זלפה

זִלְפָּה, דמות מקראית, אמם של גד ואשר, שפחתה של לאה ואשתו הרביעית של יעקב.

כאשר יעקב התחתן עם לאה, נתן לבן ללאה את זלפה שפחתו כשפחה עבורה. לפי חז"ל הייתה זלפה בתו של לבן משִפְחתו, ולכן הייתה אחותן של לאה ושל רחל מצד האב.

כאשר רחל, שסבלה מעקרות, נתנה ליעקב את שפחתה בלהה לאשה שילדה את דן ואת נפתלי, עשתה לאה כמוה בעקבות עקרות זמנית ונתנה את זלפה ליעקב לאשה, שילדה את גד ואת אשר. בני בלהה וזלפה נחשבו לילדי רחל ולאה, כנוהג המקובל באותה תקופה וכפי שנהגה אף שרה כשנתנה את הגר לאברהם (ספר בראשית, פרק ט"ז).

בניגוד לאמירה הרווחת אודות ארבע אמהות שהשתרשה בשיר "אחד מי יודע", כאשר התורה מסכמת את מניין השבטים היא מונה את בלהה וזלפה כחלק מהאמהות (ספר בראשית, פרק ל"ה, פסוקים כ"ב-כ"ו), ואף חז"ל מציינים במספר מקורות שיש שש אמהות ומונים את בלהה וזלפה בתוכן (כך לדוגמה במדרש שיר השירים רבה: "שש עגלות צב... ו' כנגד ו' אמהות- שרה רבקה רחל לאה זלפה בלהה", שם, פרשה ו).

Matriarch graves 1
בניין "קברי האמהות" בטבריה בו טמונה, על פי המסורת, זלפה לצד בלהה, יוכבד, אביגיל, צפורה ואלישבע

ראו גם

עיינו גם בפורטל:
פורטל תנ"ך

לקריאה נוספת

  • אליס שלוי, האמהות האחרות . בתוך רביצקי, רות, (עורכת). נשים ישראליות כותבות על נשות ספר בראשית .תל אביב: למשכל, 2008.עמ' 263-266.
  • אילת נגב, אמהות פונדקאיות, בתוך רביצקי, רות, (עורכת). נשים ישראליות כותבות על נשות ספר בראשית .תל אביב: למשכל, 2008 עמ' 266-274.

קישורים חיצוניים

אמונש

אַמוּנַש היה מלך החתים בין השנים 1550 - 1530 לפנה"ס. הוא היה בנו של זידנתש הראשון קודמו. זו הייתה הפעם הראשונה מזה שני דורות שהמלוכה החתית עברה בירושה מאב לבנו, אם כי בנסיבות לא כל כך טבעיות מפני שאמונש רצח את אביו לפני שירש את כסאו.

ככל הנראה בתקופת שלטונו איבדה ממלכת החתים שטחים נרחבים. מסמכים עתיקים שנשתמרו מעידים שאמונש בזז את העיר נשש אולם נאלץ להלחם נגדה שוב כמה שנים מאוחר יותר. מסופר על עוד מלחמות שערך אמונש, בין היתר נגד זִלְפַּה ושַתִיוַרַש (שתי ערים בלב ממלכת החתים שמיקומם טרם התגלה), אַרְזַוַה במערב אנטוליה, אַדַנִיָה (עיר מרכזית בקיליקיה) מה שמצביע על ניסיונותיו להחזיר שטחים שאבדו לממלכה.

לאמונש הייתה משפחה ענפה ולפי דעת רוב החוקרים הוא הגיע לזיקנה מופלגת. הוא מת בשנת 1530 לפנה"ס. בנו חוזיאש הראשון ירש אותו.

