זהר עמר

זֹהר עמר הלוי (נולד בשנת 1960) הוא פרופסור במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, אשר תחומי התמחותו הם: תולדות הטבע בעת העתיקה, זיהוי הצומח והחי של ארץ ישראל בהתאם לתיאורים במקורות ישראל; תרבות חומרית, ריאליה וחיי יום-יום בתקופת ימי הביניים כפי שבאה לידי ביטוי בחקלאות ובמסחר; תולדות הרפואה ואתנופרמקולוגיה. המחקר המשלב דיסציפלינות שונות, מתחום ענפי מדעי הטבע, היסטוריה וארכאולוגיה עם בלשנות ותחומי מחקר מעולם היהדות.

מחקרים בולטים שערך בשנים האחרונות היו: תעודות הגניזה הקהירית כמקור להכרת הרפואה המעשית במזרח התיכון בימי הביניים, מחקר צבענים שבטקסטילים עתיקים ונייר עתיק, כנימת האלון כמקור לצבע ("תולעת השני"), צבע הארגמן, צמח האפרסמון, סממני המרפא המסורתיים בארץ ישראל ותיעוד מסורות כשרות בעלי החיים.

זהר עמר
פרופ' זהר עמר בעת הרצאה בישיבת הר-ברכה על הארגמן והתכלת, אור לד' באדר א' תשע"ד
ענף מדעי צמחיית ארץ ישראל, החי של ארץ ישראל לפי מסורת ישראל.
מדינה ישראל
תרומות עיקריות
זיהוי צמחים ובעלי חיים במקורות, מחקר צבענים של העולם העתיק ונייר עתיק, תולעת השני וארגמן, אפרסמון, תולדות הרפואה ותיעוד מסורות כשרות של בעלי חיים

תולדות חייו

תושב נוה צוף (חלמיש) בבנימין, נשוי ואב לשישה ילדים. גיסו של רב היישוב יצהר, הרב דוד דודקביץ'.

למד בישיבת בני עקיבא בנתניה ובישיבת מרכז הרב בירושלים. שירת בצה"ל בהנדסה קרבית (רס"ן במילואים). לאחר השירות הצבאי עסק בהדרכות טיולים ובחברה להגנת הטבע במסגרת חוגי סיור. שימש במשך חמש שנים כמנהל הגן הבוטני האקולוגי, אבו כביר, קמפוס אוניברסיטת תל אביב הישנה.

סיים את לימודיו האקדמאיים לתואר ראשון, שני ושלישי, באוניברסיטת בר-אילן, שבה הוא מכהן כיום כפרופסור חבר. הוא כיהן כראש המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטה בשנים תשס"ד-תשס"ה, תשס"ט.[1] זכה בפרס הרב קוק לספרות תורנית בשנת תשע"ו.

נושא עבודת המסטר שלו היה: "סוגיות ביישוב, בחקלאות ובנוף הצומח של ארץ-ישראל בתקופת ימי הביניים". נושא עבודת הדוקטורט: "גידולי ארץ-ישראל בימי-הביניים: תיאור ותמורות". שתי העבודות בהנחיית פרופ' יהודה פליקס ופרופ' יוסף דרורי.

שיטת המחקר

זהר עמר עוסק בשנים האחרונות בסוגיות שונות שבתחום שבין תורה ומדע, מתוך הצגת בחינה מחודשת למקורות, ומתן פרשנות וזווית מבט השונה לעיתים מהמקובל. המטרה היא לרתום את כלי המחקר המודרניים ולהציג את תרומתם למחקר מדעי היהדות, אם כי לא מתוך רצון מאולץ לגשר ביניהם.

במחקריו הוא משתדל לנצל כמעט כל פיסת מידע אפשרית, תוך שימוש נרחב במכמניה של הספרות העברית והספרות הערבית ובמקורות העתיקים והקלאסים, כולל ספרות יוון העתיקה, לטינית וסורית. הדגש ההוא במיוחד למקורות היהודים והמוסלמים שנכתבו בערבית בימי-הביניים, כאשר הוא מציג את תרומתם להבנת הפריחה התרבותית והחומרית שהייתה בארצות האסלאם. מחקרים רבים הוקדשו להבנת הריאליה המשוקעת בחיבורי רס"ג והרמב"ם.

