ועדת וודהד

ועדת וודהדאנגלית: Woodhead Comission) אשר שמה הרשמי היה הוועדה לחלוקת ארץ ישראל (Palestine Partition Comission), הוקמה כהמשך לוועדת פיל. הוועדה קבעה שמסקנות ועדת פיל אינן מעשיות והציעה חלוקה אחרת בה המדינה היהודית המוצעת קטנה בהרבה.

היסטוריה

בספטמבר 1937 הצהיר אנתוני אידן, שר החוץ של בריטניה, בני מועצת חבר הלאומים שיש כוונה לשלוח גוף מיוחד לארץ ישראל לניהול משא ומתן עם היהודים ולהגיש תוכנית מפורטת לחלוקת ארץ ישראל[1]. גוף כזה לא קם ולקראת סוף 1937 עלו השערות שבריטניה מבקשת לסגת לגמרי מתוכנית החלוקה. בעקבות זאת פרסמה ממשלת בריטניה בתחילת ינואר 1938 ספר לבן[2] המכריז על הקמת ועדת חלוקה, אך מבלי לנקוט בשמות חבריה[3].

לוועדה ניתנה ההוראה הבאה:

להציע גבולות לשטחים המוצעים ליהודים ולערבים ולשטחים שיהיו תחת שלטון ממשלת בריטניה, גבולות ארעיים וקבועים שיאפשרו את ייסודן הסופי של המדינה הערבית והמדינה היהודית בכוחות הגנה מספיקים, ובכלכלה עצמית, בתנאי שהמדינה היהודית תכיל בתוכה את המינימום של ערבים ועמדות כלכלה ופרנסה ערביות, והמדינה הערבית תכיל בקרבה את המינימום של יהודים ועמדות כלכלה ופרנסה יהודיות.

יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, כרך ב', עמ' 786, הוצאת מערכות, 1964

בראש ועדת וודהד עמד ג'ון וודהד ועמו נתמנו אליסון רוסל וא. פ. ווטרפילד[4].


לוועדת וודהד הועבר מסר מממשלת בריטניה שיש לפסול את ועדת פיל באופן מידי, ולהביא לריצוי הצד הערבי שהיווה חלק חשוב יותר כעת בארץ ישראל לעומת היהודים. אחד מחברי הוועדה, ט. ריד, אף אמר בבואו לארץ ישראל:

אין זה צודק ואין זה רגיל להציע שמהגרים הבאים מחלקי עולם שונים יבואו לארץ ישראל ויטלו מידי תושבי הארץ את הריבונות עליה. אין זה גם מן החכמה הפוליטית כלל ועיקר, משום שמעשה כזה יביא לידי מחלוקת ושפיכת דמים ויהיה אסון לכל הנוגעים בדבר.

שם

ועדת וודהד הגיעה בסוף אפריל 1938 לארץ ישראל[5] וחקרה את המאורעות שהביאו להמשך הסכסוך, וב-9 בנובמבר פירסמה את החלטותיה.

מסקנות הוועדה

הוועדה הגיעה למסקנה שאין בידי המנדט והוועדה אפשרות מעשית סבירה לחלוקה של ארץ ישראל למדינה ערבית ומדינה יהודית שתאפשר הקמתן תחת התנאים שהוגדרו. בהתייחס לוועדת פיל נכתב כי זו תכיל בגבולות המדינה היהודית קרוב ל-50% ערבים שברשותם קרוב ל-80% מאדמותיה, בעוד שבשטח שיועד למדינה הערבית כמעט ואין יהודים. בשל כך, לפי ועדת וודהד, לא יהיה אפשרי לבצע חילופי אוכלוסין בין שתי המדינות אם יקומו לפי מתווה ועדת פיל, ולכן התוכנית איננה מתקבלת על הדעת ("unacceptable"). באומרה זאת למעשה סגרה את הגולל על מסקנות ועדת פיל.

