ז'אק שיראק

ז'אק רנה שיראקצרפתית: Jacques René Chirac, להאזנה (מידע • עזרה); ‏29 בנובמבר 193226 בספטמבר 2019) היה מדינאי צרפתי, שכיהן כנשיא צרפת, ראש עיריית פריז וראש ממשלת צרפת.

ז'אק שיראק
Jacques René Chirac
ChiracUSA
לידה 29 בנובמבר 1932
פריז, הרפובליקה הצרפתית השלישית
מדינה צרפת  צרפת
מפלגה האיחוד למען תנועה עממית (לא חבר רשמית)
בת זוג ברנדט שיראק
נשיא הרפובליקה הצרפתית ה־22
17 במאי 199516 במאי 2007
(12 שנים)
פרסים והוקרה

ביוגרפיה

נעוריו ותחילת דרכו

שיראק נולד בפריז שבצרפת למשפחה נוצרית-קתולית. הוא למד בתיכון "לואי-לה-גראנד", שם סיים את לימודיו ב-1950. בין השנים 19511954 למד במכון ללימודים פוליטיים של פריז לימודי מנהל ציבורי ומדע המדינה. בצעירותו החל לגלות מעורבות פוליטית, בתחילה בשמאל הפוליטי, וחבר לגורמים המזוהים כקומוניסטיים (זיהוי שעמד לו לעיתים לרועץ בהמשך דרכו). לאחר הלימודים התגייס לצבא, סיים בהצטיינות קורס קצינים והוצב על פי בקשתו כקצין באלג'יריה. באותם ימים התנהלה מלחמת אלג'יריה לעצמאות מהשלטון הצרפתי, ושיראק נפצע במלחמה זו. בהשראת שארל דה גול החליט על ייעודו הציבורי והפוליטי, ובין השנים 19571959 למד ב"בית הספר הלאומי למנהל" (ENA), המכשיר את ראשי המנהל הציבורי והממשל בצרפת.

ב-1962 מונה לראש הצוות בלשכתו של ז'ורז' פומפידו, באותה עת ראש הממשלה תחת הנשיא דה גול. תפקיד זה היה קרש קפיצה לקריירה פוליטית מבטיחה. הוא זכה להערכתו של פומפידו והיה לבן חסותו; פומפידו כינה אותו "בולדוזר", כינוי שדבק בו בהמשך. בעידוד פומפידו, התמודד ב-1967 על מושב מטעם המפלגה הגוליסטית באספה הלאומית ונבחר. הוא מונה לשר המדינה לענייני כלכלה[1], ומכאן ואילך החל לדרוך כוכבו הפוליטי ובשנת 1971 היה לשר לקשר של הממשלה עם הפרלמנט[2]. בתחילת 1972 היה שיראק אחד השרים שספגו ביקורת רבה בענייני מיסים, לאחר שניצל פרצה בחוק לנכות ממס את הוצאות השיפוצים בטירה שלו[3]. ב-1972 מונה לשר החקלאות בממשלתו של פטרונו פומפידו[4], ובהמשך כיהן כשר הפנים.

כראש ממשלה וראש עיר

JChirac20030602G8
שיראק בוועידת ארגון המדינות המתועשות בשנת 2003

בעקבות מותו הפתאומי של נשיא צרפת ז'ורז' פומפידו בתחילת אפריל 1974, התמודדו שני גוליסטים בבחירות לנשיאות. שיראק היה בין תומכי פייר מסמה והדורשים מז'אק שבאן-דלמאס לפרוש[5][6], ומשלא נעתה קריאתו העביר את תמיכתו לולרי ז'יסקאר ד'אסטן שנבחר לנשיאות צרפת[7]. ז'יסקאר ד'אסטן מינה את שיראק הצעיר (41) לראש ממשלת צרפת. כעבור שנתיים, ב-1976, התפטר שיראק מראשות הממשלה ופנה להקמתו של גוף פוליטי חדש שעתיד להיות ממשיך דרכה של המפלגה הגוליסטית ובסיס כוחו של שיראק עצמו. בגיבוי כוח זה, נבחר ב-1977 לתפקיד ראש עיריית פריז, תפקיד בו החזיק שנים ארוכות - עד 1995. במהלך כהונתו בתפקיד העצים את כוחו הפוליטי.

בשנת 1981 ניסה לראשונה את כוחו בהתמודדות על הנשיאות מול ז'יסקאר ד'אסטן. תוצאת הפיצול במחנה הימין הייתה ששניהם הפסידו, ולשלטון עלה הסוציאליסט פרנסואה מיטראן. שנים ארוכות לא מחל ז'יסקאר לשיראק על התמודדותו מולו, שהובילה לתבוסה ואובדן השלטון. מהפך פוליטי באספה הלאומית בבחירות 1986 הביא לכדי רוב שמרני באספה, דבר שאילץ את מיטראן לאחדות לאומית בגרסתה הצרפתית: ממשלת קוהביטסיון (cohabitation), בה הנשיא וראש הממשלה מייצגים גושים פוליטיים יריבים. שיראק השמרן מונה לראש ממשלה תחת מיטראן. על פי סידור זה, משל שיראק ביד רמה בענייני פנים, אך מיטראן לא נתן לו דריסת רגל רבה בענייני חוץ וביטחון.

בשנת 1988 ניסה שיראק שוב את כוחו בהתמודדות על הנשיאות מול מיטראן, ללא הצלחה. מיטראן ניצח בבחירות בסיבוב השני, ולתפקיד ראש הממשלה מינה את בן מפלגתו מישל רוקאר. שיראק המשיך בתפקידו כראש עיריית פריז, ובמקביל בפעילותו הפוליטית באספה הלאומית כחבר פרלמנט מן המניין.

