ועדת פיל

ועדת פִּילאנגלית: Peel Commission) הייתה ועדת חקירה מלכותית שהוקמה באוגוסט 1936 על ידי ממשלת הממלכה המאוחדת במטרה לחקור את הסיבות למרד הערבי הגדול בארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי, ולהמליץ על צעדים לעתיד. יושב ראש הוועדה היה לורד ויליאם רוברט פיל, הרוזן הראשון לבית פיל (1st Earl Peel). את הוועדה מינה ויליאם אורמסבי-גור, שר המושבות בממשלתו של נוויל צ'מברליין.

Lord Peel 1936 a
הלורד פיל לאחר גביית עדות מהוועד הערבי העליון, 1937
Lord Peel 1936 b
ועדת פיל בשעת גביית עדות מחיים ויצמן, במלון פאלאס, 1936

משימת הוועדה

על ועדת פיל הוטל לבדוק את הנושאים הבאים:

ששת חברי הוועדה הגיעו לארץ ישראל ב-11 בנובמבר 1936. חברי הוועדה הושבעו ב-12 בנובמבר בארמון הנציב בירושלים. ישיבות הוועדה נערכו במלון פאלאס בירושלים, שהיה בבעלות המועצה המוסלמית העליונה ונחכר על ידי שלטונות המנדט. בפני הוועדה הופיעו נציגי שלטונות המנדט הבריטי, נציגי היהודים ונציגי הערבים. ראשונים העידו נציגי ממשלת המנדט, אחריהם העידו ראשי היישוב היהודי, חיים ויצמן, דוד בן-גוריון ומשה שרתוק (לימים משה שרת). זאב ז'בוטינסקי שגלה באותה עת מארץ ישראל, מסר עדותו בפני חברי הוועדה בשובם ללונדון. הנציגים הערבים הופיעו לפני הוועדה בימי שהותה האחרונים בארץ, לפני שובה לבריטניה. בראש הנציגים הערבים עמד המופתי אמין אל חוסייני וכל יתר נציגיהם היו מאנשיו.

ועדת פיל לא ביקשה להתמקד בפרטי מאורעות הדמים, אלא ניסתה לגלות את שורשיהם וסיבותיהם העמוקות. מגמתה הייתה לפתור את הבעיה הארצישראלית בדרך יסודית ומשום כך ביקשה לשמוע את העדים הראשיים של כל צד ולהוציא לפי דבריהם את מסקנותיה. לראשונה הופיעו בפניה פקידי הממשלה הבריטית ואנשי השלטון המנדטורי. הערבים סירבו תחילה להופיע לפני הוועדה כמחאה על אי היענות הממשלה לדרישתם לאסור את העלייה היהודית לארץ ישראל. רק משהודיעה הוועדה המלכותית על מועד צאתה מן הארץ, התערבו מלכי ארצות ערב ושידלו את המנהיגים הערבים להופיע לפני הוועדה ולהרצות את טענותיהם.

חברי הוועדה עזבו את הארץ ב-18 בינואר 1937.

באפריל 2014 פורסם כי נציגי ההגנה צותתו לדיוני הוועדה.[1]

עדויות הצד היהודי

בראש הצד היהודי עמדו חיים ויצמן ודוד בן-גוריון שהציגו את נימוקיהם להקמת מדינה יהודית בשטח ארץ ישראל באופן מיידי, והחלטה להמשיך זמנית את המנדט הבריטי. כמו כן, היהודים הביאו את הטיעונים על הזכויות ההיסטוריות של היהודים על ארץ ישראל, והציגו את נאמנותם לבריטים בכל אשר הלכו.

מתוך הכרת גורליות השעה והרגשת האחריות, שקדו מוסדות היישוב וההסתדרות הציונית על הכנת החומר הדרוש להציגו בעל פה ובכתב בפני חברי הוועדה. העמדות הציוניות לפני ועדת פיל התמקדו בארבעה נושאים מרכזיים:

  • ניתוח היחס בין השאלה היהודית בעולם לבין בעיית ארץ ישראל
  • תיאור הישגי היישוב, השפעתו על ארץ ישראל וסיכויי התפתחותו.
  • סיכום טענות היישוב היהודי כנגד השלטון המנדטורי.
  • תביעה למילוי תנאי המנדט ותביעה למדיניות בריטית של תמיכה פעילה במפעל היהודי בארץ ישראל.

עניינים אלה הוצגו בהתלהבות ובתוקף רב בעדויות של המנהיגים הציוניים. בבוקר ה-25 בנובמבר 1936 העיד חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, מטעם היישוב היהודי. ויצמן דיבר במשך שעתיים וחצי והגדיר את הבעיה היהודית במלים "חוסר מולדת":[2]

הבעיה היהודית כפי שהיא עומדת היום לפנינו היא בעיה של עם חסר בית כיום, קרוב לשישה מיליון יהודים שבעיניהם העולם מתחלק למקומות שבהם אינם יכולים לחיות ומקומות שלתוכם אינם יכולים להיכנס, פחות מדי ידוע לעולם מה צפוי לשישה מיליונים אלה. אין איפוא פלא שהסיכוי לעלות לישראל נחשב באותם המקומות כפרס הגדול ביותר. מעולם לא ויתרנו על ארץ ישראל. אין אף מאה מאז חורבנה של ארץ ישראל כגוף פוליטי יהודי שיהודים לא ניסו לחזור אליה, גם לאחר שנהרסו היסודות החומריים של מלכות ישראל הוסיפו יהודים לשאת את ארץ ישראל בליבותיהם ובמוחותיהם בכל אשר הלכו".[דרוש מקור: לציטטה]

