ועידת הוותיקן השנייה

ועידת הוותיקן השנייה המכונה גם מועצת הוותיקן השנייה (לטינית Concilium Vaticanum Secundum) ובקיצור ותיקן 2 ( Vatican II), הייתה ועידה אקומנית של הכנסייה הקתולית שכונסה בהוראת האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה בשנת 1962 ונחתמה תחת האפיפיור פאולוס השישי בשנת 1965.

רקע

במהלך שנות החמישים, התאולוגיה הקתולית ולימודי הקודש התחילו להתרחק מהסכולסטיקה החדשה ומהפירוש המילולי של כתבי הקודש, שהיו תגובת הכנסייה למודרניזם החל מועידת הוותיקן הראשונה. שינויים אלה ניכרו בתאולוגיה הליברלית של אנשי כנסייה כמו קארל ראנר וג'ון קורטני מארי, שניסו לשלב את התאולוגיה הכנסייתית עם החוויה האנושית המודרנית, ואצל אחרים כמו איב קונגאר, יוזף רצינגר ואנרי דה לובק ששאפו להבנה מדויקת של כתבי הקודש וראשוני הנוצרים כבסיס להתחדשות.

במקביל לתהליכים אלו נאלצו הכמרים להתמודד עם השינויים הניכרים בכל תחומי החיים. שינויים אלו הביאו את מקצת הבישופים לרצות בשינויים במבנה הכנסייה ובתאולוגיה שלה על מנת להתמודד איתם. הקבוצה המאורגנת ביותר של בישופים אלו הייתה קבוצת בישופי הריין שהורכבה מבישופים דנים וגרמניים. ועידת הוותיקן הראשונה התקיימה כמעט מאה שנה לפני כן, ונקטעה בפתאומיות עם פרוץ מלחמת פרוסיה-צרפת וכיבוש רומא במהלך איחוד איטליה. כתוצאה מכך רק הנושאים של סמכות האפיפיורות נדונו ואילו הנושאים של הטקסים והדוגמה נשארו ללא טיפול מעמיק.

האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה קרא לכינוס הוועידה פחות משלושה חודשים לאחר התמנותו לתפקיד בבחירות של שנת 1959. יוחנן הגדיר את מטרת הכינוס כנועד לאפשר לכנסייה להתייחס לנעשה מחוצה לה ולאפשר לאחרים לראות את הנעשה בתוך הכנסייה. בנוסף להזמנות לאנשי הכנסייה הקתולית, הוזמנו גם כנסיות אחרות לשמש כמשקיפים בוועידה, ואכן הן הכנסייה הפרוטסטנטית והן הכנסייה האורתודוקסית נענו להזמנה. ההזמנה נענתה על ידי הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית רק לאחר שממשלת ברית המועצות וידאה כי הכינוס איננו פוליטי.

הדיונים

ההכנות לכינוס שנמשכו במשך שנתיים נערכו על ידי עשר ועדות משנה וועדה מרכזת. ועדות אלו, שכללו את מרבית חברי הקוריה הרומאית, הכינו 73 חוקים וצווים שאמורים היו לעלות לדיון בוועידה. הציפייה הייתה כי לוועדות אלו יהיה המשך במהלך הוועידה ותפקידן יהיה להכין את הטיוטות שיטופלו לאחר מכן. בפועל, תוצרי הוועדות לא התקבלו במושב הראשון ובמקומן נוצרו טיוטות חדשות.

עבודת הוועידה נמשכה ארבע שנים 19621965 שבמהלכן היו 4 מושבים. בזמן שלא היו מושבים, התכנסו ועדות-המשנה על מנת לסכם את עבודת הבישופים עבור המושב הבא. הדיונים התנהלו בלטינית, תוך שמירה על סודיות, ונערכו בבזיליקת פטרוס הקדוש בקריית הוותיקן. הנאומים הוגבלו לעשר דקות. מעשית, מרבית הדיונים התנהלו בוועדות (שלא התנהלו בהכרח בלטינית) או בכינוסים לא פורמליים מחוץ למסגרת הוועידה עצמה.

בסך הכול השתתפו בדיונים 2,908 אנשים. מספר זה כולל את כל הבישופים של הכנסייה כמו גם אחראים על תחומים שונים בכנסייה. 2,540 נכחו במושב הפתיחה, שהיה למושב הכנסייתי הגדול ביותר בהיסטוריה. במושבים האחרים נע מספר המשתתפים בין 2,100 ל-2,300. בנוסף מספר משתנה של מומחים השתתף בוועדת התאולוגיה, שהייתה לה ההשפעה הרבה ביותר בהמשך. 17 כנסיות אורתודוקסיות ופרוטסטנטיות שלחו נציגים.

המושב הראשון (סתיו 1962)

Konzilseroeffnung 1
טקס פתיחת הוועידה ב-11 באוקטובר 1962

האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה פתח את הוועידה ב־11 באוקטובר 1962 בדיון פומבי שכלל את הבישופים ו־86 נציגים של מדינות וארגונים בינלאומיים. לאחר המיסה, נאם האפיפיור בפני הבישופים, נאום שכונה Gaudet Mater Ecclesiaלטינית: כנסיית האם שמחה). בנאום הוא דחה את המחשבות על "נביאי חורבן המנבאים תמיד אסון" ואובדן לעולם ולכנסייה הקתולית. האפיפיור הדגיש כי מטרת הוועידה היא מעמדה של הכנסייה כרועה רוחני, ולא עיסוק בדוקטרינה. הכנסייה צריכה להימנע מחזרה או ניסוח מחדש של הדוקטרינות והדוגמות, במקום זאת עליה ללמד את המסר של ישו, בהתאמה לעולם המודרני. הוא קרא למשתתפים לנטות לצד החמלה ולא לצד החומרה במסמכי הוועידה.

בדיון העבודה הראשון שנמשך זמן קצר, הצביעו הבישופים כי עבודת הוועדות המכינות של הוועידה ולא ההצעה של בישופי הריין יהיו הבסיס לדיונים. הבעיה הייתה כי נושאים מסוימים נדונו אך ורק על ידי בישופי הריין, דבר שהביא לשינוי בדגשים של הוועידה מבלי שמרבית הנציגים היו מודעים לעובדה זו.

הנושאים שנידונו במושב זה כללו את הפולחן, התקשורת ההמונית, הכנסייה המזרחית (היוונית-אורתודוקסית) וטבעה של ההתגלות. ההצעה בנושא ההתגלות נדחתה על ידי רוב הבישופים, האפיפיור התערב והחזירה לשכתוב.

