זרם התודעה

זרם התודעה הוא כינוי, שמקורו בפסיכולוגיה, לכתיבה שבה מצוטטות מחשבותיו של הדובר והעולם מתואר על פי תפיסתו הסובייקטיבית של המתבונן בו. את המונח טבע ויליאם ג'יימס ב"עקרונות הפסיכולוגיה". סגנון הכתיבה החל להתעצב בספרות המודרנית, עם שימת הדגש של ספרות זו על נפש הדמויות.

העיקרון המארגן של צורת הכתיבה הזו אינו בהכרח נרטיבי או לוגי, כי אם על פי סדר התודעה - האופן בו המחשבות עולות בדובר. כתוצאה, מעבר ממשפט למשפט יכול להיעשות בצורה אסוציאטיבית, שאינה ליניארית, וכדומה.

אף על פי שהדבר אינו הכרחי, ברוב המכריע של המקרים הדובר ברומאנים מסוג זה (להלן אינפורמנט) אינו מודע לנמען. כתוצאה מכך, הגיבור אינו מחויב להסביר דברים מסוימים או לתאר אותם בסדר מסוים. מסיבה זו ניתן פעמים רבות למצוא דאיקטים רבים (כינויי גוף, זמן וכדומה) שאינם מפורשים. בעוד הדמות חושבת על "הוא", ויודעת למי כוונתה, על הקורא להסיק זאת בעצמו. כמו כן, האינפורמנט מרשה לעצמו לחשוב מחשבות אישיות, שכן הוא אינו יודע שאותן מחשבות "נשמעות" על ידי הקורא.

כאמור, הטקסט מגיע מתוך תודעת האינפורמנט, והיא זו שקובעת את חוקיו. לפעמים נמסר הסיפור גם מתוך תודעות משנה, של גיבורי משנה, או מתוך תודעות משנה של דמויות שהתפצלו מתודעת המספר.

דוגמה קלאסית לזרם תודעה היא המונולוג של מולי בלום בפרק החותם את "יוליסס" לג'יימס ג'ויס (כפי שתורגם על ידי יעל רנן). להלן קטע קצר:

"...או אולי נצא לפיקניק נגיד שכל אחד ייתן 5 שילינג ו או שהוא ישלם ונזמין בשבילו בת זוג אבל את מי גברת פלמינג העוזרת וניסע לפניקס פארק או לגן עם ערוגות התותים רק שהוא לא יתחיל לבדוק קודם כל ציפורן ברגל של הסוסים כמו שהוא עושה עם מכתבים לא לא אם בוילאן יהיה שם כן עם סנדוויצ'ים של פסטרמה וחתיכות האם יש שם בתים קטנים למטה על יד הנהר במיוחד בשביל אבל אפשר להיצלות שם כמו בעזאזל ככה הוא אומר לא ביום חופש של כולם מה שלא יהיה אני לא יכולה לסבול את האווזות האלה שמתלבשות כמו ליצניות..."

סופרים שכתבו בזרם תודעה

לקראת אמצע המאה העשרים ניתן היה כבר לדבר על אסכולה חדשה בכתיבה הרומניסטית האירופית והאמריקאית, אסכולת זרם התודעה. בין ראשי האסכולה הזו נמנו הרומנים של וירג'יניה וולף, ויליאם פוקנר, ג'יימס ג'ויס, סמואל בקט והרמן ברוך. יש הכוללים גם את שיריו של משורר הרוק בוב דילן.

בספרות העברית נחשב אורי ניסן גנסין לראש וראשון בין מחדשי זרם התודעה בסיפורת, בארבעת סיפוריו הגדולים: "הצידה", "בינתיים", "בטרם" ו"אצל". כמו כן יש למנות גם את שמעון הלקין, בספרו "עד משבר", יעקב שבתאי בספריו "סוף דבר" ו"זיכרון דברים", ס. יזהר בספרו המונומנטלי "ימי צקלג", יורם קניוק בספרו "סוס עץ", דויד גרוסמן בספרו "עיין ערך: אהבה" (חלקו השני של הספר) וא.ב. יהושע ב"גירושים מאוחרים", כמי שכתבו יצירות שאפשר לשייכן לאסכולת זרם התודעה.

חדירה לנפש

כז'אנר שהומצא במודרניזם (אם כי ניתן למצוא לו אבות קודמים גם לפני המאה העשרים), מתאפיין זרם התודעה בהתמקדות בנפש הגיבור, שמחשבותיו מצוטטות. בבסיסו, זרם התודעה הוא מונולוג פנימי, שיח של אדם עם עצמו, למרות שיש הבדלים ניכרים בין ספרות זרם התודעה לבין המונולוגים השייקספיריים. ההבדל העיקרי, אם כי לא היחיד, הוא העובדה שזרם התודעה מנסה לחקות לא רק את תוכן המחשבות, אלא גם כיצד הן "נראות". כלומר, במקום להסתפק במסר הכללי של המחשבה, כתיבה בזרם תודעה היא ניסיון לייצג גם את אופיה הצורני של המחשבה, כפי שהם תפסו אותו, ממעברים אסוציאטיבים ממחשבה למחשבה ועד לאי בהירות בדאיקטים. מכיוון שכך, חוקרים רבים הניחו כי זרם התודעה הוא שיאה של החדירה לנפש הדמות.

