זיגמונד פרויד

זיגמוּנד פרוידגרמנית: Sigmund Freud), נולד בשם זיגיסמונד שלמה פרויד, Sigismund Schlomo Freud;‏ (6 במאי 1856, מוראביה23 בספטמבר 1939, לונדון) היה פסיכולוג ונוירולוג אוסטרי-יהודי, אבי הפסיכואנליזה, אחד ההוגים החשובים ביותר בתחום תורת האישיות ומהמדענים ואנשי הרוח הבולטים והמשפיעים ביותר במאה העשרים.

זיגמונד פרויד
Sigmund Freud
Sigmund Freud LIFE
זיגמונד פרויד בסביבות 1921
ענף מדעי פסיכואנליזה
מדינה אוסטריה, אנגליה
FreudSignature
חתימתו של זיגמונד פרויד

קורות חיים

נעוריו ותחילת דרכו

Sigmund Freud house in Pribor interior (4)
בית הולדתו של פרויד בפרייברג, שכיום נמצאת בתחומי צ'כיה. הבית משמש כמוזיאון

פרויד נולד בעיירה פרייברג שבמורביה (כיום בצ'כיה), אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, לאמליה לבית נתנזון וליעקב, סוחר צמר. על פי גרסה אחת אימצה משפחת אביו את השם "פרויד" ב-1812, על שם אם המשפחה, פריידה[1]. הוריו היו שניהם יהודים גליציאנים. זיגמונד היה הבכור מבין שני בנים וחמש בנות שנולדו לאמו. כמו כן היו לו שני אחים בוגרים מנישואיו הקודמים של אביו לאישה בשם רבקה, מהתקופה בה התגורר בבוצ'אץ'.

בעקבות המשבר הכלכלי של שנת 1857 ירד יעקב מנכסיו. בשנת 1859 עברה המשפחה ללייפציג, וב-1860 התיישבה בווינה. אף על פי שהיו דלי אמצעים וחיו בדירה צפופה, הוריו של זיגמונד השקיעו ממון רב בהשכלתו, לעיתים על חשבון אחיו, שכן בלט בכישרונו כבר מגיל צעיר. בשבע משנות לימודיו בגימנסיה דורג ראשון בכיתתו[2].

בנעוריו התלבט פרויד בבחירת מקצוע, ונראה כי רצה בעיקר לעסוק במחקר. גישות שהשפיעו עליו בתקופה זו היו תורת האבולוציה של דרווין ורעיונותיו של גתה במאמרו "הטבע"[3]. כך, בשנת 1873, בהיותו בן 17, החל פרויד ללמוד רפואה באוניברסיטת וינה. תחילה ביקש ללמוד את תורת המשפטים ולעסוק בענייני החברה, וכן התעניין בדת. לבסוף, זמן קצר לפני שעמד בבחינת הבגרות, הגיע פרויד למסקנה כי עליו ללמוד רפואה[4].

על נעוריו של פרויד ידוע מעט, שכן השמיד את רשימותיו האישיות לפחות פעמיים (בשנים 1885 ו-1907). מכתביו המאוחרים נשמרו בקנאות על ידי ארכיון זיגמונד פרויד, ושוחררו תחילה רק לביוגרף הרשמי שלו, ארנסט ג'ונס, ולחברים ספורים מהחוג הפנימי של הפסיכואנליזה. עם זאת, במהלך השנים הוצאו כמעט כל כתביו מהארכיון.

לימודים ועיסוק במחקר וברפואה

במהלך לימודי הרפואה, עסק במחקר במעבדה לפיזיולוגיה של ארנסט וילהלם פון בְּרִיקֶה (von Brücke) בשנים 18761882, בתחום ההיסטולוגיה של מערכת העצבים. ב-1877 פרסם את מאמרו הראשון, בנושא מיניות הצלופחים. ב-1879 הפסיק את לימודיו לשנה אחת, כדי למלא את חובתו ולהתגייס לצבא האוסטרי, שם עסק בטיפול בחיילים חולים, ובשעות הפנאי תרגם מאמרים של ג'ון סטיוארט מיל. ב-1880 חזר ללימודיו, והשלים את מחויבויותיו לתואר דוקטור לרפואה בשנת 1881. הוא המשיך לעסוק במחקר במעבדתו של בריקה בשנה זו, עד ששוכנע על ידיו לעזוב ולעבור לעסוק בפרקטיקה רפואית כדי להרוויח כסף רב יותר לפרנסתו.

ב-1882 התארס פרויד עם מרתה ברנייס (Bernays) מהמבורג (1951-1861), נכדתו של הרב יצחק ברנייס. הם התארסו חודשיים לאחר שנפגשו לראשונה, כאשר ביקרה בבית משפחתו של פרויד, כידידתה של אחת מאחיותיו. שישה שבועות לאחר האירוסין, החל פרויד להתמחות ברפואה במחלקות השונות של בית החולים הכללי בעיר, ובמשך שלוש שנים התקדם בהדרגה בסולם הדרגות עד לדרגת פְּרִיבַטְדוֹצֶנְט (Privatdozent, 'מומחה ראשון' – רופא בכיר במחלקה). במקביל עבד במכון לאנטומיה בהדרכת הפנימאי הרמן נוֹתְנַאגֶל (Nothnagel) ואחר כך הנוירופתולוג תיאודור מיינֶרט (Meynert), שם ערך מחקרים בתחום המוח המוארך (medulla oblongata; אחד מחלקי גזע המוח) של האדם ומחלות עצבים.

Wartezimmer Freud Museum
פנים ביתו של זיגמונד פרויד בווינה (כיום מוזיאון אודותיו)

בשנים 18841887 עסק פרויד בחקר השימושים הרפואיים של סם הקוקאין, וכתב את המאמר "על הקוקה" ("Über Coca"). הוא טען כי הקוקאין עשוי לסייע בהפחתת כאבים, דיכאון ותשישות, ויכול לגמול אנשים המכורים למורפיום[5]. הוא רשם לחלק ממטופליו מינוני קוקאין שונים (כולל לארוסתו מרתה כאשר חשה כאבים), ואף נטל מהקוקאין בעצמו מדי פעם, כסם ממריץ לשיפור תחושתו הכללית. אולם פרויד חש אכזבה וכישלון בתחום זה, כאשר בתקופה זו חקר עמיתו האופתלמולוג היהודי-אוסטרי קרל קולר (Koller) את השפעות הסם על בעלי חיים, וקצר את מרבית התהילה בגין גילויו על אודות יעילותו של הסם במהלך הרדמה מקומית בניתוחי עיניים עדינים. בהמשך גילה פרויד שבעקבות מינונים שרשם לידידו ארנסט פון פליישל-מרקסוב (von Fleischl-Marxow) כדי להפחית את סבלו מכאבים ואת התמכרותו למורפיום – ידידו צרך כמויות גדולות של קוקאין והתמכר לו בסופו של דבר, מה שתרם לתחושת האשמה של פרויד, ולאכזבה מהעיסוק במחקר על הקוקאין. עם זאת, נראה כי במהלך חייו המשיך פרויד לצרוך קוקאין בעצמו מדי פעם.

באוקטובר 1885 נסע פרויד לפריז, להשתלמות בתחום מחלות עצבים אצל הנוירולוג הנודע ז'אן-מרטן שארקו, בבית החולים פיטייה סלפטרייר (Pitié-Salpêtrière). הוא עסק במעבדתו במחקר נוירולוגי על שיתוק מוחין של ילדים ועל אפזיה, אך בעיקר התוודע שם לשיטותיו של שארקו לטיפול בהיסטריה נשית, ובהן ההיפנוזה. הוא התרשם מסגנונו ואישיותו של שארקו (לימים, ב-1889, קרא לבנו בשם ז'אן-מרטין, על שם שארקו), וכן מהופעותיו התיאטרליות בפני חוקרים ורופאים, שבהן הדגים סוגסטיה היפנוטית על נשים שסבלו משיתוק היסטרי באיבר מסוים בגופן וכך ריפא אותן. השתלמות זו הייתה משמעותית ביותר עבור פרויד, ובעקבותיה החליט לעבור מעיסוק במחקר לעבודה קלינית עם מטופלים נוירוטיים. בדרכו חזרה לווינה עבר פרויד בברלין, שם עסק במשך מספר שבועות במחקר נוסף על מחלות ילדים.

בשנת 1886 חזר פרויד לווינה, ופתח מרפאה פרטית שהתמחתה בהפרעות מוח ועצבים, ובה ערך טיפולים וניסויים בהיפנוזה עם מטופליו. בשנה זו גם נישא למרתה ברנייס, לאחר ארבע שנות אירוסין, שברובן היה רחוק ממנה והתכתב עִמהּ בתדירות גבוהה. ב-1887 נולדה בתו הבכורה מתילדה.

