ועדת השמות הממשלתית

ועדת השמות הממשלתית היא ועדה ציבורית הממונה על ידי ממשלת ישראל, ועוסקת בקביעת שמות ליישובים ולנקודות נוספות במפת ישראל ובהחלפת שמות ערביים שהיו קיימים עד 1948 לשמות עבריים. החלטות הוועדה מחייבות את מוסדות המדינה.

במתן שמות מתבססת הוועדה על שמות היסטוריים, על תרגום שמות ערביים ועל מתן צורה עברית לשמות ערביים.

Dvir naming
מכתב ועדת השמות הממשלתית למזכירות הקיבוץ הארצי בדבר שם הקיבוץ דביר. 30 באוקטובר 1951

פעולות הוועדה

ועדת השמות הממשלתית היא המשך של "ועדת שמות היישובים על יד קק"ל" שהוקם בשנת 1925 על פי החלטה של דירקטוריון הקק"ל[1]. לוועדת שמות היישובים על יד קק"ל לא היה כל מעמד חוקי, אולם למרות זאת השמות שהיא נתנה לכ-400 יישובים - הוכרו על ידי הציבור. בנוסף, החל מ-18 ביולי 1949[2], ובמשך תקופה של כשנתיים בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20, פעלה ליד משרד ראש הממשלה "הוועדה הגאוגרפית". ועדה זו העניקה שמות עבריים לכ-600 מקומות גאוגרפיים בנגב (גבעות, הרים, ערוצי נחלים, תלים, גאיות). גם ועדה זו לא פעלה מכח הוראת חוק, ורק לאחר פניות חוזרות של ראש הממשלה, השתמשו משרדי הממשלה בשמות שקבעה הוועדה[3]. הוועדה הגאוגרפית הונחתה מפורשות על ידי ראש הממשלה "להרחיק את השמות הערבים מטעמים מדיניים: כשם שאין אנו מכירים בבעלותם הפוליטית של הערבים על הארץ, כן אין אנו מכירים בבעלותם הרוחנית ובשמותיהם". בהקשר לכך ציינה הוועדה הגאוגרפית, כי רבים מהשמות הערביים הם ממילא ארעיים ומקריים[4].

ב-8 במרץ 1951 מינתה הממשלה את חברי ועדת השמות הממשלתית, ובחודש אפריל 1951 התכנסה ועדת השמות הממשלתית לישיבתה הראשונה. מטרת הקמת ועדה חדשה זו הייתה כפולה: ראשית, להביא לכך שקביעת שמות עבריים ליישובים ולמקומות תיעשה על ידי ועדה אחת, ולא על ידי שתי ועדות שונות שאינן מקיימות קשר ביניהן. שנית, לקבוע מעמד רשמי לוועדה, כך שהחלטותיה בדבר קביעת שמות עבריים יפורסמו ברשומות ומשרדי הממשלה יחויבו להשתמש בשמות אלו. בוועדת השמות הממשלתית הוקמו שלוש ועדות משנה: ועדה לקביעת שמות המקומות הגאוגרפיים בכל אזורי הארץ (ועדת המשנה הגאוגרפית); ועדה לזיהוי שמות המקומות ההיסטוריים וקביעתם (ועדת המשנה ההיסטורית); ועדה לקביעת שמות ליישובים חדשים ומחודשים (ועדת משנה לשמות יישובים)[3].

במשך חמישים שנות פעילותה הראשונות שינתה והוסיפה הוועדה קרוב ל־9,000 שמות; בין קביעותיה:

  • שמות ליישובים כפריים ועירוניים (מעל 1,200 שמות);
  • שמות למוקדי תעסוקה שמחוץ לתחום יישוב;
  • שמות למחלפים וצמתים;
  • שמות לעצמים גאוגרפיים;
  • שמות לאתרי הנצחה;
  • שמות לפארקים;
  • שמות לאתרי תיירות;
  • שמות למעברי גבול;
  • שמות לצירי תחבורה;
  • שמות לקווי דואר נע.

בין יתר תפקידי הוועדה עדכון שוטף של רשימת שמות היישובים בגופים הבאים:

הוועדה מפרסמת את החלטותיה בדפי מידע המופצים לכל משרדי הממשלה, ולמאות גורמים במדינה, ב"רשומות" (ילקוט הפרסומים), ולאחרונה גם בשנתון הממשלה.

בשנת 1999, במסגרת חגיגות שנת ה-50 למדינת ישראל, פרסמה ועדת השמות את "אטלס שמות היישובים והמקומות בישראל, חמישים שנות התיישבות".בעריכת הגב' חנה ביתן, המרכזת המדעית של הוועדה. האטלס כולל את שמותיהם של תשע מאות יישובים שהוקמו בין השנים 1998-1948. באטלס מצוין מיקומם של היישובים, מקור השמות וכל הנתונים הסטטיסטים כמו צורת היישוב, ההשתייכות הארגונית, המעמד המוניציפלי ושנת ההתיישבות.