ויצמן אמר כי היהודים "הם מיעוט בכל מקום, ואין ולו גם מקום אחד שבו הם מהווים רוב". הוא הדגיש את זיקת היהודים לארץ ישראל: "מעולם לא שכחנו אותה; מעולם לא ויתרנו עליה". הוא סתר את הטענה שהצהרת בלפור הייתה תרגיל פזיז בשעת מלחמה וטען כי מדובר בהתחייבות שיש לה שורשים עמוקים במורשת הבריטית, שמטרתה הסופית הקמת מדינה יהודית. בסוף עדותו הגיש למזכיר הוועדה, ג'ון מרטין, עותק של כתבי אחד העם. לימים כתב הלורד פיל, כי עדותו של ויצמן הייתה היחידה שהותירה רושם על חברי הוועדה. דוד בן-גוריון כתב כי עדותו של ויצמן הייתה "הביטוי העמוק והחודר ביותר למצוקת העם היהודי". למחרת עדותו, עמד ויצמן בחקירה צולבת שנמשכה שלוש שעות. פיל שאל אותו כיצד ניתן לקחת אחריות על הבאת אלפי יהודים לארץ ישראל מבלי להעניק להם הגנה נאותה. ויצמן השיב כי "היהודים 'המוגנים' בפולין יעדיפו לחיות בלתי מוגנים בארץ ישראל". תשובתו זו הביאה את סר לוקס המונד לדמעות. רמבולד שאל את ויצמן: "מתי יהיה הבית הלאומי היהודי גמור"? ויצמן השיב: "לעולם לא, גם אנגליה איננה גמורה לעולם".[2]

לעומת הופעתו הבולטת של ויצמן, דוד בן-גוריון לא הותיר רושם בנאומו הארוך, מלבד האמירה שטבע: "לא המנדט הוא התנ"ך שלנו, אלא התנ"ך הוא המנדט שלנו".[3]

זאב ז'בוטינסקי התעכב בעדותו במיוחד על הבעיה הערבית ובעיית הביטחון. לדעתו, תביעת הערבים למדינה בארץ ישראל נוסף על מדינותיהם הרבות, מול תביעת ההצלה היהודית, דומה לטענת השבע כנגד טענת הגווע ברעב. כשקיבלה עליה הממשלה הבריטית את המנדט, חייבת הייתה להגיד לערבים בצורה ברורה - מה משמעותו האמיתית והם היו מבינים זאת. ובאשר לבעיית הביטחון - חטא כבד חטאה הממשלה הבריטית בזה שלא נתנה ליישוב את הזכות האלמנטרית להגן על עצמו. לו גייסה מיד עם פרוץ המאורעות חמשת אלפים צעירים יהודים, היו שמים להן קץ לאלתר.

בדצמבר 1936 העידו בפני הוועדה נציגי אגודת ישראל, הרב יוסף צבי דושינסקי, משה בלוי, יצחק ברויאר וזאב שיין. הרב דושינסקי דיבר על הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל וצפייתו הארוכה לגאולה וציין: "כל חלקי עם ישראל ראו עצמם כבני ארץ ישראל וצפו לגאולה למען יוכלו לחזור אליה, והצהרת בלפור באה לאפשר להם זאת." עם זאת ציין הרב דושינסקי: "אנו מצווים לא לכבוש אותה בכח ולא להשתלט על אחרים". בשם "עם התורה" ביקש הרב דושינסקי שלא תוטל שום מגבלה על העלייה ורכישת קרקעות בארץ ישראל.[4]

עדויות הצד הערבי

לפני שהחלה וועדת החקירה את עבודתה, כבר מינה הוועד הערבי העליון וועדה מיוחדת, שתכין את עדויות הערבים לוועדת פיל, אולם דרש בתוקף את השעיית העלייה היהודית בזמן עבודתה, וב-4 בנובמבר החליט שיחרים את הוועדה "אם לא תושעה הגירת היהודים". שר המושבות הסכים לצמצם מאד את מכסת רישיונות ההגירה, אולם הוועד הערבי העליון מימש את איומו והחרים את הוועדה.[5] סמוך לעזיבתה את הארץ, החליט המופתי אמין אל-חוסייני בכל זאת להופיע בפניה. הוא תבע עצמאות וגינה את המדיניות הבריטית המסייעת לטענתו ליהודים לכבוש את הארץ ולפגוע בקודשי האסלאם. בתשובה על שאלה, הבהיר כי לדעתו אין מקום בארץ ליהודים הנמצאים בה.[6] הוא טען כי היהודים שהגיעו לארץ אחרי "הכיבוש הציוני" ב-1917, יידרשו לעזוב אותה.[7]

אל חוסייני טען שמטרת היהודים לחסל כל זכר לזכויות הקיום הדתיות וההיסטוריות של המוסלמים על אדמות הארץ. כמו כן טען שהיהודים גוזלים אדמות מהערבים בארץ. המופתי טען גם שעל בריטניה לקיים את החלטתה והצהרותיה במכתבי חוסיין-מקמהון.

בניגוד לגישה הציונית שייחסה ערך רב לחומר משכנע בכתב, הגיש הוועד הערבי העליון מזכר קצר, שנועד לקהל הרחב לא פחות משנועד לחברי הוועדה. המזכר תלה את ההתפרעויות בעובדה שבמדיניות הפרו ציונית של בריטניה נשללו מערביי ארץ ישראל זכויותיהם הטבעיות והפוליטיות. את שורשי הרע ראה המזכר "במעמקי המערכה עצמה" ומובאת בו הקריאה לטיפול יסודי וגלוי לב שיכלול זניחה מיידית של תוכנית הבית הלאומי היהודי, הפסקה מיידית ומלאה של העלייה היהודית ושל מכירת קרקע ערבית ליהודים, ופתרון בעיית ארץ ישראל על ידי סיום השלטון המנדטורי וכריתת ברית בין בריטניה הגדולה לבין פלשתינה כבסיס לממשל לאומי עצמאי. העדות הערבית העיקרית בעל פה ניתנה על ידי המופתי בתוקף מעמדו כיושב ראש הוועד הערבי העליון. מה שעלה מעדותו היה בעיקר ההתנגדות העוינת של הערבים לכל הקשור במנדט.