תחום מחקר נוסף קשור לזיהוי הצמחים ובע"ח הנזכרים במקרא ובספרות חז"ל. בעבודותיו האחרונות מציע זהר עמר להעריך מחדש את הזיהויים הקיימים באופן ביקורתי ולסווגם על פי רמות הסתברות (ודאיות, מסופקות). שיטתו מעניקה ל"מסורת הזיהוי" את המשקל הסגולי הגבוה ביותר מכלל המדדים הקיימים במחקר. הוא גם פרסם הצעה חדשה לבחינת זיהוי החיות הטהורות בתורה (עם גיא בר-עוז ורם בוכניק) לאור הממצא הזואוארכאולוגי שנמצא בארץ ישראל וסביבותיה.[2]

חלק ניכר מעבודתו מוקדש למחקר הצומח והחקלאות הנזכרים בספרות המקרא, המשנה והתלמוד, מחקר המשלב גם גידול ושחזור מעשי של הפקת המוצרים שנעשו בהם. בין השאר במחקרים המשחזרים את הפקת אריגי "פתילת המדבר", פענוח כתובת "שמן רחץ" הנזכרת בחרסי שומרון, הצעת שיחזור של "לחם הפנים", גילויה של "תולעת השני" (כרמיל האלון) הארץ-ישראלית והפקת הצבע ממנה, צבע הארגמן, זיהוי צבענים בטקסטילים עתיקים, וזיהוי היסטורי ומעבדתי של חומרי הגלם אשר מהם ייצרו את הנייר בימי הביניים לאור אנליזות של תעודות מהגניזה הקהירית.

כשרות בעלי חיים

זהר עמר עוסק בפרויקט שמתעד את מסורת כשרותם של בעלי חיים טהורים בקרב קהילות ישראל. התוצאה הייתה פרסום שני ספרים: "הארבה במסורת ישראל" ו"מסורת העוף", וכן עשרות מאמרים בנושאי הכשרות שזכו להכרה מצד גורמי כשרות ופוסקי הלכה. במהלך מחקריו הצליח לתעד מסורות עתיקות מפי מאות אינפורמנטים קשישים. אחד מפירות המחקר הוא הענקת היתר רשמי מהרבנות לגידול בקר הג'אמוס בארץ לבשר. המחקר ההיסטורי והתורני נערך בשיתוף עם ד"ר ארי זיבוטפסקי, ועל ידו הובהר כי תחום מדעי יהדות עשוי להיות מחקר יישומי שתורם לכלכלת הארץ.

במחקר אחר שבו היה שותף זהר עמר הוכח שתהליך גיבון חלב ביונקים הוא מדד אמין להבחנה בין בעלי חיים טהורים לטמאים. בין בעלי החיים הטהורים שנבדקו ומהם התקבל גבן: יעל, אייל אדום וג'ירפה.[3]

תולדות הרפואה בעולם הקדום

חקר תולדות הרפואה של העולם הקדום הפך בשנים האחרונות לאחד מהתחומים החשובים הנחקרים במחקר ההיסטורי. במסגרת זו הקים עמר בשיתוף עם פרופ' אפרים לב, (כיום באוניברסיטת חיפה) את "המדור לתולדות הרפואה בארץ-ישראל", ממוקדי המחקר האקדמיים החשובים ביותר בארץ; הפועלים בתחום זה. המחקר המתמקד בתיעוד המסורת הרפואית הקדומה ועד ימינו, ובמיוחד בתחום חומרי המרפא (Materia Medica), סממני הקטורת והבושם, והוא כלל סקר אתנופרמקולוגי מקיף שנערך בשווקים שמתמחים במכירת סממני מרפא מסורתיים בארץ, בעבר הירדן, ובמרוקו. לאחרונה הושלם מחקר מקיף על סממני מרפא ורפואה מסורתית של יוצאי אתיופיה בישראל (בשיתוף עם דקלה דנינו). מחקר בולט נוסף עסק ברפואה המעשית בימי הביניים במזרח התיכון על פי המירשמים הרפואיים שנמצאו בגניזה הקהירית.[4]

זהר עמר הוציא לאור עם כמה עמיתים למחקר כמה כתבי יד רפואיים עתיקים, כמו חיבורו של הרופא הירושלמי אלתמימי (מאה עשירית), האנציקלופדיה 'צרי הגוף' לר' נתן בן יואל פלקירה (מאה שלושה עשרה), רפואה מעשית לר' חיים ויטאל (מאה שש-עשרה) ו'פרי מגדים' לר' דוד די סילוה הרופא מירושלים (מאה שמונה עשרה).