חברי הוועדה

ב"ועדת שמות היישובים על יד קק"ל" הראשונה היו נציגי הקרן הקיימת מנחם אוסישקין וי. אטינגר, נציג ההנהלה הציונית, פרופ' נחום סלושץ, נציג המתיישבים (דוד רמז עבור ארגונים המשתייכים להסתדרות, הרב ישעיהו שפירא עבור יישובי המזרחי), פרופ' שמואל קליין בתור מומחה ונציג הועד הלאומי. בשנת 1927 היה יוסף מיוחס נציג הוועד הלאומי ויצחק בן צבי נציג המתיישבים חברי ההסתדרות. כן הצטרף לוועדה ישעיהו פרס נציג החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה ישעיהו פרס[5]. בשנות ה-30, מזכיר ועדת השמות היה יעקב א' אריכא[6].

לאחר קום המדינה, בוועדה חברים היסטוריונים, גאוגרפים, ארכאולוגים, אנשי מקרא ולשון, נציגי משרד הפנים, התחבורה (מע"צ), משרד הבינוי והשיכון (המרכז למיפוי) וקק"ל[7]. לוועדה שלוש ועדות משנה: יישובית, גאוגרפית והיסטורית.

בשנת 1950 נתמנה לוועדה זלמן ליף (יושב ראש).

בחודש מרץ 1951 נתמנו לוועדה:

בשנת 1974 נתמנו לוועדה:

בשנת 1988 נתמנו לוועדה:

בספטמבר 1990 החליף משה ברור את דוד עמירן, בני מושקין החליף את יעקב ברמור ואסתר גולדנברג החליפה את מאיר מדן שנפטר[12]. ב-2 במאי 1995 נוסף לוועדה ד"ר שוקרי עראף[13].

ב-31 בדצמבר 2001 החליף זאב ספראי את צבי אילן ועמירם גונן החליף את דוד שרון[14].

ב-27 בדצמבר 2009 נתמנו לוועדה יואל אליצור (במקום אסתר גולדנברג), אילת מזר (במקום משה כוכבי), ישעיהו רונן, עירית עמית כהן, צבי צמרת ואבשלום קור[15].

בפברואר 2011 נתמנו לוועדה: איילת פישמן יו"ר ועדת היישובים במשרד הפנים (במקום בנימין ריקרדו), עמיקם ריקלין נציג הקק"ל (במקום אבי גורן) ופרופ' נעים עריידי[16].

בנובמבר 2014 החליטה הממשלה[17] על מינוי משה שרון ליו"ר הוועדה, וכן שהוועדה תהיה מורכבת מעשרים ושישה חברים, כדלקמן:

(א) עשרים נציגי ציבור שתמנה הממשלה בהתאם להצעת ראש הממשלה;
(ב) נציגי משרדי הממשלה הבאים שימנה השר המופקד על המשרד, מעובדי משרדם;
(1) משרד ראש הממשלה - נציג אחד;
(2) משרד התחבורה והבטיחות בדרכים - נציג אחד;
(3) משרד הפנים - נציג אחד;
(4) משרד הבינוי והשיכון (המרכז למיפוי ישראל) - נציג אחד;
(ג) נציג שתמנה הממשלה בהתאם להצעת יושב ראש הקרן הקיימת לישראל;
(ד) נציג רשות הטבע והגנים שתמנה הממשלה.

יישובים עם שמות לועזיים

עשרות יישובים ותיקים הספיקו להקרא בשמות לועזיים, לפני שוועדת השמות הממשלתית פעלה: הרצליה, כפר מסריק, כפר טרומן, כפר ביאליק, קריית מוצקין, בלפוריה, גבעת שפירא, כפר בלום, כפר גליקסון, כפר הס, כפר ויתקין, כפר ורבורג, כפר מונש, כפר סירקין, כפר נטר, כפר סאלד, כפר סילבר, כפר פינס, כפר רופין, נורדיה, שדה ורבורג, תל מונד, בית זייד ועוד.

