ועד העדה המערבית בירושלים

ועד העדה המערבית בירושלים הוא גוף שנוסד על ידי הרב דוד בן שמעון בירושלים בשנת 1860, ונועד לארגן את יהודי דרום אגן הים התיכון, בירושלים. ועד זה היה הראשון שפרש מוועד העדה הספרדית בירושלים, שהיה עד אז הגוף המרכזי של היהודים הספרדים בירושלים.

Hamaravim st
רחוב המערבים בירושלים, בסמוך לשכונת מחנה ישראל שהקימו אנשי ועד העדה המערבית
The cornerstone laying ceremony for the Or Zaruaa synagogue building founded by Rabbi Amram Aburbeh
אנשי ועד העדה המערבית בטקס הנחת אבן הפינה לבית הכנסת "אור זרוע" של העדה, ירושלים, 1926

רקע

העדה הספרדית בארץ ישראל של המאה ה-19

הקהילה הספרדית בארץ ישראל נוסדה על ידי מגורשי ספרד, והייתה הגדולה בקהילות היהודיות בארץ ישראל במאה ה-19, כאשר רוב רובו של היישוב היהודי התרכז בירושלים. במפקד שהתבצע בשנת 1863 היו הספרדים רוב מכריע בקרב יהודי ירושלים. נספרו 7,500 ספרדים, כאשר מספר המערביים מתוכם היה כ-600. מספרם של האשכנזים באותה תקופה עמד רק על 2,500 איש.

עדת הספרדים, כללה בתוכה משפחות מה'מערבים' (מוגרבים) (-הגדרות שונות ליהודי מרוקו) ומבני האשכנזים שהיו בעיר והסתפחו אליהם. יחד הם קיבלו את מרותה ודרך התנהלותה, למרות השוני במנהגים, נוסחי התפילה וכיוצא בזה.

ראוי לציין כי, ניכרה העדפה ברורה מצד השלטונות העות'מאניים לקהילה הספרדית שהייתה בעלת מסורת הארוכה ביותר של 'הכרה רשמית'. השלטון העות'מאני העדיף לתמוך בהתארגנות היסטורית, וותיקה ומוכרת שעימה קיים קשרים מקדמת דנא. העדה הספרדית ניהלה תוך אוטונומיה גמורה את מוסדותיה ונכסיה שכללו: בתי-כנסת, בתי דין, מוסדות חינוך ומפעלי צדקה.

באותה תקופה, היישוב היהודי בארץ ישראל, התפרנס בעיקר מתמיכות ותרומות שניתנו על ידי יהודי התפוצות. תרומות אלה נקראו כספי החלוקה. עקרון "החלוקה" הספרדית חילק את הקהילה לשלוש שכבות עיקריות: הראשונה, עשירים וסוחרים גדולים. השנייה, ובה רוב העדה, אנשים פשוטים שהתפרנסו מעבודות שונות ולכן לא קיבלו מדמי החלוקה. והשלישית, כללה את תלמידי החכמים, שעיקר פרנסתם הייתה מכספי החלוקה, אשר היוו מקור הכנסה בלתי מבוטל שהספיק למחייתם. מכאן, שרוב בני העדה נאלצו למצוא תעסוקה לפרנסתם, כיוון שעיקרון החלוקה הספרדי היה שרק תלמידי חכמים יוכלו לקבל מימון מכספי החלוקה, למעט מקרים סוציאליים ומוסדות העדה.

הרקע להפרדות העדות השונות מעדת הספרדים

מאמצע המאה ה-19, בעקבות גלי העלייה מאירופה, אסיה וצפון אפריקה, החלו להבחין בהבדלים השונים בין העדות בללבוש, שפה, אורח חיים, מנהגי תפילות וכו'. הסכסוך הראשון בתוך העדה הספרדית, היה בין הרוב הספרדי לבין בני העדה המערבית, אשר רבים מהם היו עניים וזקנים ונזקקו לכספי החלוקה על מנת להתפרנס. אנשי העדה המערבית טענו כי, למרות שבקרב המערבים ישנם חכמים ורבנים ידועים וגדולים בתורה, העדה הספרדית מקפחת אותם בהפרשי כספי החלוקה המוענקים להם, וזאת למרות שרוב כספי החלוקה מגיעים מארצותיהם של המערביים.

העדה הראשונה שנפרדה רשמית מן הספרדים והוכרה כעצמאית הייתה עדת המערביים (יוצאי מדינות דרום אגן הים התיכון ובעיקר צפון אפריקה). עדות אחרות כגון: הבוכרים, הפרסים ואחרים הקימו לעצמן מסגרות ארגוניות עדתיות נפרדות בתחומים שונים כמו חינוך וסעד, אך המשיכו להכיר בסמכות ועד העדה הספרדית בתחומים עיקריים.

