ז'אן-ז'אק רוסו

ז'אן-ז'אק רוסוצרפתית: Jean-Jacques Rousseau;‏ 28 ביוני 17122 ביולי 1778) היה פילוסוף, סופר, תאורטיקן פוליטי, מלחין ותאורטיקן של החינוך מז'נבה שפעל בעיקר בצרפת. רוסו נחשב לאחד מהפילוסופים החשובים של עידן הנאורות, ורעיונותיו השפיעו על המהפכה הצרפתית, כמו גם על התפתחות התאוריה הסוציאליסטית ועל תנועת הלאומיות. עבודתו החשובה, "האמנה החברתית", שראתה אור ב-1762, הפכה לאחד הספרים המשפיעים בפילוסופיה הפוליטית של תרבות המערב.

רוסו עסק בפילוסופיה של החינוך, ונחשב להוגה הדעות הראשון שהציג מתווה לחינוך של ילדים בגישה טבעית. הוא תרם לתחום המוזיקה, הן כתאורטיקן והן כמלחין. ספרו "הווידויים" (Les Confessions), שיצא לאור לאחר מותו, היה לאביה של האוטוביוגרפיה המודרנית, בשל הדגש ששם על ראייה סובייקטיבית מכוונת, וללא ניסיון לחתור אל אמת כזו או אחרת. ספרו "ז'ולי, או אלואיז החדשה" (Julie, ou la nouvelle Héloïse) היה לרב מכר בתקופתו.

ז'אן-ז'אק רוסו
Jean-Jacques Rousseau
Jean-Jacques Rousseau (painted portrait)
לידה 28 ביוני 1712
ז'נבה ז'נבה, הרפובליקה של ז'נבה (צר')
פטירה 2 ביולי 1778 (בגיל 66)
ממלכת צרפת ארמנונוי (צר'), ממלכת צרפת
זרם הנאורות הצרפתית
תחומי עניין פילוסופיה פוליטית, פילוסופיה של החינוך
הושפע מ אפלטון, תומאס הובס, שפינוזה, ג'ון לוק, מונטסקייה
השפיע על עמנואל קאנט, קרל מרקס, ג'ון דיואי, פרידריך ניטשה, אדמונד ברק, הרברט מרקוזה

חייו

LesCharmettes
הבית שבו התגורר רוסו עם פרנסואז-לואיז דה ואראן. כיום משמש הבית כמוזיאון המוקדש לרוסו
Palazzo Surian Bellotto (Venice)
שגרירות צרפת בוונציה, שבה שירת רוסו כמזכיר של השגריר הצרפתי
Jean-Jacques Rousseau (photo of his crypt)
ארונו של רוסו בפנתאון בפריז

רוסו נולד בז'נבה (כיום בשווייץ) בשנת 1712, כאשר העיר הייתה רפובליקה עצמאית, ולא חלק משווייץ כפי שהיא כיום. במהלך חייו תיאר עצמו כאזרח של רפובליקת ז'נבה. אמו, סוזאן ברנאר רוסו, מתה מספר ימים לאחר לידתו. אביו אייזק, שהיה שען, נטש אותו בגיל עשר על מנת להימלט מעונש על השתתפות בדו-קרב. רוסו הצעיר הועבר לרשות משפחת אמו, והושם תחת השגחתו של כומר בבוסי שליד ז'נבה. חינוכו בילדותו כלל אך ורק את קריאת ספרו של פלוטארכוס "חיי אישים" ודרשות ברוח הדת הקלוויניסטית. אחותו של הכומר התייחסה אליו בקפדנות, ונהגה להענישו במכות.

בגיל 13 עזב רוסו את משפחתו. בתחילה ניסה את כוחו בז'נבה כשוליה לגלף ולנוטריון. ב-14 במרץ 1728, בגיל פחות משש עשרה, עזב רוסו את ז'נבה. הוא פגש את פרנסואז-לואיז דה ואראן, ברונית שווייצרית-צרפתייה המבוגרת ממנו בשתים-עשרה שנים והיה למאהבה.

כפי שתיאר זאת ב"ווידויים[1]" : הרי מטבעי ביישן אני, ובא במבוכה חיש מהר, ומעולם קודם לכן לא באתי בין אנשי החברה הגבוהה. וכיצד זה נקטתי עמה למן היום הראשון, למן הרגע הראשון, גינונים פשוטים, לשון של חיבה ונעימה של קרבה, כפי שהייתי רגיל עמה עשר שנים לאחר מכן, כשקרבת יחסינו עשתה את הדברים האלה מובנים מאליהם? התיתכן אהבה - אינני אומר בלי תשוקות, כי תשוקות היו לי - אך התיתכן אהבה בלי דאגה, בלי קנאה? (שם, עמ' 75)

בהמשך הוא מתאר את המשך היחסים עם המאהבת שלו כיחסי אמא-בן אחות, ידידה, נעדרי תשוקה, "אהבתי אותה יותר מדי בשביל שאחשוק בה" (שם, עמ' 190).

כדי להתקבל בחברה המיר את דתו לדת הקתולית. ב-1742 עזב רוסו לפריז על מנת להציג בפני האקדמיה למדעים את שיטתו למספור תווים מוזיקליים, המבוססת על קו יחיד המציג מספרים שייצגו את המרווחים בין התווים, ונקודות ופסיקים המציגים ערכים של מקצב: המטרה הייתה ליצור טבלטורה שתאפשר להדפיס תווים בדפוס נייד רגיל, בלי להזדקק לתחריטי נחושת ייעודיים ויקרים. האקדמיה דחתה את השיטה כבלתי מעשית ולא מקורית.

בין 1743 ל-1744 שימש רוסו כמזכירו של השגריר הצרפתי בוונציה, שממשלה הרפובליקני עתיד היה להיות מוקד להתייחסויות רבות בהגותו הפוליטית. לאחר מכן שב לפריז, שם התיידד עם תרז לווסר (Levasseur), תופרת חסרת השכלה, ונולדו להם חמישה ילדים. רוסו לא חשב שיוכל לגדל את הילדים. כולם נזנחו בבית יתומים לאחר לידתם, ואין מידע לגבי גורלם. מאוחר יותר היוותה נטישת הילדים מקור למבוכה רבה עבורו, גם משום שהוא נודע כהוגה שכתב על חינוך וכבעל תאוריות מקיפות בנוגע לגידול ילדים. אויביו, כוולטייר, השתמשו במידע זה להתקיפו.

בעודו בפריז התיידד רוסו עם דני דידרו, והחל לתרום מאמרים לאנציקלופדיה הגדולה שערך דידרו. הוא החל לכתוב בנושאי מוזיקה, ולאחר מכן עסק בכלכלה ובפוליטיקה. ב-1755 כתב עבור דידרו מאמר חשוב על כלכלה פוליטית. לאחר מכן ניתק את יחסיו עם דידרו. ב-1749 כתב מאמר לתחרות שערכה האקדמיה של דיז'ון. המאמרים שהוגשו לתחרות היו אמורים להתמודד עם השאלה "האם התפתחות האמנות והמדע הייתה חיובית מבחינה מוסרית?". הוא הגיש לתחרות מאמר בשם "Si le rétablissement des sciences et des arts a contribué à épurer les mœurs" ("[דיון בשאלה] האם התבססות המדעים והאמנויות תרמה לטיהור המוסר") הידוע גם כ"מאמר על האמנויות והמדעים". המאמר זיכה אותו בפרס הראשון בתחרות, והביא לו תהילה ומוניטין. במאמר הביע רוסו את העיקרון בדבר הטוב הטבעי הטבוע באנושות, שעליו עתידה הייתה להתבסס כל הפילוסופיה שלו לאחר מכן. כתוצאה מכך ענה בשלילה על השאלה המופיעה בכותרת המאמר: רוסו טען שהרעיון נולד בראשו ברגע של השראה פתאומית, בעודו קורא את המודעה על התחרות בדרכו לבקר את חברו דידרו, ששהה בבית הכלא בוונסן.