בספרה Transparent Minds, המנסה לאפיין סוגי חדירה לנפש הדמויות בספרות, קראה דורית קון תיגר על טענות אלה. קון טענה כי ציטוט מחשבות הדמות היא רק דרך אחת לאפיין את הדמות ולחדור לנפשה. זרם התודעה בעיקרו הוא מילולי, ומכאן שהוא יכול לתאר רק את הרובד המילולי של מחשבות הדמות. רבדים שאינם מילוליים, תת-הכרתיים, אינם יכולים לקבל ייצוג בטקסט שכולו זרם תודעה.

יתרה מכך, אין שום סיבה להניח שהדמות יודעת הכול על עצמה או על נפשה. דמויות רבות, כבני אדם רבים, משקרות לעצמן ומטעות את עצמן. סופר הכותב בזרם התודעה יתקל בקשיים כאשר ירצה להדגיש זאת.

זרם תודעה, טוענת קון, הוא ציטוט ישיר של מחשבות הדמות, ולכן הוא מגביל את אפשרויות המחבר. בספרים שאינם כתובים בז'אנר זה, יכול הדובר לאפיין את הדמות באמצעים נוספים, שאינם זמינים בזרם התודעה. כך, למשל, הדובר יכול לסכם את מחשבות הדמות, להאריך אותן, לייצר בינן לבין דבר מה אחר אנלוגיה, שתאיר אותן באור מסוים, וכדומה. הדובר יכול גם להביע ביקורת על מחשבות הדמות ולנתח אותן, והוא יכול להעמיד אותן בקלות יתרה באור אירוני בהתאם למטרותיו ביצירה.

התודעה כציטוט

זרם התודעה מתיימר להציג ציטוט ישיר ממחשבות הדמות. במובן זה, אין הבדל רב בינו לבין המונולוג. אולם, כפי שניתן לראות מהשוואה פשוטה בין מונולוגים שייקספיריים, למשל, לבין המונולוג של מולי בלום, יש הבדלים ניכרים בין מונולוג אחד למשנהו.

אחת הסיבות העיקריות להבדל זה נעוצה בעובדה שבשני המקרים המונולוגים מצוטטים (ע"ע: אינטרטקסטואליות). על פי תאוריית הציטוט של מאיר שטרנברג, ציטוט הוא אירוע בו פעולת תקשורת אחת מייצגת פעולת תקשורת אחרת, גם אם זו פעולת תקשורת בדיונית. בספרות קיימת מערכת היררכית של ציטוטים, שבראשה עומד המחבר, לאחריו הדובר, ולאחר מכן, אם בכלל, הדמויות.

בנוסף לכך, יחסי ציטוט הם תמיד יחסים של משעבד ומשועבד. פעולת תקשורת אחת מנותקת מההקשר המקורי שלה, וממטרתה המקורית, ומועברת לפעולת תקשורת אחרת, שמטרותיה שונות. ביחסים אלה נוצר מונטאז' פרספקטיבי – שילוב בין הפרספקטיבה של המצטט לפרספקטיבה של המצוטט. לעיתים, השילוב הזה גלוי יותר לעין, ולעיתים פחות, אולם הוא תמיד שם.

במונולוג השייקספירי ניתן לחוש ביתר שאת בידו המכוונת של המצטט. המונולוגים כתובים במשקל מסוים, שפתם גבוהה, בדרך כלל, והמחשבות המצוטטות מסודרות באופן נרטיבי או כטיעון. התחושה המתקבלת היא שאלו אינן מחשבות הדמות, כפי שהיא ביטאה אותן בפרטיות מוחה, אלא עיבוד של מחשבותיה, והתאמתן לקהל. מדובר, אם כן, במעין מבע משולב, מאפיינים של פעולת תקשורת אחת, המשתלבים במאפיינים של פעולת תקשורת אחרת.

עם זאת, גם בספרות זרם התודעה ניתן לראות כי מדובר בציטוט. ראשית, זרם הסיפור נפתח ומסתיים. מישהו בוחר היכן לפתוח את הסיפור, והיכן לסיים אותו. הבחירה הזו נעשית על פי מטרות המחבר, מטרותיו התקשורתיות והרטוריות (ע"ע: הנמקה). מטרות אלה מכתיבות גם בחירות אחרות במהלך הכתיבה. למשל, אלו ממחשבות הדמות יובנו על ידי הקורא (כלומר, הטקסט יספק מספיק מידע, שממנו ניתן יהיה להסיק מסקנות פרשניות), ומתי הן יובנו.