עם זאת, הציגה הוועדה שתי חלופות אחרות, המנוגדות להמלצות ועדת פיל, לחלוקת ארץ ישראל:

  • לדעת הרוב, ניתן להקים מדינה יהודית הכוללת את שטחי עמק יזרעאל ומישור החוף עד אזור רחובות.
  • שניים מחברי הוועדה הציעו תוכנית חלוקה משלהם, שזכתה לשם "תוכנית C"[6]. בתוכנית זו נקבעה חלוקה כלהלן:
  • מדינה יהודית תהיה בין שטחיה של רחובות כיום עד לקיבוץ נחשולים הסמוך לזכרון יעקב.
  • מדינה ערבית תהיה על כל שטחי ארץ ישראל האחרים, כולל עבר הירדן המזרחי.
  • המסדרון לירושלים - הוועדה סברה שאין לתת אותו לאף אחד מהצדדים.

היהודים הגיבו בחריפות לוועדה ולא התייחסו למסקנותיה, דבר שגרם מידית לכשלונה.

מכיוון שגם רעיון זה כשל, החליטה בריטניה להזמין את שני הצדדים למפגש בבריטניה ב-7 בפברואר 1939, שנקרא לימים ועידת השולחן העגול.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ב. לוקר, מדוע מתמהמהת הועדה?, דבר, 8 בדצמבר 1937
  2. ^ כך היא כונתה בעיתונות. ראו למשל: הערב - ההודעה על מינוי הועדה החדשה, הבוקר, 4 בינואר 1938
  3. ^ הודעת הממשלה על תפקידי הועדה החדשה, דבר, 5 בינואר 1938
  4. ^ הרכב הועדה החדשה לארץ ישראל, הצופה, 1 במרץ 1938
  5. ^ ועדת החלוקה הגיעה לירושלים, דבר, 28 באפריל 1938
  6. ^ יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, כרך ב', עמ' 786, הוצאת מערכות, 1964
1938 בארץ ישראל

להלן אירועים בולטים שהתרחשו במהלך שנת 1938 בארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי.

הוועד הערבי העליון

הוועד הערבי העליון (בערבית: اللجنة العليا العربية) היה הגוף הפוליטי העליון שהנהיג את הקהילה הערבית בארץ ישראל המנדטורית משנת 1936 ועד מלחמת העצמאות (לרבות בתקופת המלחמה).

החלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם

החלטה 338 אושרה במועצת הביטחון של האו"ם בימי מלחמת יום הכיפורים, ב-22 באוקטובר 1973, בהתאם להצעה משותפת של ארצות הברית וברית המועצות. ההחלטה קראה להפסקת אש בתוך 12 שעות ולא יאוחר משעה 6:52 בערבו של אותו יום. אל ההחלטה הזו נוספו שני סעיפים:

סעיף 2 קרא לכל הצדדים הנוגעים בדבר לפתוח מיד לאחר הפסקת האש בביצוע החלטה 242 של מועצת הביטחון על כל חלקיה.

סעיף 3 קבע שבאופן מיידי, בד בבד עם הפסקת האש, יתחילו הצדדים הנוגעים בדבר לפעול במסגרת משא ומתן לכינון שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון וינהלו את שיחותיהם בחסות "נאותה" (אשר פורשה למעשה כחסות של ארצות הברית או ברית המועצות אך לא בחסות האו"ם).המשך הלחימה חרף החלטה זו הביא לכיתור הארמייה השלישית של מצרים ולהחלטה 339 שהביאה להפסקת אש במלחמה.

הסכם קהיר (1969)

הסכם קהיר נחתם בקהיר ב-3 בנובמבר 1969, כהסכם חשאי בין אש"ף לבין ממשלת לבנון. ההסכם העניק לאש"ף את הזכות לפעול מאדמת לבנון. לבנון יוצגה בהסכם באמצעות משלחת ששלח נשיא לבנון דאז שארל חילו ובראשה עמד ראש הממשלה דאז רשיד כראמי. מטעם אש"ף חתם על ההסכם יאסר ערפאת, ושר ההגנה המצרי מוחמד פאוזי שימש כמשקיף מטעמו של נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר.