שמו של שיראק נקשר במספר פרשיות שחיתות מוניציפליות בזמן כהונתו כראש העיר, וכנגד מעורבים אחרים באותן פרשיות הוגשו כתבי אישום. פסיקה שנויה במחלוקת משנת 1999 העניקה לשיראק חסינות בכל הקשור לאותן פרשיות, מתוקף מעמדו כנשיא, והוא נמנע אף מלמסור עדות בנושא (אך בשנת 2011 הורשע בפלילים, ראו להלן).

נשיא צרפת

הקדנציה הראשונה

Clintonchirac
ז'אק שיראק עם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון בפריז, יוני 1999

בבחירות 1995 הצליח שיראק בניסיונו השלישי במרוץ לנשיאות, כשהוא מביס בסיבוב השני את הסוציאליסט ליונל ז'וספן. זמן קצר לאחר תחילת כהונתו זכה לגינוי עולמי כאשר, תוך התעלמות ממחאה מבית ומחוץ, החליט על ביצוע ניסויים גרעיניים בפולינזיה הצרפתית. לביקורת הגורפת התייחס בביטול, כשהוא טוען ש"גם ערב מלחמת העולם השנייה היו מתנגדים רבים להתחמשותה של צרפת, והתוצאה ידועה". עם זאת, בפברואר 1996 הכריז כי צרפת סיימה לעד עם הניסויים הגרעיניים, ואף חתם על האמנה הבינלאומית לאיסור ניסויים גרעיניים.

אף שנבחר לנשיאות על מצע שהבטיח הפחתת מסים ועידוד תעסוקה, מדיניותו הכלכלית עשתה מעט מאוד בכיוונים אלה. המדיניות, שכללה קיצוצים תקציביים, הביאה לגל של שביתות במשק ואופוזיציה הולכת וגוברת. כדי לחזק את בסיס ממשלתו החליט בשנת 1997 לפזר את הפרלמנט, בתקווה כי בחירות חדשות יעניקו לו בסיס תמיכה שמרני רחב יותר לתמיכה בתוכניתו הכלכלית. מהלך זה פעל כבומרנג נגדו, ובבחירות הביסו יריביו הסוציאליסטים את בני בריתו השמרנים וזכו לרוב בפרלמנט. צרפת שוב נקלעה לסיטואציה פוליטית המחייבת ממשלת "קוהביטסיון", והמנהיג הסוציאליסטי ליונל ז'וספן מונה לראש ממשלה. שיראק איבד לחלוטין את כוחו בענייני פנים וכלכלה, ועל פי החוקה הצרפתית הוגבלה פעילותו לנושאי חוץ וביטחון.

הקדנציה השנייה

Chirac Bush 20020526-2 paris1-515h
שיראק עם נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש, מאי 2002

שיראק מצא עצמו מתמודד בפעם הרביעית על הנשיאות בשנת 2002, במערכת בחירות שריתקה את תשומת לבו של העולם. הצפי היה שבתום הסיבוב הראשון של הבחירות יתמודד שיראק מול ליונל ז'וספן בסיבוב השני, במאבק צמוד למדי. אולם עקב ריבוי מועמדים במחנה השמאל ופיצול רב בהצבעה ביניהם, הגיע ז'וספן רק למקום השלישי. למקום הראשון הגיע שיראק (ברוב דחוק ורחוק ממוחלט של 20%), ובמקום השני ולא רחוק מאחוריו הגיע מועמד הימין הקיצוני, השנוי במחלוקת, ז'אן-מארי לה פן מהחזית הלאומית. בין לה פן לשיראק נערכה התמודדות הסיבוב השני. במצב עניינים זה, קיבל שיראק תמיכה גורפת של כל מחנה השמאל בצד תמיכת מחנהו הטבעי, והוא ניצח בבחירות ברוב מוחץ.

במהלך חגיגות יום הבסטיליה ב-14 ביולי 2002, נעשה ניסיון התנקשות בחייו של שיראק על ידי ימני קיצוני שפתח בירי לעבר השיירה הנשיאותית. הניסיון נכשל, והמתנקש נלכד ונשפט ל-10 שנות מאסר.

שיראק יצא בצורה נחרצת נגד מדיניותו של ג'ורג' בוש בנושא עיראק, והתייצב בראש המחנה העולמי של המתנגדים למלחמת עיראק. צעד זה הקנה לו פופולריות עצומה באירופה, אך שנאה ובוז בארצות הברית, בבריטניה ואף בישראל בקרב רבים מתומכי המלחמה.

בשנת 2004, עקב חשש מבדלנות איסלמית, אישר שיראק את "חוק הרעלות" - תקנה האוסרת לבישת סממנים דתיים בולטים בבתי הספר. החוק גרם למהומה בקרב המוסלמים (המהווים כעשירית מתושבי צרפת) ובקרב מדינות ערב. במאי 2005 נכשל באשרור חוקת האיחוד האירופאי במשאל עם, כאשר רוב תושבי צרפת - במחאה כנגד מדיניותו - הצביעו נגד. ב-31 במאי 2005, יומיים לאחר שצרפת דחתה את רעיון החוקה באיחוד האירופי, הודיע שיראק על מינויו של דומיניק דה וילפן לתפקיד ראש ממשלת צרפת. דה וילפן היה בן טיפוחיו של שיראק, ושיראק ראה בו את יורשו הפוטנציאלי, אך הוא לא הצליח לקדמו במפלגתו לעבר מועמדות לנשיאות בבחירות 2007, והמפלגה בחרה דווקא ביריבו שר הפנים ניקולא סרקוזי כמועמדה.

