זרח ברנט

זֶרַח בַּרְנֶט (ט"ז בניסן ה'תר"ג, 16 באפריל 1843, ציטוביאן, פלך קובנה האימפריה הרוסיתי"ז בתשרי ה'תרצ"ו, 15 באוקטובר 1935, תל אביב) היה עסקן ציוני, מהמתיישבים הראשונים של אם המושבות פתח תקווה ויוזם ומקים שכונת נווה שלום בתל אביב בשנת 1890. בשנת 1884 היה ברנט ציר בוועידת קטוביץ.

זרח ברנט
זרח ברנט
לידה 16 באפריל 1843
ט"ז בניסן ה'תר"ג
ציטוביאן, פלך קובנה האימפריה הרוסית
פטירה 15 באוקטובר 1935 (בגיל 92)
י"ז בתשרי ה'תרצ"ו
תל אביב
פעילות בולטת יוזם ומקים שכונת נווה שלום בתל אביב
ידוע בשל עסקן ציוני, מהמתיישבים הראשונים של אם המושבות פתח תקווה
תפקיד ציר בוועידת קטוביץ

ביוגרפיה

ברנט נולד בט"ז ניסן תר"ג 1843. בילדותו למד ברנט בתלמוד תורה שבעירו ובישיבת סלובודקה. לאחר מכן התחתן עם רחל לאה ועבר להתגורר בלונדון, שם עסק בפרוונות ובלימוד תורה במשך שבע שנים. ב-1872 עלה לראשונה לארץ ישראל התיישב בירושלים. הוא עסק במסחר והפסיד את כל כספו. בשנת 1874 חזר לארץ ונמנה עם בוני שכונת מאה שערים בירושלים. בשנת 1877 הצטרף ברנט אל יואל משה סלומון והתיישב בפתח תקווה. בתחילה סירבה אשתו ללכת אחריו ודרשה ממנו גט, אך הרב שמואל סלנט - רבה של עדת האשכנזים בירושלים - פסק שעליה ללכת אחר בעלה.

ברנט תרם לבניית בית המרחץ במושבה, הכניס ספר תורה לבית הכנסת. עקב הכרותו עם העיר לונדון והשפה האנגלית, נסע אליה חמש עשרה פעמים, לצרכיו האישיים והציבוריים.[1][2] בין השאר, נפגש בה עם הברון רוטשילד פעמיים.

בשנת 1880 החליט ברנט לבנות בית בפתח תקווה, הוא ובני משפחתו החלו בליבון הלבנים ובנאי ערבי בנה את הבית בן הקומה האחת. בעקבות חורף קשה במיוחד שהבית החדש לא הועיל להגן מפניו, חלה ברנט בקדחת וחזר ללונדון. רק בשנת 1885 חזר ברנט לפתח תקווה ובנה בית אבן בן שתי קומות שהיה הראשון מסוגו במושבה. הוא חגג את חנוכת ביתו באירוע רב משתתפים שתיאורו ניתן על ידי בוימגרטן, כתב עיתון "המגיד":

"...למחרת יום השבת היה יום ל"ג בעומר, ביום זה ערך זרח ברנט חגיגה גדולה לחנוכת ביתו, לאירוע היו מוזמנים רבים בהם כל בני המושבה, תושבי המושבות הסמוכות ונכבדים מיפו... לא אחטא בהחליטי, כי מיום גלות ישראל מעל אדמתו, לא נאסף המון אדם רב, כארבע מאות איש לשמוח במקום הזה".

בשנת 1886 שימש הבית כמבצר בפני התקפות ערביי האזור על המושבה. לאחר מכן נמכר ובימי העלייה השנייה הוקם בחלקו "מועדון הפועלים".

ב-1890 מכר ברנט את ביתו בפתח תקווה ורכש אדמות סמוך ליפו, שעליהן הוקמה לימים שכונת נווה שלום. רבה של יפו, הרב נפתלי הרץ הלוי, עבר להתגורר בשכונה ובעקבותיו באו משפחות נוספות. בשנת 1896, כשגדל מספר תושבי השכונה, תרם ברנט את הקרקע לבנית המוסד החינוכי "שערי תורה", וכן הקים בשכונה, את הישיבה "אור זורח" שנקראה על שמו.

זרח ברנט הונצח ברחובות על שמו במספר ערים בארץ ובהן פתח תקווה, ירושלים ותל אביב, ובבית כנסת הנושא את שמו בשכונת הר נוף בירושלים. כמו כן, ברחוב בר כוכבא בפתח תקווה עומד בית זרח ברנט.

