וקף

באסלאם, וקףערבית: وقف) הוא הקדשתם של נכסים למטרות דתיות וחברתיות. המקדיש משייך את הנכסים לאללה, במטרה להעניק להם אופי דתי. המקדיש מנסה באמצעות ההקדשה לתת תוקף הלכתי שמטרתו לשמור לאורך תקופה זמנית ארוכה על המטרות החברתיות והדתיות אשר המקדיש הציב. הווקף מתחלק לשניים: וקף ח'ירי, הנתפס כמה שמוקדש לכלל האינטרסים החברתיים והדתיים של כלל הקהילה המוסלמית; ווקף אהלי, המוקדש רק לבני משפחתו של המקדיש.

Ramla vakfi007
משרד הווקף במסגד הגדול ברמלה

מקור הווקף

הסיבה הרשמית למנהג הוא עזרה לעניים ומימון צורכי הציבור, כגון מסגדים, בתי ספר, מדרשות דתיות, בתי חולים, בתי קברות וכיוצא באלה. גם קהילות דתיות לא מוסלמיות, כמו הקהילה היהודית או הנוצרית, החיות במדינות מוסלמיות יכלו ליהנות מתנאי הווקף - כך בתי כנסת, כנסיות ושאר מוסדות הקהילה לא נאלצו לשלם מס כעסקים.

ההשערה היא ששורש המנהג להקדיש נכסי דלא-ניידי כווקף נעוץ בניסיון לעקוף את חוקי הירושה המוסלמיים. השריעה מגדירה באופן ברור את זכויותיו של כל אחד מבניו ובנותיו של המת על חלק מן העיזבון, הווקף אינו נחשב כנכס עובר בירושה, ולכן דיני הירושה אינם חלים עליו. על ידי הקדשת הנכס יכול המוריש לשמור על נחלתו כיחידה אורגנית ולא מפוצלת, או להדיר את אחד מצאצאיו מזכות ירושה (אמור בעיקר לגבי בנות שהתחתנו והצטרפו למשפחה אחרת) או למנוע מיורשיו למכור את הנחלה המשפחתית. סיבה נוספת להפיכתו של נכס לווקף היא הוצאתם של נכסים אלו ממעגל המיסוי הרגיל של עסקים וביטול האפשרות להפקיעם בעקבות אי תשלום מס.

הווקף במאה העשרים

במאה העשרים הפך הווקף לבעיה חמורה לכלכלתן של מדינות ערביות רבות, במצרים בשנות ה-40 כ-11% מהשטח החקלאי היה משויך לווקף, ובנוסף גם מבנים רבים למגורים ולתעשייה קלה. כיוון שהווקף ממוסה באופן שונה מעסקים, לא קיבלה הממשלה תקבולים מנכסים אלו. בטווח הארוך החזקת נכסי הקדש פגעו גם בבעלי הזיכיון - יורשי בעל הנכס המקורי, ובשוכרי הנכס: מכיוון שיש הגבלות חמורות על השימוש בנכסי הווקף לא ניתן לשנות את יעודו ולהפכו רווחי יותר, יש קשיים למשכן את הנכס בתמורה להלוואות בנקאיות, יש קשיים בשינוי דמי ההשכרה של הנכס ולכן לבעלי הזיכיון אין אינטרס לשפץ את הנכס. בנוסף משפחות שנהנו מרווחי וקף נטו שלא לעסוק בפרנסות אחרות, עם הגדלת מספר היורשים, ההזנחה, האינפלציה וחוסר היעילות הכלכלית, משפחות אמידות רבות ירדו מנכסיהן ובכך יצרו בעיות חברתיות קשות.