ב-11 במרץ 2007, כחודש וחצי לפני הבחירות לנשיאות, הודיע שיראק כי הוא פורש מהחיים הפוליטיים וכי לא יתמודד פעם נוספת על תפקיד נשיא צרפת.[8] ימים אחדים לאחר מכן הודיע שיראק על התייצבותו מאחורי מועמדותו של ניקולא סרקוזי כיורשו בתפקיד.

שיראק נפטר ב-26 בספטמבר 2019[9].

הרשעתו בפלילים

ב-15 בדצמבר 2011 הורשע שיראק בעבירות של שחיתות, מעילה בכספי ציבור וניגוד עניינים, משום שבעת כהונתו כראש עיריית פריז העביר כספים שלא כדין ופעל למינוי מקורביו למשרות ציבוריות. בפרשה הורשעו גם שבעה ממקורביו. שיראק נדון לשנתיים מאסר על תנאי[10].

יחסו לישראל ויהדות צרפת

בזמן היותו ראש ממשלה נקט שיראק מדיניות פרו-ערבית מובהקת בעיקר מול עיראק. הוא עשה ככל יכולתו לחיזוק קשרי צרפת-עיראק, תוך הצהרה על הסכסוך הישראלי-ערבי כעל "הסכסוך הציוני-ערבי" על מנת לקדם זאת. שיראק היה האחראי הראשי גם לאספקת הכור הגרעיני לעיראק שהופצץ על ידי ישראל במבצע אופרה.

בראשית כהונתו כנשיא נקט שיראק צעד יוצא דופן, ובנאום היסטורי בשנת 1995 הכיר לראשונה באחריותו של משטר וישי לגירוש יהודי צרפת להשמדה בתקופת מלחמת העולם השנייה, בהתייחסו למצוד ולודרום ד'איבר, והתנצל על כך. בכך ניפץ את המיתוס שניסו כל קודמיו לטפח, שכביכול מרבית הצרפתים היו פעילי ותומכי רזיסטאנס שהתנגדו לנאצים, ועל הנאצים לבדם חלה האחריות לגורל יהודי צרפת. בתקופת ממשלו, ובעיקר בשנים האחרונות, התרבו התנכלויות ליהודים בצרפת על רקע אנטישמי ואנטי-ישראלי, שלא תמיד ניתן להפריד ביניהם. שיראק התחייב לא אחת לפעול בנחישות כנגד תופעת האנטישמיות, אותה גינה בחריפות, ובחודש יולי 2005 דיווחה ממשלת צרפת על ירידה חדה במספר התקריות על רקע אנטישמי.

ממשלו של שיראק התאפיין במרבית שנותיו בעמדות פרו-ערביות בזירה המדינית (גם אם הצטייר לפעמים כאנטי-איסלאמי בזירה הדתית-פנימית), ובביקורת קשה על התנהלותה של ישראל. התייחסותו לישראל באה לידי ביטוי ביחס צונן עד עוין לראש ממשלתה אריאל שרון, שהוקצן בעקבות התבטאותו של שרון בתחילת 2004 כאשר יצא בקריאה נרגשת ליהדות צרפת לעלות לישראל עקב התפשטות האנטישמיות בצרפת.

לרשות הפלסטינית וליאסר ערפאת בראשה גילה שיראק יחס חם, אוהד ופטרוני. הוא העניק לערפאת חיבוק חמים במיוחד בימיו האחרונים, עת אירח אותו לטיפול רפואי בפריז כשהוא על ערש דווי. עם מותו של ערפאת בפריז, יצא שיראק מגדרו להעניק לו טקס אשכבה ממלכתי במיטב המסורת הצרפתית של כבוד הניתן לגיבורי האומה.

נחישותו של שרון לקדם את תוכנית ההתנתקות הביאה לתפנית חיובית ביחסו של שיראק כלפיו וכלפי ישראל. ביולי 2005 קיבל שיראק את שרון לביקור ממלכתי בפריז במלוא הכבוד והידידות, לאחר שנה וחצי של נתק מוחלט וסירוב להיפגש עמו. באותו מעמד הצהיר שיראק על מחויבותו להילחם בטרור, בגזענות ובאנטישמיות, ועל תקוותו להתפתחות הידידות בין צרפת לישראל במישור המדיני, הכלכלי והתרבותי.

בנובמבר 1995 השתתף שיראק בהלוויית יצחק רבין בירושלים. באוקטובר 1996 הגיע לביקור בישראל.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הישגי הגוליםטים - גדולים מהצפוי, הצופה, 24 ביוני 1968
  2. ^ ז'אק מוריס, ראש הממשלה שהערים על מס הכנסה, דבר, 4 בפברואר 1972
  3. ^ גיל קיסרי, צרפת עסוקה בסטריפטיז של תלושי משכורת, מעריב, 14 בפברואר 1972
  4. ^ ישראל נוימן, ספת פרויד לפומפידו, דבר, 22 באוגוסט 1973
  5. ^ ז'אק מוריס, גובר הפילוג במחנה הגוליסטי מאמץ להכשיל מועמדות שאבן דלמאס, דבר, 15 באפריל 1974
  6. ^ ישראל נוימן, שבאן מעד בדרך אל האליזה, דבר, 26 באפריל 1974
  7. ^ תמר גולן, ז'יסקאר נשיא צרפת ממחר; שיראק מועמד לראש ממשלה, מעריב, 26 במאי 1974
  8. ^ ז'אק שיראק הולך הביתה
  9. ^ נשיא צרפת לשעבר ז'אק שיראק הלך לעולמו בגיל 86, חדשות 13 (בעברית)
  10. ^ ליאור יעקבי, ‏גם בצרפת: הנשיא לשעבר הורשע בפלילים, באתר ישראל היום, 16 בדצמבר 2011
הקודם:
פרנסואה מיטראן
נשיא צרפת
19952007
הבא:
ניקולא סרקוזי
2002

שנת 2002 היא השנה השנייה במאה ה-21. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 2002 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

2002 היא שנה פלינדרומית, הראשונה במילניום השלישי. השנה הפלינדרומית הקודמת לה היא 1991, וזו שתבוא אחריה היא 2112.