ארבע האמהות

ביהדות, ארבע האמהות, הן ארבע דמויות מקראיות מספר בראשית, נשותיהם של שלושת האבות: שרה אשתו של אברהם, רבקה אשתו של יצחק, ורחל ולאה נשיו של יעקב. במסורת היהודית מקובל להצמיד את הכינוי "אמנו" לשמותיהן של ארבע האמהות: "שרה אמנו", "רבקה אמנו", "רחל אמנו" ו"לאה אמנו". על פי המקרא, שרה, רבקה ולאה נקברו לצד בעליהן במערת המכפלה, אך רחל נקברה לבדה בקבר רחל בבית לחם.

המקור לכינוי אמהות ולמספרן הוא במסכת שמחות: "אין קורין לאבות אבינו אלא שלושה, ולא לאימהות אימנו אלא לארבע האמהות". התלמוד מבהיר שלמרות שרחל ולאה אינן אמהות ביולוגיות של האומה כולה, אלא כל אחת היא אם לשבטים מסוימים בלבד, בכל זאת הן נחשבות אמהות האומה בגלל חשיבותן. דבר זה בולט במיוחד על רקע אי הכללת בלהה וזלפה בין האמהות, למרות העובדה שגם הן ילדו ליעקב ילדים שמהם יצאו אחדים משנים עשר השבטים, משום שהיו שפחות. למרות האמור לעיל ובניגוד לאמירה הרווחת אודות ארבע אמהות, כאשר התורה מסכמת את מניין השבטים היא מונה את בלהה וזלפה כחלק מהאמהות (בראשית, ל"ה, כ"ב-כ"ו), ואף חז"ל עצמם מציינים במספר מקורות שיש שש אמהות ומונים את בלהה וזלפה בתוכן (כך לדוגמה במדרש שיר השירים רבה: "שש עגלות צב... ו' כנגד ו' אמהות- שרה רבקה רחל לאה זלפה בלהה", שם, פרשה ו).

על פי המקרא, שלוש מתוך ארבע האמהות – שרה, רבקה ורחל – נפקדו בילדים רק לאחר שנים רבות של עקרות, ומדרש קובע שגם לאה הייתה עקרה מטבעה, ונרפאה באופן ניסי[דרוש מקור]. לתופעת עקרות האמהות ניתנו הסברים רבים במדרשים ובהגות היהודית. בניתוח הספרותי המודרני של המקרא, מוטיב העקרות נחשב לחלק מסצנת הדפוס של בשורה על לידת גיבור.

אשר (דמות מקראית)

אָשֵׁר, דמות מקראית, בנו השמיני של יעקב מאשתו זלפה שפחת לאה, וצאצאיו היו שבט אשר. חי 123 שנה. כשיצאו עם ישראל ממצרים העלו את עצמותיו וכאשר סיימו להתנחל בארץ בשנת ב'תצ"ה (1265 לפני הספירה) קברוהו בקדש נפתלי. בניו של אשר היו "יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה--וְשֶׂרַח אֲחֹתָם" (בראשית מ"ו, י"ז).

לפי ספר היובלים נולד ב-ב' בשבט.

בלהה

בִּלְהָה, דמות מקראית, הייתה אמם של דן ונפתלי, שפחתה של רחל ואשתו השלישית של יעקב. לעיתים מכונה גם פילגש.

זבולון

זְבוּלוּן לפי ספר היובלים, נולד ב-ז' בתשרי ב'קצ"ח (2,198 לבריאת העולם, 1562 לפנה"ס) ומת בן מאה ועשר שנים.

הוא בנו העשירי של יעקב, ובנה השישי של לאה, המהווה את השבט השישי משבטי ישראל.

זלפה (כפר)

זלפה הוא כפר בצפון מזרח ואדי ערה הנכלל במעלה עירון.

בזלפה נמנו 156 תושבים במפקד האוכלוסין המנדטורי של 1922 ו-198 תושבים במפקד של 1931. במהלך המרד הערבי הגדול טענו תושבי עין החורש שעקבות התוקפים את קיבוצם הובילו לכפר זלפה.