לאחר הנעילה ב־8 בדצמבר החלה עבודת ההכנה למושב הבא שתוכנן ל־1963. הכנות אלו נקטעו בעקבות מותו של האפיפיור יוחנן ב־3 ביוני 1963. יורשו, האפיפיור פאולוס השישי שנבחר ב־21 ביוני, הודיע מיד עם היבחרו כי הוועידה תמשיך בפעילותה.

המושב השני (סתיו 1963)

בחודשים שקדמו למושב זה טיפל האפיפיור פאולוס במספר בעיות ארגוניות ופרוצדורליות שהתגלו במושב הקודם. השינויים כללו הזמנה של עמאים (הדיוטות, קתולים שאינם חלק מהממסד הכנסייתי) ושל כאלה שאינם קתולים כמשקיפים נוספים, הורדת מספר הוועדות ל־17 (פעולה שהפכה אותן לכלליות יותר) ויותר מאוחר גם ביטול החשאיות של הכינוס.

האפיפיור פתח את המושב בנאום ב־29 בספטמבר, הנאום הדגיש את הטקסיות של הוועידה והציב ארבעה יעדים:

  • הגדרה מדויקת יותר של ייעוד הכנסייה וסמכויות הבישופים.
  • חידוש הכנסייה.
  • שמירה על אחדות בעולם הנוצרי, כולל בקשת מחילה על תרומתם של אנשי הכנסייה הקתולית לפילוג בין הכנסיות.
  • התחלת דיאלוג עם העולם המודרני.

במהלך המושב אישרו הבישופים את ההחלטה על הפולחן (Sacrosanctum Concilium) ואת הצו על נושא התקשורת הקהילתית (Inter Mirifica). העבודה נמשכה בוועדות על הכנסייה, הבישופות והיחסים בין הקתוליות לדתות אחרות. ב־8 בנובמבר, הקרדינל יוזף פרינגס מתח ביקורת חריפה על "המשרד הקדוש" (מה שהיה ידוע בעבר בשם "אינקוויזיציה") והקרדינל אלפרדו אוטביאני, מזכיר המשרד, הגן עליו באריכות ובלהט, ואירוע זה נחשב לדרמטי ביותר במהלך הוועידה כולה. המושב הסתיים ב־8 בדצמבר.

המושב השלישי (סתיו 1964)

בתקופה שבין המושב הקודם למושב זה, שופרו טיוטות ההחלטה של הוועדות על פי ההצעות של המשתתפים בוועידה. חלק מהנושאים שעלו לדיון פושטו לכדי הכרזות, כדי שניתן יהיה לאשרן, ומונו ועדות המשך לטפל ביישומן. שמונה נשים דתיות ושבע נשים חילוניות הוזמנו לצפות בדיונים, לצד מספר עמאים גברים.

המושב החל ב־14 בספטמבר 1964 ונדונו בו מספר רב של נושאים. בין השאר התקבלה החלטות (שאושרו על ידי האפיפיור) לגבי הקשר הבין כנסייתי (Unitatis Redintegratio), לגבי הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, (Orientalium Ecclesiarum) ולגבי מבנה הכנסייה (Lumen Gentium).

ההחלטה שהתקבלה לגבי הנישואים הקתוליים טיפלה בתחום נרחב של הכללים המשפטיים והטקסיים של הנישואים. הבישופים ששלחו את הצעת ההחלטה בנושא זה ביקשו הכרעה מהירה אולם האפיפיור לא טיפל בכך במהלך הוועידה. במקום זאת הפנה האפיפיור את הבישופים שביקשו לטפל בנושא אמצעי מניעה לוועדה של כמרים ומומחי משפט שהוא מינה.

ההחלטות לגבי חיי והתנהגות הכמרים ופעילות מיסיונרית נדחו והוחזרו לשכתוב בוועדות. העבודה נמשכה בשאר הוועדות, במיוחד באלו שקשורות לעולם המודרני ולחופש הדת. ההצעה לגבי חופש הדת נכשלה בהצבעה אולם האפיפיור החליט כי תשמש כטיוטה ראשונה עבור המושב הבא.

המושב ננעל על ידי האפיפיור שהכריז על השינויים בטקס המרת הלחם והיין לגופו של ישו, ועל הכרזת מריה הקדושה באופן רשמי כאם הכנסייה, כפי שהיה נהוג להורות ממילא גם קודם לכן.

המושב הרביעי (סתיו 1965)

11 החלטות לא התקבלו עד סיום המושב השלישי והוועדות המשיכו בעבודתן עד לסיום הוועידה. ההחלטה בנושא הכנסייה והעולם המודרני שופצה על ידי הוועדה המתאימה שנעזרה בעמאים.

המושב הרביעי נפתח על ידי האפיפיור ב־14 בספטמבר 1965 בהכרזה על הקמת מועצה מצומצמת קבועה של בישופים (סינוד). מועצה קבועה זו נועדה לקדם את שיתוף הפעולה של הבישופים עם האפיפיור לאחר סיום הוועידה.

הדיון הראשון במושב התמקד בנושא חופש הדת שהיה הנושא השנוי ביותר במחלוקת, ההחלטה (Dignitatis Humanæ) התקבלה לאחר מאבק עד לרגע האחרון ברוב של 1,997 תומכים מול 224 מתנגדים (רוב שהועצם עד למועד החתימה הרשמית על ההחלטה). המשך המושב התמקד בשלוש החלטות שהתקבלו, הרחבה ושכתוב של ההחלטה (Gaudium et Spes) בנושא תפקידה המשתנה של הכנסייה בעולם המודרני, ההחלטה (Ad Gentes) בנושא המיסיונריות וההחלטה (Presbyterorum Ordinis) בנושא סמכויות וחיי הכמרים.

המושב גם אימץ סופית החלטות בנושאים שנידונו במושבים קודמים, כמו סמכויות הבישופים (Christus Dominus), החיים במסדרים הדתיים של הכנסייה (Perfectæ Caritatis), הכשרת הכמרים (Optatam Totius) והיחס קהילת המאמינים (Apostolicam Actuositatem).

האירוע המרכזי בסיום הוועידה היה המפגש בין האפיפיור לבין פטריארך קונסטנטינופול, ראש הכנסייה האורתודוקסית שבו הייתה הבעת חרטה הדדית על הפעולות שהביאו לפילוג הכנסייה הנוצרית בין הנצרות המערבית למזרחית, ההצהרה שפורסמה ידועה כהצהרה המשותפת הקתולית-אורתודוקסית של 1965.