Statue of Jean-Jacques Rousseau on Île Rousseau, Geneva
פסל של ז'אן ז'אק רוסו הנמצא באי קטן הנושא את שמו על הנהר רון בז'נבה (שווייץ)

גם בתקופה זו המשיך רוסו בפעילותו המוזיקלית, ובשנת 1752 הלחין וכתב את הליברית לאופרה "נביא הכפר" (Le Devin du Village) שהוצגה בפני המלך לואי ה-15. ביקור של להקת אופרה איטלקית בצרפת באותה השנה הביא למריבה בין תומכי האופרה הצרפתית ותומכי האופרה האיטלקית, שבה תמך רוסו, הוא יצא חוצץ כנגד ז'אן-פיליפ ראמו, המלחין הראשון במעלה של האופרה הצרפתית החדשה.

ב-1754 שב רוסו לז'נבה וקיבל על עצמו שוב את הדת הקלוויניסטית. אזרחות העיר הושבה לו, והוא השלים את עבודתו הגדולה "על המקור והיסודות של אי-השוויון בין בני האדם". בשלב זה החל רוסו ללקות באי יציבות מבחינת יחסיו עם סביבתו, וניער מעליו את חבריו ותומכיו כדידרו ואחרים, כמו גם את תומכיו הכספיים. לאחר שניתק את יחסיו עם האנציקלופדיסטים היה לבן חסותו של הדוכס מלוקסמבורג, שהיה אחד מעשירי אירופה.

ב-1761 פרסם רוסו את הנובלה המצליחה - "ז'ולי, או אלואיז החדשה" (Julie, ou la nouvelle Héloïse). ב-1762 פרסם את שני ספריו החשובים - "על האמנה החברתית, עקרונות הזכות הפוליטית" (Du Contrat Social, Principes du droit politique) ולאחריו "אמיל, או על החינוך" (Émile ou De l'éducation). שני הספרים כללו ביקורת על הדת, ונאסרו לפרסום הן בצרפת והן בז'נבה. רוסו נאלץ להימלט ממאסר, ונדד בין ערים שונות בשווייץ, תוך שהוא נמצא תחת חסותו של פרידריך השני, מלך פרוסיה, שפעל באמצעות לורד קית', סוכנו בשווייץ. בתקופה זו כתב "פרויקט חוקתי לקורסיקה".

לאחר ששהותו בשווייץ הפכה למסוכנת, קיבל מקלט אצל הפילוסוף דייוויד יום באנגליה, ב-1765. בשהותו בביתו של יום פיתח רוסו הזיות בדבר קשר שקשר כנגדו יום ולכן נמלט בחזרה לצרפת ב-1767, תוך שהוא משתמש בשם בדוי, שכן הכניסה לצרפת נאסרה עליו. ב-1768 נישא לתרז, נישואין בלתי חוקיים, וב-1770 שב לפריז. על אף שהתנאי לחזרתו היה כי לא יפרסם עוד ספרים, לאחר כתיבת "וידויים" האוטוביוגרפי, החל להקריא את ספריו באירועים פרטיים. הספר פורסם כארבע שנים לאחר מותו.

וזאת תחילתו: "הוגה אני תוכנית שאיש לא הגה מעולם. ומשתוגשם - איש לא יוכל לחקותה. רוצה אני להראות לאחי בני אנוש אדם בכל אמיתות טבעו ואדם זה הוא אני"[1].

"נולדתי גוסס למחצה; כמעט נואשו מחיי. נשאתי בגופי זרעיו של חולי שהלך והתגבר עם השנים" (שם). הספר וידויים כתוב בפתיחות שאכן לא הייתה מקובלת באותה תקופה. רוסו מתאר את מיניותו ואת מעידותיו המוסריות הקטנוניות לאורך מאות עמודי "הווידויים" ללא שום עכבה כמעט: "...במחיצת הנשים הייתי כמעט נטול יוזמה, כי לא העזתי לומר מה כוונתי ולא יכולתי להשיג את מה שהשתוקקתי אליו. - --וככל שדמיוני הרבה להלהיט את דמי, כך דמיתי יותר ויותר למאהב שאהבתו הטילה בו שיתוק- - -.לא על מעשים נפשעים קשה במיוחד לספר, אלא על הנלעג והמביש". (עמ47-48 שם).

ועל יחסו לכסף:" כביכול חברו אצלי קמצנות כמעט שפלה ובוז גדול לכסף- - -אני מבזבז בחשאי, ולמען הנאתי בלבד; מצבי המעורער מביאני תמיד לידי חשש"- - -ומרוב להט בתשוקה נעשיתי-עצל- בפעולה "עמ' 66).

הוא מתאר את מניעיו כמידיים "הואיל והעתיד אינו ודאי, נראו לי תמיד תוכניות ארוכות טווח כפתיון של שוטים. ככל אדם גם אני מטפח לי תקוות, ובלבד שטיפוחן לא יעלה לי במאומה; אך אם צריך לטרוח הרבה בשבילן, שוב אין לי עניין בזה" (עמ' 149 שם).

רוסו המשיך לכתוב עד מותו. בשנת 1772 הוזמן לנסח חוקה חדשה לפולין, שהייתה עבודתו הפוליטית החשובה האחרונה. ב-1776 כתב ספר של דיאלוגים, והחל לעבוד על יצירה בשם "הזיותיו של המטייל הבודד". על מנת להתפרנס בתקופה קשה זו עבד כמעתיק תווי מוזיקה. בשל מצבו הנפשי הקשה וההזיות שמהן סבל, התבודד ולא חיפש חברת אחרים. ב-1778 מת בעת טיול בוקר באחוזתו של המרקיז דה ז'יראדן, מצפון לפריז. לאחר מותו זכה להכרה ולהוקרה. בשנת 1794 הועברו עצמותיו לפנתאון, שבו טמונים גדולי בניה של צרפת, וארונו הוצב לצד ארונו של וולטייר, יריבו הגדול.

הפילוסופיה של רוסו

החברה והטבע

רוסו ביסס את הפילוסופיה שלו על הפער בין החברה האנושית ובין טבע האדם. הוא הסיק כי יצר לב האדם טוב מטבעו, וכי במצבו הטבעי האדם הוא "פרא אציל". מצב טבעי זה הוא המצב שבו נמצאים כל יתר היצורים שאינם האדם, ובו היה מצוי האדם בטרם נוצרו החברה האנושית והציוויליזציה. יצירתה של החברה משחיתה את האדם האצילי מטבעו. רוסו ראה בחברה דבר מלאכותי, וטען כי התפתחות החברה, במיוחד התפתחות המוסדות היוצרים תלות הדדית חברתית, נוגדת את טובת בני האדם.

לפי רוסו, השפעתה השלילית של החברה על האדם האצילי מטבעו, מביאה להידרדרות ה"Amour de soi" או יצר ההישרדות והאינטרס הטבעי שבהם ניחן האדם לכלל "amour-propre", האגואיזם המוגזם, הגאווה ההרסנית, שהיא מלאכותית ומכריחה את האדם להשוות עצמו לאחרים, וליצור פחד, שמחה לאיד, ורעות חולות נוספות.