ב-1887 הרצה פרויד מדי פעם על היסטריה גברית, ובאחת מהרצאותיו הכיר את וילהלם פליס (Fliess), חוקר מברלין, שתמך ברעיונותיו והפך לידידו הקרוב בשנים הבאות. ב-1891 פרסם את מחקרו "על אפזיה", שעסק בהשפעות של נזקים נוירולוגיים במוח, על פגיעה ביכולות שפתיות – היכולת לבטא מילים ויכולת השיום (מתן שם) של חפצים מוכרים. הוא טען כי ללקויות שפתיות אלו עשוי להיות גם מרכיב פסיכולוגי, ובתקופה זו החל לחפש מרכיבים אלו במחקריו ובעבודתו עם מטופליו.

שנות חייו האחרונות

Sigmund-Freuds-daughter-Anna-1920.1
זיגמונד פרויד ובתו אנה, צילום משנת 1920

ד"ר אנטון סוורוואלד, הקצין הנאצי שמונה להשתלט על נכסי היהודים באוסטריה, היה תלמיד של ידידו של פרויד והחליט לקרוא את כתביו. הרושם שכתבי פרויד הותירו על הקצין גרמו לו למעול בתפקידו. הוא הסתיר מפני השלטון הנאצי את דבר קיומם של חשבונות בנק שווייצריים בבעלות משפחת פרויד, ואף עזר ל-16 מבני המשפחה להשיג אשרות על מנת להמלט לאנגליה. המשפחה גם נעזרה בסיוע כלכלי ממטופלתו וידידתו של פרויד מארי בונפארט. כשביקש לעזוב את גרמניה, דרש הגסטפו מפרויד לחתום על הצהרה לפיה זכה ליחס הוגן. אנקדוטה פופולרית ייחסה לפרויד את התוספת הצינית "אני ממליץ בכל לשון של המלצה על הגסטפו לכל אדם"[6], אך המסמך המקורי, אשר התגלה ב־1989, מפריך את אותה אנקדוטה[7].

ב-4 ביוני 1938 הורשו פרויד ומשפחתו לעבור את הגבול לצרפת, ואז המשיכו מפריז ללונדון, שם חיו בהמפסטד, ברחוב מאנספילד גארדנס (Maresfield Gardens) מס' 20 (שבו שוכן היום מוזיאון פרויד). פרויד השווה את יציאתו לגלות לבקשתו של רבי יוחנן בן זכאי מאספסיאנוס לאחר חורבן בית המקדש השני: "תן לי יבנה וחכמיה". "אנו עומדים ליזום אותו מהלך" הצהיר פרויד, "בסך הכל, אנו רגילים לרדיפות"[8].

בלונדון, בשנת 1938, התגשמה חלקית שאיפתו לזכות בהכרת החברה המלכותית כמדען מוביל, אף כי הצעת חוק, שיזם אוליבר לוקר-למפסון, להעניק לו וליהודים מגורשים אחרים אזרחות בריטית, נכשלה.[9] שני מזכירים של החברה המלכותית הביאו את ספר האגודה לפרויד לחתימה. על כך כתב לידידו הסופר ארנולד צווייג: "הם השאירו לי עותק של הספר, ואם היית כאן הייתי יכול להראות לך את החתימות, מזו של אייזק ניוטון ועד לזו של צ'ארלס דרווין. חֶברה טובה!".

פרויד עישן סיגרים במשך רוב חייו. בשנת 1923, בגיל 67, לקה בסרטן הפה. הוא עבר מעל 30 טיפולים במחלה, ובהם גם הסרת לסתו העליונה, אך המשיך לעשן כ-20 סיגרים ביום עד למותו.

ב-23 בספטמבר 1939, לאחר שלא יכול היה לסבול את הכאבים הבלתי פוסקים שגרמה לו המחלה, ביקש מרופאו האישי לשים קץ לייסוריו, ומת ממנת יתר של מורפיום שניתנה על ידי רופא.

משפחה ושארים

FreudFamily1898
משפחת פרויד, 1898

לפרויד ולאשתו מרתה נולדו שישה ילדים: ארנסט ל. פרויד, ז'אן מרטין פרויד, אוליבר פרויד, מתילדה פרויד, סופי פרויד, ואנה פרויד. בתו הצעירה של פרויד, אנה פרויד, הייתה גם היא פסיכולוגית בולטת, ממייסדי פסיכולוגיית האגו, שתרמה במיוחד בתחום הפסיכולוגיה של הילד ופסיכולוגיה התפתחותית.

פרויד הוא סבו של הצייר לוסיאן פרויד ושל הקומיקאי והפוליטיקאי קלמנט פרויד. הוא סבא-רבא של העיתונאית אמה פרויד, של מעצבת האופנה בלה פרויד ושל אילי ההון מתיו פרויד וריא ויליאמס. אחותו אסתר אדולפינה נפטרה ב-29 בספטמבר 1942 במחנה הריכוז טרזיינשטט[10]. אחייניתו: מרתה גרטרוד פרויד ששינתה את שמה ל-תום זיידמן-פרויד, ילדה את אביבה הררי. אחיינו הכפול (בן אחותו אנה ובן אחי אשתו, שהיה נשוי לה) שהיה גם שותפו בחלק מרעיונותיו ומחקריו היה התעמולן הבולט אדוארד ברנייס.

עיסוקו במדע

תחילת דרכה של הפסיכואנליזה

פרויד הבחין ששיטות הטיפול הקונבנציונליות שהיו נהוגות בזמנו, כולל היפנוזה, לטיפול בהיסטריה ובנוירוזות אינן יעילות. בתקופה זו החל להרהר גם בקונפליקטים מיניים כמקור לנוירוזות של נשים. כתוצאה מכך החל בשנת 1893 לכתוב ספר יחד עם עמיתו יוזף בְּרוֹיֶר, בשם "מחקרים על היסטריה" (Studien über Hysterie), שבו תוארה שיטת טיפול חדשה שבוצעה על ידי שיחה עם המטופל. במהלך הטיפול ביקש פרויד ממטופליו לדבר על קשייהם תוך כדי שכיבה על ספה. הוא עודד אותם לומר כל מה שעולה בדעתם – שיטה הנקראת כיום "אסוציאציות חופשיות". הספר פורסם בשנת 1895.

המקרה הראשון שבו נערך טיפול בשיטה זו, ואשר מתואר בספר, התרחש כבר ב-1880 – הטיפול של ברוייר בחולת ההיסטריה "אנה או". לקראת כתיבת הספר חזר פרויד למקרה זה, ופיתח תאוריה לפיה השיחה עם המטופלים עשויה ליצור קתרזיס, לעורר זיכרונות ולשחרר רגשות חזקים, וכך להביא להקלה בתסמינים הגופניים, כפי שהתרחש אצל אנה או.

לחצו כדי להקטין חזרה
קרל גוסטב יונגקרל גוסטב יונגסטנלי הולסטנלי הולזיגמונד פרוידזיגמונד פרוידשנדור פרנציארסנט ג'ונסאברהם ברילHall Freud Jung in front of Clark 1909.jpg

ביקור באוניברסיטת קלארק, 1909. יושבים משמאל לימין: פרויד, סטנלי הול, קרל גוסטב יונג; עומדים משמאל לימין: אברהם בריל, ארנסט ג'ונס, שנדור פרנצי. לחצו על האישים השונים כדי להגיע לערכים המורחבים עליהם.


במהלך 1895 המשיך פרויד לפתח רעיונות פסיכולוגיים על נושאים כגון מלנכוליה, פרנויה ופוביות, וכן החל לפרש את חלומותיו. ב-1896 פרסם את "האטיולוגיה של ההיסטריה" (Zur Ätiologie der Hysterie), שם הופיע לראשונה המונח "פסיכואנליזה". במקביל המשיך פרויד במחקרים נוירולוגיים עבור נותנאגל, ופרסם ב-1897 את מחקרו "שיתוק מוחין בילדים".

ב-1896 נפטר אביו, ופרויד שקע במהלך האנליזה-העצמית שלו באבל ובהרהורים על העבר, על יחסיו עם אביו, ועל הקשר שלהם לתאוריות פסיכולוגיות. בתקופה זו פיתח את "תאוריית הפיתוי" השנויה במחלוקת, שלפיה נוירוזות בבגרות נובעות מטראומה נפשית בעקבות התעללות מינית של הורה בילדו. הוא זנח את התאוריה במהלך 1897. הוא הבין שלא כל הנוירוזות של מטופליו נובעות מטראומה מינית שבאמת התרחשה בילדות, כפי שהם תיארו במהלך ההיפנוזה והטיפולים בהם, אלא שמדובר בפרי דמיונם ובמשאלת ילדות בלבד של המטופלים כלפי הוריהם. בהמשך פיתח בעניין זה את הרעיונות על תסביך אדיפוס. עמיתו של פרויד, ברויר, התנגד לרעיונות אלו על המיניות בילדות והקשר שלה לנוירוזות, ולכן בתקופה זו נפרדו דרכיהם.

