זכריה פרנקל

הרב זכריה פרַנקל או רז"פגרמנית: Zacharias Frankel‏; י"א בחשוון תקס"א, 30 בספטמבר 1801ח' באדר א' תרל"ה, 13 בפברואר 1875) היה רבן של טפליץ ודרזדן, מייסד בית המדרש לרבנים בברסלאו וחלוץ המחקר המדעי של המשנה והתלמוד. נחשב לאביה הרוחני של היהדות הקונסרבטיבית.

הרב זכריה פרנקל
Brockhaus and Efron Jewish Encyclopedia e15 334-0
לידה 30 בספטמבר 1801
י"א בחשוון תקס"א
פראג, ממלכת בוהמיה, האימפריה הרומית הקדושה
פטירה 13 בפברואר 1875 (בגיל 73)
ח' באדר א' תרל"ה
ברסלאו, הרייך הגרמני
מקום פעילות מרכז אירופה
השתייכות האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית
תפקידים נוספים מנהל בית המדרש לרבנים בברסלאו
רבותיו בצלאל רנשבורג, נחמיה פייבל בונדי
בני דורו שמשון רפאל הירש, אברהם גייגר
חיבוריו "דרכי המשנה"

ביוגרפיה

ראשית ימיו

זכריה פרַנקל נולד בפראג. אביו יעקב קופל היה בן לאחת המשפחות העתיקות בעיר, צאצא לרבנים אהרן שמעון שפירא ומשולם זלמן מירלש, ואמו אסתר הייתה בתו של ראש הישיבה המקומית ליב פישלס. כילד למד עם אביו, ולאחר מכן פנה לקנות הוראה מפי הדיינים נחמיה פייבל בונדי ובצלאל רנשבורג. אף כי רכש ידיעות בלימודי חול, לא שלחוהו הוריו לבית-ספר. רק בגיל עשרים וארבע יצא לפשט כדי ללמוד בגימנסיה. ב-1827 עמד בבחינות הבגרות והתקבל לאוניברסיטה העירונית, בה השתלם בשפות קלאסיות, לוגיקה, בלשנות ועוד. הוא למד יוונית עתיקה מהפרופסור לודוויג פון שדיוס. ב-15 בנובמבר 1831 קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה, ובאותה תקופה ניתן לו גם היתר הוראה. לאחר השלמת לימודיו היה לרב הראשון בכל בוהמיה שהייתה לו השכלה אקדמית, והשלטונות ראוהו כמועמד הרצוי ביותר לתפקיד אב"ד מחוז טפליץ, שניתן לו ב-29 בדצמבר. ב-24 באפריל 1832 נישא לרחל רוזה מאייר, בתו של בנקאי מקומי.

בטפליץ היה הראשון בארץ לשאת דרשות סדירות בגרמנית על ענייני מוסר, דבר שהיה אז חידוש גדול לעומת הפלפול המסורתי ביידיש. כמו כן העמיד מקהלת נערים, ערך חופות בתוך מבנה בית הכנסת ודרש סדר ונקיון במקום. הוא ייסד גם בית-ספר חדש לילדי היהודים. פרַנקל, כתב יצחק שורש, היה מודע לאתגרים שעמדו בפניו בעידן האמנציפציה ליהודים והיציאה מן הגטו. את מענהו למצב עניינים זה ניסח במזכר מפורט שהגיש לרשויות ב-1835. המסמך, ציין שורש, הכיר בכך שחלפו ימיו של המרא דאתרא שהיווה סמכות הלכתית בקהילה מסוגרת, אך תבע סמכויות חוקיות וחינוכיות רחבות כתחליף.

חיבורו של פרַנקל הגיע לרשויות בממלכת סקסוניה, והן התרשמו ממנו והציעו לו את תפקיד הרב הראשי במדינה, משרה חדשה שנוצרה רק אז. הוא קיבל אותה ב-29 במאי 1836 ועבר לדרזדן. בבירה הסקסונית הקדיש את עתותיו למאבק לקידום שוויון הזכויות של בני דתו, שהתאחר מאוד במדינה. הוא יצא תדירות נגד שבועת היהודים המשפילה; חיבורו המשמעותי הראשון היה Die Eidesleistung der Juden ("על ההצהרה בשבועה של היהודים") מ-1840. הוא הצליח להביא להסרת הרכיבים המוזרים יותר בטקס, אף כי המנהג בוטל שם סופית רק ב-1879. בסקסוניה החל להתוות את שיטתו הדתית, שהלכה והצטללה עם השנים. זמן קצר לאחר מינויו, כתב לחבר שהוא תומך בשינוי בנוהג הדתי, אך עליו להיעשות באופן מתון כל כך עד ש"ההתקדמות כלל לא תיתפש בעין המתבונן." בדצמבר 1836 גילה לראשונה בפומבי עניין בחכמת ישראל, המחקר המדעי של היהדות: הוא כתב למייסד התחום, יום-טוב ליפמן צונץ, על רצונו לברר את שלבי יצירת הספרות התלמודית.

ב-1838 הציע לו ועד הקהילה של ברלין את משרת הרב בעירם, שהייתה פנויה מאז מות מאיר בן שמחה וייל ב-1826. הוא דרש תנאים מפליגים בטרם היה מוכן לשקול זאת: בין היתר, הכרה רשמית בהיותו הסמכות הדתית העליונה בעיר, שכר של 2,500 טאלר בשנה ושליטה מוחלטת במוסדות החינוך. הפרנסים הסכימו אך הוא דחה את התפקיד ב-1843, כשהתחוור לו שהממשל הפרוסי סירב להעניק לו הכרה רשמית. תחתיו המליץ על ידידו, שהיה גם מאוחר יותר שותף להשקפתו הדתית, מיכאל זקש. בקיץ 1839 הגיע אליו לראיון הרב יהונתן אלכסנדרזון, שהודח מקהילתו בהונגריה בגלל האשמות על זלזול במנהגים שונים. מדיחיו גובו על ידי פסק דין של החת"ם סופר. הרב מדרזדן התרשם ממנו ופרסם מכתב גלוי לחת"ס; לצד דחיית ההאשמות נגד אלכסנדרזון, השמיע ביקורת על כך שאב"ד פרשבורג ייחס חשיבות רבה למה שפרנקל ראה כפרטים פעוטי-ערך, ותלה את נטישת הדת על ידי רבים בחשיבה מאובנת כזו מצד הרבנים. המכתב, שהתפרסם ממש עם מות החת"ס, עורר התרעמות גדולה: הרב עזריאל הילדסהיימר ציין כעבור עשרים שנה שכבר אז החל לחשוד בו. ב-8 במאי 1840 חנך בדרזדן את בית הכנסת הגדול החדש. במקביל המשיך להעמיק בחכמת ישראל, וב-1841 פרסם את המחקר הראשון אי-פעם אודות תרגום השבעים, Vorstudien zur Septuaginta ("מחקר מקדים אודות תרגום השבעים"), בו עסק באופן בו התקבלו רעיונות מארץ ישראל בין היהודים ההלניסטים באלכסנדריה.

האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית

ראשית שנות ה-40, עם התסיסה האינטלקטואלית של טרום-מרץ והתקווה הגוברת לאמנציפציה מלאה במרכז אירופה, העלתה לפני השטח בעוצמה את התביעה לרפורמה דתית בשורה של תקריות. פרַנקל מצא עצמו שוב ושוב בתווך בין העמדות. ב-1841 יצא נגד סידור התפילה החדש של ההיכל בהמבורג בריב ההיכל השני: הוא התנגד להוצאת רעיון המשיח ולשינויים ליטורגיים אחרים, ובמקביל תקף את רב העיר יצחק ברנייס על שניסה לאסור אותו בטעמים הלכתיים פסולים ובמה שתפש ככפייה שאינה במקומה. ב-1842, כששאלת מינויו של אברהם גייגר הצעיר – מי שעמד להיות הרוח החיה בתנועה הרפורמית – למשנה-לרב בברסלאו עמדה על הפרק, הפנו פרנסי העיר שתמכו בו שאלות לרבני מרכז אירופה שנחשבו מתונים ומודרניים; מבין השבעה-עשר, רק פרנקל ושי"ר מפראג התנגדו לקבלתו שם. כעבור שנה עמד שוב בפולמוס עם הרב הצעיר והקיצוני שמואל הולדהיים לאחר פרסום ספרו של הלה "האוטונומיה של הרבנים", בו קרא להכיר בכך שההלכה כפופה למשפט העמים. הנקודה החשובה ביותר שהעלה הייתה שהתלמוד מוכיח, באמצעות האיסור על עריכת חתונה בשבת ותבחינים אחרים, כי קידושין הם מעשה רגיל לגמרי של קניין ומשתייכים לדיני ממונות, ולכן צריכים להתנהל לפי חוק המדינה (מכאן נבעה גם עמדתו של הולדהיים שלא שללה נישואי תערובת). פרַנקל פרסם שורה של מאמרים נגדיים, שהמקיף בהם הושלם רק חמש-עשרה שנה לאחר מכן, בהם יצא נגד הולדהיים באמרו כי מתן האפשרות לאישה לסרב לקיים יחסים, האמירה "הרי את מקודשת" וההתנגדות לקידושין בביאה מעידים כי יריבו שגה.

Posithis2
השימוש הראשון במונח "פוזיטיבי-היסטורי", דצמבר 1843.

בדצמבר 1843, במאמר המבוא לכתב העת Zeitschrift für die religiösen Interessen des Judenthums קצר-הימים בעריכתו, ניסה להסביר את תפישתו: הוא כתב כי הפתרונות למשבר הנוכחי של היהדות למול אדישות דתית והתנצרות רבים מצוי "לא ברפורמה, המביאה לידי התפרקות מלאה, אלא בלימוד היהדות שיוביל להתפתחות מתוכה עצמה... באמצעות מחקר על בסיס פוזיטיבי, היסטורי (positivem, historischem Boden)." בכך טבע את צירוף המילים שהפך למזוהה עמו ועם "האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית" שהוביל, שהיהדות הקונסרבטיבית בארצות הברית מגדירה עצמה כממשיכת דרכה.

משנתו, אותה הוסיף לשכלל עם השנים, הייתה מורכבת: מחד, האמין במעמד הר סיני ובכך שהתורה הכילה את דבר האל המפורש ומאידך ראה את התפתחות התורה שבעל פה כנובעת גם מתוך נסיבות ההיסטוריה ומפעולה יצירתית של התנאים. הוא הושפע מאוד מהמשפטן פרידריך קארל פון סאביני, שהתנגד לביטול קובצי החקיקה של המדינות הגרמניות השונות לטובת מערכת אחידה באמרו כי כל אחד מהם שיקף את רוחו ומזגו של העם שבארצו צמח. פרנקל חייב את המשך קיום ההלכה והיה שמרן בנושא, אך ראה אותה כנגזרת באופן מהותי מן הסביבה בה נכתבה. הוא היה נכון למחקר מדעי והתעניין בעיקר במשנה, אבל סירב לחלוטין לביקורת המקרא והוסיף לראות בתורה שבכתב דבר שמעבר לניתוח ביקורתי. את יחסו לתושב"ע לא הבהיר מעולם, ושאלת אמונתו בנידון היא מושא להשערות שונות בין החוקרים: מיכאל מאיר ציין כי סביר שלא התכוון לעקר כליל את הרכיב ההתגלותי בה. פרנקל עצמו התרחק לרוב מסוגיות כאלה והתמקד בלימוד ספרות רבנית; הוא ראה את הניסיון לזקק את היהדות ולבסס אותה על עיקרי אמונה בלבד כמשגה.[1] יריביו משני צדי המתרס, אורתודוקסים כרפורמים, האשימו אותו רבות בעמימות תאולוגית.

ביוני 1844, על רקע הקמתן של אגודות יהודיות שקראו לרפורמה קיצונית, התכנסו עשרים וחמישה מהרבנים הפרוגרסיבים בגרמניה בבראונשווייג. המחנה המוביל הונהג על ידי גייגר. פרנקל לא הופיע לכינוס, שמארגניו קידמו כמענה דחוף לצורכי השעה. כשהוועידה הייתה בשלבי הכנה, היה מוכן להשתתף במפגש להחלפת דעות, אך לא בקבלת הכרעות גלויות. עם פרסום הפרוטוקולים מבראונשווייג, שעוררו זעזוע גדול בכל היבשת, מתח פרנקל ביקורת על המתכנסים. הוא האשים אותם בעיוות כמה מהמקורות עליהם התבססו, בחוסר רגישות למה שהמוני העם תפשו כקדוש ויקר, בהעלאת דרישות העידן מעל המורשת ובחשיפת המסורת הדתית לרוח ביקורתית מדי. למרות זאת, הביע נכונות להשתתף בוועידה הבאה בפרנקפורט. בשלבי ההתארגנות כתב שי"ר לידידיו רפאל קירכהיים ויצחק מיזס וביקש להבהיר לו כי "פשרה עם גייגר ודומיו היא בלתי אפשרית... והוא רק יבייש את עצמו ויפגע בכבודו בקרב החוגים המסורתיים." פרנקל הופיע בפרנקפורט ביום הפתיחה, 15 ביולי 1845. בתחילה תבע מיושב-הראש לאופולד שטיין להכריז שהאסיפה תומכת בעקרונות ה"פוזיטיבים-היסטוריים", דבר שהלה הסכים לו מיד. את העילה לפרישה מצא למחרת, בעת אימוץ החלטה פשרנית לגבי מעמדה של העברית בתפילה. רוב המתוועדים היו בעלי יחס חיובי כלפי השפה אך הסכימו לכך שייתכן ורצוי להחדיר קטעים רבים יותר בגרמנית עבור דור שלא הבין עוד את המילים. לתדהמת הנוכחים, מחה פרנקל בעוז על נוסח ההחלטה לפיו "יש טעמים סובייקטיביים, אך לא אובייקטיביים, לשימור העברית כשפת התפילה הבלעדית." את סירובו לקביעה טריוויאלית לחלוטין מבחינה הלכתית – כמה מהיושבים מיהרו לצטט את המקומות שמתירים תפילה בכל לשון המובנת לאדם – נימק בטיעונים רגשיים על כך שהשפה מהווה קשר בין המתפלל ליתר היהודים ולעברו. הוא עזב את הוועידה למחרת ופרסם בהרחבה רבה את נאום הפרישה שלו. תשבחות זרמו מגורמים שמרניים בכל רחבי אירופה; ועידת פרנקפורט הפכה, כתב מאיר, לקו השבר בין "הרפורמה המתונה מאוד של פרנקל למחויבות העמוקה יותר של המתכנסים... מתנגדי האסיפה, שחששו שפרנקל עבר צד, חשו ביטחון מחודש בנאמנותו."