ב"מסה על האמנויות והמדעים" טוען רוסו שהמדעים והאמנויות לא הטיבו עם המין האנושי, שכן אינם צרכים אנושיים, אלא תוצאה של גאוות הבל. יתרה מכך, ההזדמנויות שנוצרו לזמן פנוי ולמותרות, הביאו להשחתת המין האנושי. הוא טען שהתקדמות הידע הופכת את הממשלות לחזקות יותר, ומוחצות את החירות האישית. הוא הסיק שההתקדמות החומרית ממעיטה את האפשרויות ליחסי ידידות אמיתיים בין בני אדם, ומחליפה אותם בקנאה, בפחד ובחשד.

ה"מסה על אי-השוויון" שבאה לאחריה, עקבה אחר התקדמותו והתנוונותו של המין האנושי מן המצב הטבעי הקדום, אל החברה המודרנית. רוסו טען כי בני האדם המוקדמים חיו באופן מבודד ונבדלו מהחיות שבקרבן חיו ברצונם החופשי. הוא אף טען כי בני אדם פרימיטיביים אלו היו בעלי מניע בסיסי לדאוג לעצמם, ויכולת טבעית לחמלה ולרחמים. כאשר בני האדם הוכרחו להתאגד, בלחץ גידול האוכלוסין, הם עברו שינוי פסיכולוגי והחלו לחשוש ממה שיאמרו עליהם האחרים. רוסו ייחס מודעות עצמית זו לתור הזהב של הפריחה האנושית. אך התפתחות החקלאות והשימוש במתכת, הקניין הפרטי וחלוקת העבודה הובילו לתלות הדדית גדלה והולכת ולאי-שוויון. התוצאה הייתה מצב של עימות, שהוביל את רוסו לטעון שהמצב הטבעי הומצא כסוג של אמנה חברתית שהציעו בעלי הכוח והעשירים. אמנה מקורית זו הייתה פגומה מאוד, בכך שהעניקה יתרונות אדירים לבעלי הכוח על פני האוכלוסייה בכללותה, וכך ביססה את אי השוויון כבסיס להתאגדות האנושית.

התאוריה הפוליטית של רוסו

Social contract rousseau page
הדף הראשון של "האמנה החברתית"

עבודתו החשובה ביותר של רוסו היא "האמנה החברתית", שהטקסט שלה מתחיל במשפט המפורסם: "האדם נולד חופשי ובכל מקום כבול הוא באזיקים". הספר מתווה את הבסיס לסדר פוליטי לגיטימי. הספר פורסם ב-1762 והפך לאחד הספרים המשפיעים בפילוסופיה הפוליטית של תרבות המערב.

בספר זה טוען רוסו כי המצב הטבעי הוא מצב גרוע, שלא ניתן להתקיים בו, מצב שאין בו חוק או מוסר, וכי בהיותו במצב זה היה על המין האנושי להתאגד וליצור חברה, או להיעלם מן העולם. במצב הטבעי מצוי האדם בתחרות מתמדת עם אחיו, תחרות ללא חוקים, שבה שולט הכוח; רק לאחר היווסדות המוסדות החברתיים האדם הוא בן חורין. רק באמצעות יצירת אמנה חברתית הזונחת את הרעיונות על הזכות הטבעית, יכולים בני האדם לשמר את עצמם ולהישאר חופשיים, וזאת מכיוון שהם מוסרים מרצונם את חירותם לסמכותו של הרצון הכללי (מונח אותו נטל מניקולה מלבראנש), המבטיח אותם משיעבוד לרצונו של החזק. אותו רצון כללי, שהוא המדינה, כולל את הרצון הפרטי של כל אחד מהפרטים שמסרו בידי המדינה את חירותם, וכך שומר חירות זו, ובה בעת יוצר בסיס חוקי ומוסרי לקיום האנושי.

בעוד שרוסו טוען כי הריבונות חייבת להישאר בידי העם (ומכאן, למשל, התנגדותו לממשל על ידי נציגים, כגון הדמוקרטיה הייצוגית), הוא גם מבחין בין הריבון ובין הממשלה. בידי הממשלה ניתנת החובה ליישם ולאכוף את הרצון הכללי. רוסו סבר כי העם צריך להיות המחוקק (ולא נציגיו), וכי סמכויות הביצוע יינתנו לקבוצה קטנה של אזרחים, שאינם אדוני העם כי אם פקידיו, ובידי העם הכוח לפטרם כרצונו, וזאת גם במקרים של שלטון הנופל בידי משפחה אחת או בידי קבוצה או מעמד מצומצמים. את הידרדרות הממשל האידיאלי לכלל עריצות ניתן למנוע באמצעות אספות עם תכופות, שבהן תישאלנה שתי שאלות - האחת "הֲיִיטב בידי הריבון לקיים את הצורה הנוכחית של הממשל" והשנייה "הֲיִיטב בידי העם להשאיר את ההנהלה בידי אותם האנשים שהם ממונים עליה כעת?". עם כל זאת, סבר רוסו כי יחיד המתנגד לפעולת משטר זה, ניתן לנקוט כלפיו בצעדים חמורים, ו"כל מי שימאן להישמע לרצון הכללי, יכריחוהו לכך הגוף כולו. דבר זה אין פירושו אלא זה שיכריחוהו להיות חופשי".

רעיונותיו אלו של רוסו שימשו כבסיס לתנועות דמוקרטיות ורפובליקניות, לתנועות לאומיות ואף לסוציאליסטים. גם בימינו, כשתקשורת המחשבים וטכנולוגיית התקשורת המתקדמת הופכות את החזון בדבר הביטוי העממי הישיר למציאות, יש הנדרשים לתורתו של רוסו. בדבריו בדבר "הכורח להיות חופשי" יש הד למשטרים הרודניים של המאה ה-20 שקמו כמאתיים שנים לאחר שכתב את ספרו.

במקביל, רוסו סבר כי המלחמה מנוגדת למצב הטבעי ורק הסדר הפוליטי גורם למלחמה: ""במצב הטבע, אם כן, אין מלחמה כללית של כל אדם נגד כל אדם; הגזע האנושי לא נוצר על מנת להשמיד את עצמו""[2].

החינוך

רוסו הביע את דעותיו על החינוך בספרו "אמיל", מעין נובלה בדיונית העוסקת בגידולו של נער צעיר בשם אמיל על ידי רוסו עצמו - המשך של מסורת ארוכה של ספרים בתבנית דומה, העוסקים בחינוך ילדים ובעקרונות שיש להקנות להם. רוסו מגדל את אמיל בכפר, מקום שהוא מאמין שבו האנשים קרובים יותר למצב הטבעי מאשר בעיר, שבה ילמד מנהגים רעים פיזיים ואינטלקטואליים. מטרת החינוך, אומר רוסו, היא ללמוד לחיות, ואת זה יש להשיג באמצעות הליכה בעקבות המורה המבוגר, היכול להראות את הדרך אל החיים הטובים.

גדילתו של הילד מחולקת לשלושה שלבים. הראשון הוא עד גיל 12 בערך, כאשר חישובים וחשיבה מסובכת אינם אפשריים, והילדים, על פי תפיסתו של רוסו, קרובים להיות חיות. השני, בין 12 ל-16, כאשר ההיגיון והחשיבה ההגיונית מתחילים להתפתח, ולבסוף מגיל 16 ואילך, כאשר הילד גדל להיות מבוגר. בשלב זה מוצא אמיל נערה צעירה שתלווה אותו.

הספר מבוסס על רעיונותיו של רוסו בדבר החיים הבריאים. הנער חייב לפתח הן את גופו והן את האינטלקט שלו, ולהימנע מן הצרות והרעות החולות של חיי העיר, האינדיבידואליזם ההרסני והמודעות העצמית המוגברת המצויים בעיר.