מסקנות הוועדה

PeelMap
תוכנית ועדת פיל לחלוקת עבר הירדן וארץ ישראל המערבית - ארץ ישראל המנדטורית, למדינה ערבית לערביי ארץ ישראל שתהיה חלק מאמירות עבר הירדן ומדינה יהודית שמתוחמת בקו אדום
PeelTrue
ועדת פיל הציעה לחלק את ארץ ישראל המערבית כך שהשטח הצבוע ירוק במפה יועד עבור המדינה הערבית לערביי ארץ ישראל ויהיה חלק מהמדינה הערבית ממזרח לנהר הירדן - אמירות עבר הירדן ואילו יתרת השטח, הצבוע תכלת, כ-17% מארץ ישראל המערבית (כ-4% מהשטח שיעדה ועידת סן רמו לבית הלאומי היהודי) נועדה למדינה היהודית. השטח בצבע בז' נועד להשאר בידיים בריטיות

מסקנות הוועדה פורסמו בלונדון ב-7 ביולי 1937, לאחר שקיימה 31 ישיבות פתוחות ו-48 ישיבות סגורות, ושמעה כ-120 עדים.[8]

הדין וחשבון של הוועדה כלל שלושה חלקים: הראשון נותן סקירה היסטורית על הבעיה הארצישראלית, השני מביא את טענות שני הצדדים לסכסוך והשלישי מציע תוכנית לפתרון, בצורה של חלוקת הארץ לשתי מדינות ואזור מנדט בריטי.

"סכסוך, שאין להתגבר עליו, פרץ בין שתי עדות לאומיות בגבולותיה של ארץ קטנה. כמיליון ערבים עומדים במלחמה גלויה או נסתרת עם 400,000 יהודים לערך. אין כל יסוד משותף ביניהם. העדה הערבית היא אסיאתית באופיה, העדה היהודית רובה ככולה אירופית. שונות הן זו מזו בדתן ובלשונן, בחייהן התרבותיים והחברתיים. דרכי־מחשבתן ואורח־חייהן רחוקים אלה מאלה לא פחות משאיפותיהן הלאומיות. שאיפות אלו הן אבן הנגף הכבדה ביותר העומדת על דרך־השלום. הבית הלאומי לא יכול להיות לאומי למחצה".[9]

בסכמה את טענות שני הצדדים תוך חדירה מעמיקה למהותה של הבעיה הארצישראלית, קבעה הוועדה כי:

  1. בארץ ישראל קיימים שני לאומים שונים בעלי אינטרסים ושאיפות לאומיות ומדיניות שונות ומנוגדות.
  2. פעילות המנדט באופן בו הוא מתנהל כעת אינן יעילות ולכן הוא לא יכול להימשך.
  3. פעילות המנדט והמשכה בארץ ישראל תגרור התפרצויות זעם חדשות מכיוון הערבים ותמנע קיום האינטרסים הבריטים באזור.
  4. מספר היהודים ומספר הערבים החיים בישראל גבוה יותר מהמצופה עקב הגירה.

לכן, החליטה ועדת פיל על:

  • חלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות:
    • מדינה ערבית שתהיה חלק מאמירות עבר הירדן ותכלול בנוסף את אותו החלק בארץ ישראל המערבית (כ-85%) שלא ישמש להקמת המדינה היהודית, לרבות יהודה, השומרון, מישור החוף הדרומי, רצועת עזה והנגב כולו. מדינה זו תשתרע על שטח של למעלה מ-110,000 קמ"ר (כ-90,000 קמ"ר ממזרח לירדן וכ-20,600 קמ"ר ממערב לו) ויחיו בה כ-850,000 נפש.[8]
    • מדינה יהודית שתכלול את הגליל (כדי להעניק לה גבול עם הלבנון ושליטה על מים רבים), עמק יזרעאל, עמק בית שאן, ומישור החוף, עד לבאר טוביה (סה"כ כ-17% מארץ ישראל המערבית) בנוסף לשטחים נוספים אך מעטים יחסית לשטחים שהוקצו למדינה הערבית. מדינה זו תשתרע על שטח של כ-4,840 קמ"ר ומספר תושביה יהיה כ-591,000, למעלה משליש מתוכם ערבים. בערים המעורבות בצפון (חיפה, עכו, טבריה וצפת) יונהג מנדט זמני ובעתיד הן תימסרנה למדינה היהודית. כמו כן, המדינה היהודית תחויב להגיש סיוע כלכלי למדינה הערבית.[8]
    • שלטון בריטי ישיר יתקיים בירושלים ובית לחם, ואלו יחוברו לים באמצעות "מסדרון" צר בפיקוח בריטי, מירושלים ועד יפו, כולל לוד ושדה התעופה הסמוך לה, וכן את מחנה הצבא בסרפנד. במובלעת זו, שתקטע את המדינה היהודית לשניים, יחיו 225,000 נפש, שליש מתוכם יהודים. פיקוח בריטי כלשהו יהיה גם בנצרת ובמקומות הקדושים לנצרות בכנרת, ובמפרץ אילת.[8]
    • חילופי אוכלוסין בין המדינות היהודית והערבית במסגרתם יועברו, להערכת הוועדה, כ-225,000 ערבים לעבר הירדן ולמדינה הערבית, וכ-1,250 יהודים למדינה היהודית.
  • תוקם מסגרת פוליטית עליונה שתייצג את הציבור הערבי, במקביל לסוכנות היהודית כמייצגת היהודים.
  • לתקופת מעבר שמשכה לא נקבע, יהיו ענייני החוץ והביטחון של שתי המדינות נתונים לפיקוח בריטי.
  • עד מימוש החלטתה של הוועדה, תוגבל העלייה בצורה דרסטית, ותאופשר רק אם המתחים בין שתי קבוצות האוכלוסייה ישככו ולא תובע התנגדות הצד הערבי לעלייה.
  • עד מימוש החלטתה של הוועדה, תוגבל קניית קרקעות על ידי יהודים.

הצד היהודי הסכים לעקרון חלוקתה של ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות יהודית וערבית אם כי לא במתכונת שהציעה הוועדה. בצד הערבי דחו את המסקנות וסירבו לחלוקת שטחים כלשהם בארץ ישראל עם היהודים.

מסקנות הוועדה היו בגדר חידוש. זו הפעם הראשונה מאז כינון המנדט הבריטי בארץ ישראל שגוף שלטוני בריטי העלה את רעיון חלוקתה של ארץ ישראל לשתי מדינות לשני העמים השוכנים בה. הלורד פיל נהג בפרסום המסקנות במרץ רב, הוא נשא דבריו על מסקנות הוועדה בשידור רדיו של הבי בי סי, נאם אודותן במכון המלכותי לעניינים בינלאומיים, ה"צ'טהאם האוס" (Chatham House) ובבית הלורדים.