במהלך השנים הבאות החל פרויד לחשוב על הקונפליקטים המיניים והמשאלות הסמויות של האדם, כתכנים שכל אחד מנסה להדחיק אל הלא-מודע שלו. תכנים אלו עשויים לצוץ ולבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, בעיקר באמצעות החלומות של האדם. לפיכך טען פרויד כי פירוש חלומות אלו עשוי לתרום להבנת הקונפליקטים הלא מודעים, וכך למעשה להוות את "דרך המלך אל הלא-מודע", כהגדרתו. ב-1900 פורסם ספרו החשוב "פשר החלומות" (Die Traumdeutung), שבו כתב על רעיונות אלו, ותיאר ניתוחים של עשרות חלומות של מטופלים. ב-1901 פורסם ספרו "פסיכופתולוגיה של חיי היומיום" (Zur Psychopathologie des Alltagslebens), ובו תיאר לראשונה את מה שנודע מאז בכינוי "פליטה פרוידיאנית" – פליטת-פה או פליטת-קולמוס שמהווה אף היא הצצה אל הלא-מודע של האדם.

ב-1902 קיבל פרויד משרת פרופסור באוניברסיטת וינה. הוא נהג לכנס את עמיתיו מדי שבוע לדיונים בשיטתו, במה שכונה מאז "החברה הפסיכולוגית של יום רביעי". ב-1905 פרסם שני ספרים: "שלוש מסות על התאוריה של המיניות" (Drei Abhandlungen zur Sexualtheorie), שבו פרש את רעיונותיו לגבי מיניות בילדות, ותיאר מושגים כגון תסביך אדיפוס, קנאת פין וחרדת סירוס; וכן הספר "הבדיחה ויחסה ללא-מודע" (Der Witz und seine Beziehung zum Unbewußten), שבו העלה את הרעיון כי הומור או סרקזם הוא אחת הדרכים שבהן מאפשר האגו לתוכן מאיים לא-מודע להתבטא במודעות באופן מותאם ומקובל בחברה.

ב-1906 החלה היכרות ארוכת שנים של פרויד עם קרל גוסטב יונג, והם החלו להתכתב על הרעיונות הפסיכואנליטיים. תומכים נוספים שלו בתקופה זו היו שנדור פרנצי, ארנסט ג'ונס וקרל אברהם. אוטו ראנק התמנה באותה תקופה למזכיר "החברה הפסיכולוגית של יום רביעי", ששמה שונה ב-1908 ל"החברה הפסיכואנליטית הווינאית". ב-1908 התקיים הכינוס הפסיכואנליטי הבינלאומי הראשון, בזלצבורג. באותה שנה יצא ספרו "המוסר המיני 'התרבותי' והעצבנות המודרנית" (Die 'kulturelle' Sexualmoral und die moderne Nervosität). ב-1909 פרסם פרויד את "הַאנְס הקטן – אנליזה של פוביה בילד בן חמש", בו הציג את המקרה המפורסם של האנס הקטן, תיאור המקרה הראשון של טיפול פסיכואנליטי בילדים – האנס סבל מפוביה ספציפית מסוסים, ופרויד טיפל בו באמצעות פרשנויות המבוססות על תסביך אדיפוס, שלפיהן האנס הִתִּיק את חרדת הסירוס מאביו אל חרדה מסוסים.

Freud and other psychoanalysts 1922
חברי "החברה הפסיכואנליטית הווינאית" בתצלום מ-1922. יושבים משמאל: פרויד, שנדור פרנצי והאנס זקס; עומדים משמאל: אוטו ראנק, קרל אברהם, מקס אייטינגון וארנסט ג'ונס

ב-1909 ביקר פרויד בארצות הברית והרצה באוניברסיטת קלארק, בלוויית יונג ופרנצי. הוא ייסד את כתב העת הראשון לפסיכואנליזה, ומינה את יונג לעורכו. בתקופה זו החלו בקיעים ראשונים בתמיכתם של עמיתיו: מקס אייטינגון, מתומכיו בציריך, החל לבקר את דעותיו, אלפרד אדלר התפטר מ"החברה הפסיכואנליטית הווינאית", ובהמשך הצטרפו אחרים לביקורת. מ-1911 גבר המתח בין פרויד ליונג, ב-1912 פרסם יונג את "הפסיכולוגיה של הלא-מודע", בו התרחק מרעיונותיו של פרויד, ובעקבותיו התפטר מתפקיד עורך כתב העת הפסיכואנליטי ומנשיאות האגודה הבינלאומית לפסיכואנליזה, והתנתק מפרויד. לפרויד מצידו הייתה סבלנות מועטה לעמיתים שחרגו משיטתו הפסיכואנליטית. ב-1914 תקף בחריפות את יונג ואת אדלר במאמרו "דברי ימי התנועה הפסיכואנליטית", שנודע בכינוי "הפצצה", והעמיק את הקרע בינו לבין עמיתיו.

ספרים ומאמרים חשובים נוספים שפרסם פרויד בתקופה זו, הם "על הטיפול בפירוש חלומות בפסיכואנליזה" (1911), "על הנרקיסיזם" (1914), וכן "טוטם וטאבו" (Totem und Tabu;‏ 1913), שבו תיאר את גישתו כלפי מקורות התרבות והדת, בתגובה למאמריו של יונג בנושא. במקביל ייסד ב-1912 כתב עת פסיכואנליטי בשם "אימאגו" (Imago), ומינה את אוטו ראנק לעורכו, וכן המשיך לקיים פעם בכמה שנים את הקונגרס הפסיכואנליטי הבינלאומי. במהלך מלחמת העולם הראשונה עסק, בין השאר, בכתיבת ספר רחב יריעה על מטא-פסיכולוגיה, אך לבסוף הותיר מתוכו רק חמישה פרקים ושבעה השמיד. לאחר המלחמה טיפל בחיילים שסבלו מטראומות במהלכה. בשנת 1919 פרסם את פיתוחו לקונספט של המאוים (Unheimlich). ב-1920 פרסם את "מעבר לעקרון העונג" (Jenseits des Lustprinzips), על דחפי העונג (ארוס) והמוות (תנטוס). זוועות המלחמה הביאו לכך שהדגיש כי לצד הארוס גם התנטוס האלים וההרסני הוא חלק מהנפש האנושית. ב-1923 פרסם את המשכו, "האני והסתם" (או "האגו והאיד"; Das Ich und das Es), בו תיאר את המודל הסטרוקטורלי. בתקופה זו התגלה אצלו סרטן בחיך, והוא החל בסדרת ניתוחים בפיו.

ב-1926 פיתח את התאוריה הפסיכואנליטית לגבי חרדה, ופרסם את ספרו "עכבה, סימפטום וחרדה". בשנת 1930 העניקה העיר פרנקפורט לפרויד את פרס גתה, כהכרה בתרומתו לפסיכולוגיה. באותה שנה מתה אימו, בגיל 95. בשנת 1933, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, נשרפו ספריו של פרויד בפומבי.

שיטתו המדעית של פרויד

Freud Ich he
דיאגרמה המציגה את עיקרי תורתו של פרויד לגבי נפש האדם והכוחות הפועלים עליה

פרויד נחשב לאבי הפסיכולוגיה הביולוגיסטית. כמי שלמד רפואה, ובא מן העולם המדעי, ניגש פרויד אל הנפש כשם שניגש הביולוג אל התא, החיה או החומר אותו הוא חוקר. לפני פרסום מחקריו של פרויד העיסוק בנפש לא נחשב למדעי, לפחות לא בהגדרה הנוקשה של מדע, והוא ניסה לכונן פסיכולוגיה כמדע ממשי.

לגורם זה ישנן כמה משמעויות שחשובות להבנת תורתו של פרויד:

  • תפיסה דטרמיניסטית: אין מקור ההתגלגלויות הנפשיות בבחירה מודעת של האדם, אלא הן השתלשלות של המקרים הנפשיים. בכתביו משנת 1933 תיאר פרויד את מטרות הפסיכואנליזה כדלקמן: "השכל והנפש הם אובייקטים לחקירה מדעית, בדיוק כפי שכל הדברים הבלתי אנושיים הם אובייקטים לחקירה כזו". ניתן לומר כי לפי עקרון הדטרמיניזם, כל אירוע משמעותי בילדות ישפיע על האישיות בהמשך החיים.
  • הנפש היא בעלת מבנה שלם המורכב רמות וישויות, שביניהם יש יחסים ברורים והם מצטרפים לחטיבה אחת שלמה – זאת בניגוד לפסיכולוגיות הקדומות שם יש מספר כוחות בנפש, ואין הגדרה מדויקת של היחסים ביניהם.

פרויד, כהולך בעקבותיו של צ'ארלס דרווין, בחן את תהליך האבולוציה של בעל חיים, שבמיליון השנים האחרונות שלו נוצר גם האדם. כמדען הסיק כי התרבות, שהיא מאפיין של בן האנוש, מעלה תהיות רבות.