חינוכו של אמיל אינו נייטרלי מבחינת מגדר: החינוך שהוא מציע לסופי, הנערה שלה מיועד אמיל להינשא, שונה בהרבה מזה של אמיל. סופי, המייצגת את האידיאל הנשי, מחונכת להיות צייתנית לבעלה, בעוד שאמיל, המייצג את האידיאל הגברי, מחונך להיות אדם עצמאי. זה אינו מאפיין מקרי; ביסודו עומדת ההבחנה הליברלית המקובלת בין הפרטי ובין הציבורי.

על דרך החינוך ב"אמיל" עלתה ביקורת כי הרעיונות אינם מעשיים, והנושא עצמו, חינוך, הביא לזניחת הספר על ידי רבים מקוראיו ה"פוליטיים" של רוסו.

הדת

דעותיו של רוסו על הדת היו שנויות במחלוקת בזמנו. טענתו כי האדם טוב מטבעו סתרה את הדוקטרינה של החטא הקדמון. רוסו ראה בנצרות דת טובה וחיובית, המבוססת על יסודות מוסריים שניתנו למאמינים בברית החדשה, אך מצא בה פגם: שהיא מחנכת את המאמינים בה להיות כפופים לעריצות, ובאחת ההתבטאויות שלו המטילה ספק בפרשנות הנוצרית לתנ"ך, לעומת הפרשנות היהודית הוא אף כותב:

באוניברסיטת סורבון אין כל ספק שהנבואות על המשיח מתייחסות לישו. באותה מידה של ודאות ברור לרבני אמסטרדם, שאין לנבואות הללו כל קשר אליו. נראה שלעולם לא אדע מה באמת טוענים היהודים, כל עוד אין להם מדינה חפשית, בתי מדרש ואוניברסיטאות, שבהם יוכלו לדבר ולדון ללא סכנה. רק אז נוכל לדעת מה בפיהם.

רוסו, "Emile" ספר רביעי

בספרו על האמנה האזרחית הבחין רוסו בין "הדת הטבעית" שהיא עבודת האל בלב האדם, הפשוטה והטהורה, בין "הדת האזרחית" שהיא הביטוי הממסדי לדת במדינה אחת, שלה יש חוקים ופולחן משלה, הקובעים זכויות וחובות, ובין סוג שלישי של דת המנוגדת למדינה, ויוצרת סתירה בין חוקי הדת וחוקי המדינה, כדוגמת דת הלאמות, דת היפנים, ודתם של הנוצרים ברומא העתיקה.

רוסו סבר כי דת מן הסוג השלישי היא פסולה, והיתרון בדת מן הסוג השני הוא כי היא מאחדת את אהבת האל עם אהבת המולדת, אך מטבעה היא מיוסדת על טעות ושקר, והופכת את בני האדם למאמינים באמונות טפלות. רוסו הטיף לדת אזרחית בעלת עיקרים פשוטים, הכוללים את ההכרה במציאות האל, את הקדושה של האמנה החברתית של החוקים, ואת פסילת אי-הסובלנות הדתית. לדעת רוסו על הריבון, הוא העם, לקבוע את עיקרי האמונה האזרחית, לאו דווקא כדוקטרינה דתית, אלא כדעה חברתית הנדרשת מאזרח טוב. אדם שיסטה מן הדעה לא יהיה "כופר בעיקר" אלא פשוט אזרח לא טוב ולא רצוי, והריבון יהיה רשאי לגרשו מהמדינה.

לדעת רוסו, אם עוזבים את הדת עוזבים את המוסר ואת הצווים המוסריים. מכאן שאתאיסט לדעתו לא יכול להיות אזרח טוב, כי מי שאינו מאמין באל אינו אדם מוסרי.

דעות אלו הביאו להחרמת ספריו בצרפת ובז'נבה.

השפעתו

Allan Ramsay 003
דיוקן של רוסו משנת 1766

רעיונותיו של רוסו היו בבסיס הפילוסופיה של עידן הנאורות והגיעו להשפעה בתקופת המהפכה הצרפתית. עם זאת, לא ניתן לומר שרעיון ריבונות העם של המהפכנים תאם את רעיונותיו הפוליטיים של רוסו, שלא רצה בדמוקרטיה הפועלת דרך נציגים, ולכן לא ניתן לראות במהפכה פרי רוחו של רוסו. כותבים כהגל ובנז'מין קונסטן האשימו את רעיונותיו של רוסו באכזריות שאליה הגיע שלטון הטרור בתקופת המהפכה, אך טענות אלו אינן מקובלות על הוגים אחרים.

רעיונותיו של רוסו על הדמוקרטיה שונים אף הם מן הגישות של הדמוקרטיה הליברלית הנהוגות כיום. פרט להתנגדותו לדמוקרטיה ייצוגית, שקיבלה את צורתה המודרנית ואת הבסיס האידאולוגי שלה בכתבי הפדרליסט שפרסמו ג'יימס מדיסון, אלכסנדר המילטון וג'ון ג'יי בעשור שלאחר מותו, הבחין רוסו גם בין "הרצון הכללי" ו"רצון הרוב". רוסו סבר כי לא תמיד רצון הרוב הוא הצודק, וכי מטרת הממשל הטוב היא להבטיח את החירות, השוויון והצדק לכל אזרחי המדינה, ואחת היא מהו רצון הרוב. עם זאת, רוסו לא ייחס להבדל בין רצון הרוב והרצון הכללי חשיבות מכרעת, שכן סבר כי הפרט, כיצור תבוני ורציונלי, יגשים את רצונו הפוליטי בדרך שתיצור הסכמות מוחלטות. בראייתו את הפרט כיצור רציונלי הכשיר לקבלת הכרעות ואזרחות פעילה, הצטרף רוסו להוגים בני דורו, שערערו את בסיס המלוכנות האבסולוטית הנהוגה בימיהם מחד, אך לא הגבילו את מוסרות שלטון העם, באופן בו נהגו אבות החוקה האמריקנית, מאידך. ג'ון סטיוארט מיל בחיבורו המפורסם ביותר, "על החירות", שלל מכול וכול את הרעיון שהחברה כגוף רשאית לכפות את עמדותיה ורצונותיה על היחיד, ולו גם השקפותיו ודבריו של אותו יחיד אינן עולות בקנה אחד עם מה ש"הכלל" רואה כנכון או כצודק.

פניה עוז-זלצברגר מתייחסת לנקודה זו במאמר שכתבה ומציגה בו את הפרשנות הבאה: "במאה העשרים התברר שהרצון הכללי הוא עניין שנוי מאוד במחלוקת, וכי הליכים "רציונליים" לקבלת החלטות מדיניות וחברתיות לא תמיד מניבים תוצאות "רציונליות". אבל בעיות אלה עוד לא הקדירו את אופק שמיהם של הוגי המאה השמונה-עשרה, שמסעם התבוני אל המדינה היותר טובה הוביל אל החוקה האמריקנית, אל הגיליוטינה והסוציאליזם".[3]

יעקב טלמון, הוגה רעיון ה"דמוקרטיה הטוטליטרית" מצא את שורשיה בתורת "הרצון הכללי" של רוסו כפי שהובעה בספר זה. לדעת טלמון, האמונה בחופש והשאיפה של אסכולות חברתיות מדיניות אוטופיסטיות כקומוניזם לממשו, מתיישבות לכאורה עם שימוש באמצעי כפייה לצורך הגשמת הרעיון האוטופי, ומכאן קצרה הדרך אל ה"דמוקטטורה". הפסקה המופיעה בספר א' פרק ז', שלפיה "כל מי שימאן להישמע לרצון הכללי, יכריחוהו לכך הגוף כולו, דבר זה אין פירושו אלא זה שיכריחוהו להיות חופשי", מקבלת לאור ניסיון המאה ה-20 משמעות חמורה וקשה.