אם כן, ההבדל העיקרי בין מונולוג שייקספירי למונולוג של זרם התודעה אינו צורני בהכרח (חלק מהמונולוגים בספר "יוליסס" לג'ויס כתובים במשקל, משום שהדמות, סטיבן דדאלוס, מנסה את כוחה בכתיבה), אלא נעוץ במטרותיו של המחבר והדובר. סיבה נוספת להבדלים בין מונולוגים, מלבד ההבדל בין הדמויות, הוא ההבדל באופן בו התודעה נתפסה בזמנים שונים ועל ידי אנשים שונים.

מודל התודעה

קשה לטעון שזרם התודעה הוא ייצוג מהימן של תודעת האדם, גם אם מדובר בייצוג של הרובד המילולי בלבד בתודעתו. מאחר שתודעה אינה דבר נראה וניתן למדידה, ייצוגה מסתמך על מודל תרבותי, שמשתנה בהתאם לתקופה ולהנחות היסוד שלה. כך, למשל, מודל הנפש של זיגמונד פרויד שונה באופן מהותי ממודל הנפש שהיה מקובל בימי הביניים. לפיכך, ייצוגה של תודעה בספרות מדיאוולית (גם אם זו אינה כתובה בסגנון זרם התודעה) יהיה שונה מייצוג תודעה בספרות המודרנית.

ההבדל אינו חייב להיות צורני בלבד, להתבטא באופן בו כתובים הדברים, הוא יכול להיות גם רחב יותר. מהלך מחשבתי שנראה הגיוני בתקופה מסוימת, תחת הנחות יסוד מסוימות, יראה בלתי הגיוני בתקופה אחרת. דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא דווקא באירוע שאינו ספרותי. ג'רלד מוויילס ניסה במאה ה-12 להוכיח שהאי מן שייך לבריטניה ולא לאירלנד. כדי להוכיח טענה זו, הוא הצביע על העובדה שיש נחשים באי. ומאחר שעל פי כל המסורות הקיימות פטריק הקדוש גירש את הנחשים מאירלנד, ולכן באירלנד אין נחשים, הרי שהאי אינו חלק מאירלנד. כדאי לשים לב כי אירלנד נתפסת כאן לא כמקום שגבולותיו משתנים על פי שרירות ליבו של האדם, אלא כמהות ברורה ומובחנת, כמעט מנותקת מההיסטוריה האנושית.

במובן מסוים, אם כן, זרם התודעה אינו מייצג מהימן של תודעת האדם, אלא של האופן בו תודעת האדם נתפסה בזמנים שונים.

לכתוב תודעה – התנגשות מוטיווציות

כתיבה בזרם תודעה באופן גלובלי (כלומר, כל הטקסט הוא זרם תודעה, ולא רק חלקים ממנו, כמו פרקים מסוימים ב"יוליסס") מציגה בפני הכותב אילוצים מסוימים, שעמם עליו להתמודד. חוסר המודעות של האינפורמנט לנמענים לא רק מאפשר לכותב להציג את מחשבותיו הפרטיות והאישיות ביותר של הגיבור, הוא גם מציג בפניו קשיים.

ראשית, לאינפורמנט אין צורך להסביר לעצמו דברים שהוא כבר יודע. כך, למשל, אין לו סיבה מיוחדת להציג את עצמו. הוא יודע מי הוא, יודע את שמו, ויודע כיצד הוא נראה. כמו כן, הגיבור לא צריך לפרט לעצמו במחשבותיו מי זה אותו "הוא" עליו הוא חושב, בעוד שהקורא זקוק לאינפורמציה זו כדי להבין דברים בסיסיים בעולם המיוצג.

במלים אחרות, בעוד המחבר מעוניין לספק לקורא מידע אקספוזיציוני, מידע בסיסי להבנת המתרחש, לגיבור אין שום אינטרס לעשות זאת. לדברי דורית קון, זו הסיבה שבשלה מתחילים סיפורים רבים, הכתובים בסגנון זה, בהתעוררות. כך המחבר מספק גם סיבה להתחלת זרם התודעה (ובכך לא גורם לתחושה שהחדירה לנפש הדמות נעשית באמצע הדברים, ומכאן גם לא מבליט את קיומו), וגם מסוגל לספק מעט מידע בסיסי, בתואנה שלוקח לגיבור המתעורר זמן לזהות את סביבתו.