ב־8 בדצמבר ננעלה הוועידה באופן רשמי, כאשר הבישופים הכריזו על קבלתם וציותם להחלטותיה. על מנת להמשיך בעבודת הוועידה, האפיפיור:

  • יסד (עוד לפני סיום הוועידה) ועדה לתקשורת קהילתית במטרה לסייע לבישופים בהופעתם בתקשורת
  • הגדיר שנת יובל מה־1 בינואר עד ל־26 במאי 1966 על מנת לעודד את כל הקתולים ללמוד, לקבל וליישם את השינויים שביצעה הוועידה.
  • שינה את השם והנהלים של המשרד הקדוש (שבעבר נודע כאינקוויזיציה) וכעת נודע כ"הקונגרגציה של דוקטרינת האמונה".
  • הקים ועדות בהשתתפות הבישופים ומשרדיהם, מסדרים דתיים, מיסיונים, בתי ספר דתיים ומשפטנים.
  • הפך את המשרדים לקידום אחדות הנצרות, לדתות לא נוצריות וללא מאמינים לקבועים.

החלטות

הכנסייה

אחד המסמכים המשפיעים ביותר של הוועידה היה הדוגמה של הכנסייה, ה־Lumen Gentium (אור העולם).

בפרק הראשון של המסמך, תחת הכותרת "המיסטריה של הכנסייה" מופיע המשפט: "היסוד של כנסיית הנוצרי הוא האמונה שהכנסייה היא אחת, קדושה, קתולית ושליחה של המושיע.... הכנסייה הזאת הקיימת ומאורגנת בעולם הנוכחי, מתקיימת ככנסייה הקתולית, מנוהלת על ידי הממשיך של פטרוס [קרי, האפיפיור] ועל ידי הבישופים בשיתוף פעולה איתו" (סעיף 8). מיד לאחר מכן מופיע: "אף על פי כן, הרבה רכיבים של קדושה ואמת נמצאים מחוץ לתחום זה".

בפרק השני, תחת הכותרת "עם הבחירה", הוועידה מלמדת כי רצון אלוהים שומר על האנשים לא כפרטים אלא כקבוצה. זאת הסיבה לכך שאלוהים בחר בעם ישראל להיות לעמו וכרת עמו ברית, ברית ששימשה כהכנה וכתבנית לברית אשר אושרה מחדש על ידי ישו שיצר עם אלוהים חדש, שאמור להיות יחיד, והיא אינה קשורה לבשר אלא קשורה לרוח שנקראת הכנסייה של המושיע (סעיף 9). כל המין האנושי נחשב כשייך לכנסייה. לא כולם משולבים בכנסייה אולם "הכנסייה יודעת כי היא מקושרת בדרכים רבות לאלו שמכבדים את ישו אולם אינם מקבלים את האמונה הקתולית בשלמותה או לא שומרים על אחדות או קשר עם ממשיכי פטרוס" (סעיף 15) ואף עם "אלו שאינם מקבלים את הברית החדשה" (כולל היהודים והמוסלמים שמוזכרים במפורש) (סעיף 16). הרעיון של פתיחות ל"כופרים" הפרוטסטנטים היה המקור לבעיות החמורות ביותר עם הקבוצות האולטרה קתוליות, בגלל התייחסותם לפרוטסטנטים כאויב בגלל פעולותיהם כנגד הכנסייה במאה ה־16.

הפרק השלישי, "ההיררכיה של הכנסייה", עוסק בקווים המנחים של הסמכויות המהותיות של הבישופים והאפיפיור.

הפרקים הבאים עוסקים במשפטים, בקריאה לקדושה, באנשי הכנסייה, בצליינות של הכנסייה ובמריה הקדושה. הפרק בנושא הקריאה לקדושה משמעותי כי הוא קובע כי קדושה איננה רק לכמרים ולאנשי הכנסייה אלא כל המאמינים נקראים לה. כמובן, שזאת הייתה המדיניות הרשמית מאז ומעולם, אולם רבים חשו שרעיון זה התערפל בתודעת הציבור הרחב.

הפרק על מריה היה שנוי במחלוקת. התוכנית המקורית קראה למסמך נפרד לנושא, במטרה לשמור על כלליות המסמך, קרי קבלתו על ידי הפרוטסטנטים שדוחים את פולחן מריה. אף על פי כן, הוועידה החליטה, בתמיכת האפיפיור, כי מקומה של מריה בכנסייה ולכן הפרק עליה הופיע במסמך.

בשנת 1969, בעקבות הוועידה פרסם האפיפיור את הבולה Pontificalis Domus, שתפקידה לארגן מחדש את התפקידים והמשרות של הקוריה הרומאית, להפוך אותה לגוף מתפקד באופן יעיל מול אתגרי החיים המודרניים באמצעות ביטול משרות רבות ששימשו כתארי-כבוד בהם נשאו באופן מסורתי נציגים ממשפחות רומא העשירות ומינוי מועצות אפיפיוריות לטיפול בנושאים שונים כגון הכוונה דתית וקשר עם מאמינים ובני דתות אחרות. התהליך הסתיים ב-1988 עם פרסום הפרק החוקתי Pastor Bonus על ידי יוחנן פאולוס השני.

הפולחן

אחד הנושאים הראשונים שנידונו בוועידה ואחת ההשפעות המידיות שלה בחיי הקתולים הייתה הרפורמה בפולחן. הרעיון המרכזי היה (כפי שהוא מופיע בחוק של "הפולחן הקדוש"):

"הכנסייה האם מעונינת כי כל המאמינים יוכלו להגיע לכוונה מלאה, השתתפות פעילה בפולחן היא דרישת יסוד של הפולחן. השתתפות כזאת של המאמינים כזרע נבחר, כממלכת כוהנים, כגוי קדוש וכעם סגלה (האיגרת הראשונה של פטרוס פרק 2, פסוק 9) היא זכות וחובה כתוצאה מקבלתם את הנצרות" (Sacrosanctum Concilium, סעיף 14).

הוועידה התקדמה כאן הרבה יותר לכיוון של השתתפות פעילה בהשוואה לזו שהתירו אפיפיורים קודמים. המשתתפים יצרו קווים מנחים לרפורמה בפולחן, שכללו שימוש מוגבל מאוד בשפות המקומיות במקום בלטינית. כפי שהמשתתפים החליטו, שינויים מקומיים או לאומיים יכולים להשתלב בזהירות בפולחן. בין שאר השינויים, ביצוע טקס ההמרה של לחם הקודש והיין לגופו ודמו של ישו (טרנסובסטנטיאציה) כשפניו של הכומר כלפי הקהל בניגוד לעבר שהכומר בצע את הטקס שגבו לקהל שידע כי ה"נס" התרחש רק כשנער המזבח צלצל בפעמון. שינוי זה חייב לעיתים הקמת מזבח נוסף בקדמת האפסיס בחלק מהכנסיות.