אחד העקרונות הבסיסיים בפילוסופיה הפוליטית של רוסו הוא כי הפוליטיקה והמוסר צריכים להיות כרוכים יחדיו, ואין להפרידם. כאשר המדינה נכשלת בפעולה שאינה מוסרית, היא אינה מתפקדת באופן הראוי וחדלה מלייצג את הרצון הכללי של הריבון, הוא העם, ובכך מאבדת את סמכותה כלפי היחיד.

רעיונותיו של רוסו על החינוך, שעיקרם החינוך באמצעות התנסות ישירה, מעבר ללימוד באמצעות הספרים, והתייחסות לחינוך רגשות הילד מעבר לפנייה להגיונו, השפיעו על התאוריה החינוכית המודרנית.

בכתביו המוקדמים זיהה רוסו את הטבע עם המצב הפרימיטיבי של האדם הפראי; לאחר מכן התייחס אל הטבע כספונטניות של ההליך שבאמצעותו האדם בונה את אופיו ועולמו. הטבע מסמל שלמות וכבוד עצמי, בניגוד לשיעבוד שכופה החברה על האדם. מכאן שהחזרה אל הטבע על פי רוסו משמעה שחרור האדם מכבלי החברה וממוסכמות הציוויליזציה. רעיון זה הפך את רוסו לאחד מאבות התנועה הרומנטית, על אף שמבחינה כרונולוגית ורעיונית הוא שייך עדיין לעידן האורות.

כתבי רוסו בעברית

  • אמיל או על דבר החנוך, לקט ותרגם מן המקור אשר בן-ישראל, הוצאת דב-בר אהרונסון, תש"ה, 1945.
  • אמיל או על החינוך, תרגום: ארזה טיר-אפלרויט, ערך עמוס הופמן, הוצאת מאגנס, כנרת זמורה-ביתן, דביר, 2010.
  • האמנה החברתית, תרגם עידו בסוק, ערך עמוס הופמן, הוצאת רסלינג, 2006.
  • הווידויים, תרגמה והוסיפה הערות אירית עקרבי, הוצאת כרמל, 1999. בתוספת מאמרים מאת יעקב גולומב, נדין קונפרטי-צור ודוד אוחנה.
  • הווידויים, תרגם אליהו מייטוס, הוצאת "המתמיד", תשט"ו, 1955.
  • הזיות של מטייל בודד, תרגמה אירית עקרבי, הוצאת כרמל, 1992. בתוספת אחרית דבר מאת ברוניסלב בצ'קו.
  • מאמרים, תרגם עידו בסוק, ערך יעקב גולומב, הוצאת מאגנס, 1993.
  • מסה על מוצא הלשונות : שבה ידובר על המלודיה ועל החיקוי המוזיקלי, תרגם עידו בסוק, עריכה מדעית רות הכהן-פינצ'ובר, הוצאת רסלינג, תשס"ח, 2008.
  • על האמנה החברתית או עקרוני המשפט המדיני, תרגם יוסף אור, ערך ח"י רות, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1932 (יצא לאור במהדורות רבות, האחרונה בתשנ"ט).
  • מכתב לד'אלמבר, על התיאטרון, תרגום ארזה טיר-אפלרויט, ערך עמוס הופמן, הוצאת כרמל, 2017

לקריאה נוספת

  • N.J.H.Dent, Rousseau : An Introduction to his Psychological, Social, and Political Theory, Oxford: Blackwell, 1988.
  • D.Gauthier, Rousseau: The Sentiment of Existence, Cambridge University Press, 2006.
  • רועי ברנד, לאהוב לדעת - חיי הפילוסופיה מסוקרטס עד דרידה, רסלינג, 2016, הפרק "לספר לאחרים על הבדידות - רוסו ב'הזיות של מטייל בודד'", עמ' 65–81.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 ז'אן ז'אק רוסו, הווידויים, כרמל ירושלים, 1999
  2. ^ רפאל בן לוי, ‏להשיב את הצדק למלחמה, השילוח 13, פברואר 2019
  3. ^ פניה עוז-זלצברגר, "הדמוקרטיה הליברלית: מבט היסטורי", כלול בקובץ "סוגיות יסוד בדמוקרטיה ישראלית" בעריכת רפאל כהן-אלמגור (ספרית פועלים, 1999)
אמיל, או על החינוך

אֵמִיל, או על החינוך (בצרפתית: Émile, ou De l'éducation) הוא רומן חניכה מאת ז'אן-ז'אק רוסו שיצא לאור לראשונה בשנת 1762, וכנראה הראשון מסוגה זו. לפי דבריו של רוסו בספרו "הווידויים", זהו הספר החשוב ביותר שכתב.

עם צאתו, נאסר הספר לפרסום, הוכרזה שריפת כל עותקיו ורוסו היה לאדם נרדף. עם זאת, לאחר הנסיבות שיצרה המהפכה הצרפתית הפך הספר לרב מכר ולספר בעל השפעה ניכרת הן על החינוך והן על פילוסופיה מדינית וחברתית.

אמנה חברתית

אמנה חברתית היא תאוריה במדעי המדינה המתארת את התהליך בו בני-אדם התקבצו לחברות מטעמים אינטרסנטיים, דבר שהוביל אותם להגביל את חירותם לפי החלטת רצון הרוב או השליט. התאוריה מדגישה כי העם הוא מקור הסמכות של שליט מסוים, וההבדל בין הוגים שונים מתרכז בעיקר סביב הנחות היסוד והטיעונים בגינם מצב מדיני עדיף על "מצב הטבע", בו אין מדינה.

רעיון האמנה החברתית מזוהה עם התגבשות הנאורות והליברליזם באירופה, ופותח על ידי הוגים שונים כגון תומאס הובס, ג'ון לוק, ז'אן-ז'אק רוסו ואחרים.

האמנה החברתית היא לא הסכם כתוב אלא ניסוי מחשבתי המתאר את תהליך הקמת המדינות כהתאגדות של פרטים למטרות שימור האינטרסים שלהם. תהליך זה אינו היסטורי והוא מייצג מודל תאורטי בלבד.

מושג זה פותח בהרחבה בספרו של ז'אן-ז'אק רוסו "על האמנה החברתית", בו מתאר רוסו חברה אוטופית קדמונית בה שוררת הרמוניה בין הפרט לבין השלטון בעקבות "חתימה" של האזרחים על אמנה חברתית. ישנן פרשנויות שונות, ולעיתים אף מנוגדות, לספרו המכונן של רוסו, החל בפרשנות ליברלית ועד פרשנות טוטליטרית. אחד ממבטאי הפרשנות הטוטליטרית היה פרופסור יעקב טלמון בספרו "דמוקרטיה טוטליטרית". כך ניתן לראות את רוסו כאבי הליברליזם והטוטליטריות בעת ובעונה אחת.

אנציקלופדיסטים

האנציקלופדיסטים היו הוגי דעות צרפתים שחיו במאה ה-18, והיו בין עורכי וכותבי האנציקלופדיה הגדולה למדעים, האמנויות והמלאכות.

ב-1745 הופקד ז'אן לה רון ד'אלמבר על תרגום לצרפתית של החיבור האנגלי שנקרא "סייקלופדיה" (Cyclopaedia).

מתרגום פשוט, התפתחה היצירה לכלל מיזם מקורי חסר תקדים בהיקפו - "ל'אנסיקלופדי" (l'Encyclopédie) - האנציקלופדיה הגדולה. ד'אלמבר, יחד עם דני דידרו שהיה לעורך הראשי, ובשיתופם של ז'אן ז'אק רוסו ווולטייר ערכו את אחת מהאנציקלופדיות הראשונות בעולם (בהתבסס על ציקלופדיית צ'יימברס שיצאה בשנת 1728), שביקשה לבטא את רוח עידן האורות (או "הנאורות").