תגובות היישוב היהודי

מנהיגות המוסדות כולל דוד בן-גוריון, חיים ויצמן וגולדה מאיר הייתה בעד הצעות ועדת פיל, לפחות בעד הצעת החלוקה. כנגדם עמדה קואליציה של הקומוניסטים ואנשי שמאל (שהיו בעד מדינה דו-לאומית), הדתיים (שהתנגדו לויתור על נחלת אבות), הרוויזיוניסטים, הימין המתון בהנהגת מנחם אוסישקין, הלא-ציונים האמריקאים וכאלו שחשבו שבעזרת מאבק ניתן יהיה להגיע לתנאים טובים יותר. יושב ראש ההנהלה הציונית, דוד בן-גוריון, שמח מאד כשקרא את דו"ח הוועדה, אולם בחר בטקטיקה של התנגדות פומבית לחלוקה כדי שהתכנית תוצג כבריטית וכך לא תגרור התנגדות אוטומטית מצד הערבים, והודיע לשר המושבות כי התנועה הציונית כולה מתנגדת לחלוקה. עמדה זו גרמה לידידי הציונות לתקוף את הדו"ח בחריפות בדיון בפרלמנט, וכך, במקום לאשר את תכנית החלוקה, החליט הפרלמנט רק להביא אותה בפני חבר הלאומים.[10]

ב-4 באוגוסט 1937 נשא ויצמן את הנאום המרכזי בפני הקונגרס הציוני ה-20 בציריך: "אני אומר למעצמת המנדט: לא תתאכזרי אל האומה היהודית... אמרי לנו בגלוי שהבית הלאומי נסגר, ונדע היכן אנחנו עומדים". הוא סירב לדון בתכנית החלוקה של ועדת פיל והודיע כי "אי אפשר לקבל אותה".[11] הקונגרס הציוני הכריז כי "הצעת החלוקה של וועדת פיל היא בלתי קבילה", אך הסמיך את הוועד הפועל "להמשיך במשא ומתן על מנת להבהיר את תוכנן המדויק של הצעותיה של הממשלה הבריטית להקמת מדינה יהודית בפלשתינה". בין המתנגדים לחלוקה היו מנחם אוסישקין, יצחק טבנקין וברל כצנלסון, שטענו כי האזור המוצע למדינה היהודית קטן מכדי שיוכל לענות על צורכי התפוצות היהודיות.[12]

תומכי הצעת החלוקה ראו בה את הסיכוי להקמת מדינה יהודית ואת התגשמות החלום הציוני. בפני המוני יהודי פולין המדוכאים הופיע פתאום סיכוי להצלה, וצירים מפולין הגיעו אל הקונגרס הציוני עם רשימות של שרים לממשלה של המדינה העתידית.[13]

הקונגרס נתן להנהלה הציונית סמכות לנהל משא ומתן עם הממשלה הבריטית על הקמת מדינה יהודית ולא על חלוקת ארץ ישראל המערבית. הצעתה של ועדת פיל התבססה על עקרון החלוקה, לפיכך היה בכך איתות שהתנועה הציונית מוכנה לדון בהצעת חלוקה.[14] אולם דעתה של הנהגת היישוב גברה, וכצעד מסייע הוקמו 52 יישובי חומה ומגדל שנועדו לקבוע חזקה על חלקי ארץ.

הנימוקים בעד "תוכנית החלוקה" ביישוב היהודי

  • הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל על-פי "תוכנית החלוקה" היא אחריות לאומית ובסיס לתקומה מדינית, כי יש בה החלטה עקרונית על הקמת מדינה ריבונית לעם היהודי בארץ ישראל.
  • הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל על-פי "תוכנית החלוקה" תאפשר קליטה והתיישבות של יהודים במדינה היהודית ללא הגבלות.
  • הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל על-פי "תוכנית החלוקה" תאפשר הצלה מיידית של יהודים הזקוקים ורוצים פתרון למצוקתם בגולה, ובעיקר לרבבות הפליטים שנמלטים מאירופה האנטישמית-הגזענית.
  • הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל על-פי "תוכנית החלוקה" היא בסיס לפיתוח מדינה יהודית עצמאית בגבולות מורחבים יותר בעתיד.
  • הקמת מדינה יהודית וערבית על-פי "תוכנית החלוקה" תאפשר להגיע להסכמה ולפיוס בין שני העמים שיש להם אותן שאיפות לאומיות על ארץ ישראל. הדבר יביא לצמצום העוינות הערבית ולהפסקת הטרור הערבי הפוגע קשות, ביישוב היהודי, ברכוש ובנפש. הקמת מדינה יהודית החיה בשלום לצד מדינה ערבית, תאפשר ניצול מלא של המשאבים הכלכליים והחברתיים העומדים לרשותה.

תגובת ההנהגה הערבית

הקונגרס הכל-ערבי התכנס בבלודאן שבסוריה ב-8 בספטמבר 1937 ביוזמת הוועד הערבי העליון על מנת לדון במסקנות ועידת פיל. הקונגרס דחה את המלצות ועדת פיל ולראשונה התקבלה עמדה כל ערבית המתנגדת לציונות, להצהרת בלפור ולמדינה יהודית בארץ ישראל. הקונגרס הביע תמיכתו במרד הערבי הגדול, קרא להפסיק את העלייה לארץ ישראל ומחה נגד שלטון המנדט הבריטי.

ועדות נוספות

בעקבות כשלונה של ועדת פיל הוקמה מיד לאחר מכן ועדה נוספת - ועדת וודהד שניסתה למנוע את הכישלון שנוצר ולשלול מיידית את מסקנות ועדת פיל.