בהתאם להסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן, עבר הכפר לשליטה ישראלית במאי 1949. בשנת 1950 התגוררו בכפר כ-300 תושבים. אנשי הכפר יצרו קשרים עם אנשי גבעת עוז שהחתימו כ-40% מהם על עצומת השלום של מפ"ם. במאי 1956 בעקבות רצח של שני ישראלים על ידי מסתננים, פשטו כוחות משטרה על הכפר, הכריזו עוצר ועצרו 90 מתושבי הכפר, בחיפוש אחר אנשים שסייעו לרוצחים.

בשנת 1963 הוחל בתכנון ריכוז הקרקעות ופיתוח השטחים לפי בקשת התושבים.

הכפר היה מאחרוני היישובים שהיה חסר מעמד מוניציפלי. לבסוף הכפר הוכלל במועצה מקומית מעלה עירון שהוקם בשנת 1996.

חתושיליש הראשון

חַתוּשִילִיש הראשון ( וגם חתושילי הראשון. שמו המקורי היה לַבַּרְנַש השני) היה מלך החתים בין השנים 1650 - 1620 לפנה"ס. הוא היה המלך הראשון אשר קבע את בירתו בעיר חתושש לאחר כיבושה והריסתה עד היסוד בידי אניתש כמאה שנים לפני כן. עד אותה תקופה שמשה העיר נשש כבירת החתים. הוא היה המלך החתי הראשון שהשאיר אחריו טקסטים כתובים. לפניו היה מלך נוסף בשם לברנש או (לברנה) הנקרא לברנש הראשון, המופיע ב"תעודת תֶלֶפִּנוש".

מיד עם העברת הבירה לחתושש שינה לברנש השני את שמו לחתושיליש כמעשה המסמל תקופה חדשה במלכותו (פירוש השם חתושיליש הוא: "איש חתושש"). הוא נחשב למייסד הממלכה החתית הקדומה. על פי המסורת של מלכי החתים, מוצא משפחת המלוכה היא בעיר כושרש (או כּושַרֶה) שמקומה היה ברכסי האנטי-טאורוס, בין נהר פרת ונהר ההליס (קיזיל אירמק). עיר זאת הייתה גם עירו של פיתחנש אבי של אניתש. ההיסטוריון איתמר זינגר מעלה את שתי השערות בנושא זה, הראשונה שהמשפחה המלכותית חזרה לעיר מוצאה בתקופת האופל שלאחר שיקעתה של העיר כנש, או שהיה כאן ניסיון ליצור קשר תעמולתי בין אניתש לבין חתושיליש הראשון. אין במסמכים שנמצאו הסבר להעברת המרכז השלטוני לחתושש.

מסמכים רבים הגיעו לידי החוקרים מתקופת שלטונו של לברנש השני, והמפורסמים שבהם נמצאו בשנת 1957 בצורת טבלאות חרס רשומות בשפה האכדית והחתית העוסקות בהרחבה בשש משלושים שנות מלכותו. מהטבלאות אנו למדים שבנוסף לכינוי "מלך חתושש" הוא לקח לו גם את הכינוי "מלך כּושרש", לזכר בירת החתים הקדומה, עוד לפני כיבוש העיר נשש.