הדוגמאות הבאות הן מהשנים שבהם פעלה ועדת השמות הממשלתית (ואף התנגדה):

  • נצר סרני - הוועדה קבעה ש"סרני" הוא שם לועזי וסרבה לאשר את השם (המליצה על השם "נצר חיים")
    חבר הכנסת מטעם מפא"י חיים בן-אשר ידידו הקרוב של חיים אנצו סרני וחבר הקיבוץ, חש חוב של חבר לשמור על שמו ושיכנע שבעקבות מותו הטרגי (ב'אסון מעגן') של בנו יחידו דניאל סרני, שהיה הנצר האחרון להוריש ולהנחיל את שם משפחת סרני לדורות נוספים, ייקרא שם היישוב נצר סרני (אף על פי שהוא לועזי ונפסל על ידי ועדת השמות הממשלתית).
  • לוחמי הגיטאות - הוועדה קבעה שהמילה 'גיטאות' היא מילה לועזית, אך הסכימה לבסוף לאשר את שם הקיבוץ לאחר דין ודברים ממושך.
  • זרעית (כפר רוזנוואלד) - שם המושב בצפון הארץ היה זרעית ושונה לכפר רוזנוואלד על שם התורם שהובטח לו כי היישוב ייקרא על שמו. המתיישבים התנגדו נמרצות, אך בקק"ל לא יכולים היו לבטל את העסקה. הגיעו הדברים עד כדי איום לנטישת היישוב. בעקבות ההתנגדות הנמרצת של התושבים לשם החדש הוחזר השם זרעית, אולם השם הרשמי כיום הוא 'זרעית (כפר רוזנוואלד)' ולא 'זרעית'. היו שהציעו ששם המושב יהווה ראשי תבות של זכר רוזנוואלד עמנו יהיה תמיד.
  • יהוד-מונוסון - בעקבות האיחוד בין העיר יהוד והמועצה המקומית נווה אפרים מונוסון, התכנסה ועדת השמות על מנת להמליץ לשר הפנים על שם לישות החדשה. בחודש יולי 2005 ועדת השמות הממשלתית סירבה לאשר את השם יהוד-מונוסון שעליו סיכמו נציגי שני היישובים וקבעה ששם היישוב המאוחד יהיה יהוד. שר הפנים אופיר פז-פינס הבהיר כי "התייחסות לשמו של נדבן יהודי ציוני כאל שם לועזי שלא ראוי שיישוב ייקרא על שמו איננה מתקבלת על הדעת, ועל כן החלטתי שלא לקבל את המלצות הוועדה ולקרוא ליישוב המאוחד יהוד-מונוסון" (ראו מימוש החלטתו, בעמוד 268).
    מתברר ששם ישוב אינו בהכרח זהה לשם העיר או המועצה המקומית (לדוגמה המועצה המקומית נקראה משנת 1962 מועצת נווה אפרים מונוסון ואילו שם היישוב במפות, בגלל עמדתה של ועדת השמות הממשלתית, היה נווה אפרים).
  • רמת טראמפ - בשנת 2019 אישרה הוועדה את השם "רמת טראמפ", על שמו של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, ליישוב ברמת הגולן.[18]

הוועדה למתן שמות עבריים לנגב

לדברי יהודה זיו, חבר בוועדת השמות הממשלתית, הגיע דוד בן-גוריון למסקנה כי יש לתת שמות עבריים לאתרים בנגב. עיקר עיסוקה של הוועדה שהוקמה היה קביעת שמות עבריים ל"עצמים גאוגרפיים". אמרו אז על בן-גוריון כי החליט "בראשית -שֵמוֹת!", ויקרא במדבר דברים - כלומר מתן שמות עבריים למקומות הוא שלב בדרך ל"חזון הפרחת השממה". הוועדה קיימה במשך עשרה חודשים 29 ישיבות, שבהן נקבעו לאתרים מדרום לקאורדינטת רוחב 120 - בין אשקלון לבין שפך נחל קדרון - 561 שמות עבריים, מתוכם רק 29 היו שמות יישובים. התוצאה סוכמה ופורסמה בשנת 1950. הייתה זו המפה היחידה של מחלקת המדידות הממשלתית שבה הופיע לצד השם העברי החדש גם שמו הערבי של המקום.

המפה יצאה לאור לאחר הסכם שביתת הנשק עם ממלכת ירדן ב-3 באפריל 1949. בן-גוריון הורה להתעלם מהקו הירוק ובעידודו ובאישורו נקבעו שמות עבריים ליישובים, לחורבות ולעצמים גאוגרפיים בתוך תחומי ירדן - מעבר לקו הירוק בגזרה זו.