המימוש בפועל של ההנחיות הופקד בידי הוועדות הכנסייתיות שתחת סמכותו של האפיפיור ובאזורים שהורשו לכך גם על ידי ועדות אזוריות או לאומיות.

כתבי הקודש וההתגלות

הוועידה ראתה לנכון לרענן את המיקום המרכזי של כתבי הקודש בתאולוגיה ובחיי הכנסייה וזאת בהתבסס על עבודות של אפיפיורים קודמים ביצירת גישה מודרנית לכתבי הקודש. הגישה החדשה לפירוש אושרה על ידי הבישופים. הוחלט כי הכנסייה תמשיך לספק גרסאות של כתבי הקודש בשפות האם של המאמינים וכן כי כמרים ומשפטנים ימשיכו לראות בלימודם משימה עיקרית בחייהם. ההצהרה תומכת בחשיבות של כפי שאומצה על ידי ליאו השלוש עשרה בהצהרה Providentissimus Deus ובכתבי הקדושים, המומחים והאפיפיורים במהלך ההיסטוריה, אולם גם את הפירוש המותאם היסטורית של פיוס ה־12 בהצהרה Divino Afflante Spiritu ב־1943.

הבישופים

סמכויות הבישופים היו מיועדות לשכתוב, במיוחד סמכויותיהם הקולקטיביות כמי שנחשבים לממשיכי שליחי ישו בנושא לימוד הנצרות וניהול הכנסייה. על פי ראיית הכנסייה, קולקטיב זה איננו יכול להתקיים ללא ראש המשמש כממשיכו של פטרוס. כתוצאה מכך, למרות רעיונות שהועלו, הכנסייה לא העמידה שני גופים בראשה – האפיפיור ואספת הבישופים. עניין זה מוסבר ב־Lumen Gentium (בתרגום חופשי): "אין שום הבדל בין האפיפיור והבישופים, אלא בין האפיפיור כשלעצמו והבישופים כשלעצמם לבין האפיפיור והבישופים ביחד".

בארצות רבות הבישופים קיימו התכנסויות קבועות לדיונים בנושאים משותפים. הוועידה נתנה הכרה רשמית לדיונים אלו, אולם הם נשארו בלתי מחייבים אלא אם כן אושרו על ידי רוב של שני שלישים ואושררו על ידי הוותיקן.

היחס לדתות לא־נוצריות

הוועידה אישרה יום לפני סיום המושב השלישי ב-20 בנובמבר 1964 את ה"הצהרה בדבר יחס הכנסייה לדתות הלא־נוצריות", הקרוי נוסטרה אטאטה (Nostra Aetate - "בזמננו אנו" או "בעיתותינו" - המילים בהן הוא פותח). ההצהרה כוללת מבוא שבו נאמר כי הכנסייה הקתולית מתייחסת בכבוד לאמונות אחרות שאינן נוצריות במהותן כי בכל זאת יש בהן קרן אור של אמת. בסעיף 2 מוצהר כי ההינדואיזם, הבודהיזם ו"דתות אחרות" גם הן דתות המחפשות את האמת האלוהית, וכי הכנסייה הקתולית אינה דוחה את האמיתי והקדוש באמונות אלה וקוראת לקתולים לנהל דו־שיח עם מאמיני דתות אלו. סעיף 3 עוסק במוסלמים, מדגיש גישות משותפות לנוצרים ולמוסלמים כמו תפילה לאל אחד והודאה בנבואת ישו, וקורא להבנה בין מאמיני שתי הדתות תוך התעלמות ממעשי האיבה בעבר. סעיף 4 עוסק ביהודים ודוחה את הרעיון כי כל היהודים בזמנו של ישו, וכן כל היהודים כיום, אחראים למותו של ישו יותר מאשר הנוצרים, ולכן הוא קורא להימנע משנאה, רדיפות וגילויי אנטישמיות כלפי יהודים. סעיף 5 מוקדש לאחוות האדם וקורא לנוצרים להימנע מאפליה כלפי בני אדם אחרים בגלל גזע, צבע עור, מעמד או דת.

היחס למלחמה

לאורך השנייה, יחס לפעולות לוחמתיות היה מורכב. אבות הכנסייה, בהם טרטוליאנוס ואוריגנס דגלו בפציפיזם והתנגדו לכל סוג של פעולת תגמול. מנגד אוגוסטינוס שפעל בסוף המאה השלישית הצדיק פעולת תגמול וכתב: "ככלל, מלחמות צודקות הן מלחמות הנוקמות על פגיעות – אם אומה או מדינה שנגדה מתנהלת מלחמה נמנעת מלהעניש עבירה שבוצעה על ידי אזרחיה..."

תומאס אקווינס פיתח את הגותו של אוגוסטינוס, ובחיבורו מכלול התאולוגיה הגדיר שלושה תנאים בסיסיים הנדרשים לשם יציאה למלחמה: סמכות ריבונית, עילה מוצדקת - כגון ענישה על תוקפנות, וכוונה ראויה. אחריו תומאס דה-ויו, קג'טאן (1468–1524) הצדיק פעולת תגמול כמחלק ממשפט הטבע: "שהרי אם מישהו יעשוק אזרחי ממלכה אחרת על ידי שדידתם או פגיעה בהם, והממלכה התמימה לא תוכל לנקום את נקמתה ואת נקמת אזרחיה על ידי לחימה בעושק – אזי מעשי רשע היו נותרים ללא מענה והתבונה הטבעית… הייתה לוקה בכך שהיא לא העניקה לממלכה את היכולת לנקום.". קג'טאן סבר שפעולת תגמול מהווה "עשיית צדק" וסבר שהיכולת לבצע זאת היא שמגדירה ריבונות מדינתית: ".. ממלכה שחסרה לה היכולת להוציא לפעול צדק ענישתי – בין נגד פורעים פנימיים, בין נגד פורעים חיצוניים – לא תיחשב ממלכה ריבונית..."

ועידת הוותיקן השנייה הכריעה בסוגיה בקובעה במפורש: "יציאה למלחמה כדי להעניש על עבירה או על מנת להשיג מטרה כלשהי אינה מוצדקת; יציאה למלחמה מוצדקת רק כשהיא נעשית על מנת להדוף פגיעה או תוקפנות". בכך נסוגה הקתוליות מתפיסתם של אוגוסטינוס ואקווינס, והתקרבה מחדש לתפיסתם העתיקה של טרטוליאנוס ואוריגנס[1].