בתגובה להכרזה על ועידה שלישית בברסלאו, נענה להצעת מקורבו, הרב צבי הירש פאסל מפרוסניץ, וקרא ב-6 מאי 1846 לערוך התכנסות-נגד בדרזדן באוקטובר אותה שנה. כארבעים רבנים שקלו להשתתף. הם נמנו על המנעד הרחב ששלל את אסיפות הרפורמים – כמה מהבולטים מביניהם דחו את הזמנת גייגר, שהתאמץ להביא לברסלאו דמויות מתונות, בנימוק ששתי הוועידות הקודמות דחו את סמכות התלמוד והמסורת – אך בכל זאת היה בעל גישה פתוחה למדי. בין המיועדים להשתתף היו שי"ר, לאופולד לעף, אדולף ילינק ומיכאל זקש. פרנקל הכריז כי סוגיה אחת שהיה נכון לבחון הייתה ביטולו האפשרי של יום טוב שני של גלויות, אם כי אמר שהדבר מצריך בחינה עמוקה והסכמה רחבה. ההכנות קרסו אל מול מחאה מימין: "שומר ציון הנאמן" של יעקב אטלינגר התריע מפני "ועידה קוואזי-אורתודוקסית." היינריך גרץ דיווח כי הוא עצמו היה היחיד מבין המיועדים שאכן הופיע בדרדזן. ניסיון לדחות אותה ליולי 1848 נכשל אף הוא בגלל פרוץ אביב העמים.[2]

פרנקל, שנסוג מהפוליטיקה הרבנית, הדגים שוב את השפעתו של סאביני עליו בספרו Der Gerichtliche Beweis Nach Mosaisch-Talmudischem Rechte ("ההוכחה המשפטית בחוק דת משה התלמודית") מ-1846. כמו שעשה כבר בחיבור אודות תרגום השבעים, יצא להוכיח כי יסודות שונים בהלכה מקורם עוד בתקופה החשמונאית, כך שזו הייתה בנמצא מימי קדם והתפתחה אורגנית מתוך ההווייה העממית. הוא התנגד לטיעונים כי מרבית ההלכות נשאבו על דרך הדרש בידי אליטה רבנית צרה במהלכים חדים ופתאומיים.[3] ב-1851 החל לפרסם את "הירחון להיסטוריה ומדעי היהדות", שהיה הבמה המרכזית והכמעט יחידה לגישתו הדתית. הוא תמך במחקר מרוסן ובביקורתיות מתונה: גלעינה של היהדות הכיל לשיטתו אמונה בלתי-מותנית בהתגלות המקורית בסיני ובתקפות החוקים שנמסרו שם. בירחון כתבו רבים שהזדהו עם תפישותיו, דוגמת ההיסטוריון היינריך גרץ, שי"ר ואחרים, אך הוא סירב לתת לגייגר ולבני חוגו לפרסם מאמרים.

ברסלאו

המוניטין שיצא לו הביאו לכך שב-1854 נבחר למנהל ופרופסור לתלמוד בבית המדרש לרבנים בברסלאו, שנועד להיות מוסד ההכשרה האקדמי והמודרני הראשון בתחום בגרמניה והיה היחיד מסוגו בארץ עד שנות ה-70. המנהל החדש, שעזב לשם כך את דרזדן, הנהיג במקום תוכנית לימודים שמרנית שהתמקדה בבקיאות רבה בספרות ההלכתית וביישומיה בפועל. כמו כן, אסר על ביקורת המקרא: את יחסו אליה מיצה ב-1857, עם פרסום 'המקרא ותרגומיו' לגייגר, אותו כינה "כתב חרפה" (Schandbuch). בברסלאו הוכשרו למעלה מ-120 בוגרים שבאמצעותם הופצה תפישתו בכל היבשת. המוסד התקבל באהדה בקרב מרבית החוגים בחברה היהודית-גרמנית, אך לא בקרב קובעי ההשקפה הדתיים: גייגר התמרמר על "אווירת ימי הביניים" בסמינר, ושמשון רפאל הירש האורתודוקסי תבע במכתב פתוח להבהיר בדיוק מהי הפילוסופיה הדתית של פרנקל. חשדותיו של הירש הוסיפו לגאות בשנים הבאות; כמתנגד נחרץ לכל סוג של מחקר ביקורתי במקורות הוא הוטרד מהעיסוק הנרחב מכך בברסלאו.

הקרע הסופי בין פרנקל לאורתודוקסיה התחולל עם פרסום ספרו 'דרכי המשנה, התוספתא, מכילתא, ספרא וספרי' ב-1859, המחקר המקיף הראשון אודות המשנה שבחן אותה בכלים מדעיים. גישתו של פרנקל לשאלת עריכתה הייתה שמרנית מאוד ביחס למה שהתקבל בעתיד, והוא ראה את סידור המסכתות כמאורגן ומרוכז בידי רבי יהודה הנשיא ואת התפתחותה כמכילה מידה שולית ביותר של חדשנות.[4] אך לא זו עוררה סערה: בחיבור הציג את התנאים בהערכה רבה כמפרשים ומחוקקים יצירתיים, מבלי להתייחס בשום מקום למקור התורה שבעל פה. על המושג הלכה למשה מסיני כתב – בהרחבה של דברי הרא"ש במקוואות סימן א' ומקורות מסורתיים אחרים, שהציגו חלק מאותן הלכות כחידושים מאוחרים שהשם הוחל עליהן בדיעבד – כי כל המסווגות ככאלו הן למעשה מנהגים עתיקים מאוד שהתקבלו כמחייבים: "והיאך שייך לומר על פירוש בפלוגתא דב"ש וב"ה שהוא הל"מ, אם לא כדברי הרא"ש שהוא דבר ברור כאילו נאמר למשה מסיני".

הירש ועזריאל הילדסהיימר האשימו אותו בכפירה גמורה. הרש"ר פרסם בכתב-העת שלו "ישורון" סדרת מאמרים מאת הרב ההונגרי גוטליב פישר נגד הספר, שתקפו אותו כנוגד את האמונה בתורה מן השמים. הוא ניצל את העניין כדי לתבוע מפרַנקל להבהיר אחת ולתמיד אם הוא מאמין באלוהיותה של כולה, הן בכתב והן בעל פה, אם לאו. הרמן כהן הצעיר, שהיה אז תלמיד בברסלאו, שלח מכתב לרש"ר בו תיאר את שמירת המצוות הקפדנית של פרַנקל. בתשובה, הדגיש הלה כי כל אלו חסרי חשיבות אם אין בצדם אמונה נכונה. אחרים הצטרפו לתבוע את אותו הסבר, כמו הרבנים צבי בנימין אויערבך בספרו "הצופה על דרכי המשנה" ושמואל פרנד ב"פתשגן האיגרת". שי"ר בפראג יצא להגנת ידידו משכבר הימים באביב 1861 בחיבור "דברי שלום ואמת". הוא כתב כי אין ספק שרז"פ יענה על שאלותיו של הירש לשביעות רצונו ויצהיר על אמונה באלוהיות התושב"ע. שלמה זאב קליין פנה אף הוא בבקשה דחופה להבהרה בחיבורו "האמת והשלום אהבו". פרנקל פרסם אז הבהרה סתומה למדי, בה כתב כי בכרך השני של "דרכי המשנה" יתברר כל הנושא; הוא הצהיר כי ספרו אינו עוסק בתאולוגיה אלא במחקר מדעי. עתה התקומם נגדו אף שי"ר, שקונן על כך ש"אין זה ערקלערונג (=הבהרה), כי אם מאפליה." הירש והילדסהיימר הצליחו להוקיע את פרנקל בעיני מרבית רבני הדור. בשנים הבאות הוסיפו לערוך נגדו מסע ציבורי רחב-היקף כדי להדגיש את הבדלי ההשקפה ביניהם: האחרון הקפיד לסתור את הדעה, שהועלתה לעיתים בדעת הקהל, כי למעשה אין פער משמעותי בין הנאו-אורתודוקסיה והאסכולה ההיסטורית ולעמוד על העקרונות האמוניים המפרידים בינן. שני ראשי האורתודוקסיה הגרמנית הרבו לתקוף את ההיסטוריון היינריך גרץ, שהיה קרוב לפרנקל, וסירבו להמליץ על בוגרי ברסלאו לכהן ברבנות אם לא הסכימו להכחיש בפומבי את דעותיו של מורם.