האנציקלופדיה הגדולה עסקה בנושאי דת, פילוסופיה, מדעים ורפואה.

אפוסטריורי

אפוסטריורי או א-פוסטריורי (לטינית: a posteriori, שפירושו: "מתוך מה שבא אחר-כך") הוא מונח בלוגיקה או בפילוסופיה שבא להניח טיעון שמהלכו הוא מן הסיבות הנראות לעין אל הסיבות הלא-ידועות, כלומר, מן החוויות והניסיון שלנו. לעומתו, טיעון א-פריורי הוא טיעון שמתחיל מהסיבות אל המסקנות.

ישנן עובדות רבות שאנחנו יודעים דרך החושים שלנו, כגון: דברים נופלים כלפי מטה ולא מעלה, או: שמן לא מתערבב עם מים. אלו אמיתות שאנחנו יודעים אותן מניסיון הרבה לפני שיש באפשרותנו להסבירן. כל עוד לא נוכל להסביר אותן מבחינה מדעית (כוח הכבידה או הקוטביות של מולקולות השמן), ידיעותינו יהיו ידיעות א-פוסטריוריות.

האמנה החברתית (ספר)

על האמנה החברתית, או עקרונות המשפט המדיני (בצרפתית - "Du Contrat Social ou Principes du Droit Politique") הוא ספרו של הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו שיצא לראשונה לאור בשנת 1762. בספר פורס רוסו את משנתו הפוליטית שהשפיעה על הוגי עידן האורות, על המהפכה הצרפתית, על מנסחי חוקת ארצות הברית, על תנועת הרומנטיקה ועל הסוציאליזם.

הווידויים

הווידויים (בצרפתית: Les Confessions) הוא אוטוביוגרפיה מאת ז'אן-ז'אק רוסו. לרוב הוא יוצא לאור תחת הכותרת "הווידויים של ז'אן-ז'אק רוסו", כדי להבדיל בינו לבין וידויים מאת אוגוסטינוס, הספר ששימש השראה לכותרת של רוסו. רוחב יריעתו של הספר מכסה את חמישים ושלוש שנותיו הראשונות של רוסו, עד 1765. הוא הושלם ב-1770, אבל פורסם רק ארבע שנים אחרי מותו של רוסו, ב-1782.

הספר מחולק לשני חלקים, ובכל אחד שישה פרקים. רוסו רומז לכתיבת חלק שלישי, שמעולם לא הושלם. למרות אופיו האוטוביוגרפי, התאריכים שמוסר רוסו אינם מדויקים, וכמה אירועים אינם על פי הסדר הנכון. רוסו מציג את ההתנסויות שעיצבו את הפילוסופיה שלו. למשל, התנסויותיו בתחום החינוך שימשו לעיצוב התורה הפילוסופית שלו בתחום זה, במיוחד בספר אמיל.

עבודתו של רוסו היא אחת מהיצירות האוטוביוגרפיות הגדולות הראשונות. לפני כתיבת "הווידויים", שני האוטוביוגרפים הגדולים היו אוגוסטינוס ותרזה הקדושה שהתמקדו בחוויותיהם הדתיות האישיות. רוסו היה הראשון שכתב על חייו במונחי התנסויות ורגשות אישיים. רוסו זיהה את יחידאיותה של יצירתו; הוא פותח את היצירה במילים מפורסמות אלו:

סגנון "הווידויים" השפיע על כותבים רבים, ביניהם גתה וטולסטוי.

בספר גם דיווח מפורט על חוויותיו היותר משפילות של רוסו. למשל, רוסו מתאר אירוע שבו, בזמן היותו משרת, האשים נערה בגניבה שביצע. רוסו גם מתאר את האופן שבו התכחש לחמשת ילדיו הבלתי חוקיים, שילדה לו בת זוגו תרזה.

גרסה עברית מחודשת של הספר, בתרגומה של אירית עקרבי, יצאה לאור בהוצאת כרמל.

הפנתאון של פריז

הפנתאון (בלטינית: Pantheon, מהמילה היוונית Πάνθειον, שפרושה "כל האלים") הוא מבנה בסגנון נאו-קלאסי שנבנה על גבעת זֶ'נֶביֶיב הקדושה ברובע החמישי של פריז, בלב הרובע הלטיני. הוא נבנה במקור ככנסייה שיועדה לסנט-זֶ'נֶביֶיב, הקדושה הפטרונית של פריז, אך לאחר שינויים רבים היא מאחדת היום תפקידים ליטורגיים ואתר קבורה מפורסם.

הפנתאון צופה על כל רחבי העיר, ומוקף אתרים ומבנים חשובים נוספים, ככנסיית סנט-אטיין-די-מון, ספריית סנט-ז'נבייב, אוניברסיטת פריז-1 (פנתאון-סורבון) ופריז-2 (פנתאון-אסס), עיריית הרובע החמישי ובית הספר היוקרתי "אנרי הרביעי". רחוב סופלו במזרח מספק פרספקטיבה לעבר גני לוקסמבורג.

המבנה הוא דוגמה מוקדמת לסגנון הנאו-קלסיציזם, עם חזית שנבנתה על פי המודל של הפנתאון ברומא, ומעליה מתנשאת כיפה, שעיצובה מושפע במידה רבה מן הטמפייטו (Tempietto) של ברמנטה. אדריכל המבנה, ז'אק-זֶ'רמַן סוּפְלוֹ (Soufflot, 1713-80), התכוון לשלב את התאורה והקלילות של הקתדרלה הגותית יחד עם העקרונות הקלאסיים. סופלו מת לפני שעבודתו הסתיימה, ותוכניותיו לא הוצאו לפועל במלואן. השקיפות אותה ביקש עבור יצירתו, לא הושגה. יחד עם זאת, זהו אחד ההישגים האדריכליים הגדולים לתקופתו, והמונומנט הנאו-קלאסי הגדול הראשון.

הפנתאון, שנבנה במקור במאה ה-18 ככנסייה, הפך לאנדרטה לכבודם של אנשי המעלה שנטלו חלק משמעותי בהיסטוריה של צרפת. בפנתאון קבורים, בין השאר, וולטר, ויקטור הוגו, ז'אן-ז'אק רוסו, אלכסנדר דיומא, אמיל זולא, פייר ומארי קירי, ורנה קאסן. ייעודיו המשתנים של המבנה, עיטוריו הרבים, ההקדשות שחקוקות על קירותיו והסמלים שבו, מאפשרים לבחון את בניית האומה הצרפתית.

הפרא האציל

בתרבות הפרימיטיביזם של המאה ה-18 נחשב הפרא האציל, אשר לא הושחת על ידי הציוויליזציה המערבית, לאותנטי ונעלה על אנשי התרבות. הכינוי הופיע לראשונה במחזה "כיבוש גרנדה" (1672) מאת ג'ון דריידן, אך האידיאליזציה של "הג'נטלמן הטבעי" היא תוצר הסנטימנטליזם של המאה ה-18.

המונח "פרא אציל" מביע השקפה רומנטית על האנושות הנעדרת מטען תרבותי; המהות הטבעית של אדם שלא חונך. הוא מניח שטבע האדם טוב בבסיסו, בניגוד לתורת החטא הקדמון אשר נוצרה בתקופת ההומניזם של הרנסאנס. המונח מזוהה עם ז'אן-ז'אק רוסו. בפתח ספרו "אמיל, או על החינוך" (1762) כתב:

פרסום יומני מסעותיו של קפטן ג'יימס קוק פתח צוהר נוסף לתרבות גן-העדן של הים הדרומי, שלא התקלקלה בטרם נחשפה לנצרות. בנג'מין פרנקלין לעג לחוסר העקביות של תפישה זו בחיבורו "הערות על הפראים של צפון אמריקה" (1784), אך חיבורים שאמצו את התפישה המשיכו להתפרסם גם לאחריו, כמו "אטלה" (1807) של שאטובריאן.