ברבות מהמדינות התוצאה הסופית של הצטברות רכוש עצום בווקף הייתה שחיתות, הזנחה, וקיפאון כלכלי. החל מסוף שנות הארבעים, וביתר שאת לאחר המהפכות הצבאיות של שנות החמישים והשישים צומצמו נכסיו של הווקף למסגדים, בתי קברות ומוסדות צדקה, כמו כן נותק הקשר בין צאצאי בעל הנכס לניהול השוטף של הווקף ולהנאה מרווחיו - אף כי נשמרה הבעלות על הנכס, הרווחים השוטפים מניהול הנכס, במידה שהתקיימו, הועברו לאוצר המדינה.

היסטוריה של מעמד הווקף בירושלים

ראשית המעמד העצמאי של הווקף בירושלים בתקופה הממלוכית. ירושלים נשלטה על ידי מושל צבאי חלש ועל ידי איש דת שכונה "הממונה על ההקדשים" (מכונה גם "המשגיח") הממונה היה אחראי על כל ההקדשים בעיר, בהר הבית ובמערת המכפלה. סמכויותיו היו לכאורה פיקוח תקציבי ודאגה לרווחת אנשי הדת אך למעשה שלט בכל ההיבטים של ההקדשים מנקיון ואספקת מים ועד הגנה משפטית. הסמכויות הנרחבות של הממונה הוגדרו עוד בתקופתו של עלאא' א-דין, הממונה הראשון שהתמנה על ידי הסולטאן בייברס ב-1260. עלאא' א-דין גייס עבדים-לוחמים מסודאן, שיכן אותם בקסרקטין ליד שער המשגיח והפקיד אותם על משמר ההקדשים. למעשה, האיכות האישית והצבאית של שומרים אלה (שהיו כפופים באופן בלעדי לממונה) עלתה במידה רבה על זו של חיילי חיל המצב של הריבון החילוני. כלומר לשלטון החילוני-צבאי ששלט כביכול בירושלים לא היו כל סמכויות במבני ההקדש ובפרט בהר הבית (שהוא הקדש כולו).

במאות ה-14 וה-15 חלו עימותים בין ממונים לבין מושלים תקיפים, כאשר היה ניסיון של השלטון המרכזי להעלות את רמת המושלים הצבאיים, אולם בדרך כלל הייתה ידם של אנשי הווקף על העליונה. הסטטוס קוו לפיו שולט המשגיח מטעם הווקף בהקדשי ירושלים ונעזר לשם כך בכח שיטור עצמאי, הכפוף רק לו, נשמר גם בתקופה העות'מאנית וזכויותיו בהר הבית נשמרו גם לאורך השלטון הירדני וכן תחת שלטון מדינת ישראל. באופן היסטורי הממונה היה תמיד האיש החזק בירושלים, הן כאיש דת והן כאדמיניסטרטור, במיוחד בתקופות של רפיון שלטוני-אזרחי.

הווקף ומדינת ישראל

לאחר מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל הוכרזו נכסי הווקף המוסלמי בתחומי המדינה כרכוש נפקדים והועברו לבעלות המדינה. בנסיבות של עלייה המונית בשנים הראשונות של הקמת המדינה ראתה הממשלה הזדמנות לתפוס חזקה על היקף עצום של קרקעות ורכוש שיחזקו את הנכסים העומדים לרשותה של הממשלה למטרות שונות. הכרזה זו הובילה לבנייה של יישובים יהודיים רבים על אדמות וקף, ולשימוש בחלק אחר מהן למטרות אחרות (חקלאות, מסחר וכדומה).

כיום, הכינוי "הווקף" בשיח העברי משמש בדרך כלל כדי לתאר את הגוף האדמיניסטרטיבי המוסלמי האחראי על הר הבית.

טענה מרכזית של החמאס ושל ארגונים איסלאמיים אחרים כלפי מדינת ישראל היא שכל פלסטין היא אדמת וקף, כיוון שנתקדשה באמצעות מלחמת כיבוש בראשית התקופה המוסלמית (אם כי תיאור זה נכון לרוב המזרח התיכון אם לא לכולו).