תהיות אלו נובעות בעיקר מכך שלפי מחקרים אנתרופולוגיים רק בכ-150,000 שנים האחרונות התפתחה תרבות בחברת בני האדם. מבחינה אבולוציונית, נדרשו כ-150 מיליון שנים לדגים על מנת לההפך לזוחלים ולדו-חיים, וכ-170 מיליון שנים נוספות חלפו להתפתחות היונקים המוכרים כיום. חלק ניכר מנסיונותיו המחקריים של פרויד היה הניסיון למצוא פתרון לשאלה, כיצד אירע כי בכ-150,000 שנה פיתח האדם את מאפייני התרבות השונים: מוזיקה, מוסר, מנהגים ומסורות, תלבושות, אהבה, וכו'.

הבסיס המדעי לתאוריות של פרויד הוא שנוי במחלוקת. בעיני מבקריו, היכולת לתקף אמפירית את מסקנותיו היא מוגבלת, ויעילותה הטיפולית של תורתו אינה גבוהה בכל מה שקשור לטיפול במחלות נפש. רבים מפקפקים האם ניתן לקרוא לה מדע, בהיותה מבוססת על טענות שלא ניתן להפריכן. כפי שניסח זאת, מבקרו של פרויד, הפסיכולוג האמריקני ג'ון קילסטרום: :"אין כל ראיה אמפירית שההתפתחות עוברת דרך שלב אורלי, אנאלי ופאלי ושילדים קטנים מתאווים לאימותיהם ושונאים את אבותיהם... אין כל ראיה אמפירית שקיימים מנגנוני הפעולה שאותם חוזה הפסיכואנליזה, כמו ההעברה והקתרזיס... עדיף להתייחס לפרויד כאל סופר יותר מאשר כמדען. פסיכולוגים יכולים להסתדר בלעדיו"

אחרים אומרים, לעומת זאת, שתוקפם של עיקרי תורת פרויד לא פג עד היום. הרעיון שמקורן של ההתנהגויות האנושיות הוא ביצר המין ובדחף התוקפנות זכה לחיזוק על ידי הפסיכולוגיה האבולוציונית. ההבנה שגם לילדים יש דחפים מיניים מקובלת ביותר כיום. מקובל גם שטיבה של מערכת היחסים בין המטפל למטופל הוא קריטי להצלחת הטיפול. בראש ובראשונה תרם פרויד את המושג "לא מודע", שחשיבותו בתרבות ובפסיכולוגיה של ימינו לא תסולא בפז.

מודלים למבנה הנפש

פרויד הציע מודלים אחדים לתיאור הנפש ואופן פעולתה:

  • המודל הסטרוקטורלי: חלוקת הנפש לשלוש רשויות: סתמי (id), אני (ego) ואני עליון (super-ego).
  • המודל הדינמי: מתאר את הדינמיקה בין הרשויות השונות.
  • המודל הטופוגרפי: שלוש רמות מודעות של הנפש: המודע, הקדם מודע (או ה"סמוך למודע") והלא מודע.
  • המודל הפסיכוסקסואלי: מתאר את שלבי התפתחותה של הנפש: השלב האוראלי, השלב האנאלי, השלב הפאלי, שלב החביון והשלב הגניטלי.

מקור החרדות

לפי גישתו של פרויד החרדה נוצרת על ידי המבנה הראשוני והיצרי של האישיות, במאבק בין דרישות הסתמי (איד) לבין הסופר אגו. היא נועדה לגלות סכנות פנימיות וחיצוניות ולהזהיר את האדם מפניהם. חלק מהתהליכים המתקיימים בנפש נמצאים בלא-מודע של האדם. זיגמונד פרויד הבחין בשלושה סוגי חרדה:

  • חרדה מציאותית - שמזהירה את האדם מפני סכנות ממשיות.
  • חרדה נוירוטית - שהיא למעשה חשש מעונש - חשש שהדחפים והיצרים של האיד יתפרצו ודרישות המציאות עלולות להביא את האדם להיענש על מעשיו.
  • חרדה מוסרית- שמתבטאת ברגשות אשמה שנועדו להזהיר את האדם מפני עונשים חמורים ביותר, לכאורה, שצפויים לו אם יבצע מעשה לא מוסרי בעיניו של האני עליון (סופר אגו), מבנה אישיות נוקשה שאחראי על ערכיות ומצפון האדם.

השפעות פרויד על עולם הרוח והתרבות

50 Schilling Sigmund Freud obverse
דיוקנו של פרויד על שטר כסף

פרויד ראה עצמו כמדען, אך מחקרו חרג הרבה מעבר לגבולות המדע. שאלות, כדוגמת מהו הטוב והרוע, האהבה וההרס, או מהו מוסר ומה מקורו, מקבלות מענה מקיף בפסיכואנליזה הפרוידיאנית.

נהוג לראות בפרויד כמי שעסק בתחום הדעת המכונה "פסיכולוגיה". אולם במחקר עמוק, מקיף ומהותי כמו שלו, לא ניתן לִתְחוֹם את המסקנות לענף מדעי אחד, שהרי חדרו גם לנימים הדקים של הפילוסופיה, האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה, האטימולוגיה, האמנות ועוד.

יש הרואים את פרויד כאחד מאבות המחשבה הפוסטמודרנית. הגילוי כי האדם מונע על ידי יצריו הקדומים, וכי רבות מן ההצדקות הרציונליות שלנו למעשים יסודן בחוסר מודעות למתחולל בנפשינו, משמשות טענות בזכות נטישת ההיגיון החברתי, האידאולוגי והפוליטי, והן כשלט מחאה כנגד ריסון עצמי ועידון תרבותי, הנתפסים כמזויפים.

עם זאת, תפיסת שיטתו של פרויד כדוגלת באי השמעות להיגיון ולמוסר (שהנו למעשה מנגנון מניעה תרבותי) אינה מוצדקת. האדם האידיאלי של פרויד הוא דווקא האדם הרציונלי, בעל המודעות ויכולת הבחירה, שמסוגל להכיר במציאות כמו שהיא מבלי לסבול מקונפליקטים לא מודעים. בעיני פרויד, תפקידה של הפסיכואנליזה היא להפוך את בני האדם לשלמים יותר, מחוברים יותר לעצמי האמיתי שלהם ובעלי הבנה טובה יותר לגבי מבנה נפשם; זאת כדי שיוכלו לחיות את חייהם חופשיים מעולן של הפרעות נפשיות וקונפליקטים פנימיים. לדבריו, אין תכליתם של ההפרעות הנפשיות אלא סירוס העצמי האמיתי, על שלל יכולותיו ומלוא הפוטנציאל שבו.

ב-24 ביולי 1918, נערך בהר הצופים טקס הנחת אבן הפינה של האוניברסיטה העברית. בטקס נאם הלורד ארתור ג'יימס בלפור והצהיר: "הפרופסורים זיגמונד פרויד, אלברט איינשטיין ואנרי ברגסון הם שלושת היהודים אשר השפיעו ביותר על ההגות והתרבות המודרנית"[11].

היחס ליהדות ולציונות

פרויד היה אתאיסט;[12] בהקדמתו למהדורה העברית של "טוטם וטאבו" כתב פרויד שהוא מנוכר לחלוטין לדת אבותיו, "כמו לכל דת אחרת". מאידך, הוא ממשיך שם וכותב שמעולם לא הכחיש את השתייכותו לעמו, חש את עצמיותו כיהודית ואינו מבקש שתהיה אחרת.

אף שפרויד סבר כי הדת היא סוג של נוירוזה (ואולי הטובה שבנוירוזות), הוא מעולם לא ניסה להסתיר את יהדותו, ובהזדמנויות רבות אף התגאה בה[13]. את התכתבויותיו הפרטיות תיבל בטבעיות במילים השאובות משפת היידיש[14]. עם זאת חשש שמא, בשל יהדותו ויהדות תלמידיו, תוגדר הפסיכואנליזה כ"מדע יהודי" ותדחה בשל כך בחוגי האקדמיה, מה שאכן התרחש תחת השלטון הנאצי. יתרה מזאת, הוא עצמו העלה את החשש שמא האנטיפתיה כנגד הפסיכואנליזה מקורה בכך שראשון נציגיה הוא יהודי[15]. יש הסבורים שפרויד קירב מאוד את תלמידו קרל יונג, שהיה שווייצרי-אתני ונוצרי[16], כדי שהפסיכואנליזה תהיה מקובלת יותר על האקדמיה האירופית.

יחסו של פרויד לציונות היה מורכב. אף שהוא ראה בציונים, לפחות בהתחלה, משוגעים בעלי רעיון משיחי, הוא נתן ביטוי לסולידריות שלו עם יהודי ארץ ישראל, בהיותו חבר הדירקטוריון הראשון של האוניברסיטה העברית ובכך שוויתר על תמלוגים לאחד מספריו שתורגם לעברית. במכתב לעמיתתו היהודיה סבינה שפילריין בשנת 1913, אם לשתי בנות שנכנסה להריון, כתב כי "הוא רוצה לחשוב שהוולד יהיה ילד ויתפתח כציוני וחסון". לאחר שנולדה לה בת, כתב לה: "טוב הדבר שהתינוק זה 'היא'. כעת אפשר להרהר בינתיים שוב בדבר זיגפריד בלונדיני".