העולם הקתולי לאחר הוועידה

חלק מהמאמינים הקתוליים האדוקים ראו בוועידת הוותיקן השנייה אירוע שבו הכנסייה נטשה את נקודת הראייה ההיסטורית של כתבי הקודש ועברה מגישה של אמונה לגישה שכלתנית ומיסדה את הגישה של "ארבעת הדברים האחרונים" (מוות, משפט, גן עדן וגיהנום). הם אינם רואים בכך תחייה של הכנסייה כי אם להפך, הידרדרות בשליחות והפיכת קתולים רבים ללא-מאמינים. הם רואים בדוֹגמות מסוימות (למשל, דחיית היותו של ישו חלק מהאל והאמונה בעלייתו של ישו השמימה כאירוע היסטורי) שינוי במיקוד של הכנסייה מהשגת גן העדן עבור המאמינים לשיפור חייהם בעולם הזה.

מקצת הקתולים הקיצוניים, בראשם עמד הארכיבישוף מרסל לפבר, רואים את החלטות הוועידה כסטייה מהאמונה וכמינות, וזאת בשל העובדה כי האפיפיור פאולוס השישי שיתף פעולה עם זרמים שנחשבו לכופרים ופלגנים, כמו הכנסייה היוונית אורתודוקסית והפרוטסטנטים, אשר לטענתם של הקיצוניים אינם נוצרים אמיתיים בשל העובדה כי הם נפרדו מהכנסייה הקתולית הממשיכה את הכנסייה שנוסדה על ידי ישו. בשל כך, קבוצות קטנות של קתולים קיצוניים פרשו מחסות הוותיקן והכריזו על פאולוס השישי ועל יורשיו כעל אנטי-אפיפיורים. הקבוצה המרכזית במגמה זו היא אגודת הקדוש פיוס העשירי.

תגובת הליגה של עולם האסלאם

בזמן פרסום הנוסטרה אטאטה, התקיים במכה כנס של הליגה של עולם האסלאם, בנשיאותו של המופתי הראשי של סעודיה, (בין הנוכחים בכנס היה המופתי לשעבר של ירושלים, אמין אל חוסייני). החלטות הכינוס קבעו כדלקמן:

"עיתוני אתמול הביאו לתשומת-לבנו את ההכרזה, שאושרה ברוב מכריע בוועידה האקומנית, הפוטרת את העם היהודי מאשמתו בצליבתו של ישו, נביא האלוהים, זכרונו לשלום וברכה. החלטה זאת נבחשה ונרקחה במשך זמן רב על ידי חוגים ציוניים ומשתפי-הפעולה שלהם, הכוחות הקולוניאליסטיים, ולפיכך איבדה את כל משמעותה הדתית ונהפכה להצהרה מדינית טהורה, שמטרתה להבטיח את תמיכתו של העולם הנוצרי ברעיון הציוני... יומרתם של הקתולים לעוות קשות את הדוגמות שלהם ולשנות את חוקיהם-הם, בהשפעת גחמות ורגשות, רק תוסיף לתחזק בינינו את הדבקות במה שהתגלה בקוראן, שאיננו ניתן לשינוי כלשהו... ואכן, בתדהמה מסוימת אנחנו הוגים, כיצד התירו העמים הנוצריים לחוג של חשמנים, שפותו והודחו על ידי הציונים, לזלזל בדוגמות ולהרוג עקרונות דת, אשר שרדו במשך אלפיים שנה... בכך התחזקו הספקות שלהם בנוגע לשלמות הפנימית של כתביהם וליציבות הדוגמות שלהם, וניתן נשק חדש בידי כוחות אי-האדיקות והחומרנות" (מצוטט מתוך ברנארד לואיס, שמיים ואנטי-שמיים, דביר 1989, עמ' 229–230).

תמונות

Konzilseroeffnung 2

מראה בטקס פתיחת הוועידה

Second Vatican Council by Lothar Wolleh 001

האפיפיור פאולוס השישי בוועידת הוותיקן השניה

Second Vatican Council by Lothar Wolleh 003

ממשתתפי הוועידה, במרכז: האב אמה-ז'ורז' מרטימור

Second Vatican Council by Lothar Wolleh 005

בזיליקת פטרוס הקדוש במהלך הוועידה

Second Vatican Council by Lothar Wolleh 007

ועידת הוותיקן השנייה

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

  1. ^ רפאל בן לוי, ‏להשיב את הצדק למלחמה, השילוח 13, פברואר 2019
11 באוקטובר

11 באוקטובר הוא היום ה-284 בשנה (285 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 81 ימים.

אנטי-אפיפיור

אנטי-אפיפיור הוא כינוי לאדם הטוען להיותו האפיפיור החוקי, כנגד האפיפיור המוכר על ידי הכנסייה הקתולית אשר זכה לתמיכה בקרב חלק מן הציבור הקתולי.

חלק ניכר מן האנטי-אפיפיורים הוכרו על ידי פלגים של קרדינלים אשר לא קיבלו עליהם את האפיפיור הנבחר. גם בתקופה המודרנית יש הטוענים כי הם האפיפיורים, אך הם נתמכים על ידי מעטים בלבד ובדרך כלל אינם נחשבים כאנטי-אפיפיורים במובן הקלאסי של המונח, ובכלל זה כתות שהתפלגו מן הכנסייה הקתולית, אשר דוחות את ועידת הוותיקן השנייה ואינן מכירות באפיפיורים שמונו מאז הוועידה ההיא. במקרים מסוימים קשה להיסטוריונים לקבוע מי היה אפיפיור לגיטימי ומי היה אנטי-אפיפיור.

ברשימה הרשמית של האפיפיורים שמפרסם הוותיקן, מופיעה הערה לצד שמו של האפיפיור לאו השמיני (963–965): "בתקופה זו, כמו גם באמצע המאה ה-11, היו קיימות מחלוקות רבות בבחירת האפיפיור וקשה לקבוע איזה צד הצליח לקבוע את יורשו של פטרוס הקדוש. אי הוודאות גורמת לכך שלעיתים עדיף להתעלם ממינוים של מספר אפיפיורים לאחר מינוי מעורר מחלוקת". בכל המקרים ברור שאם אחד מן הטוענים לתואר אפיפיור היה אכן האפיפיור, הרי שהשני היה "אנטי-אפיפיור", שכן טענת כל אחד מהם לתואר הייתה מקובלת על רבים.

בשנים 1378-1417, תקופה המכונה הקרע המערבי, כיהנו במקביל שני טוענים לכהונת האפיפיור (ברומא ובאביניון), ובשלב מסוים אף שלושה.

בר אבא

בר אבא, או ישוע בר-אבא, הוא דמות בברית החדשה, המוזכר כמורד במלכות וכרוצח או כשודד, אשר פונטיוס פילאטוס שיחרר לחופשי בחג הפסח, לדרישת ההמון, במקום לשחרר את ישוע מנצרת.