נוסח ההסכם לא פורסם באופן רשמי, אך העתק שלו הגיע למערכת העיתון הלבנוני אל-נהאר שפרסמה אותו ב-20 באפריל 1970. ההסכם העניק תוקף חוקי לנוכחות הפלסטינית בלבנון ולפעולותיה על אדמתה. כמו כן ניתן לאש"ף חופש פעולה מדיני וצבאי, ואישור להוציא לפועל פעולות טרור נגד ישראל מתוך לבנון. ההסכם העניק לפלסטינים הגנה מפני ניסיונות לפרקם מנשקם, אף שהסעיף זה עומד בסתירה למדיניות ממשלת לבנון ובניגוד לחוק הלבנוני. ישראל ראתה בהסכם זה הפרה של הסכם הפסקת האש שלה עם לבנון משנת 1949. למרות זאת זכה ההסכם לאשרור של המנהיגות הלבנונית, ולהגברת הפעילות הפלסטינית בלבנון במהלך שנות השבעים. תמיכת לבנון בהסכם הפסיקה עם פלישת ישראל ללבנון בשנת 1982, אך ההנהגה הפלסטינית ובראשה יאסר ערפאת המשיכה לדבוק בו.

הסכם שארם

הסכם שארם, המוכר גם בשם מזכר "וואי המתוקן", הוא מזכר הסכמות בין מדינת ישראל לארגון אש"ף, כנציג הפלסטינים.

המזכר נחתם בתאריך 4 בספטמבר 1999 על ידי ראש ממשלת ישראל אהוד ברק וראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת. במעמד החתימה נכחו נשיא מצרים, חוסני מובראק, עבדאללה מלך ירדן ומזכירת המדינה האמריקאית מדליין אולברייט.

הקוורטט לענייני המזרח התיכון

הקוורטט לענייני המזרח התיכון או בקיצור הקוורטט (באנגלית: Quartet on the Middle East) הוא גוף בינלאומי המורכב מארצות הברית, האיחוד האירופי, האומות המאוחדות ורוסיה, שתפקידו לפקח על פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני על פי מפת הדרכים. הגוף נוסד בשל הצורך בגורם המקובל על שני הצדדים כמי שיהיה הבורר ויקבע האם הצדדים עומדים במילוי חובותיהם או שאחד מהם מפר את ההסכמים. הדבר נובע ממסקנות הצדדים מההסכמים הקודמים אשר לא הצליחו בעקבות העדר גורם מקובל על שני הצדדים.

הקוורטט נוצר במדריד ב-2002, כתוצאה מוועידה שיזם ראש ממשלת ספרד דאז, חוסה מריה אסנאר, שמטרתה הייתה למצוא דרך להתקדמות במשא ומתן הישראלי-פלסטיני. פעילות הקוורטט ממומנת בידי מספר גופים באו"ם.

ג'יימס וולפנזון שימש כנציג הקוורטט במזרח התיכון לאחר פרישתו מתפקיד נשיא הבנק העולמי ב-31 במאי 2005. הוא שימש בתפקיד עד 30 באפריל 2006. הוא פרש לאחר שורה של צעדים בצד הישראלי שלדעתו דרדרו את הסיכויים למצוא פתרון לסכסוך, בהם:

הגבלות במגעים עם תנועת חמאס

הטלת קשיים על אפשרותו של חמאס לגייס מימון לפעולות אזרחיות

החרמת כספי המסים של הרשות הפלסטינית בידי ישראל

הגבלות תנועה על הפלסטיניםטוני בלייר מונה לנציג הקוורטט ב-27 ביוני 2007, מיד עם פרישתו מתפקידו כראש ממשלת בריטניה, ושימש בתפקיד עד לשנת 2015.

ועדות חקירה לארץ ישראל

ועדות חקירה לארץ ישראל הן מספר ועדות שנשלחו על ידי ממשלת בריטניה לארץ ישראל כדי לבחון את הבעיה היהודית ערבית באזור ולהגיש המלצות לביצוע לממשלת בריטניה.