לברנש השני נודע כמלך לוחם ורבים מהחוקרים מאמינים על סמך הטבלאות הללו שלברנש השני הגיע בכיבושיו עד הים השחור: בשנתו הראשונה הרס סופית את "זַלפּהַ" מצפונה של חתושש ויריבתה הגדולה. בשנה השנייה למלכותו יצא לברנש למסע כיבושים בסוריה והרס את העיר אללח' והסיר את שושלת המלוכה מבית ימחד שנוסדה על ידי ירים-לים מלך אללח'. בשנה השלישית נלחם בממלכת אַרְזַוַה (לימים לידיה) במערב אנטוליה. העדרו הביא להתקפת החורים ממזרח על הממלכה, ולכן נאלץ להעביר את שנתו החמישית למלחמות בדרום-מזרח אנטוליה. הוא כבש את הערים החוריות החשובות חשום, אורשו וחחום. בתיאור הכיבוש מופיע אזכור בו מציין חתושיליש הראשון שאיש לא חצה את הפרת לפניו, פרט לסרגון מאכד, שמלך במאה ה-24–23 לפנה"ס. הוא מציין שסרגון לא שרף את העיר, ואילו הוא, חתושיליש, החרים את העיר עבור אל הסער של השמים. בתיאור שלו הוא נלחם בחחום בשנה החמישית למלכותו, שלוש פעמים נלחם על שעריה, הרס אותה ואת רכושה הביא לחתושש. בתיאור השלל הוא מציין שני צמדי עגלות עמוסות כסף, מרכבת פריון, אייל אחד מכסף, ספינה אחת עם חרטום מצופה זהב. הוא מציין שהוא שחרר את העבדים והשפחות של העיר ומסר אותם לאלת השמש. הוא מספר ששרף את העיר באש, ואת העשן הראה לאל הסער, את המלך רתם לעגלה.לצורך המלחמה בחחום, ביקש חתושיליש הראשון את עזרתו של תוניפ-תשוב, מלך על ממלכה בשם טיקונני , שהיה לה כנראה גבול עם חחום, והן היו כנראה עוינות אחת לשנייה.חתושיליש הראשון ידוע גם בזכות בניית המבצר המתנשא על הצוק מעל לעיר חתושש. הוא נחשב גם למחוקק ולמכונן של הממשל והמנהל של הממלכה החתית.

יעקב

יַעֲקֹב, המכונה במסורת היהודית יַעֲקֹב אָבִינוּ, ונקרא גם יִשְׂרָאֵל, הוא דמות מקראית. יעקב הוא השלישי בשלושת האבות, בנם של יצחק ורבקה ונכד לאברהם ושרה. אחיו התאום של עשו, ואביהם של שבטי ישראל.

ע"פ המסורת יעקב נולד בערב חג סוכות בשנת ב'ק"ח, ונפטר בערב סוכות בשנת ב'רנ"ה בגיל 147.

תולדות חייו מסופרים במקרא, ותופסים נתח גדול מספר בראשית, בפרקים כ"ה-נ'.

חלק ממדרשי חז"ל מתייחסים ליעקב ועשו כאל אבות-טיפוס של לאומים. יעקב מייצג את עם ישראל ועשו את אדום, או לחלופין התנהגות טיפוסית של חייל רומאי. לפרשנות זו בסיס מייד עם הופעתם - כאשר התקשתה רבקה בהריונה, נאמר: "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי [גוֹיִם] (גיים) בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית, כ"ה, כ"ב-כ"ג). משמע, אין הקורא אמור לבחון את הגיבורים בקני מידה אנושיים פשוטים, כפרט, אלא כייצוג למשהו אחר.

לאה

לֵאָה, דמות מקראית, היא אחת מארבע האמהות של עם ישראל. סיפורה מופיע בתורה בספר בראשית, פרק כ"ט עד פרק ל'. לאה היא אמם של שישה מתוך שנים עשר בניו של יעקב: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון, ושל בתו דינה.

ליגה א' (כדורגל)

ליגה א' היא הליגה השלישית בחשיבותה בכדורגל בישראל, אחרי ליגת העל והליגה הלאומית. הליגה מחולקת לשני מחוזות, ליגה א' דרום וליגה א' צפון, ובכל מחוז מתמודדות 16 קבוצות.

לאחר קום המדינה הייתה ליגה א' הליגה הבכירה בישראל, אך בעונת 1955/1956 הוקמה הליגה הלאומית, וליגה א' הפכה לליגת המשנה. בעונת 1976/1977 הוקמה הליגה הארצית כליגת המשנה החדשה, וליגה א' הפכה לליגה השלישית. לאחר הקמת ליגת העל בעונת 1999/2000 שימשה ליגה א' כליגה הרביעית במשך כעשור, אך בשנת 2009 בוטלה הליגה הארצית, וליגה א' הפכה שוב לליגה השלישית.

