זיעה

זיעה היא הפרשה של נוזל מימי המופרשת מבלוטות הזיעה המצויות בעור של היונקים.

Sweating
אדם מזיע

הזיעה מורכבת בעיקר ממים, נתרן כלורי (מלח) ושתנן (אוריאה). בנוסף, זיעה מכילה כמויות קטנות של כימיקלים מפיצי ריח - 2-מתילפנול ו-4-מתילפנול.

בבני אדם, הזעה היא לרוב אמצעי לצינון הגוף והיא חלק מהמערך ההומאוסטטי (שבו גוף חי שומר על יציבותו הפנימית כשהוא מתבדל מהסביבה החיצונית למרות השפעות חיצוניות). התאיידות נוזל הזיעה מפני העור גורמת לקירור מאחר שזה הוא תהליך אנדותרמי (האנרגיה הנצרכת תסופק בצורת חום הנקלט בכלי התגובה ובשל כך תרד הטמפרטורה בסביבת התגובה). בשל כך, עלייה בחום הגוף, למשל כתוצאה מפעילות גופנית, גורמת להזעה. התקררות הגוף, מצד שני, מפחיתה את ההזעה. גורמים נוספים להזעה הם כאב, בחילה, לחץ נפשי, עצבנות, מתח ואף תרופות מסוימות. בעלי חיים כמו כלבים שלהם מעט בלוטות זיעה, מקררים את הגוף גם באמצעות הלחתה.

זיעה
שיוך excrement, secretion
מזהים

בלוטות הזיעה

בבני אדם קיימים שני סוגים של בלוטות זיעה, הנבדלות ביניהן בהרכב הזיעה ובתכליתה:

  • בלוטות הזיעה האקריניות (Eccrine sweat glands) מפוזרות על פני כל שטח הפנים של הגוף ומייצרות זיעה המורכבת בעיקר ממים ומספר סוגי מלחים. מטרת זיעה זו היא לווסת את טמפרטורת הגוף. הבלוטות האקריניות הן סלילים מסולסלים המשתרעים מהשכבה החיצונית של העור וחודרים עד לשכבה הפנימית. בלוטות אלה נשלטות על ידי מערכת העצבים הכולינרגית, הסימפתטית, שנשלטת על ידי בלוטת ההיפותלמוס. ההיפותלמוס רגיש הן לטמפרטורה הפנימית של הגוף והן לחיישני חום על גבי העור. לפי אותות אלה מנסה ההיפותלמוס לאזן את טמפרטורת הגוף, בין השאר דרך מנגנון ההזעה. בלוטות אלה קיימות במינים רבים, אך נעדרות מחלק מהיצורים הימיים ומחלק מבעלי החיים נושאי הפרווה.
  • בלוטות הזיעה האפוקריניות (Apocrine sweat glands) מייצרות זיעה שבה קיימים חומרים שומניים. בלוטות אלה מצויות בשפע בבית השחי ומסביב לאיברי המין. פעילות הבלוטות האפוקריניות היא שגורמת בעיקר לריח הגוף הנובע מהזעה, בגלל חיידקים המפרקים את החומריים האורגניים המצויים בזיעה. לחץ נפשי מגביר את פעילות ההזעה בבלוטות אלה. ליתר דיוק, זיעה שכבר הצטברה בבלוטות נלחצת החוצה כתוצאה מלחץ נפשי. באזורים אחרים בגוף מייצרות בלוטות אלה חומרים אחרים. למשל בלוטות אפוקריניות יוצרות את השעווה באוזן החיצונית. בלוטות אחרות, גדולות בהרבה, מייצרות חלב.

הזעת יתר

בדרך כלל, להזעת יתר ישנם שני גורמים עיקריים:

  • גורם פסיכולוגי
  • גורם ביולוגי

הגורם הפסיכולוגי

ישנם גורמים פסיכולוגיים רבים שעלולים לגרום להזעת יתר. לדוגמה: חרדה מכניסה את הגוף למצב של לחץ. כתוצאה מהלחץ, הגוף מפעיל את מנגנון ההזעה.

טיפולים אפשריים

  • ביופידבק - בדרך טיפול זו ניתן ללמוד אילו פעולות פיזיות ניתן לבצע על מנת להוריד את רמת הלחץ, וכך להוריד את רמת ההזעה.
  • פסיכותרפיה

הגורם הביולוגי

על אף שההזעה היא תהליך טבעי הנחוץ לגוף, הזעה עודפת או היפרהידרוסיס היא תופעה רפואית מוכרת. כאשר הזעת היתר היא כללית (בשטחי גוף נרחבים) היא יכולה להוות תסמין למחלות כדוגמת שחפת, סרטן או פעילות יתר של בלוטת התריס. גם עודף משקל הוא גורם שכיח להזעת יתר. בנוסף, הזעה מוגברת מופיעה גם אצל נשים בגיל המעבר, בנפגעי שבץ מוחי ובחולי פרקינסון. הזעת יתר יכולה להתרחש גם כתוצאה מנטילת תרופות שונות, כגון אינסולין, תרופות נוגדות הקאה וטיפות עיניים. צריכת אלכוהול נקשרת גם היא להזעת יתר. הזעת יתר ממוקדת, באיברים כמו בתי השחי, כפות ידיים ורגליים ובפנים אינה קשורה בדרך כלל למצבי מחלה. נמצא גורם גנטי שמעורב בסוג זה של הזעה.