בשנות פעילותו במכון, כמקודם, התבלט רז"פ כחוקר ראשון במעלה של מדעי היהדות. הוא פרסם מאות מאמרים ומספר רב של ספרים אודות הנושא. ב-1869 דחה את הצעת הקהילה בפראג לכהן כרבם מסיבות של זקנה. ב-1870 הוציא את יצירה מרכזית נוספת, "מבוא הירושלמי", בו בחן בפירוט את לתלמוד הירושלמי שזכה עד אז לתשומת לב מעטה. הוא הניח שם את היסודות למחקר העתידי בתחום, בכך שהבחין בין הפשטות והישירות של הירושלמי לסגנון הבבלי ובכך שראה בשניהם השתקפות של התרבויות המקומיות וכך מקור לגזור ממנו את ההבדלים בין בבל לארץ-ישראל. לרגל יום הולדתו השבעים העניק לו הקיסר פרנץ יוזף את התואר "יועץ חצר" (Hofrat). בערוב ימיו עמד על סף הוצאת החלק השני של "מבוא הירושלמי", והשלים כמעט את כולו. לפי זכרונותיו של דוד קאופמן, הוא השלים את המבוא כמעט עד המשפט האחרון ביום שישי, ה-12 בפברואר 1875. הוא מת בשבת למחרת, בשתיים אחר הצהריים, ונקבר בברסלאו.

פרנקל לא הצליח למסד את השקפת הביניים שלו. אף כי הירחון להיסטוריה ובית המדרש היו במות מרכזיות ורבות-השפעה, תומכיו לא התארגנו כמו שני המחנות באגפיהם. ב-1868 ייסדו בוגרי המכון אגודה, אך היא התכנסה רק פעם אחת. יוצא ברסלאו הרב אלכסנדר קוהוט הביא את הגישה שרווחה שם לארצות הברית ב-1885 והיה הדמות החינוכית המרכזית בבית המדרש לרבנים באמריקה, שקם בהשראת קודמו בגרמניה והיה בהדרגה למוקדה של היהדות הקונסרבטיבית. זו הכריזה על אימוץ מורשתו של פרנקל בעשור שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשהתנתקה סופית מקשריה עם האורתודוקסים והתמצבה כתנועה בעלת מדיניות עצמאית. כמה חיבורים היסטוריים והשקפתיים מרכזיים של הקונסרבטיבים, כמו "מסורת ושינוי" מאת הרב מרדכי וקסמן, הציגו רצף עם האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, באמצעות קוהוט וגורמים מקשרים אחרים.

עבודותיו של פרַנקל על התלמוד זכו להשפעה אדירה באקדמיה. אף כי חוקרים אורתודוקסיים מרבים להסתמך עליהם, הם עושים זאת לרוב תוך התעלמות מהמחבר או התייחסות אליו כ"חכם אחד" או אפילו "ז"פ" (כבמהדורת שטיינזלץ של מסכת פאה), בלי מתן הסבר.[5]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ספריו:

על אודותיו:

  • Die Eidesleistung der Juden in theologischer und historischer Beziehung (Dresden 1840, 2. verbess. Auflage 1847). online Ausgabe 1840, online 2. Ausgabe 1847
  • Der gerichtliche Beweis nach mosaisch-talmudischem Rechte. Ein Beitrag zur Kenntniss des mosaisch-talmudischen Criminal- und Civilrechts. Nebst einer Untersuchung über die Preussische Gesetzgebung hinsichtlich des Zeugnisses der Juden. (Berlin 1846). (online)
  • Vorstudien zur Septuaginta (Leipzig 1841). (online)
  • Über den Einfluss der palästinischen Exegese auf die alexandrinische Hermeneutik (Leipzig 1851). (online)
  • Ahawat Zion: Talmud Jeruschalmi (Teil I Wien 1874, Teil II Breslau 1875)
  • Dr. Bernhard Beer. Ein Lebens- und Zeitbild (Biographie des Vorstehers der jüdischen Gemeinde Dresden, in der Frankel die Kämpfe der sächsischen Juden um eine Verbesserung und Sicherung ihrer rechtlichen Stellung schildert, Breslau 1863). (online)
  • Seminarprogramme am Breslauer jüdisch-theologischen Seminar:
    • Über palästinensische und alexandrinische Schriftforschung (Programm zur Eröffnung des Seminars am 10. August 1854). (online)
    • Grundlinien des mosaisch-talmudischen Eherechts (1859). (online)
    • Entwurf einer Geschichte der Literatur der nachtalmudischen Responsen (1865). (online)
    • Zu dem Targum der Propheten (1872)Vollständiges Werkverzeichnis:
    • Zeitschrift für die religiösen Interessen des Judentums. (online)
    • Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums. (online)

הערות שוליים

  1. ^ ברמר, "שנותיו הראשונות של הסמינר" (לקריאה נוספת), עמ' 39.
  2. ^ Michael Miller, Rabbis and Revolution: The Jews of Moravia in the Age of Emancipation, Stanford University Press, 2010. עמ' 156-158.
  3. ^ Jay M. Harris, How Do We Know This? : Midrash and the Fragmentation of Modern Judaism, State University of New York Press, 2012. עמ' 190-197.
  4. ^ Alan Jeffery Avery-Peck, Jacob Neusner, The Mishnah in Contemporary Perspective, BRILL, 2006. עמ' 156.
  5. ^ Marc Shapiro, Saul Lieberman and the Orthodox, University of Scranton Press, 2006. עמ' 4 והערו"ש.
בית המדרש לרבנים בברסלאו

בית המדרש לרבנים בברסלאו, או הסמינר התאולוגי היהודי – מכון פרֶנקֶל (במקור: בית מדרש הרבנים ברסלוי, בגרמנית: Jüdisch-Theologisches Seminar Fraenckel'sche Stiftung), היה בית מדרש גבוה להכשרת רבנים ומורים ולעיסוק בחכמת ישראל, שפעל בעיר ברסלאו, קודם בממלכת פרוסיה ולאחר מכן ברייך הגרמני המאוחד, בין 1854 ל–1938. המוסד היה מוקדה של האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, שהיהדות הקונסרבטיבית רואה עצמה כממשיכתה.

החלוץ (כתב עת)

החלוץ היה כתב עת עברי בעריכת יהושע השל שור (יה"ש), שיצא לאור בהפסקות בשנים 1852–1889.

בכתב העת הופיעו מאמרים פובליציסטיים ומחקריים בתחום חכמת ישראל, שמגמתם ביקורת חריפה על התלמוד, ההלכה והרבנים. כותרת המשנה של כתב העת הייתה "החלוץ העובר לפני עם ישראל למלחמת הדת והתושיה", ובשער בגרמנית הופיעה הכותרת "Wissenschaftliche Abhandlungen über Jüdische Geschichte, Literatur, und Alterthumskunde" ("מאסף מדעי על היסטוריה, ספרות וידיעת העבר של היהדות").

היוזמה להוצאת כתב העת הייתה של שור ושל ידידו הסאטיריקן יצחק ארטר. ארטר כתב את "תולדות החלוץ", מאמר פרוגרמטי שהסביר את הצורך בכתב העת, אך נפטר מספר חודשים לפני שיצא לאור הגיליון הראשון, ושור לקח על עצמו את השלמת המאמר ואת עריכת כתב העת.

בכרכים הראשונים השתתפו כמה מידידיו של שור ומשותפיו להשקפת עולמו, ובהם אברהם קרוכמל, יצחק שמואל רג'יו ומשה שטיינשניידר, אך בכרכים האחרונים כתב שור לבדו את כל התוכן.

