זמרי בן סלוא

לפי המקובל, זִמְרִי בֶּן סָלוּא הוא אחד הכינויים של שלומיאל בן צורישדי[1][1][1][1][1], נשיא שבט שמעון במסע בני ישראל במדבר. מסופר בתלמוד: ."אמר רבי יוחנן: חמשה שמות יש לו: 1. זמרי 2. ובן סלוא 3. ושאול 4. ובן הכנענית 5. ושלומיאל בן צורי שדי... ומה שמו שלומיאל בן צורי שדי שמו." (בבלי, סנהדרין פב, עמוד ב)

לפי המסופר בתורה (ספר במדבר, פרק כ"ה), ערב כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל, בעת חנייתם בשיטים, בשנה הארבעים ליצאת מצרים, חטאו בני ישראל במעשי זנות עם בנות מואב ועבודה זרה של פעור. זמרי ביקש לפני משה רבינו להתיר זנות בני ישראל עם בנות מואב על ידי כך שיבוא בעצמו על כזבי בת צור המדיינית בדרך של זנות, לידיעת כל ישראל. בסוף המעשה נהרג זמרי יחד עם כזבי בת צור על ידי פינחס, אשר נזכר ויישם את ההלכה המפורסמת "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו". בשל מעשהו זה, הביא זמרי למגפה אשר קפחה חייהם של 24,000 מאנשי שבטו, ומצד שני לבחירת פינחס וצאצאיו לכהונה.

Figures Moab Leads Israel into Sin
שידול בני ישראל לחטא

מקור השם

כך מסבירים חז"ל את מקור כינויו של זמרי: "זמרי על שנעשה כביצה המוזרת, בן סלוא על שהסליא עונות של משפחתו, שאול על שהשאיל עצמו לדבר עבירה, בן הכנענית על שעשה מעשה כנען. ומה שמו? שלומיאל בן צורי שדי שמו" (בבלי, סנהדרין פב, עמוד ב)

הסיפור במדרשי חז"ל

לאחר כשלונו של בלעם בן בעור לקלל את ישראל, חפשו מלכי מדיין דרך נוספת להכשיל או, לפחות, להחליש את ישראל טרם כניסתם לארץ המובטחת. עצתו של בלעם הייתה כך: "אמר להם [בלעם בן בעור למלכי מדיין] אלהיהם של אלו שונא זימה הוא"[2]. כל זמן שהם מונעים את עצמם מלחטוא ביחסים אסורים (עריות) אלוהיהם מגן עליהם. תוציאו את בנותיכם ושתפתינה את בני ישראל לחטוא איתן, הן בחטא הזנות והן בחטא עבודה זרה. וכך מספרת התורה את המעשה שהיה:

"וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב: ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן: ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל: ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישב חרון אף ה' מישראל: ויאמר משה אל שפטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור: והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בכים פתח אהל מועד: וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו: ויבא אחר איש ישראל אל הקבה וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה ותעצר המגפה מעל בני ישראל: ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף."

חומש במדבר, כה

במדרשי חז"ל המובאים בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין[3] יש הרחבה של סיפור מעשה זמרי:

בנות מואב היו משתכנות באוהלים לא הרחק ממחנה ישראל, כך שרבים מבני ישראל התפתו לזנות איתן, בדיוק כפי שחשב בלעם בן בעור שתכנן את המעשה. בנות מואב נענו לגבר המשדל רק בתנאי שיסכים לעבוד לבעל פעור, מה שאכן קרה עד כדי שהתורה מתארת - "ויצמד ישראל לבעל פעור". הגברים שנכשלו בעבירות אלו התחייבו מיתה ומשה ישב עם בית דינו לדון ולחייב מיתה את החוטאים. כיוון שרבים מהחוטאים היו משבט שמעון באו אנשי השבט אל זמרי שהיה מראשי השבט ודרשו ממנו שיעשה מעשה שיציל אותם. זמרי החליט לקבוע כי אין בזנות עם גויה עונש מוות, והביא ראיה לכך את נישואיו של משה רבנו עם בתו של יתרו, למרות שזו נתגיירה לפני נישואיה עמו. כדי לבסס את פסקו זה, הוא החליט לזנות עם כזבי בת צור שהייתה בת מלך מדין ולפרסם את מעשהו זה. הוא בא אליה וביקש ממנה לשתף איתו פעולה. היא אמרה לו שכיוון שהיא בת מלך ומורמת מעם, לא הרשה לה אביה לזנות עם כל אחד, אלא רק עם הגדול שבעם ישראל, הוא משה. אמר לה זמרי שהוא חשוב ממשה, שכן משה הוא המנהיג של השבט השלישי, שבט לוי, ואילו הוא עצמו מנהיג שבט שמעון, השבט השני.