טיפולים אפשריים

קיימים טיפולים אחדים לדרגות שונות של הזעת יתר:

  • פד סופח - שימוש בפד אשר מונח באזור בית השחי וסופח זיעה. שיטה זו כוללת התערבות כירורגית מועטה ביותר ומתאימה לסובלים מהזעת יתר בדרגה נמוכה.
  • מלחים על בסיס אלומיניום - תכשירים על בסיס מלחי אלומיניום חוסמים את בלוטות הזיעה ובכך מונעים הזעה. פתרון זה מתאים לסובלים מהזעת יתר בדרגה נמוכה. יש לחזור על הפעולה כל מספר שעות על מנת לחסום מחדש את הנקבוביות.
  • בוטולינום טוקסין - בשיטה זו מופסקת פעילות בלוטות הזיעה על ידי הזרקת בוטולינום טוקסין לאזור המזיע וחסימת העצבים המשפיעים על ההזעה. יעילות הטיפול משתנה, אך בדרך כלל אפקטיבית עד תשעה חודשים שלאחריהם ישנו צורך בחזרה על הטיפול.
  • טיפול בחשמל, נקרא גם איונטופורזיס (Iontophoresis) - בטיפול זה מניחים את האיבר המזיע בתוך מים ומעבירים דרכם זרם חשמל. החשמל פוגם בפעילות בלוטות הזיעה ואלה מפחיתות את פעילותן. טיפול אחד יכול להחזיק כשבוע, ומספר טיפולים יכול למנוע הזעת יתר לתקופה ארוכה יותר.
  • תרופות, משחות וכדורים - קיימות תרופות שיכולות לחסום את העצבים שמעבירים את "הפקודה" להזיע, אולם תרופות אלו בדרך כלל משבשות את מערכות הנוזלים בגוף. טיפול במשחה מכווץ באופן זמני את בלוטות הזיעה, ולעיתים הורס אותן.
  • ניתוח - זהו ניתוח בשיטה אנדוסקופית. מבוצע חתך של ס"מ אחד בבית השחי, דרכו מוחדרת צינורית לבית החזה, ובאמצעות מצלמת וידאו מזהים את העצב וחותכים אותו (מכאן שם הניתוח- סימפטקטומי, כשם המערכת הסימפטטית- המערכת העיצבית) בגובה צלע מס' 2. זהו ניתוח ואשפוז קצר, ההתאוששות מהירה וקלה. ניתוח זה יעיל למיגור ההזעה בכפות הידיים. יעילותו של הניתוח לגבי בתי השחי וכפות הרגליים נמוכה. תופעת לוואי משמעותית שיכולה להופיע בעקבות ניתוח זה היא "הזעה מפצה"; כריתת העצב שמתבצעת בניתוח זה גורמת לגוף 'קצר'. הגוף שולח הוראה למקומות אחרים בו שיזיעו באופן מוגבר, לאחר שנחסמה בפניו האפשרות להפריש את הזיעה דרך כפות הידיים. זהו שיקול משמעותי בעבור המטופל העומד בפני החלטה- שהרי ישנו סיכוי לא קטן כי המטרד שהוא חווה בהווה יוחלף במטרד אחר ולפעמים גדול עוד יותר- הזעה בגב, בחזה, בישבן או בבטן, כשברבים מן המקרים הזיעה מופרשת מיותר ממקום אחד. ההערכה היא שכ-40 עד 50 אחוז מן המנותחים 'מקבלים' הזעה מפצה כתופעת לוואי של הניתוח. עם זאת, ניתוח זה הוא האפשרות המקובלת על קופות החולים בארץ בעשור השני של המאה ה-21.
  • צמחי מרפא - הרופא אנדרו וייל (Andrew Weil, MD) ציין במאמר אנדקטולי משנת 2011 כי אכילת עלי מרווה (בפרט צריכה של מרווה מיובשת כתוסף תזונה) עשויה לסייע עם הבעיה[1].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Andrew M Weil, MD, "Sage For Excess Sweating?"; JULY 19, 2011

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.

איסור והיתר

ביהדות, איסור והיתר הוא שמן הכולל של ההלכות, העוסקות בדברים המותרים והאסורים לאכילה.