בספרו האחרון, "משה האיש ואמונת הייחוד" (Der Mann Moses und die monotheistische Religion;‏ 1939), טען פרויד שהיהדות מסייעת לשחרר את האנושות מכבלי העולם האמפירי ופותחת אפשרויות חדשות למחשבה ולפעולה. הוא טען כי מקור היהדות הוא ברגשות אשם ובניסיון לכפר על רצח אב קדמון, הוא משה.

SIGMUND FREUD HOUSE-VIENNA-Dr. Murali Mohan Gurram (8)

הבניין בו שכנה דירתו של פרויד בווינה, שמשמשת כיום כמוזיאון לזכרו

Puerta Consultorio Freud

דלת הכניסה לביתו של פרויד בווינה

Landtmann interior

קפה לנדתמן בווינה בו נהג פרויד לשבת בקביעות

Tavistock and Freud statue - cropped

פסלו של פרויד ברחוב בלונדון, בו התגורר עם בתו אנה פרויד בשנת חייו האחרונה

כתביו שראו אור בעברית

  • הפסיכולוגיה של ההמון והאנליזה של האני (תרגום: י’ דבוסיס [=דביר]), ירושלים: דפוס הספר, תרפ"ח. תרגום נוסף: רסלינג, תרגום: נועה קול, 2009.
  • שעורים במבוא לפסיכואנליזה (תרגם מגרמנית: י’ דבוסיס [=דביר], בלוית תמונות ורשימת מונחים), תל אביב: א"י שטיבל, תרצ"ד–תרצ"ה.
  • טוטם וטאבו: כמה תאימות בחיי הנפש של הפראים ושל הנברוטיקנים (תרגם מגרמנית ברשות המחבר: י’ דבוסיס [=דביר]), ירושלים: קריית ספר, תרצ"ט.
  • פסיכופתולוגיה של חיי יום יום: על שכחה, פליטת-פה, מעשה שגגה, אמונת-הבל וטעות (עם פתח דבר מאת מ’ איטינגון; [תרגם מגרמנית: צ’ וויסלבסקי), תל אביב: חברת מסדה ('לגבולם'), תש"ב.
  • התרבות והדת, מרחביה: ספרית פועלים, 1943.
  • חיי ופעלי (עברית: שמואל גולן, צבי זהר), מרחביה: ספרית פועלים, 1947.
  • א. על החלום : ב. רביזיה של תורת החלום (תרגם: מ’ ברכיהו), ירושלים: עבר, תשי"ד.
  • שלוש מסות על התאוריה המינית (עברית: מנחם אילון), מרחביה: ספרית פועלים, 1954.
  • פשר החלומות (תרגם: מ’ ברכיהו), תל אביב: יבנה, תשי"ט.
  • כתבי זיגמונד פרויד, תל אביב: דביר, תשכ"ט–תשל"א. (קריאת הספר בתצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים" ספר זמין ברשת)
  • משה האיש ואמונת היחוד (תרגם והוסיף אחרית דבר: משה אטר), תל אביב: דביר, תשל"ט-1978.
  • טוטם וטאבו: ומסות אחרות (תרגם: חיים איזק; עריכה מדעית: ח. אורמיאן), תל אביב: דביר, תשמ"ח-1988. (קריאת הספר בתצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים" ספר זמין ברשת) ; הוצאת רסלינג, 2013 (הקדמות ופרק מהספר, באתר פסיכולוגיה עברית)
  • מבוא לפסיכואנאליזה (תרגם: חיים איזק ; עריכה מדעית: ח. אורמיאן), תל אביב: דביר, תשמ"ח-1988. (קריאת הספר בתצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים" ספר זמין ברשת)
  • מעבר לעקרון העונג: ומסות אחרות (תרגם: חיים איזק; עריכה מדעית: ח. אורמיאן), תל אביב: דביר, תשמ"ח-1988.
  • מעשה היצירה בראי הפסיכואנאליזה: על ההשפלה של חיי האהבה ומסות אחרות (תרגם: אריה בר; עריכה מדעית: ח. אורמיאן), תל אביב: דביר, תשמ"ח-1988.
  • תרבות בלא נחת: ומסות אחרות (תרגם: אריה בר; עריכה מדעית: ח. אורמיאן), תל אביב: דביר, תשמ"ח-1988.
  • פרויד ודורה / זיגמונד פרויד ואחרים (עריכה: עמנואל ברמן; תרגום: אברהם הוס (מגרמנית), מרים קראוס (מאנגלית)), תל אביב: עם עובד, תשנ"ד-1993.
  • איש הזאבים: מתולדותיה של נוירוזת ילדות (1918) (תרגום מגרמנית וייעוץ מדעי: ערן רולניק; עורך: דרור גרין), צפת: ספרים, 1999.
  • התרבות והדת (ערך: נתן זך), תל אביב: ספרית פועלים, תש"ס-2000.
  • אבל ומלנכוליה: פעולות כפייתיות וטקסים דתיים (תרגם מגרמנית: אדם טננבאום; אחרית דבר: יצחק בנימיני), תל אביב: רסלינג, 2008.
  • הטיפול הפסיכואנליטי (תרגום עריכה ואחרית דבר: ערן רולניק; עורך ראשי ומחבר ההקדמה: עמנואל ברמן), תל אביב: עם עובד, תשס"ב-2002.
  • מיניות ואהבה (עריכה ומבוא: רות גולן ואחרים), תל אביב: עם עובד, תשס"ג-2002.
  • הנס הקטן: אנליזה של פוביה בילד בן חמש: (1909) (תרגום מגרמנית: מרים רון; עריכת התרגום: יעקב לורך; עורך: דרור גרין), קיבוץ רמת יוחנן: ספרים, 2003.
  • שתי נשים היסטריות: סיפורים פסיכואנליטיים (תרגום מגרמנית: מרים קראוס; עורך: דרור גרין), צפת: ספרים, 2004.
  • מחקרים בהיסטריה (1893–1895) / זיגמונד פרויד, יוזף ברויאר (תרגום מגרמנית: מרים קראוס; עורך: דרור גרין), צפת: ספרים, 2004.
  • על החלום (תרגום מגרמנית: אדם טננבאום; עריכה מדעית: ערן רולניק), תל אביב: רסלינג, 2004.
  • איש העכברושים : הערות אודות מקרה של נוירוזה כפייתית (1909) (תרגום מגרמנית: מרים קראוס; עריכה מדעית: יהויקים שטיין; עורך: דרור גרין), צפת: ספרים, 2004.
  • שרבר: הערות פסיכואנליטיות על תיאור-מקרה אוטוביוגרפי של פרנויה (Dementia Paranoides)‏ (1911 [1910]) (תרגום מגרמנית: מרים קראוס; עורך: דרור גרין), צפת: ספרים, 2006. (מחקר על דניאל פאול שרבר)
  • תרבות, דת ויהדות (תרגום מגרמנית: נועה קול, רחל בר-חיים; עריכה מדעית: יותם חותם), תל אביב: רסלינג, 2008.
  • הבדיחה ויחסה ללא מודע (תרגום מגרמנית: רן הכהן; עריכה מדעית: יוסף שוורץ, ערן רולניק), תל אביב: רסלינג, 2007.
  • הצגת הנרקיסיזם ומאמרים נוספים על פסיכוזה (תרגום מגרמנית: דנית דותן; עריכה מדעית: ערן רולניק), תל אביב: רסלינג, 2007.
  • עכבה, סימפטום וחרדה (תרגום מגרמנית: יאיר אור; עריכה מדעית: ערן רולניק), תל אביב: רסלינג, 2007.
  • פירוש החלום (העורך: עמנואל ברמן; תרגמה מגרמנית: רות גינזבורג; מבואות: רות גינזבורג, ערן רולניק; אחרית דבר: רבקה אייפרמן), תל אביב: עם עובד, תשס"ח-2007.
  • חליפת מכתבים: מבחר (1906–1914) / זיגמונד פרויד, קרל גוסטב יונג (תרגום מגרמנית: חיים מחלב; עריכה מדעית: יוסף שוורץ, יצחק בנימיני), תל אביב: רסלינג, 2008.
  • משה האיש והדת המונותיאיסטית (תרגום מגרמנית: רות גינזבורג; עריכה מדעית: רקפת זלשיק), תל אביב: רסלינג, 2009.
  • על הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום (תרגום מגרמנית: אדם טננבאום, עריכה מדעית: ד"ר רקפת זלשיק, עריכת תרגום: נועה קול ), הוצאת רסלינג, 2015.