ליגה ב' (כדורגל)

ליגה ב' היא הליגה הרביעית בחשיבותה בכדורגל בישראל.

מעלה עירון

מַעֲלֶה עִירוֹן (בערבית: طلعة عارة טַלְעַת עַארַה) היא מועצה מקומית במחוז חיפה בישראל.

מעלה עירון נוצרה כרשות מקומית משותפת עבור הכפרים מוּסמוּס, זלַפה, מוּשֵׁיירִפה, סאלם ובַיָאדָה, הנמצאים בנחל עירון. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1996. למועצה החדשה שטח שיפוט של 3,048.5 דונם.

סאלם (עמק יזרעאל)

סאלם (בערבית: سالم) הוא כפר ערבי בעמק יזרעאל ליד צומת מגידו. הכפר סמוך לקו הירוק ולגדר ההפרדה ועד מלחמת ששת הימים היה ידוע כמרכז הברחות בין ישראל וירדן. שייך למועצה המקומית מעלה עירון.

הכפר נוסד על ידי שתי חמולות שאחת מהן היא חמולת סביחאת שהגיעו מהכפר רומנה מעבר לגדר המערכת. בתחילת נובמבר 1954 נכנסו חיילים ירדניים לתוך הכפר וירו ממנו על כוח של משמר הגבול. בישראל הייתה תרעומת על תושבי הכפר שלא הודיעו על כניסת הירדנים לכפר.

בשנת 1992 נוצרה המועצה המקומית מעלה עירון כמיזוג של סאלם ושכניו מוּסמוּס, זלַפה, ביאדה, ומשירפה. בית הספר התיכון שבכפר משרת גם את שאר תושבי המועצה.

צוואות השבטים

ספר צוואות השבטים הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר (בפסאודואפיגרפיה) את צוואותיהם של בני יעקב אבינו לבניהם. כמו יתר הספרים החיצוניים, הוא לא נתקבל על ידי חכמי היהדות לאורך הדורות, ועל כן כמעט ואבד.

על פי דעתם של החוקרים, נראה כי הספר נכתב בידי יהודים במאה השנייה לפנה"ס או לכל המאוחר במאה הראשונה. הספר נכתב כנראה בשפה העברית, אך שרד כל השנים עד ימינו בתרגום יווני. במשך השנים נוספו לספר תוספות מאוחרות על ידי נוצרים.

הספר מורכב מ-12 צוואות של בני יעקב, כשהם מסודרות על פי סדר אמותיהם: בני לאה, בני בלהה, בני זלפה ובני רחל.

בכל אחד מן הספרים המבנה הוא דומה: אבי השבט מספר את קורות חייו ומתוודה על חטאיו, אבי השבט מורה לבניו את הדרך אשר ילכו בה (וברוב הצוואות הוא מצווה את בניו לכבד את בני יהודה ואת בני לוי), אבי השבט מנבא על אחרית הימים, ימות המשיח ומשפט ה'.

קטעים מצוואת לוי בארמית כלולים במגילות ים המלח שנמצאו במערות קומראן. מצוואת לוי נמצאו שישה קטעים, משני כתבי יד (4Q213-4Q214) במערה 4, וקטע קטן במערה 1. קטע בודד מצוואת נפתלי נמצא במערה 4 (4Q215).

שבט גד

שֵׁבֶט גָּד הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך. הוא נקרא על שם אבי השבט גד בן זלפה, שפחת לאה ובן יעקב. לפי המקרא, מקור שמו בדברי לאה: "בא גד" (בא מזל טוב).

השבט מוזכר בכתובת מישע מלך מואב: "וְאִש גָד יָשַב בְּאֶרֶץ עֲטָרֹת מֵעֹלָם".