בעיה נוספת, חשובה לא פחות, היא תיאור הסביבה בה הגיבור נמצא. מאחר שהקורא מקבל רק את מחשבות הגיבור, על הסופר למצוא דרך לתאר את המתרחש בעולם דרך מחשבות אלה. דרך אחת להתמודד עם הבעיה היא למקם את הגיבור במקום אחד, ובכך לצמצם למינימום את הצורך בתיאור זה. דרך אחרת היא לגרום לגיבור לחשוב על הדברים המתרחשים סביבו ועל סביבתו, וכך להציג את האירועים לקורא בעקיפין. חלק מהסופרים אף תמללו את הדברים שהגיבור רואה, ובכך ניסו ליצור את הרושם שהגיבור אינו "חושב", אלא פשוט חווה את האירועים או מתבונן בעולם מבלי לנסות לפרש אותו.

ראו גם

בוב דילן

בוב דילן (באנגלית: Bob Dylan; שמו המקורי רוברט אלן צימרמן ב-24 במאי 1941) הוא זמר-יוצר אמריקאי-יהודי, הנחשב לאחד מגדולי הכותבים במוזיקה הפופולרית האמריקאית. זהו האמן הראשון בהיסטוריה מעולם המוזיקה שזכה בפרס נובל, כאשר זכה בפרס נובל לספרות לשנת 2016.הצלחתו הגדולה של דילן הייתה בשנות ה-60 של המאה ה-20. התנועה לזכויות האזרח אימצה את שירו "Blowin' in the Wind" כהמנון חצי רשמי, ומיליוני צעירים הזדהו עם שירו "The Times They Are A-Changin'", בתקופה שאירעו שינויים חברתיים מהותיים בארצות הברית. עם זאת, גם כיום ניכרת השפעתו הרבה של דילן על עולם המוזיקה הפופולרית ועל מוזיקאים רבים.

דילן נחשב כמי שמתח את גבולות המוזיקה הפופולרית מעבר לנושאים המוכרים של "הוא והיא" אל תחומי הפוליטיקה, הפילוסופיה ואותו הומור אבסורדי של זרם התודעה שכה קשה להגדירו. הליריקה בשיריו מאופיינת בכפלי משמעויות ומשחקי מילים שלא היו נפוצים עד אז, ולכן נתפס אף כמשורר. דילן חידש בשיריו את המסגרות המוכרות של המוזיקה האמריקאית ושאב ממקורות הפולק, הקאנטרי, הבלוז, הרוק ואף הג'אז, הסווינג ומוזיקת ברודוויי.

ג'יימס ג'ויס

ג'יימס אוגוסטין אלויסיוס ג'ויס (באנגלית: James Augustine Aloysius Joyce;‏ 2 בפברואר 1882, דבלין – 13 בינואר 1941, ציריך) היה סופר ומשורר אירי, מגדולי וחשובי הסופרים במאה העשרים.

ג'ויס נולד בדבלין למשפחה קתולית מבוססת שבילדותו ירדה מנכסיה. הוא סיים את לימודיו בדבלין, ובגיל עשרים עבר ללמוד רפואה בפריז, אך חזר לעירו ב-1903 בעקבות מות אמו. ב-1904, שנה משמעותית בחייו, פגש את אשתו לעתיד נורה, שעמה חי עד יום מותו. באותה שנה עזב ג'ויס את אירלנד לצמיתות, ושב אליה רק לשלושה ביקורי מולדת קצרים.

ג'ויס וזוגתו עקרו לטריאסטה, ושהו בה מ-1905 עד 1920, למעט תקופה בת כארבע שנים בזמן מלחמת העולם הראשונה, שבה שהה הזוג בציריך. בתקופה זו יצר ג'ויס את עיקר יצירותיו, ובהן "דבלינאים" (יצא לאור ב-1914), "דיוקן האמן כאיש צעיר" (1916), ו"יוליסס" (1922), יצירתו המונומנטלית, הנמנית עם הרומנים הגדולים ביותר שנכתבו במאה העשרים. מ-1920 התגורר ג'ויס בעיקר בפריז, וב-1940, בעקבות כיבוש העיר על ידי הנאצים, עקר חזרה לשווייץ. בינואר 1941 מת לאחר ניתוח ונקבר בציריך.

יצירותיו של ג'ויס נכתבו כולן באנגלית, ונסבו ברובן סביב עיר מולדתו דבלין ואנשיה, על אף שאת מרבית חייו בילה מחוץ לה. בכתיבתו הרבה להתייחס לאירועים, דמויות ואתרים אותנטיים, בעיקר כאלה מסביבתו הקרובה. הוא הרבה להשתמש בכתיבתו בטכניקת זרם התודעה, ונחשב לאמן בשימוש בשפה. ביצירתו לא נרתע משחיטת פרות קדושות, ובהן הדת הקתולית והלאומיות האירית. חלק מיצירותיו של ג'ויס עמדו במרכזה של מחלוקת קשה, על רקע סגנונו המיוחד והבלתי מרוסן, שערער על מוסכמות חברתיות ודתיות בעת ההיא, והוצאתן לאור הייתה כרוכה במאבק משפטי וציבורי.