כדי לקבל הסמכה להוראה מהרבנות הראשית צריך לעבור בין היתר גם מבחן על "איסור והיתר" הכולל הלכות מליחה, תולעים, בשר בחלב, תערובות, מאכלי גויים והכשר כלים.

אנדוקרינולוגיה

אנדוקרינולוגיה (מאנגלית: Endocrinology) היא תחום בביולוגיה וברפואה העוסק בחקר ההורמונים, היווצרותם, הרכבם ופעולתם.

המדע עוסק בחקר המבנה והפעולה של מערכת הבלוטות ההורמונליות בגוף האדם וההורמונים המופרשים על ידה.

אפידרמיס

אפידרמיס ("אֶפִּי" ביוונית: ἐπί משמעו "מעל" ו"דֶרמָה" - δέρμα משמעו עור) או עילית העור היא שכבת התאים החיצונית ביותר ביצורים רב-תאיים. תפקידה הוא להגן על השכבות הפנימיות.

האפידרמיס בצמחים הוא שכבת התאים החיצונית של העלה, בה נמצאות הפיוניות המשמשות לחילוף הגזים בצמח. בנוסף, דרך הפיוניות שבאפידרמיס מאבד הצמח מים (תופעה המכונה "דיוּת").

בבעלי חיים מפותחים האפידרמיס מורכב משכבה צפופה של תאי אפיתל. תאי העור המתים מתקלפים ונושרים מעורנו לעיתים שייכים לאפידרמיס. בשכבה זו אין כלי דם או עצבים.

האפידרמיס מורכב מאפיתל קשקשי רב שכבתי עם קרטין, המכיל ארבעה סוגי תאים עיקריים:

התא העיקרי, המהווה כ-90% מהתאים, הוא הקרטינוציט (keratinocyte), הקרוי על שם חלבון הקרטין שהוא מייצר. הקרטין מגן על העור מפני חדירת מים, אור, חום, חיידקים וכימיקלים רבים. הקרטינוציטים מחוברים זה לזה על ידי דזמוזומים.

המלנוציטים (melanocytes) הם סוג התא השני (8%). הם בעלי שלוחות ארוכות העוברות בין הקרטינוציטים ומעבירות להם את פיגמנט המלנין שהם מייצרים. המלנין הוא פיגמנט חום-שחור התורם לצבע העור וסופג קרינת אולטרה סגול. כאשר המלנין מגיע לקרטינוציטים, הוא מצטבר מעל לגרעין, בצד הפונה לשטח פני העור, וכך מגן על החומר הגנטי מפני הקרינה האולטרה סגולה.

תאי לנגרהאנס (Langerhans cells) הם הסוג השלישי. אלו תאים לבנים המשתתפים במערכת החיסונית.

הסוג הרביעי של התאים הוא תאי מרקל (Merkel cells), המשתתפים בחישה של מגע.האפידרמיס מורכב ממספר שכבות. בעומק נמצאים תאים בעלי כושר חלוקה. הם מתחלקים ודוחפים את התאים הבוגרים יותר כלפי מעלה. במהלך התנועה כלפי מעלה מאבדים הקרטינוציטים את הגרעין, מתים ומצטמקים, עד שבשכבה העליונה מצויים תאים מתים שטוחים ומלאי קרטין. כל התהליך, מיצירת תא בשכבה הבסיסית ועד שהוא נושר, נמשך כשבועיים עד ארבעה שבועות. עילית העור מורכבת משתי שכבות, השכבה הקרנית ושכבת הנביטה:

השכבה הקרנית (1 באיור משמאל, Stratum corneum בלעז) מורכבת משכבות רבות של תאים מתים המלאים בקרטין. שונה בעוביה במקומות שונים בגוף והיא עבה ביותר בכפות הידיים והרגליים. באזורים אלו, בהם העור עבה במיוחד, ניתן יהיה להבחין בתת-שכבה נוספת המכונה השכבה השקופה (stratum lucidum)

שכבת הנביטה (2 באיור משמאל) נחלקת לשלושה אזורים משניים:

השכבה הגרגרית: שכבה בה יש תאים שטוחים ועשירים בקרטו-היאלין (חומר קרני שקוף).

השכבה הקוצית: שכבה בה יש תאים שקשורים זה לזה הנראים כמכוסי קוצים.

השכבה הבסיסית (stratum basale): שכבה שיש בה תאים בצורת גליל, בעלי גרעין מוארך. בתוך שכבה זו מצויים מלנוציטים. לעיתים יימצאו בשכבה זו קצוות תאי עצב תחושתיים. השכבה הבסיסית היא היחידה המכילה תאים בעלי פוטנציאל חלוקה, המהווים עתודה לשאר תאי האפיתל.תאי גזע בשכבה הסיסית משמשים גם כמקור להיווצרות מבנים של שורש השיער (hair follicle) ובלוטות הזיעה. ישנם שני סוגים של בלוטות זיעה.