העונש הצפוי לבר-אבא היה מוות בצליבה, אולם לפי ארבע הבשורות הקאנוניות וכן לפי הבשורה על פי פטרוס, נהג נציב יהודה לחון פושע אחד מדי שנה בחג הפסח. הפושע שזכה לחנינה היה נבחר על פי העדפת ההמון (ochlos). פילאטוס שאל את ההמון שהתאסף לפני ארמונו אם רצונם שישחרר את ישוע מנצרת או את בר-אבא, וההמון קרא לו לשחרר את בר-אבא ולצלוב את ישוע מנצרת. בגרסה המובאת בבשורה על פי מתי מסופר גם כי ההמון קיבל על עצמו את האחריות למות ישוע במלים "דמו עלינו ועל בנינו".

לסיפור על בר-אבא ניכרת חשיבות היסטורית, שכן נעשה בו שימוש כדי להטיל את האשם בצליבת ישו על היהודים, וכדי להצדיק אנטישמיות. עם זאת, כבר יוחנן כריסוסטומוס הדגיש כי אין מדובר באחריות קולקטיבית וכי בין היהודים שצעקו "דמו עלינו ועל בנינו" היה גם פאולוס עצמו. כל הטלת אשמה כזו התבטלה מאז ועידת הוותיקן השנייה ב-1962 בטענה שאי אפשר להטיל את האחריות על כל היהודים מכיוון שלא כולם צאצאי היהודים שלקחו על עצמם ועל צאצאיהם אחריות למות ישו. בספר שפרסם בשנת 2011, דחה האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר פרשנות זו, המכונה "רצח האל על ידי היהודים", והטיל את האשם על חטאי האנושות ואת האחריות על ההמון שהתקבץ במקדש בלבד.

דיאס אירה

Dies iræ (לעיתים Dies ire; לטינית: "יוֹם עֶבְרָה", במשלב נמוך יותר "יום של זעם") הוא מזמור כנסייתי שחובר כנראה במאה ה-13 ומיוחס על-פי רוב לנזיר הפרנציסקני תומא מצ'לאנו. ישנן טענות המייחסות אותו אפילו למאה השביעית. המזמור עוסק ביום הדין בנצרות, והחל להופיע בתפילות למן המאה ה-14. הוא הוכנס רשמית אל סידור התפילות של הכנסייה הקתולית ב-1585, והוקרא בעיקר במיסת האשכבה (רקוויאם) וביום כל הנשמות. ב-1970 הוסר לאור החלטות ועידת הוותיקן השנייה להוציא קטעים בעלי טון קודר ומחמיר. "יום עברה" נותר בספרי התפילה של חוגים קתוליים מסורתיים המתנגדים להחלטות הוועידה, כמו אגודת הקדוש פיוס העשירי.

המזמור מכיל חמישים ושבע שורות בתשעה-עשר בתים; שני האחרונים מחולקים לפעמים לשלושה. שבעה-עשר הבתים הפותחים מכילים שלוש שורות מתחרזות בנות שמונה הברות כל אחת, במשקל טרוכאי. השורה הפותחת היא ציטוט מספר צפניה, פרק א', פסוק ט"ו: "י֥וֹם עֶבְרָ֖ה הַיּ֣וֹם הַה֑וּא" (Dies iræ, dies illa). בסופו של המזמור, משתנה החריזה לשני בתים בני שתי שורות חרוזות, קטע זה הוא הלקרימוסה, שזכה להדגשה רבה על ידי מלחינים שהלחינו את הדיאס אירה.

בהיותו כלול ברקוויאם, זכה המזמור ללחנים ועיבודים רבים מאוד והיווה השראה ליצירות רבות: בין היתר, הולחנה המיסה על ידי וולפגנג אמדאוס מוצרט, ג'וזפה ורדי ואנטונין דבוז'אק. פרנץ ליסט ביסס את נגינת "ריקוד המוות" שלו על זו של Dies iræ. המזמור הופיע בדרכים דומות בעבודתם של מלחינים רבים. כמו כן, הוא צוטט על ידי סופרים רבים, דוגמת גתה המזכירו בחלק הראשון של "פאוסט", והופיע גם בקולנוע, כמו ב"החותם השביעי" של אינגמר ברגמן ו"הגיבן מנוטרדאם" של וולט דיסני.

הכנסייה הקתולית

הכנסייה הקתולית היא הכנסייה הנוצרית הגדולה בעולם. היא משתייכת לזרם הנצרות הקתולית ומנהיגהּ הוא האפיפיור. לפי הכנסייה, מניין החברים בה עולה על מיליארד. הכנסייה מגדירה את שליחותה להפיץ את הבשורה הנוצרית על פי ישו, וכן לנהל את הסקרמנטים הנוצרים ולעסוק בצדקה.

בוועידת הוותיקן הראשונה (רומא, 1870) הוכרזה בכנסייה הקתולית הדוגמה (dogma) בדבר האלטעות של האפיפיור, לפיה האפיפיור איננו טועה כאשר הוא מורה מכסאו (ex cathedra) בענייני אמונה ומוסר באופן המחייב את כלל הכנסייה.

הכנסייה הנוצרית היא אחד מהמוסדות המתמשכים העתיקים בעולם, והיה לה תפקיד בולט בהיסטוריה של תרבות המערב. הכנסייה מלמדת כי היא נוסדה על ידי ישו ושהבישופים שלה הם ממשיכי דרכם של שנים-עשר השליחים שקיבלו עליהם להפיץ את בשורתו. כמו כן האפיפיור הוא יורשו של פטרוס הקדוש והוא מחזיק בעליונות כלל עולמית. לפי הכנסייה, הדוקטרינה שלה בלתי-ניתנת לערעור וזוכה להכוונה מאת רוח הקודש.במרכז המיסה של הכנסייה נמצאת האוכריסטיה בה לחם ויין עוברים טרנסובסטנציאציה לגופו ודמו של ישו. דוקטרינות ייחודיות נוספות הן האמונה בכור המצרף לנשמות, בעיבור ללא חטא של מרים, אם ישו ובעלייתה השמימה בגופה, והמגיסטריום עליו נשענת סמכות הממסד הכנסייתי.