26 בספטמבר

26 בספטמבר הוא היום ה-269 בשנה בלוח הגריגוריאני (270 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 96 ימים.

27 במאי

27 במאי הוא היום ה-147 בשנה (148 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 218 ימים.

איסור הצגת סמלים דתיים בבתי הספר בצרפת

האיסור על הצגת סמלים דתיים בבתי הספר בצרפת עוגן בחוק מס' 2004-228, של הרפובליקה הצרפתית ונודע בשיח הציבורי בשם הלא מדויק "חוק הרְעָלָה". על החוק חתם נשיא צרפת, ז'אק שיראק, ב-15 במרץ 2004, והוא נכנס לתוקף ב-2 בספטמבר 2004.

שמו המלא של החוק (בצרפתית) הוא

ובתרגום לעברית –

החוק אינו מזכיר במפורש סמל דתי מסוים שהצגתו בבתי הספר תיאסר, ולכן אוסר כל לבוש בעל שיוך דתי – לרבות נוצרי, יהודי, מוסלמי וסיקי. אך עם זאת, חקיקתו באה בעקבות משבר מתמשך, שפרץ בשנת 1989 כאשר נערות מוסלמיות ביקשו ללבוש כיסוי ראש מסורתי, צעיף בשם חימאר, בבתי הספר שבהם הן למדו בצרפת, כחלק מן החג'אב, קוד הלבוש הצנוע המחייב את המוסלמי המאמין.

"משבר הרעלה" (בצרפתית: l'affaire du foulard) כפי שנודע ברבים, עימת ערכים מתנגשים בסיסיים בתרבות הצרפתית. רפובליקניזם מול דמוקרטיה, הלאומיות הצרפתית מול חופש הביטוי, הפרדת הדת מהמדינה, מול חופש הדת, הזהות הלאומית הגאלית המטופחת בצרפת לכדי ערך יסוד, אל מול זכותו של מיעוט אתני לשמור על זהותו הלאומית והדתית – ערכים שהגיעו לביטוים הקיצוני בצרפת, אך במידה זו או אחרת יישומם מהווה קושי ברבות מן הדמוקרטיות הליברליות.

כיסוי הראש שבו מדובר אינו "רעלה" במובן זה שאינו מסתיר את הפנים, אלא נכרך על השיער, האוזניים, הלחיים, ונרכס מתחת לסנטר. הביטוי הצרפתי "foulard" פירושו צעיף, ואף הוא אינו מתאר נכונה את ה"חימאר" שבו מדובר. בשיח הציבורי בעברית התקבל הביטוי "רעלה", ובו ייעשה שימוש בערך זה.

אלן ז'ופה

אלן מארי ז'ופה (בצרפתית: Alain Marie Juppé; נולד ב-15 באוגוסט 1945) הוא מדינאי צרפתי שמרני שכיהן בתפקידו האחרון כשר החוץ של צרפת בשנים 2011 – 2012. בעבר כיהן גם כראש ממשלת צרפת, בשנים 1995 – 1997 תחת הנשיא ז'אק שיראק, וכן כשר ההגנה בשנים 2010 – 2011. לפני תפקידים אלה כיהן גם כשר החוץ בשנים 1993 – 1995, וכן כשר התקציב ודובר הממשלה בשנים 1986 – 1988. ז'ופה נמצא במחנה המתון והמרכזי של מפלגת הרפובליקנים בצרפת, ומחזיק בעמדות פרו-ארופאיות וניציות מבחינת ביטחון לאומי.

בדצמבר 2004 הורשע ז'ופה בשימוש בכספי ציבור. הקריירה הציבורית שלו הושעתה כתוצאה מכך, עד אשר נבחר מחדש כראש עיריית בורדו באוקטובר 2006. לזמן קצר כיהן כשר למצב האקולוגיה והפיתוח ב-2007, אך התפטר ביוני 2007 לאחר שנכשל במרוץ לבחירה מחדש לפרלמנט באותה שנה. הוא עדיין מחזיק בתפקידו כראש עיריית בורדו.

ביקורי נשיאי צרפת בישראל

מאז הקמת המדינה ביקרו בישראל ארבעה מנשיאי צרפת המכהנים (מתוך תשעה). הביקור הראשון נערך בשנת 1982 והאחרון בשנת 2013. מיעוט הביקורים ומועדיהם ביטאו את המורכבות של יחסי שתי המדינות ובמיוחד את המשבר שאפיין אותם במהלך שנות השישים והשבעים על רקע יחסי צרפת עם העולם הערבי. הם ביטאו גם את היחסים המשופרים שהתבססו בין המדינות לאחר מכן (למעט בתקופת נשיאותו של ז'אק שיראק).

