ורגיליוס

פובליוס ורגיליוס מארולטינית: Publius Vergilius Maro; ‏15 באוקטובר 70 לפנה"ס21 בספטמבר 19 לפנה"ס), המכונה ורגיליוס, היה משורר רומי. עם יצירותיו נמנות: האקלוגות, הגאורגיקה, ואינאיס. ה"אינאיס" היא פואמה אפית בשנים-עשר ספרים, שנחשבה לאפוס הלאומי הרומאי.

ורגיליוס
P. Vergilius Maro
Parco della Grotta di Posillipo5 (crop)

חיים

ורגיליוס נולד בכפר אנדס (Andes) שבצפון איטליה, ליד מנטואה. הוא למד בתחילה בקרמונה ובמילאנו. מניחים כי היה ממוצא קלטי. הוא נסע לרומא ללמוד רטוריקה, רפואה ואסטרונומיה, מקצועות שאותם זנח מאוחר יותר לטובת הפילוסופיה.

כתבים מוקדמים

בשנת 52 לפנה"ס, כשלמד ברומא מפי הפילוסוף היווני האפיקוראי סירון, החל ורגיליוס לכתוב שירה. קבוצה של שירים קטנים המיוחסת לורגיליוס הצעיר קיימת. אחד מהם, ה"קטלפון", מורכבת מארבעה עשר שירים קטנים, שחלקם אולי של ורגיליוס, ופואמה נרטיבית אחרת, ששמה "קולקס" ("היתוש"), יוחסה לורגיליוס כבר במאה ה-1 לספירה.

ב־42 לפנה"ס, לאחר ההפסד של ברוטוס וקסיוס, רוצחיו של יוליוס קיסר, חיילים יושבו על אדמות מופקעות, וגם אחוזתו של ורגיליוס ליד מנטואה הופקעה. אך ה"אקלוגה" הראשונה, שנכתבה בערך ב־42 לפנה"ס, מעידה כי אוגוסטוס השיב לו את אחוזתו, שכן הוא מספר כיצד "טיטירוס" קיבל חזרה את אדמתו בעזרת התערבותו של אוקטביאנוס, ומקובל כי טיטריוס הוא ורגיליוס עצמו. ורגיליוס נעשה לחלק מחוג המאסנים, תומכיו של אוקטביאנוס, שניסו להשיג לו תמיכה בקרב בני האצולה הרומאית, על ידי כך שהראו כי סופרים ויוצרים ידועים אחרים הם לצידו. לאחר שסיים את ה"אקלוגות", כתב ורגיליוס בשנים 37-29 לפנה"ס את ה"גאורגיקה" ("עבודת האדמה"), שנכתבה לכבודו של מאיקנאס. אך אוקטביאנוס, שניצח את מרקוס אנטוניוס בקרב אקטיום ב־31 לפנה"ס ושקיבל את התואר "אוגוסטוס" מהסנאט הרומי, לחץ על ורגיליוס לכתוב אפוס המפאר את שלטונו.

כתיבת האינאיס

ורגיליוס כתב יצירה זו בעשר השנים האחרונות לחייו. ששת הספרים הראשונים של האפוס מספרים כיצד הגיבור איניאס נמלט מטרויה, ומגיע לאיטליה. בדרך, סערה מביאה אותו לחופה של קרתגו, שם המלכה דידו מקבלת אותו, ואיניאס מתאהב בה. אך האל יופיטר מזכיר לאיניאס את חובתו, והוא יוצא מקרתגו בחשאי, וגורם בכך להתאבדותה של דידו, אך לא לפני שהיא נשבעת לנקום. כשהוא מגיע לקומיי באיטליה, איניאס מתייעץ בסיבילה, שמדריכה אותו בעולמות השאול ומגלה לו את הגורל המיועד לו. איניאס נולד מחדש כיוצרה של האימפריה הרומית.

ששת הספרים הראשונים משתמשים במודל של האודיסיאה של הומרוס, אך השישה האחרונים הם התשובה הרומאית לאיליאדה. איניאס התארס עם לביניה, בתו של המלך לאטינוס, אך לביניה כבר הובטחה לטורנוס, מלך הרוטוליאנים, שבא להלחם בו. האיניאדה מסתיימת בלוחמת יחיד בין איניאס וטורנוס, שבו איניאס מנצח והורג את טורנוס, ואינו מאזין לתחינות הרחמים של אויבו.