הפרא האציל מופיע גם בספרות המוקדמת של המאה ה-19. דוגמה בולטת לכך הוא פרנקנשטיין של מרי שלי. קרל מאי משלב מוטיב זה באופן תדיר בספריו על המערב הפרוע; ואף אלדוס האקסלי מספק דוגמה מאוחרת לפרא אציל בספרו "עולם חדש מופלא" (1932).

הרצון הכללי

הרצון הכללי (בצרפתית: volonté générale) הוא מושג מתוך הפילוסופיה הפוליטית של ז'אן-ז'אק רוסו, המופיע בספרו "על האמנה החברתית". מושגי המפתח 'הרצון הפרטי' ו'הרצון הכללי' מייצגים את הבידול הקיים בין האינטרס של היחיד לאינטרס הכולל של החברה.

רוסו מייחס חשיבות גדולה למושג הרצון הכללי. מושג זה מייצג על פי רוסו את סך כל ה"רצונות הפרטיים", שיש לכל הפרטים אשר שותפים באמנה החברתית. רצון זה אינו ניתן לחלוקה, ולא ניזון מהשפעות זרות של האינטרסים הפרטיים בחברה. החירות של היחיד באה לידי ביטוי ברצון הכללי. הפרטים בחברה מוסרים את עצמם ואת כל זכויותיהם לידי הגוף הציבורי, כך שבסופו של התהליך, לא מסר בעצם אף אחד את עצמו לשום אדם. הפרט אמנם מאבד את חירותו הטבעית, אך זוכה בחירות ממוסדת. הנחת היסוד הבסיסית של רוסו בכל הקשור לרצון הכללי, היא כי אדם מסוגל לוותר על שיקוליו האנוכיים ולפעול למען טובת הכלל. בסופו של דבר זו גם טובתו שלו.

אחד המשפטים היותר שנויים במחלוקת בספרו של רוסו, האמנה החברתית, הוא המשפט שבו טוען רוסו כי במידה שיהיה מישהו "שימאן להישמע לרצון הכללי, יכריחהו לכך הגוף כולו. דבר זה אין פירושו אלא זה שיכריחוהו להיות חופשי". יש הרואים במשפט זה יסוד טוטליטרי עד כדי היווצרותה של דמוקרטיה טוטליטרית, כפי שתיאר ההיסטוריון יעקב טלמון. ברם, יש לו גם היבט חיובי מאוד בכל הקשור לתפיסתו האופטימית של רוסו בכל השייך לעניין טובתו של כל פרט באותה חברה אידיאלית שהוא הגה.

בתפיסתו של רוסו אדם חופשי הוא אדם החי על פי התבונה ונשמע לרצון הכללי. החוק במדינתו הוא ביטוי לרצון הכללי. רוסו ראה בחוק ערך מקודש המשמש כמחסום השומר על הפרט במדינה מפני שרירות לבו של השלטון. בני האדם כולם משרתים למעשה אחד את השני אבל אין להם אדון.

חינוך גופני

חינוך גופני הוא פעילות חינוך שמטרתה עידוד הפעילות הגופנית. במסגרת מערכת החינוך נעשית פעילות של חינוך גופני מגן הילדים ועד לאוניברסיטה. במסגרתה עוסקים התלמידים בספורט ובהתעמלות, ונבחנת יכולתם בתחומים אלה. בשיעור חינוך גופני ניתן ללמוד ולהתאמן במספר תחומי ספורט שונים, החל ממשחקי כדור ועד התעמלות אירובית, קפיצה לרוחק וספרינטים בריצה. לעיתים מתקיימת בשיעורי חינוך גופני הפרדה בין בנות לבנים.

בנוסף לפעילות הגופנית, כלולים לעיתים בתוכנית הלימודים במקצוע גם נושאים כגון תזונה נכונה ואנטומיה בסיסית. השיעורים העיוניים אינם מקובלים בכל בתי הספר.

יוסי יונה

יוסף (יוסי) יונה (נולד ב-8 ביוני 1953) הוא לשעבר חבר הכנסת ה-20 בסיעת העבודה, פרופסור לפילוסופיה של החינוך במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית, חבר הנהלה במרכז אדוה ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. נמנה עם ראשי יוזמת ז'נבה.

נביא הכפר

נביא הכפר (צרפתית: Le Devin du Village) היא אופרה קומית מאת ז'אן-ז'אק רוסו, שבוצעה לראשונה לפני חצר המלך לואי ה-15 בפונטנבלו, ב-18 באוקטובר 1752. המלך נהנה כל כך מן היצירה, שהציע לרוסו גמלה לכל ימי חייו, כבוד גדול, אך רוסו סירב. האופרה הייתה פופולרית מאוד בשעתה.

תרגום אנגלי של צ'ארלס ברניי, "האיש הערמומי", בוצע בלונדון ב-1762. יצירתו של רוסו הייתה מושא לפרודיה בזינגשפיל "בסטיין ובסטיינה" של מוצרט בן השתים-עשרה.

ספרות צרפתית

ספרות צרפתית היא באופן כללי ספרות אשר נכתבה בשפה הצרפתית, בעיקר על ידי תושבי צרפת; אך גם על ידי סופרים תושבי צרפת אשר כותבים בשפות אחרות. המונח "ספרות פרנקופונית" מתייחס לספרות בשפה הצרפתית שמקורה מחוץ לצרפת (ר' ספרות בלגית, ספרות שווייצרית, ספרות קנדית, ספרות סנגלזית, ספרות אלג'יראית, ספרות מרוקאית וכו').

עשרת הכבלים

עשרת הכבלים בבודהיזם הם אלו הכובלים את בני האדם שטרם חוו הארה.

מי שהצליח לנתק את שלושת הכבלים הראשונים מתחיל את המסע לנירוואנה, ואילו זה שהצליח לנתק את כל עשרת הכבלים הופך לבודהה שפירושו מואר.

התמקדות ב"עצמי" - אמונה בזהות אישית

ספק - בעיקר בבודהה ובתורתו. יש להדגיש כי הבודהיזם אינו דוגמטי, ולכן אינו דורש ציות עיוור או אוסר על שאילת שאלות.

היצמדות לטקסים ולפולחנים - אמנם הבודהיזם כמו כל פילוסופיה מוסרית דורש ערכי מוסר גבוהים, אולם אינו דורש אותם כציות עיוור אלא כתוצאה של מודעות והבנה. בנוסף, הבודהיזם לא דורש היצמדות לטקסי דת (אם כי אינו שולל אותם).

השתוקקות חושית / תשוקה חושנית (אחד מהיבטי הטנהא), זו המצוירת במרכז גלגל החיים

שנאה, זדון, רצון-להרע

תאווה חומרנית (אחד מהיבטי הטנהא )

תאווה לקיום חסר הצורה (אחד מהיבטי הטנהא הייחודי למודטים)

גאווה

חוסר שקט

בורות (בערות)

פילוסוף

פילוסוף הוא אדם העוסק בפילוסופיה. הפילוסוף שואל שאלות כגון מהו מבנה העולם, האם קיים אלוהים ומהי הנפש האנושית. הוא דן בשאלות רבות ובהן מוסריות, קיומיות ומדעיות.