בית השחי

בית השחי (TA: Axilla) הוא האזור שמתחת לכתף, בין הזרוע לגו. חלל בית השחי מוגדר על ידי שרירים ועצמות של בית החזה ושל הגף העליון. דרך בית השחי עוברים כלי דם ועצבים בדרכם מבית החזה ומהצוואר אל היד, ובחזרה. בעומק בית השחי נמצאות גם קשריות לימפה. עור בית השחי מכוסה בשיער, ומכיל מספר גדול יחסית של בלוטות זיעה וחלב.

בלוטה אקסוקרינית

בלוטה אקסוקרינית (באנגלית: Exocrine gland, Duct gland) היא בלוטה המפרישה חומר דרך צינור אל חלל המצופה אפיתל, כלומר אל הסביבה החיצונית של הגוף או אל חללים שלהם פתחים כלפי חוץ. דוגמאות של בלוטות אקסוקריניות הן בלוטות הזיעה, בלוטות חלב ובלוטות הדמע.

ההפרשה האקסוקרינית נחלקת לסוגים שונים לפי מבנה הבלוטה וצינורותיה: בלוטה פשוטה היא בלוטה שבה צינור ההפרשה משרת יחידת הפרשה אחת, ואילו בלוטה מורכבת היא בלוטה שבה הצינור מתפצל ומשרת מספר יחידות הפרשה נפרדות. בנוסף, גם האזור המפריש יכול להסתעף או להתקפל, ואז הבלוטה נקראת מסועפת (branched) או סלילית (coiled) בהתאם. כאשר האזור המפריש בבלוטה הוא גם כן בצורת צינור, הבלוטה נקראת צינורית (tubular), וכאשר הוא בצורת שק, הבלוטה נקראת אונית (acinar).

כמו כן, בלוטות אקסוקריניות נחלקות לשלושה סוגים, לפי האופן בו החומר המופרש יוצא מן הבלוטה: בלוטות מרוקריניות (נקראות גם אקריניות) הן בלוטות המפרישות חלבונים או גליקופרוטאינים באקסוציטוזה. זהו אופן ההפרשה הנפוץ ביותר, וכך מופרשת הזיעה בעור. בלוטות אפוקריניות מפרישות את החומר המיועד להפרשה יחד עם חלק גדול מן התא, העטוף ממברנה ומכיל ציטופלזמה. כך מופרשת זיעה בבית השחי. בלוטות הולוקריניות מפרישות תאים שלמים עם החומר המיועד להפרשה. הפרשה זו מאפיינת בלוטות חלב. הבלוטות המרוקריניות נחלקות אף הן לשני סוגים: נסיוביות (סרוזיות) וריריות (מוקוזיות), לפי החלבונים והגליקופרוטאינים שהן מפרישות.

בלוטות זיעה

בלוטות זיעה נחלקות לשני סוגים: בלוטות זיעה אקריניות ובלוטות זיעה אפוקריניות.

בלוטות זיעה אקריניות מפוזרות על פני כל שטח העור, מלבד השפתיים ואיברי המין. בלוטות זיעה רבות שכאלו נמצאות על כף היד ובגב העליון. בלוטת זיעה בנויה כצינור מתפתל. בבסיס הצינור, השכבה התת-עורית, נוצרת הזיעה. הצינור עובר בעיקר דרך הדרמיס.

תפקיד הבלוטות האקריניות הוא סילוק פסולת דרך הזיעה שהן מפרישות וכן איבוד חום יתר על ידי התאדות הזיעה, תופעה שמאפשרת ויסות ושמירה על טמפרטורת גוף קבועה.

בלוטות זיעה אפוקריניות מופיעות בריכוזים גבוהים בבית השחי ובמפשעה. הבלוטה מתפתלת ומתחילה בשכבה התת-עורית. בלוטות אלו גדולות יותר מהבלוטות האקריניות ומתפתחות בגיל ההתבגרות.

הנוזל אותו הן מפרישות הוא יותר צמיג וכהה מן הזיעה, והריח הלא נעים שניתן להרחה בקלות אצל אנשים שלא משתמשים בדאודורנט נובע מחיידקים שניזונים מההפרשה, כיוון שבית השחי הוא מקום לח וחם - בית גידול אידיאלי לחיידקים. הבלוטות מפרישות חומר אנטי-פטריתי.

בלוטת חלב

בלוטת חלב היא איבר (בלוטה) הנמצא בגופם של בעלי חיים המשתייכים למחלקת היונקים.

בלוטות החלב, שתפקידן העיקרי הוא הנקת ולדות (בעלי חיים בראשית חייהם), מהווים את המאפיין המגדיר החשוב ביותר של מחלקת היונקים (ושם המחלקה נובע ממאפיין זה). בבעלי חיים בוגרים קיימות בלוטות חלב פעילות אך ורק בנקבות. בדרך כלל קיימות בכל יצור בלוטות חלב רבות, והן מתרכזות בעטינים—איברים הנושאים בתוכם את בלוטות החלב והמאפשרים הנקה.