הסכם דייטון

הסכם המסגרת הכללי לשלום בבוסניה והרצגובינה, הידוע גם כהסכם דייטון, הסכמי דייטון, פרוטוקול פריז והסכם דייטון-פריז, הוא הסכם מסגרת כללי לכינון שלום בבוסניה והרצגובינה, אשר שם קץ למלחמת בוסניה (אחת ממלחמות יוגוסלביה), שלוש שנים וחצי לאחר שפרצה.

ההסכם נוסח בחודש נובמבר 1995 בבסיס חיל האוויר האמריקאי רייט-פטרסון ליד העיר דייטון, אוהיו, ונחתם באופן רשמי ביום 14 בדצמבר 1995 בפריז.

המשא ומתן לקראת ההסכם החל לאחר ניסיונות כושלים קודמים להשכנת שלום באזור, ולאחר מבצע סופה (קרואטית Operacija Oluja) של הצבא הקרואטי באוגוסט 1995, במהלכו הדף הצבא הקרואטי את צבא הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה ממרבית שטחה של קרואטיה. ברקע למגעים לקראת ההסכם עמדו גם הפצצות נאט"ו כנגד הכוחות הסרביים של בוסניה (מבצע כוח מכוון, Operation Deliberate Force), הפעולות כנגד צבא רפובליקה סרפסקה, טבח סרברניצה וניסוח כתבי האישום כנגד מנהיגי הסרבים בבוסניה בבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר.

בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1995, הפעילה הקהיליה הבינלאומית, ובעיקר ארצות הברית ורוסיה, לחץ גובר על מנהיגי שלושת הצדדים המעורבים בסכסוך - הקרואטים, הסרבים והבוסניאקים - לקחת חלק בדיונים בדייטון. הדיונים התקיימו בין ה-1 בנובמבר ל-21 בנובמבר 1995 בהשתתפות סלובודן מילושביץ' מטעם הסרבים, פרניו טוג'מן בשם הקרואטים, ונשיא בוסניה אלייה איזטבגוביץ' בלווית שר החוץ שלו מוחמד סצירביי (Muhamed Sacirbey) בשמם של הבוסניאקים. הישיבות נוהלו על ידי ריצ'רד הולברוק האמריקאי יחד עם קארל בילדט מטעם האיחוד האירופי והמשנה לשר החוץ הרוסי איגור איוונוב (Игорь Иванов). עוד נכחו בדיונים גנרל וסלי קלארק (Wesley Clark) האמריקאי וקולונל ארונדל ליקי (Arundell Leakey) הבריטי.

ההסכם הסופי נחתם כאמור בפריז ב-14 בדצמבר 1995 גם על ידי נשיא צרפת ז'אק שיראק, נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ראש ממשלת בריטניה ג'ון מייג'ור, קנצלר גרמניה הלמוט קוהל וראש ממשלת רוסיה ויקטור צ'רנומירדין. ההסכם ניסח את חלוקתה המדינית של בוסניה והרצגובינה לשתי ישויות נפרדות - רפובליקה סרפסקה והפדרציה של בוסניה והרצגובינה, לאורך קו הפרדת הישויות (IEBL, Inter-Entity Boundary Line) שאורכו 1,080 ק"מ. בנוסף קבע ההסכם את הרכב ממשלתה של בוסניה והרצגובינה והעניק מנדט למספר ארגונים בינלאומיים לפקח על ההסכמות שהושגו במסגרתו, ובין היתר לכוח היישום של נאט"ו (IFOR, Implementation Force) שהתפרס בשטח המדינה ב-20 בדצמבר 1995 והחליף את כוחות האומות המאוחדות.

קורט באוסנר, מומחה אמריקני לבוסניה, הגדיר את תוצאת ההסכם: "מערכת להכלת שרי צבא מקומיים, שהיא גם מערכת לסיפוק משאלותיהם".

בהסכם דייטון נעשה לראשונה שימוש בתצלומי לווין תלת-ממדיים ובטכנולוגית מיפוי ממוחשב לשם קביעת קו גבול בהסכם רשמי.

הרפובליקה הצרפתית החמישית

הרפובליקה החמישית (בצרפתית: Cinquième République) היא התקופה החוקתית הרפובליקנית החמישית והנוכחית בהיסטוריה של המשטר הצרפתי. תחילת הרפובליקה בשנת 1958, בעקבות התמוטטות המשטר של הרפובליקה הרביעית, שהייתה דמוקרטיה פרלמנטרית חלשה ופגיעה, ולא יכלה להתמודד עם המשבר באלג'יריה. הרפובליקה החמישית מבוססת על משטר נשיאותי ריכוזי וחזק, ונראה שהצליחה להוביל את צרפת משנים של אי יציבות וממשלות מתחלפות, שאפיינו את הרפובליקה השלישית והרביעית אל משטר יציב ודמוקרטי, התואם, כפי שנראה, את התנאים בצרפת המודרנית.

הרפובליקנים

הרפובליקנים (בצרפתית Les Républicains; LR; בעבר נקראה: האיחוד למען תנועה עממית בצרפתית: Union pour un Mouvement Populaire) היא מפלגת ימין-מרכז בצרפת. המפלגה, בעלת מורשת גוליסטית, הוקמה ב-17 בנובמבר 2002 תחת השם האיחוד למען תנועה עממית על ידי ז'אק שיראק כאיחוד כמה מפלגות ימין-מרכז. במאי 2015 שונה שם המפלגה על ידי יו"ר המפלגה ניקולא סרקוזי ונקראה מאז "הרפובליקנים".

יחסי לטביה–צרפת

יחסי לטביה–צרפת הם היחסים הדיפלומטיים שבין הרפובליקה של לטביה לבין הרפובליקה הצרפתית.