הראשונה בהן הייתה ועדת פאלין שנשלחה לארץ ב-1920 על מנת לחקור את אירועי ירושלים במאורעות תר"פ. השנייה הייתה ועדת שו, אשר הגיעה ארצה בעקבות מאורעות תרפ"ט. המלצותיה הביאו לפרסום הספר הלבן השני ב-1930. לאחר מאורעות 1936 נשלחה לארץ ישראל ועדת פיל אשר עליה הוטל תפקיד רחב יותר של מציאת פתרון לבעיית הסכסוך והמנדט בארץ. הוועדה הייתה הראשונה להעלות את רעיון חלוקת הארץ לשתי מדינות. בעקבות הסערה וההתנגדות הערבית למסקנות הוועדה, שלחה בריטניה את ועדת וודהד ב-1938, גם ועדה זו לא נחלה הצלחה. הממשלה הבריטית זימנה ללונדון את נציגי היהודים והערבים תחת ועידת השולחן העגול, אולם זו נכשלה חרוצות. בעקבות מסקנותיה של ועדת וודהד, בעיקר על הגבלות העלייה וההתיישבות היהודית, פרסמה בריטניה את הספר הלבן השלישי. ב-1946, בעקבות לחץ למציאת פתרון לבעיית העקורים מצד ארצות הברית, הגיעה ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל. בריטניה לא שבעה נחת מהמלצות הוועדה, ובעקבותיה הועלתה תוכנית מוריסון גריידי. לאחר דחייתה מצד היהודים והערבים, הועברה שאלת ארץ ישראל אל האו"ם. ב-1947 ביקרה בארץ ועדת אונסקו"פ (הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל) מטעם האו"ם אשר רוב חבריה הציע חלוקה לשתי מדינות תוך שיתוף פעולה כלכלי ביניהן. המלצות הוועדה היוו בסיס לתוכנית החלוקה שאישר האו"ם בנובמבר 1947.

ועדת אונסקו"פ

ועדת אונסקו"פ - הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל (UNSCOP - United Nations Special Committee on Palestine) - הייתה ועדת חקירה בינלאומית שמונתה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות במאי 1947 כדי לבחון את שאלת ארץ ישראל, בעקבות בקשתה של ממשלת בריטניה לחוות דעת של האו"ם, לאחר שלא הושגה הסכמה על הפתרון העדיף.

ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל

ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל (באנגלית: Anglo-American Committee of Inquiry on Jewish Problems in Palestine and Europe) הייתה ועדה שהוטל עליה להציע פתרון לבעיית ארץ ישראל ובעיית היהודים העקורים באירופה.

את ההצעה להקמתה העלה שר החוץ הבריטי ארנסט בווין בהודעה שמסר בבית הנבחרים ב-13 בנובמבר 1945. הוועדה פעלה בשנת 1946.

ועדת הייקראפט

ועדת הייקראפט(באנגלית:Haycraft Commission of Inquiry) הייתה ועדת חקירה שהוקמה ביוזמת הבריטים ב-1921, בעקבות מאורעות תרפ"א, ומטרתה לחקור את הסיבות שהובילו למאורעות. בראש הוועדה עמד השופט סר תומאס הייקראפט, שעמד בראש בית המשפט העליון של ארץ ישראל שתוארו Chief Justice (במינוח העברי של אותם ימים "זקן השופטים").

ועדת פיל

ועדת פִּיל (באנגלית: Peel Commission) הייתה ועדת חקירה מלכותית שהוקמה באוגוסט 1936 על ידי ממשלת הממלכה המאוחדת במטרה לחקור את הסיבות למרד הערבי הגדול בארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי, ולהמליץ על צעדים לעתיד. יושב ראש הוועדה היה לורד ויליאם רוברט פיל, הרוזן הראשון לבית פיל (1st Earl Peel). את הוועדה מינה ויליאם אורמסבי-גור, שר המושבות בממשלתו של נוויל צ'מברליין.

ועדת שו

ועדת שׁוֹ (באנגלית: Shaw Commission) שכינויה הרשמי היה "הוועדה למהומות של אוגוסט 1929 בארץ ישראל" (Commission on the Palestine Disturbances of August, 1929) הייתה ועדת חקירה בראשות השופט סר וולטר שו (Walter Shaw) , שמונתה על ידי משרד המושבות הבריטי. הוועדה הגיעה ארצה ב-24 באוקטובר 1929 על מנת לחקור את מאורעות תרפ"ט, ובכדי להגיש המלצות למניעת חזרתן בהמשך. עבודתה כללה שמיעת עדויות מעשרות בריטים, יהודים וערבים המלווים בעורכי דין. במרץ 1930 פורסמו מסקנות הוועדה.