ורגיליוס נסע עם אוגוסטוס ליוון, שם חלה ומת בנמל ברונדוסיום, כשהוא מותיר את האינאיס לא גמורה. אוגוסטוס אמר לעורכיו של ורגיליוס להתעלם מהבקשה שלו להשמיד את היצירה ולא לפרסמה, והורה להם לפרסם אותה כמעט כפי שהיא. למרות שהיצירה לא הושלמה, היא נחשבה מיד כיצירת מופת. הוא הצהיר על הייעוד האימפריאלי של רומא, אך יחד עם זאת איפשר חמלה כלפי הקורבנות של רומא. דידו וטורנוס הם שניהם קרבנות של הגורל הרומאי, והן דמויות אטרקטיביות יותר מאיניאס, שהתמסרותו המוחלטת למטרה נראית כמעט דוחה לקורא המודרני. אולם הערך שורגיליוס מנסה להראות באינאיס הוא pietas, שניתן לתרגמו כאדיקות – החובה שלו כלפי האלים, משפחתו ומולדתו. איניאס נאבק בין רצונו לעשות את מה שהוא רוצה כאדם, ובין מה שהוא חייב לעשות כגיבור בעל "פיאטס". המאבקים הפנימיים של איניאס, ובמקרים רבים – חסרונותיו, עושים אותו לדמות אמיתית הרבה יותר מהגיבורים ההומריים באודיסיאה ובאיליאדה.

הטקסט של האינאיס הוא רק גרסה ראשונית, ולכן יש בו כמה חסרונות שורגיליוס התכוון לתקן לפני שהוא מפרסם אותו:

התייחסות לארץ ישראל

ב"גאורגיקה" נמצאת ההתייחסות היחידה בחיבוריו של ורגיליוס לארץ יהודה, כאשר את דקליה המפורסמים בתקופת בית שני הוא מכנה "דקלי אדום". זאת הדוגמה הראשונה בשירה הלטינית להחלפה בין יהודה ואדום, שבתקופה מאוחרת יותר ניתן למצוא יותר מקרים שלה.[1]

משמעויות סודיות בוורגיליוס

בימי הביניים, נחשב ורגיליוס למבשר של הנצרות, בגלל הפסוקים באקלוגה הרביעית המתייחסים להולדתו של ילד, שחשבו כי הם מנבאים את הולדתו של ישו. השיר הזה כנראה מתייחס להריונה של אשתו של אוגוסטוס, סקריבוניה, שבסופו של דבר ילדה בת.

בימי הביניים זוהתה דמותו של ורגיליוס עם מיסטיקה, מעשי כישוף וקסם וכתבי היד של האינאס שימשו לקריאת גורלות וקמעות שונים, שבהם בחרו שורה באופן אקראי וניסו למצוא בה משמעות מעשית עכשווית. אפילו במיתוס וולשי, תאלייסין, האלה קרידוון קוראת מ"ספרו של פרילט", הוא ורגיליוס. הפרופסור ז'אן-ייבה מלברו הציע כי ורגיליוס כתב את האינאיס בשני רבדים - הרובד הראשון והשטחי נועד לקהל הרומאי הרחב ולצורכיו של אוגוסטוס, ואילו הרובד השני והעמוק יותר, שאף אחד לא הבחין בו לפני מלברו עצמו, שיקף את דעתו האמיתית של ורגיליוס ואת מה שבאמת קרה בהיסטוריה. מלברו חושב כי אוגוסטוס רצח את ורגיליוס כאשר הוא סיים את האפוס. רעיונותיו של מלברו לא נתקבלו במחקר.

דעות מאוחרות על ורגיליוס

גם כאשר העולם הרומאי התמוטט, אנשי ספרות עדיין הודו כי ורגיליוס ה"מנוצר" הוא משורר אמן, גם אם הם לא קראו אותו. גרגוריוס מטור קרא את ורגיליוס וכמה משוררים לטיניים אחרים, אך הוא מזהיר אותנו ש"אל לנו להתייחס לאגדות המשקרות שלהם, פן נדון למוות נצחי". בתקופת הרנסאנס התגלו מחדש כתביו של ורגיליוס והוא נחשב לאחד מהמשוררים הרומים הגדולים ביותר. דנטה אליגיירי נתן לורגיליוס את משימת הדרכתו בתופת (inferno) ב"קומדיה האלוהית" והנרי פרסל כתב מוזיקה לאופרה המפורסמת "דידו ואניאס" (1689) בהשראת הספר השישי של האינאס. הליברטו לאופרה זו הוא מאת נחום טייט.