לאחר כשלונה של זו הוקמה ועידת השולחן העגול (סיינט ג'יימס) ב-1939, שנחשבת לניסיון הגישור האחרון של ממשלת בריטניה לבעיית הסכסוך היהודי-ערבי.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אריק וייס, הג'נטלמן, המוּפתי ודוד בן גוריון: פרשיית הריגול שמאחורי מלון היוקרה הירושלמי, באתר של "רשת 13", 5 באפריל 2014 (במקור, מאתר "nana10")
  2. ^ 2.0 2.1 נורמן רוז, חיים ויצמן, פרק טו, עמ' 201–202.
  3. ^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 93.
  4. ^ עדויות אגודת ישראל בועדה המלכותית, דבר, 21 בדצמבר 1936
  5. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 265-264.
  6. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1981, עמ' 128
  7. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1981, עמ' 158.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 136.
  9. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יז, עמ' 363.
  10. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יז, עמ' 363–366.
  11. ^ נורמן רוז, חיים ויצמן, פרק טו, עמ' 206.
  12. ^ דבריהם, באתר הסוכנות היהודית.
  13. ^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 96.
  14. ^ עיונים בתקומת ישראל, יצחק גל-נור, חלוקה טריטוריאלית של ארץ-ישראל: ההכרעה ב-1937, עמ' 231
1937 בארץ ישראל

להלן אירועים בולטים שהתרחשו במהלך שנת 1937 בארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי.

אגודת ישראל

אגודת ישראל (אגו"י) היא ארגון יהודי אורתודוקסי שנוסד בקטוביץ שבפולין בי"א בסיוון תרע"ב (1912). מטרתה המוצהרת של האגודה הייתה "לפתור ברוח התורה והמצווה את כל השאלות שתעלינה יום יום על הפרק בחיי עם ישראל". אגודת ישראל עוסקת בענייני חינוך, רווחה, כשרות ותחומים רבים נוספים, כשהיא מונהגת על ידי מועצת גדולי התורה, המורכבת מחשובי הרבנים מבין תומכיה. האגודה מזוהה עם הפלג המרכזי של היהדות החרדית ברחבי העולם, אך מאז פרישת מפלגת דגל התורה הליטאית בשלהי שנות ה-80, מייצגת התנועה בישראל בעיקר את הפלג החסידי.

הזרוע הפוליטית של הארגון פעלה בסיים של הרפובליקה הפולנית השנייה, בסיים הליטאי ובסאימה הלטבי (בשלושתם, עד מלחמת העולם השנייה). אגודת ישראל מייצגת את בוחריה בכנסת של מדינת ישראל מאז הקמתה ועד ימינו, לעיתים ברשימה משותפת עם מפלגות דתיות אחרות. כמקובל במפלגות חרדיות, המפלגה אינה מציבה נשים ברשימתה לכנסת ולרשויות המקומיות. באופן מסורתי המפלגה מתנגדת לציונות ולציונות הדתית, אך פועלת איתם לעיתים בשיתוף פעולה, בניגוד לעמדת העדה החרדית המייצגת גישה קיצונית ומתבדלת יותר.

בית לאומי לעם היהודי

בית לאומי הוא מושג מפתח בתולדות התנועה הציונית והקמת מדינת ישראל.

הביטוי הופיע באופן רשמי בפעם הראשונה כאשר הוקמה ההסתדרות הציונית העולמית ב-1897, במטרה להקים בית לאומי לעם היהודי, ללא פירוט היכן יוקם ומתי.

בהצהרת בלפור ב-2 בנובמבר 1917 אימצה בריטניה את הרעיון במילים:

ממשלת בריטניה ערפלה במכוון את מהותה של הישות המדינית היהודית שעתידה לקום בארץ ישראל. ההצהרה מדברת על "בית לאומי" (national home), ונמנעת ממונחים מחייבים יותר כגון "מדינה" (state), "מולדת" (homeland) או קומונוולת' (commonwealth, מונח המשמש לפעמים באנגלית לתיאור שלטון אוטונומי). במסקנות ועדת פיל (1937) הוצעה פשרה על פיה תחולק ארץ ישראל המערבית בין מדינה יהודית למדינה ערבית.

בלודאן

בלודאן (בערבית: بلودان) היא עיר[דרושה הבהרה] בסוריה במחוז ריף דמשק, הנמצאת כ-51 קילומטרים צפון מערבית לדמשק. העיר נמצאת בגובה של כ-1,500 מ'. במפקד אוכלוסין שנערך בשנת 2004 היו בבלודאן 3,101 תושבים.[דרוש מקור] העיר נמצאת בפסגת הר הצופה על מישור זבדאני ומוקפת ביערות הרריים. אקלימה הנוח והלחות הנמוכה שיש בה בחודשי הקיץ, כמו גם השלגים היורדים בה בחורף, מושכים מבקרים רבים, והיא מהווה יעד לתיירות פנים, ולתיירים ממדינות ערב. בעיירה מלונות רבים ומסעדות רבות.

היישוב בבלודאן קיים מן התקופה הרומית, ובדרום העיר נמצאות עתיקות מתקופה זו, וכן שרידי מנזר יווני-אוררתודוכסי עתיק. בעיר עצמה מבנים בני מאות שנים. העיר המודרנית שימשה מוקד לכמה ועידות היסטוריות, ובין היתר לוועידת בלודאן בשנת 1937, שבה החליטו נציגי ערביי ארץ ישראל ונציגי מדינות ערב לדחות את הצעות ועדת פיל.

המרד הערבי הגדול

המרד הערבי הגדול (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, בערבית: ثورة فلسطين الكبرى, תעתיק: תַ'וּרַת פלסטין אלכֻּבְּרַה, בעברית: מרד פלסטין הגדול) היה מרד מאורגן שפרץ בארץ ישראל בשנת 1936, ונמשך בהפסקות עד מרץ 1939. מרד זה כונה באנגלית: המרידה הערבית בפלשׂתינה (Arab revolt in Palestine 1936-1939). במהלך המרד נהרגו למעלה מ-400 יהודים, כ-200 בריטים וכ-5,000 ערבים, רובם במסגרת חיסולי חשבונות ותקיפת מתנגדים. מספר קהילות יהודיות או יישובים קטנים נחרבו, גלו או פונו, בעיקר באזורי ספר ובערים עתיקות, בעקבות ההתקפות עליהן, וביניהן משמר הכרמל, חוות משמר הכרמל, עין זיתים, פקיעין, רוחמה, שכונת שמעון הצדיק, חברון, כפר השילוח, ביפו ובשכונות סביבה.