שמו של ברנט מוזכר בבלדה על יואל משה סלומון, שירו של יורם טהרלב, כאחד מחמשת הרוכבים מקימי פתח תקווה.

בשנת 1929 פירסמה חנה טרגר, בתו של זרח ברנט, את חוברת זיכרונותיו, ובה תיארה את ילדותה, את החיים במושבה ואת קשייה של אמה במקום.

משפחתו

ברנט היה נשוי לרחל לאה לבית הכהן, בתו של יצחק הכהן, סוחר אמיד מלונדון, יליד ליטא. ילדיו: חנה טרגר-ברנט, סופרת;[3] אליהו (אשתו מנוחה[4] היא בתו של אברהם זוסמן (טֶלזֶר), עורך היומון העברי "האריאל" בשנתיים האחרונות להופעתו); רבקה (כונתה "בקי אפנדי"; אשתו של הרב דוד חיימסון בניו יורק); דבורה (אשתו של ישראל מזר, חזן בבואנוס איירס); אברהם (אשתו שפרה היא בתו של הרב הירושלמי מנחם נתן נטע אוירבך); אליעזר יהודה; רוזה (אשתו של הרב ברוורמן בניו יורק).

אחותו דינה ברלוביץ[5] נישאה ליוסף ברלוביץ,[6] והם עלו לארץ ב-1893. בנם: יצחק ברלוביץ.[7]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ האנציקלופדיה העברית כרך ט' עמוד 846.
  2. ^ ד"ר שאול ספיר, זרח ברנט והקמתה של שכונת נוה-שלום מחוץ לחומותיה של יפו, המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין.
  3. ^ דוד תדהר (עורך), "חנה טרגר (ברנט)", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 371.
  4. ^ וראו: שלמה שבא, האשה הזוכרת, דבר, 20 באוגוסט 1971, המשך.
  5. ^ דוד תדהר (עורך), "דינה ברלוביץ", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1206.
  6. ^ דוד תדהר (עורך), "יוסף ברלוביץ", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 131.
  7. ^ דוד תדהר (עורך), "יצחק ברלוביץ", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1284.
בית הכנסת של מושב זקנים

בית הכנסת של מושב זקנים הוא בית כנסת הממוקם ברחוב אלנבי 89 בתל אביב-יפו.

בית הכנסת שייך לבית אבות "מושב זקנים" - עמותה שנוסדה בשנת 1910 על ידי זרח ברנט. בשנת 1926 הונחה אבן הפינה למבנה בית הכנסת שתוכנן על ידי יהודה מגידוביץ' בסגנון אקלקטי מתון. בחזית הבניין שני טורי מדרגות קטנים המובילים אל דלת הכניסה הקבועה בתוך קשת גדולה. סביב הדלת נבנה משקוף מפואר הכולל שני עמודים (המזכירים את יכין ובועז), בעלי כותרות מגולפות בדמות פרחי לוטוס הנושאים כרכוב המעוטר בלוחות קרמיקה. בתוך הכרכוב קבועה לונטה ובה הכתובת "אל תשליכנו לעת זקנה". משני צידי המשקוף קבועים שני פסי קרמיקה המעוטרים בסמלי המזלות וחודשי השנה, שנעשו על פי עיצובו של זאב רבן. פנים בית הכנסת מעוטר באריחים בדוגמת גפנים.

כיום המבנה, שהוכרז כמבנה לשימור, סגור.

ברנט

האם התכוונתם ל...

דניאל דורון

דניאל דורון (נולד ב-1929) הוא פובליציסט ופעיל פוליטי למען עקרון השוק החופשי. היה מעורב בהקמת מפלגת שינוי והוא מנהל המלכ"ר, המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי. הוא מרבה לכתוב מאמרים בזכות השוק החופשי בעיתונאות הישראלית והאמריקנית, ובמיוחד בג'רוזלם פוסט.

ה'תרל"ח

ה'תרל"ח (5638) או בקיצור תרל"ח היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-8 בספטמבר 1877, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 27 בספטמבר 1878. שנה מסוג זשה, היא מעוברת, ואורכה 385 ימים. זו שנה שלישית לשמיטה.