הקוריה הרומאית

הקוריה הרומאית (בלטינית: Curia Romana) היא גוף המהווה את הרשות המבצעת של הכס הקדוש, הגוף העליון המנהל את העולם הקתולי. בראשו ניצב האפיפיור, והוא מורכב ממחלקות (הנקראות דיקסטריה, ביחיד: דיקסטריום Dikasterium), בראש כל אחת מהן פרפקט שהוא בדרך כלל במעלת קרדינל, המתמנה על ידי האפיפיור. משרדי הקוריה נמצאים בקריית הוותיקן, אך ניהול קריית הוותיקן עצמה איננו חלק ממטלות הקוריה הרומאית. מקור המילה במונח "קוריה" (מילולית: חצר) ששימש במובן מנהלי עליון בקיסרות הרומית. המונח "קוריה" מתייחס לוועד העליון של כל דיוקסיה, אך הקוריה הרומאית איננה הוועד המנהל של דיוקסיית העיר רומא.

ועידה אקומנית

בנצרות, ועידה אקומנית היא סוג של סינוד, או כנס של בישופים, הנבדלת מסינוד בכך שבמסגרתה מתכנסים בישופים מכל רחבי העולם הנוצרי (ומכאן השם "אקומני", היינו, כלל-עולמי). הוועידה האקומנית המכונה לעיתים בכינוי "סינוד כללי", דנה בנושאי אמונה ופולחן.

המונח "העולם הנוצרי" כלל במקור את הכנסייה הקתולית האורתודוקסית, אשר התפצלה בשנת 1054 לכנסייה הקתולית ולכנסייה האורתודוקסית. מאז, רוב הקתולים מאמינים ש"כלל הבישופים" פירושו הבישופים של הכנסייה הקתולית והכנסיות הקתוליות המזרחיות ותו לא, ורוב האורתודוקסים מאמינים ש"כלל הבישופים" פירושו כלל הבישופים מהכנסיות האורתודוקסיות העצמאיות (אוטוקפאליות) ותו לא. לפיכך, מאז הפילוג בין הכנסיות לכל כנסייה היו הוועידות האקומניות שלה.

שמות נוספים מקובלים לוועידה אקומנית הם קונציל (או ויעוד בעברית) ומועצה.

ועידת קונסטנץ

ועידת קונסטנץ הייתה ועידה אקומנית של הכנסייה הקתולית, שהתנהלה בעיר קונסטנץ בין השנים 1414–1418.

ועידת קונסטנץ כונסה על ידי זיגמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, תומך של האנטי-אפיפיור יוחנן העשרים ושלושה שזה עתה נבחר בפיזה. הוועידה קיבלה את פרישתו של האפיפיור גרגוריוס השנים עשר, דנה בפיצול שחל בכנסייה כתוצאה מבחירת יותר מאפיפיור אחד (באביניון נבחר ה(אנטי)אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר), שפטה את יאן הוס, בחרה את האפיפיור מרטינוס החמישי והדיחה את יתר האפיפיורים והטוענים לאפיפיורות - ובכך סיימה את הקרע המערבי.

יוחנן העשרים ושלושה

אנג'לו ג'וזפה רונקלי (באיטלקית: Angelo Giuseppe Roncalli), או בשם הכהונה שלו יוחנן העשרים ושלושה (בלטינית: Ioannes XXIII,‏ 25 בנובמבר 1881 - 3 ביוני 1963) כיהן כאפיפיור ה-261 וכפועל יוצא מכך כראש מדינת הוותיקן, במשך כחמש שנים, בין 1958 ל-1963. במהלך מלחמת העולם השנייה כיהן כנונציו (שליח אפיפיורי) בטורקיה וביוון והציל אלפי יהודים מהשמדה. ביוזמתו התחולל מהפך לחיוב ביחס הכנסייה הקתולית ליהדות, לעם היהודי, ובחלוף השנים גם כלפי מדינת ישראל כפי שנוסח בכתב בנוסטרה אטאטה שפרסמה ועידת הוותיקן השנייה.

כנסיית סן-סוורן

כנסיית סן סוורן (בצרפתית: Eglise Saint-Séverin) היא כנסייה רומית-קתולית ברובע הלטיני בפריז, צרפת. הכנסייה בנויה בסגנון גותי וממוקמת ברחוב התיירותי שדרות סן סוורן. היא אחת הכנסיות העתיקות ביותר שעדיין עומדת על תילה בגדה השמאלית ופעילה עד היום.

הכנסייה מוקדשת לסוורן, נזיר מתבודד שהתפלל בחדר תפילה בסיסי שהיה במקום. אחרי מותו של סוורן, הוקמה בזיליקה באתר בו התפלל. הבזיליקה נהרסה בידי הויקינגים ובניית הכנסייה הנוכחית החלה במאה ה-11, למרות שמאפייניה העיקריים הם מהמאה ה-15 בסגנון גותי מאוחר.

מאפייניה החיצוניים כוללים תמיכות דואות ועליהן גרגוילים מגולפים היטב באבן. פעמון הכנסייה הוא העתיק ביותר בפריז, ונוצק ב-1412. צלצולי הפעמון תועדו בשיר שבח על פריז מאת אלן סיג'ר.

מאפייניה הפנימיים כוללים חלונות ויטראז' עתיקים וכן סט של 7 חלונות חדשים מאת ז'אן רנה באזן (Jean René Bazaine), בהשראת 7 הסקרמנטים של הכנסייה הקתולית. החלונות שלו נמצאים באמבולטוריום. בניית בית המקהלה משיש התאפשרה בזכות תרומות מאן, דוכסית מונפנסייה, בת-דודתו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת. העוגב חתום על ידי ז'אן פראן (Jean Ferrand).

עד 1970 כנסיית סן-סוורן הייתה מושב של הארכידיאקון של הדיוקסיה של פריז. בסוף המאה ה-19 הסופר ז'וריס-קרל הויסמנס ביקר בכנסייה בתדירות גבוהה ותרם לפופולריות שלה. במיסת מיכאל ב-1956 התקיימה בכנסייה הפגנה של מגויסי חובה נוצריים שהתנגדו למלחמה באלג'יריה. עד ועידת הוותיקן השנייה כנסיית סן-סרוון הייתה ידועה בתפילות הייחודיות שלה, שנבעו מהתנועה הליתורגיקאלית.

כתר

כתר הוא כיסוי ראש מקושט, המשמש לציון מלכוּת, תואר או תפקיד רם.

הכתר עשוי בדרך-כלל מתכת יקרה, כגון זהב, כסף או פלטינה, ומשובץ אבנים יקרות.

לחם הקודש

לחם הקודש (בלטינית: hostia) הוא סקרמנטל נוצרי, הידוע גם בשמות: "פולחן הלחם" או "לחם האיחוד". לחם הקודש משמש בטקסים נוצריים שונים, והוא נדבך משמעותי בסקרמנט האויכריסטה (Eucharist) או סעודת האדון, הידוע בנצרות הקתולית כמיסה ובנצרות האורתודקסית כליטורגיה הקדושה. בתאולוגיה הנוצרית, לחם הקודש הוא התגלמות המהות של ישו בלחם, תופעה זאת נקראת בכנסייה הקתולית כ"טרנסובסטנציאציה" דהיינו המרת המהות. אמונה זאת נדחית על הסף בקרב הכנסיות הפרוטסטנטיות והייתה אחד התמריצים המרכזיים של הרפורמציה הפרוטסטנטית כנגד פולחן הלחם בנצרות הקתולית.