"החלוץ" היה הקיצוני שבכותבי הביקורת נגד האורתודוקסיה, נגד רבנים בני הזמן ואף נגד משכילים מתונים (כגון שי"ר, זכריה פרנקל ור' צבי הירש חיות). רבים מן המשכילים הסתייגו ממנו ואף נכתבו כמה חיבורי ביקורת חריפים נגדו, שעליהם השיב שור בחריפות לא פחותה. ואולם "החלוץ" השפיע על הדור הבא של הפועלים לתיקונים בדת במזרח אירופה, ובראשם יהודה ליב גורדון ומשה ליב ליליינבלום.

כתב העת יצא לאור כשנתון, אך בהפסקות רבות:

כרכים א-ג הופיעו בלבוב, 1852–1856

ד-ו, ברסלאו, 1859–1861

ז-ח, פרנקפורט, 1865–1869

ט-יא, פראג, 1873–1880

יב-יג, וינה, 1887–1889מהדורת צילום של "החלוץ" עם מפתחות יצאה לאור ב-1972 בירושלים. בשם "החלוץ" נקראו גם כמה כתבי עת של תנועת "החלוץ".

ורוצלב

ורוצלב (בפולנית: Wrocław, להאזנה (מידע • עזרה); גרמנית: Breslau, להאזנה (מידע • עזרה); בצ'כית: Vratislav; בלטינית: Wratislavia או Vratislavia), היא העיר הרביעית בגודלה בפולין ושוכנת בדרום מערב פולין, על גדות נהר האודר. כמו כן היא בירת פרובינציית שלזיה תחתית. אוכלוסיית העיר, נכון ל-2004, מונה 638,000 נפשות.

העיר מהווה צומת מרכזי בין הים הבלטי, הים האדריאטי, מרכז אירופה ומזרחה.

יהדות גרמניה

יהדות גרמניה היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות והמשפיעות באירופה. קהילת יהודים זו התגוררה ומתגוררת באזורים הגאוגרפיים שזוהו עם גרמניה. בעבר נקראה גם יהדות אשכנז. שורשיה בהגירת יהודים מעטים באלף הראשון לספירה וסופה בחיסול כמעט מוחלט בתקופת השואה. כיום קיימת קהילה של יהודים וישראלים שחזרו לגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה ופתיחת השערים של ברית המועצות.

קהילה זו תרמה לחיי הדת, התרבות, האמנות, הרוח והמדע של העולם המערבי בכלל והיהדות בפרט. בשנות השלושים של המאה העשרים היו יהודי גרמניה (אשר כונו "יקים") מרכיב עיקרי בעלייה החמישית לארץ ישראל ותרמו לפריחת המעמד הבורגני בארץ ולהתפתחות התעשייה והמסחר. יהדות גרמניה של היום ידועה בתמיכתה הגדולה בציונות.

נכון ל-2015, יש בגרמניה כ-200 אלף יהודים, המהווים כ-0.2% מאוכלוסיית גרמניה.

יהדות קונסרבטיבית

יהדות קונסרבטיבית (ידועה גם כיהדות מסורתית, יהדות פוזיטיבית-היסטורית; אנגלית: Conservative Judaism, Masorti Judaism, גרמנית: Positiv-historisches Judentum) היא אחד משלושה זרמים גדולים הקיימים ביהדות המודרנית, הדוגל בכך שסמכותה של המסורת נובעת ראשית כל מקבלתה על ידי העם והקהילה לאורך הדורות, ופחות ממקורה בהתגלות אלוהית מסוג כלשהו. לפיכך, הקונסרבטיבים רואים את ההלכה כמחייבת ובו זמנית גם כנתונה להשפעה היסטורית מתמדת, וסבורים כי פסיקתה צריכה לשקף הן גישה מדעית-ביקורתית למקורות והן את אורחות חייו של כלל הציבור. כמו כן, התנועה מתרחקת מקביעות תאולוגיות חד-משמעיות ומקיימת פלורליזם נרחב בשאלות האמונה. עמדותיה אלו מבדילות אותה משני הזרמים העיקריים האחרים, האורתודוקסים והרפורמים.

היהדות הקונסרבטיבית רואה עצמה כממשיכתה של האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית שפעלה במרכז אירופה של המאה ה-19, אם כי נעשתה זרם ממוסד ועצמאי לגמרי רק בארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השנייה. הארגון הבינלאומי המרכז את מרבית הגופים הקהילתיים השונים נקרא "מסורתי עולמי", והארגון-החבר הגדול ביותר, בפער ניכר, הוא "בתי-הכנסת המאוחדים של היהדות הקונסרבטיבית" בצפון אמריקה. הנהגתו הרוחנית של "מסורתי עולמי" מצויה בידי כנסת הרבנים של התנועה. הקונסרבטיבים מעריכים כי הם מייצגים למעלה ממיליון יהודים בוגרים: הן כ-600,000 רשומים בקהילות והן עוד כמה מאות אלפים המזדהים עם התנועה הצהרתית אך אינם חברי קהילה.

ישראל לוי

הרב ד"ר ישראל לוי (ר"י לוי; Israel Lewy;‏ 7 בינואר 1841, אִינוֹבְרוֹצְלַב, פרובינציית פּוֹזֶן, ממלכת פרוסיה – 8 בספטמבר 1917, ברסלאו, גרמניה) היה חוקר תלמוד יהודי-גרמני, פרופסור לתלמוד בבית המדרש לרבנים בברסלאו. נחשב למייסד השיטה הפילולוגית הטהורה בחקר התלמוד, לאבי הפילולוגיה התלמודית ואף למייסד מחקר התלמוד המודרני. נודע כחוקר מעמיק, קפדן וזהיר, מהראשונים ששילבו טכניקות מודרניות וביקורתיות בחקר התלמוד וחוקר התלמוד הראשון שהשתמש במחקריו באופן שיטתי בכתבי יד.

תלמידו הגדול של זכריה פרנקל.

התמקד בחקר משנת אבא שאול, מכילתא דרשב"י, ספרי זוטא וירושלמי נזיקין.

כרם חמד

"כֶּרֶם חֶמֶד" היה כתב עת עברי של תנועת ההשכלה ואנשי חכמת ישראל, שיצא לאור בשנים תקצ"ג–תרט"ז (1833–1857).

כתב העת נוסד ב-1833 על ידי שמואל ליב גולדנברג, ונועד להיות המשכו של השנתון "ביכורי העתים", שחדל לצאת ב-1832. כוונתו של גולדנברג הייתה להוציא כתב עת יותר "מדעי", במובן של מדעי היהדות. שני הכרכים הראשונים יצאו בשנים תקצ"ג (1833) ותקצ"ו (1836) בווינה, וחמשת הכרכים ג'-ז' יצאו בשנים תקצ"ח-תר"ג (1838–1843) בפראג. בין המשתתפים בכרכים אלו היו שלמה יהודה רפפורט (שי"ר) (שהייתה לו השפעה רבה על גולדנברג, ובמידה מסוימת יכול להיחשב כעורך-בפועל של כתב העת), שד"ל, רנ"ק, אברהם גייגר ואחרים, שפרסמו בו את יצירותיהם החלוציות בתחום חכמת ישראל. לצד זה פורסמו בו יצירות ספרותיות של יצחק ארטר, מאיר הלוי לטריס ואחרים, ומאמרים פובליציסטיים-מדעיים של שמשון בלוך, יהודה ליב מיזס, יעקב שמואל ביק ואחרים. המאמרים ב"כרם חמד" פורסמו בצורה ספרותית של מכתבים, אולי בשל החשש מצנזורה או מטעמים ספרותיים.