המרד כלל בעיקרו פעולות טרור של ערבים נגד מוסדות המנדט הבריטי ששלט בארץ ישראל ונגד היהודים. פעולות אלה כללו תקיפות כנגד חיילים בריטיים, מוסדות השלטון הבריטי ונציגיו, והצתת גידולים חקלאיים ורכוש יהודי. המרד כלל גם טרור פנימי בתוך הציבור הערבי, בעיקר כלפי מתנגדי המרד. מאורעות אלה היו שונים מן הקודמים להם בהיקפם, בעוצמתם ובארגונם ונמשכו גם תקופה ארוכה יותר. היקף הפעולות האלימות ועוצמתן גבר עם הזמן. לצד פעולות הטרור נערכו הפגנות, נערכה שביתה רחבת היקף בניסיון לפגוע במשק היהודי, ובוצעו פעולות מרי אזרחי כדוגמת סרבנות מיסים.

המרד לא השיג את מטרותיו: הדרישות הפוליטיות של הערבים לא התקבלו על ידי השלטון הבריטי, היישוב היהודי לא נפגע באופן מהותי ממעשי הטרור ואף התחזק, הופחתה התלות בפועלים ערבים ובמשק הערבי, נפתח נמל ים בתל אביב, ושיטת יישובי חומה ומגדל באה לעולם, באישור שלטונות המנדט עד 1938, תוך עקיפת גזרות הספר הלבן של פאספילד. לעומת זאת הציבור הערבי הוכה מבחינה כלכלית וצבאית, והתדרדר למצב של אנרכיה פנימית עקב הטרור הפנימי.

ויליאם רוברט פיל

ויליאם רוברט פיל (באנגלית: William Robert Wellesley Peel;‏ 7 בינואר 1867 – 28 בספטמבר 1937). איש אצולה ומדינאי בריטי שעמד בראש ועדת פיל שהעלתה לראשונה את רעיון חלוקת ארץ ישראל בין שני העמים השוכנים בה כפתרון לבעיית הסכסוך היהודי - ערבי.

ועדות חקירה לארץ ישראל

ועדות חקירה לארץ ישראל הן מספר ועדות שנשלחו על ידי ממשלת בריטניה לארץ ישראל כדי לבחון את הבעיה היהודית ערבית באזור ולהגיש המלצות לביצוע לממשלת בריטניה.

הראשונה בהן הייתה ועדת פאלין שנשלחה לארץ ב-1920 על מנת לחקור את אירועי ירושלים במאורעות תר"פ. השנייה הייתה ועדת שו, אשר הגיעה ארצה בעקבות מאורעות תרפ"ט. המלצותיה הביאו לפרסום הספר הלבן השני ב-1930. לאחר מאורעות 1936 נשלחה לארץ ישראל ועדת פיל אשר עליה הוטל תפקיד רחב יותר של מציאת פתרון לבעיית הסכסוך והמנדט בארץ. הוועדה הייתה הראשונה להעלות את רעיון חלוקת הארץ לשתי מדינות. בעקבות הסערה וההתנגדות הערבית למסקנות הוועדה, שלחה בריטניה את ועדת וודהד ב-1938, גם ועדה זו לא נחלה הצלחה. הממשלה הבריטית זימנה ללונדון את נציגי היהודים והערבים תחת ועידת השולחן העגול, אולם זו נכשלה חרוצות. בעקבות מסקנותיה של ועדת וודהד, בעיקר על הגבלות העלייה וההתיישבות היהודית, פרסמה בריטניה את הספר הלבן השלישי. ב-1946, בעקבות לחץ למציאת פתרון לבעיית העקורים מצד ארצות הברית, הגיעה ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל. בריטניה לא שבעה נחת מהמלצות הוועדה, ובעקבותיה הועלתה תוכנית מוריסון גריידי. לאחר דחייתה מצד היהודים והערבים, הועברה שאלת ארץ ישראל אל האו"ם. ב-1947 ביקרה בארץ ועדת אונסקו"פ (הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל) מטעם האו"ם אשר רוב חבריה הציע חלוקה לשתי מדינות תוך שיתוף פעולה כלכלי ביניהן. המלצות הוועדה היוו בסיס לתוכנית החלוקה שאישר האו"ם בנובמבר 1947.

ועדת אונסקו"פ

ועדת אונסקו"פ - הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל (UNSCOP - United Nations Special Committee on Palestine) - הייתה ועדת חקירה בינלאומית שמונתה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות במאי 1947 כדי לבחון את שאלת ארץ ישראל, בעקבות בקשתה של ממשלת בריטניה לחוות דעת של האו"ם, לאחר שלא הושגה הסכמה על הפתרון העדיף.

ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל

ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל (באנגלית: Anglo-American Committee of Inquiry on Jewish Problems in Palestine and Europe) הייתה ועדה שהוטל עליה להציע פתרון לבעיית ארץ ישראל ובעיית היהודים העקורים באירופה.

את ההצעה להקמתה העלה שר החוץ הבריטי ארנסט בווין בהודעה שמסר בבית הנבחרים ב-13 בנובמבר 1945. הוועדה פעלה בשנת 1946.

ועדת הייקראפט

ועדת הייקראפט(באנגלית:Haycraft Commission of Inquiry) הייתה ועדת חקירה שהוקמה ביוזמת הבריטים ב-1921, בעקבות מאורעות תרפ"א, ומטרתה לחקור את הסיבות שהובילו למאורעות. בראש הוועדה עמד השופט סר תומאס הייקראפט, שעמד בראש בית המשפט העליון של ארץ ישראל שתוארו Chief Justice (במינוח העברי של אותם ימים "זקן השופטים").

ועדת וודהד

ועדת וודהד (באנגלית: Woodhead Comission) אשר שמה הרשמי היה הוועדה לחלוקת ארץ ישראל (Palestine Partition Comission), הוקמה כהמשך לוועדת פיל. הוועדה קבעה שמסקנות ועדת פיל אינן מעשיות והציעה חלוקה אחרת בה המדינה היהודית המוצעת קטנה בהרבה.