תרגומי כתביו לעברית

  • פרקי איניאיס לורגיליוס - פרקים נבחרים. תרגם מלאטינית יוסף ג. ליבס בצירוף מבוא וביאורים מאת יוחנן לוי. ירושלים, הוצאת ספרי תרשיש, תש"ו. 109 עמ'.
  • אינאיס. תרגם מרומית והוסיף מבוא, הערות ומפתח שלמה דיקמן. ירושלים, מוסד ביאליק, תשכ"ד. 511 עמ'.
  • הריסות טרויה - הספר השני של האיניאיס בעיבוד לעברית מאת מיכה יוסף לבנזון.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מנחם שטרן – Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I: XLIII. Virgil; Georgica, III, 12-15; pp. 316-317
15 באוקטובר

15 באוקטובר הוא היום ה-288 בשנה, (289 בשנה מעוברת), בשבוע ה-42 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 77 ימים.

21 בספטמבר

21 בספטמבר הוא היום ה-264 בשנה בלוח הגרגוריאני (265 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 101 ימים.

אובידיוס

פּוּבְּלִיוּס אוֹבִידִיוּס נָאזוֹ (בלטינית: Publius Ovidius Naso; ‏20 או 21 במרץ 43 לפנה"ס - 17 לספירה) היה משורר רומי שחי ופעל בימי שלטונו של הקיסר אוגוסטוס. אובידיוס היה בן תקופתם הצעיר של המשוררים ורגיליוס והורטיוס ולרוב נחשב, יחד עמם, כאחד משלושת המשוררים הקאנוניים של השירה הלטינית. שלא כקודמיו, אובידיוס לא כתב סיפורים אפיים, אלא הציע את סיפור תולדות העולם מבריאתו ועד ימיו, בשילוב מיתולוגיות ואגדות מהמסורת היוונית והרומאית.

רוב המידע על אודות חייו של המשורר ידוע מהשירים שכתב בעצמו. הואיל ואין עדות ביוגרפית חיצונית אודותיו, כמו על המשוררים ורגיליוס, הורטיוס וטיבולוס, קשה לעיתים לדעת מה מדברי אובידיוס המתייחסים לעצמו מבוססים על עובדות, ומה מדבריו מתייחסים לדמותו הספרותית.אובידיוס היה בן למשפחת פרשים אמידה. אביו דאג להשכלת שני בניו, אובידיוס ואחיו הגדול ממנו בשנה אחת. הוא התחנך ברומא, ויצא לסיור לימודי ביוון ולאחר מכן באסיה הקטנה ובסיציליה. בשנת 8 לספירה הוגלה אובידיוס על ידי אוגוסטוס לטומיס, (קונסטנצה המודרנית שברומניה) שבאזור הים השחור, מסיבות מסתוריות, שאובידיוס עצמו הגדיר כ"שיר וטעות" (carmen et error).

ימי שלטונו של אוגוסטוס ידועים כיום כתור-הזהב של הספרות והאמנות הלטינית, בתחום השירה במיוחד, ואכן שירתו של אובידיוס תרמה רבות לשגשוג האמנותי של אותה עת. יצירתו הידועה ביותר כיום היא כנראה "מטמורפוזות" ("גלגולי צורות" לפי דיקמן), אשר הותירה את חותמה בתקופות מאוחרות יותר במדיות אמנותיות שונות. שירתו מהעת העתיקה המאוחרת, דרך ימי הביניים, הרנסאנס, והבארוק, וכלה בתקופה המודרנית ועד ימינו אנו, זכתה לאין ספור גרסאות, לתרגומים, לעיבודים ולדימויים ויזואליים.

אינאיס

אַינֵאִיס (בלטינית: Aeneis) מאת ורגיליוס היא פואמה אפית רומית הכוללת 12 ספרים המתארים את הרפתקאותיו של איניאס, מגיבורי מלחמת טרויה, שעבר לאיטליה והיה לאבי הרומאים.

ששת הספרים הראשונים של הפואמה כוללים את סיפור מסעו של איניאס מטרויה לאיטליה, בעוד חציו השני כולל את תיאור ניצחונות הטרויאנים על הלאטינים.