כזבי הסכימה לשתף פעולה וזמרי אחז אותה בבלוריתה והביאה אל משה, שם התריס כנגדו ושאל האם כזבי מותרת לו, שכן היא בדיוק כאשתו של משה, צפורה, שגם היא הייתה מדיינית. כאשר ראה העם את מעשה ההתגרות של זמרי געו כולם בבכיה. פנחס ידע שההלכה היא ש"הבועל ארמית קנאים פוגעין בו", ודקר את זמרי וכזבי.

השפעה

הניגוד שבין מעשהו הטמא והמתריס של זמרי לבין מעשה הקנאות של פנחס שהחזיר לעם ישראל את הקדושה יצר את הביטוי "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס" לתיאור אדם העושה מעשה נבלה ומראה עצמו כאילו הוא טלית שכולה תכלת.

הערות שוליים

  1. ^ בעל הטורים (ספר במדבר, פרק כ"ה, פסוק י"ד) אף מוסיף כי: "שלומיאל בגימטריא זה זמרי בן סלוא"
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין קו, עמוד א
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ב, עמוד ב'
הכהנים בני צדוק

במקרא, הכהנים בני צדוק הם משפחה של כהנים, צאצאיו של צדוק הכהן. בעת תקופת בית ראשון נשארו נאמנים לקדוש ברוך הוא בכך שלא נכנעו לעבוד עבודה זרה בעת ששאר העם - ועימם הכהנים - בחרו באלילים שונים למיניהם. לאחר שיבת ציון מונה לתפקיד כהן גדול יהושע בן יהוצדק שהיה מבית צדוק ומבוני בית המקדש השני. בתקופה ההלניסטית שימשו בתפקיד כהן גדול משפחת בית חוניו שהייתה מצאצאיו של יהושע בן יהוצדק.

בספר יחזקאל מופיע שרק הכהנים הללו יטלו את תפקידי העבודות העיקריות בבית המקדש השלישי. על פי המסורת, מתנאי בחירת כהן גדול הוא שהנבחר יהיה מן הכהנים בני צדוק. וכן עולי בבל הקפידו על כך בהתייסדות בית שני.

הפילוסופיה הרביעית

הפילוסופיה הרביעית הוא הכינוי שהעניק יוסף בן מתתיהו (והמקובל כיום) לאסכולה של כת יהודית, שהתקיימה לצד שלוש הכיתות המוכרות של תקופת בית שני: הצדוקים, הפרושים והאיסיים; כת זו נוסדה בידי יהודה בן חזקיה הקנאי הגלילי בשנת 6 לספירה.

הקבוצה ראתה בחתירה לחרות מדינית חזות הכל, עד כדי העלאתה לדרגת ערך דתי. היא האמינה אך ורק במנהיגותו של אלוהים עד כדי מוכנות לסבול כל עינוי, עד מוות, ובלבד שלא תאלץ להכיר באדנותו/סמכותו העליונה של מנהיג בשר-ודם. כניעה לקיסר הרומי נתפשה אצלם כעבירה דתית חמורה; הם האמינו כי מלכות האל בוא-תבוא, בהתערבות האדם. מתוקף קנאותה גיבשו לעצמם אנשי הקבוצה את דרכי הפעולה הבאות: קידוש המרד ברומאים, מוכנות למסירת נפשם על מימוש המטרה ונכונות לאכוף את העקרון על כל אחד אחר כדי לצרפו אליהם. רעיונות הפילוסופיה הרביעית שימשו מסד רעיוני לקנאי המרד הגדול, ובפרט לסיקריים.