לאחר הפסקה של אחת-עשרה שנים, שבמהלכן גם נפטר גולדנברג (1846), יצאו שני כרכים נוספים של "כרם חמד" בברלין על ידי שניאור זק"ש – כרך ח' בתרי"ד (1854) וכרך ט' בתרט"ז (1856). בכרכים אלה הופיעו מאמרים של זק"ש עצמו וכן של זכריה פרנקל, יהושע השל שור, אהרון ילינק, יצחק אייזיק בן-יעקב, אד"ם הכהן, משה שטיינשניידר, יצחק מרדכי יוסט, אליעזר צווייפל ואחרים. אחרי שני כרכים אלה פסק "כרם חמד" להופיע.

"כרם חמד" היה הבמה המרכזית של מדעי היהדות ותנועת חכמת ישראל בראשיתה. בעקבותיו יצאו לאור בהמשך המאה ה-19 כתבי עת נוספים שעסקו בחכמת ישראל, ובהם "אוצר נחמד" בעריכת יצחק בלומנפלד (1855–1863), "בית המדרש" בעריכת אייזיק הירש וייס (1865–1867) ו"ישורון" בעריכת יוסף יצחק קובאק (1856–1878).

כתב יד ארפורט

כתב יד אֶרְפוּרְט (בכתיב ארכאי: ערפורט) הוא כתב היד הקדום ביותר הקיים כיום של נוסח התוספתא, והוא מתוארך למאה ה-12 לספירה. מלבדו קיימים מספר קטעי תוספתא שנתגלו בגניזה הקהירית שהם אמנם קדומים יותר אולם הם מכילים רק קטעים מועטים מנוסח התוספתא, ועוד שני עדי נוסח עיקריים אחרים, הלא הם כתב יד וינה בן המאה ה-14 לספירה, ונוסח דפוס וונציה משנת 1520–1521 שהסתמך על כתב יד שאינו קיים תחת ידינו כיום.

מאיר מוריץ בק

הרב ד"ר מאיר מוריץ בֶּק (רומנית: Meyr Moritz Beck‏; 25 בדצמבר 1845 – 27 בפברואר 1923) היה רב ודרשן קהילת בית הכנסת כורל של בוקרשט המתפללת לפי מנהג אשכנז המערבי במרחב הרומני יותר מ-40 שנים, ממנהיגי יהדות רומניה בימיו. מהלוחמים נגד שבועת היהודים ברומניה ומהמתנגדים לעליית יהודי רומניה לארץ ישראל.מאיר בק נולד בעיר פאפא בהונגריה, במשפחת יהודים עניים מאוד. אמו נפטרה מחולירע כשהיה בן עשר. בסיום בית הספר היסודי המקומי למד שלוש שנים בגימנסיה קתולית בנדיקטינית, והמשיך את לימודיו במכללה פרוטסטנטית בפשט, שם הצטיין וקיבל מלגה. משנת 1865 למד בבית המדרש לרבנים בברסלאו. בסמינר, שכלל גם לימודים אוניברסיטאיים, ושהיה למוקד הזרם הקונסרבטיבי ביהדות, זכה בק להדרכתם ותמיכתם של הרב זכריה פרנקל וצבי גרץ. בסיום לימודיו חי תקופה מסוימת בצ'רנוביץ וביאשי והתפרנס ממתן שיעורי עזר. לאחר תקופה קצרה באחוזתו של חוכר קרקעות יהודי גדול בשם מאירהופר, עבר לבוקרשט ב-1872, כשהעדה היהודית הפולנית הייתה בשלבי התפוררות, שם התוודע לקבוצת אינטלקטואלים יהודים ובהם אדולף שטרן.

ב-1873 מונה לרב ודרשן בבית הכנסת כורל של בוקרשט ומנהל בית הספר לבנים "יעקב וקרולינה לבל", שייסדו יעקב לבל ורעיתו. הנהיג בבית הכנסת כורל של בוקרשט טקס קונפירמציה לבנות שכינה "מצוות הקהל". הטקס נערך לראשונה בחג שמחת תורה, בשנת 1874.‏ ביוזמתו של בק הוקמה חברה להוצאה לאור של ספרי לימוד יהודיים, והוא היה מראשוני מחברי הספרים, לצדם של משה גסטר, דוויצ'ון באלי ול' קאסאבאן. בק ערך את כתב העת Revista Israelită והשתתף בכתבי העת Fraternitatea ו-Anuarul pentru izraeliţi. במסגרת פעילותו הפובליציסטית תקף את "שבועת היהודים" וכינה אותה "מורה בארבארו" (=שבועה בארבארית). בק היה מורה רוחני אהוב של הקהילה, וב-1921, כשהקהילה הוקמה באופן רשמי, נבחר לרב ראשי של כבוד והיה חבר במועצת הרבנות.

הרב בק תמך ברפורמה מתונה. התנגד להכנסת עוגב לבית הכנסת קורל בבוקרשט אך לבסוף התפשר בתנאי שהמנגן בעוגב יהיה לא יהודי. הוא הציע לשנות את תפילת כל נדרי, אך הצעתו לא התקבלה. הרב דר' בק ניסה לקדם הקמת סמינר רבני ברומניה ופעל לשם כך במגעיו עם השלטונות הרומניים. הוא היה מסוכסך עם הרב האורתודוקסי חיים שמואל שור וניסה לערב בסכסוך את השלטונות. בעקבות סכסוכו עם החוגים האורתודוקסים נמתחה עליו ביקורת חריפה ומתמשכת בעיתונות היהודית,.

הרב בק היה נשוי לעמליה. נולדו להם 4 בנים (אברהם, פריץ, איזידור ווילהלם) ו-5 בנות (יוליה קאנר, חנה ניני בק, מיצי שטיינברג, שולמית שפודהיים, שרלוטה מרכוס).

הרב ד"ר אברהם בק, בנו של מוריץ בק, היה ממשיך דרכו, קיבל תואר דוקטור בתאולוגיה ובפילוסופיה מאוניברסיטת וינה והיה רב מודרני, רפורמיסט. בניו של ד"ר אברהם בק, פריץ ותאו, עלו לישראל בשנת 1970 יחד עם משפחותיהם.

משנה

הַמִּשְׁנָה היא הקובץ הראשון בתורה שבעל פה, ומכילה הלכות שנאמרו בידי התנאים. ישנן דעות שונות מתי החל ניסוח המשנה, אך מוסכם כי עריכתה וניסוחה הסופיים נעשו בסוף תקופת התנאים, בתחילת המאה השלישית לספירה, על ידי רבי יהודה הנשיא וחכמי דורו.

נאו-אורתודוקסיה (יהדות)

נאו-אורתודוקסיה, או תורה עם דרך ארץ, היא זרם אידאולוגי ביהדות האורתודוקסית שהתפתח בתחילת המאה ה-19 בעיקר בקרב יהדות גרמניה, אך גם בכמה ממדינות מערב אירופה ובחלקים של הונגריה. בין מייסדי הזרם ניתן למנות את רש"ר הירש ורבי עזריאל הילדסהיימר.

תהליכי המודרניזציה במרכז ומערב אירופה במאות ה-18 וה-19, ובעיקר מתן אמנציפציה ליהודים, הציבו בפניהם מציאות חדשה עמה היו צריכים להתמודד. התהפוכה החברתית הובילה לשינוי עמוק בציבור היהודי, שעזב ברובו את אורח החיים המסורתי ואימץ את התרבות הסובבת. הצורך למענה דתי לכך הוליד מחד את היהדות הרפורמית ומאידך את היהדות האורתודוקסית, ששאפה לשמר את הקיים.

