ועידת טרנטו

ועידת טרנטולטינית: Concilium Tridentinum) הייתה ועידה כללית של הכנסייה הקתולית שהתכנסה בטרנטו שבאיטליה במספר מושבים בין 1545 ל-1563. היא נמנית כוועידה האקומנית התשע-עשרה. הוועידה כונסה כדי לגבש מדיניות כנגד הרפורמציה הפרוטסטנטית, והחלטותיה היו ציר מרכזי של הקונטרה-רפורמציה. בין היתר, הוכרז שכתבי הקודש והמסורת בעל-פה המפרשת אותם מהווים שניהם באופן עצמאי מקורות לדעת האל – בניגוד גמור לדוקטרינה הפרוטסטנטית החדשה של "המקרא לבדו" (Sola scriptura) – ולממסד הכנסייתי יש סמכות בלעדית להורות לפיהם. גם הפיכת הלחם והיין במיסה לבשרו ודמו של ישו ממש אוששה למול טענות הפרוטסטנטים. שנה לאחר נעילת הוועידה פרסם האפיפיור פיוס הרביעי הצהרת אמונה מתוקנת לפי החלטותיה, שהוסיפה לנוסח השגור את הנקודות שהודגשו בטרנטו.

Council of Trent
ציור דמיוני של כינוס הוועידה מ-1588 לפי התרשמות האמן

רקע לכינוס הוועידה

הדת הנוצרית בימי-הביניים הייתה סובלנית לדוקטרינות שונות, ומלומדים רבים התווכחו ביניהם על נושאים עקרוניים בחופשיות רבה. ניצני התפיסות שמהן התגבש הזרם הפרוטסטנטי והתקבע הזרם הקתולי, היו בנמצא בשיח של התאולוגים בימי-הביניים. השינוי הקיצוני התחולל בעקבות התגבשות תאולוגיה פרוטסטנטית שיטתית (המבוססת בעיקר על כתביו של מרטין לותר). בתגובה לכך, הקתולים שאפו לייצר גם הם תאולוגיה שיטתית. זו הייתה משימתה העיקרית של ועידת טרנטו.[1]

ועידה זו היוותה חלק מהמאבק של הכנסייה הקתולית בתנועה החדשה. היא שאפה לבסס את סמכותה בקרב המאמינים, ולדכא את התפשטות התנועה הפרוטסטנטית. אותם המאמצים צברו תנופה משנת 1517 ואילך, כאשר נוצרה תנועה של התחדשות כנסייתית, רוחנית ומוסרית, שנקראה "קונטרה-רפורמציה", או הרפורמציה הקתולית. התנועה נשאה פרי, והגיעה לשיאה באמצע המאה-השש עשרה, בהחלטותיה של הוועידה.[2] הדוגמות שקבעה עיצבו את הזרם הקתולי בעת המודרנית, ולא השאירו מקום לספק באבחנה בין הכנסייה הקתולית ובין הכנסייה הפרוטסטנטית.[3]

זמני הוועידה, מקום מושבה ומשתתפיה

הוועידה התכנסה בשלושה מושבים: הראשון בין השנים 1545-1547, השני בין השנים 1551-1552 והאחרון בין השנים 1562-1563.[4] מרבית המושבים התכנסו בעיר טרנטו שבאיטליה, מלבד סופו של המושב הראשון (מהעשירי במרץ 1547 ועד השבעה-עשר בספטמבר באותה השנה), שהתקיים בעיר בולוניה. מעבר זה יצר חיכוך בין האפיפיור פאולוס השלישי ובין הקיסר קרל החמישי. הדיון אודות מקום ישיבתה של הוועידה התקיים מספר פעמים נוספות, ביניהן עם פתיחת המושב השלישי, כאשר הוויכוח בין המלך פרדיננד הראשון, מלכי ספרד ופורטוגל ושליטי שווייצריה וונציה הוכרע על ידי האפיפיור, שקבע כי יש להשאיר את מקום הוועידה בעיר טרנטו.[5]

במושבים נכחו ראשי הכנסייה, ובראשם האפיפיור, יחד עם יועצים שונים. בתחילה, עמד בראש המושב הראשון האפיפיור פאולוס השלישי, שעמד על הצורך בכינוס ועידה כזו עוד בימים בהם נבחר לאפיפיור, בשנת 1534. הוא כינס את המושב הראשון והשתתף בו, עד סיומו בשנת 1549, בשל המתח ששרר בינו ובין הקיסר אודות המעבר לבולוניה. בישיבה הפותחת של המושב הראשון בשנת 1545 בטרנטו נכחו מלבד האפיפיור: ארבעה קרדינלים, ארבעה ארכיבישופים, עשרים ואחד בישופים ונציגיו של מלך גרמניה פרדיננד הראשון. בנוסף אליהם זומנו לוועידה עשרים וארבעה תאולוגים ותשעה מומחים בחוקי הכנסייה (באנגלית: canonists), ששימשו כיועצים לראשי הכנסייה. במושבים הבאים מספרם של אותם בעלי התפקידים גדל. לאחר האפיפיור פאולוס השלישי, עמדו בראש המושבים הבאים האפיפיורים: יוליוס השלישי אשר עמד בראש המושב השני (בשנים 1549-1551), שהסתיים בשל תקיפתו של מוריץ, הנסיך הבוחר מסקסוניה נגד הקיסר קרל החמישי, ופיוס הרביעי אשר עמד בראש המושב השלישי (בשנים 1562-1563), שהסתיים לאחר שהמועצה הגיעה לידי החלטה בנושאים רבים.[6]

החלטות הוועידה

הוועידה דנה במגוון רחב של נושאים, ולאחר מכן הביאה את מסקנות הדיון לידי הצבעה כללית. הכנסייה שאפה למגר שחיתויות ששררו בעת מינויים ובעת תפקודם של בעלי הסמכות,[7] לצמצם את אי-הסדר ששרר במינויי בעלי הסמכות, ולשפר את השכלתם של הכמרים והנזירים.[8] בנוסף לכך הכנסייה דנה במספר נושאים תאולוגיים בניסיון לקבוע תאולוגיה קתולית שיטתית. להלן מספר דוגמאות לנושאים תאולוגים שנידונו בוועידה:

  • החטא הקדמון: הכנסייה קבעה בוועידה שנושא זה הוא מרכזי בעיקרי האמונה הנוצריים, אך לא הכריעה במחלוקת אודותיו.[9]
  • טרנסובסטנציאציה: הכנסייה ניסחה בוועידה תורה סופית בנושא זה, וקבעה כי במהלך הטקס האוכריסטיה שמבצעת הכנסייה, מתבצע שינוי במהותם של הלחם ושל היין, והם הופכים לבשרו ולדמו של ישו (השינוי אינו ויזואלי אלא מהותי). זאת בניגוד לפרוטסטנטים, אשר גרסו אינם מקבלים את אותו השינוי כפשוטו, אלא מכירים בסמליות הטקס.[10]
  • קביעת הנוסח המוסמך של הברית החדשה: בשנת 1546 נקבע בוועידה כי נוסח וולגטה הלטיני, המקובל והרווח, פרי תרגומו של הירונימוס, זכה למעמד מקודש.[11] זאת בניסיון למנוע קריאה ופרשנות אישיים של כתבי הקודש, בדומה לדרכם של הפרוטסטנטים. הכנסייה האמינה כי אלו הן פעולות אשר עלולות לערער על מעמדה של הכנסייה הקתולית, והן מהוות פתח לכפירה ולאתאיזם. לפיכך יש לקרוא אותו, כאמור, בנוסח וולגטה ולאור פרשנות דוגמתית שקבעה הכנסייה.[12] למעשה, הכנסייה קבעה כי ישנן שתי סמכויות בלעדיות: המסורת וכתבי הקודש. זאת בניגוד לפרוטסטנטים, הגורסים כי כתבי הקודש הם הסמכות הבלעדית.[13]
  • סקרמנטים: הכנסייה קבעה בוועידה כי המאמין יזכה בגאולה באמצעות השילוב בין האמונה ובין המעשים (הסקרמנטים). זאת בניגוד לפרוטסטנטים, שגרסו כי אמונה בלבד היא זו שמובילה לגאולה.[14] בנוסף, הוועידה אישרה סופית את שבעת הסקרמנטים: טבילה, סעודת לחם הקודש – אוכריסטיה, אישוש (קונפירמציה), וידוי, משיחה אחרונה, סמיכה לכהונה וטקס הנישואין.[15] רק כומר יכול לבצע את אותם סקרמנטים.
  • אמונות ומנהגים שונים: הכנסייה אישרה בוועידה אמונות ומנהגים שונים, שחלקם נחשבו בעבר לאמונות טפלות (כדוגמת: שטרי מחילה, האמונה בכור המצרף, תפילה לקדושים וסגידה לשרידיהם ועוד).[16]
  • שטרי מחילה: הכנסייה קבעה בוועידה כי שטרי המחילה מותרים לשימוש בכנסיות, בשל יעילותן. אולם, היא קבעה כי יש למתן את השימוש בהם כדי לא להחליש את הכנסייה (כפי שהגותו של לותר נגד השטרות החלישה אותה), וכי יש להימנע מרווח כלכלי הנובע מהענקתם ומניצול המאמינים על ידי מכירה מופרזת. זאת בניגוד לפרוטסטנטים, שהתנגדו לשימוש בהם באופן מוחלט.[17]

בשלושה-עשר בנובמבר 1564 האפיפיור סיכם את עיקרי הדת הנוצרית, כפי שנקבעו בוועידת טרנטו.[18]

השלכות הוועידה

כאמור, ועידת טרנטו עיצבה את הנצרות הקתולית בעת המודרנית, והיו לה השלכות רבות. הכנסייה פעלה למיגור השחיתות ששרתה במוסדותיה, לפישוט מבנה ממשל הכנסייה ולפישוט השיפוט הכנסייתי, להשקעה בהשכלתם של נזירים וכמרים ולשיפור המשמעת שלהם, ועוד. אותן הרפורמות הפיחו חיים בזרם הקתולי.[19]

אחת מאותן ההשלכות הייתה הדגשת הרגש כמאפיין של אדיקות קתולית. האמוציונליות הרבה באה לידי ביטוי באופנים שונים, וביניהם בציורי קיר שצוירו על כנסיות, בהן הדמויות בוכות בכי עז, נעות במחוות מוגזמות ומסתכלות לעבר הרקיע במבט דרמטי, וביצירות ספרותיות בעלות אופי דרמטי, שמטרתן הייתה לעורר את הקורא הקתולי לסבול את סבלותיו של ישוע ושל הקדושים. הרגש העז הוביל גם לפריחתה של מיסטיקה נוצרית, שהתפתחה דווקא בשל הדוגמות שקבעה ועידת טרנטו. חלקים מאותן הדוגמות תאמו עקרונות מיסטיים: חופש הרצון, יכולת האדם להביא לגאולתו והתועלת הרוחנית ממעשי הצדקה, תאמו את אמונת המיסטיקנים ביכולתו של האדם לקרב את עצמו אל האל בהדרגה על ידי תרגולים רוחניים. זאת בניגוד לזרם הפרוטסטנטי, אשר קירב בין האדם לאל באמצעות ביטול ההיררכיה הכנסייתית, ולא באמצעות פרקטיקות. יתרה מזאת, האמוציונליות המועצמת הובילה גם להדגשת יסודות ופולחנים מהמסורת הנוצרית, שהזרם הפרוטסטנטי המעיט בחשיבותם, כמו פולחן הבתולה הקדושה שצבר תאוצה בשלהי המאה השש עשרה, פולחן המשפחה הקדושה, פולחן יוסף הקדוש, שבעבר נשמעו הלצות אודות דמותו, ועוד. מעבר לכך, הרגש העז בא לידי ביטוי בפאר שהכנסייה ניסתה להקנות לטקסי התפילה ולמבנה הכנסיות המרשים, בניסיון למשוך את קהל המאמינים ולעורר בהם יראה. זאת בניגוד לזרם הפרוטסטנטי, אשר התנער ממראה מרהיב בטקסיו ומעיטורי הכנסיות.[20]

אם כן, סוף המאה השש-עשרה היווה תקופה חדשה, בה האחדות הנוצרית במערב אירופה התנפצה למספר זרמים, ועל כן, סמכותה של הכנסייה הקתולית במערב נעלמה לבלי הכר.[21]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • גרפטון, אנתוני ורייס, יוג'ין .פ. אירופה בראשית העת החדשה: 1460-1559. רעננה: רמות, 2000.
  • ברקאי, גבריאל ושילר, אלי. אריאל : כתב עת לידיעת ארץ ישראל - נצרות ונוצרים בארץ-ישראל. ירושלים: הוצאת ספרים אריאל, 2002.
  • מילטון, ג'ון. אריאופגיטיקה: נאום בעד חירות ההדפסה ללא צורך ברישיון בפני הפרלמנט של אנגליה. ירושלים: הוצאת שלם, 2013
  • ערן, מרכדי ושביט, יעקב. מלחמת הלוחות : ההגנה על המקרא במאה התשע-עשרה ופולמוס בבל והתנ"ך. רעננה: עם עובד, 2003,
  • Tingle, Elizabeth. Indulgences in the Catholic Reformation: Polemic and Pastoral Uses of Pardons in France c. 1520-1715. Plymouth University, Reformation and Renaissance Review, Vol. 16 No. 2, July, 2014, 181-204.