זמרי (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

זרוע, לחיים וקיבה

מצוות זְרוֹעַ לְחָיַיִם וְקֵיבָה היא מצוות עשה מדאורייתא המחייבת את השוחט לתת לכהן חלקים מסוימים מכל בהמה טהורה שנשחטה.

מצווה זו נמנית בכל מוני המצוות ולדעת רבים מהפוסקים נוהגת בכל מקום ובכל זמן.

חטא בעל פעור

חטא בעל פעור או חטא בנות מואב הוא מאורע מקראי שאירע בעת שחנו עם ישראל בערבות מואב סמוך לכניסתם לארץ כנען, במהלכו נמשכו רבים מהעם לזנות עם בנות מואב ומדיין, ומתוך כך פיתו אותם הבנות להשתתף באכילת הזבחים שהקריבו לאל המואבי בעל פעור, ואף להשתחוות לו. בעקבות החטא הורה ה' למשה להוציא להורג את ראשי החוטאים בסגידה לאל אחר, ובתוך כך פרצה מגפה בקרב העם.

בשיאו של החטא, לקח זמרי בן סלוא ששימש כנשיא בית אב בתוך שבט שמעון, את כזבי המדיינית, בתו של צור ממלכי מדיין, לשכב איתה באוהלו לעיני משה וכל העדה, שהביטו במעשה בחוסר אונים. פינחס, בנו של אלעזר בן אהרן הכהן, בקנאתו לה' על הבגידה, לקח רומח ודקר את שניהם למוות באוהל, ובעקבות זאת המגפה נעצרה. בשכר זאת, הבטיח ה' לפינחס ולזרעו את הכהונה הגדולה.

חמשת מלכי מדין

אֱוִי, רֶקֶם, צוּר, חוּר ורֶבַע הם חמשת מלכי מִדְיָן הנזכרים בתורה בספר במדבר, פרק ל"א, פסוק ח' כמנהיגי המדיָנים בזמן מלחמת מדין, המלחמה האחרונה אליה יצאו ישראל לפני מות משה, שבסיומה נהרגו חמשתם יחד עם בלעם בן בעור על ידי בני ישראל.

בסיפור הולדת מדין מוזכרים חמשת בניו, עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה, ועל כן ניתן לשער שהם היו חמשת שבטי מדין, עליהם מלכו חמשת המלכים. בתורה לא מופיע מידע נוסף על מלכים אלו או על צורת שלטונם המשותפת.

כזבי בת צור נזכרת כמי שזינתה עם זמרי בן סלוא בשיטים, ונהרגה עמו על ידי פינחס.

לפי יוסף בן מתתיהו[דרוש מקור: מקור מדויק], העיר פטרה נקראה במקור על שם המלך רקם.

כזבי בת צור

כָּזְבִּי בַת צוּר היא דמות המוזכרת בפרשת בלק ופרשת פנחס. לפי המקרא, הייתה בת אחד מחמשת נשיאי מדין שזנתה עם נשיא שבט שמעון זמרי בן סלוא בזמן חניית בני ישראל בשיטים. בתגובה למעשה הרג פינחס את שניהם ברומח.

מלחמת מדין

מלחמת מדין היא מלחמה שהתרחשה בין עם ישראל לבין שבטי מדין, מעט לפני כניסת ישראל לארץ כנען, והסתיימה בתבוסת מדין, כמתואר בספר במדבר, פרק ל"א. זו המלחמה שתיאורה הוא הארוך והמפורט בתורה.

נדודי בני ישראל במדבר

נדודי בני ישראל במדבר, לפי המסופר בתורה, נמשכו ארבעים שנה, מתום יציאת מצרים ועד לכניסתם לארץ כנען. בלשון חז"ל מכונים אלו שנדדו ממצרים ולא זכו להיכנס לארץ המובטחת כבני "דור המדבר".

תחילתו של המסע ממצרים לארץ כנען במעמד הר סיני, שהתרחש שבעה שבועות לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים, ובו התגלה אלוהים לבני ישראל בהר סיני, ונתן להם את התורה.