שבטי ישראל

שבטי ישראל או בני ישראל היו לפי המקרא קבוצה אתנית במזרח התיכון הקדום. לפי המסופר, עם ישראל הורכב משנים עשר שבטים נפרדים, ממוצא משותף. מקור שמות השבטים על פי המקרא הוא בשנים-עשר בניו של יעקב (שנקרא גם ישראל). שני בניו של יוסף, אפרים ומנשה, הפכו לשבטים נפרדים, בהתאם לברכת יעקב לפני מותו. השבטים התנחלו באזורים שונים של ארץ ישראל ויחד הקימו את ממלכת ישראל המאוחדת.

בארכאולוגיה המקראית ישנן מספר תאוריות בנוגע למוצאם האתני והגאוגרפי של השבטים. בין ההשערות שמקורם בהגירת שבטים מעבר הירדן, בשילוב של מספר קבוצות אתניות שישבו בארץ ישראל, או בהתפתחות של תרבות ישראלית מתוך עמי כנען שישבו בארץ.

שפחה

שפחה היא צורת הנקבה של עבד. לרוב השפחות הועסקו במשק הבית וכפילגשים.

תורת היחסות

"תורת היחסות" הוא שמן המשותף של שתי תאוריות פיזיקליות שפותחו על ידי אלברט איינשטיין בראשית המאה העשרים, ושינו את תפיסת העולם האנושית בכל הנוגע למושגי היסוד של הפיזיקה: זמן, מרחב, מסה ואנרגיה. האחת מכונה "תורת היחסות הפרטית" והאחרת "תורת היחסות הכללית". בעקבות המהפכה שחוללו תאוריות אלה, הרגיש איינשטיין צורך 'להתנצל' בפני סר אייזק ניוטון על כך שתיקן את כללי המכניקה הקלאסית שלו.

תורת היחסות הפרטית יחד עם תורת השדות הקוונטית מהווה את הבסיס התאורטי של המודל הסטנדרטי של פיזיקת חלקיקים. מודל זה, יחד עם תורת היחסות הכללית, נחשב כבסיס התאורטי לכלל הפיזיקה.

תקופת האבות

תקופת האבות היא תקופה מקראית, בין הולדת אברהם (לפי מדרש סדר עולם בא'תתקמ"ח - 1812 לפנה"ס) ובין פטירתו של יעקב, לפי המדרש בשנת 1507 לפנה"ס. יחזקאל קויפמן קובע את זמנה במאות ה-15-14 לפני הספירה, ואילו בנימין מזר מקדים אותה למאות ה 17-18 לפני הספירה.

האבות, אבות האומה ואימותיה, שעל שמם נקראת תקופה זו, הם שלושת האבות וארבע האמהות: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ורחל ולאה - המהווים את ראשיתם של הדת היהודית, העם היהודי ואמונת הייחוד, לפי המסופר בספר בראשית. הקבצה אחרת שלהם היא שלושת האבות: אברהם, יצחק ויעקב, וארבע האמהות: שרה, רבקה, רחל ולאה. אף שבלהה וזלפה ילדו ליעקב ילדים שמהם נולדו אחדים משנים-עשר השבטים, אין הן נכללות באמהות האומה, משום שהיו שפחות. עם זאת, במספר מקורות משמשים ראשי התיבות "ברזל" לציין את נשות יעקב: בלהה, רחל, זלפה ולאה כקבוצה אחת.

על פי המקרא, אלוהים התגלה לאבות, סייע להם וכיוון אותם בדרכם, ואף הבטיח להם שיבחר בזרעם כעם סגולה שיירש את ארץ כנען. על-פי המסורת וכמתואר בספר בראשית, האבות והאמהות קבורים במערת המכפלה בחברון, מלבד רחל שנקברה בדרך לבית לחם, בקבר רחל.

בתחילת תקופת האבות, על פי המסופר בתנ"ך, עם עזיבת אברהם את חרן והליכתו לארץ ישראל, היה אברהם לבדו בעולם, ללא ילדים. בסיומה, מנה עם ישראל שבעים נפש בתוספת נשי בני יעקב. תקופת האבות מסופרת בחומש בראשית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.