קישורים חיצוניים

אדריכלות ממלוכית

האדריכלות הממלוכית היא הסגנון האדריכלי של מבנים מונומנטליים ומבני דת ברחבי הסולטנות הממלוכית, אשר שלטה במרחב המזרח התיכון בין השנים 1250–1517. האדריכלות הממלוכית באה לידי ביטוי בעיקר בקהיר, דמשק וירושלים.

אורוות שלמה

אורוות שלמה הוא מבנה תת-קרקעי קדום בפינה הדרום-מזרחית של הר הבית, המורכב מקמרונות. גודלו 60 על 80 מטר, ומפלסו 12 מטר מתחת למפלס הנוכחי של ההר. בתחילת שנות התשעים ביצע וקף עבודות שיפוץ וחפירה בלתי חוקיות במבנה, אך לאחר מהומות מנהרת הכותל ניתן אישור רטרואקטיבי לעבודות אלה, ובשנת 1996 חנכו הווקף והתנועה האיסלאמית במבנה מסגד על שם מרואן, שהיה ח'ליף מבית אומיה (אביו של עבד אל-מלכ שהקים את כיפת הסלע).

אל-מוחרקה

אל-מוחרקה (בערבית: المحرّقة, תעתיק מדויק: מֻחַרַּקַה) היה כפר ערבי בנגב הצפון-מערבי, כ-15 קילומטרים מזרחית לעזה.

הכפר אל-מוחרקה היה ידוע עוד מהתקופה הממלוכית. באותה העת היה הכפר הקדש (וקף) במובן זה שעודפי היבולים של הכפר הוקדשו לתחזוקת המסגד של עזה וכיפת הסלע בהר הבית. במאה ה-16 ננטש הכפר ויושב מחדש בסוף המאה ה-19. הרוב המוחלט של אדמות הכפר היו רשומות על שמו של הסולטאן עבדול חמיד השני. אולם בשנת 1932 נרשמו הקרקעות על שמו של הנציב העליון כנאמן של ממשלת ארץ ישראל, על סמך הטענה שהקרקעות היו אדמות ג'פתליק ועל כן שייכות לממשלה הטורקית ובהתאם להסכם לוזאן עברו לידי ממשלת המנדט. ובעבר התושבים היו צריכים לשלם דמי שכירות שנתיים על הקרקע. בשנת 1934 תבע הנסיך מוחמד סלים, יורשו של הסולטאן עבדול חמיד השני את ממשלת המנדט בדרישה שאדמות הכפר יועברו לרשותו, בטענה שהאדמות היו אדמותיו הפרטיות של הסולטאן. התביעה נועדה להיות בלון ניסוי במסגרת ניסיון לקבל חזקה בכלל האדמות של הסולטאן בארץ ישראל. מוחמד סלים זכה במשפט בבית המשפט המחוזי ביפו, אולם תוצאות המשפט בוטלו בערעור בטענה שהמשפט התנהל שלא כדין בפני שני שופטים בלבד והוחזרו לדיון חוזר. המשפט התקיים במשך מספר שנים עד שבשנת 1947 קבע בית הדין העליון של ארץ ישראל שהאדמות שייכות לממשלה.

במפקד אוכלוסין שערכו הבריטים בשנת 1931 נמנו בכפר כ-422 תושבים, ו-86 בתים. בסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל הוערך מספר התושבים בכפר 580 תושבים. בלילה שבין ה-27 ל-28 במאי 1948 תקפו כוחות של חטיבת הנגב את הכפר וגירשו את תושביו. ב-16 באוגוסט 1948, ביצעה חטיבת הנגב מבצע פינוי נוסף באזור, ערבים שנמצאו בכפר גורשו ובתים מוקשו ופוצצו.

על אדמות הג'יפתליק ששימשו את תושבי הכפר הוקמו יושיביה, שכונה אל-מוחרקה א' ויכיני, שכונה מוחרקה ב'. כן נמסרו חלק מהאדמות לתושבי תקומה לעיבוד ולנתיבות[דרוש מקור]. בתי הכפר ההרוסים עומדים שוממים בין זרועה ויכיני.