קישורים חיצוניים

  • Catholic Encyclopedia (1913), Volume 15 – Council of Trent

http://www.ecatholic2000.com/cathopedia/vol15/volfifteen33.shtml

  • הטקסט המלא של ועידת טרנטו, תורגם מלטינית לאנגלית על ידי ג'. וואטרוורת'

(J. Waterworth) http://history.hanover.edu/texts/trent/trentall.html

הערות שוליים

  1. ^ גרפטון, אנתוני ורייס, יוג'ין .פ. אירופה בראשית העת החדשה: 1460-1559. רעננה: רמות, 2000, 152-153.
  2. ^ גרפטון, אנתוני ורייס, יוג'ין .פ. אירופה בראשית העת החדשה: 1460-1559. רעננה: רמות, 2000, 149.
  3. ^ שם, 152-153.
  4. ^ שם, 153.
  5. ^ Catholic Encyclopedia (1913), Volume 15 – Council of Trent http://www.ecatholic2000.com/cathopedia/vol15/volfifteen33.shtml.
  6. ^ שם.
  7. ^ שם.
  8. ^ גרפטון, אנתוני ורייס, יוג'ין .פ. אירופה בראשית העת החדשה: 1460-1559. רעננה: רמות, 2000, 149.
  9. ^ ברקאי, גבריאל ושילר, אלי. אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל - נצרות ונוצרים בארץ-ישראל. ירושלים: הוצאת ספרים אריאל, 2002, 242.
  10. ^ שם, 243.
  11. ^ שם, 263-264.
  12. ^ ערן, מרכדי ושביט, יעקב. מלחמת הלוחות: ההגנה על המקרא במאה התשע-עשרה ופולמוס בבל והתנ"ך. רעננה: עם-עובד, 2003, 25.
  13. ^ גרפטון, אנתוני ורייס, יוג'ין .פ. אירופה בראשית העת החדשה: 1460-1559. רעננה: רמות, 2000, 153.
  14. ^ שם, 153.
  15. ^ ברקאי, גבריאל ושילר, אלי. אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל - נצרות ונוצרים בארץ-ישראל. ירושלים: הוצאת ספרים אריאל, 2002, 279.
  16. ^ גרפטון, אנתוני ורייס, יוג'ין .פ. אירופה בראשית העת החדשה: 1460-1559. רעננה: רמות, 2000, 153.
  17. ^ Tingle, Elizabeth. Indulgences in the Catholic Reformation: Polemic and Pastoral Uses of Pardons in France c. 1520-1715. Plymouth University, Reformation and Renaissance Review, Vol. 16 No. 2, July, 2014, 186.
  18. ^ גרפטון, אנתוני ורייס, יוג'ין .פ. אירופה בראשית העת החדשה: 1460-1559. רעננה: רמות, 2000, 153.
  19. ^ שם, 149.
  20. ^ שם, 153-155.
  21. ^ שם, 155.
אינקוויזיציה

האינקוויזיציה היא מוסד חקירות שהקימה הכנסייה הקתולית, ובראשה האפיפיור גרגוריוס התשיעי במאה ה-13, בניסיון להיאבק בכתות מינות שפרחו באותה תקופה, בעיקר בערים.

חוקרי האינקוויזיציה סיירו - לבד או בזוגות - בערים ובכפרים, הסבירו להדיוטות את עיקרי האמונה הקתולית, שמעו וידויים והטילו עונשים על חוטאים שסירבו לחזור בהם מאמונתם גם לאחר שהובהר להם שהיא מנוגדת לעמדת הכנסייה. לכנסייה לא הייתה סמכות להוציא להורג אנשים, ואם אדם השייך לכנסייה הקתולית עמד בסירובו לקבל עליו את דין הכנסייה, העבירה הכנסייה את האיש לידי הזרוע האזרחית, שברוב המקרים הוציאה אנשים להורג. אוטו דה פה, משפט האל, היה כלי ראשון במעלה שבו השתמשה האינקוויזיציה כדי להגיע לקורבנותיה.

רוב המשפטים האינקוויזיטוריים היו על עניינים פְּעוּטים, והסתיימו בהטלת עונש סמלי כמו תפילה, צום או מסע צליינות קצר. עד המאה ה-16, כמעט לא הועלו על המוקד מכשפות בהוראת האינקוויזיציה, ויהודים לא היו כלל בתחום שיפוטה - שופטי האינקוויזיציה דנו רק בנוצרים (אם כי האנוסים נחשבו לנוצרים לצורך זה).

הליך החקירה האינקוויזיטורי נפתח בדרשה שנשא האינקוויזיטור לפני ההדיוטות. לעיתים הגיעו אינקוויזיטורים למקומות מרוחקים, שבהם הייתה ההשכלה הדתית דלה מאוד, והמפגש עם האינקוויזיטור היה המפגש הראשון של הציבור עם נוצרי משכיל. ואמנם, רבים מהאינקוויזיטורים היו בעלי השכלה אקדמית מהאוניברסיטאות, שהחלו מתבססות באותה תקופה.

האינקוויזיטור הסביר את הדוֹגמה הכנסייתית, העניק ליישוב "תקופת חסד", שבה יכול כל אחד להתוודות מרצונו לפני האינקוויזיטור ולזכות למחילה ולייעוץ בענייני אמונה, ולהלשין על שכניו ובני משפחתו. בתום תקופת החסד, השתמש האינקוויזיטור במידע שאסף על-מנת לזמן בעצמו את נחקריו, ואף הייתה לו סמכות לזמן עדים שידווחו לו על אמונתם של שכניהם.

האינקוויזיציה השתמשה בעינויים כבדבר שבשגרה, ואף תיעדה את ההליך בפרוטוקולים מסודרים. המשפט בימי הביניים לא הכיר בעדויות נסיבתיות, והראיה הקבילה היחידה לאשמתו של אדם הייתה הודאתו. השימוש בעינויים היה אפוא אמצעי חיוני בעיני הכנסייה הקתולית, שהתירה אותם כבר במאה ה-13. כדי ליצור רושם של גוף הוגן, מסודר וצודק, הושמטו לרוב הליכי קבלת ההודאה מן הפרוטוקולים, אבל מן המקרים שבהם תועדו העינויים אפשר ללמוד שמשך העינויים הוגבל בזמן. הכנסייה אסרה על שפיכת דם במהלך העינויים, והאינקוויזיטורים המציאו שיטות עינויים מגוונות שלא הפרו את האיסור הזה.

האינקוויזיטורים היו לרוב נזירים מהמסדרים המנדיקנטים - מסדרים שתפסו מעמד מרכזי בעולם הנוצרי החל מהמאה ה-13, בזכות פרשנותם הרדיקלית לכתבי הקודש. הנזירים המנדיקנטים, להבדיל מהנזירים הבנדיקטיניים, לא חיו סגורים במנזר מבודד, אלא שוטטו בין הבריות, לבושים בגדים בלואים, והטיפו את הבשורה הנוצרית. אסטרטגיה זו סייעה להם להיאבק בכתות שמתחו ביקורת על הכנסייה הקתולית העשירה, והדגישו את אופיו הֶעני והצנוע של ישו.