מבחר פרסומים

  • מוצרי מזון ותעשייה מהצומח בארץ-ישראל בימי הביניים, ירושלים תשנ"ו.
  • גידולי ארץ-ישראל בימי הביניים - תיאור ותמורות, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תש"ן.
  • ז' עמר וא' לב, רופאים ותרופות בירושלים במאות העשירית עד השמונה עשרה, הוצאת ארץ, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב תש"ס.
  • שמירת הבריאות להרמב"ם: פירושו של ר' יעקב צהלון הרופא להלכות דעות פרק ד, נוה-צוף תשס"א.
  • ספר הקטורת, הוצאת ארץ, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב תשס"ב
  • סממני המרפא המסורתיים בארץ-ישראל, הוצאת ארץ, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב תשס"ב (בשיתוף עם אפרים לב).
  • ארץ ישראל וסוריה על-פי תיאורו של אלתמימי – רופא ירושלמי בן המאה העשירית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשס"ד (בשיתוף עם ירון סרי).
  • הארבה במסורת ישראל, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשס"ד.
  • פרי מגדים לר' דוד די סילוה הרופא מירושלים, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים תשס"ד.
  • צרי הגוף לרבי נתן בן יואל פלקירה, הוצאת המדור לתולדות הרפואה, אוניברסיטת בר-אילן, תל אביב, תשס"ד (בשיתוף עם יעל בוכמן).
  • רפואה מעשית לרבי חיים ויטאל: מרפא בארץ-ישראל וסביבותיה, הוצאת המדור לתולדות הרפואה, אוניברסיטת בר-אילן, ירושלים תשס"ז (בשיתוף עם יעל בוכמן).
  • מסורת העוף, תל אביב תשס"ד.
  • מחברת צמחי המשנה של הרב יוסף קאפח, תל אביב, תשס"ה.
  • זיהוי צומח וריאליה במפעל משנה תורה, תשס"ה ואילך.
  • בעקבות תולעת השני הארץ-ישראלית, ירושלים תשס"ז.
  • מרורים, תל אביב, תשס"ח.
  • ארבעת המינים, תל אביב תש"ע.
  • אתרוגי ארץ-ישראל, תל אביב תשע"א.
  • לחם הפנים - היבטים היסטוריים וריאליים, בטאון מעלין בקודש, יז, תשס"ט, עמ' 49–83.
  • חמשת מיני דגן, מכון הר ברכה, תשע"א.
  • צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב.
  • אתיופיה בישראל: רפואה ותרופות מסורתיות של קהילת יוצאי אתיופיה, יד יצחק בן צבי והאוניברסיטה העברית, ירושלים, תשע"ג (בשיתוף עם דקלה דנינו).
  • הארגמן, פורפורה וארג'ואן במקורות ישראל ועוד בירורים בענייני התכלת, מכון הר ברכה, ה'תשע"ד.
  • הצומח והחי במשנת הרמב"ם, מכון התורה והארץ תשע"ה. עמוד הספר באתר מכון התורה והארץ.
  • שמונת השרצים, מכון מש"ה, קריית אונו תשע"ו.
  • ספר החילוקים בין בני תימן לבין בני הצפון, נוה צוף תשע"ז.
  • החן שבאבן: אבני החושן ואבנים טובות בעולם הקדום,מכון הר ברכה, תשע"ז.
  • תפילינות של בני תימן, מכון מש"ה, קריית אונו תשע"ט.
  • The History of Medicine in Jerusalem, Archaeopress, Oxford 2002 Z. Amar,
  • Practical Materia Medica of the Medieval Eastern Mediterranean According to the Cairo Genizah (With Efraim Lev), Brill & Sir Henry Wellcome Series, 7, Leiden 2008 (677 pp.)
  • Arabian Drugs in Early Medieval Mediterranean Medicine, Edinburgh University Press, 2017. 