בית ליקיא

בית ליקיא (בערבית: بيت لقيا, תעתיק מדויק: בית לקיא) היא עיירה פלסטינית בדרום השומרון, המשתייכת לנפת רמאללה ואל-בירה של הרשות הפלסטינית. לפי פרסומי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2016 מנתה אוכלוסיית העיירה 9,866 תושבים..

הודנה

הודנה (هدنة, תעתיק מדויק: הֻדְנָה) הוא מונח בשפה הערבית ובדת האסלאם, שמשמעותו הפסקת לחימה זמנית.

המסגד הלבן (נצרת)

המסגד הלבן (ערבית المسجد الأبيض) הוא מסגד השוכן בלב השוק העירוני בנצרת. המסגד הוא המסגד העתיק בעיר וקודם להקמתו נהגו תושביה המוסלמים של נצרת להתפלל בבית הסראייה שהוקם על ידי דאהר אל-עומר באמצע המאה ה-18.

הקדש (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

התקופה הממלוכית בארץ ישראל

התקופה הממלוכית בארץ ישראל היא התקופה שבין השנים 1260–1517 בה שלטו הממלוכים בארץ ישראל.

הממלוכים היו שליטים מוסלמים ממוצא שאיננו ערבי, שמרכז שלטונם היה בקהיר. ארץ ישראל לא הייתה יחידה מדינית נבדלת, ורוב שטחה (פרט לנגב הדרומי ולמובלעות באזור החוף כגון עכו) נכלל בפרובינציה (וָלָאיָה) "אָ-שָאם" ("סוריה הגדולה"), שהשתרעה על שטחי סוריה המודרנית, לבנון, ארץ ישראל וחלקים מעבר הירדן המזרחי. חשיבותה העיקרית של הארץ הייתה כשטח מעבר בין המרכז השלטוני בקהיר לבין בירת המחוזות הצפוניים של הסולטנות הממלוכית בדמשק, ולחזית אל מול איום הפלישה המונגולית, ובה עברה דרך הדואר הראשית בין שני המרכזים. בנוסף, הייתה לארץ חשיבות דתית, בהיותה אתר התרחשותם של הסיפורים המוזכרים בקוראן, כדוגמת סיפורי האבות.

בירת החלק הצפוני של הארץ הייתה העיר צפת ובירת החלק הדרומי הייתה עזה. ערים מרכזיות נוספות בארץ היו חברון, רמלה, לוד, שכם, ג'לג'וליה, קאקון (בעמק חפר) וירושלים. ירושלים הממלוכית מהווה מקרה מיוחד של עיר, שהייתה בעלת חשיבות דתית עליונה, אך מילאה תפקיד שלטוני ומסחרי שולי. תולדותיה, על אף שהן משיקות לתולדות ארץ-ישראל בכלל, נבדלות מהן במובנים רבים.

250 שנות השלטון הממלוכי בארץ נחלקות לתקופה קצרה של כיבוש והתבססות (תקופת בייברס), כמאה שנות שלטון מרכזי חזק וכמאה שנות התפוררות. זוהי חלוקה סכמטית, שכן גם בתקופת השלטון המרכזי החזק היו שנים של רפיון, וגם בתקופת ההתפוררות היו שנים של פריחה ושגשוג. בשנים שבהן השלטון המרכזי היה חזק - רמת הביטחון האישי ורמת הסדר והארגון השלטוני היו גבוהות. עם זאת, באותן שנים עול המסים (הג'יזיה) היה כבד, האדיקות הדתית המוסלמית הייתה רבה, וחוקי האסלאם נאכפו בקפדנות וביד חזקה. מאידך גיסא, בשנות הרפיון וההתפוררות, התחזקו מנהיגים מקומיים על חשבון השלטון המרכזי, וכנופיות בדואים ושודדי דרכים, הטילו את אימתם על תושבי הארץ.