חייו ויצירתו מצוינים ב"בלומסדיי", מעין יום חג חילוני למעריציו, הנחגג מדי שנה ב-16 ביוני.

דויד גרוסמן

דָּוִיד גְּרוֹסְמַן (נולד ב-25 בינואר 1954 בירושלים) הוא סופר, מסאי ומשורר ישראלי. ספריו תורגמו לשפות רבות, ופורסמו ברחבי העולם. זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה (1984), פרס א.מ.ת (2007), פרס ספיר (2001) עבור ספרו "מישהו לרוץ אתו", פרס אלבטרוס (2009) עבור ספרו "אשה בורחת מבשורה" ופרס מאן בוקר הבינלאומי (2017) עבור ספרו "סוס אחד נכנס לבר". עמית כבוד זר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים (2017). חתן פרס ישראל לספרות לשנת תשע"ח.

בכל יצירותיו משתמש גרוסמן בכלים ספרותיים מודרניים, כגון זרם התודעה, זוויות ראייה שונות בסיפור, ועירוב של דמיון עם מציאות, במיוחד בסיפורי ילדים.

הרמז

הֶרְמֵז (גם אֶרְמֵז ואָלוּזְיָה) הוא רמיזה באמצעות מילה או ביטוי המופיעים בתוך יצירה כלשהי אל מקורות אחרים בספרות, בקולנוע, מוזיקה, או אל אירועים היסטוריים. כך נוצר קשר בין היצירה הרומזת ליצירה או לאירוע הנרמזים. קשר זה מעשיר את מרקם היצירה הרומזת, מרחיב ומעמיק את משמעותה.

ואן מוריסון

סר ג'ורג' איוון "ואן" מוריסון (באנגלית: George Ivan Morrison; נולד ב-31 באוגוסט 1945) הוא זמר ופזמונאי מבלפסט, צפון אירלנד. הוא מנגן במגוון כלי נגינה, כולל גיטרה, מפוחית, קלידים, וסקסופון.

מוריסון התפרסם לראשונה כסולן הלהקה הבריטית Them, כשכתב בשנת 1966 את הלהיט "גלוריה". כמה שנים לאחר מכן, מוריסון עזב את הלהקה ופצח בקריירת סולו משגשגת.

המסלול המוזיקלי של מוריסון היה ייחודי ביותר. רוב המוזיקה שלו הייתה קרובה לסגנונות הסול האמריקאי וה-R&B, כמו הסינגלים הפופולרים "נערה חומת-עיניים" (Brown-Eyed Girl), "ריקוד ירח" (Moondance) ו"דומינו" (Domino). באותה מידה אוסף השירים שלו כלל גם מסעות מוזיקליים ארוכים, נינוחים ורוחניים עם השפעה של המסורת הקלטית, ג'אז, ודימויים של זרם התודעה, כמו באלבומו הקלאסי "Astral Weeks" וכן באלבום "Veedon Fleece". השילוב של שני קווי הסגנון הללו כונה "סול קלטי".

הקריירה של מוריסון מתפרשת על כמה עשורים והושפעה ממוזיקאים פופולרים רבים. הוא נכלל בהיכל התהילה של הרוק אנד רול והיכל התהילה של התמלילנים. בשנת 2000, מוריסון דורג במקום 25 במצעד 100 האומנים הגדולים ביותר של הרוק'נרול בערוץ הטלוויזיה VH1.

וירג'יניה וולף

אדליין וירג'יניה וולף (באנגלית: Adeline Virginia Woolf;‏ 25 בינואר 1882 – 28 במרץ 1941) הייתה סופרת,

מבקרת ספרות ופמיניסטית אנגלייה, הנחשבת לאחת הסופרות המודרניות החשובות של המאה ה-20 ולחלוצת זרם התודעה בספרות. בין ספריה הבולטים: "גברת דאלווי" (1925), "אל המגדלור" (1927), "אורלנדו" (1928) ו"חדר משלך" (1929).

טכניקות ספרותיות

טכניקה ספרותית היא כלי בו נעשה שימוש ביצירות ספרותיות, כדי להשפיע באופן מסוים על הקורא. טכניקות ספרותיות הן המרכיב הבסיסי של הכתיבה היוצרת.

יוליסס

יוליסס (באנגלית: Ulysses) הוא רומן פרי עטו של ג'יימס ג'ויס, הנחשב לאחד הרומנים החשובים במאה ה-20 ומופיע במקום השלישי ברשימת 100 הספרים הטובים ביותר בכל הזמנים. יוליסס מהווה פריצת דרך חשובה בספרות ומהווה את אחת מאבני הפינה לרומן המודרני. חלק נכבד ממנו כתוב בסגנון זרם התודעה - בו מחשבותיו של הגיבור משתרעות על פני חלק ניכר מהעלילה. כל המקומות המוזכרים בספר הם אתרים אותנטיים בעיר דבלין.