לקריאה נוספת

  • לאה מזור, "בין מקרא לציונות: התפיסה השבטית של המרחב המשתקפת בשמות יישובים מהעשור הראשון למדינה", קתדרה 110 (תשס״ד), עמ׳ 122-110
  • חנה ביתן (עורכת), אטלס ההתיישבות בישראל, פרסומה של ועדת השמות הממשלתית, משרד ראש הממשלה, 2004.
  • יהודה זיו, רגע של מקום - סיפורים מאחורי שמות מקומות, הוצאת צבעונים, 2005.
  • יהודה זיו, בן-גוריון "מתנחל" בהר חברון, מתוך הכנס השנתי השלישי הספר והמדבר בארץ ישראל - תשס"ח - 2007, בעריכת יעקב אשל, מרכז סיור ולימוד סוסיא, סוסיא, תשס"ח.
  • נגה קדמן, בצדי הדרך ובשולי התודעה : דחיקת הכפרים הערביים שהתרוקנו ב-1948 מהשיח הישראלי, ספרי נובמבר, 2008. ‬
  • חנה ביתן, "ועדת השמות הממשלתית: תולדותיה ועקרונות עבודתה", אופקים בגאוגרפיה 83, 2013. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)

קישורים חיצוניים

רשימות יישובים בילקוט הפרסומים

הערות שוליים

  1. ^ י. אטינגר, קביעת השמות לישובי הקה"ק, דבר, 25 באוגוסט 1925
  2. ^ פרוטוקול הישיבה הראשונה של הוועדה הגאוגרפית לקביעת שמות בנגב (עמ' 307), ‏18.7.1949
  3. ^ 3.0 3.1 פרטיכל של ישיבת ועדת השמות הממשלתית (עמ' 56), ארכיון המדינה, ‏8.4.1951
  4. ^ הוועדה הגאוגרפית (ישיבה מס' 8) (עמ' 231), ‏20.10.1949
  5. ^ י. אטינגר, לקביעת השמות למקומות הישוב בארץ, דבר, 1 ביוני 1927
  6. ^ גאולת השמות, דבר, 23 באפריל 1937
  7. ^ ועדת השמות הממשלתית, סקירה שנתית 2003, אתר משרד ראש הממשלה
  8. ^ הודעה על מינוי ועדת שמות ממשלתית, ילקוט הפרסומים 152, 6 באפריל 1951, עמ' 845
  9. ^ הודעה על מינוי ועדת שמות ממשלתית, ילקוט הפרסומים 162, 24 במאי 1951, עמ' 959
  10. ^ הודעה על מינוי חברי ועדת השמות הממשלתית, ילקוט הפרסומים 2056, עמ' 240
  11. ^ הודעה על מינוי חברי ועדת השמות הממשלתית, ילקוט הפרסומים 3596, 20 באוקטובר 1988, עמ' 362
  12. ^ הודעה על מינוי חברים לוועדת השמות הממשלתית, 23 בספטמבר 1990, ילקוט הפרסומים 3806, עמ' 138
  13. ^ הודעה על מינוי חבר לוועדת השמות הממשלתית, 2 במאי 1995, ילקוט הפרסומים 4306, עמ' 1164
  14. ^ הודעה על מינוי חברים לוועדת השמות הממשלתית, 31 בדצמבר 2001, ילקוט הפרסומים 5047, עמ' 1164
  15. ^ על מינוי חברים לוועדת השמות הממשלתית, 31 בדצמבר 2009, ילקוט הפרסומים 6057, עמ' 1714
  16. ^ הודעה על מינוי חברים לוועדת השמות הממשלתית, ילקוט הפרסומים, 17 במרץ 2011, עמ' 3162
  17. ^ הודעה על מינוי חברים לוועדת השמות הממשלתית, י"פ 6948 מ-21 בדצמבר 2014
  18. ^ הודעה בדבר קביעת שמות מאת ועדת השמות הממשלתית, י"פ 8335 מ-11 ביולי 2019, עמ' 12671
אתרי המקרא

אתרי המקרא הם מקומות אשר נזכרים בספרי המקרא. השמות הם של יישובים, אזורים ואתרים.

לעיתים, אזכור השם בא בהקשר לאירועים שהתרחשו בו ואפילו האתר נקרא על שמם. כך למשך מובא מקום, בו חנו שבטי ישראל במסעם במדבר סיני וגם התרחש בו נס הפיכת המים המרים למתוקים - כמו "ויחנו במרה" על שם המים המרים שמצאו במקום.

זיהוי אתרים מקראיים, בדרך כלל, אינו ודאי. מעטים הם האתרים שבהן נמצאו כתובות המציינות את שמם. וגם במקרים אלא לא ברור האם הכלי הוא תוצרת המקום. לדוגמה בחפירות שנערכו בגבעון נמצאו ידיות כדים רבות עם השם גבעון, מכאן עלתה ההשערה שאכן זו גבעון הקדומה. במקום נמצאה בריכת מים, שהתאימה לכתוב במקרא ("הבריכה אשר בגבעון"), הוסיפה נדבך להכרה בשם המקראי של המקום.