ב-1542 הקים האפיפיור פאולוס השלישי את "קונגרגציית הלשכה הקדושה" הידועה גם כאינקוויזיציה הרומית, כקהילת קבע של קרדינלים וגורמים נוספים. ללשכה הקדושה היו משימות שמירה והגנה על שלמות האמונה ובחינה ואיסור על דוקטרינות כוזבות ושגויות; הלשכה הקדושה הפכה לגוף הפיקוח על אינקוויזיציות מקומיות. הרקע להקמת "הלשכה הקדושה" היה ועידת טרנטו ומלחמתה של הכנסייה הקתולית בפרוטסטנטים. כוחה של הלשכה הצטמצם בעיקר למדינות איטליה ומעט נסיכויות קתוליות קטנות בסביבתה.

האינקוויזיציה הרומית אסרה להפיץ את כתביו של ניקולאוס קופרניקוס. המקרה המפורסם ביותר שבו פעלה היה משפטו של גלילאו גליליי ב-1633.

עם קבלת העצמאות של המושבות הספרדיות בדרום אמריקה, הן ביטלו במהלך המאה ה-19 את מוסד האינקוויזיציה במדינות השונות (בשנים 1813–1825). בעקבות המהפכה הליברלית של 1820 בפורטוגל בוטלה האינקוויזיציה הפורטוגזית ב-1821, ובעקבותיה הולכה גם האינקוויזיציה בברזיל. בספרד הוצאה האינקוויזיציה מחוץ לחוק בשנת 1834.

האינקוויזיציה הרומית שינתה פעמים מספר את שמה וקיימת עד היום. בשנים 1858 עד 1870 הייתה מעורבת בפרשת ניצורו בכפייה של אדגרדו מורטארה. האפיפיור פיוס העשירי שינה ב-1908 את שמה של האינקוויזיציה ל"הקהילה הקדושה של הכס הקדוש". בשנת 1965 השתנה שמה של האינקוויזיציה ל"קהילה לדוקטרינת האמונה", שם זה נשמר עד היום.

ביבליית דואיי-ריימס

ביבליית דוּאֵיי-רַיימס (באנגלית: Douay–Rheims Bible) היא תרגום לאנגלית של הביבליה, כתבי הקודש הנוצריים, שנערך מטעם הכנסייה הקתולית בין 1582 ל-1610. עד אמצע המאה ה-20 דואיי-ריימס היה התרגום המוסמך עבור קתולים דוברי-אנגלית, ועודנו אהוד בחוגים שמרניים.

היוזמה לחבר גרסה קתולית בלשון עלתה בחוגי הגולים שנמלטו מרדיפות הדת האליזבטניות לצרפת. בעיר דואה (ההגייה האנגלית היא דואיי) הסמוכה לאראס הוקם ב-1568 סמינר להכשרת כמרים שהוברחו משם חזרה לממלכה כדי לשרת בקודש במחתרת. מייסדו, החשמן-לעתיד ויליאם אלן שהיה עמית-מנהל באוניברסיטת אוקספורד לפני שנמלט, החליט שהשימוש שעשו הפרוטסטנטים בביבליות בשפת העם כדי לגייס תמיכה ולתקוף את הדוקטרינות הרומיות הצריך מענה שייפנה אף הוא אל ההמונים. ב-1546 הכריזה ועידת טרנטו על הוולגטה הלטינית שערך הירונימוס כגרסה המוסמכת היחידה של כתבי הקודש, ותרגומים שלה לשפות האירופאיות החלו לצאת במסגרת הקונטרה-רפורמציה.

ב-1578 עבר סמינר דואה לעיר ריימס, בה שהה עד 1593. באותה שנה הגיע לשם גרגורי מרטין, עוד איש אוקספורד לשעבר, שקיבל משרה של פרופסור לעברית. אלן ראה בו את האיש המתאים למפעל התרגום שחזה ומינהו לעמוד בראשו. מרטין הסתייע בצוות גדול של מלומדים, שכלל בין היתר את ויליאם ריינולדס, תומאס וורתינגטון, ריצ'רד בריסטו ואחרים. עד מותו של מרטין כעבור ארבע שנים הם הספיקו לתרגם את הברית החדשה ומרבית הברית הישנה, אם כי העבודה על הישנה נמשכה עוד דור שלם. ב-1582 הוציא סמינר דואה שבריימס את מהדורת הברית החדשה שלו ב-5,000 עותקים. הברית הישנה הושלמה ואושרה לפרסום רק ב-1610.

מהדורת דואיי-ריימס תורגמה ישירות מהוולגטה הלטינית, לפי מדיניות הכנסייה שראתה את הטקסט של הירונימוס כמקודש ונעלה על המקור העברי, הארמי והיווני. בשל כך ובשל השמרנות המופלגת של מחבריה הכילה הביבלייה כמות אדירה של לטיניזמים (לדוגמה "פסח" תורגם כ-Pasche ולא Passover), ואף הוכנה רשימה של חלקם בסוף הכרך עם ביאורים. כמו כן, ספרי הקאנון המשני – "הספרים החיצוניים", בפי הפרוטסטנטים – הופיעו במקומם לפי הקאנון הכנסייתי המסורתי. לבסוף, המתרגמים הוסיפו לכתוב פרשנות והערות שוליים רבות בכוונה תחילה לסתור את ההבנה הפרוטסטנטית ולתת משנה תוקף לאמונה הקתולית, כשהם תוקפים את אויביהם כבורים טועים, והקפידו להדגיש רוח זו גם בתרגום עצמו: בתפילת האדון טרחו לצרף ל"לחם חוקנו" את המילה "שמעל לחומר", כפי שעשה הירונימוס בתרגומו למתי, לאזכור עקרון הטרנסובסטנציאציה; וראשי הכנסיות שנסמכו בידי פאולוס וברנבא הוגדרו כ"כהנים", כלומר כמרים מוסמכים, ולא כ"זקנים". במבוא כתבו העורכים כי בניגוד לתעמולה הפרוטסטנטית, הכנסייה מעולם לא אסרה על תרגום כתבי הקודש לשפת העם, בתנאי שאושרו על ידי הסמכויות המתאימות המקומיות, ושלא ביקשה להסתיר את דבר האל מההמון אלא למנוע הפצה של תרגומים קלוקלים ומזיקים רוחנית שהיו מסירים את הקורא מדרך הישר וההבנה הנכונה, כשם שעשו לטענתם הפרוטסטנטים באותם ימים ממש.

מהדורת דואיי-ריימס עוררה מיד עם צאתה ב-1582 סערה רבתי ופולמוס נגדי באנגליה. מלומדים פוריטנים ניגשו מיד להוכיח שהיא מוטעית ומסולפת, וכתבי פלסתר נגדה הוסיפו לצאת עד המאה ה-19. הוויכוח סביבה חיזק בקרב הציבור הרחב את ההכרה כי המקרא האנגלי שנפוץ בקרבם היה טקסט מתורגם וחשוף להטיות פרשניות, והצורך בגרסה פרוטסטנטית מוסמכת ואחידה הניע את מיזם תרגום המלך ג'יימס. ב-1750 הוציא הבישוף ריצ'רד צ'לונר, ראש הכנסייה הקתולית המחתרתית בלונדון, גרסה מתוקנת קלות על מנת שתתאים למהדורה הקלמנטינית של הוולגטה שהוכרזה כקאנונית מעט אחרי התרגום המקורי. רק במחצית השנייה של המאה ה-20, עם יציאת תרגומים פופולריים ונגישים עבור הציבור הקתולי דוגמת ביבליית ירושלים, איבדה מהדורת דואיי-ריימס ממעמדה כגרסה הקתולית התקנית בשפה.