בכ"ט בתמוז ה'תרל"ח - נרכשה הקרקע עליה עתידה לקום פתח תקווה, על ידי יואל משה סלומון, יהושע שטמפפר, זרח ברנט ודוד גוטמן. אירוע ההגעה אל הקרקע מונצח בשירו של יורם טהרלב "הבלדה על יואל משה סלומון":

.

השומרים הראשונים של פתח תקווה

השומרים הראשונים של פתח תקווה היו ששה. האחרון שבהם היה השומר המפורסם אברהם שפירא. לכל אחד מהשומרים היה רקע שונה: האחד, יליד יפו, נהג פרדות בארץ ישראל ובסוריה, הכיר את השכנים והציע את שירותו למושבה. השני, נפח יליד רוסיה שאת ילדותו בילה בחברת נערים לא-יהודים בשדות הכפר בגולה. שומר אחר, טען שהוא שייך לאחד השבטים היהודיים הנמצאים במדבר סיני, הופיע ונעלם כלעומת שבא. השומרים תרמו להרגשת הביטחון של תושבי המושבה הראשונה בארץ ישראל, יישוב שהיה בתחילתו בקרבת שטחי מרעה אשר הגיעו עד לחיפה של ימינו. באזור היו רק רועים נוודים אשר חיפשו ירק ומים לצאנם ולבקרם. השדות הירוקים המעובדים של המושבה ושדות החיטה משכו את הבדואים מהמדבר. שומרי פתח תקווה הראשונים היוו דוגמה לשאר המושבות, בגישתם לשאלת השמירה והיחס כלפי השכנים, והראו להן כיצד להגן על עצמן, בתיהן ושדותיהן.

ועידת קטוביץ

ועידת קטוביץ הייתה ועידה שהתכנסה ב-6 בנובמבר 1884 בעיר קטוביץ שבחבל שלזיה בגרמניה (כיום בפולין), ביוזמתם של הד"ר יהודה לייב פינסקר והרב שמואל מוהליבר. בוועידה, שנערכה בלשכת "קונקורדיה" של בני ברית בעיר, השתתפו 36 נציגים של חובבי ציון מרוסיה, מרומניה, משלזיה, מגרמניה ומצרפת, ובהם ראשי חיבת ציון: קלונימוס זאב ויסוצקי, משה לייב ליליינבלום, שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר), אלכסנדר צדרבוים, אחד העם ודוד גורדון. נשיא הכבוד של הוועידה היה הרב שמואל מוהליבר והניהול המעשי הוטל על פינסקר, שנאם את נאום הפתיחה ונאום הנעילה.

מארגני הוועידה חששו לפרסם את מטרת הוועידה מאחר שהפעילות הציונית ברוסיה הייתה אסורה על-פי חוק, ולכן הוסוותה הוועידה כמסיבת יובל לרגל יום הולדתו המאה של השר משה מונטיפיורי. מטרתה האמיתית של הוועידה הייתה לנסות ולפתור את בעיות הארגון של תנועת "חובבי ציון" ולמצוא דרך לסייע להתיישבות בארץ ישראל. כמו כן הכינוס הניח את היסוד לתחילתה של פעילות לאומית מאורגנת.

בפתח הוועידה הטעים פינסקר כי מצבם של היהודים ישתנה "רק על ידי שינוי מקום ואורחות חיים". פינסקר ציין כי רק רכישת שטח פעולה חדש לעבודת האדמה בארץ ישראל עשויה לפתור את הבעיה היהודית. דיוני הוועידה התנהלו באווירה חגיגית, מתוך תחושה היסטורית של פתיחת תקופה חדשה בחיי העם היהודי.

חיים אמזלאג

חיים נסים אמזלאג או אמזלאק (1828–1916) היה איש עסקים ומנהיג קהילתי יהודי מארץ ישראל. אחרי שהתיישב ביפו שימש כסגן קונסול בריטניה בעיר וראש הסניף של כל ישראל חברים. בימי הקפיטולציות היה לו תפקיד חשוב בהגנה על היהודים תושבי העיר, למרות שלא היו נתינים בריטיים. הוא נטל חלק פעיל ברכישת האדמות לייסוד המושבות הראשונות: בשנת 1878 פתח תקווה ובשנת 1882 ראשון לציון והיה ממייסדי שכונת נווה צדק בשנת 1887.

יוסף ברלוביץ

יוסף ברלוביץ (ה'תרי"ט, 1859 - ז' בשבט ה'תר"ץ, 5 בפברואר 1930) היה מחלוצי תעשיית הקרמיקה בישראל וחקלאי, מראשוני פתח תקווה.