עריכת ספרים

  • הרפואה בירושלים לדורותיה, הוצאת ארץ, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב תשנ"ט (עברית ואנגלית, עם י' שוורץ וא' לב).
  • ירושלים וארץ-ישראל – ספר אריה קינדלר, רמת-גן תל אביב תש"ס (עם י' שוורץ וע' ציפר).
  • ספר הזיכרון לרב יוסף בן דוד קאפח, הוצאת לשכת רב הקמפוס, אוניברסיטת בר-אילן תשס"א (עם ח' סרי).
  • ביכורי ארץ, קובץ המאמרים של תלמידי המחלקה ללימודי ארץ-ישראל וארכאולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן תשס"ה (עם א' ברוך).
  • במעבה ההר, מחקרי הר אפרים ובנימין, המרכז האוניברסיטאי אריאל ומדרשת הרי גופנא, כתב עת שנתי, תשע"ב ואילך (עם א' טבגר ומ' ביליג).

קישורים חיצוניים

מאמרים

מן העיתונות

הערות שוליים

  1. ^ מינויים חדשים באוניברסיטת בר-אילן, 28 באוקטובר 2008, הודעה לעיתונות מטעם אוניברסיטת בר-אילן .
  2. ^ קתדרה, 132, תשס"ט, עמ' 33 - 54.
  3. ^ ז' עמר, ע' מרין וד' אילוז, בד"ד, 21 תשס"ט, עמ' 75 -94.
  4. ^ Practical Materia Medica of the Medieval Eastern Mediterranean According to the Cairo Genizah (With Efraim Lev), Brill & Sir Henry Wellcome Series, 7, Leiden 2008 (677 pp.)
אורן

אורן (אֹרֶן, שם מדעי: Pinus) הוא סוג של עץ מחטני ירוק-עד ממשפחת האורניים. ישנם 166 מינים של עצי אורן, שעיקר תפוצתם משתרעת באזורים הקרים, הממוזגים ובהרים הטרופיים בחצי הכדור הצפוני.

אלון מוצב

אֵלוֹן מֻצָּב, אתר מקראי הממוקם ליד העיר שכם, בו נמשח אבימלך, למלך על ידי בעלי שכם.

אספלט

אספלט (או בעברית: חֵמָר) הוא נוזל צמיג שמופיע באופן טבעי בנפט גולמי. ניתן להפריד את האספלט מהמרכיבים האחרים בנפט גולמי (כמו נפט, בנזין וסולר) על ידי תהליך של זיקוק. ניתן להשיג רמת הפרדה גבוהה יותר על ידי עיבוד נוסף של המרכיבים הכבדים של הנפט הגולמי ביחידת דה-אספלטיזציה שמשתמשת בפרופאן או בוטאן במצב סופר-קריטי כדי לפרק את המולקולות הארומטיות יותר, שאז מופרדות מהשאר. ניתן לעבד את התוצר עוד יותר על ידי תגובה עם חמצן. הוא הופך אז לקשיח יותר (וצמיגי יותר).

לעיתים מבלבלים בין אספלט לזפת, שהוא חומר שנוצר על ידי זיקוק דסטרוקטיבי של חומר אורגני. גם האספלט וגם הזפת מסווגים כביטומנים, סיווג שמכיל את כל החומרים המסיסים בפחמן דו-גופרי.

כיוון שאספלט מתקשה אם אינו נשמר בחימום, קשה להובילו בצורתו הגולמית ממקום למקום. לכן, מערבבים אותו עם דיזל או קרוסין לפני המשלוח; ומפרידים את המרכיבים הללו, הקלים מהאספלט, כאשר התערובת מגיעה ליעדה.