קיימים אטלסים מיוחדים, כמו אלה בהוצאת כרטא, שבהם מוצגים האתרים המיקראיים. גם ועדת השמות הממשלתית עושה שימוש בשמות מקראיים. הוועדה מוכנה להעניק שם מיקראי גם ליישוב חדש. התנאי שהוא ממוקם במרחק שאינו עולה על 3 ק"מ מהאתר המקראי.

הר יוסיפון

הר יוסיפון הוא הר געש רדום ברמת הגולן. ההר הוא חלק מקו התלים הישראלי, והוא שוכן בין הר חוזק לבין הר שיפון, דרומית לעין זיוון. גובהו של ההר 981 מ' מעל פני הים.

ההר נקרא בערבית תל יוסֻף. ועדת השמות הממשלתית, ששאפה להיצמד למקור, הציעה תחילה לקרוא לו בעברית "תל יוסף", אלא שקיבוץ הנושא שם זה כבר קיים בעמק יזרעאל. על כן, הוחלט לקרוא להר "תל יוסיפון" על שם ספר יוסיפון, שנכתב על פי ספריו של יוסף בן מתתיהו, המהווים, בין היתר, את מקור המידע העיקרי על היישוב היהודי ברמת הגולן בתקופת בית שני. בסופו של דבר הוחלף ה"תל" ב"הר", משום שלמילה תל משמעות אחרת בעברית.

בתחילת מלחמת יום הכיפורים כבשו הסורים את ההר. כוחות צה"ל השתלטו עליו מחדש ב-10 באוקטובר 1973.

במורדותיו הצפונים-מזרחיים של ההר מחצבה נטושה של טוף וסקוריה.

הר צין

הר צין מתנשא בשמורת הר ההר בנחל צין, כעשרה קילומטרים מדרום-מערב למעלה עקרבים. ההר בולט מעל פני השטח ונראה למרחוק ליורד מהמעלה, שבו עברה הדרך הישנה לאילת. גובהו של ההר 268 מטר מעל פני הים, אך לעומת סביבתו הוא מתרומם לגובה של 200 מטר בלבד. ההר בולט בנופו הייחודי: צלעותיו משופעות ופסגתו כשולחן שטוח.

הוועדה למתן שמות עבריים לנגב, שפעלה בשנים 1950-1949, קבעה כשמו של ההר את הביטוי המקראי הר ההר, במקום שמו הערבי ג'בּל מדרה (כתיב: מצ'רה), בעקבות הנחייתו של דוד בן-גוריון ולפיה יש לתת שמות עבריים לאתרים בנגב. מאוחר יותר החליטה ועדת השמות הממשלתית כי המקום ייקרא הר צין.

בקרבת ההר נמצא מסוף המטענים בהר צין, שהוא הנקודה הדרומית ביותר שאליה מגיעה רכבת ישראל.

חגלה (מושב)

חָגְלָה (קרי: חוגלה) הוא מושב בעמק חפר, מדרום לחדרה, בתחום המועצה האזורית עמק חפר. הוא קרוי על שם חגלה בת צלפחד, שעמק חפר נכלל בנחלת שבטה, מנשה.

היישוב הוקם על ידי חברי "ארגון אינטנסיבי חדרה" שהוקם באוגוסט 1926 בחדרה במטרה להתיישב בעמק חפר. בארגון היו כ-80 חברים. בשנת 1928, לאחר שהתברר שהמעבר לעמק חפר אינו נראה באופק אספו חברי הארגון כ-1000 לא"י במטרה לרכוש את אדמת "עתיל" הקרובה לחדרה. אולם גם ניסיון זה לא צלח ורבים מחברי הארגון התייאשו וקנו לעצמם מגרשים ובתים בחדרה. בינתיים, ניהלו חברי הארגון משתלה של עצי הדר בחדרה. באוקטובר 1931 התברר שההתיישבות בעמק חפר הולכת לקרום עור וגידים ולכן הרעיון להתיישב בעתיל נזנח. ביולי 1932 עלו 12 חברים מהארגון לנקודת ההתיישבות שהוקצתה להם בעמק חפר והקימו במקום צריף ראשון. הם גדרו את השטח של 1000 דונם, 20 דונם ל-50 משפחות, שהוקצה להם, חפרו באר ובנו עליה "מכון מים" וחרשו את שטחי הזריעה. במשך מספר שנים התגוררו בנקודה רק חברים מעטים, בצריפים ובמכון המים, בעוד שאר החברים נשארו בחדרה. בראשית 1936 התגוררו במקום 8 חברים שלהם 12 ילדים. הוחל אז בבניית 15 בתים, בהתאם למספר ההלוואות שהוקצו להם על ידי המוסדות המיישבים. באותו זמן הסכימו המתיישבים להצעת ועדת השמות הממשלתית לקרוא ליישוב שלהם "חגלה".