יפה ברלוביץ

יפה ברלוביץ (נולדה ב-1937) היא חוקרת ספרות ופרופסור מן המניין במחלקה לספרות עם ישראל ע"ש יוסף ונחום ברמן באוניברסיטת בר-אילן.

יצחק אוירבך

הרב יצחק אוירבך (י"ב באב תרל"ז, יולי 1877 - כ"ח באדר א' תשי"א, 5 באפריל 1951) היה מרבני ישיבת עץ חיים ורב ומו"ץ שכונת רוחמה בירושלים.

מנחם נתן נטע אוירבך

הרב מנחם נתן נטע אוירבך (תרי"ח, (1858) - ה' באלול ה'תר"ץ, (1930)) היה רב שכונה בירושלים, ממייסדי הרבנות הראשית ומחבר ספרים תורניים.

נווה צדק

נווה צדק היא השכונה היהודית הרשמית הראשונה מחוץ לתוואי חומות העיר יפו. השכונה נוסדה ב-1887, כמה שנים לאחר שחומות יפו נהרסו.

גבולותיה המקובלים כיום הם בצפון-מזרח רחוב פינס, בדרום-מזרח ואדי שבו עברה מסילת הרכבת לירושלים (כיום פועל בו חניון), בדרום-מערב חניון מנשייה ובצפון-מערב רחוב שבזי.

נווה שלום (שכונה)

נווה שלום היא בין השכונות הראשונות מחוץ לחומות יפו אשר היו לימים לעיר תל אביב-יפו. נבנתה בשנת 1890 מדרום-מערב לשכונת נווה צדק, בין רחוב ברנט לרחוב שלוש, כדוגמת השכונות הירושלמיות, שיזמיהן דיברו אודותן במונחים של "לצאת מן החומות" במחיר זול ותנאי תשלום נוחים. הוקמה על ידי זרח ברנט, אחד ממייסדי פתח תקווה.

נחמן חבס

נחמן חַבַּס (1905 – 8 בספטמבר 1985) היה תעשיין ישראלי, מחלוצי תעשיית העורות בארץ ישראל.

פרוונות

פרוונות היא העיסוק בעיבוד, עיצוב וטיפול בבגדי פרווה. העוסק בפרוונות נקרא "פרוון" (בלשון נקבה: פרוונית).

הפרוונות היא מקצוע עתיק למדי. כבר בימי קדם ידוע על שימוש בפרווה כלבוש וכסמל מעמד ובכל מקרה, "מלבושו" של האדם הקדמון היה עשוי פרווה. בעבר היו יהודים רבים בין העוסקים בפרוונות באירופה, אך היו מקומות בהם היו מוגבלים מלעסוק דווקא בפרוונות. בין העוסקים בפרוונות בעבר, זרח ברנט (מראשי היישוב הראשון) וסטפן בראון, פרוון תל אביבי מפורסם, אשר על שמו (ובמקום בית המלאכה שלו) נמצאת מסעדה הנושאת את אותו שם.

כיום, בין היתר בשל פעילות למען זכויות בעלי חיים ונגד השימוש בפרווה לצורכי ביגוד, הצטמצם שוק הפרוות לביגוד ולפיכך גם מקצוע הפרוונות סבל מירידה בכמות העוסקים בו ובהכנסות שלהם. בישראל, משרד העבודה סיווג את מקצוע הפרוונות כאחד מן המקצועות המצריך הכשרה באמצעות חניכות. בשנות ה-50 וה-60 התרכזו בתי פרוונות רבים רחוב בן יהודה בתל אביב (בשל מיקומו בקרבת אזור המלונות לחוף ימה של תל אביב), אך כיום נותרו רק חנויות מעטות העוסקות בכך בישראל.

פתח תקווה

פתח־תקווה (בכתיב מנוקד: פֶּתַח־תִּקְוָה), המכונה "אֵם המושבות" היא עיר במחוז המרכז בישראל. נוסדה כמושבה, והוכרזה כעיר בשנת 1937. גובלת בהוד השרון ורמת השרון מצפון, בתל אביב–יפו, רמת גן, בני ברק וגבעת שמואל במערב, גובלת בכמה קיבוצים מהמועצה האזורית דרום השרון (עינת, גבעת השלושה ונחשונים) והמושב כפר סירקין במזרח, ועם גני תקווה, קריית אונו ומועצה אזורית חבל מודיעין (מושב נחלים, רינתיה, מזור, מגשימים כפר מעש, בארות יצחק) מדרום.