לאחר פיצול זה של העדה המערבית, החלו עדות נוספות בתהליכי פירוד מעדת הספרדים, וזאת בעקבות מחלוקות בנושא חלוקת כספי החלוקה.

במהלך שנות השמונים של המאה ה-19 נפרדו מהעדה הספרדית שתי עדות, הדגסטאנים והגורג'ים, שמוצאן מן הקווקז.

עדה נוספת שהצטרפה למהלכי פירוד אלה, הייתה העדה התימנית, שבשנת 1907 הקימה גם היא קהילה נפרדת, לאחר טענות חוזרות ונשנות אודות קיפוח העדה התימנית בכספי החלוקה.

כמו כן לאחר בניית שכונת מחנה ישראל על ידי יוצאי צפון אפריקה, יצאו בעקבותיהם גם מקרב הגורג'ים, הפרסים, החלבים, הבבלים והדמשקאים.

הסיבות להיפרדותם של המערביים מהספרדים

הרצון של 'המערביים' להיפרד מ 'הספרדים' נבע משלוש סיבות עיקריות:

  • סיבות כלכליות – סדר העדיפויות של העדה הספרדית במתן כספי 'החלוקה' היה כזה, שתלמידי חכמים קיבלו מימון מכספים אלה, בעוד עניי העיר היו בתחתית סדר העדיפויות. בני עדות המזרח, שרבים מהם נזדקקו לסיוע כספי 'החלוקה' בשל היותם עניים וזקנים טענו שלא קיבלו סיוע כספי הוגן.
  • קיפוח בייצוג ובהנהגה - לאחר תקופה ארוכה בה נטמעו 'המערביים' בקהילה, הם ביקשו להיות שותפים בהנהגה וליהנות גם מהזכויות כמו שהם מחויבים בחובות. גם לאחר שהעדה המערבית קיבלה הכרה בה ובמנהיגותה, 'הספרדים' סירבו להכניס אותם להיות חלק מההנהגה. ההנהגה הספרדית לא הייתה מוכנה להכניס לשורותיה נציגים חדשים. המחלוקת העמיקה לאחר 'שהספרדים' לא הכירו ברבנים מערביים בעלי שיעור קומה כתלמידי חכמים, ולא שיתפו אותם בוועד הרוחני, ובשל כך נמנעה מהם תמיכה כספית נכבדת לפי הקריטריונים שנקבעו בחלוקת 'כספי החלוקה'.
  • גידול דמוגרפי של כלל היהודים מכלל הארצות שהפך את הילידים למיעוט. גידול מניין יהודי ארצות המזרח בעיר - ריבוי העולים מכל עדה ועדה הבליט את הפער והשוני בין העדות עצמם, בהבדלי אורח החיים, בנוסחי התפילה, במנהגים ובשפה.

סכסוך זה, לווה בהשמצות והאשמות הדדיות שנסב בעיקר סביב ניסיונות המערביים ליצור מערכת קשרים עצמאיים עם היהודים בחו"ל והתנגדותם של 'הספרדים' למהלכים אלו. אל סכסוך זה הצטרפו עדות נוספות, אשר צידדו באחד משני המעורבים. המערביים פעלו רבות על מנת להשיג אוטונומיה ועצמאות בכל הקשור לפעילותם אך נתקלו בסירוב מוחלט מצד הספרדים.

המערביים הצליחו להשיג את האוטונומיה הנכספת ולהיפרד מהספרדים, רק עם עלייתו של הרב דוד בן- שמעון ממרוקו לארץ ישראל, בשנת תרי"ד (1856).

תפקידו של הרדב"ש בהיפרדות

בהנהגתו של הרב דוד בן שמעון נפרדו היהודים יוצאי מדינות צפון אפריקה (המוגרבים) מעדת הספרדים, והם החלו מנהלים את חיי קהילתם באופן אוטונומי. הפרדות זו של המוגרבים מעדת הספרדים היוותה אבן דרך בהיפרדות עדות נוספות מהם, ובכך שימשה כנקודת מפנה בעיצוב חיי הקהילה היהודית בארץ באותה תקופה. הרדב"ש כמי שיזם והנהיג הפרדות זו, היה הרוח החיה בניהול חיי קהילת המוגרבים מכאן ואילך.