המתיישבים היו עולים מבולגריה, רוסיה ופולין יחד עם תושבי הארץ. ענפי החקלאות העיקריים במושב הם תפוזים, פרחים, מכוורת ומשתלות צמחי בית. בשנת 1939 כבר נמנו ביישוב 139 תושבים ב-39 משקים.

בשנת 2000 הוקמה הרחבה קהילתית ליישוב, שהביאה איתה משפחות חדשות וקידום למושב.

חורבת מדרס

חורבת מדרס היא כינוי לשרידיו של יישוב חקלאי קדום, שראשיתו בתקופה ההלניסטית, ושעיקרי השרידים בו הם מהתקופה הרומית המאוחרת ומהתקופה הביזנטית, הנמצא בתחום פארק עדולם מדרום ליישוב צפרירים שבשפלת יהודה.

השם "חורבת מדרס" ניתן לאתר על ידי ועדת השמות הממשלתית בעקבות השם הערבי "ח'רבת דרוסיה", ששימר לפי הסברה את שם היישוב הקדום "דרוסיאס" (ביוונית: "אלונים"), הנזכר ברשימת אתרים ביהודה שערך תלמי במאה ה-2. היו חוקרים ששיערו כי מכאן הגיע בן דרוסאי המוזכר בתלמוד.

זאב וילנאי שיער שהיונים ההרדסיאות מקורן מחורבת מדרס, ועל כן נקראות הרדסיאות.

חנה ביתן

חנה ביתן (נולדה ב-1938) היא מרכזת מדעית של ועדת השמות הממשלתית. כתבה את "אטלס ההתיישבות בישראל: אטלס שמות היישובים והמקומות בישראל", שעל חיבורו זכתה בפרס האגודה הגאוגרפית הישראלית לשנת 2007, עם הנימוק: "כתיבה ועריכת אטלס ההתיישבות בישראל, מפעל חינוכי ונדבך בלימוד הערכים הגאוגרפיים וההיסטוריים של ארצנו".

יהודה זיו

יהודה זיו (זלצין) (נולד ב-28 בפברואר 1926) הוא גאוגרף, איש לשון, חוקר טבע ומדריך טיולים בשבילי ישראל. מאז שנת 1972 הוא חבר ועדת השמות הממשלתית, והוא מכהן בה כיושב-ראש ועדת המשנה לשמות יישובים.

מנרה

מְנָרָה הוא קיבוץ הנמצא באזור אצבע הגליל, מערבית לקריית שמונה. הקיבוץ נמצא ברכס רמים שבהרי נפתלי וממוקם סמוך להר שנאן, פסגת הרכס. הקיבוץ שוכן בגובה 888 מטר.

משה ברור

משה בְּרָוֶר (Brawer; נולד ב-2 בנובמבר 1919) הוא פרופסור לגאוגרפיה באוניברסיטאות תל אביב ובר-אילן ודקאן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב לשעבר. חתן פרס ישראל לשנת תשס"ב. בשנים 2006–2014 כיהן כיו"ר ועדת השמות הממשלתית ומאז הוא בעל מינוי כיו"ר של כבוד.

נחל בוקק

נַחַל בּוֹקֵק הוא נחל קטן יחסית לנחלי מדבר יהודה. אורכו כ-15 ק"מ, ושטח אגן ההיקוות שלו כ-21 קמ"ר. הנחל יורד מהר בן נשר ונשפך לחוף ים המלח, מצפון לנחל זוהר ומדרום לנחל יעלים. על מניפת הסחף הגדולה שלו, הוקמו מלונות ים המלח ומרחצאות עין בוקק. מצפון לערוץ הנחל, סמוך למקום שפכו אל ים המלח, שוכן מצד בוקק הביזנטי.

רוב מהלכו של הנחל ברמת המדבר, הוא מתחפר בסלע רך (קירטון ותצורת חתרורים) ולכן העמק שלו רדוד. בתחום מצוק ההעתקים, מתחבר הנחל לשני מפלים, הראשון גובהו כ-100 מטרים והשני כ-60. אחרי המפל הראשון הנחל ממשיך בזרימה בתוך קניון קצר (כ-1.5 ק"מ) ועמוק. לאחר עוד כקילומטר אחד, נשפך הנחל אל ים המלח.