ירושלים בתקופה הממלוכית

העיר ירושלים הייתה תחת שלטון הממלוכים החל משנת 1260 ועד שנת 1516. תקופה זו בתולדות העיר חופפת את שנות שלטונם של הממלוכים בארץ ישראל. ירושלים הממלוכית הייתה עיר שולית מבחינה אסטרטגית, מדינית וכלכלית, ועם זאת בעלת חשיבות דתית גבוהה, הן עבור השלטון הממלוכי המוסלמי והן עבור היהודים והנוצרים.השלטון בירושלים בתקופה הממלוכית היה נתון בידי פקידים שהיו אנשי דת והתרכזו בבניית מבני דת מוסלמיים בעיר. הפן המנהלי של העיר הוזנח, ואוכלוסייתה הייתה ברובה ענייה, וחיה בְּצִלָּם של ארמונות ומבנים מפוארים, ששימשו כמרכזי לימוד לתורת האסלאם. ירושלים היוותה מרכז חשוב של עלייה לרגל עבור שלוש הדתות, והתקיימו בה קהילות קטנות של נוצרים ויהודים, שאמנם סבלו מהגבלות רבות, אך זכו לזכויות הגנה מסוימות. רבים מהמבנים המפוארים בעיר העתיקה ובהר הבית נבנו בתקופה הממלוכית, והשפעתה של האדריכלות הממלוכית ניכרת בעיר עד היום. פרטי עיצוב ואדריכלות בסגנון ממלוכי משמשים את אדריכלי העיר בתקופה המודרנית על מנת ליצור "מראה ירושלמי".

ירושלים בתקופה העות'מאנית

שלטונה של האימפריה העות'מאנית בירושלים וסביבתה נמשך, בהפסקות קצרות, 400 שנה - החל משנת 1517 ועד כיבושה בידי בריטניה בשנת 1917.

מאז תום התקופה הצלבנית ירושלים כמעט קפאה על שמריה, מבחינה אזרחית. אומנם הממלוכים בנו מדרסות רבים, מבנים על הר הבית ואת שוק הכתנים, והסולטאן העות'מאני סולימאן המפואר בנה את חומות ירושלים המוכרות היום, ושיפץ את המצודה ואת מגדל דוד. אולם עם שקיעתה הממושכת של האימפריה העות'מאנית הדרדר גם מצבה של ירושלים, וחלקים גדולים בתוך העיר העתיקה היו שוממים.

העיר לא היוותה מרכז מסחרי או מדיני של אזור נרחב וחשיבותה הייתה דתית בלבד.

השלטון היה של פחות מקומיים שהנהיגו משטר של ניצול ולא העניקו ביטחון ושירותים עירוניים נאותים לתושבי העיר. במאות ה-18 וה-19 החל היישוב היהודי להתעצם.

בעקבות הכיבוש המצרי ב-1831 החלו המעצמות הקולוניאליות האירופאיות לגלות עניין בעיר, הקימו קונסוליות, נאבקו על מידת השפעתן ועסקו בבנייה נרחבת. במחצית השנייה של המאה ה-19 הוחל בהקמת מבנים שונים מחוץ לחומות (עד אז לא ניתן היה לגור מחוץ לחומות בשל חוסר הביטחון, ועם גידול האוכלוסייה עלתה הצפיפות). באותה תקופה קמו מוסדות ותשתיות שונות כבתי חולים, דרכים סלולות ולבסוף רכבת ב-1892.

במהלך תקופה זו אוכלוסיית העיר נעה בין כ-5,000 נפש בראשיתה לכ-60,000 בסופה. הרכב האוכלוסייה השתנה, בראשיתה היו המוסלמים הקבוצה הגדולה ביותר ובסופה היו היהודים רוב בעיר.