במהלך המסע אכלו בני ישראל מן שירד משמים, המן היה יורד פעם ביום במשך 6 ימי השבוע, בשבת לא קיבלו מן מאחר שבשישי ירד מנה כפולה.

נשיאי שבטי ישראל

נשיאי שבטי ישראל היו נשיאי שבטי ישראל במהלך נדודי בני ישראל במדבר. בתורה מוזכרים כמה פעמים נשיאי ישראל, בכל פעם בשמות ובהקשרים אחרים; לא הוברר לחלוטין עד כה מהי משמעות "נשיא" בהקשרים אלו - האם אדם מכובד באופן כוללני או בעל תפקיד מוגדר, ומהי משמעות הרשימות השונות.

עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפינחס

עושה מעשה זִמְרִי ומבקש שכר כְּפִינְחָס הוא ביטוי המתאר אדם העושה מעשה נקלה אך מתהדר כאילו עשה מעשה נעלה.

מקור הביטוי בסיפור המופיע בתורה, שם מסופר על זמרי בן סלוא, נשיא בית אב בשבט שמעון שבא על הנסיכה המדיינית כזבי בת צור בהתרסה, "לעיני משה ולעיני כל עדת ישראל" וגרם לעונש המגפה שבה נהרגו עשרים וארבעה אלף מבני ישראל, עד שבא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, הרג את זמרי ואת המדיינית, ובכך עצר את המגפה.

מעשהו של פינחס נחשב על פי פשוטו של המקרא למעשה גבורה עילאי, ואף לקידוש השם (התלמוד מתייחס למעשה באופן מורכב יותר, וממקד את ההצדקות ההלכתיות להרג), על כך קיבל שכרו לשמש מכאן ולהבא בכהונה ועל פי התרגום יונתן בן עוזיאל והזוהר אף זכה לשכר שלא ימות לעולם ויהפך למלאך והוא יבוא לבשר על הגאולה.

לעומתו נחשב מעשהו של זמרי למעשה של טומאה, ועונשו נחשב למוצדק על ידי חכמי התורה, אף שלא הייתה קיימת הלכה מפורשת שמתוכה היו יכולים להעמידו לדין, אלא רק הלכה שבעל-פה, על פיה הבועל ארמית (גויה) - קנאים פוגעים בו.

לראשונה מופיע הביטוי בדבריו האחרונים של אלכסנדר ינאי אל אשתו שלומציון המלכה, כפי שמצטט אותם התלמוד הבבלי. בתקופה האחרונה לשלטונו לחם אלכסנדר ינאי, מגדולי המלכים לבית חשמונאי, כנגד סיעת הפרושים, ואף הרג רבים מהם.

בימיו האחרונים הבין אלכסנדר ינאי כי שגה[דרוש מקור], וראה שאשתו שלומציון מקרבת אליה דווקא את הפרושים שבהם נלחם, ומרחיקה את בעלי בריתו הצדוקים. צוואתו לה הייתה: "אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס".

ערבות מואב

עַרְבוֹת מוֹאָב (או ערבת מואב) הוא אזור של ערבה בחלקו הדרומי-מזרחי של עמק הירדן בואכה ים המלח, הגובל בארץ מואב מדרום-מזרח, ובנהר הירדן וערבות יריחו ממערב.

באזור זה התקיימו לאורך ההיסטוריה מספר יישובים מרכזיים, ובהם בֵּית הַיְשִׁמוֹת (כיום הכפר סווימה), בֵּית הָרָם (כיום הכפר א-ראמה) ובֵּית נִמְרָה (כיום הכפר נמרין).

פינחס

פִּינְחָס הוא דמות מקראית, היה בנו של אלעזר ונכדו של אהרן הכהן.

קנאים פוגעים בו

קנאים פוגעים בו היא הלכה יהודית שמתירה לאדם המונע מרגשי קנאות דתית להרוג עבריינים בשלוש עבירות: מעילה, קללה בשם עבודה זרה ובעילת גויה. הקנאי רשאי להרוג את העבריינים בלי משפט ובלי ידיעת בית דין. בניגוד להלכה המחייבת עונש מוות על הריגת יהודי, ואפילו יהודי שחטא בחטא חמור, הקנאי פטור מכל עונש.