ציטוביאן

ציטוביאן (בליטאית: Tytuvėnai (מידע • עזרה), טִיטוּבֶנְאַי. בניב מקומי (דיאלקט זאמוטי): טִיטוֹבֶנַה) היא עיירה במחוז משנה קלם שבמחוז שאולאי במרכז-צפון ליטא. העיירה שוכנת על גדות נהר הדוביסה.

בציטוביאן התקיימה קהילה יהודית ותיקה, עד מלחמת העולם הראשונה גרו בה עשרות משפחות יהודיות שרובן התפרנסו מחקלאות. ב-1915 גורשו יהודי העיירה אך הורשו לשוב אליה עוד באותה שנה. בין מלחמות העולם היגרו רבים מתושבי העיירה, רובם לדרום אפריקה ולארצות הברית ובודדים לארץ ישראל. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היוו יהודי העיירה 17% מאוכלוסייתה, כ-50 משפחות. חשיבותה העיקרית של העיירה הייתה בימי חופשת הקיץ, היא הייתה מוקד משיכה לנופשים בשל היערות הסובבים אותה. בעיירה היו מוסדות חינוך ודת יהודיים אך לא היה בה בית קברות ויהודי העיירה היו משתמשים בבית העלמין של שידלובה לקבורת מתיהם.

אליעזר דגן ניהל את ענייני הקהילה היהודית בעיר ויסד בה ב-1922 את הבנק העממי היהודי.

שכונת אחווה (תל אביב)

שכונת אחווה הייתה שכונה יהודית שקמה צפונית-מזרחית ליפו בשנת 1899 בשטח שבו עובר כיום חלקו הדרומי של רחוב אחווה בתל אביב-יפו, בסמוך למרכז סוזן דלל בנווה צדק.

מקימיה היו יהודים אשכנזים שומרי מסורת ובעלי יכולת, שהיו חברים באגודת אחווה ששמה לה למטרה לקדם עזרה הדדית וקיום ממשי של מצוות "ואהבת לרעך כמוך". השכונה הוקמה בצורה מאורגנת ומרווחת, ובתיה הוקפו בחצרות קטנות.

בהשראת הרב הנערץ הקימה האגודה בשכונה מוסדות ציבור, ובהם בית כנסת וחדר בו למדו התלמידים בעברית. זה היה לימים לבית ספר תחכמוני שעבר לרחוב לילינבלום בתל אביב.

שמואל יוסף עגנון ציין את ביתו של הרב קוק, ברח' בנות יעקב פינת רח' מגדל בספרו תמול שלשום:

בית המדרש החב"די המצוין בציטוט עומד עד עצם היום הזה. חלונותיו אטומים. בית הספר הישן לבנות נמצא ברח' בנות יעקב פינת רח' שלוש.

שכונת שבזי

שכונת שבזי היא שכונה ותיקה בדרום-מרכז תל אביב-יפו. כיום נחשבת לאזור מגורים ומסחר פופולרי. השכונה סמוכה לשכונות הוותיקות: כרם התימנים ונווה צדק.

השכונה היא מהשכונות היהודיות הראשונות באזור יפו ותל אביב, ונוסדה עוד בטרם הקמת "אחוזת בית"-תל אביב. השכונה קרויה על שמו של גדול משוררי יהדות תימן, רבי שלום שבזי, ומורכבת למעשה משתי שכונות קטנות: "מחנה יהודה" (1896) ו"מחנה יוסף" (1904). השכונה הוקמה על ידי עולים מתימן (רובם מהעיר עדן).

גבולות השכונה הם: רחוב המרד במערב, רחוב יצחק אלחנן בצפון, רחוב שבזי במזרח ורחוב זרח ברנט בדרום.

הרחוב הראשי של השכונה נקרא בשם שבזי, ומהווה את מרכז חיי התרבות של השכונה.

בעקבות תוכנית השימור, שינתה השכונה את פניה. האוכלוסייה התחלפה, בתים רבים בשכונה שופצו או נבנו מחדש. רחוב שבזי, הרחוב הראשי של השכונה, הפך לרחוב אופנתי שוקק חיים ובו חנויות מעצבים של ביגוד, תכשיטים ואבזור הבית, חנויות למתנות ומזכרות וספרים, וגלריות ליצירות אמנות, בתי קפה ומסעדות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.