בדומה לשיער, בלוטות החלב ייחודיות ליונקים. הן מופיעות בשני המינים, אולם מפסיקות את התפתחותן אצל הזכר עוד לפני סיום תהליך ההתבגרות המינית. מספר בעלי חיים אחרים מאכילים את צאצאיהם על ידי חומר דמוי-חלב, אולם מקורו של החומר שונה מזה של החלב.

בלוטות החלב הן כנראה בלוטות זיעה "משופרות". לא ידוע מתי לראשונה הן הופיעו בתהליך האבולוציה של חולייתנים, אולם ניתן להסיק שהופעתם מתואמת וקשורה בהתפתחותם של שיני החלב ודפוסי תחלופת השיניים הנראים ברוב מיני היונקים המודרניים. שיני חלב אינן יעילות כשיני בוגר ואינן מותאמות ללעיסה, מאחר שגודלן קטן והן משתנות תדיר במהלך התפתחות היונק. על כן מסתמך היונק הצעיר על מזון עשיר שאופן עיכולו אינו מוכתב בלעיסתו—חלב. החלב מכיל אחוז גבוה של חלבון, שומן וסוכרים (בעיקר לקטוז), וכן כמות מסוימת של ויטמינים ומלחים. זהו מקור מזון עשיר שאחוז מרכיביו משתנה במיני היונקים השונים ובמהלך תקופת ההנקה.

בלוטת חלב מורכבת ממערכת תעלות המפרישות חלב, וסביבן מעטפת מלכדת. הורמון הגדילה וההורמון פרולקטין מעודדים את היווצרות החלב. פעולת היניקה מעודדת את הפרשת ההורמונים. צורת בלוטות החלב שונות בין מיני היונקים: אצל בעלי ביב קיים מצבור רקמות הצמוד לקיר הבטן, החלב מצטבר בגומחות על גבי הפרווה, ומלוקק על ידי היונק הצעיר. במינים רבים ובהם האדם, תעלות החלב מגיחות אל פני השטח בצורת תפיחה בשרית המכונה פטמה. במינים אחרים (אצל פרות למשל) תעלות החלב מפרישות את החומר אל מאגר נוזלים, ומשם מופרשות החוצה דרך פתח יחיד בפטמה.

בלוטות החלב שונות גם במספרן ובמיקומן: המספר נע בין שתי בלוטות (רוב הפרימטים למשל) ל-18 בלוטות (חזיר). הבלוטות ממוקמות לרוב לאורך שני קווים מקבילים בבטן או בחזה של בעל החיים.

דאגה

דאגה היא חשש מפני מצב שלילי שעלול לבוא.

טענה נפוצה שנאמרה על ידי ליברט ומוריס בשנת 1967 מציעה שחרדה נגרמת כתוצאה משני מרכיבים: דאגה ורגשנות. רגשנות מיוחסת לתסמינים פסיכולוגים כמו זיעה, דופק לב מואץ ולחץ דם גבוה. דאגה מיוחסת כהפרעה שלילית שמסיחה את הדעת מפתירת הבעיה.

לדוגמה, כאשר תלמידים נהיים מודאגים בזמן מבחן, הם לעיתים יחזרו ויאמרו לעצמם שהם ייכשלו, או שהם אינם זוכרים את החומר למבחן או שהמורה שלהם יכעס עליהם. מחשבות אלו משתמשות בחלק מהמוח שאמור להיות בשימוש בחלקים מהמבחן ולכן נוצר ליקוי בביצוע המבחן.

דאגה מיוחסת גם כדאגה למצבו של אדם אחר. לדוגמה, אם יכולה לומר "אני מודאגת" אם בנה לא מגיע לביתו בזמן שהוא היה צריך להגיע אליו. דאגה יכולה להיות מיוחסת גם לפעולות מסוימות או לחוסר בפעולות מסוימות. לדוגמה, "אני מודאג כי הוא לא אוכל ירקות".

המצאה

המצאה היא פתרון חדש ובלתי צפוי לבעיה או קושי בעולם המוחשי, הנהגה במחשבתו של אדם. עם זאת, המצאה עשויה גם להיות חידוש שאינו מהפכני הבנוי מרעיונות הקיימים כבר.

המצאות נחשבות לאחד ממנופיה הגדולים ביותר של הכלכלה, ומדד ראשון במעלה בקביעת מידת ההתפתחות האנושית.

כותנה

כותנה היא סיב רך הצומח סביב זרעי צמח הכותנה. סיב זה משמש לרוב לטווית חוטים ואריגתם לבד רך ונושם.