הפואמה נכתבה בימיו של אוגוסטוס, שליטה של קיסרות רומא לאחר הכאוס שהשתרר בה עם רצח יוליוס קיסר. שלטונו של אוגוסטוס שם קץ למלחמת האזרחים, החזיר את היציבות והשכין את ה"פאקס אוגוסטה" (שלום אוגוסטוס) שנמשך קרוב ליובל. בוורגיליוס ובבני דורו עורר הסדר החדש התלהבות. האיניאידה נכתבה כדי לרומם את הקיסרות באמצעות יצירת גיבור לאומי. ביצירה זו יוצא מייסד הגזע הרומי, שנועד להחזיק בכל העולם תחת שלטונו, הלא הוא איניאס, ששמו כבר נודע כדמות ב"איליאדה", להגשים את גורלו ככובש איטליה.

לפי האגדה כתב ורגיליוס רק שלוש שורות ביום בעת כתיבת היצירה המורכבת הזו. למרות אורכה של היצירה, המשתווה לזו של כתיבתו של הומרוס, לא נסתיימה כתיבתן של כמה שורות. יש הסוברים כי זו הייתה כוונתו של המשורר. עם מותו, השאיר ורגיליוס הוראה כי יש לשרוף את היצירה כיוון שלא היה מרוצה מחלקים מן היצירה (למשל מספר VIII, בו מתקיימים יחסי מין בין ונוס ווולקן), אולם אוגוסטוס הורה כי לא ישרפו אותה, והיא פורסמה עם שינויים מועטים.

במאה ה-15 היו שני ניסיונות ליצור המשך ליצירה. אחד מניסיונות אלו, שנעשה על ידי מפאו וג'ו (Maffeo Vegio, בלטינית: מפאוס וגיוס), אף נכלל בהדפסות של היצירה שנעשו במאות ה-15 וה-16.

התרגום השלם של ה"אינאיס" לעברית נעשה בידי שלמה דיקמן (הוצאת כרמל ומוסד ביאליק, 2005) תוך שמירה על המשקל השירי שבו נכתבה במקור הלטיני, הקסמטר דקטילי. תרגום חלקי לעברית נעשה על ידי יוסף ליבס מן המקור הלטיני ועל ידי מיכה יוסף לבנזון שתרגם את הספר השני וקטע מהרביעי לעברית מן התרגום הגרמני של שילר.

איניאס

אַינֵיאָס (ביוונית: Αινείας; בלטינית: Aeneas) הוא דמות אגדית, נמנה עם גיבורי מלחמת טרויה, אל למחצה, בנם של אנכיסס ושל האלה ונוס, ואביה הקדמון של משפחת היוליים, משפחתו של יוליוס קיסר.

כשכבשו היוונים את טרויה רצה איניאס להישאר בעיר כדי לנקום בהלנה, אך אמו ביקשה שיימלט. בדרכם מתה אשתו קראוזה, והוא המשיך עם אביו אנכיסס ובנו להפליג אל מולדת חדשה תוך כדי שהוא נושא את פסל האלה אתנה - הפלאדיום. ונוס שכנעה את יופיטר להישבע לה שבנה ימלוך על איטליה, והובילה את איניאס אל המלכה דידו בקרתאגו. בקרתאגו סיפר איניאס לראשונה את פרשת הסוס הטרויאני.

בהמשך שמע איניאס את הנבואה שעל פיה ימלוך באיטליה ובכל תבל, ובמצוות האל מרקוריוס עזב את קרתאגו והמשיך במסע. דידו המאוהבת זעמה על עזיבתו, והתאבדה בשריפה. במסעו ירד איניאס בהדרכת סיבילה לשאול, שם פגש את דידו, אשר נמלטה מפניו אל בעלה הראשון ושם פגש גם את אביו המת, שהראה לו את צאצאיו העתידים להיות מנהיגי רומא. לאחר נדודים רבים הגיע איניאס לאיטליה, והשתתף בקרבות קשים עם המתנגדים לכניסתו. איניאס נפצע בקרב, וונוס אמו נתנה לו צמח בעל סגולות מרפא. בסיום הפך איניאס ליצור פלאי על-אנושי, התגבר על אויביו, והיה לאביו של מייסד אלבה לונגה, ממנה באו רמוס ורומולוס, מייסדי רומא.