האסכולה הרומאית

האסכולה הרומאית (באיטלקית: Scuola Romana) הייתה קבוצת מלחינים, בראש ובראשונה של מוזיקה כנסייתית, שפעלו ברומא במשך המאות ה-16 וה-17, תקופה שהקיפה את שלהי הרנסאנס וראשית הבארוק. המונח מתייחס גם למוזיקה שיצרו. רבים מן המלחינים עמדו בקשר ישיר עם הוותיקן והקאפלה האפיפיורית, אם כי עבדו בכנסיות שונות; מבחינה סגנונית, קיים לא אחת ניגוד בינם לבין מלחיני האסכולה הוונציאנית, תנועה שפעלה באותן שנים והייתה מתקדמת הרבה יותר. המלחין המפורסם ביותר באסכולה הרומאית היה ג'ובאני פיירלואיג'י דה פלסטרינה, ששמו נקשר זה ארבע-מאות שנים עם שלמות פוליפונית חלקה וצלולה. עם זאת, היו עוד מלחינים רבים שפעלו ויצרו ברומא, במגוון סגנונות וצורות.

הקוריה הרומאית

הקוריה הרומאית (בלטינית: Curia Romana) היא גוף המהווה את הרשות המבצעת של הכס הקדוש, הגוף העליון המנהל את העולם הקתולי. בראשו ניצב האפיפיור, והוא מורכב ממחלקות (הנקראות דיקסטריה, ביחיד: דיקסטריום Dikasterium), בראש כל אחת מהן פרפקט שהוא בדרך כלל במעלת קרדינל, המתמנה על ידי האפיפיור. משרדי הקוריה נמצאים בקריית הוותיקן, אך ניהול קריית הוותיקן עצמה איננו חלק ממטלות הקוריה הרומאית. מקור המילה במונח "קוריה" (מילולית: חצר) ששימש במובן מנהלי עליון בקיסרות הרומית. המונח "קוריה" מתייחס לוועד העליון של כל דיוקסיה, אך הקוריה הרומאית איננה הוועד המנהל של דיוקסיית העיר רומא.

הקמראטה הפלורנטינית

הקמראטה הפלורנטינית (באיטלקית: Camerata Fiorentina) הייתה קבוצה של הומניסטים, מוזיקאים, משוררים ואינטלקטואלים בפירנצה של סוף תקופת הרנסאנס, שהתכנסו בחסותו של הרוזן ג'ובאני דה בארדי לדון במגמות באמנויות השונות, בעיקר מוזיקה ודרמה, ולהנחותן. פגישותיהם התקיימו בעיקר משנת 1573 בקירוב עד לסוף שנות ה-80 של המאה ה-16, בביתו של בארדי, ושמם יצא כמי שחשובי הפלורנטינים והמפורסמים שבהם פוקדים את מפגשיהם כאורחים תדירים.

המפגש המוקדם ביותר ברשומות נערך ב-14 בינואר 1573 בבית הרוזן בארדי. חברי הקבוצה הידועים שנכחו במפגש, פרט לבארדי, היו ג'וליו קאצ'יני, פיירו סטרוצי ווינצ'נצו גליליי (אביו של האסטרונום גלילאו גליליי). גם אוטאביו רינוצ'יני וג'ירולאמו מיי השתתפו.

הגורם שאיחד אותם הייתה ההשקפה, שהמוזיקה נעשתה מושחתת ושיבה לצורות ולסגנון של היוונים העתיקים תשפר את אמנות המוזיקה ועל ידי כך, גם את החברה.

הדעה הייתה, שהיוונים נקטו בסגנון שבין דיבור לשיר, וזה הסגנון שהפיק הפיתוח הזה. הם הושפעו מג'ירולאמו מיי, המומחה הראשון במעלה ליוון העתיקה שטען, בין השאר, שהדרמה של יוון העתיקה הוצגה בעיקר בשירה ולא בדיבור. אומנם, קיימת האפשרות שמיי טעה, אבל התוצאה הייתה פריחה של פעילות מוזיקלית שלא דמתה לשום דבר אחר באותה תקופה, בעיקר בניסיון לשחזר את השיטות הקדומות.

סגנון הרצ'יטטיב, שהיה מקורב במידה רבה לסגנון הדרמטי היווני, הומצא בעקבות הניסויים האלה. הרצ'יטטיב נקשר בראש ובראשונה עם התפתחות האופרה.

הביקורת שהקמראטה מתחה על המוזיקה של זמנה התרכזה בשימוש-יתר בפוליפוניה, על חשבון בהירות הטקסט המושר והיכולת להבינו. באופן פאראדוכסלי, הייתה זו אותה ביקורת נגד הפוליפוניה מצד ועידת טרנטו, שהתכנסה בעשורים שקדמו להקמת הקמראטה, אף כי השקפת העולם של שתי הקבוצות הייתה שונה מן הקצה אל הקצה. התיאורים הקדומים של ההשפעה הרגשית והמוסרית שהייתה לטרגדיה ולקומדיה של יוון העתיקה, שהושרו, לפי תפיסתם של חברי הקמראטה, בקו יחיד עם ליווי אינסטרומנטאלי פשוט, שבו את לבם והניעו אותם ליצירת מוזיקה מסוג חדש.

בשנת 1582 ביצע וינצ'נצו גליליי את המוזיקה שחיבר לקינת אוגולינו מתוך "התופת" של דנטה. היה זה חיקוי גלוי של מה שהיה בעיניו סוג של מוזיקה יוונית עתיקה (המוזיקה לקינה הלכה לאיבוד).

גם קאצ'יני ידוע כמי שביצע כמה משיריו הוא, שהיו, פחות או יותר, שירה מלודית מעל ליווי אקורדים פשוט.

הסגנון המוזיקלי שהתפתח מן הניסויים המוקדמים הללו נקרא מונודיה; הוא התפתח, במשך העשור האחרון של המאה ה-16, באמצעות יצירותיהם של מלחינים כמו יאקופו פרי, שעבד יחד עם המשורר אוטאביו רינוצ'יני, לאמצעי ביטוי דרמטי רחב-יריעה. בשנת 1598 הפיקו פרי ורינוצ'יני, את "דפנה", אופרה שלמה שהושרה בסגנון מונודי; בכך נבראה והוצגה לראשונה הצורה החדשה שנקראה אופרה. מלחינים אחרים באו עד מהרה בעקבותיהם ובעשור הראשון של המאה ה-17 כבר הייתה ה"דרמה המוזיקלית" החדשה נפוצה ברבים, בחיבור ובביצוע. יש לזכור, שהצורה החדשה, האופרה, הסתמכה גם על צורה פיוטית פסטורלית קיימת, שכונתה "אינטרמדיו", בעיקר בכל הנוגע ללבריות; החידוש היה בעיקר בסגנון המוזיקלי.