ועדת שו

ועדת שׁוֹ (באנגלית: Shaw Commission) שכינויה הרשמי היה "הוועדה למהומות של אוגוסט 1929 בארץ ישראל" (Commission on the Palestine Disturbances of August, 1929) הייתה ועדת חקירה בראשות השופט סר וולטר שו (Walter Shaw) , שמונתה על ידי משרד המושבות הבריטי. הוועדה הגיעה ארצה ב-24 באוקטובר 1929 על מנת לחקור את מאורעות תרפ"ט, ובכדי להגיש המלצות למניעת חזרתן בהמשך. עבודתה כללה שמיעת עדויות מעשרות בריטים, יהודים וערבים המלווים בעורכי דין. במרץ 1930 פורסמו מסקנות הוועדה.

ועידת בלודאן (1937)

ועידת בלודאן (בערבית: مؤتمر بلودان الأول) הייתה פסגה כל-ערבית שנערכה בעיירה בלודאן שבסוריה ב-8 בספטמבר 1937. הוועידה כונסה על ידי הוועד הערבי העליון בתגובה לדו"ח ועדת פיל שהמליצה על חלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר הירדן לשתי מדינות – יהודית וערבית. הנציגים המשתתפים דחו את המלצות ועדת פיל. החלטת ועידת בלודאן היא אבן דרך בתולדות הסכסוך הישראלי פלסטיני מכיוון שלראשונה הוצגה עמדה כל ערבית המתנגדת לציונות, להצהרת בלפור ולמדינה יהודית בארץ ישראל. הוועידה גם הביעה תמיכתה במרד הערבי הגדול, קראה להפסיק את ההגירה היהודית לארץ ישראל ומחתה נגד שלטון המנדט הבריטי.

ועידת השולחן העגול

ועידת השולחן העגול, בשמה הרשמי - The St. James Conference הייתה ועידה שהתקיימה בין ה-7 בפברואר ל-17 במרץ 1939 והיוותה את ניסיון הגישור האחרון של ממשלת בריטניה לבעיית הסכסוך היהודי-ערבי. הועידה נקראה גם ועידת סנט ג'יימס על שם הארמון בלונדון בו נתקיימה.

טרנספר

טרנספר, ובעברית: העברת אוכלוסין (גם: אוכלוסים/אוכלוסייה), הוא העברתה של אוכלוסייה גדולה, בדרך כלל בכפייה, מחבל ארץ אחד למשנהו.

המניעים והסיבות לפעולת הטרנספר עשויים להיות פוליטיים, חברתיים, לאומיים, גזעיים או דתיים, וקבוצת האוכלוסייה המועברת היא בדרך כלל קבוצה הנבחנת באחד או יותר מגורמים אלה על ידי קבוצת המגרשים או קבוצה אחרת היושבת באותו חבל ארץ.

שני סוגים ייחודיים של טרנספר הם חילופי אוכלוסין, בהם אוכלוסיות במדינות שונות מועברות מתחום שלטונה של מדינה אחת לתחום שלטונה של מדינה אחרת ולהפך, כשברוב המקרים נובע הטרנספר מהסכם, משינויים טריטוריאליים או מחילופי שטחים; ומיקום מחדש, בו השלטון המרכזי במדינה מסוימת מעביר אוכלוסייה - בדרך כלל שלא על בסיס גזע, לאום, או דת - למקום מגורים חדש.

יוסף נדבה

יוסף נדבה (Nedava;‏ 15 בספטמבר 1915 – 18 בפברואר 1988) היה היסטוריון, חוקר תולדות הציונות ותולדות עם ישראל, סופר, משפטן, פרופסור למדע המדינה, מתרגם, עיתונאי ופובליציסט, שהיה מזוהה עם התנועה הרוויזיוניסטית.

סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל

סקר הכפרים 1945 (באנגלית: Village statistics 1945) הוא סקר שהוכן בעבודה משותפת של מחלקת הסטטיסטיקות (Government Office of Statistics) ומחלקת הקרקעות של ממשלת המנדט הבריטי, עבור ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל שפעלה בתחילת שנת 1946. הנתונים חושבו ליום 1 באפריל 1945 ופורסמו לאחר מכן ושימשו גם את ועדת אונסקו"פ שפעלה בשנת 1947.

הסקר כולל נתונים על בעלות הקרקעות ושימושיו, נתוני אוכלוסייה ונתונים על תשלומי מיסים. נתוני הקרקעות התבססו על עבודה שנעשתה עבור ועדת פיל ועודכנה על ידי מחלקת הקרקעות של ממשלת המנדט. נתוני האוכלוסייה התבססו על נתוני מפקד אוכלוסין 1931 של ארץ ישראל, תוך עדכון על פי מפקדים חלקיים שונים שנעשו בעיקר במגזר היהודי, נתוני הגירה ונתוני ריבוי טבעי. הנתונים לכל ארץ ישראל נחשבים אמינים יותר מאשר נתוני הנפות והיישובים. עורכי הסקר הבהירו שלא ניתן לראות בו יותר מהערכה גסה של האוכלוסייה בפועל.

פתרון המדינה האחת

"פתרון מדינה אחת" הוא שם כולל למגוון עמדות ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שלפיהן יש להקים מדינה אחת בין הירדן לים. תומכי "פתרון מדינה אחת" תומכים ביצירת מדינה אחת אשר תכלול את שטחי ישראל, יהודה ושומרון (וחלק מהתומכים גם כוללים בפתרון זה גם את רצועת עזה). מדינה זו תכיל את תושביהם הערבים ותושביהם היהודים ותעניק אזרחות ושוויון זכויות לכולם. בעוד שחלק מאמינים ב"פתרון מדינה אחת" מטעמים אידאולוגיים, אחרים מרגישים שבשל המציאות בשטח, זהו הפתרון המעשי היחידי.

בישראל, קבוצת תומכים אחת ברעיון זה באה מקרב חסידי רעיון ארץ ישראל השלמה וקבוצת תומכים שנייה מגיעה ממחנה השמאל הרדיקלי. אף על פי שבמשך שנים האפשרות ליישום פתרון מסוג זה נידונה רבות, נכון לעשור השני של המאה ה-21 הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים" מקובל הרבה יותר בציבור. בנובמבר 2007 בוועידת אנאפוליס הסכימו ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית כי זהו הפתרון הרלוונטי לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולא פתרון המדינה המשותפת.