ג'ירף

ג'ירף או בשמו העממי ג'ירפה (שם מדעי: Giraffa) הוא סוג פרסתן מעלה גירה ממשפחת הג'ירפיים. בעבר היה בסוג מין אחד - ג'ירף מנומר, אך הוא התפצל לארבעה מינים. הג'ירף נחשב לחיה היבשתית הגבוהה בעולם.לג'ירף רגליים וצוואר ארוכים מאוד. גובה כתפיו כ-3 מטרים מעל הקרקע וגובה ראשו כ־6 מטרים מעל פני הקרקע. צבעו חום צהוב עם כתמים כהים וגדולים. צבע זה משמש לו בתור הסוואה מאויביו. ראיית הג'ירף חדה, והוא מיטיב לרוץ ולהימלט מאויביו במהירות של עד 65-60 קמ"ש. במצחו בין שתיים לחמש קרניים. בכל רגל של הג'ירף קיים זוג אצבעות אחד בלבד. כמו אצל כמעט כל היונקים, גם לג'ירף יש שבע חוליות צוואר, רק שבמהלך האבולוציה הן התארכו מאוד.

מסה של זכר בוגר יכולה להגיע לעד 1,500 קילוגרמים. הנקבה בדרך כלל שוקלת קצת פחות, והיא מעט יותר נמוכה מהזכר.

הג'ירף ניזון מעלים, אותם הוא קוטף בעזרת הלשון הארוכה שלו, בדרך כלל חי בעדרים, בערבות אשר באפריקה. משך ההיריון של הג'ירפה הוא כ-15 חודשים, ובסופו נולד עופר אחד; מקרה של תאומים אפשרי, אך נדיר ביותר. תוחלת החיים המקסימלית היא כ-30 שנה. ג'ירפות החיות בשבי מגיעות לגיל 28 בממוצע.

המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן

המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן ע"ש מרטין (זוס) היא מחלקה בפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר-אילן. במחלקה כ-27 חברי סגל ומאות סטודנטים לתואר ראשון ותארים מתקדמים. במסגרת המחלקה פועל מכון לארכאולוגיה המבצע חפירות וסקרים ברחבי הארץ, ומספר מכוני מחקר נוספים. המחלקה מקיימת לימודים מלאים לתואר ראשון (B.A), שני (M.A) ושלישי (PhD).

חובלתא

אתר החובלתא הוא אתר ארכאולוגי בנווה צוף, הנקרא על-שם הגבעה הטרשית "גבעת החובלתא".

המקום נזכר לראשונה בתיאור משנת 1864, על ידי הנוסע הצרפתי ויקטור גרן: "על הר קטן..יש שרידי כפריר שנהרס מן המסד עד הטפחות ונאמר לי כי שמו ח'רבת חבלאתא".[דרוש מקור] מאז הספיק האתר להיסקר, להיחפר (חפירות הצלה בין השנים) ולהשתקם בעזרת בני הנוער של נווה צוף. האתר ממוקם על גבעה סלעית שלא מתאימה לעיבוד חקלאי כיוון שהיא בנויה ממשטחי סלע גיר גדולים. ברחבי האתר נמצאו מקומות חציבה, מבני מגורים, מבני תעשייה, בורות מים, גתות ומערות קבורה, ועל פי הממצא הקרמי והמטבעות האתר פעל מהתקופה החשמונאית ועד לתקופה הערבית הקדומה, כאשר שיא הפעילות התקיימה בתקופת הבית השני-הרומית מוקדמת.באתר נמצאת מערכת גדולה של עיגולים חצובים בסלע שלא נמצא כדוגמתה באף אתר בעולם. פרופסור זהר עמר הציע שמדובר במפעל ייחודי בעולם ליצור יין הליסטון (היין של השמש - יין מתוק) בתקופה הרומית. שיטת היצור אמנם נזכרת בספרות הרומית, אך עד היום לא נמצא אתר ארכאולוגי שמתאים לתיאור.גבעה זו משקיפה על דרך מרכזית חשובה, המובילה מאנטיפטריס (ראש העין), לגופנא (הכפר ג'יפנה) שמצפון לרמאללה. דרך זו, המכונה 'מעלה גופנא', שימשה בתקופה הרומית-ביזאנטית כדרך המרכזית שקישרה בין קיסריה (הבירה המנהלית) לירושלים (הבירה הדתית) ועברה דרך בירות המחוז היהודיות - תמנה (חורבת תבנה) וגופנא. כמו כן, ניתן לראות באתר שרידי צמחייה טבעית ועשירה, הכוללת צמחים ים-תיכוניים, צומח-סלעים וצמחי תבלין וריח.