התגובה האורתודוקסית למצב החדש הייתה מגוונת וחוקרים מחלקים אותה לרוב לשלוש: האולטרה-אורתודוקסיה שיצאה מבית מדרשו של החת"ם סופר ובעיקר תלמידיו הקיצוניים בהונגריה רבתי וסביבותיה; התגובה האורתודוקסית המאוחרת והמתונה שרווחה ביהדות מזרח אירופה; והנאו-אורתודוקסיה.

את האחרונה גילם רש"ר הירש, הוגה הראשי, בכמה ססמאות שטבע: תורה עם דרך ארץ ו-Mensch-Jisroel ("אדם-ישראל"), משמע אין סתירה בין חיים על פי התורה וההלכה לבין מודרניות, השכלה ועבודה פרודוקטיבית. הרב הירש טען כי בניגוד לרפורמים, המבקשים לשנות את היהדות בהתאם לרוח המודרנית, הרי שלדעתו מראש אין סתירה בין החיים המודרניים לתורה וניתן לשלבם יחד. בכך עומדת גישתו גם מול גישת החת"ם סופר השוללת את הקידמה – "חדש אסור מן התורה".

מבחינה ההשקפה לגבי חינוך, הנאו-אורתודוקסיה הייתה נטועה בתוכנית של תנועת ההשכלה המוקדמת על שילוב של לימודי חול עם לימודי קודש, וראשי "תורה עם דרך ארץ" ייחסו כבוד רב לנפתלי הירץ וייזל ולמשה מנדלסון. כותבים מאוחרים מטעם האסכולה אף התקשו להסביר את ההתנגדות הרבנית החריפה לבתי-הספר המתוקנים הראשונים שהחליפו את תלמודי התורה.רש"ר הירש אימץ שינויים אסתטיים שונים, מהסוג שהונהג עוד על ידי רבו חכם יצחק ברנייס ודומים לו בהתאמת ארחות בית-הכנסת לתרבות הסביבה. אף כי אלה היו מקובלים מזה זמן רב כמעט בכל גרמניה, הם הובילו להתנגשויות בינו לגורמים שמרניים כשכיהן במורביה המסורתית יותר. בין היתר, לבושו הרבני היה מודרני ומעוצב בדומה ללבושם של הרפורמים. נשא את דרשותיו בגרמנית ולא בניב היהודי וליווה את התפילות בשירת מקהלת גברים. את החופה המשמשת בחתונות העמיד בתוך מבנה בית-הכנסת ולא מחוצה לו. השינוי הרדיקלי ביותר שערך, וממנו חזר במהירות, היה השמטת תפילת כל נדרי, שנתפשה על ידי הנוצרים כהיתר להפרת שבועות ועילה לשבועת היהודים, ביום הכיפורים של 1840.אחד ההבדלים המשמעותיים שבין הנאו-אורתודוקסיה לבין התגובות האורתודוקסיות האחרות נגעה לשאלת המטרה הבסיסית. בעוד האורתודוקסיה ביקשה שיניחו לה לנפשה, הנאו-אורתודוקסיה ביקשה בדיעבד, ובהמשך לכתחילה, לנצל את המודרניות עבור קידום החיים היהודיים והדת היהודית. עבור הירש, לתרבות אירופה לא היה ערך מכשירי אלא ערך של מהות. הנאו-אורתודוקסיה שמה משקל רב במחשבה ובפרקטיקה שהיה בהם משום עמדה חיובית כלפי המודרנה, ושמה דגש על טקסים, נימוסים ואסתטיקה של בית הכנסת.

מרדכי ברויאר מציין כי הנאו-אורתודוקסים "דקדקו לרוב עד מאוד בקיום דינים בתחום הריטואלי, כגון דיני הכשרות והצומות. החמרה זו בלטה על רקע ההקלות שנהגו בתחומים אחרים, שההלכה מחמירה בהם, כגון בעניין הפרדת המינים". ברויאר מטעים כי בכך השתקפה המגמה "לאזן ויתורים לדרישות העידן החדש בספירה החברתית על ידי הדגשת יתר של מנהגים בספירה הריטואלית". הדבקות המחמירה במסורת הייתה דווקא תוצאה של אופיו המודרני של הזרם הנאו-אורתודוקסי, ולא תוצר של שמרנותו ורצונו ביציבות. בניגוד לאורתודוקסיה ההונגרית שביצרה את המנהג הרווח, הדגישו הגרמנים את ההבדל בינו להלכה המפורשת.

בהמשך לכך, הייתה הנאו-אורתודוקסיה נוקשה מאוד בתחום עיקרי האמונה; ויכוחיו הגדולים של הירש נסובו לא על שאלות הלכתיות, אלא על סוגיית האמונה המוחלטת בתורה מן השמים והמחקר מדעי בכתבי הקודש, לו התנגד בכל תוקף. הוא הוקיע כל מי שראה כסוטה מאמות מידותיו, בעיקר בריב הגדול שניהל עם הרב זכריה פרנקל. המודרניות המובהקת שלו התבטאה גם בשלילת כל תפישה לא-דתית של היהדות: הוא כתב כי לא ניתן לתרגם "עם ישראל" ל-Volk ("עם") בגרמנית, ושהכמיהה לגאולה היא לא לחידוש הקיום כאומה אלא להשבת שלטון התורה. כך התנגד גם לניסיונות לכפות התנהלות דתית מסורתית במסגרת הקהילות המאוחדות, אלא הטיף לפרישה ולהקמה של קהילות סגורות של אורתודוקסים. את האחרים ראה כבני דת אחרת.

הסינתזה שהירש הוביל בין גרמניות לאדיקות דתית החלה להתערער עוד בטרם מלחמת העולם הראשונה, ובמיוחד אחריה. דור חדש של צעירים הוקסם ממה שתפשו כאותנטיות של יהדות מזרח אירופה המופלית שטרם עברה תירבות משמעותי. האורתודוקסים הגרמנים והגורמים המסורתיים במזרח התקשרו במסגרת אגודת ישראל החדשה. התגברות האנטישמיות חיזקה מגמה זו. יצחק ברויאר ודומיו העלו סוגיות שלא עלו על דעתם של הוריהם וסביהם: ביקורת על האמנציפציה, משיחיות, דחיית הפטריוטיות הגרמנית והאפשרות לקיומה של לאומיות יהודית, גם אם מסוג דתי לחלוטין.עליית הנאצים לשלטון חידדה נטיות אלה. ב-1934 פרסם שמעון שוואב ספר בשם "Heimkehr ins Judentum" (שיבה ליהדות), בו פירש את האימוץ הנלהב של תרבות כללית ולימודי חול כצורך שעה שנכפה על הרש"ר בשל המצב בימיו, וקבע שהאתוס הלמדני הוא הדרך. לאחר המלחמה, נטמעו חלק מהנאו-אורתודוקסים בציונות הדתית בישראל ובאורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית. אחרים, כשוואב עצמו, הצטרפו למזרח-אירופאים וכמה מהם הפכו לאידאולוגים חרדים ליטאים.

נחמן קרוכמל

ר' נחמן קְרוֹכְמַל (רנ"ק; נכתב גם קרוכמאל; ז' באדר ה'תקמ"ה, 17 בפברואר 1785 – א' באב ה'ת"ר, 31 ביולי 1840), היה הוגה דעות והיסטוריון יהודי, מהבולטים שבאנשי תנועת ההשכלה בגליציה וממייסדי תנועת חכמת ישראל; נאמר עליו שהיה "פילוסוף היהדות השיטתי המסכם והמשפיע ביותר של ההשכלה". סביב רנ"ק התקבץ חוג תלמידים שממנו יצאו סופרים וחוקרים חשובים בגליציה ובמזרח אירופה במהלך המאה ה-19. בספרו היחיד, "מורה נבוכי הזמן", שבו מוצגת תפיסתו הפילוסופית על ההיסטוריה של עם ישראל, השפיע על מחקר תולדות עם ישראל, סוגות הספרות היהודית, וההגות היהודית בדורות שאחריו.