ועידת השולחן העגול

ועידת השולחן העגול, בשמה הרשמי - The St. James Conference הייתה ועידה שהתקיימה בין ה-7 בפברואר ל-17 במרץ 1939 והיוותה את ניסיון הגישור האחרון של ממשלת בריטניה לבעיית הסכסוך היהודי-ערבי. הועידה נקראה גם ועידת סנט ג'יימס על שם הארמון בלונדון בו נתקיימה.

ועידת סן רמו

ועידת סן רמו הייתה ועידה בינלאומית שנערכה בסן רמו שבאיטליה מ-19 עד 26 באפריל 1920 בהשתתפות מדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה, ודנה בחלוקת האימפריה העות'מאנית לשעבר בין המעצמות האירופיות המנצחות. הוועידה נערכה בהמשך לפגישה שהתקיימה בין 12 ל-23 בפברואר בלונדון, ולמעשה רק אישרה את ההחלטות שהתקבלו בפגישה. בוועידת סן רמו השתתפו ראשי ממשלות בריטניה, צרפת, איטליה ויוון, ונציגי יפן ובלגיה.

תוכנית אלפא

תוכנית "אלפא" היא יוזמה להסדרת הסכסוך הישראלי-ערבי שהגישו שני פקידים בכירים מבריטניה ומארצות הברית בשנת 1955.

תוכנית האוטונומיה

תוכנית האוטונומיה הוא כינויה של תוכנית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני שהוצעה על ידי מנחם בגין, ראש ממשלת ישראל, משה דיין, שהיה שר החוץ ואנואר סאדאת נשיא מצרים, לפיה תהיה לעם הפלסטיני זכות לנהל את ענייניו באופן אוטונומי, ללא התערבות ישראלית.

תוכנית החלוקה

תוכנית החלוקה היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם לחלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר הירדן לשתי מדינות, יהודית וערבית, ולשטח בינלאומי. התוכנית התקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 וקיבלה את השם הרשמי: "החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם". בישראל היא מכונה לעיתים קרובות "החלטת כ"ט בנובמבר".

הצעת החלוקה הייתה האחרונה בסדרה של תוכניות מסוג זה שהוצעו על ידי ועדות חקירה בריטיות לארץ ישראל. תוכנית החלוקה הייתה תוכנית לביצוע שכללה מועד ברור להקמת מדינה יהודית ונתנה לגיטימציה בינלאומית לעליית הפליטים היהודים לארץ ישראל.

קבלת הצעת תוכנית החלוקה בעצרת הכללית של האו"ם נחשבת לאחד האירועים החשובים בתולדות הציונות, זכתה לאישורה של הסוכנות היהודית אשר תפקדה כממשלה בפועל של היישוב ונדחתה על ידי הנהגת ערביי ארץ ישראל. התוכנית לא יושמה במלואה בסופו של דבר, אולם קבלתה סללה את הדרך לסיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל. ההחלטה מוזכרת במגילת העצמאות, בה נכתב כי "הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה" ובכל מקרה היא אינה מקור הזכות אלא הכרה בזכות הקיימת ממילא הנזכרת במגילה בתחילתה.

תוכנית מוריסון גריידי

תוכנית מוריסון-גריידי (באנגלית: Morrison Grady Plan) הייתה תוכנית שהוצגה על ידי סגן ראש הממשלה הבריטי הרברט מוריסון, לוועדת הקבינט האמריקאית לענייני ארץ ישראל, בראשות השגריר האמריקאי הנרי גריידי, שהגיעה ללונדון למשא ומתן בעניין המצב בארץ ישראל ובקשתו של הנשיא הארי טרומן להעלאת 100,000 יהודים. גריידי וועדתו הביעו הסכמה לתוכנית, ועל כן היא קיבלה את הכינוי תוכנית מוריסון-גריידי.

תוכנית רוג'רס

תוכנית רוג'רס הוא שמן של שלוש תוכניות שלום בין ישראל למצרים וירדן שהציע מזכיר המדינה האמריקאי ויליאם רוג'רס בשנים 1969–1971.