טומאת שרץ

טומאת שרץ היא טומאה החלה על פגרים של שמונה בעלי חיים ממשפחות הטורפים, המכרסמים והלטאות: "החולד והעכבר והצב למינהו והאנקה והכוח והלטאה והחומט והתנשמת" (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוקים כ"ט-ל')

השרצים מטמאים את הנוגע בנבלתם, טומאה הנמשכת יום אחד בלבד (טומאת ערב, כלומר אם אכן טבל - אבל ללא טבילה הטומאה נמשכת ללא הגבלת זמן), אך לא מטמאים את נושא הפגר כאשר אינו נוגע בו.

לולב

לוּלׇב הוא אחד מארבעת המינים, ומכונה בתורה בשם 'כפות תמרים' כאמור בספר ויקרא: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל" (ויקרא, כ"ג, מ'). את המילים כפת תמרים שבמקרא תרגם פרשן המקרא אונקלוס "לולבין".

הזיהוי שלו כמעט ודאי: תמר מצוי - עץ הגדל בנאות מדבר בארץ ישראל, בבקעת הירדן ובצפון חצי האי סיני. התמר אינו גדל באירופה ובעבר קהילות יהודיות באזורים אלה התקשו מאד להשיגו. התמר המצוי ידוע בעליו המיוחדים, הנותנים לארבעת המינים את המראה האופייני.

בספרות חז"ל מכונים כל ארבעת המינים בשם "לולב" היות שהוא הבולט מבין המינים, ולכן נוסח הברכה על נטילת ארבעת המינים הוא "על נטילת לולב".

לחם הפנים

לחם הפנים הוא מאפה אשר סודר בכל יום שבת לפני ה' על שולחן הפנים במשכן אוהל מועד ובבית המקדש. לחם הפנים כלל שתים עשרה חלות עשויות סולת, שהיו מונחות בשתי מערכות על השולחן. הימצאותו של הלחם - תמיד ללא הפסקה - על השולחן הייתה תכלית מצוות עשה.

בכל שבת לאחר הקרבת המוסף הלחם היה נאכל בקדושה על ידי שתי משמרות הכהונה העובדות בשבת במקדש, זו שמסיימת וזו שמתחילה. והוא אחד מכ"ד מתנות כהונה. אם הכהן הגדול רצה הוא זכאי לקבל חצי מהלחמים. הלחם שנעשה ללא-מחמצת, היה באורח נס שומר על טריות למשך שבוע שלם עד שנאכל, וצורתו הייתה מיוחדת וקשה להכנה, לפיכך היו ממונים על עשייתו נחתומים אומנים שקיבלו שכר גבוה, אשר מומן מתרומות הציבור.

עיקר המידע על לחם הפנים, תכונותיו והדינים הקשורים בו, נזכר במקורות מתקופת בית שני ולאחריה, בין השאר במשנה במסכת מנחות ובתלמוד בבלי. חלוקת לחם הפנים בין משמרות הכהונה מתוארת במסכת סוכה.

מעלין בקודש (כתב עת)

מעלין בקודש - בטאון לעניין המקדש וקדשיו, הוא כתב עת שעוסק בהלכות הנוגעות לבית המקדש, סדרי עבודתו, והלכות טומאה וטהרה הקשורות אליו.

כתב העת נוסד בשנת תשנ"ט (1999) ויוצא לאור מאז באופן סדיר מדי חצי שנה, בחודשים אדר ואלול. מו"ל כתב העת הוא "כולל בית הבחירה" ביישוב כרמי צור, בראשות הרב צבי שלוה, המשמש גם כחבר מערכת הבטאון מיום הווסדו.

הבטאון מאגד תלמידי חכמים ואנשי אקדמיה, וסגנון המאמרים מגוון: בירורים מעשיים וריאליה הלכתית, למדנות, תנ"ך, מחשבת ישראל וביקורת ספרים.