סיפור עלילותיו של איניאס מגולל בעיקר באפוס "אינאיס" (או "איניאדה") של המשורר הרומאי ורגיליוס. לעברית תורגמה היצירה על ידי שלמה דיקמן בשנת תשכ"ב 1962, ובשנת תשס"ה 2005 יצא התרגום לאור שוב בהוצאות ביאליק וכרמל.

סיפור חייו של איניאס מתואר גם בספרה של אורסולה לה גווין לאוויניה הוצאת אופוס. בספר זה מוצג הסיפור מנקודת מבטה של אישתו.

מכתביו - 'אם לא אוכל לרכך את האלים ממעל, אניע את השאול מתחת' [מובא ב'כל כתבי פרויד', א, עמ' 337].

אריניה

במיתולוגיה היוונית האֵרינְיות (יוונית: Ἐρῑνύες [ῠ], pl. of Ἐρῑνύς [ῡ]) או אוּמֵנידיות ובפי הרומאים: פוּרִיות (לטינית: Furies), הן אלות הנקם, האנשה נשית של נקם. בהשבעה באיליאדה המעלה באוב "את אלו אשר תחת הארץ מענישים את כל הנשבע לשווא" האריניות הן התגלמות פעולת הקללה-העצמית הכלולה בהשבעה (על פי ולטר בורקרט ).

על פי התאוגוניה, האריניות נולדו מתוך דמו של אורנוס כאשר סורס על ידי קרונוס. לפי גרסה אחרת, מקורן קדום יותר, מניקס - אלת הלילה הקדומה. מספרן אינו מוברר, אם כי על פי ורגיליוס הן שלוש: "אלקטו" ("הבלתי נלאית", הופיעה באפוס של ורגיליוס - האינאיס), "מגארה" ("הנוטרת") ו"טיסיפונה" ("הנוקמת רצח").

ראשי האריניות תוארו כעטורי נחשים (בדומה לגורגונה), עיניהן נוטפות דם, והופעתן מחרידה ומזוויעה. לעיתים תוארו כבעלות כנפי עטלף או ציפור או גוף כלב (בולדוג).

גן העדן האבוד

גן העדן האבוד הוא אפוס שנכתב בידי המשורר האנגלי בן המאה ה-17, ג'ון מילטון. הוא פורסם לראשונה בשנת 1667 בעשרה ספרים; מהדורה שנייה פורסמה ב-1674 בשינויים קטנים, מחולקת מחדש לשנים-עשר ספרים (כחיקוי לאיניאדה של ורגיליוס). האפוס עוסק בסיפור הנוצרי של נפילת האדם: השטן המפתה את אדם וחוה, והגירוש מגן העדן. מטרתו של מילטון, על פי דבריו בספר הראשון, היא "להצדיק את דרכיו של האל לבני אדם" (א, 26) ולהתייחס לסתירה בין הידיעה המוחלטת של האל לבין הבחירה החופשית של האדם.

הגיבור הראשי של האפוס הוא המלאך שנפל, שטן. מהסתכלות מודרנית, יש שיאמרו כי מילטון מציג את השטן באופן חיובי, כישות שאפתנית וגאה שמתנגדת ליוצרה המשתלט, אלהים הכל-יכול, ונלחמת בשמיים, עד שהיא מנוצחת. ויליאם בלייק, מעריץ של מילטון והמאייר של האפוס, אמר על מילטון ש"הוא היה משורר אמיתי, ובצידו של השטן ללא שידע זאת". יש שרואים בדמות של לוציפר מקדים של הגיבור הביירוני.

הסיפור חדשני בכך שהוא מנסה לפייס בין המסורות הנוצריות והפגניות: כמו שייקספיר, התאולוגיה הנוצרית לא הספיקה למילטון, והוא חש צורך להשתמש במקורות נוספים. הוא מנסה לכלול פגניזם, מסורות יווניות קלאסיות ונצרות בתוך הסיפור.

האפוס עוסק בבעיות תאולוגיות נוצריות רבות, כמו הגורל, פרדסטינציה והשילוש הקדוש.

דנטה אליגיירי

דנטה אליגיירי (באיטלקית: Dante Alighieri, להאזנה (מידע • עזרה), בין ה-14 במאי ל-13 ביוני 1265 - 14/13 בספטמבר 1321), המכונה גם רק דנטה, היה משורר ופילוסוף פלורנטיני. יצירתו הגדולה ביותר, "הקומדיה האלוהית" נחשבת לאחת מהיצירות הספרותיות הגדולות של הספרות העולמית ומהווה בסיס לשפה האיטלקית המודרנית.