"יוליסס" מהווה מעין הקבלה פארודית לסיפור האודיסיאה, ושמו הוא הגרסה הלטינית של השם "אודיסאוס". הרומן מתאר את קורותיהם של אחדים מתושבי דבלין ביום אחד, 16 ביוני 1904. חלקו הראשון, בו מתוארת ראשית יומו של סטיבן דדאלוס, הוא המשך משלים לספר אחר של ג'ויס, "דיוקן האמן כאיש צעיר".

החלק השני מתאר את מסעו של לאופולד בלום, המקביל הפארודי לאודיסאוס, ברחבי דבלין, שעה אחר שעה.

החלק השלישי של הספר, המתאר את חזרתו של בלום לביתו כשהוא מלווה בסטיבן דדאלוס, נחתם במונולוג המפורסם והשנוי במחלוקת של אשתו, מולי בלום, שעורר סערה בעת הוצאתו לאור של הספר במדינות מסוימות. זו הייתה כרוכה בקשיים שנבעו מהתנגדות החוגים השמרנים, שכן הספר ערער על מוסכמות חברתיות באותה עת. בארצות הברית ובממלכה המאוחדת יצא הספר לאור רק לאחר שנים של מאבק משפטי קשה.

הספר נחשב קשה לקריאה ונחלתם של מעטים, ועם זאת, זכה ליום חג בינלאומי - 16 ביוני, היום שבו מתרחשת כל עלילת הספר, נחגג בדבלין ובמקומות אחרים בעולם כבלומסדיי (יומו של בלום), שחלק מחווייתו היא הקראת קטעים מהספר.

הספר תורגם לעברית בידי יעל רנן, ויצא לאור בהוצאת זמורה-ביתן בשנים 1985–1992.

יותם ראובני

יותם ראובני (שמו בלידה: ז'אן ריבֶן, Jean Riven, נולד ב-2 בדצמבר 1949 ביאשי שברומניה) הוא משורר, סופר, מתרגם ומו"ל ישראלי. ראובני, שמושפע ממרסל פרוסט ופנחס שדה, בולט בספרות העברית כנציג של כתיבת זרם התודעה.

ימי צקלג

ימי צִקְלַג הוא רומן ישראלי על רקע מלחמת העצמאות, מאת הסופר ס. יזהר. הספר יצא לאור בהוצאת עם עובד בשנת תשי"ח-1958 וזיכה את יזהר בפרס ישראל. נחשב לאחת מיצירות המופת של הספרות הישראלית.

הרומן מתאר שבוע של קרבות בנגב במהלך מלחמת העצמאות סביב מִשלט הקרוי בספר "נקודת גובה 244". ברוח זרם התודעה מתמקד הסיפור בעולמן הנפשי של הדמויות, צעירי הפלמ"ח, הן בזמן הקרבות והן בזמן ההפוגות שביניהם. הסיפור מבוסס על קרב חרבת מחאז של חטיבת יפתח במלחמת העצמאות, אף שיזהר בכוונה אינו מציין את השם 'חרבת מחאז' בשום שלב בספר. עם זאת, ס. יזהר הקפיד לשחזר במדויק את מהלכי הקרבות, תאריכיהם, בעלי החיים, הצמחייה ואף מיקום הכוכבים בשמים אף ששינה את שמות הדמויות וקיצר את זמן הקרב משמונה ימים לשבעה.

ישראל ברמה

ישראל ברמה (1956 - 21 בדצמבר 1984) היה סופר ישראלי שכתב בסוגת זרם התודעה.

בגיל 11 לקה ברמה במחלת ניוון שרירים. בגיל 17 החל לפרסם סיפורים ומאמרים בכתב העת עכשיו. ספרו היחיד, "ימים קרועים" (1991), פורסם כשבע שנים אחרי מותו.

כתיבתו הושפעה מזו של אורי ניסן גנסין, והתאפיינה באינטנסיביות של יחסים בין נוף לדמות. בנובלה "שעה אחרת" המופיעה בספרו, מהדהדת מלחמת יום כיפור כטראומת רקע. סיפוריו מתאפיינים בליריות ותמונתיות לשונית רבה, בדומה לזו של ס. יזהר. הסופר אמנון נבות שהקדים מבוא לספר סיפוריו היחיד, כתב שסיפוריו רוויים ב"עמודים רבים של תיאורי נוף מדהימים ביכולת ההבעה, בעומק ההשגה ובאיכויות הפלאסטיות שלהם". בחייו קיים מערכות יחסים מצומצמות עם הסופרים א. ב. יהושוע, יצחק אורפז' יורם קניוק ואמנון נבות, אבל ככלל נותר במידה רבה "סופר לסופרים".