כנופיית ליפתא

כנופיית ליפתא (בלשונם: "כת בני יהודה") הייתה התארגנות של ארבעה יהודים שביקשו לפוצץ את מסגדי הר הבית. הארבעה (שמעון ברדה, מחסיה עוזי העליון, יהודה לימאי ואליהו סרור) התגוררו בבית נטוש בכפר ליפתא. ההתארגנות נחשפה ב-1984 לאחר שחברי הכנופיה הצליחו לחדור לתחום הר הבית עם תרמילים ובהם מטעני חבלה בני עשרות קילוגרמים של חומר נפץ, אך התגלו על ידי שומר וקף. נדב שרגאי כתב בספרו "הר המריבה": "כנופיית ליפתא הייתה קרובה לפיצוץ מסגדי הר הבית יותר מכל קנאי יהודי אחר לפניה, ואך כפסע היה בינה לבין מימוש התוכנית".

מבט לתקשורת פלסטינית

מבט לתקשורת פלסטינית (באנגלית: PMW – Palestinian Media Watch) הוא מכון מחקר ישראלי לחקר החברה הפלסטינית. מכון המחקר חוקר ומתעד את החברה הפלסטינית באמצעות כלי התקשורת, התרבות ומערכת החינוך של הרשות הפלסטינית.

מטרת המכון היא לבחון את האידאולוגיה של הרשות הפלסטינית ואת הפער בין הצהרותיה לעולם לבין התקשורת הפנימית שלה, בנוגע ליחסה לישראל, לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולתהליך השלום. מסיבה זאת המכון מתמקד פחות בחברה הפלסטינית ברצועת עזה תחת שלטון החמאס שאינו מכיר בישראל או בתהליך שלום. מחקרי המכון חושפים הסתה אנטישמית קשה וחינוך לאלימות ולשנאת ישראל.

דו"חות המכון ומחקריו מוצגים בפני קובעי מדיניות ומנהיגים בישראל, בארצות הברית ובמדינות אירופה. המכון מפעיל אתר אינטרנט בשלוש שפות וערוץ ביוטיוב המכיל מאות סרטונים, בנוסף לפרסומים בכלי התקשורת בישראל ובעולם.

מדרסה

מדרסה (בערבית مدرسة) היא המונח הערבי לכל בית ספר, חילוני או דתי (של כל דת). שפות שונות שאלו מונח זה וברבות מהן נטבע המונח במובן אחד בלבד, בית מדרש ללימודי דת האסלאם.

בימי הביניים "מדרסה" היה שמן של המוסדות להשכלה גבוהה בעולם המוסלמי, המקבילות לאוניברסיטה האירופאית.

משפחת טוקאן

משפחת טוקאן (בערבית: طوقان) היא משפחה ערבית, פלסטינית וירדנית, בעלת חשיבות פוליטית ועסקית.

בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי, הייתה משפחת טוקאן, לצד משפחת עבד אל-האדי, אחת משתי המשפחות החשובות והמיוחסות (אם כי לא העתיקות) שבאזור העיר שכם.

במשך מאות שנים, רבים מבני המשפחה שימשו מושלי מחוזות. באמצעות נאמניהם, שלטו בני המשפחה ברוב הכפרים שבסביבת שכם וטולכרם.

במרוצת המאות ה-18 וה-19, החזיקה המשפחה בתואר העות'מאני ה"מותסלם" (מושל, גובה מיסים) של שכם במשך תקופה ארוכה יותר מאשר כל משפחה מקומית אחרת.

עלאא' א-דין

עלאא' א-דין אידע'דה אלרכני (בערבית: علاء الدين البَصِير), המכונה (בלשון סגי נהור) אלבציר כלומר "הרואה" (נולד בשנות ה-30 של המאה ה-13, מת ב-1294). אמיר ממלוכי, מושלה הדתי של ירושלים בין השנים 1260–1284.

עלאא' א-דין היה אחד מקציניו של הסולטאן בייברס עד שהתעוור ונפסל לשירות צבאי, אז החל ללמוד את לימודי דת האסלאם. בשנת 1260 מינה אותו בייברס לממונה על ההקדשים ("נאט'ר אל-חראמין" מכונה גם "המשגיח") בירושלים ובחברון.