הוצאת כרמל

הוצאת כרמל היא הוצאת ספרים ישראלית השוכנת בירושלים.

הורטיוס

קווינטוס הורטיוס פלקוס (בלטינית Quintus Horatius Flaccus; בעברית שמו מבוטא גם הורציוס; 8 בדצמבר 65 לפנה"ס - 27 בנובמבר 8 לפנה"ס) היה משורר רומי מפורסם.

המאה ה-1 לפנה"ס

המאה ה-1 לפני הספירה היא המאה שהחלה ב-1 בינואר בשנת 100 לפנה"ס והסתיימה ב-31 בדצמבר בשנת 1 לפנה"ס. מאה זו נקראת גם "המאה האחרונה לפני הספירה".

הקומדיה האלוהית

הקומדיה האלוהית (באיטלקית: La Divina Commedia) היא פואמה שירית שכתב דנטה אליגיירי בתחילת המאה ה-14, הנחשבת לאחת מיצירות השירה האפית הגדולות של הספרות המערבית, יחד עם היצירות של הומרוס ומילטון.

וירגיליוס אלקנה

וירגיליוס אלקנה (בליטאית: Virgilijus Alekna; נולד ב-13 בפברואר 1972), אתלט מליטא שהיה פעמיים ברציפות אלוף אולימפי (סידני 2000 ואתונה 2004), פעמיים ברציפות אלוף העולם (פריז 2003 והלסינקי 2005) ואלוף אירופה (גטבורג 2006) בזריקת דיסקוס. הוא בעל התוצאה השנייה בטיבה בכל הזמנים בזריקת דיסקוס (73.88 מטר).

חיבור אבוד

חיבור אבוד הוא יצירה ספרותית או עיונית שידוע כי התקיימה, אך לא שרדה עד ימינו. עדויות לקיומה של היצירה קיימות בזכות אזכורה ביצירות אחרות שכן שרדו, ולעיתים שרד רק חלק קטן מהיצירה, והוא מלמד על שאר חלקיה.

חיבורים יאבדו מכל מיני סיבות. לפעמים איבדו אותם במשבר או אסון היסטורי (כמו למשל שריפת הספרייה הגדולה של אלכסנדריה), לפעמים הם הושמדו בכוונה בגלל תוכנם (כסוג של צנזורה, למשל באמצעות שריפת ספרים) ולעיתים, כותבי החיבורים עצמם החליטו להשמידם, מסיבות שונות (אם כי לא תמיד הצליחו - הפואמה האפית אינאיס נשמרה על ידי אוגוסטוס, למרות שיוצרה, ורגיליוס, ציווה להשמידה, וכך גם יצירותיו של פרנץ קפקא פורסמו למרות בקשתו שיושמדו).

לעיתים, חלקים מהחיבורים האלה שורדים כציטוטים בחיבורים אחרים. למשל, האנציקלופדיה "תולדות הטבע", מאת פליניוס הזקן, מצטטת חיבורים קדומים יותר. בין היתר, התבססה האנציקלופדיה על כתביו של מרקוס טרנטיוס וארו - מלומד וסופר רומאי, שחי ופעל כ-100 שנים לפני פליניוס. מקור אחר הוא מרקוס ויפסניוס אגריפס, שעל מפותיו הסתמך פליניוס בחלק מהכרכים הגאוגרפיים. בערכים זואולוגיים הסתמך פליניוס על אריסטו, ובתחום הבוטני על תאופרסטוס.

כמו כן, לעיתים שורדים חיבורים אבודים כעתיקות, או כאשר הדפים עליהם הם נכתבו משמשים כמצע לכתבים מאוחרים יותר (פלימפססט). דוגמה לחיבור שנחשב כאבוד, אך נמצא לאחרונה, הוא הפלימפססט של ארכימדס, ששרד מתחת לטקסט של ספר תפילה.

רוב החיבורים האבודים החשובים ביותר נכתבו בעידן הקלאסי, מאחר שלפני המצאת הדפוס היו עותקים מעטים מכל כתב יד, אך ישנן דוגמאות מכל תקופות ההיסטוריה, למשל, גם במאה ה-20 אבדו סרטי ראינוע רבים (כ-80% מהם) מאחר שצולמו על חומר בלתי יציב הנוטה להתלקחות, שדרש טיפול מסור על מנת לשמרו.