כותנה היא גידול נציל מאוד - רק כ-10% מהחומר הגולמי אובד במהלך עיבודה. כאשר נוקתה והוסרו ממנה שאריות של שעווה וחלבונים, נותר פולימר טבעי של תאית טהורה. פולימר זה מאורגן במבנה סיבי הנותן לו כוח, עמידות וגמישות יוצאי דופן. כל סיב מורכב מעשרים עד שלושים שכבות תאית המאוגדות במבנה דמוי קפיצים.

את הכותנה הביא אחיעם בן יעקב לישראל בשנת 1953, מחוות הכותנה של סם המבורג בלוס בנוס קליפורניה . שדה הכותנה הראשון נזרע על ידיו בקיבוץ ניר עם בנגב בתחילת 1953 .

לחות

לחות היא מידת הרטיבות שנמצאת באוויר. היא יכולה להימדד כלחות מוחלטת שהיא מסת המים המצויה בנפח אוויר מסוים, או כפי שלרוב משתמשים כלחות יחסית, שהיא היחס של הלחות המוחלטת מחולקת בלחות המוחלטת שתייצר טל באותה טמפרטורה.

לימפומת הודג'קין

לימפומה על שם הודג'קין, או כפי שנקראה בעבר, "מחלת הודג'קין", היא סוג לימפומה שתוארה לראשונה על ידי תומאס הודג'קין בשנת 1832. היא מאופיינת בהימצאותם של תאים חריגים הנקראים "תאי ריד-סטרנברג". ההיארעות של מחלת הודג'קין נותרת קבועה במהלך השנים האחרונות ולא נראה כי שכיחותה נמצאת בעליה. במרבית המקרים החולים יציגו בלוטות לימפה נמושות שאינן רגישות למגע, מרביתן באזור הצוואר, מעל עצמות הבריח ובבית השחי. כשליש מהחולים מגיעים לבירור רפואי עם תסמיני חום, זיעה בלילה ואובדן משקל. לעיתים מחלת הודג'קין מתגלה במהלך בירור לחום ממקור לא ידוע, אולם, מצב זה נפוץ בעיקר אצל מבוגרים. מרבית סוג לימפומות הודג'קין שייכים לקבוצה הקרויה Nodular sclerosing (הנקראת כך בשל ההיסטולוגיה של התאים). אצל מטופלים עם חשד למחלה, יש לבצע בדיקה גופנית מלאה, בדיקות דם מקיפות, צילום חזה ו-CT של החזה, הבטן והאגן, כמו גם נטילת ביופסיה ממח העצם. מרבית מהחולים יעברו גם PET על מנת להעריך האם המחלה התפשטה והאם יש אזורים קולטים של המחלה בשאר המקומות בגוף.

טיפול במחלה ממוקמת מביא לשיעורי ריפוי גבוהים של מעל 90%. חולים עם מחלה ממוקמת ועם פרוגנוזה צפויה טובה, מקבלים טיפול קצר של כימותרפיה ולאחר מכן טיפול הקרנתי (קרינה ברדיותרפיה לאזור). חולים עם מחלה מפושטת יותר או חולים עם סימפטומים הקרויים B-symptoms כגון הזעה בלילה, ירידה במשקל וכדומה- מקבלים טיפול מלא בכימותרפיה. המשלב הנפוץ הוא משלב ABVD, וכן משלב נוסף הכולל mechlorethamine, vincristine, procarbazine ו- prednisone (משלב MOPP). גם שילובים של שני מישלבים אלו אפשריים כמו גם שילובים שונים הכוללים קרינה או טיפול עם מינונים גבוהים. השתלת מח עצם יכולה לרפא מחצית מן החולים שלא מגיבים היטב לטיפול כימותרפי.

לכלוך

לכלוך הוא אי-ניקיון, בפרט בהתייחסות לחפצי אדם, בגדיו או גופו.

סוגי לכלוך נפוצים:

אבק

מרכיבי זיהום סביבתי כגון פיח, ערפיח, עשן, אובך המותירים משקעים אבקתיים, או פסולת מוצקה כגון זפת, או פסולת נוזלית כגון שפכים תעשייתיים.

כתמי בוץ - תכסית קרקע כגון חול, אדמה כשהיא רטובה ובאה במגע עם חפצים ומשטחים

מרכיבים אורגניים הגורמים לכתמים, לרוב מקורם במזון - שומן, כתמי צבע מירקות, פירות ורטבים, צבעי מאכל ועוד

פסולת תעשייתית

אשפה ביתית - שאריות מזון, אריזות, חפצים ישנים או שבורים ומקולקלים

אבנית הנוצרת במים קשים

חומרים והפרשות ביולוגיים כגון צואה, זיעה, מי ביוב, שערות אדם ובעלי חיים שנשרו

כתמי קוסמטיקה (כגון שפתון, מייק-אפ, מסקרה, צללית עיניים)

כתמים הנוצרים על ידי ציוד משרדי, חומרי משחק ותחביבים כגון טושים, פלסטלינה, דיו, דבק

מוך טבורי

מוך טבורי הוא הצטברות של סיבים רכים בטבור.