בבואו לירושלים מצא הרדב"ש את קהילת המערביים במצב של עוני, דלות ומחסור. הרב החל לארגן את הקהילה המערבית, וייסד עדה עצמאית המנותקת מקהילת הספרדים. הוא בנה בתי כנסת וייסד מוסדות בעיר העתיקה ושלח בעצמו שד"רים אל קהילות המגרב, על מנת שיגייסו כספים למען העדה בכלל, ולצורך מטרתו העיקרית, הקמת השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר לרווחתם של היהודים המערביים - היא שכונת מחנה ישראל. כינויו של הרב היה "אבי היתומים ודיין האלמנות", וזאת בעקבות הדאגה הרבה לנזקקי העדה. הרדב"ש, פתח חנות למכירת בשר לעניים בלבד, וביתו אף שימש כבית מחסה ומקום תמיכה לנזקקים.

לאחר היפרדות עדת המערביים מהספרדים יצר הרדב"ש ארגון עצמאי, בו היו מוסדות וועדות שבהן הייתה חלוקת תפקידים ברורה שנוהלה באוטונומיה מוחלטת, תחת חסותו של הקונסול הצרפתי בירושלים.

רבני העדה המערבית בירושלים

רבנים ראשיים

דיינים ורבנים נוספים

ועד עדת המערבים כיום

ועד עדת המערבים קיים עד היום, כאשר מטרותיו העיקריות הן שימור מורשת יהודי המערב בארץ ישראל וחלוקת מלגות לסטודנטים יוצאי צפון אפריקה.

הוועד מפעיל את הכולל על שם הרב "צוף דבש" ברובע היהודי בירושלים, בראשותו של הרב יוסף ועקנין.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • יעקב ברנאי, 'העדה המערבית בירושלים במאה הי"ט', פרקים בתולדות היישוב היהודי בירושלים, א, ירושלים תשל"ג
  • מיכל בן יעקב, עלייתם והתיישבותם של היהודים המערביים (יהודי צפון אפריקה) בארץ ישראל במאה הי"ט, עבודת דוקטור, ירושלים תשס"א
  • משה עובדיה, היהודים המערבים בארבע ערי הקודש מערב מלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון הבריטי (1914-1948), עבודת דוקטור, רמת גן תש"ע

הערות שוליים

  1. ^ בשנים הראשונות כיהן לצדו הרב נחמן בטיטו, אולם בשל מחלוקת שפרצה ביניהם וחילקה את העדה לשני מחנות, הכריע בשנת ה'תרנ"ט הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר שהרב מלכא יכהן לבדו.
  2. ^ בשנים אלו כיהן לצד הרב מלכא, אך בעקבות מחלוקת הכריע הראשון לציון הרב אלישר שהרב מלכא ינהיג לבדו
אברהם אבושדיד

אברהם מאיר (אלברט) אבושדיד (תרל"ה, 1875 – ט' באדר תר"ץ, 9 במרץ 1930) היה מראשוני הרופאים העבריים ילידי הארץ. פעיל ציבור.

אברהם אביכזיר

הרב אברהם אביכזיר (1866, אוראן - כ"ח בתשרי תש"ה, אוקטובר 1944, ירושלים) היה רב באלכסנדריה ובארץ ישראל. כיהן כרב העדה המערבית בירושלים וכחבר מועצת הרבנות הראשית.

דוד בן שמעון

הרב דוד בן שמעון (1826 תקפ"ד - 1879 י"ח בכסלו תר"מ) (מכונה גם הרדב"ש והצוף דב"ש) היה רב ומחנך, יוזם ומייסד ועד העדה המערבית בירושלים ומיוזמי הקמת שכונת מחנה ישראל, השכונה השנייה שנבנתה מחוץ לחומות ירושלים והראשונה שנבנתה ביוזמת תושבי ירושלים.

דורש ציון

דורש ציון היה תלמוד תורה, בית מדרש ובית ספר בירושלים. "כמעט שלא היה רב ספרדי שלא קיבל את חינוכו בבית ספר זה".

העלייה ממרוקו

העלייה ממרוקו החלה באמצע המאה ה-20. אחרי שואת אירופה הופנו הזרקורים אל היהדות הצפון אפריקאית ובמיוחד אל יהדות מרוקו, שהייתה הגדולה מבין קהילות יהדות צפון אפריקה. בשנים אלה החמיר מצבם של יהודי מרוקו בשל התגברות הטרור במדינה והיחס העוין כלפי היהודים מצד האוכלוסייה המקומית. המצב החריף אף יותר מאז 1947, עם הכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל. קנאים לאומניים רצחו ופצעו יהודים בערים שונות במרוקו, כנקמה על הפגיעה באחיהם בארץ ישראל. הפרעות הגבירו את קצב העלייה, ובין השנים 1948–1951 עלו לישראל כ-28,000 יהודים. בשנת 1956, עם חזרתו של מוחמד החמישי, ובהמשך עם הכרזתה של מרוקו כמדינה עצמאית, קיבלו היהודים זכויות מלאות באופן הצהרתי, אך נותר חשש לגבי עתידם. בעקבות לחצי הליגה הערבית מאותה שנה נאסרה עזיבתם, אם בכוונתם לעלות למדינת ישראל, ועיקר העלייה הייתה בלתי חוקית, באמצעות המחתרת היהודית במרוקו דרך המדינות צרפת וספרד. עד שנת 1967 עזבו את מרוקו 250,000 יהודים, חלקם לאירופה ולמדינות צפון אמריקה, ורובם עלו למדינת ישראל.