הלכה היא נדירה ביותר, ובימינו איננה מיושמת בפועל כלל.

קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא

קַרְיָינָא דְּאִיגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוַונְקָא הוא ביטוי ארמי שמשמעו: קורא (כרוז) האיגרת (הצו) – הוא יוציאה לפועל. כלומר, הקורא לפעולה – יבצע אותה בעצמו. בשימוש היומיומי קורא הביטוי לאידאולוגים להיות גם אנשי מעשה.

רומח

רומח הוא נשק מוט דמוי חנית מוארכת, אשר שימש את חילות הרגלים של העת העתיקה, ימי הביניים והרנסאנס. הרומח שימש גם ללוחמת רגלים ברגלים אולם היה בעל יעילות גבוהה במיוחד נגד התקפות רכובות, בשל רתיעת הסוס ממסך חודי הנשק המופנים מולו.

אורכו הממוצע של הרומח הוא 3–4 מטרים אך לעיתים הגיע עד כדי אורך של 6 או 7 מטרים. הקצה חד ועשוי פלדה, והוא מוארך למדי ביחס למוט (ידית) האחיזה. לכן, יעילותו מוגבלת לטווחים ארוכים בלבד. מסיבה זו צוידו הלוחמים בנוסף גם בחרב לשימוש בקרב פנים אל פנים. במהלך הרנסאנס, לוחמים חמושים ברומח היו עמוד התווך של מערכי ההגנה בצבאות, בעוד שחילות הפרשים היו עיקר המערך ההתקפי.

בשדה הקרב שימשו רמחים במערכים טקטיים ריבועיים מסוג פלנקס.

הסקוטים, לדוגמה, השתמשו ביחידות מיומנות נושאות רמחים במבנים טקטיים מעגליים, אשר נקראו "סכילטרונים" (schiltrons), כדי להביס את האבירים ואת הפרשים הכבדים הבריטים בקרב בנוקברן ב-1314. הספרדים פיתחו מערכי טרסיו (tercio) שבהם לוחמים חמושים בארקבוס הגנו על שולי מערך הפלנקס. הלאנדסקנכט (landsknecht) היו יחידות חיל רגלים של שכירי חרב. הללו התפרסמו בתקופה שבין המאה ה-15 והמאה ה-17 כלוחמים הטובים ביותר באירופה. יחידות הלאנדסקנכט השתמשו ברמחים ארוכים ביותר, אך עם זאת כללו גם לוחמים שצוידו בחרבות דו-ידניות ובהאלברד למקרים של קרבות צמודים עם פרשים.

במהלך המאה ה-17 נעשה שימוש במערכי רמחים נרחבים, אשר הגנו לעיתים על רובאי מוסקט. ברם, אלו התיישנו והוחלפו לבסוף ברובים מכודנים, במקביל להחלפת יחידות הפרשים ביחידות אשר צוידו אף הן בנשק חם. באירלנד השתמשו ברמחים במרד האירי של 1798 ואפילו עד תקופת המרד של אירלנד הצעירה ב-1848.

כיום משמשים רמחים להנפה טקסית של דגלוני סמל היחידה ביחידות חי"ר בצבאות שונים.

שבט שמעון

שֵׁבֶט שִׁמְעוֹן הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך. הוא נקרא על שם אבי השבט שמעון, שהיה הבן השני שנולד ליעקב וללאה.

שלומיאל

שלומיאל הוא מונח עברי שמקורו ביידיש, המתאר אדם ביש מזל ומגושם.

שמעון

שִׁמְעוֹן הוא דמות מקראית בספר בראשית, בנם השני של יעקב אבינו ולאה אימנו. מעמדו במשפחה נפגע לאחר שספג, יחד עם לוי בן יעקב ביקורת על התנהגותו בשכם, כאשר נקמו את כבוד אחותם דינה בת לאה.

לפי סדר עולם רבה, שמעון נולד בשנה התשיעית להיות יעקב אבינו בחרן, שנת ב'קצ"ד - 2,194 לבריאת העולם.

לפי הילקוט שמעוני שמעון נולד בכ"ח בטבת ומת בן 120.

לפי מדרש תדשא שמעון נולד בכ"א בטבת ומת בן 127.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.