לה מונד

לה מונד (בצרפתית: Le Monde "העולם") הוא עיתון יומי צרפתי בבעלות קבוצת לה מונד, יוצא לאור מנובמבר 1944. תפוצתו בשנת 2011 - כ-324 אלף עותקים ביום. מודפס בפורמט מידי.

העיתון נוסד על ידי אובר בובה-מרי לבקשתו של שארל דה גול, בעקבות נסיגת צבא גרמניה הנאצית מפריז במלחמת העולם השנייה, והחליף את העיתון לה טה (Le Temps, "הזמן") שיצא לאור בפריז מאפריל 1861 עד נובמבר 1942. המהדורה הראשונה יצאה לאור ב-19 בנובמבר 1944.

רוב כתבי העיתון הם גם בעלי מניות, ומשתתפים בבחירת המנהלים. בעיתון מושם דגש על פרשנות ודעות לצד דיווחי חדשות, ונטייתו הפוליטית היא לשמאל-מרכז. בין תחקיריו הבולטים - פרשיות שחיתות של נשיא צרפת ז'אק שיראק, ומעורבות הנשיא פרנסואה מיטראן בהטבעת ספינת הדגל של ארגון גרינפיס ב-10 ביולי 1985, במהלכה נהרג צלם הולנדי. בשנת 2010 רכש גזבייה ניאל, מייסד חברת "פרי", נתח שליטה בעיתון.

ליונל ז'וספן

ליונל ז'וספן (בצרפתית: Lionel Jospin; נולד ב-12 ביולי 1937) הוא פוליטיקאי צרפתי שכיהן כראש ממשלת צרפת בשנים 1997–2002.

בשנים 1995 ו-2002 היה ז'וספן מועמד המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית לנשיאות צרפת. ב-1995 הפסיד בקרב צמוד בסיבוב השני, ראש בראש מול ז'אק שיראק שנבחר לנשיא. הוא התמודד שוב על התפקיד ב-2002 והודח בסיבוב הראשון לאחר שהגיע אחרי שיראק שניצח שוב, לבסוף, ואחרי מועמד הימין הלאומני ז'אן-מארי לה פן. מיד לאחר הפסדו זה הודיע ז'וספן על פרישתו מהפוליטיקה.

מוזיאון קה בראנלי

מוזיאון קה בראנלי (בצרפתית: Musée du quai Branly - Jacques Chirac; מוזיאון רציף בראנלי - ז'אק שיראק) הוא מוזיאון לאתנוגרפיה ולתרבות אפריקה, אסיה, אוקיאניה ואמריקה הממוקם ברחוב רציף בראנלי, ברובע השביעי של העיר פריז, בירת צרפת, בסמוך למגדל אייפל.

המוזיאון נקרא על שם הרחוב בו הוא נמצא, שנקרא על שם הפיזיקאי הצרפתי אדואר בראנלי.

ניקולא סרקוזי

ניקולא סַרקוֹזי (שם מלא בצרפתית: Nicolas Paul Stéphane Sárközy de Nagy-Bócsa;‏ נולד ב-28 בינואר 1955 בפריז) הוא פוליטיקאי צרפתי, שר ברפובליקה הצרפתית, ונשיאה השישי של הרפובליקה הצרפתית החמישית, וה-23 במספרו בכלל, ממאי 2007 ועד מאי 2012. כמו כן, מתוקף תפקידו כנשיא צרפת, שימש כנסיך-שותף של אנדורה.

החל מנובמבר 2004 ועד מאי 2007 שירת סרקוזי כנשיא "האיחוד למען תנועה עממית" (UMP) – שנכון לשנת 2015 היא מפלגת המיעוט בצרפת. המפלגה, אשר שמרנית וממוצבת במשבצת מרכז-ימין במפה הפוליטית, נוסדה על ידי נשיא צרפת לשעבר ז'אק שיראק. בעבר היה חבר האספה הלאומית – בית הנבחרים של צרפת, תפקיד שממנו התפטר עם מינויו כשר הפנים. סרקוזי גם כיהן בתפקידי שר נוספים, כולל שר האוצר.

במהלך תקופת נשיאותו של ז'אק שיראק היה מקובל לראות את סרקוזי כ"מספר שלוש" בהיררכיית הכוח בצרפת, לאחר שיראק עצמו וראש הממשלה דומיניק דה וילפן. סרקוזי נבחר בינואר 2007 על ידי מפלגתו כמועמדה להתמודדות על נשיאות צרפת, בניגוד לדעתו של שיראק, שראה בבן טיפוחיו דה וילפן את יורשו המיועד. בתום שני סיבובי בחירות שנערכו באפריל-מאי 2007 נבחר סרקוזי לנשיא צרפת, כשהוא מביס את המועמדת הסוציאליסטית סגולן רויאל לאחר מרוץ צמוד.

בבחירות לנשיאות צרפת 2012 הפסיד למועמד הסוציאליסטי פרנסואה הולנד בסיבוב שני ברוב של 52%-48%. בנובמבר 2014 שב סרקוזי לכהן כנשיא "האיחוד למען תנועה עממית" (UMP), וממנה ייסד מפלגה חדשה – "הרפובליקנים", לצורך התמודדות בבחירות ב-2017, אך הפסיד בפריימריז לראש הממשלה תחתיו, פרנסואה פיון.