מכל המהפכות בתולדות המוזיקה, ייתכן שזו הייתה המחושבת והשקולה ביותר: זו אחת מדוגמאות ספורות במוזיקה, לפני המאה ה-20, שההלכה קדמה למעשה.

בארדי, גליליי וקאצ'יני הניחו אחריהם כתבים המבארים את רעיונותיהם. בארדי כתב את ה-(Discorso (1578, מכתב ארוך אל ג'וליו קאצ'יני, גליליי הוציא לאור את ה-Dialogo della musica antica et della moderna מן השנים 1581-82), ובשנת 1602, הרבה אחרי שהקבוצה התפרקה, כתב קאצ'יני את Le nuove musiche

ועידה אקומנית

בנצרות, ועידה אקומנית היא סוג של סינוד, או כנס של בישופים, הנבדלת מסינוד בכך שבמסגרתה מתכנסים בישופים מכל רחבי העולם הנוצרי (ומכאן השם "אקומני", היינו, כלל-עולמי). הוועידה האקומנית המכונה לעיתים בכינוי "סינוד כללי", דנה בנושאי אמונה ופולחן.

המונח "העולם הנוצרי" כלל במקור את הכנסייה הקתולית האורתודוקסית, אשר התפצלה בשנת 1054 לכנסייה הקתולית ולכנסייה האורתודוקסית. מאז, רוב הקתולים מאמינים ש"כלל הבישופים" פירושו הבישופים של הכנסייה הקתולית והכנסיות הקתוליות המזרחיות ותו לא, ורוב האורתודוקסים מאמינים ש"כלל הבישופים" פירושו כלל הבישופים מהכנסיות האורתודוקסיות העצמאיות (אוטוקפאליות) ותו לא. לפיכך, מאז הפילוג בין הכנסיות לכל כנסייה היו הוועידות האקומניות שלה.

שמות נוספים מקובלים לוועידה אקומנית הם קונציל (או ויעוד בעברית) ומועצה.

ועידת ניקיאה

ועידת ניקיאה הראשונה הייתה הוועידה האקומנית הראשונה של הכנסייה. הוועידה התכנסה בשנת 325 לספירה בעיר ניקיאה שבאסיה הקטנה ביוזמת הקיסר קונסטנטינוס על-מנת לקבוע תקן אחיד לנצרות, אשר הייתה כבר נפוצה ברבים. בוועידה נקבעו עקרונות הכנסייה הנוצרית, ובהם האני מאמין הנוצרי ומועד חג הפסחא. כמו כן נקבע ברוב קולות מוחץ כי האריאנים שלא קיבלו את נצחיותו של ישו לצד האל האב, הם כופרים.

ועידת קונסטנטינופול השלישית

ועידת קונסטנטינופול השלישית הייתה ועידה אקומנית של הכנסייה, אשר נערכה בשנים 680-681 תחת הקיסר הביזנטיני קונסטנטינוס הרביעי וגינתה את המינות המונותליטית.

ועידת קונסטנטינופול השנייה

ועידת קונסטנטינופול השנייה הייתה, לפי הסברה המקובלת, הוועידה האקומנית החמישית, והחלטותיה מקובלות על הנצרות הקתולית, הנצרות האורתודוקסית ועל מספר כנסיות מערביות נוספות. הוועידה התכנסה ביוזמתו של יוסטיניאנוס הראשון בקונסטנטינופול, בין ה-5 במאי ל-2 ביוני 553. למעט שישה נציגים מהעיר קרתגו שנשלטה אותה עת בידי הביזנטים, כל המשתתפים בוועידה היו אנשי הכנסיות המזרחיות.

יוסטיניאנוס כינס את הוועידה במטרה לגנות שלושה בישופים - תאודורט מקירוס, תאודור ממופאסטיה, ואיבס, ואת כתביהם של שני הראשונים אשר נודעו כ"שלושת הפרקים" (τρία κεφάλαια). בכתבים אלה אשר זכו להערכה רבה בקרב הכנסייה, הייתה תמיכה בנסטוריאניזם, דוקטרינה שהוכרזה כמינות בועידת אפסוס בשנת 431. בנוסף גינו הכתבים את קירילוס האלכסנדרוני ומנעו פיוס בין הכנסייה לנצרות הקופטית ולמונופיזטים האחרים.

האפיפיור ויגיליוס, אשר גינה אמנם את שלושת הפרקים אך דרש לנקות את שמם של תאודורט ואיבס, הוחזק על ידי יוסטיניאנוס כשבוי בקונסטנטינופול מאז שנת 547. ויגיליוס דרש מיוסטיניאנוס להכריז על פיוס כללי עד אשר ניתן יהיה לכנס ועידה בנוכחות כל פלגים אך יוסיניאנוס סירב, ובשנת 551 פרסם הקיסר צו שחידש את גינוי שלושת הפרקים. בשנת 553 נראה היה כי הניצים קרובים להסכמה, והבישופים המזרחיים חזרו בהם מגינוי שלושת הפרקים, אך האפיפיור דרש כי הוועידה תתכנס באיטליה או בסיציליה כדי להבטיח לכנסייה המערבית ייצוג הוגן, ולכך יוסטיניאנוס לא הסכים. הוא כינס את הוועידה בקונסטנטינופול, והאפיפיור לא לקח בה חלק. הוועידה קיימה שמונה ישיבות ו-165 הבישופים שנכחו בה גינו באופן סופי את שלושת הפרקים.

עם זאת, מטרתה המקורית של הוועידה - פיוס הכלקדונים והמונופיזיטים - לא הושגה. כאשר רומא שוחררה מכיבוש הגותים, יוסטיניאנוס הסכים לאפשר לאפיפיור לשוב אליה, ובלבד שהאחרון יכיר בהחלטת ועידת קונסטנטינופול השנייה, ואכן האפיפיור נכנע לבסוף לדרישותיו של יוסטיניאנוס וגינה את שלושת הפרקים.

ועידת קונסטנץ

ועידת קונסטנץ הייתה ועידה אקומנית של הכנסייה הקתולית, שהתנהלה בעיר קונסטנץ בין השנים 1414–1418.

ועידת קונסטנץ כונסה על ידי זיגמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, תומך של האנטי-אפיפיור יוחנן העשרים ושלושה שזה עתה נבחר בפיזה. הוועידה קיבלה את פרישתו של האפיפיור גרגוריוס השנים עשר, דנה בפיצול שחל בכנסייה כתוצאה מבחירת יותר מאפיפיור אחד (באביניון נבחר ה(אנטי)אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר), שפטה את יאן הוס, בחרה את האפיפיור מרטינוס החמישי והדיחה את יתר האפיפיורים והטוענים לאפיפיורות - ובכך סיימה את הקרע המערבי.