מזבח

מזבח הוא כל מבנה שנועד להעלאת קרבנות והבאת מנחות; ובהשאלה גם שולחן המשמש בעבודת הקודש בכנסיות נוצריות.

מרסל לפבר

מרסל פרנסואה מרי ז'וזף לפבר (בצרפתית: Marcel François Marie Joseph Lefebvre‏; 29 בנובמבר 1905 - 25 במרץ 1991) היה ארכיבישוף רומי קתולי ואחד ממובילי השמרנים הקיצוניים בכנסייה שהתנגדו להחלטות ועידת הוותיקן השנייה. הוא עמד בראש אגודת הקדוש פיוס העשירי, שהוא ויתר חבריה גינו את עמדות הוותיקן החדשות – שקראו למודרניזציה ופתיחות בכנסייה, כולל דיאלוג בין הכנסייה הקתולית והנצרות האורתודוקסית והפרוטסטנטית וביטול האשמת היהודים ברצח ישו – ככפירה. לבפר הכריז על האפיפיורים יוחנן העשרים ושלושה ופאולוס השישי ועל ממשיכיהם מאז כעל אנטי-אפיפיורים ודרש לבטל את החלטות הוועידה, לשוב ולערוך את המיסה בשפה הלטינית בלבד, להחזיר את החלקים מהנוסחים הליטורגיים הכוללים תביעה אל היהודים להתנצר ועוד. הוא וסיעתו הוקעו ונודו על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני ב-1988 במה שזכה לכינוי "הסכיזמה (קרע) הלבפריאנית", לאחר שהוא הסמיך ארבעה בישופים חדשים על דעת עצמו. עם זאת, בינואר 2009 הסיר האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר את החרם על הארבעה, לרבות הבישוף מכחיש השואה ריצ'רד ויליאמסון. אחד מתומכיה המפורסים של אגודת פיוס העשירי הוא כוכב הקולנוע מל גיבסון.

נוסטרה אטאטה

נוֹסְטְרָה אֵטָאטֶה (בלטינית: Nostra Aetate - "בזמננו אנו" או "בעתותינו" או "בעת הזו") הוא שמה המקובל של ה"הצהרה בדבר יחס הכנסייה לדתות הלא־נוצריות" (Declaratio de Ecclesiae habitudine ad religiones non-Christianas), ומקורו בשתי המילים הראשונות של המסמך. ההצהרה הוקראה על ידי האפיפיור פאולוס השישי ב-28 באוקטובר 1965, עם סיומה של ועידת הוותיקן השנייה.

נצרות קתולית

נצרות קתולית (מיוונית [καθολικός] – כללי, כוללני), או נצרות רומית-קתולית, להבדיל מקבוצות אחרות המתקראות "קתולית" – הקהילה הגדולה בנצרות אשר מרכזה בקריית הוותיקן ובראשה עומד האפיפיור. מורכבת מהכנסייה המערבית-לטינית, הנוהגת לפי המסורת המערבית, ומ-22 כנסיות אוטונומיות, הנוהגות לפי המסורת המזרחית. מספר הנוצרים הקתוליים בעולם מוערך בכ-1.1 מיליארד מאמינים.

סינוד

סינוד (מיוונית: Σύνοδος) הוא ועידה כנסייתית בכירה, המתכנסת לשם הכרעה בענייני אמונה, פולחן ומנהל. מקור המילה במונח היווני שמשמעותו "אספה" או "מפגש", דומה במשמעותו לביטוי הלטיני "Concilium" ("קונקיליום" או "קונציליום"). במקורו היה הסינוד מפגש שבו כינס בישוף את הכמרים הכפופים לו, ואילו הקונסיליום היה כינוס בו הארכיבישוף כינס את הבישופים הכפופים לו. בכנסיות הקתולית והאורתודוקסית נעשה כיום שימוש במושג סינוד לכל כינוס דתי בו מתקבלות החלטות הקשורות לאמונה. בעת החדשה נוצל השם על ידי יהודים לתרגום המושג "סנהדרין" ללועזית, ובמובנו זה שימש בין היתר לתיאור אסיפות הרפורמים.

ועידה אקומנית היא סינוד כלל-כנסייתי (ומכאן השם "אקומני", דהיינו כלל-עולמי), אם כי למעשה מדובר בביטוי סובייקטיבי הקובע את גבולות הכנסייה הכלל-עולמית בהתאם להשקפת מכנסי הוועידה. ועידה אקומנית מכונה לעיתים גם "סינוד כללי", ובכנסייה הקתולית גם בכינוי "סינוד קדוש" (בלטינית: sancta synodus). החלטה של קונסיליום או של סינוד אקומני נקראת "קאנון" (חוק), ומכאן - החוק הקאנוני הוא סך כל ההחלטות שהתקבלו במהלך ההיסטוריה הנוצרית בקונציליומים שונים במקומות שונים ובוועידות האקומניות השונות. החוק הקאנוני מכתיב את האמת הכנסייתית (ה"דוגמה").

ברוח דומה קיימים סינודים לאומיים או אזוריים, בהתאם להיקף ההשתתפות בהם, והמושג מתייחס גם למועצות קבועות של בישופים נושאי תפקיד בכנסיות מסוימות, המכונות לעיתים "סינוד קבע". סוג ייחודי של סינוד הוא "סינוד דיוקסיה", בו מכנס הבישוף המופקד על הדיוקסיה את הכפופים לו, ולסינוד זה אופי של מתן הנחיות ולא של ועידה המתכנסת לשם הכרעה בעניין מסוים. במושב הרביעי של ועידת הוותיקן השנייה הוכרז על הקמת מועצה מצומצמת קבועה של בישופים, כחלק מן הקוריה הרומאית המכונה "הסינוד הקתולי הבינלאומי", המתכנסת אחת לשנתיים. סינוד קבוע זה נועד לקדם את שיתוף הפעולה בין הבישופים לבין האפיפיור.

פנטקוסט

פֶּנְטֵקוֹסְט (מיוונית: Πεντηκοστή) הוא חג בדת הנוצרית המציין את ירידת רוח הקודש על שליחיו של ישו חמישים ימים לאחר חג הפסחא, ומתקשר לחג השבועות ביהדות. הפנטקוסט מסיים את עונת הפסחא.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.