גברים רבים מגלים בתחילת או בסוף היום גוש קטן של מוך בטבורם. הסיבות להצטברות זאת היו מקור לספקולציות שונות במשך שנים עד אשר ביצע דוקטור קארל קרוסזלניקי מאוניברסיטת סידני מחקר בנושא בשנת 2001. במהלך המחקר בוצע סקר מקיף ולאורך זמן על מנת לקבוע את מקורו של המוך, ממצאי המחקר המרכזיים היו כדלהלן:

המוך מכיל בעיקר סיבים תועים מבגדים משולבים בעור מת, זיעה, שומן ושערות גוף.

בניגוד למצופה, המוך נוטה לנדוד מעלה מהתחתונים ולא למטה מהחולצה או הגופייה, הסיבה לתהליך היא החיכוך של שיער גוף בתחתונים שגורר סיבים לתוך הטבור.

אצל גברים מבוגרים, להם בדרך-כלל שערות רבות וגסות יותר, קיימת התופעה לעיתים תכופות יותר.

צבעו הטיפוסי של המוך נוטה להיות כחול בשל הימצאם של סיבים כחולים במרבית הבגדים.

מוך טבורי אינו מזיק ואינו דורש התערבות רפואית.על ממצאיו אלה הוענק לדוקטור קרוסזלניקי פרס איג נובל על מחקר בין-תחומי לשנת 2002.

ד"ר גאורג שטיינהאוזר מהאוניברסיטה הטכנולוגית של וינה העלה כי בגדים חדשים יוצרים יותר מוך מבגדים ישנים, וכי שיער בבטן הוא תנאי מרכזי להצטברות המוך בטבור. הוא גם מצא שסיבי הבד אספו לכלוך בעת שהותם בטבור, והסיק שייתכן שהמוך מסייע בניקויו.במספר אתרי אינטרנט דווח שגרהאם בארקר מפרת' שבאוסטרליה המערבית, מחזיק בשיא גינס לאיסוף מוך טבורי. שיא זה לא דווח בספר השיאים של גינס עצמו. עוד דווח באותם אתרים שבארקר אסף את המוך כמעט מדי יום במשך 20 שנה החל מה-17 בינואר 1984. בממוצע הוא אסף 3.03 מיליגרם של מוך מדי יום. בניגוד למחקרו של דוקטור קרוסזלניקי, רוב המוך שאסף היה בגוון אדמדם[דרוש מקור] וזאת אף-על-פי שהוא לובש בגדים אדומים לעיתים נדירות בלבד.[דרוש מקור]

מטפחת

מטפחת היא פיסת בד מרובעת, אותה נוהגים לשאת בכיס, לרוב למטרות היגיינה כקינוח האף, או מחיית זיעה, אך גם כפריט אופנתי, במיוחד לגברים, הנוהגים לשאת את המטפחת כשהיא מקופלת, ומבצבצת מכיס החזה של החליפה, או אצל הנשים, הנוהגות לכסות בה את הראש. עם התגברות השימוש בממחטות נייר המאפשרות שימוש חד פעמי, בניגוד למטפחת, אותה יש לכבס לשימוש חוזר, התמעט השימוש במטפחת לצורכי היגיינה, ועיקר השימוש בה הוא אופנתי. מטפחת קטנה, המשמשת רק לצורכי קינוח האף נקראת "ממחטה".

קיימות ראיות לכך שהמטפחת הומצאה על ידי ריצ'רד השני, מלך אנגליה.

קשר במטפחת שימש כרמז לכך שיש לזכור משהו. דוגמה לכך מופיעה בסיפורו של דוד פרישמן, "פסח": "מאחרי שכח-הזיכרון של אותו צעיר לא היה מצוין בייחוד, הלך ועשה לו קשר במטפחת כיסו לסימן".

סיסטיק פיברוזיס

סִיסְטִיק פִיבְּרוֹזִיס או צִיסְטִיק פִיבְּרוֹזִיס (Cystic fibrosis או CF בקיצור; בעברית: לַיֶּפֶת כִּיסְתִית, השימוש בשם העברי קיים כמעט אך ורק בפורומים רפואיים מקצועיים) היא מחלה תורשתית קשה המשפיעה על הריאות, הלבלב, בלוטות הזיעה, מערכת העיכול ומערכת המין. זוהי אחת המחלות התורשתיות הנפוצות ביותר בארצות המערב בקרב לבנים.

עור

עוֹר הוא מעטפת גופם של בעלי חיים.

העור בבני אדם, אשר מכסה כמעט את כל שטחו של הגוף ותופס 15% ממשקלו, הוא האיבר הגדול ביותר בגוף. העור משתייך למערכת הכסות, אשר כוללת גם את השיער, בלוטות זיעה ואיברי החישה השונים שמצויים בעור.