לקריאה נוספת

  • פיטר גיי, פרויד - פרשת חיים לזמננו, הוצאת דביר, 1993.
  • אנתוני סטור, פרויד, הוצאת פפירוס, 1993.
  • אנתוני סטור, פרויד: מבוא ביקורתי קצר, מאנגלית: משה זינגר, הוצאת ידיעות אחרונות, 2012. (קישור ל פרק ראשון מתוך הספר: חייו ואישיותו, באתר פסיכולוגיה עברית)
  • מרגרט מוקנהאופט, זיגמונד פרויד - חוקר מסתורי התת-מודע, הוצאת משכל, 2000.
  • ריצ'רד וולהיים, פרויד, דביר, 2001. (קריאת הספר בתצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים" ספר זמין ברשת)
  • יוסף חיים ירושלמי, משה של פרויד, הוצאת שלם, 2005.
  • רוני סולן, חידת הילדות, הוצאת מודן, 2007.
  • גבי שפלר (עורך), פרויד, תרבות ופסיכואנליזה: עיונים חדשים בתרבות בלא נחת, הוצאות דביר ומאגנס, 2009. (קישור ל פתח דבר מתוך הספר, באתר "טקסט")
  • מרק אדמונדסון, מותו של זיגמונד פרויד, הוצאות, כתר ו"עברית", 2009.
  • רות רונן, אמנות ללא נחת, עם עובד, 2010.
  • שאול חיימוביץ', פרויד והפסיכיאטריה, רסלינג, 2010.
  • פול פריס, ד"ר פרויד ביוגרפיה, מאנגלית: דפנה לוי, ספרי עליית הגג ולמשכל, 2010. (קישור ל הקדמה לספר באתר "טקסט")
  • לידיה פלם, פרויד האיש: ארכאולוג של הנפש, מצרפתית: דניאלה יואל, הוצאת רסלינג, 2010.
  • ג'נט מלקולם, בארכיונים של פרויד, מאנגלית: אביעד שטיר. ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים, 2010.
  • מרקו מאואס, פרויד עם לאקאן, רסלינג, 2007.
  • ז'אן מישל קינודוז, לקרוא את פרויד: גילוי כרונולוגי של יצירת פרויד, מצרפתית: אמוץ גלעדי, הקדמה ועריכה מדעית: אפחס בוראס, הוצאת תולעת ספרים, 2010.
  • אדוארד סעיד, פרויד והלא-אירופאי, מאנגלית: יעל סלע, רסלינג, 2005.
  • גוצ'ה סמילבסקי, אחותו של פרויד, תרגם מאנגלית : אמיר צוקרמן, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2016, (253 עמודים).
  • זיגמונד פרויד, Group psychology and the analysis of the ego, הוצאת נורתון, 1989.
  • זיגמונד פרויד, מכתב לזיגפריד ברנפלד, 1932. תירגם ערן רולניק, באתר הארץ, 22 במאי 2018
  • זיגמונד פרויד, מכתבים, תרגם, האיר וערך: ערן רולניק, הוצאת מודן, 2019[17]

קישורים חיצוניים

על זיגמונד פרויד
ביקורת ופרשנות בתורתו
על מחקריו
מן העיתונות

הערות שוליים

עיינו גם בפורטל:
פורטל פסיכולוגיה
  1. ^ אילן היחש של זיגמונד פרויד, באתר על העיר בוצ'אץ'.
  2. ^ זיגמונד פרויד, דיוקן עצמו, עמ' 273, מתוך ספרו "טוטם וטאבו".
  3. ^ זיגמונד פרויד, דיוקן עצמו, עמ' 274, מתוך ספרו "טוטם וטאבו"
  4. ^ מאה אישים בעריכת לוי בן גרשון, "הדר" הוצאת ספרים בע"מ, תל אביב ,1978, ערך: זיגמונד פרויד, עמוד 421 .
  5. ^ טענה זו מובאת בספר הבא: Byck, Robert. Cocaine Papers by Sigmund Freud. Edited with an Introduction by Robert Byck. New York, Stonehill, 1974.(באנגלית)
  6. ^ סיפור המשפט הסרקסטי נזכר (לא כאנקדוטה) אצל: שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 275.
  7. ^ ראו הגדרה של ה-Psychoanalysis Dictionary
  8. ^ לוראן כהן, הפסיכואנליזה כארץ מובטחת, באתר ynet, 29.02.08
  9. ^ Promised Lands: Freud's Exiles, מוזיאון פרויד בלונדון
  10. ^ Concentration camp of Theresienstadt - SpeedyLook encyclopedia
  11. ^ פרופ' דוד ברגל (בית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית, האוניברסיטה העברית), ד"ר עופר אשכנזי (ראש מרכז קבנר-מינרבה להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית), "הארץ - תרבות וספרות", מאמר : "יחסות והתייחסות, איינשטיין ופרויד", יום ששי כ"ח בניסן תשע"ו, 6.5.2016, עמוד 1
  12. ^ ,Margaret Muckenhoupt, Sigmund Freud: Explorer of the Unconscious, Oxford University Press, 1997. עמ' 17.
  13. ^ פרויד כתב בשנת 1913 לסבינה שפילריין: "יהודים אנחנו וכאלה נישאר. האחרים רק ינצלו אותנו ולעולם לא יבינו או יכבדו אותנו". באוטוביוגרפיה שלו כתב: "הורי היו יהודים. גם אני נשארתי יהודי".
  14. ^ לדוגמה: "לא מכבר מצאתי לי כאן רופא שיניים הונגרי קטן (...) לאחר שנים ארוכות שבהן נתתי לגויים יסודיים וכבדי-יד לטפל בי אני שמח לתלות תקוות בשכל (Sechel) היהודי" - ערן רולניקאז מה יהודי בפסיכואנליזה, באתר הארץ, 03.04.2006
  15. ^ (המאמר "ההתנגדויות לפסיכואנליזה").
  16. ^ כפי שעולה ממכתבו של פרויד לתלמידו אברהם קארל.
  17. ^ אסתר פלדמכתבי זיגמונד פרויד, באתר הארץ, 14 ביוני 2019
אישיות

אישיות (בלטינית: Persona) או אופי הוא מכלול התכונות הנפשיות הנרכשות והמולדות המכתיבות את ההתנהגות, המחשבות והתחושות של הפרט במצבים בהם פרטים אחרים לא בהכרח יתנהגו, יחשבו ויחושו כמותו.

את האישיות ניתן להגדיר גם כקבוצה גמישה ומאורגנת של מאפיינים ייחודיים לאדם מסוים המשפיעים על הכרתו, דחפיו והתנהגותו במצבים שונים (Ryckman, 2004).

אנה פרויד

אנה פרויד (3 בדצמבר 1895 - 9 באוקטובר 1982) הייתה פסיכואנליטיקאית בריטית ממוצא אוסטרי-יהודי. פרויד הייתה ממשיכת דרכו של אביה, זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, ובעבודתה התמקדה בעיקר בחשיבות האגו ובהעמקה במנגנוני ההגנה של הנפש. בנוסף היא נחשבת לאחת מחלוצות ענף הפסיכואנליזה בילדים.

דמות אב

דמות אב הוא מושג בפסיכולוגיה המתייחס לרוב לאדם מבוגר, שנמצא לרוב בעמדת סמכות והשפעה מסוימת עבור הפרט, המעורר בו רגשות המתעוררים לרוב כלפי אביו של אדם.

במחקר משנת 2001 נמצא כי קיומה של דמות אב חיובית ותומכת עבור ילד, בין אם מדובר באב ביולוגי, אב חורג או מבוגר קרוב אחר, מקושרת עם התפתחות טובה יותר של הילד. במחקר זה קיבלו הילדים ציונים טובים יותר במבחנים שבדקו יכולות קוגניטיביות, מסוגלות עצמית ומקובלות חברתית, יחסית לילדים שלא הייתה להם דמות אב; ומתוך אלו שהייתה להם דמות אב, ילדים שתפסו אותו כתומך יותר הראו מסוגלות עצמית ומקובלות חברתית גבוהות יותר, וכן פחות תסמינים דיכאוניים.על פי התאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד, זקוק כל ילד לדמות אב לשם התפתחות רגשית ומינית תקינה; לפי הרעיון של תסביך אדיפוס, שהוא מרכזי בתאוריה זו, לומד כל ילד בשלב האדיפלי להזדהות עם אביו, וכך מסגל לעצמו עם השנים תכונות גבריות. עם זאת, האופן בו מפרשים פסיכואנליטיקאים בעשורים האחרונים את הרעיונות האלו, מדגיש את חשיבותה של דמות אב כפונקציה מנטלית ורגשית, ולא כדמות גברית פיזית הנוכחת בחייו של הילד, כלומר כל דמות שיכולה להוות "צלע שלישית" בדיאדה של אם-תינוק, המהווה מעין בועה סגורה; הצלע השלישית מפריעה לבועה זו ומלמדת את הילד על קיומו של עולם חיצוני, מציאות, סמכות, חוקים וכו', ונושאים אלו חיוניים להתפתחותו הרגשית. לפיכך כל דמות פיזית בחייו של הילד יכולה להוות "דמות אב", בין אם בן זוג או בת זוג של האם, סב או סבתא, דוד או דודה, מורה, ואף האם עצמה יכולה לקיים בתוכה את שתי הפונקציות, האימהית והאבהית, החיוניות לילד.