כעקרון, ירושלים בתקופה הממלוכית נשלטה על ידי מושל צבאי חלש (נאיבּ) אולם הממונה היה אחראי על כל ההקדשים (וקף) בעיר, בהר הבית ומחוצה לו. סמכויותיו היו לכאורה פיקוח תקציבי ודאגה לרווחת אנשי הדת אך למעשה שלט בכל ההיבטים של ההקדשים מנקיון ואספקת מים ועד הגנה משפטית. כיוון שרוב ירושלים הייתה הקדש (וקף) נגעו סמכויות הממונה לרוב העיר והוא היה האיש החזק בה.

עלאא' א-דין הגדיר סמכויות נרחבות ביותר לתפקיד. הוא גייס עבדים-לוחמים מסודאן, שיכן אותם בקסרקטין ליד שער המשגיח (רבאט עלאא' א-דין אלבציר, הוקם ב-1266) והפקיד אותם על משמר ההקדשים. למעשה, האיכות האישית והצבאית של שומרים אלה (שהיו כפופים לו באופן בלעדי) עלתה במידה רבה על זו של חיילי חיל המצב של הריבון החילוני. כלומר לשלטון החילוני-צבאי ששלט כביכול בירושלים לא היו כל סמכויות במבני ההקדש ובפרט בהר הבית (שהוא הקדש כולו). הגדרת הסמכויות הרחבה של עלאא' א-דין נשמרה לאורך כל השלטון הממלוכי והעות'מאני.

עלאא' א-דין היה ממונה רב פעלים. הוא ריצף את רחבת הר הבית, דאג למתקני טהרה בסמוך להר ופתח את שער הטהרה. ב-1266 דאג לאספקת מים שוטפת להר הבית.

עלאא' א-דין פעל גם במערת המכפלה בחברון, שיפץ את המקום ודאג למתקני טהרה למתפללים המוסלמים. הוא אסר על יהודים להיכנס למתחם והתיר להם רק לגשת אל המדרגה השביעית סמוך לשער הדרום מזרחי.

מבחינה דתית, נחשב עלאא' א-דין לאיש דת אדוק ביותר. ההיסטוריון המוסלמי מוג'יר א-דין קורא לו "איש תם וישר".עלאא' א-דין מת בספטמבר 1294 ונקבר ברבאט עלאא' א-דין אלבציר. על שמו הרחוב המוביל מרחוב הגיא לשער המשגיח ברובע המוסלמי, התחום בין חומותיהן של האכסניות רבאט אל-מנצורי (חבס א-דם) ורבאט עלאא' א-דין אלבציר.

ערביי ארץ ישראל

ערביי ארץ ישראל, ערביי דרום-סוריה או ערביי פלשתינה (באנגלית: Arabs of Palestine; בערבית: عرب فلسطين) היו השמות המקובלים לערבים תושבי ארץ ישראל טרם השתרשות הלאומיות הפלסטינית.

קברי המהנדסים בשער יפו

קברי המהנדסים בשער יפו הם שני קברים טורקיים, הצמודים לשער יפו מצדה הפנימי של החומה. קברים אלה מיוחסים למהנדסיו של הסולטאן סולימאן הראשון, שעל פי האגדה הירושלמית בנו את חומת העיר.

רבאט אל-מנצורי

רבאט אל-מנצורי הוא מבנה גדול ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים.

המבנה ממוקם ממערב להר הבית, בסמוך לשער המשגיח, ברחוב עלאא' א-דין (מצידו הדרומי). עלאא' א-דין, שהיה "המשגיח על ההקדשים" בראשית התקופה הממלוכית (בין השנים 1260 ל-1284), הקים את המבנה כאכסניה לעולי רגל מוסלמים עניים שהחלו להגיע לירושלים באותה תקופה. האכסניה נחנכה ב-1281, הוקדשה לסולטאן אל-מאלכ אל-מנצור סייף א-דין קלאון ולכן נקראה "אל מנצורי". עלאא א-דין עצמו קבור מצידו הצפוני של הרחוב, באכסניית אל בציר שהוקמה ב-1267.