מדי עשרה גיליונות מתפרסם מפתח מפורט של המאמרים ומחבריהם.

בין הכותבים הבולטים: הרבנים ישראל אריאל, זלמן נחמיה גולדברג, יהודה זולדן, אהרן ליכטנשטיין, זלמן קורן, אליקים קרומביין, יהודה שביב, צבי שלוה, פרופ' זהר עמר ופרופ' אשר קאופמן.

סוף

סוּף (שם מדעי: Typha) הוא סוג של צמח, ממשפחת הסופיים.

עופות טמאים

עופות טמאים הם עופות אסורים באכילה, ביהדות.

פניניתיים

פניניתיים (שם מדעי: Numididae) היא משפחה בסדרת תרנגולאים. העופות במשפחה זו מכונים גם עופות גינאה (באנגלית: Guineafowl). מוצאם של בני המשפחה היא יבשת אפריקה, אם כי חלק מהמינים בויתו ונפוצים כיום ברחבי העולם.

פסיון (סוג)

פסיון (שם מדעי: Phasianus) הוא סוג בעל 2 מינים ממשפחת הפסיוניים.

שור הבר

שור הבר או בקר בר (שם מדעי: Bos primigenius), מין בסוג פר שנכחד. היה נפוץ בכל אירופה ובאזורים רבים באסיה ובאפריקה, ומשערים שממנו פותחו כמה מגזעי הבקר המשמשים את האדם.

אורכו של שור הבר היה כשלושה מטרים וגובהו הגיע ל-1.8 מטר. צבעו היה שחור ולאורך גבו נמתח פס לבן.

לפי הממצא הארכיאו-זואולוגי השור התקיים בתחומי ארץ ישראל עד שלהי תקופת הברזל, שור הבר נכחד כליל מן העולם בשנת 1627 בפולין.

גודלו ועצמתו של שור הבר הרשימו את האדם מאז ימי קדם, האדם הקדמון נהג לצוד אותו כדי לאכלו והוא גם מופיע בציורי מערות, בסמל מולדובה ובסמלה של מקלנבורג.

שיח

שיח הוא צמח רב-שנתי מעוצה המגיע לגובה של 1-5 מטרים וענפיו הרבים מסתעפים סמוך לקרקע. אורך הגזע של שיח הוא 400-50 ס"מ. כאשר אורך הגזע הוא פחות מ-50 ס"מ, קרוי הצמח בן שיח.אחדים מענפי הצמח עשויים לגדול לאורך רב ולמות בתום עונה אחת, ואילו האחרים (המעוצים בדרך כלל) עשויים לשרוד ולגדול למשך שנים רבות.

שני (צבע)

שני הוא צבען אדום, ששימש בעולם העתיק לצביעת בדים.

תאו

תְּאוֹ (או בּוּפָלוֹ; שם מדעי: Bubalus) הוא סוג בתת-משפחת הפרים. התאו הוא בעל חיים גדול וחזק, בעל פרווה דקה שחורה-חומה וקרניים חזקות. באנגלית נקרא התאו באפלו ובערבית ג'מוס - ושני השמות הללו משמשים לעיתים גם ככינוי נוסף עבור התאו בשפה העברית. שמו של התאו המקובל היום, מקורו בזיהויו המוטעה עם בעל החיים המכונה "תאו" במקרא, שהוא ככל הנראה שור הבר. יש המזהים את בעל-חיים המכונה בלשון חז"ל "כּוֹי" כתאו. זיהוי נוסף שנפוץ בימי הביניים, היה עם הראם המקראי. זיהוי זה נשלל על ידי בעלי התוספות. לדעת רב סעדיה גאון, בעל חיים זה הוא המכונה במקרא מריא.

התאו שנפוץ היה בארץ ישראל היה שייך למין תאו מים (Bubalus bubalis).

תרנגול הודו

תרנגול הודו (שם מדעי: Meleagris) הוא עוף ממשפחת הפסיוניים, והגדול בסדרת התרנגולאים. בסוג שני מינים: תרנגול הודו מצוי (Meleagris gallopavo) ותרנגול הודו עינוני (Meleagris ocellata).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.