פירוש המשנה לרמב"ם

הפירוש למשנה של הרמב"ם הוא אחד הפירושים החשובים על המשנה. הפירוש מכיל ביאור קצר לכל משנה ודיון מעמיק בעניינים המרכזיים שבה. בסוף כל עניין הוא פוסק הלכה על-פי מסקנת התלמוד. הפירוש נכתב בשפה הערבית יהודית ותורגם פעמים רבות לעברית. מרבית כתב היד המקורי שרד עד ימינו.

ההקדמות השונות לחלקי הפירוש (ובפרט ההקדמה לפירוש כולו, ההקדמה למסכת אבות וההקדמה לפרק חלק שבמסכת סנהדרין) מהוות טקסטים חשובים בהגותו של הרמב"ם ובמחשבת ישראל.

פרשנות התלמוד הבבלי

פרשנות התלמוד הבבלי מתקיימת החל מתקופת התלמוד עצמו, וחיבורים של פרשנות הולכים ונכתבים גם בימינו. החיבורים החשובים נכתבו בעיקר בתקופת הראשונים. החיבורים המפורסמים והנלמדים ביותר הם פירושו של רש"י, שנכתב במאה ה-11, והתוספות, שנכתבו בין המאה ה-12 למאה ה-14. עיון בפירושים אלה, שנדפסו כמעט בכל מהדורות הש"ס, מהווה חלק אינטגרלי מלימוד התלמוד בישיבות גם היום.

צבי גרץ

צבי (היינריך) הירש גְרֶץ (בגרמנית: Heinrich Hirsch Graetz;‏ 31 באוקטובר 1817 – 7 בספטמבר 1891),היה מההיסטוריונים היהודים הבולטים ביותר במאה ה-19 ואיש מחשבת ישראל. נודע במיוחד בזכות חיבורו המונומנטלי "דברי ימי ישראל" והיה מזוהה עם האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, ממנה התפתחה היהדות הקונסרבטיבית.

רבי יאשיה

רבי יֹאשיה (נכתב גם יוֹשיה) היה תנא בדור הרביעי, באמצע המאה ה-2. חברו ובר-הפלוגתא של רבי יונתן, ושניהם למדו אצל רבי ישמעאל. נקרא גם רבי יאשיה רבה או רבי יאשיה הגדול.רבי יאשיה לא הוזכר במשנה כלל, ורק פעם אחת בתוספתא. הוא נזכר פעמים רבות במדרשים שיסודם בבית מדרשו של רבי ישמעאל: במכילתא ובספרי על חומש במדבר, וכן בברייתות שבשני התלמודים, ומעט במדרשים שיצאו מבית מדרשו של רבי עקיבא: ספרא וספרי דברים.

רבי יונתן

רבי יונתן היה תנא מהדור הרביעי של התקופה - אמצע המאה ה-2. חברו ובר-הפלוגתא של רבי יאשיה, ושניהם למדו אצל רבי ישמעאל.רבי יונתן היה כהן. רבי יונתן מוזכר במשנה פעם אחת בלבד, ופעם אחת בתוספתא. לעומת זאת הוא מופיע מספר פעמים בספרא, ובספרי על ספר דברים, ובעיקר במדרשי ההלכה כדוגמת הספרי לבמדבר והמכילתא. שמו מופיע תדיר במחלוקות עם רבי יאשיה, וברוב מוחלט של הפעמים הם נחלקים במדרש המקרא, למעט פעם אחת בה הם נחלקים בהלכה, לגבי מכסת האנשים שצריכים להיות בעיר הנידחת.רבי יונתן החליט לעזוב את ארץ ישראל יחד עם כמה מחבריו, ביניהם רבי יהודה בן בתירא ורבי מתיא בן חרש, ככל הנראה בעקבות גזירות אדריאנוס שנגזרו בימים שלאחר מרד בר כוכבא, אך כאשר הגיעו לסולמה של צור התחרטו, ושבו לגור בארץ.

רבי שמעון בן אלעזר

רבי שמעון בן אלעזר היה תנא מהדור הרביעי, מתלמידיו של רבי מאיר. מוזכר במשנה פעמים מעטות, אולם בתוספתא ובברייתות שמובאות בתלמוד נזכר שמו פעמים רבות. במקורות רבים מסר בברייתא גרסה שונה למחלוקות המוזכרות במשנה.

יש אומרים שהיה בנו של רבי אלעזר בן שמוע, ובכך יוצא שהיה נמנה ככהן -כרבי אלעזר בן שמוע אביו. אבל בשום מקום לא הביא רבי שמעון בן אלעזר מימרא כלשהי מרבי אלעזר בן שמוע, הגם שרבי אלעזר בן שמוע האריך ימים והיה רבו של רבי יהודה הנשיא, חברו של רבי שמעון בן אלעזר. ועוד: לפי זה היה ראוי שייקרא "רבי שמעון ברבי אלעזר". לפיכך הדעה המקובלת שלא היה בנו של רבי אלעזר בן שמוע, ויש ששיערו שהיה בנו של רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא.הרמב"ם במנותו את סדר דורות התנאים, הופך את הסדר, ומונה את רבי שמעון בן אלעזר בדורו של רבי עקיבא, ואילו את רבי מאיר בדור שאחריו. הריטב"א אומר שהיו שני תנאים בשם רבי שמעון בן אלעזר אחד בדור שלפני רבי מאיר והשני בדור שאחריו, ובכך מתיר את הקושי שבדברי הרמב"ם.קברו של רבי שמעון בן אלעזר מצוין כיום בשני מקומות. האחד בכפר סג'ור ליד קברי רבי שמעון שזורי ורבי ישמעאל כהן גדול, והאחר לצד רבי מאיר בעל הנס ותלמידו סומכוס בטבריה.

תלמוד ירושלמי

התלמוד הירושלמי (נקרא גם תלמוד ארץ ישראל, תלמוד מערבא, תלמוד המערב או הירושלמי) הוא חיבור המפרש את המשנה, מוסיף עליה ומרחיב אותה. ההרחבה בה נוקט הירושלמי ממצעת בין ההרחבה המזערית הקיימת במספר מקומות בתוספתא לבין ההרחבה הארוכה והמפותחת, כפי שהיא בתלמוד הבבלי. הוא כולל בתוכו את תלמודם של האמוראים מארץ ישראל ומבבל על המשנה וכן על תחומים אחרים.

הסוגיות שבתלמוד הירושלמי נערכו בארץ ישראל במאה השלישית. הרמב"ם ייחס את החיבור לאמורא רבי יוחנן, שהיה מגדולי האמוראים של ארץ ישראל. אך מוזכרים בו אמוראים שחיו כמה דורות אחריו, והכוונה שזה יצא מבית מדרשו. מסכת נזיקין שונה באופיה מיתר התלמוד הירושלמי, והיא משקפת כנראה עריכה מוקדמת יותר, המזוהה על פי חוקרים מסוימים כ"תלמודה של קיסרין" הנזכרת בתלמוד זה מספר פעמים. לפי הרב יצחק אייזיק הלוי התלמוד הירושלמי לא נערך כלל, והנוסח שבידינו הוא זה שנלמד בישיבת ציפורי לפני גזירות הקיסר גאלוס והנציב הרומאי ארסקינוס בשנת ד'קי"א (351). בעקבות הגזירות פוזרה ישיבת ציפורי וחלק מאמוראי ארץ ישראל ירדו לבבל, והצטרפו לישיבת אביי ורבא.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.