פרימיטיביזם

"פרימיטיביזם" (באנגלית: Primitivism) הוא זרם תרבותי, פילוסופי ואמנותי המבוסס על השקפה לפיה האיכויות המאפיינת תרבויות עתיקות או תרבויות שאינן מערביות, עולות על אלו של החברות המערבית.

אחד הביטויים הראשונים של זרם זה ניתן למצוא ברעיון "הפרא האציל", ששוכלל על ידי הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו. הפרא האציל, המנותק מן הידע והערכים של התרבות המערבית והנוצרית, מקיים על פי רוסו יחס ישיר וטבעי לטבע. מונח זה הגיע לשיא התפתחותו במהלך המאה ה-18, אולם שב והופיע בכתבים שונים גם במהלך המאה ה-19.

באמנות של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בולטת נטייה של אמנים רבים אשר אימצו שפות אמנות חוץ-מערביות (בעיקר מתוך האמנות האפריקאית).

קפה דה לה רז'אנס

קפה דה לה רז'אנס בפריז היה מרכז אירופאי חשוב של משחק השחמט במאות ה-18 וה-19. כל אמני השחמט המובילים של אותן שנים שיחקו שם. אחד מבתי הקפה הראשונים בפריז, נוסד בשנת 1681 בשם קפה של כיכר הארמון המלכותי ובשנת 1715 שינה את שמו לקפה דה לה רז'אנס. במהלך השיפוצים של הארמון בשנת 1852 עבר לשכון באופן זמני במלון דודון, ברחוב רישליה. החל משנת 1854 הקפה עבר לרחוב סנט הונורה 161, שם הוא קיים עד היום (אם כי בשם אחר).

החל משנת 1740 הקפה הפך למקום מפגש לשחקני השחמט של פריז שלפני כן נהגו להיפגש בקפה פרוקופ. בין המשתתפים הקבועים היו דני דידרו, ז'אן-ז'אק רוסו, נפוליאון בונפרטה, בנג'מין פרנקלין וכן אמני שחמט כגון לגל דה קרמר מורהו של פילידור, פרנסואה אנדרה פילידור, אדולף אנדרסן, ליונל קיזריצקי, פול מורפי ואפילו "הטורקי".

דידרו נתן תיאור של בית הקפה בספרו Le Neveu de Rameau (אחיינו של ראמו). במשך שנים רבות הקפה התגאה בשולחן שחמט עשוי שיש עליו נפוליאון שיחק בשנת 1798. בנוסף לשחמט שיחקו בקפה גם דמקה וביליארד.

בשנת 1843 התקיים בקפה דו-קרב הווארד סטאונטון מול פייר סט. אמאנד בין התאריכים 14 בנובמבר ל-20 בדצמבר 1843. סטאונטון ניצח בתוצאה 13-8 . בשנת 1858 מורפי חיפש יריבים חדשים, ולכן חצה את התעלה לצרפת. שם שיחק בקפה וניצח בקלות בדו-קרב מול דניאל הארוויץ, שחמטאי מקצועי.

זו הייתה שירת הברבור של בית הקפה מבחינה שחמטאית, והחלה שקיעה הדרגתית במעמדו. למרות זאת התקיימו בהמשך אירועי שחמט נוספים בקפה כמו תחרות שחמט בהתכתבות שהתקיימה בשנת 1894 מול מועדון השחמט של סנקט פטרבורג. לאחר החלפת בעלות הפך הקפה למסעדה בשנת 1910 ובשנת 1916 שחקני השחמט עברו לקפה אוניברס.

רובינזון קרוזו

רובינזון קרוזו (באנגלית: Robinson Crusoe) הוא רומן מאת הסופר דניאל דפו, שפורסם לראשונה בשנת 1719.

הסיפור הוא יומן דמיוני של ימאי בריטי בשם רובינזון קרוזו, שספינתו נטרפה והוא נקלע לאי בודד, שם שרד עם ידיד שפגש באי במשך שנים, עד להצלתו.

את ההשראה לרומן קיבל דפו מסיפור אמיתי שפורסם באותה תקופה על ידי ווד רוג'רס – רב חובל בריטי, ותיאר את קורותיו של ימאי בשם אלכסנדר סלקירק. סלקירק עזב את הספינה שבה הפליג, נותר לבדו על אי בודד, כ-640 ק"מ מצ'ילה, ושרד שם במשך חמש שנים, עד 1709. אי זה, הנמצא כיום בשטחה הגאופוליטי של מדינת צ'ילה, נקרא היום בשם "אי רובינזון קרוזו".

במקור, שמו המלא של הספר היה: "חייו והרפתקאותיו המופלאות והמפתיעות של רובינזון קרוזו מיורק, מלח: שחי 28 שנים לבדו על אי בודד לחופי יבשת אמריקה, סמוך לשפך הנהר הגדול אורינוקו; לאחר שאונייה טרופה, שכל אנשיה מלבדו נספו, פלטה אותו אל החוף. בצירוף תיאור כיצד חילצו אותו לבסוף שודדי ים. נכתב במו ידיו".

"רובינזון קרוזו" הוא אחד הרומנים שהתוו את יסודות ז'אנר הריאליזם בספרות. בניגוד לסגנונות הספרות עד לאותה תקופה, הדמויות בספרו של דפו הם בני אדם רגילים, לא בני מעמדות גבוהים ולא בעלי כוחות על-טבעיים. גם האירועים המתוארים בפירוט הם מציאותיים, כאלה שיכולים להתרחש בחייהם של הקוראים. בספר העתיק דפו את האי ממקומו המרוחק מהיבשת אל מיקום הקרוב לחופי ברזיל, וכך התאפשר לדפו להוסיף הגעת אנשים בסירות מהיבשת אל האי וזו ההצדקה להצטרפותו של "ששת" אל רובינזון קרוזו בסיפור. שינוי מהותי נוסף הוא משך הזמן בו שהה הגיבור באי, סלקירק שהה באי קצת פחות מ-5 שנים ואילו רובינזון קרוזו שהה באי 28 שנים.

הספר מהווה גם מודל וציון דרך לעוז רוחו של האדם, שאינו נכנע לאיתני הטבע ולגורל, ושורד בזכות תושייתו ואומץ ליבו. מידות אלו, עם תאורי הנפש האנושית שבספר, הפכו את הספר לפופולרי ביותר. מחנכים רבים ראו ברובינזון קרוזו כלי חינוכי, והמליצו רבות על קריאתו. הפילוסוף הצרפתי-שווייצרי ז'אן-ז'אק רוסו כותב בספרו "אמיל, או על החינוך": "מאז נעשו לנו הספרים הכרח, אין לדעתי, כמסכת המצוינה הזו לחינוך טבעי. זה יהיה הספר הראשון, אשר יוטל על אמיל שלי לקרוא; כל אוצר ספריו יחזיק זמן רב את הספר הזה בלבד, אף גם יתפוש מקום חשוב עוד באחרית חינוכו. הוא יהיה המקור, וכל שיחותינו על מדע הטבע ישמשו לו רק פירוש והסבר. הוא יהיה לנו למורה דרך בחתרנו לבגרות המחשבה; וכל עוד טעמנו לא נשחת, קרוא נקרא בו בעונג."

פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשתאולוגיה
זרמים/אסכולות
טאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטית • מוהיזם • לגליזם • נטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזם • נאו-קונפוציאניזם • פנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסטמודרניזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזההבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזה • קונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסיוהאן סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקוןרנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יום • ז'אן-ז'אק רוסו • עמנואל קאנטג'רמי בנת'םגאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלאר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונהיום הפילוסופיה העולמי
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםנהנתנותהוליזםהיסטוריציזםהשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנאנתאיזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאםהרצון לעוצמה
פורטל פילוסופיה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.