כתנועה ימנית אשר הגיחה לאחר מלחמת ששת הימים. מאידך, הוגים שונים (הנמנים בזרם זה) רואים בה תגובה להגות פוסט-ציונית הן מימין והן משמאל, כתוצאה מהתערערות האתוס הציוני החל משנות ה-80 של המאה ה-20, ולכן דובריה סוברים כי יש לשייכה לצד השמאלי של המפה הפוליטית. חלק מההוגים המזוהים ביותר עם הנאו-ציונות מגדירים את עצמם כימין מובהק (לדוג' רונן שובל), וחלקם טוענים כי הציונות ההרצליאנית המקורית היא אידיאל שמאלי של שחרור ושוויון, ולכן חזרה אליה היא חזרה לעקרונות שמאליים של מדינת רווחה והכרה ושלום עם העם הפלסטיני (לדוג' גדי טאוב).

פיק"א

פִּיקָ"א (PICA, ראשי תיבות באנגלית: Palestine Jewish Colonization Association – חברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל) הייתה חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד.

ציונות

ציונות היא תנועה לאומית יהודית התומכת בהקמת בית לאומי לעם היהודי. זמן קצר לאחר הקמת התנועה הציונית קישרו רוב מנהיגי התנועה את מטרתה הראשית עם הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, תוך חידוש העצמאות היהודית במקום.

שורשי הציונות נעוצים במניעים ובערכים עתיקי-יומין הטבועים במסורת הדתית מזה, ובאידאולוגיות הלאומיות שפרחו באירופה במאה ה-19 מזה. הציונות כתנועה פוליטית עממית שהתפתחה בקרב היהודים במזרח אירופה דורבנה על ידי פרצי אנטישמיות וניזונה מתהליך החילון הגובר והולך בקרב האוכלוסייה היהודית מאמצע המאה ה-19, שנתן אותותיו גם בחילון הכמיהה הדתית בת-שנות-אלפיים לציון. העולם המודרני הוביל לכך שמצד אחד הדת חדלה מלהיות מגדיר זהות מספק עבורם. קונפליקט זה הוביל ליצירתה של הגדרה עצמית לאומית חדשה.מראשיתה היו מטרות הציונות שיבת ציון, קיבוץ הגלויות, החייאת התרבות והשפה העברית וביסוס ריבונות יהודית עצמאית. לפי בנימין זאב תאודור הרצל, הנחשב להוגה הציונות המודרנית, הציונות היא מסכת רעיונות רחבה, שבה כלולה לא רק השאיפה לשטח מדיני מובטח כחוק בשביל העם היהודי, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית. מאז הקמת מדינת ישראל ב-1948 ממשיכה התנועה הציונית בעיקר לתמוך בישראל, ולטפל באיומים על קיומה וביטחונה.

מראשיתה, לא הייתה הציונות הומוגנית. הוגיה, מנהיגיה ומפלגותיה היו שונים זה מזה ואף סותרים בדעתם. צורך השעה לצד הכמיהה לשוב למולדת האבות הביאו לפשרות ולוויתורים למען מטרה תרבותית ופוליטית משותפת.

ציונות מדינית

הציונות המדינית היה זרם בתנועה הציונית בשלהי המאה ה-19, אשר דגל בפעולה מדינית דיפלומטית לפני פעולות התיישבות בקנה מידה רחב בארץ ישראל. הציונות המדינית הייתה שונה ואף מנוגדת לתנועת חיבת ציון ולזרם המעשי שדגלו בעיקר בעבודה בארץ ישראל בלי להבטיח מראש זכויות פוליטיות.

מנהיגו המובהק של הזרם היה בנימין זאב הרצל, ולשם מימושה של הציונות המדינית נוסדה ההסתדרות הציונית. עיקר פעילותו של הרצל היה למען הקמת מדינה יהודית.

שורשיה של הציונות המדינית, בין השאר, בהגותם של מבשרי הציונות. ראשון להם, על פי ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי היה הרב ד"ר יהודה ביבאס ואחריו תלמידו רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי.

ציונות רוויזיוניסטית

ציונות רוויזיוניסטית הייתה אחד מן הזרמים בתנועה הציונית. זרם זה נוצר בשל דרישה ל"רוויזיה", בחינה מחדש, של דרכי הפעולה של ההסתדרות הציונית העולמית בשנות ה-20 של המאה ה-20. מייסד הציונות הרוויזיוניסטית, הוגה הדעות המרכזי שלה והעומד בראשה, היה המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי.

תחילתה של הציונות הרוויזיוניסטית הייתה בשנת 1923, עת פרישתו של ז'בוטינסקי מן ההסתדרות הציונית. פרישתו הגיעה לאחר שלא התקבלו הצעותיו לנקוט קו ברור ותקיף נגד המדיניות האנטי-ציונית של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. ז'בוטינסקי התנגד נחרצות לקו הפייסני של ד"ר חיים ויצמן, יושב ראש ההסתדרות הציונית דאז. תמיכה ציבורית במחאתו של ז'בוטינסקי, במיוחד בקרב צעירים במדינות מרכז ומזרח אירופה, הביאה עם הזמן להתגבשות גופים שהיוו את התנועה הרוויזיוניסטית. ב-1925 ייסד ז'בוטינסקי את ברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר), כתנועה התומכת באידאולוגיה זו.

ציוני ציון

ציוני ציון היה זרם בתנועה הציונית שדגל בהתיישבות יהודית בארץ ישראל בלבד ונאבק בשנים 1905-1903 בתוכנית אוגנדה שהתקבלה בקונגרס הציוני השישי.

בראש קבוצה זו, שמרביתם היו יהודים ממזרח אירופה, עמדו מנחם אוסישקין, ד"ר יחיאל צלנוב, ד"ר שמריהו לוין, ד"ר אברהם פריידנברג ואחרים. הם דגלו בריכוז העבודה הציונית בארץ ישראל, התנגדו לכל פתרון זמני בכל מקום אחר בעולם וקראו להגברת העלייה וההתיישבות בארץ ישראל. עוד בלטו בקרב תועמלני ציוני ציון דב בר בורוכוב, זאב ז'בוטינסקי ורחל ינאית בן-צבי.

בקונגרס הציוני ה-7 שהתקיים בבזל בשנת 1905 גברה דעתם של 'ציוני ציון' והתקבלה החלטה עקרונית הדוחה את תוכנית אוגנדה וקובעת כי התנועה הציונית קשורה אך ורק בארץ ישראל.

קרן היסוד

קרן היסוד – המגבית המאוחדת לישראל היא המוסד הכספי המרכזי לפעולותיה של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל, מרכזת את כל המגביות בחו"ל (למעט ארצות הברית) לאיסוף תרומות לבניין הארץ.

מנכ"ל הקרן הוא גרג מייזל.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.