ברמה כתב ביקורות ספרותיות בודדות שפורסמו בכתב העת "עכשיו", והכין עבודת גמר לתואר שני על ויליאם פוקנר. הוא נפטר ב-21 בדצמבר 1984 ונטמן בעיר הולדתו, פתח-תקוה, שאת נופיה האורבניים הרבה לתאר בסיפוריו.

כתיבת רצף

כתיבת רצף היא תרגיל בכתיבה יוצרת אשר פותח על מנת לאפשר לסופרים, למשוררים ולשאר הכותבים להתגבר על מחסומי כתיבה. עם הזמן פותחו גם ז'אנרים שלמים המתבססים על התרגיל. תרגיל זה נמצא, בדרך כלל, בתחילת רוב הסדנאות לכתיבה יוצרת.

לאופולד בלום

לאופולד בלום (באנגלית: Leopold Bloom) הוא גיבור ספרו של ג'יימס ג'ויס, "יוליסס". בלום נמנה עם הדמויות הבדיוניות המוכרות והחשובות בספרות המודרנית. הוא מקביל באופן פארודי לדמותו של הגיבור המיתולוגי אודיסאוס.

בלום הוא תושב דבלין, אירלנד, בן 38, נשוי ואב לבת. מוצאו יהודי, אך הוא נוצרי בדתו. ב"יוליסס" מוצג בלום כאדם בעל חולשות, עם נטייה לגרגרנות ולמציצנות, אך עם זאת כאדם אנושי ובעל חמלה. מוצאו היהודי של בלום מציב אותו בקונפליקט מתמשך בין לאומיותו האירית לבין זהותו היהודית. "יוליסס" מתמקד בעלילותיו של בלום על פני יום אחד, 16 ביוני 1904, במהלכו משוטט בלום ברחבי דבלין. דמותו של בלום נחשפת לעיני הקורא באמצעות טכניקת זרם התודעה, שבה מבטא בלום באמצעות מחשבותיו את תחושותיו, לבטיו ומאווייו.

מאז 1954 מצוין 16 ביוני כיום חג על ידי מעריצי ג'ויס, וקרוי על שמו של בלום "בלומסדיי" ("יומו של בלום").

מבט הפוך

מבט הפוך (באנגלית: Not the Nine O'Clock News; בתרגום חופשי: "לא חדשות השעה תשע") היא תוכנית מערכונים בריטית ששודרה בערוץ BBC2 משנת 1979 ועד 1982.

במקור הוצגה התוכנית כאלטרנטיבה קומית לתוכנית החדשות BBC Nine O'Clock News ("חדשות השעה תשע של ה-BBC") ששודרה בערוץ BBC1, והיא כללה מערכונים סאטיריים על אירועי השעה ובנושאי התרבות הפופולרית, כמו גם שירים פארודיים, קטעי וידאו ערוכים-מחדש ותוכניות טלוויזיה פיקטיביות.

בתוכנית השתתפו רואן אטקינסון, פמלה סטפנסון, מל סמית' וגריף רייס ג'ונס, כמו גם כריס לנגהם בעונה הראשונה. התוכנית זנחה במכוון את סגנון זרם התודעה שאפיין את הקרקס המעופף של מונטי פייתון, והתאפיינה במבנה מסורתי יותר של תוכנית מערכונים. התוכנית הובילה לזינוק בקריירה של כמה שחקנים וכותבים מובילים, ואף הובילה ליצירתן של כמה תוכניות קומיות אחרות כמו הפתן השחור, מיסטר בין ואלאס סמית' וג'ונס.

התוכנית שודרה בישראל תחת השם "מבט הפוך".

מונולוג

מונולוג הוא שיחת יחיד, אשר מתרחשת כאשר אדם משוחח בלי בן זוג לשיחה. מקור הביטוי ביוונית, (מונו = "יחיד", לוגוס = "שיחה"). כאשר מצטרף משתתף נוסף לשיחה הוא הופך אותה לדו-שיח –דיאלוג.

המונולוג קשור בעיקר לתחומי הספרות הקולנוע והתיאטרון

לעיתים גם רפליקה ארוכה, מעל שתי דקות, מכונה מונולוג, על אף שהיא מופנית לפרטנר ולא לקהל.

סמואל בקט

סמואל ברקליי בקט (באנגלית: Samuel Barclay Beckett;‏ 13 באפריל 1906 - 22 בדצמבר 1989) היה מחזאי, סופר ומשורר אירי. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1969.

יצירתו של בקט מוכרת כנוקשה ומינימליסטית, ומשקפת פסימיות עמוקה אודות טבע האדם והמצב האנושי. הסיפורת של בקט השתנתה עם השנים. בתחילה, כשהיה מושפע מג'יימס ג'ויס, נטו כתביו לכיוון זרם התודעה. ככל שעבר הזמן, הפכה אמנותו של בקט למינימליסטית יותר. ספריו נוטים לפסימיזם קיצוני, אולם פסימיזם זה משולב בהומור. בקט נחשב לאחד מגדולי מחזאי האבסורד, ויש הרואים בו אקזיסטנציאליסט.