כארון

כארון (ביוונית: Χάρων) הוא משיט המעבורת של האדס, אל השאול במיתולוגיה היוונית. המיתולוגיה מספרת שהוא העביר מתים לצידו השני של נהר האכרון או נהר הסטיקס רק אם היה ברשותם מטבע לתשלום עבור הנסיעה. לכן היוונים הקדמונים נהגו לקבור את מתיהם כשמטבע אובול מתחת ללשונם, כדי שלא יאלצו לנדוד לנצח לאורך גדות הנהר.

כארון הוא בנם של ארבוס וניקס, והוא בדרך כלל מתואר כזקן רזה ונרגן או לחלופין כשד מכונף בעל פטיש דו־ראשי.

לדברי ורגיליוס בספרו "האיניאדה" וכן לדברי מקורות אחרים, כארון משיט את סירתו על הנהר סטיקס, אך מרבית המקורות מספרים שהנהר עליו שטה מעבורתו של כארון הוא אכרון ולא סטיקס. בתקופה מאוחרת יותר, גם דנטה בספרו "הקומדיה האלוהית" הצטרף לקביעה זו.

פעמים בודדות בלבד התיר כארון לאנשים חיים לשוט במעבורתו ולהיכנס אל תחומיה הפנימיים של ממלכת השאול. בין היתר, הוא אפשר זאת למוזיקאי המוכשר אורפאוס, שהצליח לעשות כן באמצעות נגינתו העצובה והיפה שריככה את ליבו של כארון.

על שמו של כארון קרוי הירח כארון, ירחו של כוכב הלכת הננסי פלוטו. פלוטו עצמו קרוי על שמו של אל השאול הרומאי, הוא האדס בקרב היוונים.

מצנט

מֶצֶנָט או פטרון הוא בעל הון המפנה חלק ממשאביו לתמיכה באמנות ללא קבלת תמורה ישירה.

השם "מצנט" נגזר משמו של גאיוס קילניוס מאיקנס (Maecenas), רומאי עשיר ממוצא אטרוסקי, שתמך במשוררים צעירים. הוא תמך בורגיליוס, שכתב לכבודו את היצירה Georgicon. ורגיליוס, שהתרשם עמוקות משיריו של הורטיוס, קישר בינו לבין מאיקנס. הורטיוס מתחיל את השיר הראשון בקובץ האוֹדות בפנייה לפטרונו החדש. הוא קיבל ממאיקנס תמיכה כספית מלאה, וכן אחוזה בהרי הסבינות. בני חסות נוספים של מאיקנס היו פרופורטיוס והמשוררים הזוטרים: וריוס רופוס, פלוטיוס טוקה, ולאגיוס רופוס, ודומיטיוס מרסוס.

בזכות מעשים אלה ואחרים באותו סגנון היה מאיקנס לשם דבר – לאפונים המסמל בעל הון הנותן את חסותו לאמנים נזקקים ולאמנויות בכלל.

במהלך ההיסטוריה היו מצנטים גדולים, דוגמת לורנצו דה מדיצ'י, שתמך באמני הרנסאנס, ומצנטים קטנים, שהסתפקו בכך שזימנו אמנים, סופרים או משוררים לסעוד עמם כדי לחסוך להם את צורכי המחיה. האמנים המוזמנים לארוחה שימשו לעיתים את המארחים כנושא מעורר עניין עבור האורחים האחרים. קוזימו השני דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה, היה מוכר כפטרונו של גלילאו גליליי.

בתקופה המודרנית, העברת המשאבים מבעלי ההון חובבי האמנות אל האמנים הנזקקים הפכה, בדרך כלל, לשיטתית יותר, והיא עוברת דרך ועדות המעניקות פרסי יצירה או מלגות קיום, לפי עמידה בקריטריונים מסוימים. גם המדינה המודרנית מעודדת סוג זה של נדבנות על ידי מתן הטבות מס לעוסקים בכך.

הנדיבות של המצנטים זוכה לעיתים לתמורה במוניטין החיובי הנבנה להם ובהנצחתם ביצירותיהם של בני חסותם.

סירנה

במיתולוגיה היוונית, הסירנות (Σειρῆνας) היו נימפות ים המתוארות בדרך כלל כנשים יפות וענוגות. הן היו הצאצאיות של אל הנהר אכלואוס (עם זאת, ורגיליוס מציין את פורקיס, אל הים הקדום, כאביהן) מהמוזה טרפסיכורה או מהמוזה מלפומנה.