טרנטו (עיר)

טרֶנטוֹ (באיטלקית: Trento להאזנה (מידע • עזרה); בגרמנית: Trient) היא עיר באיטליה השוכנת בעמק נהר אדיג'ה במחוז האוטונומי טרנטינו - אלטו אדיג'ה (דרום טירול). טרנטו היא בירת נפת טרנטו, שהיא אחת משתי הנפות המרכיבות את המחוז.

טרנטו נודעה כמקום כינוסה של ועידת טרנטו, ועידה אקומנית שהתכנסה בעיר בין השנים 1545-1563 והייתה לאחת הועידות האקומניות החשובות בתולדות הכנסייה הקתולית. בימינו טרנטו היא מרכז חינוכי, מדעי, כלכלי ומדיני לחבל טרנטינו בפרט ולצפון איטליה בכלל. בעיר פועלת אוניברסיטת טרנטו, המדורגת בין האוניברסיטאות הבולטות באיטליה. מרכז העיר מתאפיין בבנינים ציוריים מתקופת ימי הבינים והרנסאנס, בהם בולטים הקתדרלה של טרנטו וטירת בונקונסיליו (Castello del Buonconsiglio).

טרנטו היא עיר מודרנית בעלת שירותים חברתיים מפותחים. היא זוכה לדירוג גבוה בין כל ערי איטליה במדדי איכות חיים, רמת החיים, והזדמנויות תעסוקה ועסקים. טרנטו היא אחת הערים העשירות והמצליחות באיטליה, השוכנת בנפה שאף היא אחת מן העשירות במדינה, עם הכנסה ממוצעת לנפש של 29,500 אירו.

יהויקים הקדוש

יהויקים אבי מרים (יוונית: Ιωακείμ) הוא קדוש נוצרי, בעלה של חנה הקדושה ואביה של מרים, אם ישו. רוב הפרטים הידועים עליו מגיעים מן הספר החיצוני הבשורה על-פי יעקב, שכן ארבע הבשורות הקנוניות אינן מספקות פרטים של ממש אודות הוריה של מרים, ואף אינן מציינות את שמותיהם.

לפי הבשורה על-פי יעקב, יהויקים היה איש אמיד וירא אלוהים, אשר הרבה לחלק צדקה לעניים ולתרום כספים לבית הכנסת בציפורי. עם זאת, תרומותיו נדחו בהיותו חשוך ילדים, שכן הדבר פורש כאות רע. יהויקים פרש אל המדבר למשך ארבעים ימים, אותם העביר בתפילה ובצום. מלאכים נגלו לו ולחנה הקדושה בו-זמנית והבטיחו להם צאצא. יהויקים שב לירושלים וחיבק את חנה בשער העיר. סצנה זו הייתה פופולרית מאוד באמנות הדתית בימי הביניים, שכן סיפור המעשה נכלל במקראת הזהב (ראו בתמונה משמאל). ועידת טרנטו, שהתכנסה באמצע המאה ה-16, שמה קץ לכך כאשר אסרה על תיאור אירועים מהבשורות החיצוניות.

רק ב-1584 הונהג במערב חג לכבודו של יהויקים הקדוש, אך מועדו שונה מספר פעמים במשך 400 השנים שלאחר מכן, ומאז 1969, יום חגו נחוג ביחד עם זה של חנה הקדושה ב-26 ביולי. בנצרות האורתודוקסית נחוג חגו של יהויקים הקדוש ב-9 בספטמבר.

מוזיקה כנסייתית

מוזיקה כנסייתית היא מוזיקה שנכתבה לשם ביצוע בכנסייה, או כל יצירה מוזיקלית לעבודת הקודש הכנסייתית, או מוזיקה ליטורגית כגון מזמורי תפילה. סוגה זו כוללת קנטטות, מיסות, רקוויאם וכן שירי קודש ושירי חג בעלי אופי נוצרי. בימי הביניים, בתקופת הרנסאנס ובתקופת הבארוק נכתבה מוזיקה זו בעיקר לביצוע פולחני בכנסיות, כגון הקנטטות שיוהאן סבסטיאן באך חיבר מדי שבוע לעבודת הקודש של יום ראשון, או היצירות הפוליכוראליות שחיברו מלחיני האסכולה הוונציאנית לביצוע בבזיליקת סן מרקו. בשנים הבאות החלו מלחינים רבים לחבר מוזיקה כנסייתית באופיה לביצוע קונצרטנטי, כדוגמת מיסה סולמניס של לודוויג ואן בטהובן, הרקוויאם של ג'וזפה ורדי, רקוויאם המלחמה של בנג'מין בריטן ועוד.

המאפיין העיקרי של מוזיקה כנסייתית בכל התקופות היה האלמנט הקולי, אם במקהלה בלבד ואם בשילוב סולנים, בניגוד למוזיקה חילונית, שחלק גדול ממנה היה אינסטרומנטאלי. כלי הנגינה הכנסייתי היה ועודנו העוגב. חלליהן הגדולים וגובהן הייחודי של הכנסיות אפשר את התקנתם של עוגבי צינורות גדולים, שצלילם העמוק והמהדהד ליווה את השירה הפולחנית. הכנסיות סיפקו הזדמנות להמוני העם לשמוע מוזיקה, בתקופות שלפני הופעתם של אולמות קונצרטים ובתי אופרה לציבור הרחב, כאשר הנהנים מביצועי מוזיקה מקצועיים היו בני אצולה ובעלי ממון, שהחזיקו תזמורות, מקהלות ולהקות בלט בחצרותיהם והעסיקו מוזיקאים בעלי שם כמלחיני חצר ומנצחים. במקביל לכך, הכנסייה העסיקה מלחינים ומנצחי מקהלה, שהיו ממונים גם על הקניית הידע המוזיקלי ופיתוח הקול לנערים מוכשרים. טקסי הפולחן בכנסיות, בימי ראשון ובחגים, נתנו הזדמנות למאמינים לקחת חלק בשירת מזמורי תפילה בליווי עוגב.