פטריק וייט

פטריק וייט (באנגלית: Patrick White‏; 28 במאי 1912 - 30 בספטמבר 1990) היה סופר אוסטרלי חתן פרס נובל לספרות (1973), האוסטרלי היחיד שזכה בפרס זה. כונה 'המשורר הגדול של המרחבים האוסטרלים', חיבר 27 רומנים ושמונה מחזות לתיאטרון. בשנת 1973, נבחר לאיש השנה של אוסטרליה .

כתיבתו מצטיינת ביכולתה לתאר אזורי טבע משונים. היא מאופינת בשימוש רב בטכניקת זרם התודעה ובסיפורי הרפתקאות באזורים נידחים ושופעי חיות נדירות, בדרך כלל על קו אוסטרליה-ניו זילנד. הרומן הגדול שלו, עין הסערה (The Eye of the Storm), וספרו המפורסם הראשון ווס (Voss) הם מעין יצירות אפיות מודרניות.

פרסומת

פרסומת היא פעולה שנעשית בדרך כלל בתשלום, אשר מציגה ומקדמת מכירה של סחורה, שירות או רעיון. מקור המילה פרסומת הוא מיוונית: parresia דיבור גלוי או פַּרהֶסְיָה, שמשמעו להודיע ברבים. הפרסומת נעשית באמצעי התקשורת המסחריים, ונותן החסות שלה מזוהה. מטרת הפרסומת היא להגביר את המכירות של החברות המפרסמות, גם אם הן פוגעות בטובתם של הלקוחות, באמצעות שכנוע, איזכור, חיזוק עמדות והנעה לפעולה. בניגוד לתוכן תקשורתי אחר, הפרסומת מניחה את קידום מושאה כתכלית בלעדית ומכפיפה את שאר הגורמים - (האמת, השפעה על הקהל, השפעה סביבתית, השפעה על התקשורת וכו') - לתכלית זו.

ההצדקה לקיומה של הפרסומת בשידור, אם כך, אינה במידע שהיא מפיצה, אלא מתוך הכרח, כדי לאפשר את התשתית הכלכלית לשידורי הרשתות המסחריות. בישראל יש שידורי פרסומת גם בשידור הציבורי.

הפרסומת כענף בכלכלה נכללת בתמהיל התקשורת השיווקית של העסק (הכולל גם יחסי ציבור, קידום מכירות, שיווק ישיר ומכירה אישית).

הפצה ופרסום של רעיונות פוליטיים מכונה "תעמולה".

ששון סומך

ששון סומך (21 בספטמבר 1933 – 18 באוגוסט 2019) היה פרופסור בחוג ללימודי הערבית והאסלאם שבאוניברסיטת תל אביב, חתן פרס ישראל בחקר המזרחנות לשנת תשס"ה 2005 ופרס א.מ.ת למזרחנות לשנת 2008.

סיפר
דמות פרוטגוניסט • דמות שנייה בחשיבותה • דמות שלישית בחשיבותה • סיידקיקאנטגוניסטנבל-עלדמות משנהדוברגיבוראנטי-גיבור
עלילה דיאלוגמצג • מבנה דרמטי • סיפור מסגרת • כלי עלילתי • נקודת שיא • עימות • תת-עלילהפלשבק/פלשפורוורד
רקע דיסטופיהאוטופיהיקום בדיוניהיסטוריה
תמה מוטיבלייטמוטיבסאבטקסטמוסר השכל
סגנון אמצעים פיגורטיבייםטכניקות ספרותיותנקודת תצפיתהשעיית הספקסימבוליזםאתנחתא קומית
סיפורת משלמעשייהסיפורת בזקרומןנובלהמחזהשירהתסריטסיפור קצר
סוגה רומן הרפתקאות • רומן פשע • רומן מלחמתי • רומן מערבון • רומן מסתורין • רומן היסטורירומן ריאליסטירומן רומנטירומן ביוגרפירומן מכתביםרומן גרפי • רומן פילוסופי • רומן פוליטי • רומן אירוטי • רומן חניכהסאגהפנטזיה (אפלה, חרב וכושפות) • ספרות בלשיתספרות אימהריאליזם קסוםסאטירהמדע בדיוני (קשה, צבאי, אופרת חלל, סייברפאנק, סטימפאנק) • מותחןספרות ספקולטיביתספרות זולהקומיקס
נושאים קשורים זרם התודעה • קהלמחברתורת הספרות • מבנה נרטיבי • נרטולוגיהרטוריקה
פורטל: ספרות

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.