הסירנות חיו על אי מוקף בסלעים ובצוקים, שם ישבו על סלע ושרו שירים. שירתן הייתה כה ענוגה ויפה שמלחים שחלפו ליד מקום מושבן ושמעו את שירתן מרחוק קפצו מספינותיהם אל מותם, או כיוונו את ספינותיהם לעבר הסלעים, שם הן נטרפו.

מספרן של הסירנות לא היה קבוע, אלא הלך והשתנה בהתאם לדיווחים השונים. הומרוס, לדוגמה, סיפר על שתי סירנות, ודיווחים אחרים מספרים אף על ארבע וחמש סירנות. אולם על פי המיתוס המוכר והמקובל, מספרן היה שלוש.

לדברי אובידיוס, הסירנות היו בצעירותן חברותיה למשחק של פרספונה, בתה של האלה דמטר. לאחר שפרספונה נחטפה על ידי האדס, אל השאול, דמטר בכעסה קיללה אותן ושינתה את דמותן לדמות מפלצתית, בשל כשלונן לעצור את החטיפה.

ריוני (נהר)

נהר הריוֹני (בגאורגית: რიონი) הוא נהר ראשי במערב גאורגיה. הוא נובע מהרי הקווקז, מהמחוז ההיסטורי רצ'ה וזורם מערבה לים השחור. הוא נכנס לים השחור צפונית לעיר פותי כשהוא עובר בדרכו את העיר כותאיסי, שהייתה בעברה בירת קולכיס.

הנהר ידוע על ידי היוונים העתיקים כנהר פאסיס (ביוונית: Φάσις). היא הוזכרה לראשונה על ידי המשורר האפי יווני מהמאה השמינית לפנה"ס, הסיודוס בחיבורו המפורסם, תיאוגוניה ("הולדת האלים"). לאחר מכן בפואמה האפית ארגונאוטיקה של אפולוניוס מרודוס המספר את סיפור מסע הארגונאוטים בהנהגתו של יאסון להשבת גיזת הזהב מקולכיס. ובאפוס "גיאורגיקה" ("עבודת האדמה") של ורגיליוס. ב"אד רומם" של האורטור היווני מתקופת האימפריה הרומית, אליוס אריסטידס (άριστέιδήζ) הוא ציין אותה כמי שנמצאת בגבול המזרחי הרחוק של הים שניתן לנווט בו. סוקרטס בדיאלוג "פיידו" מציין את גבולות העולם הידוע שמתקיים בין עמודי הרקולס ונהר פאסיס.

השם פסיון מגיע מהשם הקדום של הנהר, שם פגשו הקדמונים את הפסיון לראשונה.

שירה אפית

שירה אפית (או אֶפּוֹס, וכן שירת עלילה בעברית) היא סוגה (ז'אנר) של שירה פולקלוריסטית, אשר מגוללת סיפור על חיים ומעשים של גיבור או של קבוצת גיבורים, היסטוריים או אגדיים. 'עלילות גילגמש' הוא האפוס הענק הראשון בתולדות הציוויליזציה. דוגמאות קלאסיות נוספות לשירה אפית הן האיליאדה והאודיסיאה מאת הומרוס. כיום השימוש בסוגה קלאסית זו אינו נפוץ, אך המונח אפוס משמש עדיין לתיאור יצירות ספרותיות או קולנועיות עצומות ממדים המתארות מעשי גבורה ואירועים היסטוריים רחבי היקף. האפוסים הקדומים קשורים קשר הדוק למסורת השירה שבעל-פה; במקרים רבים העתיקו חברות אורייניות את הצורה האפית, ודוגמה מובהקת לכך היא האיניאדה הרוֹמִית מאת המשורר ורגיליוס, שמְחקה את הסגנון ואת הנושא של הומרוס.

גם במקרא ישנם קטעים המזוהים בחקר המקרא כשירה אפית כדוגמת שירת הים ושירת דבורה. לטענת הפרופ' משה דוד קאסוטו, דוגמאות אלו וכן רסיסי שירות נוספות במקרא גופו מעידים על קיומה של שירת עלילה (שירה אפית) קדומה שהתקיימה בישראל קודם העלאת המקרא על הכתב.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.