העלייה ממרוקו לישראל, לצד הצלחה, נתקלה בקשיים שונים. פערי תרבות ויחס מפלֶה הביאו למחאה ובעקבותיה, במשך הזמן, חל שינוי במפה הפוליטית בישראל.

ועד העדה הספרדית בירושלים

ועד העדה הספרדית בירושלים הוא ועד אשר הנהיג במשך שנים רבות את יהודי ירושלים וצבר רכוש רב מהקדשים ועזבונות, שהועמדו לרשות קהילות הספרדים.

י"ח בכסלו

י"ח בכסלו הוא היום השמונה עשר בחודש השלישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השמונה עשר בחודש התשיעי

למניין החודשים מניסן.

יוחנן אבן עזרא

יוחנן (ג'ון) אבן עזרא (1875–1947) היה קבלן, איש עסקים ואיש ציבור ירושלמי, יוזם ומניח קו המים הראשון לירושלים בתקופת המנדט הבריטי, וחבר ועד העדה המערבית בעיר.

יוסף ארוואץ

הרב יוסף ארווּאץ (1847 – 1924) היה שד"ר ואיש ציבור מרוקאי-ירושלמי, מורה צדק, ממנהיגי ועד העדה המערבית בירושלים וחבר בית הדין שלה, ממייסדי שכונת אבן ישראל בעיר ואב בית הדין של העדה הספרדית ביפו.

יוסף חיים הכהן

יוסף חיים הכהן (ה'תרי"א - כ"ב באלול ה'תרפ"א; 1851–1921) היה שד"ר וראב"ד עדת המערבים בירושלים, בעל 'מנחת כהן' ו'ויכלכל יוסף'.

יוסף שלוש

הרב יוסף יצחק שלוּש (ח' בשבט ה'תרנ"א, 17 בינואר 1891 – ל' בסיון ה'תש"ך, 25 ביוני 1960) היה רב, אב"ד וראש חברה קדישא של ועד העדה המערבית בירושלים, מרבני ישיבת פורת יוסף וחבר מועצת הרבנות הראשית.

יששכר אצראף

הרב יששכר אצראף (1817–1892) היה ראש ישיבה, אב בית דין ורבה של סלא שבמרוקו, ובסוף ימיו מנהיג העדה המערבית בירושלים ואב בית הדין שלה.

משה חי בן-נאים

משה חי בן-נאים (1881 – 15 בינואר 1926) היה איש ציבור ירושלמי, ממייסדי ומו"ל עיתון החרות, חבר ועד העדה המערבית, שופט בית משפט השלום העברי בעיר ומייסד אגודת "אהבה ואחווה".

משה מלכא (רב)

הרב משה (בן) מלכא (1835 – 1900) היה מורה, שד"ר ואיש ציבור, חזן ודרשן, מנהיג ואב בית הדין של העדה המערבית בירושלים.

משה מלכה (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

נחמן בטיטו

הרב נחמן בטיטו (1845 - ט"ו באלול תרע"ה, 25 באוגוסט 1915) היה איש ציבור, מנהיג העדה המערבית בירושלים, חכם באשי והראשון לציון.

עקיבא אזולאי

עקיבא (משה אבנר) אזולאי (1913 – 8 בספטמבר 1984, י"א באלול ה'תשמ"ד) היה איש ציבור ישראלי, פעיל ארגון ההגנה, מראשוני הנוטרים בירושלים, סגן ראש העיר, סגן יו"ר המועצה הדתית ונשיא ועד העדה המערבית בירושלים.

רפאל אלעזר בן-טובו

רבי רפאל אלעזר הלוי בן-טובו (אבן-טובו) (ה'תקפ"ה, 1825 לערך, רבאט – כ"ג באדר א' ה'תרמ"ו 28 בפברואר 1886, ירושלים) היה מרבני עדת המערבים בירושלים במאה ה-19, שימש כדיין בבית הדין של העדה, וכרבה הראשי.

שמעון אשריקי

הרב שמעון אשריקי (1860–1930) היה שד"ר, חבר בית הדין של העדה הספרדית בירושלים, ממנהיגי ועד העדה המערבית בעיר, ואב בית הדין של העדה.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.