מצדדי פתרון "מדינה אחת" טוענים שבהיעדר פתרון פוליטי מוסכם, תגיע ארץ ישראל למצב בו שתי הישויות הפוליטיות בה (מדינת ישראל והרשות הפלסטינית) יהיו כה שלובות זו בזו עד שלא ייתכן פתרון אחר זולת מדינה אחת גדולה (שיכולה להיות באופיה פדרציה). תומכי גישה זו מציינים שבשטחים שבהם שולטת ישראל כבר קיים רוב שאינו מיוצג פוליטית, ובשטח מדינת ישראל קיים מיעוט ההולך וגדל של אנשים שעשויים לתמוך במדינה אחת – ערביי ישראל.

תוכנית מוריסון גריידי

תוכנית מוריסון-גריידי (באנגלית: Morrison Grady Plan) הייתה תוכנית שהוצגה על ידי סגן ראש הממשלה הבריטי הרברט מוריסון, לוועדת הקבינט האמריקאית לענייני ארץ ישראל, בראשות השגריר האמריקאי הנרי גריידי, שהגיעה ללונדון למשא ומתן בעניין המצב בארץ ישראל ובקשתו של הנשיא הארי טרומן להעלאת 100,000 יהודים. גריידי וועדתו הביעו הסכמה לתוכנית, ועל כן היא קיבלה את הכינוי תוכנית מוריסון-גריידי.

תוכניות, מהלכים מדיניים והסכמים בין ישראל למדינות ערב
לפני הכרזת העצמאות
שנות העשרה 1917: הצהרת בלפור1919: ועידת השלום בפריזהסכם ויצמן-פייסל האמיר פייסל מחיג'אז ונציג התנועה הציונית חיים ויצמן, 1918

נשיא ארצות הברית קרטר, נשיא מצרים סאדאת וראש ממשלת ישראל בגין, ועידת קמפ דייוויד, 1978

נשיא ארצות הברית קלינטון, ראש ממשלת ישראל רבין וראש אש"ף ערפאת, חתימת הסכמי אוסלו, 1993

נשיא ארצות הברית קלינטון, מלך ירדן חוסיין וראש ממשלת ישראל רבין, לקראת חתימת הסכם השלום ישראל-ירדן, 1995

נשיא ארצות הברית בוש, ראש ממשלת ישראל אולמרט וראש הרשות הפלסטינית עבאס, ועידת אנאפוליס, 2007
שנות העשרים 1920: ועידת סן רמו1921: ועדת הייקראפט1922: כתב המנדט1922: הספר הלבן הראשון1929-1930: ועדת שו
שנות השלושים 1930: ועדת סימפסוןהספר הלבן השני1936-1937: ועדת פיל • 1938: ועדת וודהד1939: ועידת השולחן העגולהספר הלבן השלישי
שנות הארבעים 1946: ועדת החקירה האנגלו-אמריקאיתתוכנית מוריסון גריידי1947: ועדת אונסקו"פתוכנית החלוקה
הכרזת העצמאות עד הסכם השלום עם מצרים
שנות הארבעים 1948: הכרזת העצמאותהחלטה 194תוכנית ברנדוט1949: הסכמי רודוסועידת לוזאן1949-1950: שיחות חשאיות ישראל-ירדן
שנות החמישים 1955: תוכנית אלפא
שנות השישים 1964: האמנה הפלסטינית1967: החלטה 242ועידת חרטום1967-1968: שליחות גונאר יארינג1969: הסכם קהירתוכנית רוג'רס הראשונה
שנות השבעים שנות ה-70: שיחות חשאיות ישראל-ירדן1970: תוכנית רוג'רס השנייה1971: תוכנית רוג'רס השלישית1972: תוכנית הפדרציה1973: החלטה 338החלטה 339ועידת ז'נבה1974: הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצריםהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריההחלטה 3501975: הסכם הביניים בין ישראל למצרים1978: החלטה 425החלטה 426הסכמי קמפ דייוויד1979: החלטה 446
מהסכם השלום עם מצרים עד הסכם השלום עם ירדן
שנות השבעים 1979: הסכם השלום בין ישראל למצריםהחלטה 452תוכנית האוטונומיה
שנות השמונים שנות ה-80: שיחות חשאיות ישראל-ירדן1980: החלטה 4781981: תוכנית פהדהחלטה 4971982: תוכנית רייגן1983: הסכם ישראל-לבנון 1983 (הסכם 17 במאי)עסקת שחרור ששת שבויי הנח"ל1985: עסקת ג'יבריל1987: הסכם לונדוןמזכר עמירב חוסייני
שנות התשעים 1991: ועידת מדריד1993: הסכם אוסלו א'1994: הסכם קהירהסכם השלום בין ישראל לירדן
מהסכם אוסלו ב' עד ימינו
שנות התשעים 1995: הסכם אוסלו ב'הבנות ביילין-אבו מאזן1996: הבנות ענבי זעם1997: הסכם חברון1998: הסכם החזרת גופת לוחם השייטתהסכם ואי1999: מזכר שארם-א-שיח'
העשור הראשון 2000: ועידת שפרדסטאוןועידת קמפ דייווידמתווה קלינטון2001: ועידת טאבה2002: היוזמה הסעודיתמפת הדרכיםהקוורטט לענייני המזרח התיכון2003: הודנהועידת עקבהיוזמת ז'נבה2004: עסקת חילופי השבויים2005: פסגת שארם א-שייח'תהדיאהתוכנית ההתנתקות2006: מסמך האסיריםהחלטה 17012007: ועידת אנאפוליס2008: שיחות ישראל-סוריהתהדיאהעסקת חילופי שבויים ישראל-חזבאללה
שנות העשרה 2010: המשא ומתן הישיר בין ישראל לפלסטינים2011: ההסכם לשחרור גלעד שליטההסכם לשחרור אילן גרפל2012: החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם2013: המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2014-2013)2016: החלטה 23342019 (מתוכנן): עסקת המאה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.