המבנה, ככל אכסניה ממלוכית, היה בנוי בתבנית ריבוע של חדרים בגודל קבוע שנפתחו אל חצר פנימית קטורה (כלומר ללא גג). הכניסה למבנה הייתה דרך מקשת (מבנה בצורת קשת) מעוטר, שבשני צדדיו ספסלי ישיבה מאבן ("מצטבא"), כנהוג באדריכלות הממלוכית. מימין ומשמאל לכניסה היו מחסנים ואורוות. יוסף דרורי מציין שהמיקום היה סמוך לביתו הרשמי של המפקח, דבר שהקנה לו חשיבות ויוקרה בד-בבד עם אפשרות נוחה עבור השלטונות לפקוח עין על הנוכחים וגם לשמור על ביטחונם.

באזור החלה להתגבש קהילה של צאצאי עבדים, חיילים ושומרי וקף שהובאו ממדינות אפריקה כסודאן, צ'אד וניז'ר שהתגוררו במבנה האכסניה ובמבנים שנבנו בסמוך אליו, על גגו ובתוך חצרו ועל ידי כך שינו את תבניתו המקורית.

בראשית התקופה העות'מאנית שימש המבנה כקסרקטין לחיילים (שחלקם הביאו את משפחותיהם, כאמור, והתגוררו במקום) ולאחר מכן, ובייחוד במאה ה-19 שימש כבית סוהר מרכזי לרוצחים ונאשמים בפשעים פליליים חמורים, בית הסוהר לנידונים למוות שכן מצידו השני של הרחוב ונקרא חבס א-דם.

בשלב מסוים לאחר תום השלטון העותמאני ננטש המבנה והתדרדר במהלך השנים עד כדי סכנת התמוטטות. עם זאת שימש למגורי משפחות דלות ממוצא אפריקאי. רק בשנות ה-90 גייס הוקף כספים לשם שיפוץ המבנים ההיסטוריים סביב הר הבית ושיפץ את המבנה. בשנת 1993 נפתח בחלק מהמבנה ששוקם (האורוות העתיקות) מועדון קהילתי חברתי עבור בני הקהילה האפריקאית ברובע המוסלמי. במועדון מתקיימת פעילויות עבור ילדים ונוער שנשרו ממסגרות חינוכיות ופעילויות הכשרה מקצועית לנשים. הפעילות נעשית ברובה בהתנדבות על ידי עובדים סוציאליים ופעילים בתחום הטיפול באמנויות. בין החוגים המוצעים חינם חוגי ספורט ומחשבים במטרה שהצעירים לא יסתובבו ברחובות הרובע ולא יתדרדרו לפשיעה. המועדון נתמך על ידי ארגונים הומניטריים שונים וכספי תרומות.

שער האשפות

שער האשפות (בערבית: باب المغاربة; תעתיק: בַּאבּ אִלְ-מַעַ'ארְבֵּה), הוא אחד משערי ירושלים, השוכן בחומה הדרומית של העיר העתיקה סמוך לכותל המערבי. הוא נבנה במחצית המאה ה-16 במסגרת שיקום חומות העיר בידי הסולטאן הטורקי סולימאן הראשון.

השער נקרא בערבית בשם 'באב אל-מע'ארבה' (שער המרוקאים) על שם השכונה המוסלמית-מוגרבית ששכנה בסמוך לו בתוך העיר עד שהוחרבה מיד אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967, או 'באב אל-סילואן' (שער סילוואן, כפר השילוח) על שם הכפר הסמוך מחוץ לחומה.

שער האשפות משמש היום לכניסת אוטובוסים לאזור הכותל, וליציאת כלי רכב מאזור הרובע היהודי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.