הדחקה

הדחקה היא מנגנון הגנה נפשי שעליו מצביעה הפסיכולוגיה כאחראי לסילוקם של זיכרונות, רגשות, דחפים או מחשבות מן המודע אל התת מודע בשל איומם על האני (האגו).

זיגמונד פרויד הגדיר את ההדחקה כמנגנון חזק ויעיל מאוד, המאפשר לשלוט בדחפים חזקים שמנגנוני הגנה אחרים אינם מצליחים לשלוט בהם, לשיטתו הדחקה נעשית באופן חד-פעמי, אך בהמשך ישנה השקעה מתמדת של אנרגיה נפשית הנדרשת לשמירת התכנים במצבם המודחק, כיוון שהם ממשיכים לפעול בלא-מודע. רמז לקיומם של חוויות, רגשות, ומחשבות מודחקות אלו ניתן לגלות באמצעות חלומות, פליטות פה ופליטת קולמוס.

הדחקה היא מנגנון יעיל אך מסוכן, שכן הניתוק מן האני של חלקים שלמים מחיי הנפש, הרגש והיצר עלול לפגוע קשה בשלומה של האישיות ולהוות בסיס ליצירת מחלות נפש והגבלה בתפיסת המציאות.

השקעה של אנרגיה רבה בשמירת ההדחקה מגבילה את כמות האנרגיה הזמינה להתנהגויות יצירתיות ובונות. לדוגמה, אופיינית הדחקה של מאורעות, בני אדם ומקומות בעלי אסוציאציה רגשית שלילית.

כישלון עסקי, אישי או כנגד הציפיות יכול להיות מודחק בגלל איומו על ה"אני" ועל הדימוי העצמי של האדם את עצמו כמוצלח, הוגן, ישר וכדומה.

ההדחקה פועלת לצדו של מנגנון הגנה פסיכולוגי נוסף, הנקרא "הכחשה".

טוטם

טוֹטֶם הוא עצם המייצג בעל־חיים או צמח, ומטרתו לשמש סימן (Emblem) לשבט, או אדם מסוים, דוגמת מנהיג רוחני.

טוטם הוא בדרך כלל בעל חשיבות דתית והמונח טוֹטֶמִיזם הוא השם שניתן למערכות אמונה המבוססות על עצם כזה.

המושג הוא מתחום הדתות האנימיסטיות. על אף שהמילה מגיעה מלשונם של בני שבט צ'יפוואה האינדיאנים במשמעות "ישות מקודשת", המושג אינו ייחודי לתרבות האינדיאנית בלבד, וניתן לראות ביטויים של טוטמיזם בקרב הרבה אמונות קדומות של תרבויות שבטיות ברחבי העולם. הטוטם מוצג לעיתים קרובות כמוליד השבט, כמייסדו, או כמעניק לו חיים, כדוגמת האגדה על הזאבה שהניקה מדדיה את רמוס ורומולוס, מייסדי רומא. למרות שהטוטם נחשב כקדוש ולכן לרוב אסור בפגיעה, טקסים טוטמיסטים מסוימים מתבססים דווקא על הריגה ואכילה של בשר חיית הטוטם, על־מנת לזכות בכוחה, ולחיזוק הקשר המיסטי איתה.

בקרב שבטים אינדיאנים באזור צפון מערב אמריקה הצפונית, הייתה נפוצה האמונות של גילוף עמודי טוטם, עמודי עץ עצומי ממדים שייצגו, בין סמלים נוספים, את הטוטם של השבט.

הסוציולוג אמיל דורקהיים החזיק בהשערה שהטוטמיזם הוא אמונתה הראשונית והקדומה ביותר של התרבות האנושית, והיא הבסיס ממנו התפתחו הדתות השונות.

זיגמונד פרויד, בספרו "טוטם וטאבו", טען שלטוטם השבטי יש חשיבות במניעת גילוי עריות, בהתבסס על מחקרים על מנהגי השבטים של ילידי אוסטרליה, המונעים זיווג בין שני אנשים בני משפחות קרובות בעלות אותו הטוטם.

מושג ה"טוטם" כפי שהוא מופיע באנתרופולוגיה הקלאסית ואצל פרויד שנוי במחלוקת. הדעה הרווחת היום היא שטוטם, כפי שהוגדר שגויה, אינו תופעה קיימת אלא הפשטה של חוקרים המעידה על חוסר הבנה.

לא-מודע

לא־מודע הוא אחד ממרכיבי נפש האדם, על פי התאוריה הפסיכואנליטית מיסוד זיגמונד פרויד. פרויד סבר כי הלא מודע הוא המצע הראשוני של האדם, והוא בבחינת ארץ פראית וקמאית ששולטת בהוויתו של האדם, מבלי שהוא מכיר בה, ויכול להתגונן בפניה. מטרת הטיפול הנפשי היא "לכבוש" ארץ לא נודעת זו, ולהציף למודע חלקים מהלא מודע.

מודל הנפש הפרוידיאני

מודל הנפש הפרוידיאני הוא בסיס התאוריה שהציע אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד כדי להסביר את אופן פעולת הנפש. מודל הנפש כולל בתוכו מספר מודלים, מנגנונים ועקרונות. מטרת התאוריה הייתה לאפשר, באמצעות הבנה זו, טיפול נפשי מעמיק ויסודי בקשיים רגשיים של האדם ובמצוקות אנושיות קיומיות. זאת מעבר לטיפול בהפרעות בתפקודו ובהתנהגותו. השיטה הטיפולית מתבססת על תצפית קלינית, תוך כדי טיפול, ולא רק על ניסוי מעבדתי, והתאוריה שלה מבוססת על מודלים שונים שיוצגו להלן.

מתחם דאלי

מתחם דאלי (בצרפתית: Espace Dalí) הוא מוזיאון המוקדש ליצירות של סלבדור דאלי בפריז.

המוזיאון נמצא על גבעת המונמארטר ליד כיכר טרטרה. בין השאר מוצגים במוזיאון אוסף ציורי 12 שבטי ישראל שצייר לרגל מלאת עשרים וחמש שנים למדינת ישראל, וציורים שהכין בהשראת הספרים אליס בארץ הפלאות ודון קישוט. הפסל המקורי של "פיל החלל" המפורסם, "חילזון הזמן", איור בהשארת "משה והמונותאיזם" של זיגמונד פרויד והציור המפורסם חלום שנגרם עקב מעופה של דבורה סביב רימון כשנייה לפני ההתעוררות.

ערן רולניק

ערן רולניק הוא פסיכיאטר, פסיכואנליטיקאי, היסטוריון, מתרגם, עורך ומרצה באוניברסיטת תל אביב.

פסיכואנליזה

פְּסִיכוֹאָנָלִיזָה היא אסכולה תאורטית וטיפולית חשובה בפסיכולוגיה, אשר פותחה בתחילת המאה העשרים על ידי זיגמונד פרויד. תחום העניין של הפסיכואנליזה הוא "תורת האישיות", כלומר - מבנה האישיות הכולל של האדם וההתפתחות התקינה והפתולוגית של מבנה זה.

פסיכודינמיקה

פסיכודינמיקה היא תאוריה ומחקר שיטתי של הכוחות הפסיכולוגיים שביסודה של ההתנהגות האנושית. הפסיכודינמיקה עוסקת בפעולה ההדדית של המודע והלא-מודע. הטיפול הפסיכודינמי עוסק בקונפליקטים פנימיים של האדם, ומטרתו היא יצירת תובנות לגבי קונפליקטים אלו, ומציאת דרכי התמודדות עימם.

המושג פותח על ידי זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה. פרויד טען כי תהליכים פסיכולוגיים מושפעים מזרמים של אנרגיה נפשית היוצרים "דינמיקה" בתוך הנפש. האנרגיה הנפשית נקראת ליבידו.

הפסיכודינמיקה התפתחה מתוך הפסיכואנליזה. שתיהן עוסקות בהבנת הנפש והאישיות ומציעות באופן קליני טיפול נפשי המסייע בקשיים רגשיים של האדם, במצוקותיו ובאיכות חייו, זאת מעבר לטיפול בהפרעות בתפקודו ובהתנהגותו. עם זאת, בעוד המטופל בפסיכואנליזה מטופל בעודו שוכב על ספת הטיפולים ובתדירות של 5-3 פגישות טיפוליות בשבוע, המטופל בפסיכודינמיקה נפגש עם המטפל רק אחת לשבוע, ויושב בכיסאו מול המטפל במהלך הטיפול.