תוכניות, מהלכים מדיניים והסכמים בין ישראל למדינות ערב
לפני הכרזת העצמאות
שנות העשרה 1917: הצהרת בלפור1919: ועידת השלום בפריזהסכם ויצמן-פייסל האמיר פייסל מחיג'אז ונציג התנועה הציונית חיים ויצמן, 1918

נשיא ארצות הברית קרטר, נשיא מצרים סאדאת וראש ממשלת ישראל בגין, ועידת קמפ דייוויד, 1978

נשיא ארצות הברית קלינטון, ראש ממשלת ישראל רבין וראש אש"ף ערפאת, חתימת הסכמי אוסלו, 1993

נשיא ארצות הברית קלינטון, מלך ירדן חוסיין וראש ממשלת ישראל רבין, לקראת חתימת הסכם השלום ישראל-ירדן, 1995

נשיא ארצות הברית בוש, ראש ממשלת ישראל אולמרט וראש הרשות הפלסטינית עבאס, ועידת אנאפוליס, 2007
שנות העשרים 1920: ועידת סן רמו1921: ועדת הייקראפט1922: כתב המנדט1922: הספר הלבן הראשון1929-1930: ועדת שו
שנות השלושים 1930: ועדת סימפסוןהספר הלבן השני1936-1937: ועדת פיל1938: ועדת וודהד • 1939: ועידת השולחן העגולהספר הלבן השלישי
שנות הארבעים 1946: ועדת החקירה האנגלו-אמריקאיתתוכנית מוריסון גריידי1947: ועדת אונסקו"פתוכנית החלוקה
הכרזת העצמאות עד הסכם השלום עם מצרים
שנות הארבעים 1948: הכרזת העצמאותהחלטה 194תוכנית ברנדוט1949: הסכמי רודוסועידת לוזאן1949-1950: שיחות חשאיות ישראל-ירדן
שנות החמישים 1955: תוכנית אלפא
שנות השישים 1964: האמנה הפלסטינית1967: החלטה 242ועידת חרטום1967-1968: שליחות גונאר יארינג1969: הסכם קהירתוכנית רוג'רס הראשונה
שנות השבעים שנות ה-70: שיחות חשאיות ישראל-ירדן1970: תוכנית רוג'רס השנייה1971: תוכנית רוג'רס השלישית1972: תוכנית הפדרציה1973: החלטה 338החלטה 339ועידת ז'נבה1974: הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצריםהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריההחלטה 3501975: הסכם הביניים בין ישראל למצרים1978: החלטה 425החלטה 426הסכמי קמפ דייוויד1979: החלטה 446
מהסכם השלום עם מצרים עד הסכם השלום עם ירדן
שנות השבעים 1979: הסכם השלום בין ישראל למצריםהחלטה 452תוכנית האוטונומיה
שנות השמונים שנות ה-80: שיחות חשאיות ישראל-ירדן1980: החלטה 4781981: תוכנית פהדהחלטה 4971982: תוכנית רייגן1983: הסכם ישראל-לבנון 1983 (הסכם 17 במאי)עסקת שחרור ששת שבויי הנח"ל1985: עסקת ג'יבריל1987: הסכם לונדוןמזכר עמירב חוסייני
שנות התשעים 1991: ועידת מדריד1993: הסכם אוסלו א'1994: הסכם קהירהסכם השלום בין ישראל לירדן
מהסכם אוסלו ב' עד ימינו
שנות התשעים 1995: הסכם אוסלו ב'הבנות ביילין-אבו מאזן1996: הבנות ענבי זעם1997: הסכם חברון1998: הסכם החזרת גופת לוחם השייטתהסכם ואי1999: מזכר שארם-א-שיח'
העשור הראשון 2000: ועידת שפרדסטאוןועידת קמפ דייווידמתווה קלינטון2001: ועידת טאבה2002: היוזמה הסעודיתמפת הדרכיםהקוורטט לענייני המזרח התיכון2003: הודנהועידת עקבהיוזמת ז'נבה2004: עסקת חילופי השבויים2005: פסגת שארם א-שייח'תהדיאהתוכנית ההתנתקות2006: מסמך האסיריםהחלטה 17012007: ועידת אנאפוליס2008: שיחות ישראל-סוריהתהדיאהעסקת חילופי שבויים ישראל-חזבאללה
שנות העשרה 2010: המשא ומתן הישיר בין ישראל לפלסטינים2011: ההסכם לשחרור גלעד שליטההסכם לשחרור אילן גרפל2012: החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם2013: המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2014-2013)2016: החלטה 23342019 (מתוכנן): עסקת המאה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.