לאורך הקריירה שלו נודע סרקוזי כפוליטיקאי רב-תחומי השׂשׂ להביע דעה נחרצת בכל נושא שעל הפרק, ועוד לפני ריצתו הרשמית לנשיאות היה מרואיין מבוקש באמצעי התקשורת. הוא נחשב נִצי בדעותיו, ונאומיו וראיונותיו מתאפיינים בסגנון התבטאות ישיר, נחרץ ושנון – או, על פי הגדרת יריביו, בוטה ומזלזל. בעוד תומכיו רואים בו מנהיג כריזמטי ורב תושייה, מאשימים אותו יריביו בפופוליזם ובשאפתנות דורסנית. ערכי "חוק וסדר" שקידם במדיניותו כשר פנים נתפשו בידי מבקריו כדיכוי, וגישתו הכלכלית, המעדיפה כלכלת שוק בנוסח אמריקני, הקנתה לו מבקרים רבים מהשמאל הצרפתי.

נשיא צרפת

נשיא הרפובליקה הצרפתית (בצרפתית: Président de la République française) הוא ראש המדינה וראש הרשות המבצעת של צרפת. מקום העבודה של הנשיא הוא ארמון האליזה בפריז.

ארבע מחמש הרפובליקות הצרפתיות מאז המהפכה הצרפתית העמידו בראשן נשיא, ובכך הפכו את הנשיאות הצרפתית לעתיקה ביותר הקיימת באירופה. עם זאת, בכל אחת מהרפובליקות ניתנו לנשיא סמכויות אחרות, תפקידים אחרים, וחובות אחרות. כך, למשל, בימי הרפובליקה השלישית היה תפקידו של הנשיא בצרפת (בדומה לזה של נשיא מדינת ישראל), תפקיד טקסי בעיקרו, של ראש מדינה בתואר בעל סמכויות מצומצמות, כאשר עיקר הכוח ניתן לראש ממשלת צרפת.

כיום, בימי הרפובליקה החמישית, שחוקתה נתפרה למידותיו של שארל דה גול בימי משבר אלג'יריה שהביא להתמוטטות הרפובליקה הרביעית, לנשיא סמכויות נרחבות, אם כי עדיין עליו לקבל את הסכמת הפרלמנט למינויו של ראש הממשלה, דבר המביא למצב בו אם הרוב בפרלמנט אינו ממפלגתו של הנשיא, הנשיא ייאלץ למנות את ראש המפלגה היריבה לראש ממשלתו. מסיבה זו נחשב כיום המשטר בצרפת למשטר שאינו נשיאותי טהור, אלא שיטה מעורבת, נשיאותית ופרלמנטרית. ועדיין, הנשיא הוא הדמות הפוליטית המרכזית בצרפת, וכפי שכתב שארל דה גול בתארו את תפיסתו בדבר תפקידו של הנשיא הצרפתי, על ראש המדינה לגלם את "רוח האומה" כלפי פנים, ואילו כלפי העולם כולו עליו לספק "une certaine idée de la France" (מושג כלשהו לגבי מהותה של צרפת).

נשיא הרפובליקה מחזיק גם בתואר הנסיך השותף של אנדורה. נשיא צרפת הנוכחי הוא עמנואל מקרון, שנכנס לתפקידו ב-14 במאי 2017.

פולינזיה הצרפתית

פולינזיה הצרפתית (בצרפתית: Polynésie française, בטהיטית: Pōrīnetia Farāni, באנגלית: French Polynesia; להאזנה (מידע • עזרה)) היא קולקטיב מעבר לים של צרפת בדרום האוקיינוס השקט. היא מורכבת ממספר קבוצות איים פולינזים. הקבוצות העיקריות הן איי החברה (שבהם האי טהיטי, שבו ממוקמים מרכז השלטון הצרפתי ומקום מושבה של הבירה פפאטה), איי מרקיז, איי טואמוטו, איי גמבייה ואיי אוסטרל.

לתושבים יש אזרחות צרפתית משנת 1946. בשנת 1977 קיבלה פולינזיה הצרפתית מעמד של שלטון עצמי. במהלך שנות ה-90 פורסם שנשיא צרפת, ז'אק שיראק, ביצע ניסויים גרעינים באיי הפולינזיה הצרפתית - מהלך שגרר ביקורת ממדינות שונות בעולם.

פולינזיה הצרפתית היא הטריטוריה הרחוקה ביותר ממדינת ישראל על פני כדור הארץ: 18,316 קילומטרים.

פרנסואה מיטראן

פרנסואה מיטראן (בצרפתית: François Mitterrand (מידע • עזרה), 26 באוקטובר 1916 - 8 בינואר 1996) היה פוליטיקאי צרפתי, איש המפלגה הסוציאליסטית, שכיהן כנשיא צרפת מ-10 במאי 1981 עד 17 במאי 1995, כאשר תקופת כהונתו הייתה הארוכה ביותר בהיסטוריה של המדינה. הוא הוחלף על ידי ז'אק שיראק השמרן.

רמון באר

רמון אוקטאב ז'וזף באר (בצרפתית: Raymond Octave Joseph Barre, בעברית נקרא גם ריימון באר; 12 באפריל 1924 – 25 באוגוסט 2007) היה פוליטיקאי וכלכלן צרפתי, אשר כיהן כראש ממשלת צרפת תחת הנשיא ואלרי ז'יסקר ד'אסטן בשנים 1976–1981. בנוסף על תפקיד זה, כיהן גם כשר הכלכלה של צרפת (1976-1978) וכראש עיריית ליון (1995-2001).