בנוסף מהווה העור לפי הגדרות רבות חלק ממערכת החיסון, שכן רבים מתאי הדם הלבנים אינם שוכנים כלל בדם אלא ברקמות השונות של העור. העור משתייך למערכת החיסון המולדת; פירוש הדבר הוא שהגנתו בפני זיהומים וכימיקלים מזיקים אינה ספציפית, אלא כללית, ונעשית ללא הבחנה.

עוביו של העור משתנה בחלקי הגוף השונים. בכפות הרגליים, למשל, יכול עוביו להגיע לסנטימטר אחד, ואילו באזור המצח קטן עוביו ממילימטר.

ערק

ערק (או ארק. בערבית: عَرَق) הוא משקה אלכוהולי השייך למשפחת משקאות אניס המיוצר בעיקר בירדן, לבנון, מצרים וישראל. הופק לראשונה בארצות ערביות וים תיכוניות כמו: ישראל, לבנון, סוריה וטורקיה.[דרושה הבהרה] מקור השם ערק בערבית, ומשמעותו היא "זיעה" (בשל תהליך הזיקוק באידוי וטפטוף).

את הערק מייצרים על ידי התססה וזיקוק של ענבים או תמרים וטפטוף הנוזל הנוצר בתהליך זה על זרעי או עלי האניס המיובשים, שמקנים לו את טעמו הייחודי. המשקה שקוף כמים (חסר צבע) ובעל תכולת אלכוהול של 40% - 80%. תכולת האלכוהול חייבת להיות גבוהה, משום שמקור טעמו של המשקה הוא בשמנים האתריים של האניס, ואלו מומסים באלכוהול. כמו וודקה ומשקאות אלכוהוליים אחרים, צריכה מרובה שלו עלולה להוביל לאלכוהוליזם ולנזק בריאותי.

את הערק מקובל לשתות עם קרח או מים קרים. בערבוב המשקה עם מים, יורד ריכוז האלכוהול ועימו יכולת המסת השמנים האתריים. ירידה ביכולת ההמסה, מוציאה את השמנים מן התמיסה והם מופיעים כתרחיף של טיפות שמנים אתריים זעירות בתוך המשקה, ובמצב זה מקבל הערק מראה "חלבי". הערק דומה למשקה הטורקי ראקי ולמשקה היווני אוזו. ניתן גם להגיש עם תמצית שקדים (רוזטה), עם נענע או לימון. לפעמים מוסיפים שורש אקסוס (שוש קירח) או וניל לבקבוק. ביוון נהוג להכין משקה ערק בתוספת מסטיקא. בפי יהודי מרוקו נקרא הערק "מחייה". משקה נוסף בסגנון הערק הוא ה"בוּכַה", המופק מתאנים ומיוצר בעיקר בקרב יהודי צפון אפריקה.

ערק שמקורו באזור זחלה שבלבנון מובדל מערק אחר בכינוי "ערק זחלאווי", ונחשב כיוקרתי יותר. אחד המותגים הבולטים בישראל הוא עלית הארק, המיוצר על ידי יקב הגליל, בבעלות משפחת גולד משנת 1824.[דרוש מקור] בקום המדינה, בעקבות תקופת הצנע ובזכות מחירו הזול של הערק, הוא נהפך לפופולרי בקרב העולים החדשים.

בשנים האחרונות, עקב התייקרות מחירי האלכוהול בישראל, הערק הפך פופולרי.[דרושה הבהרה] ב-1 ביולי 2013, בעקבות רפורמה במיסוי על משקאות חריפים, הוכפל מחירו של בקבוק ערק, לצד הוזלה במחיריהם של משקאות אלכוהוליים יקרים יותר.

צלקת

צלקת היא סימן או מבנה ויזואלי הנוצר כתוצאה מתהליך ביולוגי של ריפוי פצע בעור או בכל רקמת תאים אחרת.

רקמת צלקת איננה זהה לרקמה אותה היא מחליפה, והיא בדרך כלל בעלת איכות תפקודית נמוכה יותר. צלקות בעור למשל פחות חסינות מול קרינה אולטרה-סגולה (UV). בנוסף, בלוטות זיעה, מלנוציטים וזקיקי שיער אינם מתפתחים ברקמה התחליפית. התקפי לב גורמים ליצירת צלקות בשריר הלב, אשר בתורן מביאות להיחלשותו של השריר ולאפשרות לכישלונו (המתבטא באי-ספיקת לב גדשתית). מצד שני, ישנן רקמות תאים המסוגלות להתאחות ללא כל הידרדרות מבנית או תפקודית. רקמת עצמות, למשל, עשויה להיות חזקה יותר מבחינה מבנית לאחר איחוי שבר.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.