בנחל שני מעיינות:

עֵין בּוֹקֵק הנובע ביובל קטן של נחל בוקק, היורד אליו בתלילות מצד מערב. למעשה אלו מספר מעיינות, הנובעים מעל אקוויקלוד חרסיתי. בעבר היו מי המעיינות נשפכים אל ערוצו של הנחל, אך כיום הם נשאבים ומספקים את תצרוכת המים של מלונות ים המלח. במספר נקודות יוצאות כמויות קטנות של מים מהצינורות, ומזינות את הפלג הנשפך בערוץ. הערוץ מתחת למעיינות עשיר במאובנים של שורשי וגבעולי קנה. בערוץ ישנה צמחיית מעיינות עשירה: קנה, עבקנה, מלוח, סמר, אוכם, צלף ואשל. פלג המים רצוף ואיתן, זורם עד לשער הקניון.

עֵין נוֹאִית נובע במצוק הצפוני של הנחל, סמוך למוצאו אל ים המלח. מי המעיין מלוחים, והם נתפשים ומספקים את תצרוכת המים של מרחצאות עין בוקק. בשנים האחרונות ירדה תפוקת המעיין, אך עדיין ישנה חגורת צומח מעיינות סביב הנביעה.שם הנחל ניתן לו על ידי ועדת השמות הממשלתית בשנת 1950 בשל דמיונו לשם הערבי - ואדי באע'ק. חלקו העליון של הנחל, נקרא בערבית ואדי פשחת א-דרוויש - נחל מצוק הדרווישים.

נחל נחש

נַחַל נָחָשׁ או נחל מעפילים (בערבית: ואדי אבו אלחיה) הוא נחל אכזב הזורם במורדות המזרחיים של הר הכרמל בחלק הכרמל הגבוה ועובר ב"פארק אשדות יגור" שהוא חלק מפארק הכרמל. הנחל זורם צפונית-מערבית לנחל יגור לכוון עמק זבולון. בדרכו עובר הנחל בקיבוץ יגור. בדומה ליתר נחלי הכרמל הזורמים מזרחה לקו פרשת המים של ההר, הנחל קצר בעל גדות תלולות ובעל אופי קניוני. בנחל עובר שביל ישראל בעת חצותו את הכרמל.

מקורו של הנחל בשני יובלים רדודים העוברים בזרימתם דרגשי סלע ומדרגות היוצרים מפלונים. לאחר התחברותם מעמיק ערוץ הנחל והופך קניוני תוך התחתרות בשכבת סלע דולומיט קשה הנקרא "דולומיט יגור". בחלק הקניוני גובה המפלים מגיע עד שמונה מטרים.

על הצלע הדרום מזרחית של הנחל עובר שביל מתפתל הבנוי בחלקו, שנפרץ על ידי הבריטים כחלק מפעולתם לטיפוח שמורות טבע. הם פרצו שבילים ועסקו בייעור. שביל זה נקרא בעבר השביל המנדטורי השביל שימש את לוחמי הפלמ"ח בעת פריצת מחנה עתלית כחלק ממסלול המילוט של המעפילים לקיבוץ יגור. לציון האירוע החליטה ועדת השמות הממשלתית לשנות את שמו של הנחל ל"נחל מעפילים".

נפתלי קדמון

פרופ' נפתלי קדמון (נולד ב-1925 באאכן) הוא קרטוגרף, חוקר טופונימיה, חבר ועדת השמות הממשלתית ויושב ראש ועדת המשנה לשמות גאוגרפיים.

נצר סרני

נֵצֶר סֶרֶנִי הוא קיבוץ הממוקם בין נס ציונה ורחובות לבאר יעקב ורמלה, בתחומי המועצה האזורית גזר. הקיבוץ נוסד ב- י"ג סיון תש"ח, 20 ביוני 1948 על ידי ניצולי שואה ממחנה בוכנוואלד.

הקיבוץ התיישב בתחילה בבתים של חוה חקלאית שנוסדה על ידי גרמנים (חוות שפון).

נתיב השיירה

נְתִיב הַשַּׁיָּרָה הוא מושב בגליל המערבי ממזרח לנהריה בסמוך לקילומטר ה-66 בכביש 70, שייך למועצה אזורית מטה אשר.

היישוב הוקם בשנת 1950 על ידי עולים מכורדיסטן, איראן ועיראק ונקרא בתחילה רבסיה, על שם הכפר הערבי הסמוך, ע'אבסייה. לקראת סוף 1950 ניתן לו השם דוֹבֶא, שפירושו: שפע.

בשנת 1953 הצטרפו למושב לוחמי פלמ"ח שעזבו את משגב עם. המצטרפים היו יוצאי מדינות שונות, כך שהמושב נודע בבליל השפות שדיברו בו. בסוף שנת 1955 חובר המושב לרשת הטלפון.

בשנת 1958 הוחלף שם המושב לנתיב השיירה, לזכר שיירת יחיעם שהותקפה באזור המושב. שינוי השם אושר בהמשך על ידי ועדת השמות הממשלתית.