נולד בשנת 1924 בסן-דני, בירת ראוניון, כשהייתה מושבה צרפתית שהפכה בשנת 1946 למחוז שמעבר לים. למד כלכלה במכון למדע המדינה פריז והפך לפרופסור. בשנת 1959 החל לעבוד במשרד התעשייה והמסחר. בשנת 1967 מונה באר על ידי הנשיא שארל דה גול לסגן נשיא הנציבות האירופית לענייני כספים וכלכלה, ושהה בבריסל עד ינואר 1973. בשנת 1976 החל לכהן כשר המסחר, וכשבעה חודשים לאחר מכן נבחר על ידי הנשיא ואלרי ז'יסקר ד'אסטן לתפקיד ראש הממשלה. בשנת 1978 עזב באר את משרד הכלכלה והסחר, אך נשאר כראש ממשלה עד שנת 1981. באר התמודד עם משבר כלכלי, ודגל במדיניות של צמצום ההוצאות הממשלתיות, מדיניות שגרמה לסכסוכים בינו לבין האיגודים המקצועיים.

לאחר שעזב את ראשות הממשלה, כיהן כחבר האספה הלאומית במשך כ-21 שנים מטעם מחוז רון. במהלך שנות ה-80 ביקר רבות את שלטונו של ז'אק שיראק. בשנת 1988 התמודד על נשיאות המדינה, אך הגיע למקום השלישי לאחר שיראק ופרנסואה מיטראן. לאחר ההפסד התמקד באר בשלטון המקומי. בשנת 1995 לא היה ראש עיריית ליון יכול להתמודד לכהונה שנייה בשל חשדות לשחיתות, ולכן נבחר באר כמועמד הימין לראשות העירייה. הוא לבסוף נבחר לתפקיד, אך לא התמודד לקדנציה שנייה ב-2001. שנה לאחר מכן הוא עזב את הפרלמנט וסיים את הקריירה הפוליטית שלו.

באר נפטר ב-25 באוגוסט 2007, בגיל 83, בפריז.

תיכון לואי הגדול

תיכון לואי הגדול (בצרפתית: Lycée Louis-le-Grand) הוא בית ספר תיכון ציבורי מפורסם בפריז. התיכון נקרא על שם לואי ה-14, אשר שימש כפטרון המוסד. התיכון נוסד בשנת 1563 והוא ממוקם ברובע הלטיני. רבים מבוגריו מוכרים בתחומי המדע, הפוליטיקה, ההגות והספרות בצרפת ובעולם.

בין בוגריו נכללים: אמה סזר, מישל בוטור, אלן-פורנייה, פייר נורה, אלן באדיו, שארל בודלר, פייר בורדייה, ויקטור הוגו, מולייר, וולטר, רובר מרל, מוריס מרלו-פונטי, שארל פגי, רומן רולן, המרקיז דה סאד, ז'אן-פול סארטר, סיראנו דה ברז'ראק, פול קלודל, ז'אק דרידה, דני דידרו, מוריס דרואון, אמיל דורקהיים, תאופיל גוטייה, ז'וזף קסל, ברנאר-אנרי לוי, פרדריק אוגוסט ברתולדי, פייר בונאר, ז'אק שיראק, ז'ורז' פומפידו, מקסימיליאן רובספייר, אן רובר ז'אק טורגו, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, אלן ז'ופה, המרקיז דה לה פאייט, הקרדינל דה רה, פרנציסקוס מסאל, ז'ורז' מלייס, אדגר דגה, אז'ן דלקרואה ותאודור ז'ריקו.

נשיאי צרפת
הרפובליקה הצרפתית השנייה ז'אק-שארל דופונט דה ל'אור • לואי נפוליאון בונפרטה
דגל צרפת
הרפובליקה הצרפתית השלישית אדולף טיירפטריס דה מק-מהוןז'יל גרווימארי פרנסואה סדי קארנוז'אן קזימיר-פרייהפליקס פור • אמיל לובה • ארמאן פלייר • רמון פואנקרה • פול דשאנה • אלכסנדר מילרן • גסטון דומרג • פול דומראלבר לברן
הרפובליקה הצרפתית הרביעית ונסן אוריו • רנה קוטי
הרפובליקה הצרפתית החמישית שארל דה גולז'ורז' פומפידוואלרי ז'יסקר ד'אסטןפרנסואה מיטראן • ז'אק שיראק • ניקולא סרקוזיפרנסואה הולנדעמנואל מקרון
ראשי ממשלת צרפת
צרפת של וישי אנרי פיליפ פטןפייר לאוואלפרנאן דה ברינון
דגל צרפת
הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית שארל דה גול • פליקס גואן • ז'ורז' בידו • לאון בלום
הרפובליקה הצרפתית הרביעית פול רמדיהרובר שומאן • אנדרה מארי • רובר שומאן • אנרי קווה • ז'ורז' בידו • אנרי קווה • רנה פלוון • אנרי קווה • רנה פלוון • אדגר פור • אנטואן פינה • רנה מאייר • ז'וזף לניאל • פייר מנדס פראנס • אדגר פור • גי מולהמוריס בורז'ס-מונורי • פליקס גאיאר • פייר פלימלי • שארל דה גול
הרפובליקה הצרפתית החמישית שארל דה גולמישל דברהז'ורז' פומפידומוריס קוב דה מירווילז'אק שבאן-דלמאס • פייר מסמר • ז'אק שיראק • ריימון באר • פייר מורואה • לורן פביוס • ז'אק שיראק • מישל רוקאר • אדית קרסון • פייר ברגואה • אדואר בלדור • אלן ז'ופהליונל ז'וספןז'אן-פייר רפרןדומיניק דה וילפןפרנסואה פיוןז'אן-מארק ארומנואל ואלסברנאר קזנבאדואר פיליפ

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.