מיסה פארודית

מיסה פארודית (באנגלית: parody mass) היא יצירה מוזיקלית הכתובה לטקסט של מיסה, על פי רוב מן המאה ה-16, העושה שימוש בריבוי קולות מיצירה מוזיקלית אחרת, קודמת, כגון קטע של מוטט או שאנסון חילוני, כחלק מן החומר המלודי שלה. היא נבדלת משני הסוגים האחרים, הבולטים ביותר, של המיסה כיצירה מוזיקלית בתקופת הרנסאנס, קנטוס פירמוס ומיסת פארפרזה. למושג "פארודיה", במובן זה, אין על פי רוב שום קשר להומור, בניגוד למובן המודרני של המילה; אם במקרים מסוימים נעשה באמת שימוש בשירי זימה חילוניים בחיבורי מיסות, הרי במקרים אחרים, תדירים בה במידה, הייתה זו מוזיקת קודש שאינה ליטורגית, כגון מוטטים, שהיוותה את הבסיס למיסות פארודיות. המונח "מיסת אימיטאציה" הוצע כתחליף ל"מיסה פארודית", כמדויק יותר וקרוב יותר לשימוש המקורי, הואיל והמונח "פארודי" מבוסס על קריאה שגויה של טקסט משלהי המאה ה-16.המיסה הפארודית הייתה פופולרית מאוד כמודל למיסות במהלך הרנסאנס: פלסטרינה לבדו כתב כ-50 יצירות מסוג זה, ובתום המחצית הראשונה של המאה ה-16 התקבל סגנון זה כצורה השלטת. ועידת טרנטו, במסמך מתאריך 10 בספטמבר 1562, אסרה על השימוש בחומר חילוני, "...אל יתמזג דבר נאצה... נרחיק מן המועצה כל מוזיקה המכילה, אם בשירה ואם בנגינת עוגב, כל מה שהינו תאוותני או טמא." עם זאת, הרפורמות קוימו בקפדנות אך ורק באיטליה; בצרפת כבר הביא שינוי בטעם לקיום רבות ממשאלות לבם של חברי המועצה, ובגרמניה התעלמו מהן, במידה רבה.

בהגדרתו הרגילה, המונח "מיסה פארודית" מתייחס אך ורק למיסות שבהן נעשה שימוש בקטע פוליפוני. מיסות המשלבות רק קול אחד מן המקור הפוליפוני, שאיננו מטופל כקנטוס פירמוס, אלא עובר תוך עיבוד ושכלול בין קולות שונים, ידועות בשם "מיסות פארפרזה".

טכניקות פארודיות כוללות הוספה או גריעה של קולות מן היצירה המקורית, הוספת קטעים של חומר חדש, או הגבלת השימוש בקטע כזה רק לראשיתו של כל פרק של המיסה. בעבודתו הקולוסאלית, בת 22 הכרכים, "El melopeo y maestro" משנת 1613, הציג תאורטיקאי המוזיקה האיטלקי פייטרו צ'רונה כמה קווים מנחים כלליים לכתיבת מיסה פארודית: כל אחד מפרקיה העיקריים של המיסה צריך להתחיל בקטע הפותח את המקור; הפרק הפנימי של הקיריה צריך לעשות שימוש במוטיב משני; וכמה חלקים, למשל ה"אגנוס דאי" השני והשלישי, צריכים להשתחרר מן המודל ולהיכתב באופן חופשי. הוא המליץ גם על ניצול מספר רב ככל האפשר של רעיונות מן המודל.דוגמאות למיסות פארודיות מוקדמות הן Missa Malheur me bat, Missa Mater Patris, Missa Fortuna desperata

מאת ז'וסקן דה פרה, וה-Missa de Dringhs מאת אנטואן ברימל. החל באמצע המאה ה-16 שימשה טכניקת הפארודיה בחלק ניכר מן המיסות.

פאולוס השלישי

האפיפיור פאולוס השלישי (בלטינית: Paulus III; נולד בשם אלסאנדרו פארנזה ב-29 בפברואר 1468 - 10 בנובמבר 1549), היה אפיפיור ומנהיג הכנסייה הקתולית בין 1534 למותו בשנת 1549. הבולט בין הישגיו בתקופת כהונתו הוא כינוס ועידת טרנטו ב-1545. פאולוס השלישי היה האפיפיור הראשון אשר מינה קרדינלים ללא גילוי שמם בפומבי.

האפיפיור ידוע היה באנטישמיות שלו. הוא חקק חוקים קשים על היהודים במדינת האפיפיור שבה שלט, חייב אותם לעבור לגור בגטו בתוך העיר ולחבוש כובע צהוב.

אלסאנדרו פארנזה היה בן לשושלת פארנזה מצד אביו וקרוב רחוק מצד אימו של האפיפיור בוניפקיוס השמיני (1294–1303).

הוא מצויר בציור "פאולוס השלישי ואחייניו אלסאנדרו ואוטאביו פארנזה".

פרסם בשנת 1537 את הבולה Sublimis dues בו הכריז כי הילידים באמריקה (אינדיאנים) הם בני אדם, והם יכולים לקבל על עצמם את הנצרות.

קונטרה-רפורמציה

הקונטרה-רפורמציה, או הרפורמציה הקתולית, היא תקופה בתולדות הנצרות הקתולית מכהונתו של האפיפיור פאולוס הרביעי ב-1555 ועד לסוף מלחמת שלושים השנה בשנת 1648. הרפורמציה הקתולית הייתה תנועה רחבה של שינוי והתחדשות של הנצרות הקתולית, בין השאר בתגובה על הרפורמציה הפרוטסטנטית.

רפורמות אלה כללו הקמת סמינרים להכשרה הולמת של כמרים על פי המסורות התאולוגיות של הכנסייה, רפורמה של החיים הדתיים על ידי חידוש והקפדת-יתר במסדרי הנזירים, ותנועות רוחניות חדשות שהתמקדו בחיים הדתיים וביחס אישי וקרוב עם ישו, למשל המיסטיקנים הספרדים ואסכולת הרוחניות הצרפתית.

תא וידוי

תא וידוי הוא מתקן, לרוב עשוי עץ, המוצב בכנסייה קתולית או אנגליקנית ומשמש לביצוע סקרמנט הווידוי, בו מונה חבר קהילה את חטאיו באזניו של כומר, באופן אנונימי. השימוש בתא ייעודי לשם ביצוע הסקרמנט נקבע בהחלטות ועידת טרנטו (1545)‏.

תלמוד

תַּלְמוּד הוא סוגה לימודית שהחלה ונפוצה בתקופת האמוראים – חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, בתחילת המאה ה-3. השם "תלמוד" מקורו מזמן התנאים ומשמעו: לימוד, עיון ופירוש. התלמוד נכתב בעיקר כפרשנות לדברי התנאים – כותבי המשניות והברייתות. הגות זו התפתחה במקביל בבבל ובארץ ישראל, דבר שהוביל לכתיבתם של שני תלמודים: התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי. התלמוד הבבלי (הידוע גם בשם הארמי: גמרא) נפוץ יותר מהירושלמי, וחכמי ההלכה בדורות שלאחר כתיבת התלמוד קיבלו לרוב את התלמוד הבבלי לפסיקת הלכה למעשה.התלמוד הבבלי, בהשפעת חכמי ישראל שחיו בתקופות שלאחר כתיבתו – הסבוראים, הגאונים, הראשונים והאחרונים – הפך לספר ההלכתי החשוב ביותר יחד עם המשנה, והוא הספר הנלמד ביותר בישיבות ובקרב תלמידי חכמים.

על התלמוד הבבלי חוברו חיבורים רבים, והוא הספר ההלכתי המצוטט ביותר בספרות ההלכה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.