על חוויות הילדות במושב כתבה הסופרת חדוה נוה, בת המושב, בספריה.

בסמוך למושב נמצא אתר ההנצחה לשיירת יחיעם.

בשנת תשע"ה התמנה הרב משה פינטו מישיבת מרכז הרב ומתלמידי הרב יעקב שפירא לרב המושב.

סוסיא (יישוב)

סוּסְיָא היא התנחלות ויישוב קהילתי דתי בהר חברון. היישוב שייך למרחב המועצה האזורית הר חברון, ומשתייך לתנועת ההתיישבות אמנה. היישוב שהוקם ב-1983 ונקרא בהתאם לשמו של היישוב העתיק סוסיא הנמצא בסמוך. ברישומי ועדת השמות הממשלתית מאוית השם "סוסיה", אך התושבים משתמשים בשם בכתיב הארמי.

עין גנים (עיר מקראית בשפלה)

עֵין גַּנִּים הייתה עיר מקראית בשפלת יהודה, הנזכרת פעם אחת בתנ"ך (עיר נוספת בשם "עין גנים" הייתה בנחלת שבט יששכר).

העיר נזכרת בספר יהושע בתיאור ערי השפלה שבנחלת שבט יהודה: "בַּשְּׁפֵלָה אֶשְׁתָּאוֹל וְצָרְעָה וְאַשְׁנָה וְזָנוֹחַ וְעֵין גַּנִּים תַּפּוּחַ וְהָעֵינָם".

"ח'רבת אם-ג'נה", בסמוך למושב ישעי הוא מקומה המשוער של עין גנים המקראית. ועדת השמות הממשלתית העניקה לחורבה זו את השם "חורבת גנים".

בחפירות שנערכו במקום, נתגלו חרסים מהתקופה החשמונאית, מקווה טהרה ומערות קבורה.

עין יעל

עין יעל (ועדת השמות הממשלתית החליטה לקרוא לו "עין אַיָל", אך השם לא התקבל בציבור או במערכת השילוט; ערבית: עין יאלו; בעבר כונה על ידי תושבי השכונות הסמוכות "מעין עץ הברוש") הוא מעין בנחל רפאים, השוכן על יד גן החיות התנ"כי בירושלים. באתר התגלתה וילה רומית מפוארת.

צופים (יישוב)

צוּפִים (בעבר נקראה צופין) היא התנחלות אשר הוקמה בשנת 1989 על ידי ארגון אמנה. היישוב ממוקם בחבל השומרון, משתייך למועצה אזורית שומרון ושוכן צפונית לאלפי מנשה ודרום-מזרחית לכוכב יאיר צור יגאל, בין קלקיליה לג'יוס.

היישוב ממוקם בצידה המערבי של גדר ההפרדה וצמוד לכביש 6 ולמחלף אייל.

קבוצת שילר

קְבוּצַת שִׁילֶּר, השם הרשמי: גַּן שְׁלֹמֹה, הוא קיבוץ בשפלה בין רחובות וגבעת ברנר, השייך למועצה אזורית ברנר. קרוי על שם שלמה שילר שהיה מחנכם של מקימי הקיבוץ כאשר גרו בפולין ולימים מנהלה של הגימנסיה העברית בירושלים. על פי ועדת השמות הממשלתית, המתנגדת לשמות לועזיים, נקרא המקום בשלטים ובמפות בשם גן שלמה, אולם שם זה לא נתקבל והמקום נקרא על ידי חבריו והציבור כולו בשם "קבוצת שילר", או בקיצור "שילר".

הקיבוץ הוקם כקבוצה בשנת 1927 על ידי עולים אקדמאים מלבוב ומגליציה, חברי תנועת גורדוניה. חברי הקבוצה עברו הכשרה חקלאית בת שנתיים בקריית ענבים, טרם עלייתם לקרקע. בתחילת 1927 רכש הקרן הקיימת עבורם שטח של כ-320 דונם ליד רחובות והם עברו אליה בהמשך אותה שנה.

במשך השנים, בפרט בשנים שלאחר השואה, הצטרפו לקבוצה עולים מארצות רבות, ופותחו בה ענפי חקלאות רבים, בהם: גידול דגן, פרי הדר, אבוקדו ובננות, וענף גידול הבקר והעופות.

הקבוצה שומרת על כללי השוויון והשותפות שהנחו את מייסדיה.

בשנת 2005 נפטר בקיבוץ הרב שמואל אבידור הכהן, דמות רוחנית חשובה של היהדות הקונסרבטיבית, שדגל בהתקרבות בין דתיים וחילונים בישראל. הוא חי בקבוצת שילר בעשרים וחמש השנים האחרונות לחייו. בין ילידי היישוב גם המחזאית והבמאית גורן אגמון.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.