הטיפול הפסיכודינמי מיועד למטופלים בעלי מגוון הפרעות נפשיות (אם כי לרוב לא במטופלים שנמצאים במצב פסיכוטי פעיל), וכן לאנשים בעלי קשיים בחייהם שאינם מסווגים כהפרעה נפשית (למשל קשיים בקשר הזוגי). הטיפול עשוי להיות ממושך, לאורך מספר שנים, אך בעשורים האחרונים פותחו מספר שיטות טיפוליות דינמיות קצרות מועד, שהן ממוקדות מטרה ועשויות להימשך 30-12 פגישות. גישה טיפולית נוספת שפותחה בשנים האחרונות בטיפול הדינמי, היא טיפול אינטרסובייקטיבי, המתמקדת ביחסים בין המטפל והמטופל כדרך ליצירת תובנות לגבי הקונפליקטים של המטופל.

קארל רוג'רס

קארל רוג'רס (באנגלית: Carl Rogers;‏ 8 בינואר 1902 - 4 בפברואר 1987) היה פסיכולוג אמריקאי, מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, ואבי שיטת הטיפול הממוקד בלקוח (Client-Centered Therapy).

רוג'רס סבר כי המניע האנושי העיקרי הוא השאיפה למימוש עצמי. לדעתו שורשן של בעיות נפשיות הוא באי הלימה בין "העצמי האידיאלי" וה"עצמי בפועל". חוסר התאמה זה בין הרצוי למצוי יכול להימנע באמצעות חינוך השם דגש על קבלה בלתי מותנית, היינו נכונות לקבל את תחושות האדם ורגשותיו כלגיטימיים.

לדעת רוג'רס, הפער בין מה שמותר לבין תחושת העצמי עלול להוביל להדחקה. בדומה לאבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, הדגיש רוג'רס את חסרונות ההדחקה. שלא כמוהו הוא סבר שהיא אינה בלתי נמנעת. בנוסף בולט הניגוד בין רוג'רס לפרויד בראייתו האופטימית של רוג'רס את הטבע האנושי.

לטענת רוג'רס, המטפל הקליני לא אמור להוות דמות סמכותנית או "מספקת פתרונות" אלא כזו שתספק תמיכה, חום ואמפתיה לכיוונים אליהם יחליט המטופל עצמו לפנות.

רוג'רס כיהן כראש אגודת הפסיכולוגים האמריקאית בשנת 1947.

קיבעון

בפסיכולוגיה, קיבעון (בלועזית: פִיקְסַצְיָה) הוא מצב בו אדם הופך אובססיבי כלפי אדם או חפץ.

לפי זיגמונד פרויד, עשוי אדם לפתח קיבעון פסיכולוגי עקב פתרון לא הולם של הקונפליקט המרכזי במהלך אחד משלבי המודל הפסיכוסקסואלי, כגון חוסר סיפוק או סיפוק יתר על המידה של הצרכים הדומיננטיים בשלב זה; בעקבות זאת, בזמן מאוחר יותר במשך חייו הבוגרים, תשקף האישיות של האדם שלב מסוים משלבים אלה. לדוגמה, אדם שצרכיו לא סופקו באופן מותאם בשלב האוראלי, בו האנרגיה המינית מרוכזת סביב אזור הפה, עשוי לפתח בבגרותו קיבעון המתבטא ב"התנהגות אוראלית" – לעיסת מסטיק, עישון, כסיסת ציפורניים וכדומה. במצבים חמורים יותר עלול להתפתח קושי לעבור לשלב ההתפתחותי הבא, או נסיגה להתנהגויות המאפיינות את השלב בו התרחש הקיבעון עד לרמה של הפרעת אישיות (למשל במקרה של קיבעון אוראלי - נסיגה לדפוס התנהגות תלותי מאוד בסובבים אותו כפי שהיה בינקותו, מצב שבעוצמות גבוהות עלול להתפתח להפרעת אישיות תלותית).

הגדרת ההיקשרות האובססיבית כקיבעון או כהתבטאות הגנתית של אהבה נתונה לוויכוח. עשוי להתקיים גם קיבעון לדברים שאינם מוחשיים (כגון: רעיונות והשקפות עולם). הגורם האובססיבי נמצא גם בסימפטומים המשתייכים להפרעה טורדנית-כפייתית.

קמצנות

קמצנות היא תכונה המתאפיינת בפחד להוציא כספים, לעיתים עד ויתור על נוחות ועל צרכים בסיסיים.

במקרים רבים, קמצן לא מגדיר עצמו ככזה, אלא כאדם מחושב או חסכן. לכן הגדרת הקמצנות מתבססת לעיתים על סטנדרטים חברתיים ועל הסבל והתסכול הנגרמים בעקבותיה לאנשים אחרים. לעיתים אנשים הסובבים אדם קמצן חשים כי עיסוקו בכסף הוא אובססיבי, וכי נמנעות מהם פעילויות או רכישות בסיסיות ללא סיבה כלכלית אובייקטיבית.

אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, קישר את הקמצנות לקשיים בתהליך הגמילה מחיתולים בילדות, העלול להתפתח לקיבעון בשלב האנאלי ולהתבטא בבגרות באישיות נוקשה, חסרת גמישות וקמצנית. התומכים בביהביוריזם ותאוריות קוגניטיביות-התנהגותיות כמו תאוריית הלמידה החברתית של אלברט בנדורה, טוענים שקמצנות נלמדת באמצעות חיקוי של דמות קרובה, כגון הורה המתנהג בקמצנות.

קרל גוסטב יונג

קרל גוסטב יונג (בגרמנית: Carl Gustav Jung;‏ 26 ביולי 1875 – 6 ביוני 1961) היה פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי שווייצרי, מבכירי תלמידיו של זיגמונד פרויד וזה שהיה אמור לרשת את כיסאו. נמנה עם קבוצת מניחי היסודות לפסיכולוגיה המודרנית. בצד פרויד ואלפרד אדלר, היה יונג ממנסחי התורות הפסיכולוגיות הגדולות, אשר הטביעו את חותמן לא רק על תחום הפסיכותרפיה, אלא לא פחות מכך על הפילוסופיה, על האמנות, על פרשנות ההיסטוריה ועל מדעי ההתנהגות לתחומיהם.

שיתוק מוחין

שיתוק מוחין או שיתוק מוחי הוא הפרעה בהתפתחות אזורי המערכת המוטורית הרצונית במוח, אשר גורמת לקות תנועה, שחומרתה לא נשארת קבועה במהלך כל החיים הבוגרים. הנזק ההתפתחותי מתרחש מתחת לגיל שלוש שנים (יש חילוקי דעות בקשר לגבול העליון). שיתוק מוחין איננה הפרעה או מחלה בודדת, אלא שם קיבוצי למספר ליקויים שנגרמים במהלך ההריון, בעת הלידה או לאחריה. שיתוק מוחין גורם לליקוי בתפקודים המוטוריים והוא מלווה בדרך כלל בשיתוק הגפיים ופגיעות אחרות.

ההפרעה נחקרה לראשונה בשנת 1860 על ידי ויליאם ליטל. המונח "Cerebral Palsy" (שיתוק מוחין באנגלית) התפרסם לראשונה ב-1887 בעבודתו של ויליאם אוסלר, אשר הרחיב את ממצאיו של ליטל. בשנת 1897 חקר זיגמונד פרויד (בטרם פיתח את הפסיכואנליזה) את הקשר בין שיתוק מוחין לפגות.ממוצע הלוקים מהפרעה זו הוא 3.5 מתוך 1000 לידות. השכיחות גבוהה יותר אצל תינוקות זכרים.

תלמיד

תלמיד הוא אדם שלומד, בין אם זה נעשה בעזרת מורים או חונכים ובין אם זה נעשה באופן עצמאי, כלומר באופן אוטודידקטי. התלמידים הלומדים ממורים נחלקים לאלו הלומדים במסגרת ממוסדת כלשהי, וללומדים במסגרות אחרות (למשל לימודי בית או חניכה אישית). את הידע הנלמד נהוג לבדוק בעזרת מבחן, אשר נועד לשקף את ההישגים האקדמיים של התלמיד.

המונח תלמיד משמש גם לציון ממשיך דרכו של אדם כלשהו, אשר שימש כמוביל דרך בתחום מסוים. לדוגמה: בתחום הפסיכולוגיה מלאני קליין נחשבת לתלמידתו של זיגמונד פרויד.

תסביך אדיפוס

תסביך אדיפוס הוא השם שניתן על ידי זיגמונד פרויד לתסביך בפסיכואנליזה שבו ילד מאוהב באימו ומקנא באביו שנתפס על ידיו כמתחרה שלו. התסביך נקרא על שם אדיפוס, מסיפור המיתולוגיה היוונית והמחזה של סופוקלס "אדיפוס המלך".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.